שיעור בוקר 03.06.2021 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
הכנה לכנס – קטעים נבחרים מהמקורות
קריין: שיעור הכנה לכנס, קטעים נבחרים מהמקורות, מקטע מס' 8.
אנחנו ממשיכים בעצם לברר איך אנחנו מקימים את מערכת אדם השבורה, מערכת הנשמה השבורה, שהבורא שבר אותה מלכתחילה בשבילנו, כמו שאנחנו מגישים לילד קטן איזה פאזל או קוביות על מנת שיבנה, יחבר, ילמד מזה מה זה נקרא דבר שלם. וכך אנחנו גם צריכים לעשות עם עצמנו.
רק הבעיה עם עצמנו שאנחנו עדיין נמצאים בריחוק זה מזה, ריחוק רגשי שנקרא יצר הרע, האגו שלנו שדוחה אותנו זה מזה, ואנחנו צריכים להתקרב זה לזה עד כדי כך, כדי באמת להתקשר בנקודות הפנימיות שלנו כמו שכתוב, "כאיש אחד בלב אחד". זה לא פשוט, זה קשה, אנחנו בעצם לא כל כך רוצים את זה ולא מבינים את הקשר לזה, מתחילים ממקום מאוד רחוק, שהרצונות שלנו, הכוונות שלנו, כל התחושות שלנו, החושים שלנו, כולם עובדים בצורה הפוכה על מנת לקבל.
למה הבורא עשה כך? כדי שנוכל להתייחס בצורה מאוד מדויקת, עדינה, ריאלית לחיבור בינינו. שאני יודע למה אני שונא את השני, שזה הטבע שלי וזה הטבע שלו, ואני לא סובל אותו ולא יכול להתקרב אליו, מכל שכן להעריך אותו יותר מעצמי ולרצות להיות מחובר בו יותר ממה שיש לי בשלי, ולהעדיף אותו על פני כל מה שיש לי.
כל הדברים האלה הם כדי לברר את כל ההבחנות שישנן בחיבור. בהבחנות האלו אנחנו רוכשים כוח מיוחד, מילוי מיוחד שנקרא נרנח"י, חמש רמות של גילוי הבורא, השגת הבורא בנו, נרנח"י. וכך יותר ויותר מתקדמים בדחיות עוד יותר גדולות בלהתגבר עליהן, בחשיבות לחיבור עוד יותר גדולה. זאת אומרת כל פעם אנחנו צריכים לתאר לפנינו את מבנה אדם הראשון, שאנחנו חייבים להגיע למצב שהכול חוזר לקדמותו ואנחנו אחראים על כל התהליך הזה.
יש בזה הרבה דברים שאנחנו מדברים עליהם לאט לאט, וכל פעם אנחנו צריכים כביכול להתחיל מחדש, כמו שכתוב, "ויהיו בעיניך כחדשים", מצד אחד. מצד שני, "פרוטה לפרוטה מצטברת לחשבון גדול", שמה שהיה אתמול אומנם לא מורגש בי היום אבל זה כבר ניתקן, ועל פני זה מגיעים לי גילויים בקלקולים יותר גדולים. וכך אנחנו מתקדמים, עולים ועולים ברגש, בשכל, בהבחנות, עד שמתחילים בפועל להרכיב את הפאזל הזה או הקוביות האלו לתמונה אחת של אדם. ו"אדם" זה נקרא צורת הרצון לקבל שהופכת להיות דומה לבורא.
קריין: קטע מס' 8.
"אתה צריך לעמוד תמיד על המשמר, כל היום וכל הלילה, היינו בין בזמן שאתה מרגיש בחינת יום ובין שאתה מרגיש בחינת לילה.
כי אנו אומרים לה' יתברך - כי לך יום אף לך לילה. שגם הלילה, היינו חשכת הלילה, גם כן בא מצד ה' יתברך לטובת האדם, כמו שכתוב "יום ליום יביע אומר, ולילה ללילה יחוה דעת".
היוצא מזה, עליך לעורר לב החברים עד שתהא השלהבת עולה מאליה, כמו שאמרו חז"ל על "בהעלותך את הנרות", ועל ידי זה תזכה לעורר את אהבת המקום ברוך הוא עלינו."
(הרב"ש. אגרת כ"ד)
זאת אומרת אנחנו צריכים לילות כדי לחדש את החיסרון, שכל פעם נעבוד על חיסרון יותר גדול וכך נתקדם להרכבת כלי אחד, לזה צריכים לילה. וצריכים יום כדי שנעורר את האורות המקיפים עד שהם יתקנו אותנו, יחברו אותנו, ובמידה הזאת הם יכנסו ואנחנו נתחיל למלא את הכלים המתוקנים, שזה כבר נקרא ש"אור פנימי ממלא את הפרצוף".
וכך כל חלק וחלק מאדם הראשון צריך לעבור תיקונים כאלה עד שאנחנו מגיעים לגמר תיקון.
שאלה: מה זה נקרא ש"השלהבת תעלה מאליה"?
זה שאנחנו רוצים מעצמינו קשר עד כדי כך שהרצון שלנו הוא יקבע את התיקונים. לא שהבורא מעורר אותנו על ידי אותו האור שהיה בתוך הכלי דאדם הראשון ויצא החוצה ואז הוא לוחץ עלינו ואנחנו כך מתקדמים, אלא אנחנו מעוררים, כמו שכתוב "אני מעורר את השחר ולא השחר מעורר אותי". וכך אנחנו רוצים להתקדם.
תלמיד: אנחנו כביכול מעוררים אחד את השני בעשירייה, מבקשים על החברים. איך זה קשור לאורות האלה?
בזה אנחנו עדיין לא נוגעים כי אין לנו עדיין רצון לקבל שמתגלה בצורה שמראה לו כל מיני אופנים שבו, כל מיני דרגות קושי, 0, 1, 2, 3, 4. אנחנו עוד לא מרגישים את רמות האגו שבנו, שמרגישים דחייה כזאת זה מזה ואחר כך עובדים על זה ומגיעים לחיבור זה עם זה, זה עוד לפנינו. אבל הכול בא להתגברות על הרצון לקבל.
תלמיד: צריך לגלות סוג מיוחד של רצון לקבל?
אנחנו לא צריכים לגלות איזה רצון מיוחד, יש לנו הרבה רצונות שכולם נמצאים באהבה עצמית ובשנאת הזולת. אנחנו צריכים וודאי להשתדל לגלות אותם ולהשתדל לעבוד איתם כי אין רצונות אחרים, כולם שבורים, ואנחנו צריכים מעל זה להשתדל להיות מחוברים. פשוט מאוד, מעליהם להיות מחוברים.
קריין: קטע מס' 9.
"כל אחד צריך להשתדל להביא להחברה רוח חיים, ומלוא תקוות, ולהכניס מרץ בהחברה, שכל אחד מהחברה, תהיה לו יכולת לומר לעצמו, עכשיו אני מתחיל דף חדש בעבודה. כלומר, שמטרם שבא להחברה, הוא היה מאוכזב מעניין התקדמות בעבודת ה'. מה שאין כן עכשיו, החברה הכניסו בו רוח חיים מלא תקווה, שהשיג ע"י החברה ביטחון וכוח התגברות, כי מרגיש עכשיו, שיש בידו להגיע לשלמות.
וכל מה שהיה חושב, שעומד לנגדו הר גבוה, וחשב שאין בידו לכבוש אותו, אלא באמת הם הפרעות חזקות, הוא מרגיש עכשיו, שהם ממש אין ואפס. והכול קבל מכוח החברה, מטעם שכל אחד ואחד השתדל להכניס מצב של עידוד וקיום אוויר חדש בהחברה."
(הרב"ש. מאמר 30 מה לדרוש מאסיפת חברים" 1988)
קודם כל כך אנחנו מרגישים, יש כאן כמה דברים. זה שאכזבה קורית לכל אחד ואחד חובה שזה יקרה, אחרת אין הבדל בין המדרגות. צריך להיות גילוי הרע, שאנחנו אחר כך נאתר אותו ונתגבר עליו ונהפוך אותו לטוב ועל ידי זה דווקא מתחברים, במקום פירוד מגיעים לחיבור, וכך אנחנו מתקנים את הכלי. זה דבר אחד.
