שיעור בוקר 19.03.22 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

בעל הסולם. עמ' 394. מאמר "הערבות"

אנחנו נראה שבכל דבר שאנחנו לומדים על פסח, נושא פסח, היציאה מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע, מהאגו להשפעה, נמצא בכל המאמרים ובכל המעשים שלנו, וכל המטרה שלנו היא לממש את הדבר הזה. את ההבדל בין העולם הזה הזמני, הנפסד, והעולם הרוחני שהוא נצחי ושלם – וזה רק עד כמה אנחנו נכללים ברצון להשפיע במקום ברצון לקבל.

קריין: מאמר הערבות אות כ"ב.

"וזהו שמסתייע ר' אלעזר ברבי שמעון מהמקרא: "וחוטא אחד יאביד טובה הרבה". כי כבר נתבאר לעיל באות כ', אשר הרגש התפעלות, המגיע לאדם בעסק המצות בין אדם למקום, הוא שוה לגמרי עם הרגש ההתפעלות, המגיע לו בעת עסק המצות שבין אדם לחבירו.

כי כל המצות מחויב לעשותם לשמה, בלי שום תקוה של אהבה עצמיית. כלומר, שאין שום הארה ותקוה חוזרת אליו, על ידי טרחתו זו, מתשלום גמול או כבוד וכדומה. אשר כאן, בנקודה הגבוה הזאת, מתחברים אהבת ה' ואהבת חבירו לאחת ממש, כנ"ל במאמר "מתן תורה", אות ט"ו. נמצא, שהוא פועל בזה שיעור מסויים של התקדמות, בהסולם של אהבת זולתו, בכל בני העולם בכללם.

כי מדרגה זו, שאותו היחיד גרם במעשיו, אם מדה גדולה או מדה קטנה, סוף סוף נמצאת מצטרפת לעתיד, בהכרעת העולם לכף זכות, כי גם חלקו הוכנס ומצטרף שם להכרעה. כנ"ל אות כ', עיין שם היטב, בהמשל של שוקל שומשמין, בעושה עבירה אחת, שמשמעה, שלא יכול להתגבר ולכבוש את האהבה עצמיית המזוהמת, ועל כן פרץ בגנבה וכדומה.

שנמצא, מכריע את עצמו ואת העולם כולו לכף חובה. כי בגילוי זוהמתה של אהבה עצמיית, הרי הטבע השפלה של הבריאה חוזרת ומתחזקת. ונמצא, שהוא גורע שיעור מסוים, מתוך ההכרעה, לכף זכות הסופית. בדומה, כמו שאחד חוזר ונוטל מן הכף מאזנים, אותו השומשמין היחידה, שחבירו הניח שם. שנמצא, אשר בשיעור זה, חוזר ומגביה מעט את הכף של חובה למעלה. ונמצא שהוא מחזיר את העולם אחורנית.

וזה אמרו: "וחוטא אחד יאביד טובה הרבה". שבשביל, שלא יכול להתאפק על תאותו הקטנטנה, גרם לדחיפה אחורנית לרוחניותו של העולם כולו."

זה באמת ציור מאוד קשה.

שאלה: נורא ואיום, איך להכיל דבר כזה בכלל?

אז יופי, אנחנו כבר רואים שלא כמו קודם, אלא עכשיו בצורה הרבה יותר ברורה, אמיתית, בולטת, מה שנדרש מאיתנו, שהכרת הרע חייבת להיות עד כדי כך שאני לא אוכל לסבול לחיות במצבי עוד רגע אחד. והפתרון הוא פשוט, אני יכול להגיע אליו רק על ידי חיבור בינינו שהבורא הכין לנו ואפשר לנו להגיע לזה. אם אנחנו נוכל להתחבר במקצת, נגלה חיסרון לצאת מהמצב שלנו למצב הרוחני.

זה טמון בפנים בתוכנו, בינינו. וכמה שאנחנו מתקרבים בינינו, כך נרצה לצאת מהמצב של בית הסוהר, של הגלות, לגאולה. אבל אם אנחנו לא עושים את החיבור בצורה מספקת, אז אנחנו לא מרגישים בזה צורך ורק מצטערים למה אין לנו צורך. אבל אם יש צורך זו לא בעיה ואני לא צריך לברוח ולעשות כל מיני מעשים, אני צריך מתוך החיבור רק לרצות גאולה ואז הבורא מסדר לי את זה.

