שיעור בוקר 05.11.2018 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "תלמוד עשר הספירות", כרך ו', חלק ט"ז, דף ב'ס"א, עמ' 2061,

"ג' העולמות בריאה יצירה ועשיה", "לוח התשובות לפירוש המלות", שאלות קל"ג – קל"ה

קריין: אנחנו קוראים מ"תלמוד עשר הספירות", כרך ו', חלק ט"ז, דף בס"א, עמ' 2061 "ג' עולמות בריאה, יצירה ועשיה", בלוח התשובות לפירוש המלות, אות קל"ג. שאלה קל"ג.

"מהם כלים פנימים. קלג) הע"ס מתחלקים על כלים פנימים וכלים חיצונים. כי אין בהפרצוף רק ג' כלים פנימים כח"ב, או מוחא עצמות גידין, אבל זו"ן נפרדו מכלים של הפרצוף בסוד לבוש והיכל. וע"כ ב' הכלים בשר ועור שהם בחינת זו"ן הם רק כלים חיצונים, בלתי גמורים, ואינם מתחברים עם הכלים הפנימים, והם רק מקיפים מסביב הכלים הפנימים. (אות ק"ז)."

זה קשה להסביר. אנחנו לא יכולים לחתוך מהפרצוף את הכלים האלו, הרצונות, אלא מה אנחנו עושים איתם? רצונות זה רצונות, הם נשארים והם רצונות גדולים. ואמנם אנחנו יודעים שאנחנו לא יכולים להשתמש בהם בעל מנת להשפיע, אבל איך אנחנו משתמשים בהם? משתמשים. משייכים אותם לגלגלתא ועיניים, והם כאילו נבלעים שם, מצטרפים אליהם. לא משתמשים בעביות שלהם בפועל, אלא שייכים.

כמו אדם שישן, הגוף שלו לא זז, אבל אין לו גוף? יש וכן הלאה. ואפילו בזמן שהוא עובד, אז עובד עם חלקים מסוימים ועם חלקים אחרים לא. זאת אומרת, לפי המטרה חלק מהרצונות נמצאים בפעולה וחלק לא. וזה שהוא בוחר לצמצם אותם ולא להשתמש בהם, כי לא מסוגל להשתמש בהם בעל מנת להשפיע לפי איך שהם, זה נקרא "קטנות", או כלים פנימיים.

שאלה: כשאנחנו לומדים על פרצוף, אפילו ב"פתיחה", אנחנו אומרים שהפרצוף מחולק לראש, תוך, סוף. סוף זה כלים חיצוניים וכלים פנימיים זה תוך או שזה משהו אחר?

זו חלוקה אחרת. כלים ראש, תוך, סוף זו חלוקה לפי הרצונות שחייבים להיות כמחשבים את הפעולה, מחליטים, מסדרים, שזה ראש. אותם הרצונות, אחרי שהם החליטו, הם כבר שולטים על עצמם לפי ההחלטה הזאת, ומסדרים בפועל איך שהם יעבדו, ומהם יש לנו תוך וסוף. במה שהם יעבדו בפועל, בכמה, במשהו, זה נקרא "תוך". במה שלא יעבדו לגמרי בפועל, הם משתמשים בהם כדי לא להשתמש לפי מה שהם מיועדים, זה נקרא "סוף".

גם בראש, גם בתוך וגם בסוף יש הרבה סוגי הגבלות בהתאם למצב של הכלי, עד כמה הוא מסוגל להשתמש בו בעל מנת להשפיע. זה יכול להיות בעביות שורש, א', ב', ג', ד'. גם בראש, תוך וסוף. זה יכול להיות גלגלתא עיניים ואח"פ ועוד. כלפי אור החכמה, כלפי אור חסדים, צמצום א', צמצום ב'. זו כבר חלוקת הרצונות לפי ההגבלות של הכלי בעצמו, עד כמה שמסוגל לשייך את עצמו להשפעה.

שאלה: נגיד שאני רוצה להיות בקטנות, מה אני צריך לעשות?

למה אתה צריך להיות בקטנות?

תלמיד: כי קטנות זה יותר טוב.

למה יותר טוב?

תלמיד: זה ביטול.

אז מה, ביטול זה טוב? אני מכיר אותך, אתה לא רוצה להיות בביטול. למה אתה אומר לי ביטול?

תלמיד: אולי אני לא רוצה להיות בביטול, אבל אני רוצה שהרצון לקבל שלי יהיה בביטול כדי לעשות נחת רוח לבורא.

זה יותר נוח.

תלמיד: כן.

אם אני קטן אז לא נותנים לי מכות, לא לוחצים עלי, לא צועקים עלי. יותר טוב אם אני בביטול. זאת אומרת, אין לי כוח להשתמש בכלים שלי כולם. רוחניות מתחילה מזה שאת כולך אתה משייך להשפעה. את כולך. לכן אין מה להגיד "אני אעבוד את הבורא רק בחלק. 10% מספיק לו. צריך להשאיר משהו לעצמי. 90% אני משאיר".