דבר שני, כל פעם אנחנו צריכים לעבוד בינינו על המטרה שהיא השלמות. שכמה שאנחנו מסוגלים להתחבר בינינו, השלמות היא כל אותו המצב שכל אחד משלים את השני, עד שאנחנו מגיעים למושג שנקרא "בורא", שזה נקרא ההשלמה הסופית בינינו. או שבכל מדרגה ומדרגה שאנחנו מרגישים מצב כזה, הבורא מתגלה יותר ויותר כמו שאומרים מקובלים, "כל יום יש לי בורא חדש". וזה מפני שמגלים את המושג שנקרא "בורא", בורא זה מושג שאנחנו שמשיגים שנקרא "בו-רא", "בוא וראה", תבוא ותראה.
ואין אחרת, רק בצורה כזאת אנחנו משיגים אותו, ואין לו מחוצה להשגה שלנו שום דמות ומקום ומשהו. יש כוח עליון שזה משהו אחר, אבל הבורא זה רק כלפינו. כמה שאנחנו עושים את ההכנה בינינו כדי לזהות אותו, להכיר אותו בכלים שלנו, אז הדמות הזאת שאנחנו מייצבים בינינו, היא נקראת "בורא". כמו שכתוב "אתם עשיתם אותי", ממש כך.
ולכן זו העבודה שלנו, שכל יום אנחנו צריכים להשתדל להרכיב מהשבירות שוב ושוב משהו חדש שנקרא כוח עליון, המשפיע שלנו ואנחנו רוצים להגיע להידמות לו. במאמץ היחסי שלנו שאנחנו רוצים להידמות לו, בצורה היחסית הזאת אנחנו מגלים חלק יחסי ממנו, ולכן כל פעם יש לנו בורא אחר.
שאלה: מה הדבר הכי טוב בשביל לקבל כוח התגברות, להתכלל בעשירייה או לבקש מהבורא בצורה ישירה ותמידית?
להתקשר לבורא בצורה ישירה, מיד, זה לא כל כך מועיל, כי מה אני מעלה אליו? אני צריך להעלות אליו משהו שהוא יתקן. הבורא לא עוסק בשום דבר חוץ מתיקונים שאנחנו מעלים אליו שזה נקרא מ"ן, והוא מתקן אותנו על ידי ההשתתפות שלו, שנקראת מ"ד. רק בצורה כזאת אנחנו יכולים להשתתף עימו והוא איתנו.
לכן רק בקשה, תפילה מצידנו, זה מה שמגיע לבורא, והתפילה הזאת צריכה להיות שלמה, היא צריכה להיות תפילה במניין, זאת אומרת מגיעה מהקבוצה. וכך אנחנו מגיעים. זאת אומרת, תפילה צריכה להיות בזה שאנחנו מרגישים עד כמה אנחנו לא מסוגלים להתחבר בינינו ומבקשים ממנו שיחבר אותנו. בסופו של דבר כל התפילות צריכות להיות כאלו. למה? על מה יש לנו עוד להתפלל, עוד לבקש?
הבורא ברא את הכלי בצורה שלמה ושבר אותו, ואנחנו צריכים לבקש שהוא יחבר אותו בחזרה. זה שאנחנו מגלים כמה אנחנו שבורים ומבקשים מהבורא שיתקן ויחבר, אז אנחנו בעצם נמצאים נוכחים גם בשבירה וגם בתיקון. ולכן כל עבודת הבורא שאנחנו מגלים, גם בשבירה שעשה וגם בתיקונים שיעשה, כל זה אנחנו רוכשים על עצמנו, על בשרנו. ולכן אנחנו לא צריכים יותר חוץ מלהיות נוכחים בשתי הפעולות הללו, ואז נקרא שאנחנו רוכשים את הכלים ומוכנים לקבל בהם מילוי.
שאלה: שמתי לב בעבודה שלי בעשירייה, כשאני נותן לעצמי משימה להתקשר לחברים פיזית ולתת להם גדלות נגד ההתנגדות, אני מקבל ישר כוחות. ובעבודה פנימית במחשבות שלי זה לא קורה כך. למה?
תמשיך. תמשיך ותמשיך, אתה תראה איזה הבדלים יש בזה. כשאתה מדבר על קשר ביניכם, אז זה ממש אותו מקום איפה שהבורא עוזר. אבל אם אתה מבקש רק על עצמך אז איך, למי להתחבר, מה לעשות, אתה לא תרגיש כל כך עזרה מצידו ושינויים. רק בצורה כזאת אתה תרגיש אותם, שזה ידחוף אותך להכרת הרע יותר כדי שתתחיל לבקש נכון.
קריין: קטע מספר 10.
"אי אפשר לקבל מהחברה השפעה, אם הוא לא דבוק בהחברה, כלומר, שמעריך אותם. ובשיעור הזה הוא יכול לקבל מהם השפעה בלי עבודה, רק מדבקות החברה בלבד."
(הרב"ש. מאמר 17 "מהות חומרת איסור לימוד תורה לעכו"ם" 1987)
הדביקות תלויה בכמה שהוא מעריך את החברים. וכאן אנחנו יכולים איכשהו למדוד, לבדוק מיום ליום עד כמה אני בזה משתדל, עד כמה הבורא נותן לי הזדמנות שאני כל יום עושה ביקורת חדשה על החברים ש"יהיו בעיניך כחדשים", ואני מתגבר על זה ומבקש מהבורא שיעזור לי בכל זאת למרות שאני מרגיש את עצמי רחוק ובדחייה מהחברים, אני יותר ויותר משתדל להתקרב. ולמרות שנראה לי שההתרחקות שלי גדלה מיום ליום ואיפה ההתקרבות שעשיתי אתמול? אני בכל זאת מבין שאין לי ברירה שאני חייב לעבוד רק על הקירוב.
ולא חשוב לי כל כך לראות האם אני התקרבתי או לא, אלא חשוב לי האם אני ביקשתי או לא. "למה לא ביקשת?", זה העיקר. כי כדי להביא אותי לתיקונים גדולים אז הבורא מביא לי כל מיני מצבים הפוכים מהשלמות כדי שאני לא אשלה את עצמי שאני מתקדם כל כך, שאפשר לנוח. אלא ודאי שאם אני רוצה, אני אראה את עצמי תמיד בחוסר, וזה סימן של התקדמות.
שאלה: בקטע נאמר "ללא כל עבודה", ואילו עכשיו אמרת "עד כמה שלא ביקשתי עבור עצמי". מה הכוונה כאן "ללא כל עבודה", שאני לא מבקש על עצמי אלא מבקש על החברים?
באיזה קטע?
תלמיד: קטע 10.
"אי אפשר לקבל מהחברה השפעה, אם הוא לא דבוק בהחברה," כי איך הוא יקבל השפעה מהחברה? "כלומר, שמעריך אותם. ובשיעור הזה הוא יכול לקבל מהם השפעה בלי עבודה," אם אני דבוק לחברה אז אני מקבל מהם מה שיש בהם ואין לי יותר עבודה, זאת אומרת "רק מדבקות החברה בלבד." אז מה השאלה?
שאלה: מה זו אותה העבודה להיות דבוק בקבוצה, או שזו לא עבודה?
דווקא זו העבודה שלנו, שלמרות האגו שלי אני צריך להיות דבוק בחברה, מתבטל בחברה, ממש כאילו שאני לא נמצא, זה מה שאני רוצה להיות, כי אז בטוח אני אקבל כול מה שיש בתוך הקבוצה. ומה שקורה בקבוצה זה תמיד מדרגה רוחנית כי זו בכל זאת קבוצה, וביחיד, באדם אחד אף פעם לא יכולה להיות רוחניות, אלא במידה שהוא דבוק לקבוצה.
לכן אנחנו עומדים כל כך על עניין החיבור של העשירייה, אם אתה לא בעשירייה אתה נמצא באשליה שיש לך רוחניות, שאתה נמצא באיזו התקדמות רוחנית, כי כל העניין של המערכת הרוחנית, מערכת אדם הראשון, זה חיבור בין האגואיסטים, לכן אנחנו לא יכולים לברוח מזה.
אני שומע לפעמים מהאנשים המתחילים שאומרים "זה קשור למוסר, שאנחנו פשוט נתייחס יפה זה לזה, זה נלווה ללימוד שלנו שתהיה לנו אווירה יפה, חברה יפה". זה לא נכון, לגמרי לא נכון. זה לא כדי שאנחנו נהיה יפים כאלו כלפי האחרים או כלפי עצמנו, זה אך רק כדי לעשות את התיקון היחיד שחייב להיות בעולם הזה, תיקון של הכלים השבורים.