זה הכול. זאת אומרת העבודה שלנו היא פשוטה, רק להבין את ההכרחיות בחיבור בינינו, ומתוך החיבור בינינו לדרוש גאולה. ומהי הגאולה? לדרוש שהבורא יתגלה דווקא בינינו, זו הרוחניות, גילוי הבורא בינינו. ואז הוא מעורר אותנו, הוא דוחף אותנו למצב הזה ונשאר לנו רק לסדר את הדברים בינינו כאן, במסגרת שלנו, במישור העולם הזה.

אז בואו נעשה מאמץ מתוך החיבור בינינו, כי אנחנו לא יכולים להגיע לחיבור ממשי, ולא מגלים אותו, וזו עובדה שהחיבור עדיין לא שלם. אז בואו נדרוש מהבורא לתקן את החיבור בינינו, כי אנחנו רוצים לגלות אותו. ולגלות אותו זה לגלות את כוח ההשפעה, כוח האהבה, כוח החיבור, כוח הערבות.

שאלה: הרבה פעמים שמעתי שבני ברוך הם צינור של אור, וכשעשירייה מתחברת, היא צינור של אור לכל האנושות. ובקטע כאן כתוב בצורה ממש קיצונית, שבגללי העולם יכול לסבול. ואני לא מבין, איך ייתכן, שאסונות כמו הקורונה והמלחמה אני שגורם להם. למה לא העשירייה, למה דווקא אני אישית אשם בזה?

במערכת אינטגראלית, אם יש פגם באיזה אלמנט, אז כל הקשר לא עובד, המערכת לא מוכשרת לעבודה, וזו הבעיה שלה. לכן אנחנו לומדים את מאמר "הערבות", כי ערבות משמעה, שכל אחד חייב להשלים את כולם, כל אחד חייב להיות אחראי על כולם, וכולם צריכים לדאוג לכל אחד ולכולם - ובצורה כזאת אנחנו מגיעים בשכל וברגש לתפיסה כללית, לתפיסה כוללת, אינטגראלית, שעכשיו אין לנו, ונוכל להתחיל לעכל את התפיסה האינטגראלית שבה אנחנו מרגישים רוחניות.

רוחניות כוללת הכול, במידה קטנה או גדולה יותר, ואנחנו צריכים להביא את עצמנו לתפיסה לזה בלב ובמוח. אז הכול תלוי בנו, לזה אנחנו צריכים להתקרב, והפעולה הראשונה היא שאדם רוצה לצאת מעצמו ולהתכלל באחרים. ואז בצורה כזאת אנחנו מגיעים למצב שנכללים בכולם, ואני לא מרגיש את עצמי, אלא כמה אני נמצא בכולם, כמה כולם הם אני. ובגישה הזאת, בתרגילים כאלה אנחנו מגיעים למצב של תפיסה אינטגראלית, שאין אני ואין אתה ואין כלום, יש אנחנו כולנו כאחד. בזה אנחנו חוזרים לצורה של האדם הראשון.

שאלה: האחריות הזאת היא לחץ גדול מאוד, מעמסה מאוד כבדה. אם נצליח להתכלל בעשירייה, אז אפשר לסבול את זה? זה מסך משותף שנותן את הכוחות להחזיק באחריות?

כן, קודם כל זו אחריות. כל אחד מאיתנו אחראי על כולם, לפחות בעשירייה שלו. ואם יש מישהו שבורח מתוך החיבור בעשירייה, זה פגם שלי. אני לא יכול להוריד מעצמי אחריות לאף אחד. בסופו של דבר אם יש בעולם בעיות, כישלונות, עבירות, ייסורים, אני גרמתי לזה, אני האשם, אני האחראי ואני הולך להיענש. זה החוק של המערכת האינטגראלית, המערכת השלמה.

אם כולם נכנסים לערבות, כמו שמסביר לנו בעל הסולם, ובסופו של דבר כל אדם וכל העולם צריכים להיכנס למערכת הערבות, אז כולם מגלים את הבורא במלואו. וזה יבוא, כי הצורה הזאת, האמת הסופית כבר קיימת מתחילת הבריאה, אנחנו רק צריכים להיות מוכנים לקבל אותה על עצמנו.

שאלה: כתוב, "וחוטא אחד יאביד טובה הרבה. שבשביל שלא יכול להתאפק על תאותו הקטנטנה, גרם לדחיפה אחורנית לרוחניותו של העולם כולו." למה הוא מתכוון?

