שיעור בוקר 13.03.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', עמ' 1130,

מאמר "מהו "הנהנה מסעודת חתן" בעבודה"

קריין: מאמרו של הרב"ש, "מהו "הנהנה מסעודת חתן" בעבודה". כתבי רב"ש, כרך ב'. עמ' 1130. "מהו "הנהנה מסעודת חתן" בעבודה".

1. מהו "הנהנה מסעודת חתן" בעבודה

תש"ן - מאמר ל"ה
1989/90 - מאמר 35

"חז"ל (ברכות, ע"ב) אמרו "הנהנה מסעודת חתן, ואינו משמחו, עובר בחמשה קולות. ואם משמחו מה שכרו. אמר רבי יהושע בן לוי, זוכה לתורה, שניתנה בחמשה קולות".

ויש להבין, מהו הפירוש, שאם נהנה מסעודת חתן, הוא צריך לשמחו. ואם לא נהנה מסעודת חתן, אינו צריך לשמחו. ועוד, מהו הענין שצריך לשמחו. האם החתן הוא בעצבות, כשהוא נעשה חתן, שצריכים להשתדל לשמחו. ועוד יש להבין, עם מה יש לשמח את החתן, שעל ידי זה שהאדם משמחו, האדם יזכה אח"כ לתורה.

הגיון מחייב, שאם אומרים לאדם שיעשה איזו מצוה, מבטיחים לו שכר עולם הבא. וכאן אמרו, שיהיה לו שכר, שיזכה לתורה. האם זהו שכר, המחייב לשמחו את החתן. וכל זה, איך זה להבין בעבודה.

וכמו כן יש להבין, מדוע לא מחייבים לשמח את הכלה, רק החתן. וכאן בכלה אנו מוצאים חיוב אחר, היינו שבכלה אמרו (כתובות, ט"ז ע"ב) "כיצד מרקדין לפני הכלה. בית שמאי אומרים, כלה כמות שהיא. ובית הלל אומרים, כלה נאה וחסודה. אמרו להם, בית שמאי לבית הלל, הרי שהיתה חיגרת או סומא, אומרים לה, כלה נאה וחסודה. והתורה אמרה, מדבר שקר תרחק. אמרו להם, בית הלל לבית שמאי, לדבריכם, מי שלקח מקח רע מן השוק, ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו. הוי אומר, ישבחנו בעיניו. מכאן אמרו חכמים, לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות".

ויש להבין, מדוע בכלה מדברים רק מריקוד. ולא אמרו, שצריכים לשמח את הכלה רק בעת הריקוד, איזה שם לתת להכלה, אם כמות שהיא, או לתת שם יפה, אף על פי שאינו אמת.

הנה גם שבת נקראת בשם "כלה", כמו שכתוב "לכה דודי לקראת כלה". ולפני שבת יש ששת ימי המעשה, שבששת ימים האלו אנו צריכים לטרוח להכין הכל בשביל שבת. וגם אנו אוכלים סעודת שבת.

הנה שבת נקראת בשם "מלכות". "כלה" נקרא מלכות. וגם "ארץ ישראל" נקראת מלכות. וגם "הבריאה" באופן כללי נקראת בשם "מלכות". כלומר, שיש לנו לדבר באופן כללי בשני נושאים, היינו:

א. בורא.

ב. נבראים.

הנה הבורא נקרא "חתן". והנבראים נקראים "כלה". חתן נקרא על שם נחות דרגה, כמו שאמרו חז"ל "נחות דרגה, נתיב איתתא" (רד דרגה וקח אשה), שפירוש הוא, שאין הבורא יכול להיקרא בשם "חתן", אלא בזמן שיש לו "כלה". כמו בגשמיות, שאנו אומרים, שאדם הזה הוא חתן. פירושו הוא, שיש לו כלה. ומה מרמז לנו זה ברוחניות.

היות שאין שייך לומר בורא בלי נבראים, לכן יוצא, מי הוא שאומר שיש בורא. זהו לאחר שנברא נבראים, והם משיגים אותו, שהוא ברא אותם, אז הנבראים אומרים, שיש בורא. אבל אם אין מי שישיג אותו, נמצא, שאין מי שידבר ממנו. לכן כשברא הנבראים, וזה היה על ידי שצמצם עצמו אחר כמה צמצומים, היה אפשרות שיצא נבראים, שהם בחינת מקבלים, ושהם רחוקים ממנו יתברך מבחינת הפכיות הצורה, שרצונו יתברך הוא רק להשפיע, ורצון הנבראים הוא אך לקבל. ושינוי צורה ברוחניות עושה ריחוק ופירוד.

נמצא, שדוקא על ידי שהשפיל עצמו, בכדי שהנבראים ישיגו אותו, אז יש לדבר שהבורא נקרא "חתן". שהשפיל עצמו, שישיגו אותו. והמשיגים הם נקראים בחינת "כלה", שהיא יודעת שיש "חתן". ואם הנבראים לא היו משיגים אותו, בטח שהוא לא היה נקרא "חתן", והמשיגים לא היו נקראים בשם "כלה".

וכשאנו מדברים בכללות העולמות, אז מבחינים הכל לב' בחינות:

א. האור המשפיע, הנקרא "חתן", שמאיר לתוך העולמות על ידי צמצום ומסך, שזה נקרא בחינת "חתן".

ב. הכלי המקבלת את האור והשפע, שנקרא "מלכות של כללות העולמות".