שאלה: אנחנו מבינים שדווקא בזה נמצאת נקודת הכניסה, החיבור לרוחניות, אבל במה היא כלולה בפועל, במה היא מסתכמת בפועל? כי הרי יש גם כזה ביטוי שאם אתה לא אומר את דעתך אז אתה גונב מהקבוצה. איך לחלק את זה נכון, את הביטול ואת ההשקעה שלך בקבוצה?
אתה חושב שאם אתה לא מדבר, אז הכול בסדר, העיקר לא לדבר? אתה חושב שברוחניות הכול הולך לפי כמה שאתה פותח את הפה ולפי כמה שאתה סוגר אותו? רוחניות לא נמצאת לפי הדברים האלה שאתה מגלה במה שיש לך בלב או לא מגלה, הרוחניות מתקיימת לפי מה שיש לך בפנימיות הלב, שאתה בעצמך לא יודע. זה העניין הרוחני.
שאלה: איך לנהוג כאן אם אנחנו לא יודעים בעצמנו? זה נמצא איפשהו בתוכנו, בקשר בינינו, ואנחנו לא יודעים?
עד כמה שאתה תפתח את הלב לחברים, עד כמה שאתה תרצה להיות מחובר איתם, מקורב אליהם, במידה הזאת אתה תשפיע אליהם וכך תתקדם.
זה לא עובד לפי כמה שאתה תפתח את הפה או תסגור את הפה בצורה גשמית. זה תלוי בכמה שאתה תפתח את הלב. הרוחניות מתקיימת מתוך רצונות וכוונות, ומתוך המחשבות והכוחות הפנימיים שלנו שאתה לא יכול לשלוט עליהם מבחוץ, סגרת את הפה והכול בסדר, אף אחד לא יודע. לא.
שאלה: אנחנו באמת מודים על הזדמנויות שהבורא נותן לנו ככלי עולמי להיכנס לכנס במדרגה חדשה.
אמרת, בהקדמה, לתאר כל פעם לעצמנו את מבנה אדם הראשון ולהגיע אליו. מה העבודה של לתאר לעצמנו את מבנה אדם הראשון?
זה נקרא לתקן את העשירייה, כי מבנה דאדם הראשון זה גם כן עשרה, אבל העשרה האלו הם חלקים, כתר, חכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות, והם כוללים את כל הרצונות שלנו המתוקנים. זה נקרא "מערכת אדם הראשון המתוקנת", וכך אנחנו צריכים להקים אותה. זאת אומרת, לקרב את החלקים האלה ולחבר אותם, לחבר אותם כך שכל אחד משרת את האחרים ואף אחד לא את עצמו.
שאלה: האם אני צריך לתאר את ההשפעה שלי כלפי החברים, ואת ההשפעה של החברים כלפיי, ושאנחנו ממש נעזרים בכוח הבורא, האם צריך לתאר את התמונה הזו?
כן ודאי, איך עוד אתה עושה אם אתה לא מתאר? רק לא בצורה גשמית מדי, אלא כמו שאנחנו לומדים, כן.
שאלה: ובמקומות בהם אני מרגיש שעוד חסר מהמצב המצוי למצב הרצוי, איפה שחסר זו התפילה שנבנית בלב?
כן.
קריין: קטע 11.
"אם הוא אין לו כל כח רצון וחשק לרוחניות, אם הוא נמצא בין אנשים שיש להם חשק ורצון לרוחניות, אם האנשים האלה מוצאים חן בעיניו, הוא לוקח כח התגברות והרצונות והשאיפות שלהם, אף על פי שהוא מכח תכונתו עצמו אין לו אלו הרצונות והתשוקות וכח התגברות. אלא, לפי החן והחשיבות שמחשיב אלו האנשים, אז הוא מקבל כוחות חדשים."
(בעל הסולם. "שמעתי". צ"ט. "רשע או צדיק לא קאמר")
מכאן אנחנו יכולים לראות עד כמה חשובה הקנאה. כשאני מסתכל על אחרים ורואה שהם יותר מבינים, מרגישים, יש בהם כוח רצון יותר גדול ממה שיש לי, אז הקנאה הזו עוזרת לי מאוד.
כי "אם הוא אין לו כל כח רצון וחשק לרוחניות," אבל "אם נמצא בין אנשים שיש להם חשק ורצון לרוחניות, אם האנשים האלה מוצאים חן בעיניו," שהוא רוצה להיות קרוב אליהם, דומה להם, אז "הוא לוקח כח התגברות והרצונות והשאיפות שלהם, אף על פי שהוא מכח תכונתו עצמו אין לו אלו הרצונות והתשוקות וכח התגברות." אין לו, אבל אם הוא נמצא בין כאלו שהוא מחשיב אותם כגדולים, אז הוא מקבל מהם, לומד מהם, רוצה לקלוט מהם. "אלא, לפי החן והחשיבות שמחשיב אלו האנשים," עד כמה הם גדולים, עד כמה הם מיוחדים, חכמים, "אז הוא מקבל כוחות חדשים."
שאלה: האם הקנאה תלויה באדם, איך אני תופס את החברים או זה תלוי איך החברים צריכים לעורר את הקנאה?
זה תלוי עד כמה אתה מרגיש את עצמך כלפי החברים. איך החברים, אני לא יודע, אני יודע על עצמי, אני מקנא בהם ואני מודה לבורא ומודה לחברים, שאני דווקא שמח מזה שאני מקנא, כי להיות בין גדולים זה חשוב לי להתקדמות, אחרת אני לא אתקדם. לכן בחברה, אומנם כשנמצאים בחברה נניח שכולם שווים, אבל אני צריך לתאר לעצמי שהחברים גדולים, לכן על ידם כמה שאני מתאר אותם כגדולים יותר, אני מעלה את עצמי בזה, אני כבר מקנא בהם. כך זה קורה.
תלמיד: באידיאל זה בצורה הנכונה, אבל איך להגיע לזה, האם יש איזה עצות מעשיות איך להגיע לאידיאל שעכשיו דיברת עליו?
תנסה לדבר על החברים עם החברים ותראה כמה הם מדברים דברים טובים, ואנחנו חייבים לדבר רק דברים טובים עם החברים, ואז תראה עד כמה אתה תקנא וכמה זה יקדם אותך, כמה זה ייתן לך כוח לקום, ללמוד, לעשות משהו. קנאה זה דבר ממש הכרחי בהתפתחות הרוחנית, היא קיימת רק במין האדם, לא בדומם, צומח וחי.
שאלה: לאיזה שינויים פנימיים אנחנו צריכים להגיע בכנס הזה בעשירייה בשביל להרגיש מחודשים?
אנחנו צריכים רק להתקרב זה אל זה כמה שיותר, להרגיש נחיצות בקירוב. כל הזמן לתאר לעצמנו מה עוד אנחנו צריכים לעשות כדי לשחזר את כלי אדם הראשון השבור, איך אנחנו מביאים אותו לתיקון.
קריין: קטע 12.
"רק מכוח חיבור עם החברה, וע"י הקנאה שיש בו על החברים, בזמן שהוא רואה, שיש להם תכונות יותר יפות, ממה שיש לו, זה נותן לו תנופה, שירכוש מהם את מידותיהם הטובות, שיש להם, ולו אין, והוא מקנא בהם. נמצא, שהוא מרוויח מהחברה תכונות חדשות, מה שהוא מסגל לעצמו, מכוח מה שהוא רואה, שהם נמצאים במדרגה יותר גבוהה ממנו, והוא מקנא בהם.
זוהי הסיבה שיכול עכשיו להיות יותר גדול, מבאם שלא היה לו חברה, כי קונה ע"י החברה כוחות חדשים."
(הרב"ש. מאמר 21 "עניין למעלה מהדעת" 1986)
מה שחשוב כאן "והוא מקנא בהם".
שוב.
"רק מכוח חיבור עם החברה, וע"י הקנאה שיש בו על החברים, בזמן שהוא רואה, שיש להם תכונות יותר יפות, ממה שיש לו, זה נותן לו תנופה, שירכוש מהם את מידותיהם הטובות, שיש להם, ולו אין, והוא מקנא בהם. נמצא, שהוא מרוויח מהחברה תכונות חדשות, מה שהוא מסגל לעצמו, מכוח מה שהוא רואה, שהם נמצאים במדרגה יותר גבוהה ממנו, והוא מקנא בהם.