נניח שבמקום לחשוב על תיקון העולם, בו אתה חייב לתת את חלקך ולגרום לכולם לחשוב שהעולם הוא שלם, נמצא בערבות הדדית, וכל בני האדם צריכים לחשוב אחד על השני כיצד לקדם את האדם לשלום, להשלמה ולחיבור - ובמקום זה אתה הולך לשחק קלפים כמו שאתה רגיל לעשות כל יום.

תלמיד: אבל התאווה עצמה זה החיים לא?

לחיות זה נקרא שאתה רוצה לחיות בשביל כולם.

תלמיד: התאווה היא המצרים שלנו?

כן.

תלמיד: אז מה יוציא אותי מהתאווה הזאת?

הבורא, אלא מי?

תלמיד: איך אני יוצא מזה, מה אני צריך לבקש?

תתחבר לחברים ותבקש איתם יחד מהבורא, שיוציא את כולכם מהתאוות למיניהן, זאת אומרת ממחשבות רק לעצמכם, אז תראה שזה עובד. אבל תתחבר לחברים, תתחילו להתפלל לבורא, לבקש ממנו, ותראו שזה עוזר.

תלמיד: כמה מותר לי להשתמש בתאווה כדי לא לעבור את הגבול של התאוות?

רק כדי להחיות את הנפש, כלומר, לא יגונה ולא ישובח.

תלמיד: מזה אומר רק להחיות את נפשו, אסור לי להיות עשיר? אסור לי להיות בעל מקצוע מפורסם? מה אני צריך לעשות, להתבטל לגמרי מכל החיים האלה?

אם אתה חבר שלנו, אז אתה צריך לקבל כמונו את החוק, שהדאגה העיקרית בחיים שלך היא רק לתיקון החיבור בין כולם. חוץ מזה אתה רוצה רק כדי לחיות, כדי לבצע את פעולת החיבור בין כולם.

תלמיד: אבל לא לבטל את עצמי מכל העיסוקים. למשל במקצוע שלי, או בעבודה שלי?

אתה חייב מקצוע כדי לחיות.

שאלה: בדיוק, אז מה הגבול פה?

את הגבול אתה תמדוד. אתה יכול להגיד "חברה, אני מצטער אבל אני צריך ללכת עכשיו לעשר שנים לעבוד, כי אני צריך להחליף את האוטו שלי לאיזה מרצדס מיוחד".

תלמיד: אבל אני צריך לקחת בחשבון שאני לומד קבלה בלילות ואני צריך להוריד את הווליום בחיי היום יום, זאת אומרת להסתפק במועט. זה מה שאומרת הקבלה?

גם כן.

שאלה: אמרת שאם לא נממש את האחריות שלנו בעשירייה ניענש. למה כוונתך ובאיזה סוג עונש ניענש?

העונש מתחיל מזה שאתה לא נמשך לחיבור, לבורא, למטרת החיים. העונש הכי גדול הוא שהבורא זורק אותך מהקשר עימו ואתה שוב יורד לדרגת הקיום הבהמי, תמשיך לחיות כמו כל באי עולם שהם "כולם כבהמות נדמו". זה העונש, הוא לא צריך להעביר אותך דרך ייסורים גדולים.

קריין: אות כ"ג.

" ובדברים הללו מתבארים היטב, מה שעמדנו לעיל באות ה', במה שניתנה התורה ביחוד אל גזע האומה הישראלית. כי זהו ודאי, שאין כאן ב' דעות בהדבר, אשר דבר תכלית הבריאה, מוטלת על כל מין האנושי יחד: כשחור, כלבן, כצהוב, בלי שום הפרש מעיקרה.

אולם, מתוך ירידתה של טבע הבריות עד לדיוטא התחתונה, כמבואר לעיל, שהיא ענין האהבה עצמיית, השולטת שליטה בלי מצרים על כל האנושיות, לא היה שום דרך ומבוא לבא במשא ומתן עמהם ולהבינם, שיכריעו ויסכימו לקבל על עצמם, אפילו בהבטחה בעלמא, לצאת ממסגרתם הצרה אל העולם הרחב של אהבת זולתו." אי אפשר להסביר מיד ולכל האנושות כולה את עניין ההתעלות למעלה מהאגו לכוחות ההשפעה והאהבה, לא ניתן, יש כאן הפצה הדרגתית של התיקון.

"מלבד האומה הישראלית, אשר מכח שהקדימה להם, השעבוד להמלכות הפראיית של מצרים ארבע מאות שנה, ביסורים גדולים ונוראים. ונודע דברי חז"ל, שאמרו: "מה מלח ממתק את הבשר, כן יסורים ממרקין עונותיו של אדם". דהיינו, שמביאין אל הגוף הזדככות גדול. ונוסף על זה, שהזדככות אבותיהם הקדושים עמדה להם, כנ"ל באות ט"ז, שזהו העיקר, כמו שמעידים על זה כמה מקראות שבתורה.

