שיעור בוקר 01.07.2018 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור בנושא ימי בין המצרים

כל מה שקורה בעולם הזה הוא תוצאה מהמערכת העליונה, כי הפעולות והמצבים בעולם העליון מתגלגלים מהשורש העליון לענף הגשמי וכאן מתגשמים בענפים, בדומם צומח, חי ומדבר, בזמנים ועיתים, ואנחנו צריכים ללמוד את השורשים מתוך הענפים שלהם. עד היום ראינו איך התגשמו כל השורשים העליונים בעולם הזה חוץ מגמר התיקון. כל מה שהיה צריך להתגלות נגלה, חוץ מגמר התיקון. לכן בעל הסולם כותב שאנחנו נמצאים בדור האחרון, לפנינו רק התיקון של השבירה שכולה התגלתה כבר, וכבר הכול צריך להיות רק במאמץ שלנו ובעלייה שלנו.

אבל העלייה הזאת, התיקון הזה, לא יכול להיות אם לא נבין את הקלקול הקיים במערכת, שנתייחס נכון לקלקול הזה שהוא הכרחי, ובעצם זה לא קלקול אלא בריאת יצר הרע המחויבת, וכך גם כתוב בכמה מקומות, שלא היה יום טוב לפניו, לפני הבורא, כיום שנבראו שמיים וארץ. זאת אומרת גם שמיים וגם ארץ, זה כנגד זה עשה א-לוהים, ייצב את הכוח הרע כנגד הכוח הטוב, כביכול רע, אלא כדי להדגיש את הטוב, כי הרע לא קיים בעצם כמו שיתגלה בעתיד, אלא רק כחוסר הטוב, ואז נקרא "ואכלתי ישן נושן", זאת אומרת שהטוב יתגלה פי כמה, בגלל שהרע כביכול, שכנגדו, היה קיים ושיחק את התפקיד הזה.

לכן מצד אחד אנחנו צריכים כביכול להיות בימי צער, ויחד עם זה, מצד שני המקובלים נוהגים קצת אחרת. ודאי שאנחנו לא צריכים להראות בחוץ שאנחנו כאלו שלא חשוב לנו, אחרת יחשבו שאנחנו מזלזלים בכול אותן הצרות והבעיות שהעם עבר במשך אלפי שנים, אבל מצד שני יש לנו דוגמאות מרבי עקיבא ומעוד מקובלים ששמחו בגילוי הרע כמו בגילוי הטוב. לא בגלל שהם היו בתיקון גדול ואז אצלם כבר לא היה הבדל בין רע לטוב, אלא בגלל שהם הבינו, הרגישו, השיגו שאין רע, אלא ככה הטוב בצורה הפוכה מוצג לפנינו.

אבל ביני לביני בואו נקרא מה כתוב על זה בכל מיני מקורות, אני רואה כאן במיוחד מקורות זרים דווקא, הכוונה חוץ מבעל הסולם ורב"ש משום מה, טוב נראה, גם אותם צריכים. מהמקורות האלה נלמד בכל זאת את היחס הנכון, המאוזן, לכול מה שקורה בהיסטוריה ובמיוחד "מעשה אבות סימן לבנים", איך אנחנו צריכים להתייחס לזה ואיך אנחנו צריכים בהתאם לזה להתנהג.

צריך גם לקחת בחשבון שיש עניין של ענף ושורש. ענף ושורש הכוונה היא שגם בזמננו וגם במשך ההיסטוריה, לפי השורש שהופיע בענף בתאריך מסוים, כך זה גם חוזר באותם התאריכים. נניח י"ז בתמוז, תשעה באב, כל התאריכים האלו תמיד הביאו לעם ישראל צרות, מה שאין כן סביב פורים, ההיפך, התאריך הזה הביא בדרך כלל להתפרצות שמחה ודברים טובים. לכן, אנחנו צריכים גם בימים האלה להיזהר במיוחד, אפילו בגשמיות, מכל מיני פעולות למיניהן שיכולות להיות מסוכנות, עד סוף תשעה באב.

מיד אחרי תשעה באב, כבר ב-י' באב, אנחנו כבר מתחילים להרגיש את עצמנו כיוצאים מימי האבלות ויכולים להיות שמחים ומכוונים לתיקון הסופי. י"ז בתמוז הוא התחלת "ימי בין המצרים", הכול סביב ירושלים, סביב חומת בית המקדש ובית המקדש עצמו וחורבנו שזה מסמל לנו את הקשר שהיה בעם ישראל מהכניסה לארץ ישראל, שהייתה הכנה על ידי קבלת התורה בארבעים שנות המדבר, אז תיקנו את המלכות על ידי הבינה, הבינה זה מם, כוח ארבעים, וכשבנו את בית המקדש הראשון מיד התחילו לרדת ולרדת, עד בית המקדש השני ועד חורבנו, זאת אומרת החורבן הסופי, כל החורבנות קרו בתשעה באב, ואנחנו כבר צריכים להקים דווקא בזמנים האלו את כל הקדושה. זאת אומרת, התיקון צריך להיות דווקא בזמנים האלו, דווקא איפה שהתגלתה השנאה, השבירה, שם שיהיה חיבור ואהבה.

אז נשתדל. בינתיים נקרא מה כתוב במקורות.

קריין: קטע מספר 1, מתוך "שם משמואל", "פרשת בלק".

"בזמן שישראל כולם באחדות אינן מתיראין משום דבר, וע"כ עם עונש הגלות, נספח אליו פירוד הלבבות ושנאת חנם, כי בלי זה לא היה אפשר להיות גלות כלל. וע"כ ראשית הצרות היתה בשבעה עשר בתמוז שבו הובקעה העיר, וכענין שפירש"י (מגילה, ב' ע"ב) "שבאין חומה הם מופרדים", והוא ביום שבירת הלוחות ועבודת העגל, וזה גרם שבירת הלוחות, וממנו נסתעף, שנבקעה העיר."

(שם משמואל. פרשת בלק)

סדנה

איך אנחנו יכולים לתאר לעצמנו את עניין "חומת העיר", שאם אין חומה אין איחוד, אין אחדות, אין קבוצה, אין עשירייה. מה זה נקרא "חומה", איך אנחנו יכולים לבדוק אותה, איך אנחנו יכולים לדאוג לה, לחזק אותה כל הזמן? "על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים", איך אנחנו צריכים להעמיד שומרים על החומות של הקבוצה, של העשירייה, כלפי מי?

*

קריין: קטע מספר 2 מתוך פרי צדיק לחמשה עשר באב, אות א'.

"מצינו בתורה אצל אהרן שאמר חג לה' מחר על י"ז בתמוז, שאז נשלם המ'(40) יום ראשונים שהיה משה רבינו ע"ה בהר ואמר, שאז ירד מההר עם השני לוחות בידו. ולולי הקלקול היה אז חג לה', שאז היה צריך להיות יום שמחת לבו של הקב"ה כמו במתן תורה, ואם לא היה הקלקול בעגל ולא נשתברו הלוחות, היה אז בי"ז בתמוז החג לה' שהוא יום שמחת לבו, שאז היה נתקיים כמו שדרשו חז"ל על פסוק "חרות על הלוחות" - חירות ממלאך המות ומשעבוד מלכיות, והיה נחקק הדברי תורה בלב ישראל."