זוהי הסיבה שיכול עכשיו להיות יותר גדול, מבאם שלא היה לו חברה, כי קונה ע"י החברה כוחות חדשים."
(הרב"ש. מאמר 21 "עניין למעלה מהדעת" 1986)
זה העיקר שאנחנו יכולים לקנות על ידי החברה, כוחות חדשים, רצונות חדשים, מפני שכל אחד מקנא באחרים.
שאלה: אנחנו מדברים הרבה על קנאה ואיך להשתמש בה אבל לא מדברים על "תאווה וכבוד", נראה לי שגם הם עוצמתיים מאוד, אנחנו לא מדברים כי אנחנו לא מוכנים לעבוד בהם, להשתמש בהם עדיין?
אני לא כל כך יודע להבדיל, נראה לי שכל ההבחנות האלו שאמרת הן גם נכללות בקנאה. בסופו של דבר ההבדל בינינו מתבטא במילה אחת "קנאה", גם אפילו מבינינו לבורא. לכן כך אנחנו גם לומדים מהזוהר, הוא מסביר לנו כמה כאלו הבחנות יש לנו, קנאה, יש כמה סוגים של קנאה. לכן אני חושב שזה מה שאנחנו צריכים לקחת בחשבון, ואז נראה שכל היתר, יש עוד הרבה סוגי התעלות כביכול אחד על השני, והכול נמצא בתוך מושג ה"קנאה".
שאלה: כשחבר מעורר את העשירייה, אני מוצא את עצמי או שאני מקנא וכועס או אדיש או שאני מתעורר. אני מניח שאותו הדבר גם כשאני מעורר את החברים, יש כאלה שמתעוררים, יש כאלה אדישים, יש כאלה מקנאים. השאלה מה התגובה הטובה שאני צריך לצפות לה כשאני מעורר את החברים?
שהם יתעוררו, ולא חשוב איך אני ארגיש. יכול להיות שארגיש מזה גם לא כל כך טוב. אלא אני צריך להשתדל מעצמי להוציא כמה שיותר התעוררות יפה, נוחה, נקייה, ללא חזרה לעצמי ובזה אני כבר מרוצה. לא יכולתי יותר, אבל את זה עשיתי.
שאלה: כל אחד מחברי בעשירייה הוא שונה וייחודי, באיזו איכות או תכונה אני צריך לקנא בכל אחד מהם?
יש בכל אחד מהחברים הרבה הבחנות טובות, גם כלפי המקצוע שלו, השתתפות בחברה, השתתפות בהפצה, בכלל. אבל אנחנו רוצים לקנא בעיקר בכמה שכל אחד נראה לנו שהוא משקיע יותר ממני. אחד משקיע בזה שהוא מחבר את כולם, שני דואג לאסיפות החברים, שלישי לזה שכולם יהיו מקושרים והוא אחראי על הקשר, רביעי דואג לזה שתמיד יהיו לנו חומרי לימוד ואנחנו נדע איפה לומדים ומה קורה וכן הלאה.
זאת אומרת, לכל אחד ואחד בעיני יש מהטבע כאלה תכונות, גם לפי המקצוע שלו יכול להיות, גם לפי מה שלמד בחיים לפנינו, שהוא עושה איזה תפקיד, איזה טיפול בחברה, ובכל הדברים האלה אני גם מקנא, אומנם במקצת, ובעיקר אני מבין שבלי זה החברה לא תתקיים, לכן אני מודה להם מאוד שכך הם מחזיקים אותנו.
שאלה: כל העבודה היא בתוך העשירייה, אבל בכנס הקרוב שיתחיל מחר יהיה מעמד של התאספות עולמית עם המון כוח, איך אפשר להשתמש בזה או די ומספיק להתכלל בתוך העשירייה הפרטית?
יש על זה כל כך הרבה קטעים, חיבורים, המקובלים כתבו על זה הרבה, גם כתבו עד כמה הם נופלים בין המצבים האלה שהם מתעוררים, ושוב עולים מבור עמוק להר גבוה, ונופלים לבור עמוק עוד יותר גדול ועולים להר עוד יותר גבוה, עד שמגיעים למצב שנקרא "הר ה'". שמתחילות להתגלות בהם כל הסיבות וכל התוצאות מהמצבים שלהם ואז הם יכולים לחבר אלו עם אלו יחד ונעשים לבעלי השיטה. למצב כזה, שאנחנו מבינים טוב, מרגישים גם מעצמנו עד כמה אנחנו נמצאים מקושרים, את זה כדאי ללמוד.
תלמיד: מה היחס הנכון בין עבודה בתוך העשירייה לבין עבודה עם הכלי העולמי כולו בזמן הכנס?
אסור לנו בזמן הכנס להתנתק מהקבוצות, להתנתק מהקבוצה שלנו, כל אחד משלו, להשתדל לראות בשלושת הימים האלו, את העולם רק דרך הקבוצה האישית שלו, ואת הכלי העולמי דרך הקבוצות. אנחנו מגיעים למצב של "הדור האחרון" ולכן מאוד חשוב לנו כך לתאר לעצמנו את כל המציאות. אני לא יודע, כל הזמן מדברים על זה.
שאלה: אם כל העבודה היא בתוך העשירייה, אז מה התוספת של הכלי העולמי, איך להשתמש בזה?
הכלי העולמי זו עשירייה אמיתית יותר מהעשירייה של כל אחד ואחד. מה ההבדל? איזה הבדל יש בין תא פרטי בגוף, לגוף כולו, זה הבדלים גדולים. ואם התא הזה מרגיש את עצמו קיים, שיש בו נגיד כוח קיום בפני עצמו, אבל הוא מרגיש את עצמו שהוא קיים בתוך אוסף של תאים שזה נקרא גוף, אז כמה שהוא מרגיש בצורה הפרטית שלו שהוא מחובר לגוף, זה הרבה יותר התפעלות מאיפה שהוא נמצא, מהבורא ומהמערכת הרוחנית, לעומת זה שהוא קיים לבד.
שאלה: הדיבור הוא לעבוד בתוך התא הפרטי שלי, אבל איך להרגיש גוף, שאני חלק מגוף, מה העבודה פה?
העבודה כאן זה עוצמת הרגשת הכוח המחייה את כולם שזה הבורא. כמה שיש בתוך העשירייה אנחנו מרגישים איזה כוח שמטפל בנו. אנחנו נגיד כמו תינוק שמרגיש שמישהו מטפל בו, הוא עדיין לא מרגיש קשר עם האמא, עם האחרים, הוא בוכה כשרע לו, ואולי מחייך כשטוב לו. כשאנחנו מתקשרים לתאים כמונו ואוספים את עצמנו לגוף אחד, אנחנו בזה רוכשים רגש חדש, שכל חדש. אנחנו בזה מתעלים להיכרות חדשה של המציאות ואז אנחנו מגלים את הבורא.
תלמיד: איך תא מתקשר לגוף?
כמו שכל אדם מתקשר לתא, כך התא מתקשר לגוף לפי אותו סגנון התקשרות.
שאלה: אני רואה שבעשירייה יש פוטנציאל גדול מאוד לקנאה, אבל אנחנו לא משתמשים בו. האם אנחנו יכולים להגיד קונקרטית במה אנחנו מקנאים זה בזה? או שיש דרכים אחרות שבהן אפשר להפעיל את הפוטנציאל של הקנאה בעשירייה?
קנאה בעשירייה צריכה להיות במיוחד בזה שאני לומד מכל אחד מהחברים איך אני צריך להשתפר בעבודה שלי כלפיהם ודרכם כלפי הבורא. זו דרך אחת, דבר אחד. דבר שני, שאני לומד מכל אחד ואחד איזה תכונות עוד חסרות לו ושאני לא יכול להיות במקום כל חבר וחבר, אלא על ידי החיבור איתם אני מצרף את התכונות שלהם אלי, ובצורה כזאת אני מרוויח. מרוויח מזה שיצר הרע שהם טיפלו בו, כל אחד ואחד, לא היה נמצא בי, ואת היצר הטוב שאנחנו רכשנו, אני ממש לא הייתי יכול להיות שקוע בזה ולא הייתי יכול לטפל בכל הבחינות ביחד.