ומכח ב' הקדמות האלו, נעשה אז מוכשר לדבר הזו, דעל כן מכנה אותם הכתוב, בעת ההוא בלשון יחיד, כמ"ש: "ויחן שם ישראל נגד ההר". ופירשו חז"ל: "כאיש אחד בלב אחד". מפני שכל יחיד ויחיד מהאומה, הסתלק את עצמו לגמרי מאהבה עצמית, וכל מגמתו היה רק להועיל לחבירו, כמו שהוכחנו לעיל באות ט"ז, במשמעות המצוה של "ואהבת לרעך כמוך", עיין שם היטב.

ונמצא, שנתלכדו יחד כל היחידים שבאומה, ונעשו ללב אחד ולאיש אחד, כי רק אז הוכשרו לקבלת התורה, כמבואר."

קריין: שוב אות כ"ג.

אות כ"ג

ובדברים הללו מתבארים היטב, מה שעמדנו לעיל באות ה', במה שניתנה התורה ביחוד אל גזע האומה הישראלית. כי זהו ודאי, שאין כאן ב' דעות בהדבר, אשר דבר תכלית הבריאה, מוטלת על כל מין האנושי יחד: כשחור, כלבן, כצהוב, בלי שום הפרש מעיקרה.

אולם, מתוך ירידתה של טבע הבריות עד לדיוטא התחתונה, כמבואר לעיל, שהיא ענין האהבה עצמיית, השולטת שליטה בלי מצרים על כל האנושיות, לא היה שום דרך ומבוא לבא במשא ומתן עמהם ולהבינם, שיכריעו ויסכימו לקבל על עצמם, אפילו בהבטחה בעלמא, לצאת ממסגרתם הצרה אל העולם הרחב של אהבת זולתו." אנחנו רואים על עצמנו כמה זה קשה, מכל שכן, להסביר זאת לכל האנושות. אבל צריך לקבל זאת בהסכמה.

מלבד האומה הישראלית," מה שקרה בבבל העתיקה, אברהם קודם כל הפיץ בכל בבל את עניין ההתעלות הרוחנית, ומכול האנשים שהתאספו הוא הרכיב את הקבוצה שקרא לה "ישר- אל", "ישראל". "אשר מכח שהקדימה להם, השעבוד להמלכות הפראיית של מצרים ארבע מאות שנה, ביסורים גדולים ונוראים. ונודע דברי חז"ל, שאמרו: "מה מלח ממתק את הבשר, כן יסורים ממרקין עונותיו של אדם". דהיינו, שמביאין אל הגוף הזדככות גדול. ונוסף על זה, שהזדככות אבותיהם הקדושים עמדה להם, כנ"ל באות ט"ז, שזהו העיקר, כמו שמעידים על זה כמה מקראות שבתורה.

ומכח ב' הקדמות האלו, נעשה אז מוכשר לדבר הזו, דעל כן מכנה אותם הכתוב, בעת ההוא בלשון יחיד, כמ"ש: "ויחן שם ישראל נגד ההר". ופירשו חז"ל: "כאיש אחד בלב אחד". מפני שכל יחיד ויחיד מהאומה, הסתלק את עצמו לגמרי מאהבה עצמית, וכל מגמתו היה רק להועיל לחבירו, כמו שהוכחנו לעיל באות ט"ז, במשמעות המצוה של "ואהבת לרעך כמוך", עיין שם היטב.

ונמצא, שנתלכדו יחד כל היחידים שבאומה, ונעשו ללב אחד ולאיש אחד, כי רק אז הוכשרו לקבלת התורה, כמבואר."

שאלה: מהי זכות האבות?

אלה המדרגות הקודמות שעברנו, ונצטרך לגלות אותן היום ובעתיד.

שאלה: אז כדי לא להטות את העולם לכף חובה, בכל פעם שמתגלה אהבה עצמית אני צריכה לרוץ לעשירייה ולבקש על החיבור?

ודאי. יפה אמרת, וזה באמת חוק. רק בתוך התכללות שלך בעשירייה, את יכולה לעבוד עם האהבה העצמית שמתגלה בצורה נכונה. לקבל מלמעלה עזרה ולסדר את האהבה העצמית לאהבה כללית.

