שיעור בוקר 28.06.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', חלק "אגרות", עמ' 1510, אגרות נ', נ"א

קריין: ספר "כתבי רב"ש" כרך ב', חלק "אגרות", אגרת נ', עמ' 1510.

אגרת נ'

ב"ה יום כ"א כסלו תש"ך פה בני ברק יע"א

"שלום וכל טוב סלה לידידי ...

המפרשים הקשו על הכתוב: " וַיִּירָא יעקב מאד וַיֵּצֶר לו", הלא ה' יתברך הבטיחו במראה הסולם לשמרו בכל אשר ילך, כמו שכתוב: "והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך", אם כן למה היה צריך להתפלל "הצילני נא מיד אחי מיד עשו" וכו'?

הנה הזוה"ק (וישלח אות ע) מפרש אמירת המלאכים ליעקב: "וגם הולך לקראתך וארבע מאות איש עמו", ושואל: וכל כך למה אמרו ליה [לו]. ומשיב: בגין דקב"ה אתרעי תדיר בצלותהון דצדיקייא ומתעטר בצלותהון [משום שהקב"ה חפץ תמיד בתפילותיהם של הצדיקים, ומתכבד בהן] וכו'. היינו שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים.

והנה אאמו"ר זצ"ל פירש, מדוע אין הקב"ה נותן להנבראים כל טוב בלי תפילה אלא הוא רוצה שהם יבקשו ממנו ואז הוא ישפיע להם, והלא ידוע שיותר ממה שהעגל רוצה לינק הפרה רוצה להניק? אלא שיש כלל, שאין אור בלי כלי. וכלי נקרא בחינת רצון. כי אין כפיה ברוחניות, משום שאי אפשר להרגיש טעם של תענוג מדבר שאין לו בו חשק, כי עיקר הרגשת התענוג תלויה במידת החשק והרצון שיש לו בדבר. לכן אין הקב"ה משפיע אלא בזמן שיש לנבראים רצון וחשק.

והרצון של האדם מתרקם דוקא על ידי התפילה, כי על ידי זה שהאדם מרגיש חסרון הוא מתחיל להתפלל, ועל ידי זה התפילה שלו מתגדלת ומתרבה עד שבא לשיעור שיהא ראוי לקבל את ההשפעה העליונה. ומשום זה "הקב"ה מתאוה לתפילתן של צדיקים", שרק על ידי זה הם יכולים לקבל שפעו ית'.

וידוע שבשפעו ית' אנו מבחינים תמיד ב' בחינות: א) אור מקיף. ב) אור פנימי. אור מקיף פירושו מה שהאדם יקבל בעתיד, ועתה אינו ראוי עדיין לקבל את ההשפעה. אור פנימי פירושו מה שהאדם מקבל בהוה, זאת אומרת שהשפע בא לו בפנימיותו.

ולפי מה שאמרנו לעיל שעל כל דבר שמקבלים צריכים להקדים תפילה, שיהיה כלי לקבל את ההשפעה, יוצא שאפילו לאחר מה שהקב"ה הבטיחו במראה הסולם נק' זה אור מקיף. אבל בזמן שפגש את עשו, שאז הוצרך לישועה בהוה, היה צריך להתפלל ולגלות את הרצון, הנבחן לבחינת כלי על הישועה, מכיון שבלי כלי אי אפשר לקבל. וזה נקרא אור פנימי. כי ההבטחה נקראת אור מקיף, מה שאם כן כשבאים להוציא את ההבטחה לפועל צריכים תפילה, וזה נק' אור פנימי. כי אור מקיף הוא אתערותא דלעילא ואור פנימי הוא אתערותא דלתתא.

בברכת התורה והידידות

ברוך שלום הלוי אשלג"

שאלה: מה פירוש "שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים"?

משתוקק.

תלמיד: למה? מה יש בתפילת הצדיקים שהוא משתוקק אליה?

הוא יכול לעזור להם, לספק להם כלים, כי אי אפשר להצליח בלי האור העליון שהבורא מעורר.

שאלה: נאמר פה שהבורא מבטיח מראש משהו לנברא, הוא הבטיח ליעקב, ואחר כך הוא מביא אותו לאיזה מצב שהוא מבקש עזרה.

כן.

תלמיד: וזה בעצם מצב טוב, מזה הבורא נהנה.

כן. הוא נהנה מזה שיש לו, ועכשיו הנברא בא ומבקש את זה.