אלא באופן פרטי יש הרבה בחינות בהאור, שענין ריבוי בא מסיבת הכלי המקבלת אותם. כלומר, בהאור בעצם אומרים "אין שינוי באור, אלא כל השינויים הוא בהכלי". מטעם כנ"ל, היות שאין האור מאיר, אלא על ידי צמצומים, ובשיעור שיש השתוות בין האור להכלי.

לכן תלוי זה בעבודת המקבל, כמה שיכול לתקן עצמו, שיהיה לו השתוות עם האור. לכן מטעם המקבל, הנקרא "כלי", יש להבחין הרבה בחינות בהאור. לכן, הגם שיש לנו הרבה פרטים, מכל מקום באופן כללי הוא אור אחד וכלי אחד, כמו שלומדים בגמר התיקון "יהיה ה' אחד ושמו אחד".

הנה שבת נקראת בשם "כלה". ויש לפניה ששת ימי המעשה, שאז היא זמן של טרחא, כמו שכתוב "ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, וביום השביעי שבת". ש"שבת" נקראת בחינת גמר מלאכה, ו"כלה" נקראת גם כן בחינת גמר מלאכה, כמו שכתוב "כלת משה, שהמלאכה נגמרה".

ויש להבין ענין "המלאכה" מהו. ומהו "גמר המלאכה" הנקראת "שבת" בעבודה. הכתוב אומר "אשר ברא אלקים לעשות". וכפי שמפורש בהסולם, ששת ימי המעשה הוא תיקון השש מידות, הנקראים חג"ת נה"י. והיא מטעם, שהבורא ברא את העולם עם בחינת רצון לקבל לעצמו, שזה נקרא "ברא", היינו יש מאין.

והיות שהיא בחינת שינוי צורה, הגורם ריחוק ופירוד, הכלי הזה, שהבורא ברא אותה, ניתן לתחתונים לעשות. היינו לתקן אותה. כלומר לתת על המעשה של קבלה את הכוונה בעל מנת להשפיע, שזה נקרא "דביקות", "השתוות הצורה", שבזה נתקן הבריאה, הנקרא "מקבל לעצמו ופירוד", בתיקון של דביקות, שהקבלה מקבלת צורת השפעה.

ובעת שהתחתונים נותנים את הכלי הזה, אז האור יכול להגיע להתחתונים. כלומר, שאז בא מחשבת הבריאה, שהיא "רצונו להטיב לנבראיו", לכלל מעשה. וזה נקרא "גמר מלאכה" של הכלי, המוכשרת לקבל את השפע השייכת להכלי.

נמצא, ששת ימי המעשה הוא בחינת עבודה לעשות את הכוונה דלהשפיע. ו"שבת" נקרא, שכבר הוכן את הכלי, שיהיה בעל מנת להשפיע. לכן "כשבא שבת", פירוש, כשהאור בא לכלי המוכנת להאור, אז נקרא "שבת", היינו שכבר שבת ממלאכתו, היינו ממלאכת עשיית הכלי, כי כבר תיקן את הכלי.

וכשהאור מאיר בהכלים, אין להכלי מה לעשות. רק להנות מהאור, שזהו מטרת הבריאה "להטיב לנבראיו". וזהו הפירוש מה שאמרו חז"ל "בא שבת, באה מנוחה". כי בזמן שהאור מאיר בהכלים, אין כבר מקום לעבודה, אלא נקרא ה"נהנה מסעודת שבת". וזהו מה שאמרו חז"ל "מי שלא טרח בערב שבת (לעשות כלים), מה יאכל בשבת".

היינו, ששבת נקראת "סעודה", היינו שהוא זמן של קבלת טוב ועונג. ואם אין לו כלים מוכנים מערב שבת, וכשבא האור, אין לו כלים במה לקבל את הסעודה. לכן נקראת שבת "כלה", מלשון גמר, סיום, השלים. כמו שכתוב, "ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה". שפירושו, שהסעודה כבר מוכנת, בגלל שכבר נגמרו הכלים לקבלת הסעודה. כידוע, האור, לא שייך לומר שחסר, כמו שכתוב "מלוא כל הארץ כבודו". אלא כשיש כלים מוכנים, רואים את האור. היינו האור בא לכלל גילוי לתוך הכלים.

הנה ארץ ישראל גם כן נקראת "כלה", על שם שיש לה חתן. כמו שכתוב "ארץ, אשר עיני ה' אלקיך בה, מראשית השנה עד אחרית השנה". ולכאורה קשה להבין, מהו דוקא ארץ ישראל הוא כך. הלא כתוב "עיני ה' משוטטות בכל", ולאו דוקא בארץ ישראל.

ויש לפרש, שהתורה נותנת לנו סימן, לאלו עובדי ה', הרוצים לדעת, אם הם כבר זכו לבחינת "ארץ ישראל". הסימן הוא, כשהאדם מרגיש, ש"עיני ה'", היינו השגחתו יתברך, משגיח בבחינת טוב ומטיב, זהו נקרא, שהאדם נמצא ב"ארץ ישראל". שאז "ארץ ישראל" נקרא "כלה", היות שיודעת שיש לה חתן.

וכנ"ל, כי אצל מי נמצא החתן. היינו, מי יודע שיש חתן. זה שמשיג את החתן. ודרגה זו נקראת "כלה". כלומר, שכבר זכה להשגת אלקות. שהאור הוא בחינת אלקות, והמקבל את האור, הוא המשיג. לכן "ארץ ישראל" נקראת בחינת "כלה", היינו שמגולה בה החתן, שה' הוא המשגיח.