שאלה: מהי הערבות השלמה כלפי העשירייה, הכלי העולמי, העולם?

ערבות שלמה היא להגיע למצב בו כל העולם, מתוך הצרות והבעיות העוברות עליו, יתחיל כבר להבין שאין ברירה אלא להיות יחד כול בערבות הדדית. שלא יהיו מלחמות, שנוכל לספק לכולם דברים הכרחיים, שתהיה אספקת תרופות, ושכל דבר ודבר ינוהל טוב בין כולם. אחר כך לאט לאט נצטרך למשוך את כל העולם מהערבות הגשמית הזאת לערבות רוחנית, ובתמיכה ההדדית שעל ידיה נסתדר בינינו, נרצה לגלות את הכוח המשותף המוליד אותנו ומלווה אותנו שנקרא "בורא".

שאלה: מה זה אומר להיות אחראית? האם זאת גם הבעיה שלי שחברות הן פחות פעילות ולא יכולות להתחבר?

כן, זו הבעיה שלך. זה כמו במערכת. יש לפניכם מערכת וחלק שם לא עובד, בגלל החלק הזה כל המערכת לא עובדת או עובדת בצורה מקולקלת, לכן לא נוכל לקבל את התוצאות בצורה נכונה וכולנו נטעה בגלל חלק קטן.

שאלה: איך לא להיות אותו חוטא שמאבד טובה הרבה?

להיות דבוק כמה שיותר בקבוצה ולבצע כל מה שהקבוצה דורשת. לאבד את עצמי בקבוצה זה הדבר הכי בריא, הכי נכון.

שאלה: אנחנו לומדים שאחרי כל חיבור חזק יותר, יש מדרגה חדשה של פירוד. למה אם כך אנחנו אשמים שלא היינו ערבים זה לזה, האם זה לא מצב הכרחי כל פעם במדרגה חדשה?

במדרגה חדשה אנחנו שוב ושוב צריכים לברר עם עצמנו כמה כל אחד אחראי על כולם. על ידי כך שאף אחד לא יסתכל על עצמו אלא על האחרים וידאג לקבוצה שלו, כול אחד יראה כמה הוא בטוח דואג לעצמו.

שאלה: הכול מהבורא, אז למה אנשים שלא מודעים לרוחניות צריכים לשאת באחריות על איך שהבורא מפעיל אותם?

המערכת היא אינטגראלית, תחשוב מה זה אומר אינטגראלית. אנחנו אומרים כולם שווים, מאיפה זה בא? כי במערכת אינטגראלית באמת כולם שווים, אין קטן, אין גדול, אין כזה ואין לא כזה, כל אחד חייב לתפקד לפי שורש הנשמה שלו, ואז הוא יהיה כמו כולם, היינו שווה. בינתיים בזמן התיקון אנחנו לא כל כך יכולים לגלות שאנחנו שווים, אבל ככול שנתקרב לגמר התיקון זה יהיה יותר בולט.

שאלה: מה אומר בדיוק המשל עם השומשום, האם אנחנו כל הזמן דוחפים את העולם אחורה? איזה פעולות שלנו מקדמות את העולם?

כל פעולות החיבור מקדמות את העולם וכל עיכוב, המתנה, שאנחנו לא רוצים להתחבר בכוח ובתפילה, גורמים לנו רע.

שאלה: האם כשנראה את החברים שלנו מושלמים זה יהיה הביטוי של התיקון שלנו?

אם אני רואה את החברים שלי ממש מחוברים, מכוונים, שלמים, זה אומר שגם אני במשהו שלם, מחובר ונמצא איתם.

אות כ"ד

"ולפיכך, מתוך הכרח האמור, ניתנה התורה ביחוד לאומה הישראלית," לאותה קבוצה שיצאה מבבל, מכל העמים שהיו בבבל, ואמרו "אנחנו ננהג אחרת מהבבלים. הם לא רוצים להיות איתנו, ננהג כך לבד" ויצאו משם. הקבוצה הזו כללה אנשים מכל הקבוצות שחיו בבבל, חיו שם הרבה מאוד אנשים, כל הציוויליזציה הייתה בבבל, וכשהם יצאו משם, הם היו הרבה מאוד אנשים.