(פרי צדיק לחמשה עשר באב. אות א')

ההבדל בין היום הכי מר לבין הכי שמח, מתוק, תלוי בסך הכול בהתייחסות שלנו לנתונים, האם אנחנו מסתכלים עליהם, מקבלים אותם דרך יצר הרע או דרך יצר הטוב, האם בפירוד בינינו או בדבקות בינינו, בסך הכול. אבל אותו האור שצריך להופיע בחיבור מופיע אז בפירוד ונותן את התוצאות הנוראיות שלו. לכן אי אפשר להגיד מה יורד אלינו מלמעלה, אלא מלמטה אנחנו צריכים רק להגיד באיזה כלי אנחנו מקבלים את מה שמגיע מלמעלה. מלמעלה יש לנו תמיד את האור העליון, הרחמים, והכול תלוי בהשתוות הצורה עם אותו אור עליון. הזמנים הם זמנים, ההארה שמגיעה מלמעלה היא אותה ההארה, לכן כשהיא גרמה לחורבן הייתה צריכה לגרום לגמר התיקון, כמו שכתוב גם כאן, שאם לא זה וזה, זאת אומרת, אם לא היה חטא העגל, שבירת הלוחות, אז היה גמר התיקון.

לכן כך אנחנו צריכים תמיד להתייחס למה שקורה, הכול תלוי באחדות שבה אנחנו מקבלים מלמעלה את ההארות המגיעות בצורה נכונה, בכלי הנכון. ואם אנחנו לא מוכנים לזה, אז אותו אור גדול שהיה צריך להתלבש בכלי ולהביא לנו שמחה, התקדמות, התעלות הוא מביא חורבן וצרות. זה כנגד זה ברא א-לוהים¹ כמו שכתוב, וכך הכול תלוי בכלי שלנו.

קריין: קטע מספר 3 מתוך שם משמואל, פרשת ויקהל.

"בפרשת מעשה העגל אמר משה לאהרן מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדולה, וכבר הגדנו שאהרן התבונן בעיקר הדבר, מאין בא שעדה קדושה כזו יבואו לטעות גדולה כזו? והבין שהכל נמשך מפאת העדר התאחדות ישראל, באשר הם היו דור דעה ואין דעתם של בני אדם שוות, ומחמת מעלתם זו נמשך העדר התאחדות, אלא בעוד משה רבינו ע"ה היה אתם עמם במחיצתם היה הוא מאחדם ומחברם, ובעוד כנסת ישראל למטה כאיש אחד בלב אחד, הם עצמם כחומה בצורה בפני כוחות חיצונים ואין יכולין להתגנב לתוך כללות ישראל, אלא כשמוצאים סדק ובדק בחומת ישראל."

(שם משמואל. פרשת ויקהל)

איך אנחנו נזהרים להיות בקשר, בחיבור, באחדות ובאהבה למעלה מכל דבר שמתגלה, כך שאנחנו קודם כל מכסים אותו ביחס טוב בינינו. כל מיני התפרצויות של האגו שמתגלות בינינו משבירת הכלי הכללי שבחטא עץ הדעת, איך אנחנו משתדלים מיד לכסות אותן, "על כל פשעים תכסה אהבה"? ואחרי זה אפשר כבר לדון, לראות, לבדוק מה הבורא עשה, איך שלח, איך גילה, כדי להיות קצת יותר מוכנים לפעם הבאה שוב לכסות קודם כל את הרע שמתגלה.

איך אנחנו עובדים פרקטית בינינו במעשה יום יומי "על כל פשעים תכסה אהבה"? ואיך הקבוצה שלנו שמשתנה כל פעם, שאני רואה אנשים חדשים או התנהגות חדשה, לא מבין, לא מרגיש, לא רגיל אליהם, מלכתחילה יש דחיה לדברים זרים שמתגלים כאן, איך אני דווקא רואה בזה הזדמנות לכסות באהבה על כל הפערים?

*

מתי התגובה שלי על הרע שמתגלה ואני מכסה אותו ביחס יפה וטוב, פועלת לטובה ומתי היא פועלת לרעה? הגבתי באהבה על הרע שמתגלה ובזה גרמתי לירידה, ובמקרה אחר עשיתי אותו הדבר, גרמתי לעלייה, מה ההבדל? מה השתנה בי, בהסתכלות שלי חוץ מהפעולה עצמה, שגרמתי כאן לירידה וכאן לעלייה? זאת אומרת על כל פשעים תכסה אהבה זה לא סתם למרוח על זה משהו יפה וטוב. חוץ מיחס טוב מה חסר, מה צריכים לזהות?

*

איזה תנאים חייבים להיות כאן? בטוח שאני צריך להיות בידיעה, במודעות שזה מגיע מהבורא, שהוא טוב ומיטיב, שהשבירה הזאת מגיעה כדי שאגלה אותה כהזדמנות לעלייה, בזה שאני מכסה אותה אני בונה בעצם מסך, בונה איזה יחס חדש נכון על פני הרע.

אני לא מטשטש את הקשר אלא מגלה אותו. אני לא צריך לגלות יותר רע ממה שיש, כמה שמתגלה מתגלה, אני צריך רק לכסות אותו בכוונה שהוא מתגלה לפני כדי שאעשה על פני זה צעד קדימה.

קריין: קטע מספר 4 ממאור ושמש, פרשת בלק.

"הנה התורה הקדושה היא נצחית ללמד לדורות עולם, ומה זה בא הפסוק ללמדינו, על מה שנקראו הימים שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב "בין המצרים"?

ונראה לומר שרשעים במעשיהם הרעים ממשיכים את ההנהגות העולם על פי הטבע, שהוא גימטריא אלהי"ם והוא גבורות ודינים, וגורמין חורבן העולם חלילה. אמנם הצדיקים במעשיהם הטובים ממשיכים את שמות הקדושים לתוך שם אלהי"ם וממתיקים הדינים. והנה ידוע שבעתים הללו, בין י"ז בתמוז לתשעה באב, גברו הדינים והמקטרגים עד למאד עד שנחרב הבית המקדש."

(מאור ושמש. פרשת בלק)

שאלה: מה זה בחיבור בינינו "להמשיך שמות הקדושים לתוך שם א-לוהים"?

כשמתגלים הדינים דווקא, אז איך אנחנו ממשיכים על ידי שמות, זה כבר לא א-לוהים, אלא לתוך הא-לוהים, זו ה-ו-י-ה, איך אנחנו ממשיכים את האורות לתוך הכלים האלו, לתוך הגבורות, איך אנחנו ממתיקים אותם? על ידי חיבור, אין מה לעשות. אם אנחנו נמשכים לחיבור אנחנו מעוררים את כוח הבינה, ואז יש לנו התגברות החסדים, בתוך החסדים אותו אור מגיע. מה ההבדל בין חורבן לבין תיקון? שבחורבן מופיע אור חכמה גדול מאוד, אבל אין לבוש החסדים ולכן הכול נשבר, בתיקון יש לנו את אור החסדים מוכן מראש, ולכן כשמגיע אותו האור שגרם לחורבן הוא מתלבש באור החסדים וגורם לגאולה, לבנייה ולשלמות, לכן כל התיקון הוא כך.

קריין: קטע מספר 5 מהמהר"ל מפראג, חידושי אגדות, גיטין נה.

"על ידי בית המקדש וירושלים נעשו כל ישראל כאיש אחד, לפי שהיה להם מזבח אחד ולא היו רשאים לבנות כל אחד ואחד במה לעצמו, עד שעל ידי בית המקדש היו ישראל עם אחד, וכאשר היה חלוק ביניהם נחרב המקום שנעשה לאחדות ישראל, ולפיכך על ידי שנאת חנם של קמצא נחרבה העיר והמקדש."

(מהר"ל מפראג. חידושי אגדות, גיטין נה ב)

היה שם מקרה, על בר קמצא, מי זוכר?

תלמיד: היה מישהו בשם "קמצא" שהיה עשיר, והיה לו שונא שהוא לא הזמין אותו לאיזה אירוע, וההוא בכל זאת ביקש ממנו לבוא וקמצא סירב.

מוכן היה לשלם על כל הסעודה לכל האורחים וקמצא לא הסכים, זאת אומרת סירב לחיבור, בכל מחיר סירב לחיבור, [בטענה] שאין דבר כזה שאנחנו פעם נוכל להתחבר. ומזה גרם לחורבן. זה סימן שאין דבר כזה שאנחנו יכולים לשמור שנאה ולא להגיע אליה בתיקון.