הנה בכדי להשיג את ארץ ישראל, הנקראת "ארץ, שהיא בחינת כלה", גם כן נהוג כמו שנהוג בגשמיות, שהולכים לחפש כלה, שלא תהיה בה שום חסרון, כמו שכתוב אצל המרגלים, שדיברו לשון הרע על ארץ ישראל. היינו, שאמרו, שהכלה, היינו הארץ, אינה כדאי לקחת אותה. מהרבה סיבות.

יש שאמרו, שהיא בעלת גאוה, שהיא דורשת מאדם הרבה דרישות. היינו, שהאדם יבטל את דעתו ורצונו נגדה. ורק מי שיכול ללכת בעינים עצומות, ולשמוע את כל פקודותיה, עמו היא יכולה לדבר. ואם הוא ירצה להבין, מה שהיא אומרת לו בתוך הדעת, תיכף היא בורחת מפניו.

אם כן, הם אומרים, איך אדם מבטל את כל ישותו בשבילה. זאת אומרת, היא כל כך חזקה בדעתה, שאם הוא ימרה את מה שהיא אומרת לו פעם אחת, תיכף היא בורחת ממנו. כלומר, שענין "ארץ ישראל" היא בחינת מלכות שמים. וצריכים לקבל את המלכות בבחינת למעלה מהדעת, ושלא לחכות עד שהגוף יסכים לקבלת עול מלכות שמים. והקבלת מלכות שמים צריכה להיות, שהאדם יגיע לאהבת ה' "בכל לבבך, ובכל נפשך, ובכל מאודך". והכל על הבסיס שלמעלה מהדעת, כלומר "כניעה ללא תנאי". היינו, הגם שהגוף לא מבין.

והאדם צריך ללכת ולקבל את הארץ בעינים עצומות, היינו למעלה מהדעת. ואם האדם באמצע עבודה, כשזכה לאיזו עליה ברוחניות, ומרגיש טעם בעבודה, ואומר "עכשיו אינני צריך להאמין באמונת ה', היות שכבר אני מרגיש טעם בעבודה, והטעם שיש לי בעבודה, את זה אני לוקח לבסיס".

נמצא, בזמן הזה הוא, כנ"ל בהמשל, שברגע שהוא רוצה להבין את הענין האמונה למעלה מהדעת, "למה לי", אלא אומר "שעכשיו כבר יש לי יסוד להאמין בה'", תיכף היא בורחת ממנו. היינו, שכל העליה, מה שהוא היה מרגיש, תיכף הוא יורד ממצבו. וזה נקרא, שהמלכות הנקראת "ארץ ישראל", בורחת ממנו. והוא נשאר בבחינת "חוץ לארץ".

וזהו כמו שאמרו חז"ל "ארץ העמים, אויר שלהם טמא". פירוש, שהאדם בזמן הירידה, נמצא, שהוא יורד מ"ארץ ישראל" ונכנס ל"ארץ העמים", שאויר שלהם טמא. פירוש, שכל המחשבות של "אומות העולם" נכנסים לתוך מוחו ולבו, ובחינת הרצונות של "ישראל", הנקרא "רצון ישר-אל", מסתלק ממנו. ובמקומו בא הרצון של "אומות העולם", שהם הלעומת דקדושה.

נמצא, במצב הירידה האדם אומר "מה הרווחתי, בזה שנתתי הרבה יגיעות, בכדי להרויח קדושה. ואני רואה עכשיו, שלא די שלא הרווחתי כלום, אלא אני עתה יותר גרוע מטרם שנכנסתי להשיג את העבודה דלשם שמים". היינו שאומר "לא די שאין לי הכוונה דלהשפיע, אלא אפילו בבחינת המעשה, נעשה עתה המצב יותר קשה לקיים. כלומר, בבחינת המעשה בלי כוונה. מה שאין כן מטרם שרציתי לכנוס ל"ארץ ישראל", בקל הייתי יכול לקיים תורה ומצות".

וזה הוא כמו שכתוב בזה"ק (שלח, דף כ"ב, ובהסולם אות ס"ג) "זה שכתוב וישובו מתור הארץ. וישובו, היינו שחזרו לצד הרע, וחזרו מדרך האמת. שאמרו, מה יצא לנו, עד היום לא ראינו טוב בעולם, עמלנו בתורה והבית ריקם. ולעולם ההוא מי יזכה, ומי יבוא לתוכו. מוטב לנו שלא היינו יגעים כל כך. הרי עמלנו ולמדנו, כדי לדעת חלק עולם ההוא, כמו שיעצת לנו. וגם זבת חלב ודבש הוא. טוב הוא העולם העליון ההוא, כמו שידענו בתורה. אבל מי יכול לזכות בו. אלו בני האמונה, מה אמרו, אם חפץ בנו ה', ונתנה לנו. כיון שאדם משתדל ברצון הלב להקב"ה, יזכה בה, כי אינו רוצה ממנו, אלא הלב".

הרי אנו רואים, "ארץ ישראל" היא בחינת מלכות, היינו בחינת "כלה". ששולחים אנשים לראות, אם "הכלה" טובה היא, ואם היא גאוותנית. וגם שבת נקראת "כלה" מבחינת גמר מלאכה. לכן לפני שבת, יש ששת ימי המעשה, שהעבודה והטרחא הוא, להסתגל להתנאים שהכלה מציגה, אם רוצים לקבל אותה. והטרחא שיש בששת ימי המעשה, היא כמו שהיה במרגלים, לפעמים חושבים שהכלה היא טובה, ומי שלוקח אותה, הוא איש המאושר בעולם, וכדאי לעשות הכל, היינו לקבל כל התנאים שלה, מה שהיא דורשת.