אתה לא יכול כך. רוחניות מתחילה מזה שאת הכול אתה [משייך] על מנת להשפיע. כמה? אולי אני לא מסוגל יותר מגרם אחד על מנת להשפיע, אבל זה צריך להיות הכול. לכן אתה לא יכול מראש להגיד "קטנות זה בסדר. מספיק לי. אני לא צריך מהחיים יותר".

תלמיד: הבנתי. אבל אם אני מתחיל בזה שאני רוצה הכול, קודם כל אני מרגיש גאווה. אבל אם אני חושב על קטנות, אני רואה שאחוז אחד של השתוות הצורה זה טוב. זה מספיק.

אתה לא יכול כך.

תלמיד: אי אפשר?

אי אפשר. רק תבין, שאני קודם כל מבטל את עצמי לגמרי, זה נקרא "צמצום א'". אני הולך על כל הקופה, כל מה שאני יכול, אני חייב לתת. כמה? אני בודק, יוצא לי אחוז אחד. אבל זה כל מה שאני יכול לתת מכל הכוחות. זאת אומרת, המחשבה שלי מלכתחילה היא לא שמספיק, אלא מקסימום תמיד. אחרת זה לא רוחניות, זו לא תהיה פעולה רוחנית. אתה עושה ביזנס עם האגו שלך, ככה ככה, זה לא ילך.

תלמיד: לא הבנתי מהם כל החשבונות שיש במסכים. בחלק מהרצונות אני יכול, ובחלק אני לא יכול.

מתי?

תלמיד: בכל המסכים.

אחרי הצמצום, שאני לא רוצה כלום לעצמי, ואני רוצה הכול על מנת להשפיע, זה קודם כל, השאלה עכשיו היא כמה? כמה אני יכול לקבל בעל מנת להשפיע, או להשפיע על מנת להשפיע. כמה אני יכול כלפי בעל הבית? לעצמי שום דבר, כלום. פשוט, סגור. אבל כמה אני יכול בשבילו? אולי רק לחם ומלח. אולי אפילו כוס מים בלבד. אבל זה כבר למעלה מביטול. זה כדי לעשות לו נחת רוח בלבד. לו, נחת רוח.

תלמיד: אבל יש פה איזה ביזנס עם הרצון לקבל שלי שאני עושה חשבון כמה אני יכול, כמה אני לא יכול.

לא. זה כבר לא עם הרצון לקבל. זה עם רצון לקבל שאני משתמש בו להשפיע.

תלמיד: מה ההבדל?

זה הבדל גדול מאוד. איפה עומד הרצון לקבל? הוא עומד כבר למעלה מצמצום. הוא עומד כבר על השטח של בעל הבית, כמה אני יכול לתת לו מהרצון לקבל שלי שישתמש וייהנה.

תלמיד: אז למה לא 100%?

אין לי כוח. זה בכל זאת רצון לקבל שרוצה ליהנות בתוכו, ואני צריך לתת אותו לבעל הבית שייהנה בעצמו.

תלמיד: אז אני כן מתחשב איתו.

אני חייב להתחשב, כי הרצון לקבל דורש שאני אשתמש בו, שאני אתן הנאה בו. ואני רוצה לתת הנאה לבעל הבית. אז אני מוסר את הרצון לקבל שלי במשהו לבעל הבית, בכמה שאני מסוגל ואומר, "אני רוצה את זה לשייך לך". זה נקרא "מסירות נפש".

תלמיד: למה אנחנו מתארים את העבודה שהיא מתחילה מצמצום א'? היא לא אמורה להתחיל דווקא הפוך? למה אני חייב קודם לצמצם את כל הרצון?

זה נקרא שאני לעצמי לא רוצה כלום, וכל החשבון שלי מעל ההחלטה הזאת.

תלמיד: זה נשמע כמו סוף העבודה, לא תחילת העבודה.

לא. זו רק ההתחלה. זה התנאי להיכנס להחלטות רוחניות שהן כולן בעל מנת להשפיע. מכאן והלאה מתחילה רוחניות.

תלמיד: למה היא לא מתחילה מ-50%? 50% מסירות נפש, יש דבר כזה?

אין מקצת ברוחניות. חייב להיות הכול. מה שמתגלה בך, הכול. בדרגה הבאה יתגלה לך רצון לקבל הרבה יותר גדול, ותצטרך גם עליו לוותר, והוויתור יהיה עוד יותר גדול. אבל לעת עתה, על מה שיש, אתה חייב לוותר על זה ולהגיד, "אני לעצמי אפס, כלום". כמו שיש לך, כמו שאתה חי.