קריין: קטע מספר 6 מתוך בעל הסולם אור הבהיר, "שבירת הכלים".

"שבירת הכלים: ענין תיקון הבא ע"י הקדם השבירה הזאת, באופן שהשבירה עצמה היא תיקון גדול. ויש שפרשו שהוא קלקול ע"מ לתקן, אמנם הלשון אינו נכון, שיש להקשות על לשון זה למה לו לקלקל ואח"כ לתקן, לא יקלקל ולא יהא צריך לתקן. אלא הענין הוא, אשר כל עיקר התיקון והריוח הגדול אשר חשב הבורא ית' בתחילת הבריאה, כל זה לא היה בא לעולם זולת ע"י קלקול הכלים באופן הזה, ואשר כל תיקונם הוא בסוד אגלאי מלתא למפרע [שהתברר העניין מלכתחילה] שלא היו מקולקלים מעולם."

(בעל הסולם. אור הבהיר. "שבירת הכלים")

איך יכול להיות שלא יהיו מקולקלים מעולם, אם אנחנו רואים את העולם כולו מקולקל? איך זה שכותב בעל הסולם שלא היה קלקול, אז מה זה החורבנות האלה, אז מה זה שאנחנו ממש מקולקלים, כל העולם מקולקל, מה זה נקרא גמר התיקון שאנחנו צריכים לעשות?

נקרא שוב.

"שבירת הכלים: ענין תיקון הבא ע"י הקדם השבירה הזאת, באופן שהשבירה עצמה היא תיקון גדול. ויש שפרשו שהוא קלקול ע"מ לתקן," האופן של השבירה עצמה הוא תיקון גדול. זאת אומרת, עוד יותר מהתיקון שצריך לבוא כביכול על השבירה, השבירה עצמה זה תיקון. "אמנם הלשון אינו נכון, שיש להקשות על לשון זה למה לו לקלקל ואח"כ לתקן, לא יקלקל ולא יהא צריך לתקן. אלא הענין הוא, אשר כל עיקר התיקון והריוח הגדול אשר חשב הבורא ית' בתחילת הבריאה, כל זה לא היה בא לעולם זולת ע"י קלקול הכלים באופן הזה, ואשר כל תיקונם הוא בסוד אגלאי מלתא למפרע [שהתברר העניין מלכתחילה] שלא היו מקולקלים מעולם."

איך זה קורה שהבורא כאילו עושה קלקול, כדי להראות לנו תיקון? איך הקלקול עצמו שאנחנו חושבים שהוא קלקול, הוא התיקון?

*

אם אנחנו מוכנים לגלות את החיבור והאהבה והתיקון, איך אנחנו מתייחסים לקלקול שמתגלה, באיזה מילים, באיזה יחס? אם אנחנו מוכנים.

אני מסתובב סביב השולחן ויש על השולחן סטייק. מרק רגל, כבש, שווארמה, סחוג, שניצל, חריימה, בקיצור כל מה שאפשר, אבל אין לי תיאבון. איך אני שמח שאני מסוגל, שאני רוצה, שאני נמשך לשולחן, זה מתגלה בקלקול או בתיקון? כי קודם היה חוסר תיאבון.

איך אנחנו יכולים לראות את השבירה, את כל הצרות והקלקולים בצורה שזה גילוי הכלים? חסרים לנו כלים לקבל את מה שהוחלט, ובמה שהוחלט למלאות אותנו, כלים חסרים בלבד. איך אנחנו מעמידים את עצמנו נכון לגילוי הכלים שמתגלים כשבירה שלא יתגלו כשבירה אלא כמשהו רצוי, כמשהו "מידו הרחבה". איך אנחנו מסדרים את זה?

אנחנו יכולים להעמיד את עצמנו במצב שכל מה שצריך להתגלות קדימה, מלחמת עולם שלישית ורביעית וכל מיני בעיות וצרות, מי יודע מה, חס ושלום שזה יבוא בצורה כזאת, אם אנחנו מכינים את היחס הנכון שלנו מראש, אנחנו מקבלים אותם הגילויים בצורה יפה, נכונה לתענוג. מה אנחנו צריכים לעשות? איך אנחנו עושים את זה ואיך זה שמהגילוי הרע נעשה גילוי הטוב?

*

איך על ידי החיבור בינינו, שאנחנו עושים אותו כביכול למפרע, בעודף, בכמה שיותר, אנחנו בזה מכינים את עצמנו לקליטת המצב הבא שמגיע כדי לגלות לנו את הכלים השבורים, ובמקום זה אנחנו מיד מגלים את מצבנו היותר עליון, איך זה קורה?

נניח שיש לפנינו איזו צרה, איזו הכנה רעה שמחכה לנו, איך אנחנו על ידי חיבור בינינו, בשמירה הדדית זה על זה, על החיבור, על כל מה שצריך להיות, בונים סביבנו חומה כזאת שכל דבר שמגיע, אם הוא עובר את החומה זה לטובתנו, ואם לא עובר, זאת אומרת לא לטובתנו, לא עובר את החומה, ואנחנו מתקנים אותו בזה מרע לטוב?

הדברים הטובים בעצמם לא מגיעים ולא יבואו, אנחנו רואים את זה על כל האנושות, שהיא חושבת כל הזמן ש"עוד מעט יהיה טוב". ממה שיהיה טוב? אם המין האנושי, אנחנו, מוכנים לקבל את הטוב, זאת אומרת כטוב, אז זה יהיה כטוב. ואם לא מוכנים אז זה יתגלה כרע. זה הכול תלוי בהכנה שלנו, אין טוב ורע מחוצה לנו, רק כלפי איך שאנחנו מוכנים לקבל את התגלות הא-לוהות.

איך אנחנו על ידי הבחירה שלנו קובעים שכל מה שמגיע לא יתקבל כרע, אלא יתקבל כטוב, אבל בפועל שכך אנחנו עושים?

*

זאת אומרת, יוצא שהחומה היא לא כנגד דברים רעים או טובים שמגיעים מבחוץ, מבחוץ מתגלה תמיד אור הבורא, אור ה', אלא החומה היא נגדנו, כלפי היצרים שלנו, או בעד חיבור או כנגד חיבור, זה נקרא "חיצון" ו"פנימי" בחכמת הקבלה.

אז איך אנחנו נראה את העיר והחומה והשונאים שבאים אליה, איך אנחנו יכולים אז להגיד שבאמת לא הייתה שבירה? מה זה?

*

איך אני מתאר את החומה שהיא עומדת בתוכי, שהיא מיועדת לא לתת לרע שלי להתפרץ, לפרוץ לתוך הלב ולכבוש את הלב, לא לתת להרע שינהל אותי, איך אני בונה את החומה הזאת?

*

קריין: קטע מספר 7 מתוך תלמוד בבלי, מסכת מכות, דף כ"ד/א'.

"רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא פעם אחת היו עולין לירושלים, כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם, כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הן בוכין ור"ע מצחק, אמרו לו מפני מה אתה מצחק? אמר להם מפני מה אתם בוכים? אמרו לו מקום שכתוב בו "והזר הקרב יומת" ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה? אמר להן לכך אני מצחק דכתיב "ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו"... עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת, ובלשון הזה אמרו לו עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו."

(תלמוד בבלי. מסכת מכות, דף כד/א)

בואו נתאר את המקרה הזה שקורה בדרך אחישנה ולא בעיתו. אם היינו מוכנים לגילוי הרע שכזה כמו חורבן בית המקדש בעצמנו, אני מעורר את השחר ולא השחר מעורר אותי, אז איך היינו עוברים אותה התקופה? מה אז היה בשבילנו "בין המצרים"?

*

קריין: קטע מספר 8 מתוך "פרי צדיק", פרשת פנחס, אות ט'.