ומה היא אומרת, שרק לאחר שהאדם יגיד, שהוא מבטל את צרכיו, מה שגופו של אדם דורש, היינו הרצונות שלו, מה שהיא לתועלת עצמו, הוא מוותר עליהם, ואינו דואג אלא לתועלת "הכלה", הנקראת "מלכות".

"כלה", שהיא בחינת מלכות שמים, שרק אז, מתי שהוא יבטל את עצמו, על דרך שאמרו חז"ל "אין התורה מתקיימת, אלא במי שממית עצמו עליה". שפירושו, שכל המחשבות והרצונות, שנוגע לצורך עצמו, הוא ממית. ואינו דואג אלא לתועלת ה'.

כמו כן ב"ששת ימי המעשה" יש להאדם עליות וירידות. כלומר, שלפעמים האדם אומר, שהצדק עם המרגלים. מה שאמרו, שצריכים לברוח מהמערכה, שאין זה בשבילם. ולפעמים הם מתגברים ואומרים, שהצדק הוא עם יהושע וכלב, שהם היו אומרים "אם חפץ בנו ה' ונתנה".

ולאחר שגומרים את העבודה, היינו שכבר האדם מסכים לכל דרישות של הכלה, אז האדם זוכה, ש"שבת" נקרא "שבת מלכתא". היינו, שכל הטוב ועונג מה שהיא מקבלת מהחתן, היא נותנת לאדם, המבטל את עצמו נגדה. וזהו הדרישות שהיא מציגה. שדוקא לאחר שהוא יקבל על עצמו את התנאים שלה, אז היא מראה את מה שהאדם מרויח בחיים שלו, אם הוא יכול לקבל אותה בתור "כלה". ואז "הכלה" מקבלת שם, שהיא "בת מלך", וכלום חסר ב"בית המלך".

ובהאמור נוכל לפרש מה ששאלנו, מהו שצריכים לשמח את החתן. התשובה היא, היות מבחינת ענף ושורש "החתן" נקרא הבורא, ו"הכלה" נקראת הנבראים, מה שהם צריכים לקבל מהבורא. והיות שהבורא ברא את העולם על המטרה להטיב לנבראיו, לכן בזמן שהנבראים מקבלים את הטוב ועונג, זהו נקרא "שמחת חתן", כמו שאמרו חז"ל "לא היה שמחה לפניו, כיום שנברא בו שמים וארץ".

נמצא, שכל אדם נהנה מ"סעודת חתן". היינו, שכל הנאות שישנם בעולם, באים מהבורא, שזה נקרא "סעודת חתן". "ואינו משמחו" יהיה הפירוש, שהוא מדבר לשון הרע על "הכלה". כלומר, שהאדם אומר, ש"הכלה" אינה יפה, והיא מלאה חסרונות. שענין "כלה" נקרא בחינת הנבראים, שהם צריכים לקבל את הטוב ועונג מהבורא. והם אומרים, ש"הכלה", הנקראת בחינת מלכות, שהיא כלל כל הנשמות, אין היא נותנת להנבראים טוב ועונג.

נמצא, כאילו שאין הבורא נותן לה שום דבר. נמצא, שאם האדם אומר, שאין למלכות מה לתת להנבראים, נמצא, שמדבר לשון הרע על "הכלה", שהיא עניה ודלה. וגם מדבר לשון הרע על הבורא, מטעם שהבורא לא נותן לה שום דבר, שיהיה לה מה לתת להנבראים.

לכן כל אדם "הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו, עובר בחמישה קולות. שענין חמישה, כידוע, שברוחניות כל דבר שלם נקרא "חמישה ספירות", "חמישה עולמות". לכן נקרא "עובר", היינו עובר עליהם, ואינו מקבלם. ואם משמחו, שואל הגמרא, "מאי שכרו". אמר רבי יהושע בן לוי "זוכה לתורה, שניתנה בחמישה קולות".

ויש להבין, מדוע לא מבטיחים לו, שזוכה לבחינת עולם הבא, כמו שמבטיחים בכל המקומות. והתשובה היא, היות שהוא משמח את החתן, היינו שהוא מאמין במלכות שמים, שהיא בחינת "הכלה". שהוא אומר, שהיא "כלה" יפה וטובה. שהוא מאמין בבחינת אמונה, שיש לה "חתן". וכבר רואים, שהוא נמצא אצל "הכלה".

וזה נקרא "סעודת שבת". פירוש כנ"ל, שאז, בשבת, המלכות, שהיא הכלל של הנשמות, כבר יש בה, מה שהבורא, הנקרא "חתן", רצה לתת בשביל הנשמות. וזה ענין, ש"שבת" היא בחינת "מעין עולם הבא", שאז הזמן שנהנין מ"סעודת החתן".

ובהאמור נבין מה ששאלנו, מדוע אומר, שהשכר של מי שמשמח את "החתן", הוא זוכה לתורה. ולא אומר, שזוכה ל"עולם הבא", כמו שכתוב בהרבה מקומות. התשובה היא, במה האדם יכול לשמח את "החתן" בעבודה, כש"החתן" נקרא הבורא, זה שהאדם אומר ש"הכלה" היא יפה בלי שום חסרון.