בקיצור, כשאני מתחבר לקבוצה אני רוכש את העבודה שהם עשו, שאם אני הייתי במקום האדם הראשון האחד השבור, אז הייתי עושה את זה במיליארדי שנים ואני לא יודע מתי הייתי מספיק בכלל. חוץ מזה שזה לא אפשרי, אבל נגיד שזה היה אפשרי.
כך אני כבר מקבל מהעבודה של האחרים את חלקי מערכת האדם הראשון, המערכת המוכנה, ויש רק לחבר אותם עוד יותר ועוד יותר, ולכן זה תוך כמה שנים, ששת אלפים שנה בוא נגיד שזה הזמן. זה לא קצב נורא, כי כל העניין הרוחני קיים סך הכול לא הרבה שנים. לפני שלוש וחצי אלף שנה קמה מערכת בבל העתיקה, ולפני ששת אלפים שנה פחות מאתיים, קמה מערכת האדם וזו סך הכול דרגת המדבר שמתגלה בעולמנו.
שאלה: אתמול איזו עשירייה הוציאה קליפ מאוד מרגש לכנס וכולי קנאה, לא אישית, כללית בין עשירייה לעשירייה, האם זה לא יגרום לי בעצם לרצות לעזוב את העשירייה שלי ולעבור לעשירייה המוצלחת הזאת? מה טוב בזה?
תעשה כך שהעשירייה שלך היא תהיה מוצלחת.
תלמיד: אבל הם לא כישרוניים, הם לא אנשי צילום, הם לא עושים קליפים.
אני מבטיח לך ש"כל הפוסל במומו פוסל", ובמקרה שלך זה עוד פי כמה וכמה נכון. אז אל תעביר ביקורת על אחרים, לפני שאתה קצת מסתכל על עצמך. תאמין לי שאחרי זה אתה לא תדבר כך.
תלמיד: חלילה, זו לא ביקורת. פשוט קנאה באלה שמצליחים ומרגשים ואני רוצה להיות כמוהם.
אם אתה רוצה להיות כמוהם, תהיה. אין שום בעיה. צריכים לעבוד. לקנא סתם זה לא יעזור. לקנא סתם זה נקרא, "כסיל יושב בחיבוק ידיים ואוכל את בשרו" מהקנאה. ומי שמקנא בצורה נכונה, אז בשבילו זה מנוף להתקדמות.
שאלה: הקנאה עולה בצורה טבעית כשרואים את גדלות החברים, היחסים ביניהם, ואיך הם נהנים יחד. אבל לפעמים יש בתוך הקנאה הזאת חילופי דברים קשים, האם אני צריך לבקש שתהיה לי קנאה כלפיהם והם כלפי באותה מידה?
אתה צריך לפתח כוח אהבה. קנאה בלי אהבה היא הורסת, קנאה עם אהבה היא מקדמת.
שאלה: האם אני יכול להגיד, שהקנאה נותנת לי לרכוש תכונה, שכל יום אני אפתח דף חדש בעבודה?
נכון.
תלמיד: במה בעצם אני צריך לקנא בחברים?
כמה שיש בהם כוח השפעה יותר משלך.
שאלה: זה כבר לא הכנס הראשון וכל פעם לפני הכנס יש לחץ, הכבדה שאנחנו מקבלים, ולא ברור מה זה נותן, כיוון שאני מרגיש שזה לא מאפשר לי לקנא בחבר, ואני לא במצב להתחבר, להתכלל בעשירייה.
אנחנו קוראים בהרבה מאמרים איך המקובלים מדברים על העלייה הרוחנית, עד כמה שיש קושי לפני העלייה שנקרא, "הכבדת הלב". אני מרגיש את זה במיוחד מכם וזה עובר אלי ואתם רואים שאני ממש נרדם וזה הכול מפני שאני רואה מצב כזה בכלי שלנו.
אני חושב שזה דבר טוב, שהוא נותן לנו כבדות חדשה, רצונות חדשים, מדרגה חדשה שקשה לנו לטפס עליה, להתגבר עליה, אבל נעשה את זה, נעשה את זה יחד.
לכן אני כבר רגיל, אני כבר בעל ניסיון עם כל המכשולים האלו, עם כל האכזבות והקושי שמתגלה, אבל אנחנו נעבור את זה, נעבור, אתם תראו. לכן כל דבר שאנחנו מרגישים כרע, זה סימן שהוא יהפוך לטוב ויהיה לנו מזה רווח גדול.
שאלה: מתוך צפייה גדולה לכנס הקרב, אמרת שבשלושת הימים הקרובים אנחנו צריכים להשתדל להסתכל על העולם דרך העשירייה, איך לעשות את זה נכון?
אני מסתכל על כל העולם שזה הכול גוף אחד, רצון אחד, שמתחלק להרבה רצונות, קטנים, יותר גדולים, לפי האופי שלהם, אבל בעצם זה רצון אחד, והרצון האחד הזה צריך לעבור תיקונים, ובכל הזמנים ובכל שכבות הרצון יש לו תיקון משלו, ולכן אנחנו צריכים כך להתקדם, לפי החוק של "פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול"1.
אי אפשר אחרת, אנחנו לא מסוגלים לקפוץ לגמר התיקון, יחסרו לנו הבחנות, מי אנחנו, מה אנחנו, מי הבורא, והקשר בינינו ובין הבורא. אין ברירה, אנחנו חייבים לברר בכל ד' הבחינות, שורש, א', ב', ג', ד', כל פירור ופירור של הרצון לקבל שהוא נשבר, התחלק והתקשר בכל מיני צורות עם כל יתר הרצונות השבורים, ואת כל זה אנחנו צריכים לברר, לתקן ולהעלות לשורש עליון, וכך אנחנו מגיעים לתיקונים.
תלמיד: איך מבררים את דרגות הרצון האלה בכנס?
אנחנו נדבר על זה אבל בעצם זה צריך להתגלות מעצמו, מתוך הניסיון שלנו, מתוך הלימוד שלנו, ככל שאנחנו משתדלים להגיע לטוב.
תלמיד: נגיד כל העולם הגדול קיים שם באיזה תיקונים משלו, ויש לי עשירייה שאיתה אני מגיע לכנס, אז איך לכוון את עצמי כך שאני אראה רק את החברים, רק את העשירייה, רק את החיבור בינינו?
תשתדל, תשתדל כך להחזיק את עצמך ונתקדם.
שאלה: אם אנחנו רוצים להשיג תכונות חדשות של השפעה דרך קנאה, התכונות האלו מגיעות מהבורא או מהחברים?
הכול מגיע מהבורא, הכול. איך זה מגיע אלינו? זה מגיע אלינו דרך הכלי שלנו, שום דבר לא מגיע אלי ישירות מהבורא, רק דרך העשירייה. כי סך הכול משם נובע הכלי, השבירה והתיקונים, וגם הבורא מתגלה בתוך הכלי שמגיע לחיבור, והאור העליון בהתאם לזה מתגלה, הכול בצורה כזאת שאין לנו איפה להיות נוכחים אלא רק בעשירייה, ומי שיוצא מהעשירייה הוא נופל לדרגות דומם, צומח, חי. אם הוא נמצא, משתדל להיות בתוך העשירייה, הוא נמצא כבר בדרגת המדבר.
קריין: אנחנו נמשיך לקרוא?
ממשיכים, ודאי ממשיכים. יש לנו ברירה תגיד לי? מהנושא הזה אנחנו לא יכולים לברוח.
קריין: נמשיך בקטע מספר 13.
"העיקר הוא התחברות ואהבה וחיבה באמת בין החברים, זה גורם כל הישועות והמתקת הדינים, שתתאספו ביחד באהבה ואחוה וריעות, ועל ידי זה מסולקים כל הדינין, ונמתקים ברחמים, ונתגלה בעולם רחמים גמורים וחסדים מגולים על ידי התחברות."
("מאור ושמש". פרשת דברים)
כן. זה מספר "מאור ושמש", שהמחבר היה אהוב מאוד על בעל הסולם. הרבה פעמים בעל הסולם היה מתעניין בספר הזה, גם לוקח משם דוגמאות. זה ספר טוב, "מאור ושמש".