תלמיד: אז למה צריך מראש להראות לו איזה מצב עתידי? הנברא פשוט יגיע למצב של מצוקה, יבקש עזרה מהבורא והוא ייתן לו. למה כל התהליך הזה, גם התהליך מסביב וגם התהליך הפרטני?

כי אנחנו רואים שלא מספיק שזה גלוי לבורא, זה צריך להיות גלוי לנברא וגם גלוי בצורה שהנברא יודע מה צריכים לקבל כדי לממש את רצון הבורא.

תלמיד: אבל הוא באמת יודע רק מתוך זה שהוא כבר עובר בזה, שהוא נכשל פעם ועוד פעם, ואז צריך לבקש.

יכול להיות.

תלמיד: כי אחרת איך הוא יידע?

"אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא".

תלמיד: אז בשביל מה לתת לו מראש איזו הבטחה, כמו שנאמר פה שיש הבטחה ואחר כך הוא צריך לבוא ולבקש ואז זה מתממש? למה לתת את ההבטחה הזאת?

כי זה רצון העליון, שכל האור, זאת אומרת כל המילוי שיש בבורא יעבור לנברא. במידה שהנברא יכול להתחבר עם הבורא ולהשפיע לו, הבורא יכול בחזרה להשפיע לנברא.

תלמיד: אולי נשאל אחרת. המטרה בסוף היא שהנברא יהיה דומה לבורא, בדבקות כמו שאנחנו אומרים.

כן.

תלמיד: אפשר לומר שהבורא מעביר את הנברא תהליך חינוכי?

נגיד.

תלמיד: בתהליך הזה הוא קודם כל מראה לו, כך וכך אנחנו נלך בדרך, ואחר כך פעם אחר פעם הנברא נכשל וצריך לבקש עזרה.

כן.

תלמיד: מה בסוף נשאר מהתהליך הזה שעושה אותו דומה לבורא?

עכשיו האדם יודע איזה מרחק יש בינו לבין הבורא, איזה כוחות הוא צריך לקבל ובמה בדיוק הבורא מסייע לו. את כל זה הנברא משיג.

תלמיד: ועדיין הוא הנברא והבורא הוא הבורא. אז במה הם נעשים דומים זה לזה?

בהשפעה הדדית. הבורא נהנה ממה שמקבל מהנברא, מהכלים, מקומות שאליהם הוא יכול להשפיע, והנברא מקבל מהבורא את הרצונות שלו ויכולת למלא אותם למען הבורא, להידמות לבורא.

תלמיד: זאת אומרת, הנברא בעצם לומד לבקש את הבקשה הנכונה כל פעם?

כן.

תלמיד: הוא מבקש מהבורא את מה שהבורא רוצה לתת ולא משהו אחר.

כן.

שאלה: באותה פסקה כתוב, "והרצון של האדם מתרקם דוקא על ידי התפילה, כי על ידי זה שהאדם מרגיש חסרון הוא מתחיל להתפלל, ועל ידי זה התפילה שלו מתגדלת ומתרבה עד שבא לשיעור שיהא ראוי לקבל את ההשפעה העליונה." מה ההבחנה בין חיסרון לרצון? הבורא מעורר באדם חיסרון ואז צריך תפילה כדי שיהיה רצון, מהו התהליך הזה?

התהליך הוא שהאדם מקבל חיסרון מהבורא ומתוך החיסרון הזה הוא הופך אותו לחיסרון של עצמו.

תלמיד: והמקשר בין החיסרון לחיסרון של עצמו זו תפילה?

תפילה, עבודת האדם.

תלמיד: ומה קורה שם? מה זה אומר שהאדם עושה את החיסרון הזה שהבורא נותן לו לשלו?

כי על ידי זה מתאווה באדם החיסרון האמיתי של הבורא, ולא מה שהיה לו ממקור הבריאה.

תלמיד: איך התפילה הופכת את הדקירה, את החיסרון שהבורא נותן לי, לרצון שלי? מה מתבשל שם? כי זה נשמע כמו תהליך של בישול - קיבלת חיסרון, אתה עושה תפילה ואז זה נהייה רצון שלך, אתה רוכש משהו.

כן.

תלמיד: מה בדיוק האדם רוכש שם?

אפשר להגיד שהוא רוכש כמו אור מקיף סביב החיסרון הזה. האור מאיר לתוך החיסרון והאדם מרגיש תוצאה מהשפעת האור בחיסרון. יש לו כבר קשר בין האור והחיסרון, שני דברים מנוגדים ומזה נעשית לו הבחנה נכונה.