מזה החתן נהנה כנ"ל, שכלה נקראת מלכות מבחינת אמונה למעלה מהדעת. ואומר, שמלכות, שהיא מנהגת את העולם בשליטתה, ומנהגת בבחינת טוב ומטיב. וזהו כמו שכתוב ("שיר השירים", ד') "כולך יפה רעיתי ומום אין בך". אז האדם זוכה לבחינת "תורה", שהיא נקראת "סעודת המלך", שהיא בחינת "תורה, מבחינת שמותיו של הקב"ה", שתורה זו אינה מתגלית מטרם שהאדם זוכה לבחינת "אמונה", הנקראת בחינת "מלכות שמים".

אולם מטרם שזוכים לבחינת אמונה, הנקראת מלכות בחינת "כלה", ויש שם עליות וירידות, שזה נקרא בחינת "ריקוד", ששם כל העבודה, איך לזכות שהאדם יקבל על עצמו עול מלכות שמים, שלא יעשה שום דבר למה שנוגע לתועלת עצמו, אלא כל מעשיו יהיו לשם שמים.

ועל זה אמרו חז"ל "כיצד מרקדין לפני הכלה", היינו בכדי לזכות לבחינת "כלה". ובזה יש מחלוקת בית שמאי ובית הלל. בית שמאי אומרים "כלה כמות שהיא". היינו, איך שהאדם מרגיש, אם טוב לו או אם חס ושלום רע לו, על הכל הוא צריך להאמין למעלה מהדעת, היינו שכל ההרגשותיו הן לטובתו. וזה קשה מאוד.

אבל בית הלל אומרים, שהאדם צריך לומר, שמה שהוא מרגיש במצב שהוא נמצא, שלא טוב לו, הוא צריך להאמין, שזה כן טוב, רק הוא לא רואה את הטוב, משום שעדיין לא ראוי לראות. לכן מה שהוא מרגיש אינו אמת, מטעם "עינים להם ולא יראו".

וכולם אומרים, שהאדם צריך ללכת למעלה מהדעת ולשמח את החתן. לכן יש ב' מיני עבודות:

א. של ששת ימי המעשה, שאז הזמן של העבודה.

ב. של שבת, שאז הזמן של הסעודה. (עיין מאמר י"ב, תשמ"ט)."

שאלה: אמונה זה בעצם חשיבות הבורא?

אם זה כתוב כך, תראה לנו.

תלמיד: "אין חכם כבעל ניסיון", זאת אומרת החוויה הכי חזקה שיש לנו היא הניסיון, לא דברים תאורטיים שאנחנו לומדים אלא מה שאנחנו מרגישים על הבשר. ורב"ש אומר, שאם אדם מגיע לידי גילוי והגילוי הזה משתלט לו על הדעת, תיכף מלכות בורחת ממנו. זאת אומרת, כל הגילוי נעלם, כל הקשר שלו נעלם, הכול הולך. כי באותו רגע החוויה של מה שהוא מרגיש שהוא מקבל, יותר חשובה לו מלהנות את הבורא. אז כל עוד חשוב לו להנות את הבורא יותר מכל מה שהוא מרגיש, זו בעצם האמונה, ואז הוא יכול לשמור על הקשר עם הבורא. לכן אני שואל אם אמונה היא חשיבות הבורא, וזה בעצם אותו דבר? כלומר, לא חשוב מה הוא ירגיש, מה הוא יקבל או לא יקבל, תמיד יותר חשוב לו הבורא, הקשר שלו עם הבורא.

כן.

שאלה: בשתי הפסקאות האחרונות מדברים על מצב שהאדם צריך להתייחס לרע כטוב. מצד אחד אומרים שזה קשה, מצד אחר אומרים שצריך ללכת למעלה מהדעת אם אתה לא רואה את זה.

כן.

תלמיד: מה העבודה? זאת אומרת זה נגד הטבע, אם אתה רואה שמשהו לא טוב.

מה זה לא טוב? זה נגד הטבע, אבל לא שזה לא טוב.

תלמיד: זו בדיוק השאלה. יש הבחנה כזו, האדם מרגיש איזשהו מצב והוא לא טוב, וכך במשך כל החיים מעבירים אותנו כל מיני מצבים כאלו. מה העבודה בנקודות כאלו?

תמיד צריכים להשתדל לעלות למעלה מהדעת.

תלמיד: להשתדל זה להתפלל?

לבקש להיות למעלה מהדעת.

תלמיד: מעל ההרגשה שמרגישים?

כן.

תלמיד: ובמה נדבקים?

במה שהבורא נותן.

תלמיד: הוא נותן הרגשה לא טובה, אבל איך אני נדבק אליו?

על ידי זה שאתה מבקש ממנו שייתן לך הרגשה למעלה מהדעת שתוכל להידבק אליה ולהיות למעלה מהמצב שהוא גילה.

תלמיד: צריך להפוך את ההרגשה? כשאני מקבל את המצב, לא להרגיש אותו כרע?

כן, ודאי.

תלמיד: אז מה המהות של כל התהליך הזה שכל פעם מביאים מצב חדש שאתה לא יכול להצדיק אותו?

שאתה כל פעם מקבל כלי חדש למעלה מהדעת ודבוק בו ומרגיש בו קשר עם הבורא.

תלמיד: אז למעשה כל החיים צריך להיות רק בנקודה כזו כדי להתקדם?

כן.

שאלה: רב"ש כותב פה, שכולם אומרים שצריך ללכת למעלה מהדעת ויש מחלוקת בין בית שמאי לבין הלל. בית הלל דווקא אומר "עינים להם ולא יראו", ובית שמאי אומר, שבין שמרגיש טוב או רע, על הכול הוא צריך להאמין למעלה מהדעת, וזה קשה. אנחנו יודעים שההלכה היא לפי בית הלל, מה ההבדל בעבודה בין שתי השיטות?