"בג' שבועות אלו, הנה בי"ז בתמוז נשתברו הלוחות, ובט' באב חרב הבית בראשונה, ובשניה גלו ישראל. אבל באמת כל זה היה הכנה, שיזכו על ידי זה לאור גדול אחר כך. על שבירת הלוחות אמרו (שבת פ"ז.) "יישר כחך ששברת" שעל ידי שבירת הלוחות זכו לאור תורה, ובט' באב נולד תיכף משיח, כמ"ש (במדרש איכה) והיה חורבן הבית הכנה לבנין השלישי שיהיה, ואז יהיה גאולה שלימה, שלא יהיה אחריו גלות."

(פרי צדיק. פרשת פנחס, אות ט)

אני שומע שאם לא הייתה שבירת הלוחות לא היה אור התורה. איך היינו מגלים אז את אור התורה ללא שבירת הלוחות? על ידי איזו פעולה אחרת זה יכול להיות? זאת אומרת, איך על ידי שבירת הלוחות נִגלה אור התורה, באיזו פעולה אחרת היה יכול להתגלות אור התורה ללא שבירת הלוחות?

*

איזו פעולה יכולה להיות במקום שבירה? האם היא קיימת בכלל או לא? מלכתחילה הייתה שבירה בחטא עץ הדעת. מה זאת השבירה הזאת, שבירת הלוחות, שבירת החומה? אם הייתה בעבר כבר שבירה של הכלי כולו.

*

חטא עץ הדעת זאת השבירה שנעשתה על ידי הבורא לכל הכלי. וכל יתר החטאים והשבירות זה חוסר ההכנה שלנו לתיקון של השבירה. תנסו כך לייצב את זה.

*

קריין: קטע מספר 9 מתוך השל"ה הקדוש, "שני לוחות הברית", במדבר דברים, פרשת בלק.

"היסורין ממרקין וגם מביאים לידי תשובה, כמו שנפרש בפרשיות שהן בין המצרים. ואז יקויים ארוממך ה' כי דליתני, לשון דלות ולשון התרוממות, כי הדלות שהם הצרות הם סיבות ההתרוממות, וגורמות להיות יתרון אור ממה שהיה. ויתרון אור הזה יבא מהחשך, כי במחשכים הושיבנו כדי שיצא אור גדול מהחשך, כן ויהפוך ה' את הקללה לברכה, כי הקללה עצמה נתהפך לברכה. וחורבן בית המקדש היא בניינו, כי חורבן בית המקדש גורם להיות תם עונך בת ציון, ואז יבנה בית המקדש הגדול שהוא בנין בית עולמים הנצחיים."

(השל"ה הקדוש. שני לוחות הברית, במדבר דברים - פרשת בלק)

קריין: קטע מספר 10 מתוך "מכתב מאליהו", חלק ב', עמוד מ"ז.

"יש גלות השכינה של הפרט, ויש של הכלל. כשהאומה בכללה דוחה את הניצוץ הקדוש על ידי חומריות ועם הארצות, כשהמצב הזה מתפשט באומה, הרי זה מצב של חורבן חס ושלום. מי שאינו מרגיש ומצטער בזה, הרי זה סימן שגם אצלו הגיע החורבן חס ושלום. אך מי שמרגיש את גלות השכינה שבתוך עצמו, ומצטער על אי יכלתו להדבק בהשי"ת כראוי, ועל חורבן בית המקדש שבלב, ויגדל צערו עד כדי בכי, הרי זה כבר תיקון לגלות השכינה שבלבו, ולא עוד אלא שכל הצרות שה' מביא על עמו - תכליתן לסובב לאדם סיבות נפשיות שיצטער על חורבן בית המקדש הרוחני שבלב, והיא היא דרך הגאולה."

(מכתב מאליהו. חלק ב', עמוד מ"ז)

קריין: קטע מספר 11 מתוך רב"ש, כרך א', "עניין שמחה".

"בחודש אב, צריכים להתאבל על חורבן בית המקדש, צריכים לעבוד על קו שמאל, היינו לתת בקורת על המעשים, שצריכים להיות בדרך הקדושה, שהוא עמ"נ להשפיע, ואיך שהאדם מרוחק מענין השפעה. ובזמן שאדם חושב על זה, הוא נמצא במצב של התרחקות מהקדושה, והוא משוקע רק באהבה עצמית, שכל הבסיס שלו, שעוסק בתו"מ הכל על החשבון למלאות את הרצון לקבל, בכל מילוי שרק אפשר למלאות אותו. אי לזאת, בזמן שעוסק בחשבון של השפלות שלו, יש אז מקום לעורר הכאב של חורבן הקדושה שיש בכל אחד ואחד. ואז יקויים "כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בנחמת ירושלים"."

(רב"ש - א'. מאמר 19 "עניין שמחה" 1986)

קריין: קטע מספר 12, מתוך "כתבי רב"ש", כרך ג', "חורבן דקדושה".

"האדם צריך להתפלל על חורבן בית המקדש, שהקדושה, היא בחינת חורבן ונמצאת בשיפלות, ואין איש שם לב לשיפלות הזאת, שהקדושה מונחת בארץ וצריכים להרים אותה משיפלותה. כלומר כל אחד ואחד מכיר בתועלת עצמו ויודע שזה דבר חשוב מאוד, וכדאי לעבוד בשביל זה, מה שאין כן להשפיע לא כדאי. וזה נקרא שהקדושה מונחת בארץ, כאבן שאין לה הופכין. אבל אין לאדם לבקש מה' שיקרב אותו אליו, כי זו חוצפה מצד האדם, כי במה הוא יותר חשוב מאחרים. מה שאין כן כשהוא מתפלל על הכלל, שהיא המלכות, הנקראת כנסת ישראל, הכלל של הנשמות, ששכינתא בעפרא, ואז מתפלל שהיא תעלה, היינו שה' יאיר בה את חשכתה, ממילא כל ישראל יעלו בדרגה, וגם האדם המבקש, שהוא גם כן בתוך הכלל."

(רב"ש - ג'. מאמר 106 "חורבן דקדושה")

זאת אומרת, אנחנו צריכים לדאוג שגם הכלל יעלה כי הם בעצם חלקי הנשמה שלנו. שכולנו יחד נעלה מהחורבן, היינו נכבד את הקדושה. חיבור והשפעה.

קריין: קטע מספר 13 מתוך החיד''א, ''דברים אחדים'', דרוש ו'.

"ואנו מה נענה, כי כל היום אנו מצטערים על חורבן הבית ועל הגאולה, ולא דעת ולא תבונה בנו לומר, הלא בחורבן בית שני היו התנאים הקדושים - רבים וגדולים בתורה ובמעשים טובים, וכל זה חרב בעוון שנאת חינם, ואם עתה אין אנו באחדות, ויש שנאת חינם, איך יתכן שיבנה בית המקדש, כיון שסיבת חורבנו לא פסקה ממנו, ואיך אנו אומרים ''כי לישועתך קוינו כל היום'' ונצפה לישועה, ושנאת חינם עדיין בנו?! אוי ואבוי! כי זה דומה לנוטע אילן, ובידו השנית ברזל לחותכו ולשרשו, וכה מעשהו יום יום, היש שטות גדול מזה?! ומה יצדק אנוש במעשים טובים כל עוד טומאתו בו - שנאת חינם - ואיך לא נחוש על עוון חילול שמו הגדול זה כמה מאות שנה בעוונותינו. ואפשר כי זה טעם שצריך לצפות לישועה, כלומר, להתעורר לסלק שנאת חינם, שאי אפשר שיבנה עד שיתקן סיבת חורבנו, וכיון שהוא מצפה לישועה, מוכרח לסלק שנאת חינם, שאם לאו, איך יצפה והוא הגורם להחזיק בחורבנו. וזה שנאמר (ירושלמי יומא א', א') כל דור שלא ניבנה בית המקדש בימיו כאלו נחרב בימיו, שלא ניבנה מסיבת שנאת חינם, והוי כאלו נחרב, שזה היה סיבת חורבנו."