שאלה: אם אני צריך להיות ב-100% כולי ברצון לרוחניות, איפה נכנסת ההתנגדות כאן? זה אחרי התגברות על התנגדות? כי אנחנו יודעים שהרוחניות משולבת בהתנגדות.

בתוך הרצון הזה יש לך התנגדות. זה נקרא "יצר הרע" שהוא מתנגד לכל מה שיוצא מחוצה לגבולותיו.

תלמיד: איך כל כולי רוצה להיות ברוחניות אם יש לי גם התנגדות?

כי אתה משיג את כוח האור, כוח ההשפעה, שהוא שולט על כוח הקבלה שיש בך, ברצון לקבל, וכוח אחד שולט על הכוח השני.

תלמיד: זאת אומרת, במקביל ל-100% רצון, יחד עם זה יש לי בתוכי עדיין את ההתנגדות או שהצלחתי לגבור עליה?

יש לך 100% רצון? איזה רצון?

תלמיד: רצון להשפעה. אני מבין שצריך שיהיה לי 100% רצון להשפעה, 100% וויתור עצמי ברוחניות.

אין דבר כזה רצון להשפיע בחיים, בעולם, במציאות, בכל העולמות. אין דבר כזה רצון להשפיע. אם תמצא תגיד לי, אני אלך לקנות.

תלמיד: זה ברור. לכן אני שואל על ההתנגדות.

זאת אומרת הרצון לקבל שיש בך, זה רצון ליהנות, זה רצון לקבל הנאה ותענוגים, זה מה שיש. אתה יכול רק לקבל איזו עזרה, אור העליון מה שנקרא, ושהוא ייתן לך שינוי בערכים, שתוכל להשתמש ברצון לקבל שלך בעל מנת להשפיע. במידה שהבורא ייראה לך יותר גדול, תוכל להשתמש ברצון לקבל שלך כדי להשפיע לו.

תלמיד: זה שזה באמצעות המאור זה ברור לי, לפחות בצורה יחסית כרגע, שאני בעצמי לא יכול. אני מנסה להבין את השלב הזה, שאני צריך לרצות 100% רוחניות.

לפי הרצון לקבל שלך, כמה שיש לך, אתה צריך לרצות ב-100% רוחניות, לרצות רוחניות. ואחרי זה אתה צריך עוד לעשות חשבון כמה אני מסוגל בפועל להשיג רוחניות, להשתמש ברוחניות, זה כבר חשבון אחר.

תלמיד: זאת אומרת בתוך המקום הזה שאני רוצה ב-100% כל כולי להתמסר לזה ולהיות רק ברוחניות, באיזה סוג של ביטול מוחלט, זו דלת הכניסה לרוחניות?

זה צמצום א'. ביטול מוחלט, זאת אומרת כל מה שיש בי זה לטובת בעל הבית.

תלמיד: ואחרי זה נכנס החשבון? שאני מזהה שיש בי גם התנגדות?

למרות ההתנגדות, ודאי. הרצון לקבל לא מזדכך, הוא תמיד בתוקף שהוא רוצה ליהנות בעצמו.

תלמיד: זה מה שאני מנסה להבין. האם זו הרגשה משולבת, כלומר בתוך ה-100% רצון שמתעורר בי, יש עדיין את ההתנגדות בתוך המקום הזה?

התנגדות היא תמיד. בגמר התיקון ההתנגדות הכי גדולה. ולכן על ידי ההתנגדות ומסך ואור חוזר, מתגלה אור היחידה. ההתנגדות רק גוברת.

תלמיד: זה ברור לי. העביות גדלה וכן הלאה, ההתנגדות גדלה. אני שואל האם באותה נשימה שאני מרגיש את הרצון, באותו מעמד שאני מרגיש את ה-100% רצון, ממש באותה הרגשה גם מתלבשת ההתנגדות? או שזה בא בנפרד?

לא. באותו מצב, באותו נושא.

שאלה: מה ההבדל בין כלים פנימיים לבין כלים חיצוניים?

כלי פנימי זה כלי שאני יכול להשתמש בו בעל מנת להשפיע. כלי חיצון זה כלי שאני לא יכול להשתמש בו כרגע בעל מנת להשפיע.

תלמיד: אבל אם כל הרצונות נמצאים מתחת לצמצום א', מה זה אומר שיש לי רצון שנמצא מתחת לצמצום א'? כבר צמצמתי ואני עדיין לא יכול להשתמש בו בעל מנת להשפיע?

שניהם נמצאים מתחת לצמצום א', זאת אומרת בשליטת הצמצום. בשניהם אני לא רוצה להשתמש על מנת לקבל, אבל בחלק מהם אני יכול להשתמש אף בעל מנת להשפיע.

תלמיד: ומה קורה עם החלק השני?

בחלק הזה אני לא משתמש, אין בי כוחות להשתמש בו בעל מנת להשפיע ואז אני לא משתמש בו, הוא מוקפא.