אנחנו צריכים להגיע למצב שמבקשים תמיד בלמעלה מהדעת לקבל את הכלה.

תלמיד: זאת אומרת כשהאדם הולך ורואה את החסרונות, הוא אומר "עינים להם ולא יראו", מתעלם?

כן.

תלמיד: לעומת?

לעומת מצב שאני הולך לפי דעתי.

שאלה: נשמע שהאדם צריך להחשיב את הכלה שהיא תהיה בת מלך, והוא עובד כדי שהזיווג הזה בין הבורא למלכות יתקיים.

כן.

תלמיד: כתוב "איש ואישה שכינה ביניהם". האם אני צריך לדאוג שאשתי תתקרב לבורא, תהיה קרובה אליו, או שאני צריך שהבורא יתגלה בינינו?

רצוי שהבורא יתגלה ביניכם.

תלמיד: לאורך כל המאמר רב"ש מתאר איך האדם צריך לדאוג שהמלכות, הרצון לקבל הכללי הזה יהיה בהתאמה לבורא, כדי שהוא יקיים את הזיווג הזה, כלומר האדם כביכול נמצא בצד ומנסה לקרב ביניהם, לעומת זאת עם האישה הוא לא עומד מהצד. מה התפקיד שהאדם מקיים בזוגיות שלו?

בזוגיות שלו הוא צריך להיות עם האישה ביחסים טובים, להשתדל להיות בהבנה הדדית.

תלמיד: והבורא נמצא ביניהם?

כן.

שאלה: רב"ש מדבר פה מאוד יפה על כך שכלה זה כבר מצב שלם, שהאדם כבר לא חושב על עצמו, אלא הכול לשם שמיים, ועד אז יש ריקוד.

ריקוד זה שקופצים, עולים ויורדים, עולים ויורדים, ויש ביניהם יותר חיבור או פחות חיבור. זה משחק.

תלמיד: מהו הריקוד בעשירייה, איך עושים כזה ריקוד שמביא אותנו למצב שיש כלה בסוף הריקוד?

בעשירייה אנחנו צריכים לתאר לעצמנו את החיבור השלם בינינו, שכולנו מתחברים וכולנו מתחילים לרקוד כלפי אותה מלכות שקושרת אותנו ומעלה אותנו. זה נקרא אצלנו "כלה".

תלמיד: צריכים גם להחזיק שבכך שמשמחים את החתן?

צריכים, ודאי.

תלמיד: מה היחס בעשירייה לחתן ולכלה בזמן הריקוד הזה?

על ידי זה שאנחנו קופצים, עולים ויורדים, עולים ויורדים, אנחנו רוצים להתחבר כולנו יחד סביב הכלה ושהחתן ירכב עלינו וייתן לנו יכולת להיות מחוברים וכך להמשיך.

תלמיד: מה נקרא שאנחנו עושים את הכלה או רואים את הכלה כיפה וחסודה?

שהחיבור בינינו, שאנחנו רוצים להשיג בכל הכוחות שלנו, הוא חיבור מאוד יפה. אומנם אנחנו משקיעים בו הרבה כוחות והוא מתיש אותנו, אבל אנחנו בהחלט מזמינים אותו, ורוצים שהוא יבוא ויתגלה.

תלמיד: ואז כלפי זה יש עליות וירידות.

כן.

תלמיד: ריקוד נשמע משהו שמח.

בעצם כן. אומנם ריקוד מבצע את היגיעה שלנו כי אנחנו נותנים לזה הרבה כוחות, אבל עם זאת אנחנו בהחלט שמחים, כי בסופו של דבר אנחנו מגיעים לכלה שלנו, למלכות שמים.

שאלה: אמרת שהריקוד זה עניין של עליות וירידות. עליות וירידות מגיעות מהבורא, נכון?

לא יודע. יכול להיות שזה בכל זאת קשור אלינו, על ידינו.

תלמיד: מה זה נקרא שאנחנו רוקדים? כי אני חושב שעליות וירידות מגיעות מלמעלה.

לא. מלמעלה מגיע כוח שאנחנו צריכים לראות אותו, להרגיש אותו ולקבל אותו לטובה, ועל ידו כולנו מתחברים.

תלמיד: מה זה שאנחנו רוקדים?

עולים ויורדים כלפי הכלה.

תלמיד: מה אנחנו עושים, האם אנחנו מגיבים?

אנחנו מגיבים, כן. אנחנו מגיבים על פעולת הכלה, איך היא רוקדת יחד איתנו.

תלמיד: האם העבודה היא שבכל המצבים שהבורא שולח לנו אנחנו משתדלים להחזיק באמונה מעל מהדעת שהכול לטובתנו?

כן.

שאלה: מקובל מקבל מצב שהוא מרגיש אותו כרע בכלים שלו, והוא צריך למעלה מהדעת לראות שזה לטובתו.

כן.

תלמיד: בעולם הזה כשרע לי אני מנסה לפתור את זה, עושה עם זה משהו.

בזה שאתה פונה לבורא זה גם נקרא לפתור.

תלמיד: לרוב כשמתגלה לי רע, הוא מתגלה כבעיה בקשר בין החברים, אז אני פונה לבורא שיתקן את זה. האם אני צריך בנוסף לעשות פעולות פיזיות כדי לתקן את זה?

כן.

תלמיד: זה שאני עושה פעולות פיזיות כדי לתקן את זה, האם זה לא אומר שאני בעצם סותר את הפעולה למעלה מהדעת שעשיתי לפני רגע כשפניתי לבורא ואמרתי שהכול בסדר? איך הכול בסדר ואני בכל זאת מנסה לשנות את זה?