(החיד''א. ''דברים אחדים'', דרוש ו')

קריין: קטע מספר 14 מתוך השל"ה הקדוש, "שני לוחות הברית", מסכת תענית.

"בגמר המירוק לנו, בעת הגאולה, לא די שנחזור למעלת הגדולה שהיה לנו כבר, אלא אף שיהיה יתרון גדול לאור העתיד, בכמה מעלות טובות יותר ממה שהיה, ויתרון התרוממות הזה בא מכח חושך הצרות. וכל המרבה להתאבל הוא מוסיף על עצמו אור חדש גדול לעתיד, כי בגודל האבילות נראה כאלו עתה נחרב בית המקדש, והמתאבל נראה בעיניו כאלו עתה נעשה החורבן, ואז מזדכך לגמרי ומתבטלין הקליפות, ואז יבא האור הגדול בלי הפסק שום מסך. ומזה נמצא שכל הגליות והצרות יבואו באחרית הימים לטובה, והם לתכלית עצם הטוב."

(השל"ה הקדוש. שני לוחות הברית, מסכת תענית)

קריין: קטע מספר 15 מתוך הראי"ה קוק, אורות הקודש ג'.

"עומק הרע ורוממות שורשו הרי הוא עומק הטוב, נמצא שעומק השנאה הרי הוא עומק האהבה. ואם נחרבנו, ונחרב העולם עִמנו, על ידי שנאת חינם, נשוב להיבנות, והעולם עמנו ייבנה, על ידי אהבת חינם."

(הראי"ה קוק. אורות הקודש ג', עמ' שכ"ד)

אלה בינתיים הקטעים שהיינו צריכים לקרוא היום לכבוד היום הזה.

שאלה: מה הקשר בין אבל לחיסרון? מה השדרוג הזה של החיסרון, שהופך את האדם למתאבל?

להתאבל זאת אומרת לאתר בלב אותו כאב שצריך להיות כנגד הקלקול שמתגלה, כי אי אפשר לתקן שום דבר לפני שמגיעים להרגשת הקלקול. זה הסימן של האבל. אנחנו לא מתאבלים בגלל שיש יום כזה בשנה, אלא בגלל המצב שאנחנו צריכים להתכונן לתיקון, לעשות תיקון. זה יכול להיות בתשעה באב, זה יכול להיות לפני זה בכל בין המצרים, זה יכול להיות במשך כל השנה, זה לא חשוב. אלא יש מין יום שמזכיר לנו את זה, לא יותר. וכל יום הוא טוב לתיקונים, לא צריכים לחכות עד י"ז בתמוז או משהו.

תלמיד: מה הקשר בין היחס של האדם כלפי המציאות, כלפי איך שהוא תופס את הרגע, לבין היכולת שלו להתאבל באמת?

האדם צריך לראות שאין כאן היסטוריה ואין גאוגרפיה ואין ירושלים הגשמית והקיר הזה והעיר הזאת ואיזה בית, בניין, אלא כל זה עניין רוחני בלבד. שאנחנו צריכים ברצונות שלנו, בכוונות, במחשבות שלנו, להתחבר. זה התיקון כנגד שבירת הכלי הכללי בחטא עץ הדעת. ולא שאנחנו עשינו את זה אלא הבורא עשה כהכנה בשבילנו, ואנחנו צריכים לסדר אותו, כביכול לחבר אותו, שאז אנחנו משיגים מתוך הכלי מה זה נקרא ה"בורא" שלנו, מיהו הבורא שלנו. ואז כשמגלים אותו, מגלים אותו כמשיגים את התכונות שלו, המחשבות שלו במוח ובלב שלנו, ויוצא שמגיעים לתיקון.

גמר תיקון זה שאנחנו נעשים כמוהו, ולא לחשוב על שום דבר חומרי. אחר כך נגלה שכל מה שאנחנו מתעסקים בעולם שלנו, הכול העולם המדומה, וכל זה לא קיים באמת. ומה שאנחנו צריכים לעשות זה רק כדי להגיע לתיקון השבירה, כביכול לתיקון. כי הבורא עשה כביכול הדגמה הפוכה מעצמו, כדי שאנחנו נגלה אותו.

שאלה: אני זיהיתי בכל הקטעים שיש שלבים כביכול. אדם צריך לזהות קודם כל שהוא נמצא בחוסר חיבור ובחוסר דבקות עם הבורא. השלב השני שעליו הם כותבים, שצריך להצטער. הם משתמשים במילים כמו להתאבל על כך, להצטער על כך, להרגיש צער, ואז נולדת תפילה, בקשה. יש פער מאוד גדול בין זה שאדם מגלה שהוא נמצא בחוסר חיבור, לבין עד כמה זה מעורר בו צער ואבל. מה עושים עם הדבר הזה?

אני לא יודע מה זה נקרא "צער" אצלך. על מה אתה מצטער? "צער" זה נקרא גילוי החיסרון.

תלמיד: גילוי החיסרון אמור להתגלות מתוך זה שמרגיש שהוא נמצא בחוסר חיבור וחוסר דבקות.

כן.

תלמיד: אמור להתעורר בו חיסרון לזה.

כן.

תלמיד: אם מתארים את החיסרון לזה שהוא מורגש כצער.

במה הצער? בזה שלא יכול לשמח את ה'.

תלמיד: אני מבין על מה צריך להיות הצער, רק יש פער, הוא מזהה את המצב אבל אין צער.

על זה צריך לעבוד, כי חסרה לו גדלות הבורא.

שאלה: חסרים לנו כלים או חסר לנו חיסרון?

כלי וחיסרון זה אותו דבר, לכן חסר לי חיסרון או חסר לי כלי זה אותו דבר. רק אולי אתה רוצה להגיד, אז מה זה בדיוק החיסרון? מהו הכלי, אופן הכלי שצריך להתגלות? אופן הכלי שצריך להתגלות, שאני רוצה להיות באותה התכונה כמו הבורא.

תלמיד: אנחנו צריכים לבנות את הכלי, אבל כדי לבנות את הכלי צריכים חיסרון.

חיסרון לבניית הכלי, זאת אומרת חיסרון לחיבור. אתה שואל מאיפה אני לוקח?

תלמיד: כן.

אתה אדם שמסוגל לזה כי אתה מאוד קנאי. אז תסתכל על אחרים, תראה עד כמה הם מוצלחים, עד כמה הם מתקדמים, ואתה כבר 11 שנה, 12 שנה אצלנו?

תלמיד: 10.

נחכה עוד קצת, בסדר. ומה יש לך, כלום? אז למה אתה לא מקנא?

תלמיד: רוצה.

קנאה זה דבר שתלוי בך. שאני מחמם את עצמי עד כמה שאחרים כן ואני לא. אדם צריך לקנאות אפילו ברבי שמעון, במשה רבנו, למה הם כן ואני לא? בכל דבר, למה לא? ואז זה נותן לך כוח להתקדמות.

שאלה: אמרת שהייתה שבירת עץ הדעת, וחוץ מזה כל השבירות נבעו מזה שהייתה חוסר הכנה.

כן. לא היו צריכות להיות כביכול השבירות האחרות אלא כגילוי של חולשת האדם לתקן את עצמו.

תלמיד: כאילו הייתה לו בחירה, הרי לא הייתה לו בחירה.

אלה כבר שאלות, זה כן היה, לא היה. לכן גילוי החולשה, פספוס בקיצור. חטא עץ הדעת היה באמת מצד הבורא, כי אי אפשר בלי הגילוי הזה להתחיל תיקון. כשהיה בחפץ חסד, היה כמלאך, יצר הרע לא היה נִגלה, ולכן אין בריאה כביכול, בר מקדושה, מהשפעה, ולכן הייתה חייבת להיות פעולה כזאת שמוציאה אותו מזה. זה נעשה מלמעלה, הכְוונה מלמעלה. כל היתר זה כבר הזדמנויות לתיקון שנגלו, והנברא לא היה מוכן.