תלמיד: אז הרצון האמיתי שעליו הבורא ייתן לאדם מילוי נולד מהקשר בין החיסרון שהבורא עורר בו מהטבע לבין התפילה ולעבודה שהאדם עושה. משהו קורה שם ונולד "רצון".

כן.

תלמיד: בעצם כל החיים שלנו הם כך.

בדיוק. אפילו ללא רוחניות אנחנו פועלים כך.

שאלה: נשמע שהבורא מעורר אותנו לתפילה אגואיסטית, הוא נותן לנו חיסרון ואז משהו כואב לי, משהו מפריע לי, אני רוצה לפתור את זה.

אבל בלי חיסרון אנחנו לא יכולים להתחיל לזוז בכלל.

תלמיד: זו בדיוק השאלה האם יש לנו יכולת להקדים תפילה לתפילה, כלומר להיות במצב שאני מתפלל לבורא שייתן לי מה שהוא רוצה לתת לי, אבל להיות בתפילה לפני שמגיע איזה חיסרון, איזה כאב, כלומר להתפלל להיות בדבקות איתו ולא להגיע למצב שאני מתפלל תפילה אגואיסטית.

תתפלל ותראה.

שאלה: כתוב, הרצון הנבחן לבחינת כלי "מכיון שבלי כלי אי אפשר לקבל". אנחנו יודעים שהבורא מתגלה בתוך עשירייה. אתה יכול להסביר איך עשירייה הופכת לכלי?

כשהם מתחברים יחד, אז לכל אחד ואחד יש מידת התכללות עם הרצונות של החברים, ועל ידי זה כולם נכללים ברצון אחד, ובזה הם בונים את דמות הבורא בהם.

תלמיד: מה זה אומר "כלי"? איך זה מתבטא בפועל או איך נהייה כלי לקבל?

הכלי נברא מהאור.

תלמיד: אנחנו לומדים שהכלי מקבל אורות, הוא מקבל נרנח"י בסופו של דבר, כלי מתוקן. עשירייה מתוקנת מקבלת את האורות האלה.

כן.

תלמיד: אנחנו יודעים שיש השתוות הצורה וכן הלאה, וכל מה שכתוב והרב"ש מסביר לנו איך לבנות את הכלי הזה. איך אנחנו יוצרים את הכלי הזה כדי שנתחיל לקבל את האורות, כמובן בשביל לגרום לבורא נחת רוח לבורא? בזה אנחנו צריכים להתמקד ואפילו לשאול את השאלה נכון אני לא מסוגל.

טוב, אז נחכה.

שאלה: אחרי שהאדם מגלה את החיסרון של הבורא הוא צריך לעשות יגיעות ותפילה, שהחיסרון הזה יהיה כמו שלו.

כן.

תלמיד: מה שהאדם מגלה זה כבר כלי דהשפעה?

כן.

תלמיד: וזה החיסרון האמיתי של האדם.

כן.

תלמיד: איך הוא מחזק את אותו חיסרון, איך הוא שומר עליו? כי יש פה פחד, זה כבר לא שלו מהטבע, זה משהו חדש שהוא מגלה.

על ידי זה שמתחבר עם אותו החיסרון.

תלמיד: מה העבודה עם החיסרון עם אור מקיף ומה העבודה עם אור פנימי?

זה אותו אור, רק שיש חלק מקיף וחלק פנימי שעוזר לאדם לחלק את הרצון שלו למימוש הנכון.

שאלה: אפשר להגיד שהחיסרון הוא אמצעי לדבקות? זאת אומרת, אדם מקבל חיסרון כדי להמיר אותו בתפילה, החיסרון מרחיק אותו מהבורא והוא רוצה להתקרב חזרה לבורא.

כן.

תלמיד: ואחרי התפילה הוא מיד מרגיש שהוא קיבל מילוי על החיסרון.

כן.

שאלה:  יש לנו שני מצבים, אור פנימי ואור מקיף, עתיד והווה. הבורא נמצא איתנו בכל רגע, אבל מצד שני אנחנו צריכים להרגיש שהבורא לא נמצא. איך אפשר לחבר את שני המצבים, את המצב שהבורא נוכח ואת המצב שהבורא לא נוכח?

צריכים לעלות לאור המקיף מהאור הפנימי שאני מגלה עכשיו, וזה נעשה על ידי העלאת מ"ן.

שאלה: בשביל לקיים את ההבטחה נדרשת אתערותא דלתתא ואנחנו צריכים לבקש, וזה מופיע במילים מאוד יפות בספרון "ויהי אור". "הקב"ה רוצה באלו שמברכים אותו, ותשוקתו היא אל הברכה שלמטה, כי הברכה ההיא עולה ומאירה אל הנר שאינו מאיר, המלכות, ומחזקת אותה בכוח חזק לעלות למעלה, לזיווג לז"א. כמ"ש, כי מכַבדיי אכַבד. שהם אלו המברכים להקב"ה." לחיים.