אתה לא מנסה לשנות, אתה רוצה דווקא ההיפך, לקיים את מה הבורא עשה איתך, להעלות את עצמך למעלה מהדעת.

תלמיד: לא הבנתי. התגלתה בעיה, אני מנסה לפתור אותה בעולם הגשמי. האם ברגע שאני מנסה לפתור את הבעיה בעולם הגשמי זה לא מיד אומר שאני בעצם לא מסכים עם הבורא, לא נמצא למעלה מהדעת?

לא. אתה מקבל את זה שאתה מקבל זאת מהבורא. זה שאתה בצורה אחרת רוצה לפתור אותה, זה לא אומר שאתה דוחה את מה שהוא עשה.

תלמיד: זה אומר שאני לא מסכים איתו, שרע לי ואני רוצה לתקן את זה.

אתה רוצה לתקן? אז למה אתה לא מבקש ממנו.

תלמיד: זה מה שאני לא מצליח להבין. יוצא שמקובל צריך לפעול בשני מישורים, במישור הרוחני לעשות את העבודה למעלה מהדעת, ובמישור הגשמי הוא צריך לתקן את מה שהוא רואה בעולם הגשמי.

כן.

תלמיד: האם זה לא סותר את זה?

לא.

תלמיד: איך?

כי אלו שתי רמות.

תלמיד: אני יודע שאלו שתי רמות, אבל מה זה אומר? יש מצב לא טוב ואני מנסה לטפל בו, ואני גם אומר לבורא "תודה ששלחת לי אותו, הכול בסדר". אני לא מצליח להבין איך שני הדברים האלה חיים יחד.

אתה עושה מה שאתה יכול במישור שלך, ומבקש מהבורא שהוא יטפל בזה במישור שלו.

תלמיד: אני לא מבין מה זה אומר.

בסדר, אז תחשוב עוד קצת ועוד קצת ותראה שכך זה עובד.

תלמיד: מה זה אומר שהבורא יתקן את הדברים במישור שלו? מה יקרה אחרי שהוא יעשה את הפעולה הזאת? ביקשתי ממנו והוא יעשה, הוא ייתן לי תשובה, מה יקרה אז?

הוא ישווה את ההרגשות שבך בין מה שאתה מרגיש ובין מה שהוא עושה. אתם תבינו זה את זה.

תלמיד: אני אוכל להצדיק אותו?

תגיד להצדיק אותו, כן, זה יותר קל.

שאלה: בהמשך לבירור, יש את המחלקות בין בית שמאי לבית הלל. בית שמאי אומרים, שמה שנשלח לי זה בסדר, זה למטרת העבודה, ובית הלל אומרים שאני חי בשקר. בית שמאי לא אומרים את זה, אלא שזה רק לטובתי. האם אלו שתי רמות של עבודה?

שתי צורות יחס.

תלמיד: האם אחת נבנית על האחרת?

לא.

תלמיד: כל אחד יכול להתייחס אחרת.

כן. כל אחד מצידו.

תלמיד: עדיף את בית הלל במובן שאני לא רואה באמת, כי בית שמאי מחמיר מאוד. עדיף להיות עדין עם הרצונות לקבל במובן הזה שרק אני לא רואה שזה "טוב ומיטיב".

כנראה.

שאלה: כתוב שהעבודה והטרחה בששת ימי המעשה היא להתרגל לתנאים של הכלה. מה הם התנאים של הכלה? ומה עושים בששת ימי המעשה שבעצם מתרגלים לתנאים שהכלה מעמידה?

עובדים על הרצונות שמתגלים, וזו עבודה קשה יום יום, עד שמגיעים למצב שנקרא "שבת", שאתה רואה שאין יותר עבודה, שהכול מסתדר.

תלמיד: הוא כותב, תמיד להיות באמונה, זה בעצם התנאי. יש עליות וירידות, לפעמים הולכים עם המרגלים ולפעמים עם כלב ויהושוע. מה ההבדל בין ששת ימי המעשה לשבת אם בשניהם הולכים באמונה? מה מקבלים בשבת?

בשבת מקבלים כוח נוסף שנקרא "נשמה יתירה", ועל ידי זה זוכים לחיבור.

שאלה: מה ההבדל בין העבודה שלנו בששת הימים לבין העבודה בשבת? מהי העבודה פה ופה?

העבודה בששת הימים זו עבודה שאנחנו צריכים לעשות, כמו שהוא כותב, שיום יום יש לך מצב חדש. העבודה בשבת היא, שמגיע אליך סיכום מכל הימים ובזה שאתה מחבר את כל הימים האלה, אתה זוכה ב"שבת", מה שנקרא. שאין לך יותר מה לעשות, אלא כל העבודות שעשית במשך שישה ימים מתחברות ובאה מנוחה.

תלמיד: בשבת אין פעולות מצד הנברא?

אין.

תלמיד: יש פעולה כזו של סיכום?

לא. לא עבודה.

תלמיד: כתוב, "ורק מי שיכול ללכת בעינים עצומות, ולשמוע את כל פקודותיה, עמו היא יכולה לדבר." איך מקבלים יכולת ללכת בעיניים עצומות?

אלה תרגילים שמופיעים לפני האדם והאדם צריך להתרגל ללכת כנגדם בעיניים עצומות. זאת אומרת, למרות שהוא לא רואה שזה צדק, שזה נכון, ולא מבין כל כך מה קורה ומבולבל, הוא בכל זאת משתדל לקיים את החיבור הזה שנדרש בתנאי היום יום וכך להתקדם.