אתה יכול להגיד, מי אשם שהוא לא היה מוכן? הוא נברא, הכול נמצא בידי הבורא. נכון. אז אתה יכול להגיד כך, השבירה הראשונה זה גילוי הרע, וכל יתר השבירות והחורבנות שעברנו זה גילוי החולשה שלנו לתקן את השבירה הראשונה, וגם הן היו צריכות להתגלוֹת. בית המקדש הראשון, בית המקדש השני, כל מיני גלויות, בעיות, הן היו צריכות להתגלות כדי להביא אותנו למצב שנדע באיזה אופן לתקן את הכלי, באיזו עוצמה, צורה וכן הלאה. אבל באמת זו כבר סיבה אחרת, מחולשת התחתון, לא שמכוּון מהעליון. לכן את כל החורבנות הללו אנחנו לא מייחסים לבורא אלא לנברא.

שאלה: כתוב ש"כל יום שלא נברא בית המקדש כאילו נחרב בימיו"². זה מתקשר לי לעשיריות שלנו. אם היום לא נצליח להתחבר, אז כביכול לא נבנה את בית מקדש והוא עדיין נחרב?

אתם נמצאים במצב מאוד רגיש, מאוד מיוחד. אני כבר כמעט ומצטער שהכנסתי לכם את השלב הזה. הייתי אולי צריך לחכות עוד חצי שנה.

תלמיד: לא, אנחנו אוהבים את זה.

כי זה באמת כך. אם אתה לא מצליח לעשות עם העשירייה של היום את מה שאתה חייב לעשות איתה, כבר אין לך אותה עשירייה. גם כך כביכול היא חדשה כל יום אפילו כשיש אותם אנשים, אבל זה ממש פספוס. זה ממש העדר.

תלמיד: מה ההבדל בהבחנה בין בית המקדש שנחרב, לבין זה שהוא לא נבנה בכלל? זה ייצר הרע שהוא כנגד החיבור?

"נחרב", זה שפגעת בהזדמנות בזה שהיה לך כלי ונפלת. מה שאין כן אם לא נבנה, אז אתה לא בנית. זו דרגה אחרת לגמרי.

תלמיד: זה יצר הרע אחר שמפריע לבנות?

אחרי השבירה יש לך יצר רע מגולה במלואו, רק חסרה הכרת הרע. האם זה באמת רע ובמה זה בדיוק רע? למה נשבר? במה אני אשם? וכן הלאה. אתה רואה, לוקח עוד אלפיים שנה אחרי חורבן בית המקדש ועדיין היהודים לא מכירים למה הוא נחרב ומה קרה, ואין להם שום שייכות לזה. "נחרב, זהו, מה שהיה היה".

תלמיד: אני מרגיש שדיברנו על יצר הרע בימים האחרונים והבעיה שלנו היא לא להתמודד איתו, אלא שיהיה משהו שיכנס לאיזו עבודה, שנבריג את הבורג הראשוני הזה לעבודה. שלא נישאר בחוסר חיבור.

יפה מאוד. יש לך מחשבה טובה להתחיל את התיקון.

תלמיד: אני לא יודע איך באמת.

כנראה שאין לך עשירייה.

תלמיד: יש.

אז מה אתה שואל? תתחיל לבנות. אם יש לך עשירייה, מה אתה שואל? יש לך עשירייה, יש לך מורה שמסביר לך, מזכיר לך כל יום מה צריכים לעשות, יש לך חברים, יש לך ספרים, הכול. מה עוד חסר? חסר מישהו שיעמוד לידך כמו עובד פרעה, שומר, וייתן לך מכות כל הזמן.

תלמיד: יש יצר הרע שלא נותן להתחיל את העבודה.

צריכים להזמין כמה מצרים שיעמדו עליכם.

תלמיד: איך מזמינים מצרים כאלה?

תחפש, הם נמצאים בך. אל תדאג, אתה תמצא אותם בשפע. אבל צריכים אותם אחרת לא היו מתעוררים. בני ישראל היו מתעוררים ליציאה? בחיים לא, איך יכול להיות? היה כל טוב.

אתה רואה, יש לישראל כל טוב, תראה מה אומר משאל העם, כולם מרוצים, הכול בסדר גמור, לא היה אף פעם כל כך טוב. גם אתה יושב בעשירייה, יש לך כל טוב, עכשיו זה שיעור, אחר כך עוד כל מיני דברים, בערב יש לך "ישיבת חברים", איזו סעודה, חאפלה קטנה, אתה הולך הביתה, מסודר לגמרי. ועוד עושה "קריאת שמע על המיטה" ואתה בכלל צדיק. נרדם בצורה כזאת, ש"אני כבר עם הכנפיים מוכן לעלייה". מה יכול להיות יותר טוב? "אדם ברחוב, מה יש לו? לי בכל זאת יש קשר, יש עולם הבא, כל הדברים. יש לי".

תלמיד: הבעיה היא כשיוצאים לאוויר העולם מחליפים לך רצונות. פה אני למשל מודאג שאין חיבור.

זה מפני שהעשירייה לא מחזיקה אותך, אך ורק, אתה צריך להרגיש שהיא מחזיקה אותך [בעורף], ממש מחזיקה כך שאתה לא יכול לברוח. אם אין הרגשה כזאת תגיד להם, "מה קורה? אתמול הייתי בעשירייה, לא נתנו לי לברוח לרגע אחד. הייתי כבר רוצה לנוח מהמחשבות האלה של הקדושה וקצת לשחק באיזה זבל, כמו שהילדים אוהבים. "לא יצא, לא נתנו. אפילו רציתי ולא יכולתי והצטערתי. היום אני לא יוצא מהזבל. מה קורה לכם?" תגיד להם כך.

שאלה: איך להפוך את הנושא הזה של הלימוד היום למימוש בפועל?

החורבן שייך לכולם, לכל האנושות, לא חשוב מי אתה, מה אתה, ואיפה אתה, אנחנו צריכים כרגיל לתקן אותה על ידי החיבור בינינו, ולהבין שבגילוי החיבור נגלה שם גם את גילוי החורבן יותר ויותר, וככה זה כוח הרע כנגד כוח הטוב. תמיד כשאנחנו מטפסים על הסולם כך נגלה, עד שתהיה בינינו שנאה כמו לתלמידי רבי שמעון ועוד.

שאלה: מה זה נקרא "בחינת בין המצרים" בעבודה, בעשירייה?

זה לא בלימוד, זה במצב הקבוצה, במצב האדם. יש כאלו זמנים שאדם מרגיש שנמצא במצב שלא יכול לשייך ולכוון את הכוונות שלו לבורא ומכל שכן דרך הקבוצה לבורא. לבורא אולי עוד כן איכשהו, כי לבורא, יש הרבה אנשים בעולם שמחפשים ורוצים להתקשר לכוח העליון, הבעיה היא שזה לא מגיע אליו מפני שזה לא דרך הכלי.

"בין המצרים" נקרא שנשבר הקשר, "אני, קבוצה, בורא", אבל אפילו מהמצב הזה צריכים לצעוק, כי בין המצרים זה בכל זאת גילוי הרע, "מן המיצר קראתיך". שבאמת אנחנו מגלים שנמצאים במצב הצר ויש לנו אפשרות לצעוק.

שאלה: למה מתייחס הביטוי "כלי אמיתי"?

כלי אמיתי זה בדרך כלל החיבור בינינו, שבחיבור בינינו אנחנו מגיעים לעשר ספירות שלמות. "שלמות" הכוונה שלא הספירות שלמות, אלא משלימות זו את זו לפרצוף השלם, ואז מהפרצוף השלם יש לו עביות שאוסף את כולן בכלי המלכות המשותפת, ומסך שנבנה מכל המסכים הפרטיים של כל אחד ואחד, והכול נעשה ככלי אחד.