שאלה: אם תוכל לתאר בבקשה מהי אהבה אמיתית ובמה אהבה אמיתית שונה מיחסים חמים בין החברים. מה הם אותם יחסים חמים גשמית או יחסים חמים באיזו דרגה גבוהה יותר מדרגת העולם הזה?
תתאר לעצמך מצב שאתה נתפסת על ידי מאפיה של איזה רוצחים, שהם גם אוכלי בני אדם, ממש אכזריים כאלו ונמצאים בדרגה תת אנושית, ואתה רוצה להסביר להם על אהבה. איך תעשה את זה? אתה מבין שזה ייקח לך הרבה זמן, והם בינתיים כבר יחשבו איך לחתוך אותך לחתיכות ולאכול.
ככה האגו שלנו בנוי. אז אתה רוצה עכשיו שאני אספר לכם על דברים נשגבים רוחניים כשאתם רוצים רק לשחוט זה את זה, איך זה אפשרי? תבדוק בדיוק מה הרצונות שלך, עד כמה אתה רוצה או לא רוצה להתחבר עם האחרים. לא לטייח את זה, לא לצבוע את זה במשהו יפה וטוב. אלא באמת הרצונות שלנו, עד כמה לא אכפת לי משום דבר, עכשיו יבוא איזה פצע קטן ברגל ואני כבר לא אחשוב על אף אחד, רק על הפצע.
אז אנחנו צריכים להיות מודעים לכל הטבע שלנו, כמה שאנחנו נמצאים בתוך האגו שלנו, ואיך אנחנו יכולים להתעלות. להתעלות אנחנו לא מסוגלים. אנחנו מסוגלים רק דבר אחד, אם אנחנו נתחבר נוכל לפנות לבורא. כי לפי המערכות, שבזמננו, בדורנו אנחנו יודעים שהכול זה מערכות, אם אנחנו נמצאים עשרה במערכת, אנחנו יכולים לפנות לכוח עליון, ואז הכוח העליון יטפל בעשירייה שלנו, ואז אני אגלה חשיבות בחיבור שלי עם העשירייה יותר מהפצע על הרגל נגיד.
וככה יותר ויותר, עד כדי כך שאני מתעלה יותר ויותר מעל האגו שלי ומפסיק להרגיש מה שיש באגו הפרטי שלי ומרגיש רק מה שיש ברצון הכללי שלנו. זה מה שאנחנו צריכים. לכן כל העבודה שלנו היא רק בחיבור בינינו, רק בחיבור.
תלמיד: דיברת היום על זה שכל הקבוצה העולמית שלנו, העשירייה הגדולה, היא כמו גוף כלפי העשירייה שלי. מה הבורא בטוח מקבל, תפילה מהעשירייה או תפילה כללית מהעשירייה הכללית?
בטוח שהבורא מקבל את כל התפילות של העשירייה, אפילו עשירייה פרטית שהיא לא מחוברת לאף אחד, שישנם נגיד עשרה אנשים או שמונה או חמישה עשר, לא חשוב בדיוק כמה, אבל שהם רוצים להיות מחוברים ושכוח החיבור ישרה ביניהם למעלה מהאגו שלהם. האגו לא נעלם אלא הוא גדל יותר ויותר, ואז כל פעם, "על כל פשעים תכסה אהבה" "על כל פשעים תכסה אהבה", וכך כל פעם. אם הם מתקדמים בצורה כזאת, הבורא נמצא איתם יחד, מטפל בהם, והם יכולים לפנות אליו והוא פונה בחזרה אליהם.
תלמיד: בכל זאת, לגבי התפילה הכללית, תפילה כללית של כל העשירייה הכללית, נגיד כשכל הכלי העולמי בכנס, אם תהיה הזדמנות כזאת, שברגע אחד כל הכלי העולמי יבקש?
אז אתה צריך לקום ולהזכיר לנו שעכשיו כנראה זה הזמן שכולנו נתפלל יחד כמה דקות, נחשוב על החיבור שלנו כעשירייה כולה, וככה כמה פעמים בכנס בכל שיעור ושיעור. זה יפה מאוד, זו באמת העלאת מ"ן חשובה וגדולה.
תלמיד: כן, ברור, זה מה שנעשה.
בסדר.
שאלה: הוא כותב בקטע מספר 13 על אהבה וחיבה בין החברים, ואנחנו כתלמידים חדשים בעשירייה רוצים שתסביר לנו מהי החיבה הזאת ואיך אנחנו יכולים לממש את זה בינינו.
אנחנו מתחברים לפי עבודת הבורא. הכוח העליון, האור העליון שנקרא "בורא", הוא משפיע על כל הכלים השבורים ומביא אותם לחיבור. זה נקרא שהבורא שם ידו של כל אדם על הגורל הטוב ומביא אותו ליישום, הוא אומר "קח לך וזה הגורל שלך". לכן, אם אני נמצא בעשירייה שמחפשת התעלות רוחנית, מטרה רוחנית, אני צריך קודם כל לקבל את זה כמו שהמקובלים אומרים, אחר כך אני מגלה את זה שככה זה היה מתוכנן, וכך הבורא עושה לי.
ולכן חברים הם לא סתם חברים שבמקרה הכרנו זה את זה כמו שיושבים נגיד במטוס או ברכבת ונוסעים יחד. לא. אלא על ידי הכוח העליון נבחרנו כל אחד ואחד לפי התכונות שלו, שאנחנו לא יודעים למה ואיך, אבל הוא בחר בנו ואמר לנו "תהיו בעשירייה". זה לא במקרה, אין מקרה בכלל בחיים. לכן אנחנו צריכים לקבל את זה כדבר מובן שכך אנחנו צריכים להתקיים הלאה, לעשות כל מיני מאמצים כדי להתחבר יחד לעשירייה אחת.
אני לא בודק את החברים עד כמה הם נראים לי נכונים, יפים, מסוגלים, מתאימים, אני מקבל אותם בעיניים עצומות. אם הבורא הביא אותם כמוני, כמו שהביא אותי לחיבור כזה, אני צריך לקבל אותם שהם חלקי הנשמה שלי, לא רק שותפים בדרך, אלא חלקי הנשמה שלי. ואני הולך איתם יחד עד הסוף, עד גמר התיקון, ומעבר לגמר התיקון, יש שם עוד המשך. גמר התיקון זה רק שמתקנים את השבירה שהייתה במערכת אדם הראשון, ואחר כך ממשיכים דווקא עם כל מה שתיקנו לדרגות גבוהות.
שבירת האדם הראשון ותיקון האדם הראשון זה רק כדי שיהיו לנו הבחנות, איפה אנחנו נמצאים, באיזה כוחות פלוס ומינוס אנחנו נמצאים, איך אפשר לחבר אותם, איך אפשר לעשות קומוניקציה כזאת ביניהם, סוגי התחברות כאלו, שאנחנו נוכל להרגיש את כל עומקי המציאות האמיתית, ודאי שלמעלה מהעולם הזה, כך אנחנו מתחברים. לכן עלינו רק להמשיך הלאה לפי המלצות של מקובלים.
שאלה: האם אנחנו יכולים לקנא ברב, כל העשירייה כאחד, כי הרב זה הכתר של הכלי העולמי?
אני לא כתר של הכלי העולמי, אני מדריך, נכון, אבל אני כאילו עומד בצד ולא נכלל. נכלל במשהו, בכמה שאני משתתף, אבל לא נכלל בכלי העולמי ולא שייך לא לכתר ולא למלכות. אתם צריכים לחשוב רק על עצמכם, ולהשתדל להביא את עצמכם למה שכותבים בעל הסולם ורב"ש, ואני רק מעביר לכם את השיטה. לא לעשות ממני משהו גבוה. גבוה אולי כן, אבל רק כדי לשמוע ולממש, זה מה שיהיה טוב. אתם לא תתהפכו מזה לאיזו חסידות, לאיזו חברה דתית מצד אחד. ומצד שני לא תנסו להעלות אותי לאיזה דרגות כאלו שאני לא שייך אליהן. אני פשוט מדריך.
שאלה: ב"מאור ושמש" הוא אומר "ועל ידי זה מסולקים כל הדינין, ונמתקים ברחמים". מה זה אומר שהדינין מומתקים ברחמים, מה זה המעשה הזה?