תלמיד: למרות שהוא מצומצם?

מצומצם, כן.

תלמיד: אני לא מצליח לתפוס את זה. איך יכול להיות שכבר עשיתי את ההחלטה, כמו שאמרנו שאני הולך על זה עד הסוף, במסירות נפש של 100%, ואז מתגלה רצון שבו אני כאילו לא יכול להשפיע?

אני עושה צמצום על הרצון לקבל, לא להשתמש בו על מנת לקבל, זה צמצום א'. אחר כך אני מסתכל על הרצון לקבל, כמה אני יכול להשתמש בו בעל מנת להשפיע בפועל וכמה לא. החלק שאני יכול להשתמש בו בעל מנת להשפיע, נקרא אצלי גלגלתא ועיניים, והחלק שאני לא משתמש בו בעל מנת להשפיע, נקרא אח"פ. על האח"פ הזה אני צריך לעשות פעולה נוספת. למה? כי בחלק אני משתמש ובחלק אני לא משתמש, אז אני צריך לעשות פעולה נוספת.

תתאר לעצמך, או שאני בכלל לא מקבל שום דבר מהארוחה, או שחלק אני מקבל וחלק לא. אז החלק שאני לא מקבל, הוא חייב ממני חיזוק נוסף.

תלמיד: ומהי הפעולה הנוספת הזאת?

זו הגדרת האח"פ לעומת גלגלתא ועיניים, כלי חיצון. זה לא צמצום, זה מסך שמחלק בין גלגלתא עיניים ואח"פ. עוד נלמד את זה פעם, הוא פועל בגלגלתא עיניים כדי להשפיע והוא פועל באח"פ כדי להשפיע אבל בצורה אחרת. כי זה שאני לא מקבל, זה גם לכבוד בעל הבית. מפני שבזה אני לא יכול לתת לו תענוג, אז אני מקפיא את הכלים דאח"פ.

תלמיד: זאת אומרת שגם בכלים דאח"פ אני נמצא בכוונה על מנת להשפיע.

ודאי. כשאתה מגיע לרוחניות, לא יכול להיות שאתה נמצא במשהו בעל מנת לקבל. גמרנו עם זה.

תלמיד: אני לא מצליח לתפוס את האבחנה שאחרי.

אני פעם אראה לך, כשתהיה לך איזו מנה יפה וטובה, אז אני אגיד לך, תאכל רק את החתיכה הזאת וזהו, והיתר לא. וכל פעם שאתה אוכל משהו מזה, תחשוב כמה שאתה לא יכול לאכול. תראה איזה מסכים אתה תצטרך לתת כנגד כל ביס שאתה תהנה כדי להשפיע, ואתה תהנה באור של בעל הבית, וכמה אתה מוותר מפני שאין לך אפשרות ליהנות כך על מנת להשפיע.

שאלה: האם זה נכון להגיד, שאחרי שעשיתי צמצום, והכול נמצא בכוונה על מנת להשפיע, מה שמתגלה שם, האבחנה בין גלגלתא עיניים ואח"פ זה מה שנקרא עביות?

כן, זה יתגלה שם.

שאלה: לא הבנתי למה אם זה לא 100% אי אפשר להשפיע?

צמצום א' זה כדי להשפיע?

תלמיד: כן, החלטה ראשונה.

אז הוא צריך להיות על כל הכלים. אחרי צמצום א' אני הולך הלאה, למעלה מהצמצום. אז כמה בפועל אני יכול לעשות פעולה בעל מנת להשפיע, ורואה שאני יכול רק 20% להשפיע בפועל. בפועל זה כבר נוסף.

תלמיד: אבל אם היה צמצום א', למה רק 20%?

צמצום א' הוא על לא להשתמש ברצון לקבל.

תלמיד: אבל אם אתה לא משתמש ברצון לקבל, זה לא כבר על מנת להשפיע? כל מה שתשתמש, זה לא יהיה בעל מנת להשפיע?

לא, אני לא נהנה מהכיבוד לטובת בעל הבית, אני רק עוצר את עצמי.

תלמיד: אז מה נותנת לך ההחלטה הזאת על צמצום א'?

שאני יכול מעל זה כבר להתחיל להשפיע, שזה כבר לא לטובת עצמי.

תלמיד: בסדר, לא לטובת עצמי. אז אם עכשיו אני מתחיל להשתמש בזה, זה לא יהיה לטובת בעל הבית, אם אני כבר בהחלטה?

כן, לטובת בעל הבית.

תלמיד: אז למה אי אפשר על כל הכלים? למה רק על 20%?

כי אין לך כוחות לזה. איך אתה יכול לקבל את התענוג של בעל הבית? לא התענוג שהיה לך קודם כשלקחת. קודם לקחתי לעצמי את הכול, אכלתי הכול, זה היה משהו, זללתי את הכול.