לחיים.

שאלה: רב"ש כותב, "לפי מה שאמרנו לעיל שעל כל דבר שמקבלים צריכים להקדים תפילה, שיהיה כלי לקבל את ההשפעה, יוצא שאפילו לאחר מה שהקב"ה הבטיחו במראה הסולם נק' זה אור מקיף. אבל בזמן שפגש את עשו, שאז הוצרך לישועה בהוה, היה צריך להתפלל ולגלות את הרצון, הנבחן לבחינת כלי על הישועה, מכיון שבלי כלי זה אי אפשר לקבל."

מה זה "ישועה"? כי חשבתי שישועה פותרת את המצב, ופה הישועה רק מתחילה את המצב, רק פותחת את הדלת.

ישועה היא האור המיוחד שמגיע מהבורא לנברא ומעלה את הנברא ממצבו למצב שהוא מסוגל לפעול. 

תלמיד: אז זו התחלה של פעולה בעצם.

כן.

שאלה: למדנו בחלק הראשון של השיעור את כתבי הדור האחרון של בעל הסולם. אפשר לשאול מה הקשר בין החלק הראשון לבין מה שאנחנו לומדים עכשיו? האם יש קשר?

בתורה בכלל כל החלקים לא נפרדים, זו כביכול תורה אחת, לכן ודאי שיש קשר.

תלמיד: כבר הרבה שנים אנחנו נמצאים במעבדה הכי מיוחדת להכרת הנברא.

לגילוי הנשמה.

תלמיד: יכול להיות מצב שהרצון לקבל יוותר במשהו, אם יש לו הכרה שהוא יכול להנות ממשהו?

יכול להיות.

תלמיד: האם הוא יכול לוותר על משהו אם הוא יודע שהוא יכול ליהנות ממנו?

כן, ודאי.

תלמיד: איך הוא יוותר?

הוא לא ירצה להשתמש ברצון לקבל, רק כדי שיהיה לו תענוג.

תלמיד: גדול יותר.

כן.

תלמיד: אז הוא לא מוותר, הוא מקבל תענוג גדול, הוא מסתכל על איזשהו סוג תענוג שיכול להיות לו.

כן.

תלמיד: זאת אומרת, המקום הזה שבו הרצון לקבל יוותר על עצמו, על הנאת עצמו, ויסתכל על טובת הכלל הוא מתוך זה שיהיה מיואש מכוחותיו, ויידע שאין סיכוי להזנה הנוספת הזאת של הרצון לקבל שלו.

כן, נניח שזה כך, על אף שיכולות להיות גם סיבות אחרות.

תלמיד: זאת אומרת, כל מה שמתגלה לעינינו במציאות הזו היום, מתגלה לעינינו כדי שנאבד את התקווה ברצון לקבל, שנכיר אותו ונדע שאי אפשר להיתלות בו יותר, אי אפשר לקבל ממנו כלום.

כן, נגיד.

שאלה: מה יש בתפילות של צדיקים שאין בתפילה שלי?

הם מתפללים על כל הכלל, הם רוצים להגיע לדרגה כזאת שכל הרצון שלהם יהיה רק כלפי הבורא, לגבש את כל הרצונות הקטנטנים מכל הנבראים ולהגיש אותם לבורא. באף אחד מאיתנו אין עדיין רצון כל כך גדול, שלם ומכוון.

תלמיד: אם הם צדיקים, אז מה יש להם להתפלל, על מה הם מתפללים?

צדיקים נכללים בבורא ככל שהם מסוגלים, כל אחד לפי הדרגה שלו, והם מעלים לבורא את החסרונות של יתר הנשמות.

תלמיד: האם הבורא מעדיף תפילות של אנשים מסוימים, יש לו חשבון כזה של תפילות?

יש חשבון. יש הבדל בין הנשמות, נשמה גבוהה או לא כל כך וכולי.

שאלה: אנחנו אומרים לפעמים שמטרת הלימוד היא למשוך אור מקיף. אדם בא עם חיסרון קטן, כלי קטן, ששם הוא יכול להרגיש את מצבו עכשיו, ומתוך זה שהוא קורא מאה מילים של רב"ש ומתוך זה שמבררים את זה ביחד פתאום הוא מבין שיש אור מקיף גדול מאוד, אינסופי, שגם לוחץ עליו ואומר לו, תגדל ותגדיל את החיסרון שלך, וגם נותן לו הרגשה שיש בורא שמלווה את כל התהליך מההתחלה.