שכל הכוחות שקודם היו גורמים לפירוד ולריחוק בין כל חלקי הכלי דאדם הראשון, הם עכשיו מתחילים להיות מתוקנים. זאת אומרת הם קיבלו כוחות השלמה ויכולים לעבוד כל אחד ואחד על פני הרצון לקבל שלו בעל מנת להשפיע, והופכים רצון לקבל לרצון להשפיע, אם אפשר להגיד כך, ומתקדמים קדימה.
תלמיד: ישנה המתקת הדינים היום בקבוצות או לא?
מי שכן, כן. מי שלא, לא.
תלמיד: מה חסר שאנחנו לא מצליחים לעשות את זה?
למה אתה חושב שאנחנו לא מצליחים?
תלמיד: אני אישית לא מצליח, אני רק חוטף מכות כל הזמן.
אתה באמת מיוחד. כן.
תלמיד: אז איך אני מצליח לעשות את זה?
אתה צריך להתכופף כלפינו.
תלמיד: מה זה אומר להתכופף כלפיכם? אולי אני לא מבין מה זה נקרא להתכופף.
להתכופף זה נקרא שאתה צריך להכניע את עצמך, שאתה הכי קטן, ומוכן לעשות הכול כדי לגרום לחיבור בינינו, וזה בעצם כל התיקון שלך. אם אנחנו נהיה מחוברים כתוצאה מהמאמץ שלך, אתה בזה תהיה מושלם, שמח.
תלמיד: על פניו זה נשמע קל מה שאתה אומר. להתבטל מול חבר, זה נשמע קל. אז למה לא מצליחים בעצם?
תגיד אתה. עשית פעם כזה דבר?
תלמיד: אני משפיל את עצמי כל היום. כל היום אני כמו אפס, אפס, אפס, ואני לא רואה שהחיים שלי נהיים יותר טובים, זה מה שמטריד אותי.
בסדר גמור. תמשיך.
תלמיד: מה להמשיך?
לשרת את כולם, לדאוג לכולם, לחבר את כולם, להיות אפס ממש כלפי האחרים. רק בלעזור להם אולי אתה מסוגל משהו לעשות, בעבודות הכי נמוכות.
שאלה: אני מנסה להבין אם אני במסלול הנכון. אמרת שאתה רק מדריך לא פחות ולא יותר. בתרבות שאני גדלתי בה, כשאנשים נלחמים יחד, ובוכים ביחד, הם בדרך כלל גם הופכים להיות חברים טובים. משנת 2007 כשפגשתי אותך פעם ראשונה בכנס שהיה לנו בסוף שבוע של המכללה שלנו, כך בדיוק הרגשתי. אני מסתכל עליך לא רק כמדריך שלי, אתה גם חבר שלי ואח שלי בדרך הזאת.
קריין: הוא רוצה לדעת אם הצורה הזאת להתייחס אליך היא נכונה, לא רק כמדריך.
כל אחד כמה שהוא יכול, כמה שהוא רוצה, שיתייחס אליי לפי נקודת הלב שלו. אני משתדל לענות בחזרה לכל אחד ואחד כמה שאני מבין שזה לטובתו. אני כמדריך לא יכול להתייחס לכל אחד לפי כמה שהייתי רוצה להתייחס, אלא אני חייב לקחת בחשבון את המערכת שלנו וכל אחד ואחד שנמצא בה ואיך הוא צריך להתקדם למצב המתוקן ובהתאם לזה אני מתייחס אליו ולא אחרת.
שאלה:. איך אני יכול להרגיש את הצורך של החבר? מהו הצורך הזה?
הצורך של החבר זה להתחבר עם כולם בעשירייה כדי להגיש לבורא מקום להתגלות, לעשות לו בזה נחת רוח.
שאלה: כל העולם זה בעצם הדיבור של הבורא איתי, ויש חלק מיוחד, זה החברים שלי, שדרכם אני מקבל אות יותר מדויק מהבורא. האם אני יכול להגיד שזה היחס הנכון?
כן, אנחנו צריכים לראות את העולם דרך העשירייה, אבל דרך העשירייה ולא פחות מעשירייה. לא דרך חבר אחד או שניים או שלושה, דרך העשירייה ממש.
שאלה: אם אני אשאל חברים לגבי המושג "חיבור", אז אחד יגיד ודאי שאני עובד על החיבור, אני כל היום מתפלל על החברים. השני יגיד, אני עובד על החיבור, אני דואג לפעולת פיזיות בעשירייה, והשלישי רוצה לשמח את החברים, אז הוא אומר אני גם עושה מאמץ לחיבור. השאלה היא מה ההגדרה הנכונה לחיבור כדי שאנחנו נוכל לדבר באותה שפה? אני אגיד שאני עובד על החיבור, מתאמץ, זה ברור שאני עושה את העבודה הנכונה.
עבודה על החיבור צריכה להיות בלתי פוסקת, שאני תמיד צריך לסדר לעצמי איזו דמות של העשירייה שהם כולם מחוברים מהרצון שלהם לרצון של הבורא, וכך אני, בכמה שאפשר מצטרף אליהם ותומך בזה. וכל הזמן לעבוד על זה, כל הזמן לעבוד על זה.
תלמיד: אבל באיזו צורה, פנימית בלבד, להתפלל על זה או לעשות פעולות מסוימות כדי לעורר אותם?
לא. אתם יכולים לדבר על זה, אתם יכולים לעבוד על זה בקבוצה וגם כל אחד ואחד חייב. אבל כל הזמן הנושא הזה חייב להיות הכי אקטואלי.
תלמיד: אם זה הכי אקטואלי אז לא חשוב באיזו צורה, אלא העיקר לדבר על זה, לעבוד על זה, לעורר את החברים, להתפלל?
מה זה נקרא באיזה צורה?
תלמיד: הכוונה היא, אם אני עכשיו אומר שאני רוצה לעבוד על החיבור, אני עושה מאמץ בחיבור. האם לעשות מאמץ בחיבור, זה לחשוב על החברים ולהתפלל שיהיה להם טוב? ליזום פעולות כדי לעורר אותם? איך אני יודע שאני עובד על החיבור?
אתה יכול להגיד עכשיו אלף ואחד דברים ואני לא יכול להגיד לך האם זה חשוב או זה חשוב או זה חשוב. כל דבר זה לפי הזמן, לפי המצב ולכן השאלה הזאת היא לא שאלה, אין עליה תשובה. אתם צריכים לברר מה יותר חשוב, מה מועיל, מה חשוב היום.
שאלה: מה אני עושה בעשירייה כשמתגלה בי גאווה, איך אני שובר אותה?
בחיבור יותר ויותר בקבוצה. רק שם אתה תמצא תשובה נכונה ואת הפתרון הנכון לכל השאלות.
קריין: קטע 14
"הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד. אלו הם החברים, בשעה שיושבים יחד ואינם נפרדים זה מזה. מתחילה הם נראים כאנשים עושי מלחמה, שרוצים להרוג זה את זה. ואח"כ חוזרים להיות באהבת אחווה. הקב"ה אומר עליהם, הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד. המילה גם, באה לכלול עימהם השכינה. ולא עוד, אלא הקב"ה מקשיב לדיבורם, ויש לו נחת והוא שמח בהם."
("זוהר לעם". "אחרי מות". מאמר "הנה מה טוב ומה נעים", סעיף 65)
זאת אומרת שני המצבים כאן חייבים להיות, בתחילה הם נמצאים כשונאים, כאויבים, כדוחים זה את זה, לא רוצים, לא יכולים לקבל זה את זה מצד אחד, מצד שני בסוף אם הכול נגמר יפה וטוב הם עבדו ועשו פעולת חיבור נכונה, אז הם נמצאים כאיש אחד בלב אחד שמח. זה בעצם התהליך, צריכים לגלות גם את השנאה וגם את האהבה, אם מגלים את שני המצבים האלו זה בהתחלה השנאה וזה בסוף האהבה, אז נקרא שהשיעור הוא ממש עבר בהצלחה.
שאלה: השכינה אנחנו הרבה פעמים אומרים שצריכים להיות כאחד אולי אפשר להגיד כאחת? כי השכינה היא נקבה, זה לא מניח לי לישון אלא רק לחשוב איך ליהנות את המלך ולרקוד ולהודות לו בכנס כאישה?