בפעם הבאה הזמינו אותי לארמון המלך, הושיבו אותי ליד המלך, עם מצלמות מכל הצדדים, משדרים בטלוויזיות, וכולם מסתכלים איך אני יושב עם המלך, ומלך מתחנן, "מיכאל, תאכל קצת, משהו. אתה יודע הזמנתי את זה במיוחד בשבילך מאיזו מדינת ים. תראה איזו חסה יש לפניך, תראה מה זה, איזו חסה". וכולם מסתכלים בטלוויזיה, אז איזה כבוד יש לי בחסה הזו?. החברים שם נחנקים מאחרי המסכים שלהם, כולם ממש מקנאים ואני לוקח את החסה ואוכל.

עכשיו, על מה יש לי ויתור עכשיו? זה לא על חסה שאכלתי קודם לפני צמצום. עכשיו אני נמצא לפני כל העולם. כל העולם רואה שהמלך נותן לי, שם לי על הצלחת חסה ומתחנן, ואני לוקח ממנה קצת, לוקח ביס, אומר "באמת זה יפה מאוד, תודה. אבל זה מספיק לי".

למה אני אומר שמספיק לי? אם אני אגביל את עצמי, אתה יכול להגיד יהיה לך יותר כבוד, אלא אני עושה חשבון, ולכן כאן זה נקרא חכמת הנסתר.

אני עושה כאן חשבון שאם אני אוכל יותר, אני לא אוכל לבטל, לבטל את הכבוד. ההיפך אני לא אכול לבטל את התענוג שיש לי מאז, לא על הטעם של החסה, כי כמה טעם יש לה? אלא על מה שיש לי מזה שאני מקבל את זה ממנו. כל העניין לפני הצמצום ואחר הצמצום, הוא שלפני הצמצום אני עושה חשבון עם הבטן שלי, ואחרי צמצום אני עושה חשבון עם המלך. זה נרנח"י במקום אור הנפש הקטן ביותר.

תלמיד: אז למה מלכתחילה אני לא יכול לעשות צמצום רק על 20%?

אני עושה חשבון על 20%.

תלמיד: אבל צמצום א' הוא על הכול, הוא על 100%, הוא לא על 20%.

לא. צמצום א' זה לא על כמה אני אוכל. צמצום א' זה נקרא שאני לא אוכל לעצמי, לטובת עצמי אף פעם.

תלמיד: אז הצמצום א' הוא על, העל מנת לקבל?

כן, על מנת לקבל.

תלמיד: ברור, ואז יש עוד צמצום שמגיע. הצמצום השני?

אחר כך אלה חשבונות, אלה כבר לא צמצומים, זה נקרא מסך. זה כבר נקרא מסך, זה הבדל בין מסך לצמצום. הצמצום, הוא על לא לעצמי. ומסך, על כמה לא לעצמי. אני כבר בטוח לא לעצמי, אבל כמה אני יכול לעשות את זה.

תלמיד: אז החשבון עם המסך הוא תמיד לטובת בעל הבית?

גם צמצום א' זה לטובת בעל הבית. כי לפניו יש לי הרגשת הבושה שמפעילה את צמצום א'. אז הכול לטובת בעל הבית.

תלמיד: אז ההחלטה לא יכולה להיות בפעם אחת שאתה מחליט ישר על ה 20%, אלא חייב להיות קודם צמצום, ואחר כך מסך.

ההחלטות, הקבלות, התענוגים וכל הפעולות, טנת"א, נרנח"י, כל הדברים האלה כל הזמן, נמצאים בתנועה, בתוך הפרצוף.

שאלה: הכוחות שאין לי אחרי הצמצום, שאני לא יכול לקבל יותר. זה אומר שאין לי כוחות להחזיק את צמצום א' אם אני אקח יותר?

לא. על איזה מצב אתה מדבר?

תלמיד: עשינו צמצום, אני לא מקבל כלום לעצמי, ועכשיו אני בוחן כמה אני יכול לקבל כדי להשפיע.

כן.

תלמיד: אם אני רואה שאני אקח יותר ממה שאני יכול, מה זה אומר? אין לי כוחות להחזיק מה?

איך אתה עושה חשבון שאתה תיקח יותר? איך זה יכול להיות?

תלמיד: אמרת שזה לפי הכוחות.

כשאתה עושה צמצום, כבר בטוח שאתה לא תקבל בעל מנת לקבל. אתה בכלל לא רוצה לקבל, בכלל. צמצום זה נקרא שזהו, אף פעם בחיים. אחר כך הבעל הבית מתחנן ואומר "תעשה לי טובה, לא לעצמך, תיקח בשבילי, תעשה לי טובה, אני כל כך השתדלתי." ואתה כביכול מרים ידיים, בסדר רק בשבילך, אבל באמת רק בשבילך. כמה אני מסוגל ליהנות אבל בשבילך. זאת אומרת אני כבר עושה חשבון עם הרצון לקבל שלי, אבל אני לא מפר את הצמצום כי זה רק בשבילו. זאת אומרת גם התענוג לטובת בעל הבית. הכול לבעל הבית.