כשאדם מבין שגם החיסרון שלו מהבורא, גם ההתעוררות של הנקודה שבלב מהבורא, גם הסבל מהבורא, גם הלימוד המשותף, גם האור המקיף, בכל התהליך הזה הבורא מטפל, זה נותן מין הרגשה כזאת שאפשר לשחרר ולתת לבורא לעבוד. כביכול האדם לא מוסיף שום דבר מעצמו פה, חוץ מלהסתכל ולראות שהבורא מטפל בכל הסרט, אין לאדם מה לעשות מעצמו.

ולמה להסתכל ולראות?

תלמיד: כך מתגלה מתוך הלימוד, מתוך הדיבור, כמו שהוא אומר, "אחור וקדם צרתני", הוא רואה הכול.

ואתה לא רוצה שום דבר.

תלמיד: כן, תן לבורא לעשות, מה שיהיה יהיה. מה יש לי להוסיף? רק קלקולים אני יכול להוסיף, כל מיני דברים שקופצים באגו. אבל מצד שני, מה התוספת של האדם, שהוא זה שמביא חיסרון? מה יש פה לאדם בכלל להוסיף?

התוספת של האדם בבריאה היא בזה שהוא רוצה להכתיר את הבורא מעל הכול.

תלמיד: חוץ מלהבין שהבורא ממלא את כל המציאות, לפני שהיית, אחרי שתהיה, ומטפל בכל מה שעובר עליך, חוץ מלפתוח את העיניים ולראות את זה, אין לך מה להוסיף.

זה מעט?

תלמיד: זה מתסכל.

חשבת להיות נפוליאון חדש?

תלמיד: אדם כל הזמן רוצה לגלות, להבין, לדעת, ואז בסוף התהליך הוא מבין שהוא אפס, שהוא כלום. זו ההצלחה הגדולה, שבגמר המסלול אתה כלום?

זה שהוא כלום זו אמת מלכתחילה, חבל שהשקעת את כל החיים כדי להגיע לאמת הזאת.

תלמיד: נכון.

אבל חוץ מזה שדאגת כל הזמן לעצמך ועכשיו אתה מגלה שאתה אפס, מה עם יתר הבריאה, עם הבורא? שכחת מהם.

תלמיד: אבל הכול שלו.

גם היה שלו.

תלמיד: נכון.

מה ההבדל מלפני הבריאה ואחרי גמר התיקון?

תלמיד: אין הבדל, באמצע יש תהליך של הסתרה שאדם חושב, אני אלך, אני אשיג, אני רוצה, אני אני, ובסוף הוא מגלה - כלום.

ככה זה.

שאלה: רב"ש מדבר פה על שתי בחינות, אור פנימי ואור מקיף. אנחנו יודעים שאנחנו הולכים בדרך ולא פעם אדם לא יכול להגיע להשגה של מסך ואז הוא לא יכול ליהנות בהווה מהאור הפנימי, לעומת זה באור המקיף מדובר על האורות העתידיים שייכנסו. האם נכון לומר שדווקא האור המקיף הוא זה ששומר עלינו בדרך, הוא זה ששומר שלא ניפול בדרך מתוך אותה השתוקקות להארה עתידית, מתוך זה שאנחנו נמשכים לאותו אור רחוק. האם נכון לראות את זה בצורה כזאת? כי האדם לא נהנה מאור פנימי אם אין לו מסך והוא לא יכול להתקדם, לעומת זאת השאיפה התמידית להארה עתידית נותנת משהו שמושך אותנו. נותנים לנו איזה פיתוי וזה מחזיק אותנו בדרך. האם אפשר לראות את זה כך?

לא.

תלמיד: זה מסובך מידי?

זה לא מסובך, זה חסר.

תלמיד: אפשר לומר שההבדל בין לפני הבריאה לגמר התיקון זה שבגמר התיקון האדם הוא לא סתם אפס, אלא ההשתוקקות שלו היא אינסופית, לא נגמרת.

בסדר, יפה.

שאלה: יעקב התפלל על אחיו, שיצא טוב מאחיו, למה דווקא מאחיו?

מה זאת אומרת?

תלמיד: אני רואה שדווקא זה שהבורא נתן לנו בחיים מפריע לנו להתפלל, חוסם אותנו מלהתפלל להגיע למצב של התפילה, איך מגיעים לביטחון בתפילה?