הם מצטברים כולם לכלי אחד, תאר לעצמך עשרה חלקים מצטברים ביניהם, מתחברים ביניהם ומגיעים בסופו של דבר לחיבור שהם כאחד, ואז הם מגלים שיש להם מילוי הבורא בתוכם שהיה גם קודם, אבל היה בגלות. ועכשיו הגיענו וגילינו שהוא נמצא בתוכנו. למה? עשינו עיצוב כזה שגילינו אותו לפי הכלי שלנו. זה כמו שאתה מסובב כפתור ברדיו ותופס את הגל, לפי השתוות הצורה שהיה גם קודם אבל לא היה מורגש. זה נקרא שהוא היה בגלות. ואתה היית בגלות מבחינת הכלים ולא יכולת להגיע לאותו גל כמו הבורא. זה גל של חיבור, השפעה, אהבה.

אז אנחנו צריכים להשתדל סוף סוף להתעלות למעלה מהחורבן הזה שבינינו, השבירה, הריחוק, הניתוק, ושהחיבור בינינו יהיה כה-ו-י-ה, כחוק השפעה הדדי.

שאלה: אתה יכול להגדיר יום מוצלח בעבודה עם העשירייה?

אני אומר לכם ברצינות, אני כמעט ומצטער שעשיתי זאת. זה לא מתוך חולשה שרציתי כך לקרב, אני חשבתי על זה הרבה ומזמן, אבל האם לא טעיתי? אני אומר לכם הכול, כי אני רוצה שאתם תלמדו את הכול ותהיו עצמאים כמה שיותר.

בכל זאת, זה צעד מאוד מאוד רציני, לאנשים רציניים, לאנשים שיוכלו להחזיק מעמד לאורך זמן. כי הקבוצה החדשה היא כבר חדשה, היא כל הזמן תהיה חדשה. היא לא מתחלפת פעם בחודש או פעם בשבוע, זה יום יום. זה מחייב עבודה. אוי ואבוי אם זה יגיע לצורה הפוכה, שמפני שזה מקרה זה כמו "שכן לשעה".

זה כמו שאתה נמצא עם מישהו לידך בחדר, בסדר, יום אחד, אין מה לעשות. אתה נכנס לבית מלון באיזו עיר ואומרים לך, "אין מקום, יש לנו רק עוד מיטה אחת בחדר עם עוד מישהו". ואז אתה לוקח מאין ברירה, אתה בא לשם, ודאי שאין לך ברירה, אבל אתה מסתובב לקיר, ישן וזהו. אתה יודע שזה יום אחד.

וכאן זה כל הזמן, ואין לך לאן לברוח, ואתה צריך לקבוע בהם את המקום העיקרי שלך, שזו הנשמה שלך. לכן באמת, אני לא יודע איך אתם שורדים. אם זה ברצינות, זה צעד מאוד מאוד חשוב ורציני לתיקון.

תלמיד: חומרת הצעד מאוד מורגשת, כל הזמן לא ברור מה הולך לקרות.

העיקר לא לעזוב. אם עזבת זה נופל, נשבר.

תלמיד: מה שאני לא מצליח לראות זה איך אני יכול לדעת אם באמת ניצלתי את היום הזה בצורה נכונה? כי בעשירייה הקבועה זה ברור.

שבסוף היום אתה לא יכול להתנתק מהם. אתה מוכן לחבק אותם ולהחזיק אותם כמו התינוק שלך האהוב, ורק לא להיפרד מהם.

תלמיד: ואיך מתוך כזאת הרגשה אתה עובר פתאום לעשירייה אחרת?

מאין ברירה. זה נקרא "אני מעורר את השחר"³. אני מבין שאני חייב להחליף את הכלי. אם הייתי יכול, הייתי נשאר עם אותם אנשים, זה לא חשוב שתהיה עשירייה חדשה. אותם אנשים הייתי מקבל כחדשים, "ויהיו בעיניך כחדשים⁴".

תלמיד: ברורה לי המטרה שאליה צריך להגיע מתוך היום, אבל איך אני יכול לבנות את עצמי באמת להגיע לזה? לבנות את התהליך שלי במהלך היום כך שהתוצאה תהיה שאני לא יכול להיפרד מהם.

אני לא הבנתי. אתה לא יכול להיפרד, אז מה?

תלמיד: זו התוצאה. אבל איך אני בונה את עצמי לכזה דבר?

שאתה חייב, אתה צריך להתגבר. כמו בחור שעוזב את הבית והולך לצבא, או נוסע לאיזה מקום אחר להתבגר. אין ברירה, אתה צריך להתנתק. כמו שכתוב "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו".

תלמיד: ממה אתה מתנתק?

מהכול. אני מתנתק מהאינפוזיה שהייתה נותנת לי חיים, חמצן, דם, הכול. זה מה שאני השגתי עם העשירייה הזאת, אני כל כך קיבלתי מהם, ממש לרוויה, ועכשיו אני צריך לחתוך את זה ולהתחיל משהו חדש. מדרגה חדשה, עשר ספירות לא מוכרות.

אני לא יודע איך אני אהיה איתם? איך אני אשתדל איתם? אסור לי לבוא אליהם עם כל מיני הרגלים קודמים. לא. אני ממש מגיע בחוסר אונים, בחוסר דעת, בחוסר כל. רק דבר אחד, אני חייב את זה כדי לעשות עוד צעד אחד לקראת הבורא.

אנחנו נעשה כך כאלו צעדים ואתם תרגישו שאתם מוכנים לגילוי הבורא. מתוך הכלים החדשים האלו שאתה לא יודע מה לעשות, אם באמת תקבל אותם בהתחלה מאין ברירה, כמעט בשנאה, ובסוף תוך יממה לא תוכל להיפרד מהם, תרגיש ששם הנשמה שלך, בזה סיימת את המדרגה.

תנסו כך להיות בזה קצת. אבל באמת בכאלו עליות, ירידות, אתה בונה, אתה בונה מצבים, ובזה אנחנו מכינים את עצמנו.

תלמיד: אמרת קודם משפט, כך נדמה לי, שצריך לפחד שאם לא תעשה היום את העבודה אוי ואבוי מה יהיה מחר.

כי הכנה צריכה להיות למחר מהיום. אם היום אני גומר את זה בצורה נכונה, אני באמת מוכן לקבוצה הבאה.

תלמיד: אבל יש קול כזה שאומר, "לא נורא, היום לא הצלחת, מחר יום חדש".

בטח שיש, תמיד יש, כדי שאתה תתגבר על זה. בעל דבר, יצר הרע, יושב אצלך שד קטן על הכתף, ואומר לך כך באוזן.

תלמיד: איך מעוררים את הפחד שמחר לא תהיה עוד הזדמנות? שמחר נהיה כבר מנותקים אם לא נעשה את כל העבודה היום?

על הכתף השניה שלי יושב מלאך הטוב ואומר לי באוזן ימין "אין הזדמנות מחר, תיזהר לגמור את זה היום". שני מלאכים בכל דרכך.

שאלה: מה הקשר בין הרגל לאליל שמשתחווים לו?

אני לא יודע איזה קשר יש. כנראה שיש קשר, אנשים רגילים להשתחוות לכל מיני מקומות, אבנים, פסלים, בניינים, ציורים. אז מה? זה תמיד כך, אדם לא יכול בלי זה. מה זו תרבות? השתחוות לאיזה יצירות. מה זו דת? השתחוות לאיזה סמלים.

תלמיד: הרגל זה לא כמו סמל?

אני לא יודע. אני לא נכנס לפילוסופיה, זה לא חשוב לי.

שאלה: מה הקשר בין בין המצרים ובין ראש הפרצוף? כשיש כלי אמיתי ויש עשר ספירות שמשלימות זו את זו, אז בין המצרים משפיע על התוך ועל הסוף, אבל מה עם ראש הפרצוף?