תלמיד: אז שוב, לא ברור למה אי אפשר לקחת את כל מה שהוא נותן לי אחרי הצמצום? למה אי אפשר לקבל את כל המנות?

אין לך אפשרות, אין לך כוחות.

שאלה: מה זה הכוחות האלה שאין לי? לעשות מה?

על מנת להשפיע. כי יש לך נרנח"י עכשיו. יש הרבה מאוד תענוגים שאתה לא מסוגל להפנות אותם לבעל הבית, הם עוברים דרך הרצון לקבל שלך. אתה צריך ליהנות בתוך רצון לקבל שלך רק בעל מנת להשפיע. הם צריכים לעבור דרך הרצון לקבל. אתה צריך להרגיש את התענוגים האלה, ולהרגיש עד כמה שאתה בזה מהנה לבעל הבית.

וזאת אומרת, תכפיל את החסה בהבדל בין הקומה שלך עם קומת בעל הבית. נניח יש ביניכם מאה עשרים קומות, אז נניח החסה היא גרם אחד של תענוג, תכפיל במאה עשרים קומות. ועל זה תצטרך עכשיו לעשות חשבון ולוותר. אז זו כבר לא חסה, זה כבר עולם ומלואו.

תלמיד: אז בעצם עשיתי צמצום על רצונות שהיו לי לפני כן, ועכשיו אני מקבל בעצם תענוגים חדשים, גדולים יותר, ועליהם אני עכשיו צריך להתחיל לעבוד.

אתה צריך בהתאם לזה לעבוד על גדלות הבורא.

תלמיד: אבל התענוגים שהוא מנסה לתת לי הם כבר גדולים יותר ממה שהייתי צריך.

התענוגים גדולים, וגדלות הבורא צריכה להיות יותר גדולה, אחרת לא תוכל לקבל לטובתו. אתם מבינים עד כמה שיש כאן עניין? זה לא פשוט. איך אני אעשה חשבון על החסה הזאת? זו לא חסה. או שאני יושב מול הטלוויזיה או שאני עם הבורא, אבל זה חשבון של רוחניות וגשמיות, ככה זה.

שאלה: אמרת עכשיו בשיעור, שאין דבר כזה רצון להשפיע, שהוא לא קיים. מה ההבדל בין רצון להשפיע, שעליו אמרת שאין כזה דבר, לבין רצון שמקבלים מלמעלה על מנת להשפיע?

אני רק רצון לקבל. כשאני מקבל אני יכול לשייך את התענוג שלי, אבל כך שאני נהנה, למישהו אחר. ראיתם פעם אמא שאומרת לתינוק, בשבילי, בשביל אבא, בשביל סבתא קח עוד כפית דייסה. זאת אומרת מה היא חושבת? היא חושבת שהתינוק יכול לעשות חשבון לטובת אמא. הוא לא עושה את זה לטובת אמא, הוא עושה את זה מתוך שהיא לוחצת עליו, שאין לו ברירה. אז תתאר לעצמך, אם תינוק היה יכול לפתח בתוכו את הכרת גדלות האמא, שעד כמה שהיא אוהבת אותו, הוא רוצה להחזיר לה את האהבה שלו, שתהיה כמו אהבתה אליו. זה החשבון שצריכים לעשות במסך.

וכשמתחילים לקבל את כפית הדייסה או החסה, אז לא מקבלים כפית דייסה או חסה, מקבלים את גובה האמא או גובה הבורא, שזה כבר נרנח"י. האם זה שייך לחסה שלך? לא. לא שייך, זה רק כגורם. כי אתה מתחיל לקבל וליהנות מהבורא, מגדלות הבורא, מהרוחניות.

שאלה: נקודת המומחה שמתוכה אני יכול לעשות צמצום, להעריך את הרצון ולצמצם אותו, זה החיבור שלי עם העשירייה?

כן, אפשר כך להגיד.

תלמיד: אבל אם אני מתחבר עם העשירייה ואני יכול לעשות בירור לגבי תענוג ולצמצם אותו אם הוא מפריע לחיבור, אז השלב השני שבו אני כבר מעריך עד כמה אני יכול להשתמש ברצון לקבל, איך ועם מה אני עושה פה את החשבון?

אתה שואל עם מי אני עושה חשבון? אני עושה חשבון ודאי עם גדלות העשירייה, כי היא בשבילי עכשיו מהווה את גדלות הבורא. הבורא לא נמצא כך לפניי, כמו בעל הבית שיושב איתי יחד מול מצלמות הטלוויזיה. זה אך ורק אותה קבוצה, אותה עשירייה שאני מכבד, מעריך אותה. והבורא, זה החיבור שלהם בעיניי, שהוא נקרא "כתר".