זה כבר משהו אחר. ביטחון בתפילה - האדם צריך להיות בטוח שהבורא שומע ושלא רק שומע אלא שמעורר את כול הצורה שעליה אדם מרכיב את התפילה, שרואה מסוף העולם ועד סופו ומזה מרכיב את התפילה. ושהעיקר מבחינת הבורא שהאדם מחפש אותו. ומחפש אותו בכל האמצעים דרך הכלים, דרך האורות, דרך הרשימות, בצורת ישר וחוזר וכן הלאה. הכול יש לאדם ואדם משתדל לחפש את הבורא באותו החושך. וכשמוצא אותו אז הוא יודע שזה הבורא, כי כך מתגלה לו ההשפעה העליונה.

קריין: אנחנו ממשיכים לאגרת נ"א בכתבי רב"ש 1511.

אגרת נ"א

ב"ה כ"ח אדר תש"ך פה בני ברק יע"א

"שלום וכל טוב סלה לידידי ...

הנני בזה להודיעך שקבלתי ממך את המברק לכבוד חתונת בתי שתחיה בצירוף הברכה המשולשת. ויהי רצון שיהיה במעונך תמיד ששון ושמחה ואושר ונחת.

אני כותב לך מה שאמרתי בשבת פרשת החודש. הנה רש"י מביא על הפסוק "החדש הזה לכם ראש חדשים", וזו לשונו: נתקשה משה על מולד הלבנה, באיזה שיעור תראה ותהיה ראויה לקדש. והראה לו באצבע את הלבנה ברקיע, ואמר לו: כזה ראה וקדש. וכמו כן רש"י מפרש על פסוק "בראשית ברא", וזו לשונו: אמר רבי יצחק, לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחדש הזה לכם, שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל, ומה טעם פתח בבראשית. משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים. שאם יאמרו אומות העולם לישראל, לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים. הם אומרים להם, כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו.

ויש להבין: א) מדוע נתקשה משה על זה יותר משאר דברים? ב) ואם לא היה מתחיל התורה בבראשית, אפשר היה חס ושלום לומר שלא הקב"ה ברא את העולם?

ויש לפרש על דרך המוסר: הנה הארץ נקרא הגוף. והקב"ה ברא את הגוף ונתן את הגוף לאומות העולם, היינו ליצר הרע, שתיכף שנולד האדם נכנס בו היצר הרע, כמו שכתוב: "כי יצר לב האדם רע מנעוריו". אז היצר הרע שהוא בחינת הגוים אומרים שהגוף שייך להם, היינו שהם צריכים לשלוט עליו ויעשו ממנו כל מה שהם רוצים.

לכן לאחר י"ג שנים, כשבא היצר טוב ורוצה להכנס לתוך הגוף ושהוא ישלוט על הגוף, ורוצה לזרוק את היצר הרע החוצה, אז היצר הרע טוען: לסטים אתם. כי היצר טוב נקרא ישראל, נמצא, שהגוים אומרים שהם רוצים לגזול את הגופים מה ששייך להם, כי יש להם טענה: הלא הקב"ה נתן לנו את כל הגופים, ורק לאחר י"ג שנים אתם הישראלים היינו היצר טוב רוצים לגזול מאיתנו את הגוף הזה.

על זה באה התשובה, שהתורה מתחילה בבראשית, שישראל נקראו "ראשית". היינו, שהקב"ה ברא את העולם רק בשביל ישראל, וזה שנתן מקודם את הגוף שהגוים ישלטו עליו הוא רק מטעם שעל ידי זה יהיה מקום לבחירה ושיוכלו להנות מכל טובו ולא יהיה בחינת נהמא דכיסופא.

וזה פירוש מה שרש"י אומר: "ונתנה לאשר ישר בעיניו", היינו לישראל, שזהו תחילת הכוונה, לתת לעם ישראל את כל השליטה על הגוף, שזו המטרה, שהיצר טוב ישלוט על הגוף. וזה פירוש "ברצונו נתנה להם", היינו: מה שנתן להיצר הרע בתחילת לידתו היה לרצונו, היינו שעל ידי זה לעם ישראל יהיה מקום לעבודת הבחירה. "וברצונו נטלה מהם", היינו שהכל היה על רצון אחד, שלא היה חס ושלום חילוף רצון אצל הקב"ה, שאי אפשר לומר שמתחילה נתן להגוים ואח"כ נתחרט ונתן לישראל, אלא הכל היה על רצון אחד, היינו על מחשבה וכוונה אחת. וזה שמדייק רש"י: "ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה" וכו'.