"ולפיכך, מתוך הכרח האמור, ניתנה התורה ביחוד לאומה הישראלית, גזע אברהם יצחק ויעקב בלבדה." גזע אברהם יצחק יעקב, זה הג' קווים, כך הם נקראים, וכך הקבוצה הזאת התחילה להסתדר. "כי לא היה מקום אפילו להעלות על הדעת, ששום זר ישתתף עמה. אמנם בגלל זה, הותקנה ונעשית אומה הישראלית, כמין מעבר, שעל ידיהם יזורמו ניצוצי ההזדככות, לכל מין האנושי שבהעולם כולו.

באופן, שניצוצי הזדככות הללו, הולכים ומתרבים יום יום, כדמיון הנותן לאוצר, עד שיתמלאו לשיעור הנרצה, דהיינו עד שיתפתחו ויבואו לידי כך, שיוכלו להבין את הנועם ואת השלוה, השרויים בהגרעין של אהבת זולתו. כי אז יבינו להכריע את כף הזכות, ויכניסו את עצמם תחת עולו ית', והכף חובה יתבער מן הארץ.

שאלה: הרעיון של מעבר, הוא רעיון מאוד עמוק. ואני שואל אם בהפצה, עלינו לחפש כלפי הציבור שאליו אנחנו פונים, גם מעברים כאלה בציבור?

לא, על ההפצה צריך לדבר אחרת לגמרי, החומר הזה הוא לא להפצה. אתה רואה כמה המאמר הזה חותך, ואיך הוא מסביר בצורה נחרצת שאנחנו צריכים להיות מחוברים. כמה אנחנו תלויים זה בזה, כל אחד. הוא כתב את המאמר הזה כך, כי כך הוא ראה את הדברים בצורה השלמה. אבל אנחנו עוד לא נמצאים בזה, מכל שכן כשיורדים להסביר את זה לאנשים שבכלל לא נמצאים בזה.

אנחנו צריכים לקבל כאן את הכול בצורה קטנה, בהעברה יפה, כמו שמסבירים משהו לילדים. בצורה כזאת להתקרב לעם, ואז להבין, להרגיש באיזו צורה העם יכול לקבל את המאמר הזה, את הדעה הזאת, את הרעיון הזה, ובמשהו להסכים עימו. אני לא אומר לממש, אבל במשהו להסכים, שכן, כנראה שככה הטבע, כך ההנהגה עובדת עלינו.

שאלה: תוכל להסביר "שניצוצי ההזדכות הולכים ומתרבים מדי יום ומתאספים לאוצר". התהליך הזה הוא בלתי תלוי בעבודה שלנו, הוא מתרחש מכיוון חיובי בכל אופן, ובכל יום הוא הולך ומזדכך ?

זה נכון, אבל בדרגת חי. יש דרגות דומם, צומח וחי, בדרגות האלו התיקון נעשה מתוך סבל, מתוך זה שהנבראים שזה כל מין החי מדומם, צומח וחי, סובל, והסבל בעצמו זה תיקון. כי הוא סובל מהאגו שלו, מהרצון לקבל.

אבל בדרגת המדבר שזו פנימיות האדם, הפנימיות של כל בני האדם בעולם, זה כבר משהו אחר, שם אי אפשר להגיע לתיקונים על ידי סבל בדרגות דומם, צומח וחי, שם אנחנו צריכים להביא את עצמנו לתפיסה הנכונה, למצב הנכון על ידי התיקון הפנימי שלנו.

תלמיד: והייסורים מסוגלים לזכך אותם רק עד מידה מסוימת?

כן.

תלמיד: ואז הם כבר חסרי תועלת, אתה פשוט סובל אבל לא מזדכך?

נכון. אבל הכי מועיל לנו, אם אנו מתחברים לעשיריות, ובתוך העשירייה כל אחד מרגיש את עצמו מחובר לחברים, למרות שהוא רואה שהם לא מחוברים, והוא לא רוצה להתחבר, וכל אחד במשהו סוטה מהדרך. אבל צריך לעשות מאמצים, ובזה שמשתדלים בכל זאת להיות מחוברים, לא חשוב עד כמה שנראה לנו שזה נכון או לא נכון, העיקר המאמץ. אז בזה שאנחנו מתאמצים להיות מחוברים, עד שמגיעים לערבות, זו העבודה שלנו, ולפי זה אנחנו מתקרבים לגילוי הבורא.

סדנה

איך בכל זאת אנחנו מבררים בינינו איך בעצם להגיע לערבות? כי זה העיקר, יש לזה מילה אחת "ערבות", שכל אחד ערב עבור כולם, שכולנו נגיע למטרה. כי ללא ערבות לא מגיעים, ובערבות משיגים ומהר. בבקשה נדבר על זה בינינו.

*

(סוף השיעור)