תלמיד: באיזה רצונות אני יכול להשתמש בשביל העשירייה, איך אני עושה את הבירור הזה, איך אני קובע מהם?

בוא נגיע לזה ואז נראה, בינתיים אין לנו את זה. אנחנו עוד לא נמצאים במצבים, ביחסים, שאיתם אנחנו יכולים לעבוד. זה יבוא.

קריין: מהן כנפים, שאלה קלה.

"מהן כנפים. קלה) המלכות דאמא אינה נכנסת לעולם בבחינת המוחין דז"א, ובחינת הקטנות דה"ת בעינים קבוע בה תמיד, ועי"ז משמרת זו"ן בניה מן החיצונים, בסוד כנפים המפסיקים בין זו"ן ובין החיצונים, שהמה חופפים על עור הזו"ן מבחוץ, ואין לחיצונים מה לינק, כי לא יצא מזו"ן ולחוץ דרך הכנפים רק אור מועט מאד, כלומר, המופרש מהארת חכמה מחמת הכיסוי דכנפים שהם בחינת אור קטנות, כנ"ל. גם בחינת הפרסא מתחת האצילות נעשה ממלכות דאמא הנ"ל, וע"כ נקרא הפרסא בשם נעל של זו"ן, כי שומרים רגלי הזו"ן מן החיצונים, מכח הכיסוי של הפרסא שלא תעבור דרכה רק אור מועט, שאין בה מהארת חכמה כלום. (אות ל"ב)."

יש לנו פרסא, (ראו שרטוט מס' 1) [למעלה] או"א, זה אבא, ישראל סבא, זו אמא, תבונה. אמא היא אור חסדים וכאן זו"ן. לאמא יש מסך שנקרא "כנפיים" ואז היא מכסה את הזו"ן, מחזיקה אותו בפנים. עכשיו, גם אמא בעצמה נותנת כוח לפרסא, היא בעצמה בונה את הפרסא ונותנת לפרסא תוקף ששום אור חכמה מאבא לא יעבור למטה, שיהיה לו כאן גבול. ואז הכיסוי הזה של אמא שהיא מכסה את הזו"ן, מכניסה אותו תחת כנפיה, זה נקרא "כנפיים", כיסוי, מגן, מסך. זה דווקא פשוט.

שרטוט מס' 1

שאלה: למה אמא שמה גבול לאבא, שהוא לא יעבור את אור חכמה מתחת לפרסא?

היא לא נותנת לאבא כוח להיכנס, לעמוד למטה מפרסא, כי למטה מפרסא זה הולך לחיצוניים.

תלמיד: אור חכמה לא עובר מתחת לפרסא? אין אור חכמה מתחת לפרסא?

לא, אין, ודאי.

תלמיד: אז מה יש מתחת לפרסא?

רק חפץ חסד (ראו שרטוט מס' 2).

תלמיד: מתחת לפרסא יש חפץ חסד?

בלבד. אין למטה מפרסא אור חכמה.

תלמיד: אז מה יש?

רק אור חסדים. אפילו לא אור חסדים אלא הארת חסדים.

שרטוט מס' 2

תלמיד: רק מתחת הפרסא?

כן, למטה מפרסא יש לך רק הכנת הכלים להעלות אותם לאצילות לתיקון.

תלמיד: אז למה הוא כותב פה, "מכח הכיסוי של הפרסא שלא תעבור דרכה רק אור מועט, שאין בה מהארת חכמה כלום."

כן, הוא כותב, לא ידעת, אז לא ידעת.

תלמיד: מה יש בחיים שלנו, אין אור חכמה?

החיים שלך הם בכלל לא בחלק הזה, אתה נמצא מתחת לסיום. (ראו שרטוט מס' 3)

שרטוט מס' 3

תלמיד: אבל עם איזה אורות אנחנו מתעסקים בלימוד פה?

זה משהו אחר. אנחנו כולנו שייכים לאיזו קבוצה, אמנם שזו עדיין לא קבוצה, לכן אנחנו כאן, (ראו שרטוט מס' 3) זו עשירייה. ואנחנו רוצים להגיע לחפץ חסד לפחות, שכל אחד משפיע לאחרים, כל אחד רוצה לתמוך באחרים, רוצים להתחבר, כל אחד רוצה לבטל את עצמו. כשאנחנו רוצים לבטל את עצמנו איפה אנחנו נמצאים?

תלמיד: בחפץ חסד.

בחפץ חסד, (ראו שרטוט מס' 3) אנחנו נמצאים כבר למטה מפרסא אם אנחנו בחפץ חסד.

תלמיד: זה עדיין לא לשמה?