היוצא מזה, שבכדי שתהיה בחינת בחירה, לכן נתן מקודם את השליטה להיצר הרע. ולכן נמצא העולם בהסתרה, שעל ידי הסתרת הפנים יש מקום לבחירה.

וזה ידוע שהלבנה רומזת לשכינה, היינו לבחינת האמונה. ובכל פעם צריך האדם לחדש את האמונה. וזה שנתקשה משה, כי הלבנה בזמן חידושה היא בתכלית הקטנות, היינו שהוא זמן ההסתרה. ואז אמר לו הקב"ה: "כזה ראה וקדש", שהקדושה היותר גדולה היא דוקא בזמן שהאדם יכול לקדש את עצמו אפילו בזמן ההסתרה הכי גדולה, ואז ... ליציאת מצרים.

מאת ידידו המאחל לו ולמשפחתו כל טוב

ברוך שלום הלוי אשלג"

שאלה: הוא כותב פה בסוף, "שהקדושה היותר גדולה היא דוקא בזמן שהאדם יכול לקדש את עצמו אפילו בזמן ההסתרה הכי גדולה". איך האדם מקדש את עצמו?

על ידי הדבקות לעליון.

תלמיד: ובזמן ההסתרה הכי גדולה, זאת אומרת שאין עליון במציאות שלו, הוא לא קולט, הוא לא רואה, לא תופס, ועדיין מנסה להידבק לאותו הדבר?

כן.

תלמיד: אם גישה כזאת הייתה מקובלת בעולם, בישראל, גם בעולם כמו שכותב רב"ש כלפי העולם, כלפי הגויים, ישראל, ארץ, וגם על זה נלחמים כולם, באמת עברו אלפי שנים למה האנושות לא יכולה לקבל כזאת גישה שזה די הגיוני? איך אדם בכלל יכול להאמין בזה, נגיד כתוב. נגיד שאני עכשיו אקרא לאלף איש, מי יאמין בזה? למה הם צריכים להאמין שזה ככה, שהקדוש ברוך הוא ברא את זה, נתן את זה, ככה וזה?

כל השאלות שלך לא יכולות להיפתר אלא רק אך ורק על ידי גילוי הבורא. לכן לזה אנחנו צריכים להתקרב, לזה לצפות.

תלמיד: זאת אומרת, אם לאדם אין נקודה שבלב הוא לא יכול לקבל את הגישה הזאת כמו שכתוב כאן?

לא.

שאלה: ואנחנו לא יכולים לעורר בו את הנקודה, זה רק הבורא מעורר?

כן.

שאלה: בעניין האיגרת הקודמת. היה שם עניין שהשפע מחולק לאור מקיף ואור פנימי. איך להבדיל בין אור פנימי לאור מקיף? כי הרי האור המקיף גם כשאדם מקבל הבטחה או השתוקקות כזאת או איזו כמיהה, זה מרגיש אצלו כתענוג, והתענוג הוא כביכול גם פנימי. מה ההבדל בין התענוג שמקבלים מאור מקיף לעומת התענוג שמקבלים מאור פנימי?

בלבוש של התענוג.

תלמיד: יש גם לבושים שונים בתוך האור הפנימי, נכון?

כן.

תלמיד: אז כאילו זה סך הכול דרגות שונות של לבוש, או שיש הבדל מהותי ממש בין שניהם בתענוג?

יש הבדל בתענוג, שזה תענוג פנימי וזה תענוג מקיף, זה הבדל גדול.

תלמיד: באיגרת מדובר על זה שיעקב מול עשו, שזה העניין שמגיע אור פנימי, אבל אני חושב שאולי גם אפשר היה לשייך את זה למה שקורה אצל אברהם, שהוא מקבל הבטחה והוא רוצה שזה יהיה במימוש, אז הוא שואל על המימוש כשמגיע למצרים, אז כביכול מצרים זה גם יכולת שלנו להשיג לבוש פנימי, להגיע להרגשה פנימית של הדברים?

כן, מכל מצב ומצב.

שאלה: רב"ש אומר פה, שמשה בעצם מתלבט והוא אומר, נכון אני צריך לחדש את האמונה כל פעם מחדש, אבל מה אני עושה כשהיא קטנה, כשאי אפשר לראות אותה בכלל, אין מה לעשות שם.

כן.