שאלה: איך העיניים שלנו נפתחות?

העיניים שלנו נפתחות רק בתנאי שאנחנו רוכשים תכונת ההשפעה, אמונה, אז העיניים נפתחות.

שאלה: שבת זה גם מצב של אמונה למעלה מהדעת?

כן. זה השבת.

תלמיד: ומה הכוונה שזה אמונה למעלה מהדעת ואין שם עבודה?

למה אין עבודה?

תלמיד: כי עכשיו אמרנו ששבת זה מנוחה, שכבר אין עבודה.

כן. אבל "אין עבודה", הכוונה היא שאדם מגיע למצב שזה בשבילו לא עבודה.

תלמיד: אז מה הכוונה פה, שמצב של אמונה למעלה מהדעת, זו כבר לא עבודה?

הוא לא צריך לתקן שום דבר. הכול מתוקן ומתחבר לפעולה אחת שנקראת "שבת".

תלמיד: זה גם מצב שנקרא אולי "אמונה שלמה"?

יכול להיות, אף על פי שזה משהו אחר.

שאלה: עשירייה שקוראת את הרב"ש ויודעת שהוא הכניס את המאור המחזיר למוטב, לתוך המאמרים, זה נקרא "ריקוד"?

לא. זה עוד לא נקרא "ריקוד". ריקוד זה עליות וירידות כלפי מצב שמופיע.

תלמיד: לא הבנתי.

לא חשוב. זה יבוא לאט לאט.

תלמיד: מה זה לשמח את החתן? כי יש הרגשה שרק מתוך הריקוד הזה מגיעים, קופצים עוד איזו מדרגה וזו המדרגה של לשמח את הבורא.

כן. ככל שקופצים, יותר מעבירים תענוג לבורא.

שאלה: זה לא על המאמר, אבל יש חיסרון מאוד גדול שעלה, וגם בעבר אתה אמרת שאם מתחילים תלמידים חדשים ויש להם שאלות נביא אותן לשיעור. אנחנו התחלנו שבוע שעבר בקורס פיזי מאוד גדול של תלמידים חדשים ואתמול בערב היה שיעור שני, למדנו על ההגדרה של חכמת הקבלה על פי בעל הסולם, "גילוי הבורא לנבראיו בעולם הזה".

והגיעו שתי נשים מבאר שבע, שכל החיים משרתות את הקהל בשירות התעסוקה וכדומה. אחת מהן יש לה שני בנים לוחמים, אחד בצפון ואחד בדרום, שממש חוו את כל הטראומות, והשנייה לצערנו הבן שלה לא שרד. ויש חיסרון מאוד גדול, שהסברנו על העולם הזה והעולם הבא הייתה שאלה, מה קורה עם אלה שלא שרדו? והמילים שאנחנו מוציאים זה מילים ששמענו ממך, יש דברים שאנחנו לא יכולים לעסוק בהם אבל נוצר חיסרון מאוד גדול, כאב מאוד גדול שמורגש גם בקבוצה. מה עונים על כזה מצב?

אני הייתי עונה שכמו שאנחנו רואים שהחיילים האלו מסרו את נפשם, כך אנחנו צריכים לקבל אותם ולהתפלל לבורא שיסדר להם מקום יפה בעולם הבא, "ליד כנפי השכינה" כמו שאומרים. זה בעצם המסר שצריך להיות לנו. מה עוד להגיד אני לא יודע.

תלמיד: כשאנחנו מלמדים אנחנו מסבירים על העולם הבא שתראה בחייך, העולם הבא הוא המדרגה הבאה.

אבל זה לא נגד דעת הקהל. יש חיים, ויש חיים.

תלמיד: כן, אנחנו אמרנו שזה ברור שעם הקהל שאנחנו מדברים אליו אנחנו מדברים בשפה שלהם, אבל מבחינת המקובלים שהם מציינים "העולם הבא", הם מדברים על להשיג את העולם הבא, את המדרגות הבאות פה בעולם הזה שבו אנחנו נמצאים.

בסדר. נתפלל שבאמת נצליח להבין ולהעביר את זה.

כן. צריכים להבין שיש חלק רוחני באדם, וחלק גשמי באדם, אלה שנפלו במלחמות, יש להם ודאי חלק בעולם הבא ואנחנו צריכים לתמוך בזה ולהסביר.

שאלה: מה הבדל בין לזכות בעולם הבא לבין לזכות בתורה?

לזכות בתורה, זאת אומרת לזכות בכל המדרגות שהתורה יכולה ללוות אותו בעלייתו, ולזכות בתורה זאת אומרת שהוא מקבל את כל האור העליון שמאיר עליו מלמעלה ומתלבש עליו ברצונו לעלות לבורא ממטה למעלה.

תלמיד: אז מה זה לזכות בעולם הבא?

העולם הבא זה העולם שבא, כמו שמסביר רב"ש. אנחנו צריכים לראות את כל אותן המדרגות שנמצאות לפנינו מכאן ועד גמר התיקון ולהשתדל להיכנס בהן בכל לב ונפש.

תלמיד: הוא כותב פה "בני האמונה, מה אמרו, אם חפץ בנו ה', ונתנה לנו." מי הם בני אמונה ומה הם אומרים שם?

כנראה "אם חפץ בנו ה'", שמאמינים בזה שמקבלים על כל החיים שלהם איזה תשלום טוב. אני לא יודע לפרש אחרת.

(סוף השיעור)