לא נורא, אנחנו יכולים לבקש. כי חוץ מאבא יש כאן עוד אור שמגיע לנו מאריך אנפין, מעתיק אפילו, עתיק ואריך אנפין, והם מאירים, זה נקרא "דדי בהמה" ומשם יש הארה (ראו שרטוט מס׳ 4). אם אנחנו רוצים להתקדש אז האור הזה משפיע עלינו. איפה הוא משפיע? כשאנחנו משתדלים להיות בתוך החיבור בעשירייה, אבל אתה יודע איך רוצים, אבל עושים מאמצים ביני לביני. כשרוצים ועושים מאמצים, אז האור מאריך אנפין משפיע עלינו אפילו שאנחנו נמצאים בטומאה, לא חשוב איפה, משפיע, כי אנחנו רוצים להיות חפץ חסד. וכשאנחנו באמת נעשה לחפץ חסד אז אנחנו נהיה למטה מפרסא, זה כבר משהו. ואז אנחנו לפי הרצון שלנו באמת להיתקן מעלים מ"ן.

שרטוט מס׳ 4

תלמיד: אבל כל עוד שאין לך עלאת מ"ן עם מה אתה מתעסק? עם איזה אורות אתה מתעסק?

ישנה העלאת מ"ן בכל זאת, אבל עדיין זאת לא העלאת מ"ן כפי שצריכה להיות אחרי הביטול, אחר כך חיבור, קבלת דדי בהמה וכן הלאה. זה עדיין שלבים שאנחנו צריכים לעבור. אבל יש כבר משהו, מה לעשות הכול תלוי בכם.

שאלה: כשאני נמצא מול בעל הבית ואני עושה חשבון אחרי הצמצום, שאני לוקח מהחסה טיפה אחת כדי לעשות לו נחת רוח, מה מאפשר לי בעוד דקה לקחת פי שניים כדי לעשות לו נחת רוח?

לקחת חסה, עשית לו נחת רוח.

תלמיד: לקחתי טיפה אחת כמו שאתה סיפרת.

כן, עכשיו יש לך הזדמנות לקחת עוד משהו, נגיד מלפפון.

תלמיד: כן, איך אני עושה חשבון שאני יכול לקחת אותו?

מה זאת אומרת?

תלמיד: כי מהחסה הצלחתי לקחת רק טיפה.

זה כל העניין, יש לנו עשר ספירות דראש, עשר ספירות שלמות שאני עושה בהן חשבון. החשבון הזה שאני עושה בראש זה כל הכלים שלי, כל הכלים, אבל אני עושה חשבון, אני לא מקבל. אני עושה חשבון איך אני יכול לעשות את הפעולה על מנת להשפיע, ובראש אני יכול לעשות פעולה, להסתובב, להיות בסימן שאלה, כן, לא, איך, זה הכול נקרא "ראש" (ראו שרטוט מס׳ 5). זה כמו שבכל מקום אנחנו לא יודעים וכן יודעים, בודקים כן או לא, מזמינים את המאור המחזיר למוטב שיעזור לנו וכן הלאה.

אחרי שאני עשיתי את זה וקיבלתי החלטה שאני יכול לקבל 20% בלבד, אז את ה20% האלה אני מקבל. ולאן מקבל? לכל הכלים. יש גם כלים בראש רק אומרים שבראש אין כלים, למה? כי אני משתמש בהם לא בפועל אלא רק לחשבון (ראו שרטוט מס׳ 5).

שרטוט מס׳ 5

תלמיד: אז מאיפה כל פעם יש לי כוח חדש לקבל משהו חדש כדי להשפיע לו נחת רוח? כי קיבלתי, הבנתי שזהו אני לא יכול יותר.

לא יכול יותר.

תלמיד: כן.

מה קורה הלאה?

תלמיד: איך אני מתקדם?

בעל בית לוחץ עליך "תקבל", אתה אומר "לא רוצה", אז הוא אומר "מה שתרצה אני אעשה לך רק שתקבל". אז אתה אומר לו "אני צריך כוח להתמודד עם זה, אם תיתן אני מוכן, לא לעצמי". הוא נותן לך כוח, אתה עושה חשבון, מחזיר לו את הבקשות, נתונים שיבצע. הבורא מבצע את הדברים ואתה צריך רק להסכים, אתה צריך רק לרצות, אתה תמיד כמו קטן. ואז הוא מביא לך את ההחלטה, את הכוח, את הפעולה ואת הכול, רק שאתה צריך לעבור את כל הדברים האלה 1, 2, 3, 4, 5, 6, 7, כך אתה צריך לעבור דברים. עד שאתה לא גומר את הכול הוא לא נכנס מהכוח לפועל (ראו שרטוט מס׳ 5).

שאלה: אז אני מבטל את הכוח שלי, מבקש את הכוח שלו, אני אומר שאני לא יכול?

כן, יש כאן הרבה בקשות.

(סוף השיעור)