תלמיד: מאיפה יהיה לי כוח לעשות משהו. אז מה הבורא אומר לו, "כזה ראה וקדש". אני חושב שהשאלה היא ברורה, כי משה מבין שכנראה האמונה היא החיים, אי אפשר לחיות בלי זה, אבל יש לנו המון הפרעות, המון הסתרות, המון דברים, מה לעשות דווקא כשאין אמונה, מה התשובה שהוא מקבל?

לגמרי אין? אם אין לגמרי, אז האדם לא מרגיש שיש לו חוסר באמונה. אין לו עם מה להשוות. אבל אם יש לו חוסר באמונה, אפילו קטן ביותר זה סימן שכבר מאיר לו גם המאור המקיף והוא מרגיש שחסרה לו אמונה. אולי הוא לא יכול לתרגם את זה בצורה נכונה לעצמו, אבל כבר יש.

תלמיד: אז מה זו התשובה הזו "כזה ראה וקדש", איך אפשר לקדש משהו שהוא מאוד קטן?

כן, כי הוא שייך לגדול ביותר. אף על פי שנראה לך כדבר הקטן ביותר.

תלמיד: אז הוא אומר לו בעצם חסרה לך גדלות הבורא?

כן. כן. נכון.

תלמיד: רציתי רק לעדכן שבראשון יש לנו את האירוע שלנו. אנחנו החברים מתכנסים לערב איחוד, חיבור. נשב יחד בישיבת חברים במטרה להתחזק למען הכלל. זו המגמה שלנו עכשיו, ככל האפשר להתחזק בינינו כדי שנהיה מוכנים ואפילו ראויים לצאת לציבור.

יש חברים שכאילו רואים בזה עוד אירוע בסדרת האירועים, לא אירוע מיוחד, ורציתי להבין, מה התרומה של כל חבר שבא לאירוע כזה, במה הוא תורם, במה תורמת ההשתתפות שלו או שזה באמת בסדר שלא כולנו חייבים להתכנס?

לא כולנו חייבים להתכנס, אבל מי שלא נכנס, כנראה שהוא פשוט מזלזל באותה ההזדמנות שיש לו לקבל תמיכה, כוח מהחברה, וזה באמת טענה רצינית. אני חושב שכמעט כולם צריכים להגיע לכזאת ישיבה, ולי זה נראה מאוד חשוב.

תלמיד: כשהחברים והחברות מתכנסים יחד בבית, מה מיוחד, מה ההזדמנות שיש ברגע הזה, במעמד הזה?

במעמד הזה אני חושב שיש מקום לחיבור, והבורא יסייע לנו בזה, ויש מקום לעזרה הדדית, "איש את רעהו יעזורו" בזה שאנחנו נהיה "כאיש אחד בלב אחד" לפחות במשהו, ואני מקווה שמתוך זה אנחנו נרגיש עד כמה הקשר שלנו מתחדש וזה החשוב ביותר.

תלמיד: הזכרת בתחילת השיעור מתישהו, שכתוב ש"חכם רואה את הנולד", שאנחנו צריכים לראות מה עוד יוולד מהכלי שלנו.

כן.

תלמיד: אז כחכם שרואה את הנולד, מה אתה רואה שהולך להיוולד מהכלי העולמי שלנו?

אני חושב שהכלי העולמי שלנו יגדל באיכות, וזה לא עניין כמותי אלא איכותי כמו בכלל ברוחניות, וככל שאנחנו נתקדם, אנחנו נראה שהכמות תישאר או אפילו תקטן, והאיכות תגדל ואפילו למעלה מהכול. זה בעצם כמו שאנחנו רואים עכשיו אפילו כלפי כל העולם, מי זה הבורא, מהי השגת הבורא, בשביל מה, למה, עד כמה הדברים האלה הם שוליים, למרות שהם נמצאים למעלה מהכול.

תלמיד: לא צריכה להיות לנו דאגה על הכמות שלנו, שאיפה שנגדל, שנהיה גיבורים בכמות?

לא, זה יגדל בעצמו במקצת, ויגדל באותה המידה שאנחנו זקוקים לה מאותם העמים והמקומות שאנחנו צריכים. אבל לא עלינו לדאוג לזה.

תלמיד: בכל זאת כמותית אתה צופה שהקבוצה העולמית שלנו תגדל בכמה, בעוד מאות, אלפים, מיליונים יצטרפו, או לא, כמו מה שעכשיו רואים זה פחות או יותר?

אני חושב שזה יהיה קרוב לאותם המספרים שהתורה מציינת לנו - שש מאות אלף, משהו כזה.

תלמיד: והעיקר של הדאגה שלנו היא איכות החיבור, חיזוק הפנים של הקבוצה?

כן.

(סוף השיעור)