אין ראש הפרצוף. איזה ראש פרצוף יש בבין המצרים? אין, הכול שבור.

תלמיד: המהלך הזה של העשיריות מאוד השפיע על הנוכחות.

עדיין פחות? זה שלב מאוד רציני. עד כדי כך שכבר היו לי כמה מחשבות אולי לבטל, אולי לעשות רק פעם בשבוע שינוי בעשיריות. אבל אם אתם גברים, אז תחזיקו בזה. אבל הבעיה היא להחזיק, לא יום יומיים, שבוע שבועיים, אלא הבעיה היא להחזיק ולהתייחס כל פעם "ויהיו בעיניך כחדשים".

תלמיד: אני מסתכל עשר שנים אחורה, ואני רואה שיש לנו חברים ענקיים בחברה שלא מצליחים להתעורר, כך הבורא סידר להם. אני למשל, ישן על הפנים, אני קם תמיד. אז איך הבורא סדר לי לבוא לשבת פה, ויש חברים שהם מבחינתי ענקיים הרבה יותר ממני, והם לא מצליחים להתעורר, ועכשיו בגלל זה המהלך הזה גומר אותם? האם מגיע להם ליפול כי איכשהו סדרו להם שהם לא מצליחים לקום?

אני לא יודע מה זה לקום ומה זה ליפול. אני לא יודע מה זה לבוא לכאן ולישון כאן, או לבוא לכאן בגלל שיש לאדם עבודה עם עשירייה חדשה, והעשירייה הזאת מקררת אותו ומחייבת אותו לעבוד. אני פשוט נתתי לכם יותר עבודה, וכזאת שממנה קשה לברוח. קשה.

אנשים חדשים, אני רואה פרצופים חדשים, זה כבר עושה לי לא נוח, וכן הלאה. זה מה שרציתי. אתה אומר שבגלל זה אדם לא בא? הוא לא בא מפני שהוא לא רוצה לעבוד. בסדר, שיישאר בבית.

מה עלי לעשות? להפסיק את הדברים האלה? אתם תירדמו כמו שהיה קודם. אנחנו עשינו את זה כדי שתהיו ממש בעבודה. תנסו בערב לקבוע פגישה למחרת, קטנה, חמש דקות, אבל בכל זאת זה מחייב. וזה שזה מחייב את האדם זה מאוד לא טוב. אני צריך בערב חמש דקות לעשות משהו, אבל כל יום זה לוחץ עלי, נכון או לא?

תלמידים: כן.

זה טוב. זה טוב. אותו דבר, היום אני כבר חושב, "מה יהיה לי מחר?". אתם יודעים מה יהיה, יש לכם רשימה מראש? למה, כדי שכבר תוכלו לתכנן איך תהיו?

תלמיד: אבל זאת בדיוק הפגישה של ערב קודם, צריך שמות כדי להיפגש אתם.

כן, אבל שבוע מראש?

תלמיד: שבוע זה נראה לי יותר מידי.

לא מסתכלים על זה. גם כך זה יותר מידי.

תלמיד: אנחנו יכולים לעשות השכמה לפי העשיריות הקבועות אחרונות, שכולם יעוררו אחד את השני.

זו שטות מה שאתה אומר, תסלח לי, איך יכול להיות שאני קשור למה שהיה לי לפני חודש ימים?

שאלה: איך להצטער בצורה נכונה?

להצטער בצורה נכונה זה שאני מצטער על חוסר החיבור שלי בקבוצה. אין יותר על מה, שם בתוך החיבור אני מגלה את הבורא. וזהו, לא צריכים יותר.

תלמיד: אבל בינתיים הבורא עשה אותי אגואיסט ואני לא באמת מצטער.

זה לא חשוב, למרות זאת אני מצטער שאני לא מחובר בקבוצה ששם אני רוצה לגלות את הבורא.

תלמיד: איך לעשות את זה?

כל הזמן לרצות, לרצות את זה.

תלמיד: אבל זה לא אמיתי שאני רוצה את זה, אין לי רצון לזה.

אמיתי יכול להיות רק אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות.

תלמיד: אז למה אתה אומר לרצות אם אין לי רצון לזה?

יש לך. "כאילו".

תלמיד: כאילו זה לא אמיתי?

לא אמיתי, נכון, כל העולם הרוחני הוא לא אמיתי.

תלמיד: אז אין לי באמת רצון לזה.

אז בשביל מה אתה יושב כאן? זאת אומרת יש לך נקודת הרצון שאתה צריך לפתח אותה. מהניצוץ הזה, מהנקודה, אתה רוצה לפתח אותה, ולכן אתה יושב כאן. ואז אתה חייב לתמוך בעשירייה, בקבוצה, בסביבה, תקרא משהו על הסביבה, על חשיבות הסביבה, שעל ידי זה אתה יכול להגדיל את הנקודה הזאת לרצון גדול שתוכל להתחבר עם האחרים ולגלות בורא בתוכם.

תלמיד: איך לעשות את זה בצורה שאני לא מחכה לקבל איזו הרגשה?

זה לא חשוב, למה שאני מחכה אני מחכה, הרצון לקבל האגואיסטי שלי בינתיים עובד כמו שהוא עובד, הוא רוצה אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות.

תלמיד: אז בצורה אקטיבית אני חייב לעשות משהו אבל לא הבנתי מה אני יכול לעשות.

אתה צריך לעשות משהו אחר ממה שהחמור שלך רוצה. בשביל זה אתה בא בבוקר, נכנס לעשירייה כבר מהערב ומתחיל להתחבר איתם ולשמוע ולחשוב ולחבר רצונות וכוונות עד שתתגלה יותר ויותר הבנה איך עושים זאת. כמו שבעל הסולם אומר, וצריכים להיות בעבודה הזאת גם 20 ו-30 שנה.

תלמיד: אבל בכל הטקסטים המקובלים דורשים שעכשיו תוכל לעשות משהו רוחני.

כן, אז תעשה, זה שאתה תרצה להתחבר עם החברים כדי לגלות בורא בקשר ביניהם זה נקרא רוחני. תרצה לגלות, תרצה לעשות זאת.

תלמיד: מה זה אומר לרצות לעשות את זה מאפס?

תעשה, על זה לא אומרים לך כלום. אתה יכול לבוא? כן. אתה יכול לשבת בקבוצה? כן. אתה יכול לדבר איתם? כן. אתה יכול לעשות איזה פעולות בהפצה? כן. אז תעשה.

תלמיד: אתה אומר שלא דורשים יותר מזה כי אתה לא מסוגל לעשות יותר מזה באמת.

לא צריכים. מה צריכים עוד? תעשה פעולות בלי לב, הלב רוצה משהו אחר.

תלמיד: אני מנסה להבין כי הם כותבים בטקסט כאילו אתה יכול לעשות משהו מהלב, מנקודת האפס.

לא.

תלמיד: ואתה לא מסוגל.

לא, לא מסוגל. זה נדמה לך שכך הם כותבים. מה שהם כותבים זה קורה לאדם אחרי עשר שנים שהוא משתדל לעשות מה שהם אומרים, ככה זה.

(סוף השיעור)

---

1. "זה לעומת זה עשה האלוהים" קהלת ז יד↩

2. "כל דור שלא ניבנה בית המקדש בימיו כאלו נחרב בימיו, שלא ניבנה מסיבת שנאת חינם, והוי כאלו נחרב, שזה היה סיבת חורבנו." (החיד''א. ''דברים אחדים'', דרוש ו')↩

3. "אעירה שחר. אני מעורר את השחר ואין השחר מעוררני" (תהילים נ"ז, ט' – רש"י).↩

4. "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים. כאילו קבלתים היום מהר סיני. כאילו בו ביום נצטווית עליהם) "רש"י, תבוא שלישית, ביתרו י"ג, י').↩