הרצון שלנו להתחבר בינינו ולהגיש את הרצון שלנו המשותף לבורא, הוא נקרא שכינה, שבה ברצון הזה מתגלה הבורא כשוכן. אז אם אנחנו מגיעים למצב כזה שמהרצונות שלנו אנחנו בונים את השכינה, אז באמת אנחנו יכולים לשמוח בזה שעושים את זה, זה נקרא שמחת השכינה. ושמגישים את זה לבורא אז היא נקראת כלה והבורא נקרא חתן שמתחבר עימה ואז ממלא אותה באור שלו ואז זה נקרא שהבורא מתגלה לנבראים.
שאלה: המשפט הזה מהקטע, ואחר כך חוזרים להיות כאחים.
אני זה רצון לקבל המשותף בעשירייה והבורא אחרי שעברו ביניהם כל מיני מצבים של התרחקות והתקרבות, שהבורא היה מסדר לי רצון לקבל של עשירייה, כל מיני מצבים כאלה שהיו מתקרבים מתרחקים נמצאים ממש במאבקים וכן הלאה. כשהם סוף סוף התחברו אז לפי זה האור הוא מתקרב אליהם ועושה שלום עליהם וממלא אותם. זה נקרא כבר חופה, חתונה, חיבור וכל מיני כאלו שמות.
סך הכול אין הרבה פעולות, הן אותו דבר תמיד, רק בדרגות שונות, באופנים שונים, אבל תמיד זה ככה שאנחנו מרוחקים שרוצים להתחבר מגלים כוחות הדחיה בינינו, מתגברים על כוחות הדחיה על ידי כמה אופנים, לימוד יחד, השתתפות יחד וכן הלאה. ואז אנחנו מתקרבים זה לזה קצת יותר מבינים זה את זה, מתפללים כבר לבורא שיאיר עלינו ויחבר בינינו. וכך מגיעים לחיבור והבורא ממלא את החיבור ומתגלה בינינו.
שאלה: נאמר כאן כאילו באמת שאנחנו מגיעים בעצמנו לחיבור לא שהבורא מביא אותנו לחיבור אלא שאנחנו בעצמנו מגיעים לחיבור, ואחרי זה הוא כבר מגיב על זה, זאת אומרת אנחנו בכלל יכולים לעשות משהו בלעדיו?
אנחנו צריכים לעשות כל פעולות החיבור בינינו בתפילה בלתי פוסקת אליו, כי ברור שבכל צעד ושעל שאנחנו משתדלים, מתאמצים להתקרב להתחבר, אנחנו צריכים כוח שלו שיגרום לנו את החיבור הסופי, המאמץ בא מצדינו, והכוח שסוגר אותנו יחד בא מהבורא, בזה אנחנו מתחילים להיות שותפים וכך לאורך כל הדרך.
קריין: קטע 15.
"ענין אהבת חברים, שבנויה על בסיס של אהבת הזולת, שע"י זה יכולים להגיע לאהבת ה', הוא ענין הפוך מה שמקובל באהבת חברים. שפירושו, שענין אהבת הזולת, אין הפירוש, שהחברים יאהבו אותי, אלא, שאני צריך לאהוב את החברים. אם כן לא משנה זה שהחבר מדבר עליו לשון הרע, שבטח יש לו עליו שנאה. אלא האדם הרוצה לקנות אהבת חברים מטעם אהבת הזולת, האדם הזה הוא צריך תיקון, שיאהב את השני.
לכן בזמן שהאדם נותן את היגיעה ודן אותו לכף זכות, זוהי סגולה, שע"י היגיעה מה שהאדם נותן, נקרא זה "אתערותא דלתתא", ונותנים לו מלמעלה כח, שתהיה לו היכולת לאהוב את כל החברים בלי יוצא מהכלל."
(הרב"ש. מאמר 30 "מה לדרוש מאסיפת חברים" 1988)
שאלה: זה שהחבר מדבר עליו לשון הרע זה לא מזיק לא נקרא מזיק איך יכול להיות שהוא צריך לאהוב אותו?
אני לא יודע מה להגיד לך, אחרי כל חבר בעצם עומד הבורא, ואם עד כדי כך שהוא רואה, שומע, מבין, מרגיש, שהחבר, שאיזשהו חבר נגדו, מה לעשות? או שאפשר לברוח מכל הדברים האלה או שאפשר להתמודד ככה בצורת פנים אל פנים, או שאפשר להגיד לא, זה יש לי הזדמנות להפוך את שונאו לאוהבו.
תלמיד: ומתי אני צריך להגיד שיש גם עניין שאסור להזיק לחברה?
אלה חשבונות שהם לא במקום כשאני מרגיש שמישהו שונא אותי.
תלמיד: לא הבנתי.
זה אני, וזו החברה. אני צריך לקבל בצורה אישית את מי שמגלה שנאה אליי כמגיע מהבורא, אם זה בעשירייה, כמגיע מהבורא כדי שאני אתקן את עצמי.
תלמיד: והחשבון השני שאסור להזיק, מתי עושים אותו, מי עושה אותו?
זה לא בשבילי, זה בשבילו, זה הוא צריך לדעת שאסור להזיק או לא. אבל אם הוא עשה חשבונות או לא את זה אני לא יודע, אלא אחרי הכול הבורא עושה ממנו מזיק שלי, ואז אני צריך לקבל בצורה כזאת את השפעת הבורא עליי.
תלמיד: והעשירייה לא צריכה לעשות חשבון עם חבר שמדבר לשון הרע בעשירייה?
זה צריך להיות מאמץ של העשירייה. אבל זה לא שייך אחד לשני, יש כאן עשירייה, יש אדם שהוא כאילו מעורר את השנאה, ויש אדם שנפגע מהשנאה הזאת כי היא מכוונת אליו, יש כאן את הבורא, ויש כאן הרבה הבחנות, אז לכל אחד ואחד יש תפקיד משלו. ממי אתה מדבר, אתה מדבר מהאדם שפגעו בו?
תלמיד: כן.
זהו. אז מצד האדם שפגעו בו אני צריך להגיד כך, קודם כל זה בא מהבורא כי אין עוד מלבדו. שנית, זה שבא דרך מישהו זה לא מקרה אלא הבורא בחר בו כדי להיות בידיו כאיזה כלי, ואיך אני צריך להגיב על זה. איך אני צריך לראות את החברה ואת עצמי ואת החבר ואת הבורא ואת האנושות בכלל מתוך זה. אז ודאי שאת כל הדברים האלה אני רוצה לחבר אך ורק כך שאני אתעלה מזה בצורה רוחנית. זה מצדי.
תלמיד: ומצד העשירייה?
מצד העשירייה גם כן יותר טוב אם אנחנו נקבל את זה בצורה הרוחנית, אז כל אחד ואחד יוכל להתעלות במשהו.
תלמיד: מה זאת אומרת בצורה רוחנית, שאנחנו גם עולים למעלה מהדעת ואומרים "עיניים להם ולא יראו" ומתגברים, או שאנחנו אומרים "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות" ולא מוכנים שיהיה אצלנו לשון הרע בעשירייה?
תחשבו. אני לא רוצה לתת מרשם לכל דבר ודבר, אתם כבר צריכים בעצמכם להיות במשהו מרפאים. יש לכם את כל היסודות, את כל צורות ההתנהגות, כל הדברים האלה ישנם, אנחנו כבר קראנו ודיברנו עליהם הרבה, עכשיו תתחילו לחבר את זה נכון למציאות.
אז מצד אחד, יש חובה לאדם שכאילו הולך ומסית לבדוק את עצמו האם הוא עושה את זה נכון או לא נכון לצורך חיבור החברה או לא, ואז החברה צריכה להתייחס אליו בהתאם לזה. אבל מצד שני, אדם שניזוק מזה צריך לקבל את זה בצורה אחרת, הוא צריך להודות לבורא מצד אחד וגם להודות למי שמזיק לו מהצד השני, ואז מתוך זה לראות את העבודה שלו בלהתעלות למעלה מזה ולהראות לכולם את זה.
שאלה: נאמר פה על הפעולה של הצדקת החבר. לא ברור מה התועלת מהפעולה הזאת. למשל, היו יכולים להגיד לנו שמאחורי החבר עומד הבורא וצריך לייחס את זה לבורא או שזה מקום שהעשירייה צריכה להתפלל כדי שהבורא יתקן את זה. למה הכותב אומר שאני צריך דווקא להצדיק את החבר, מה התועלת לתיקון?
אם הייתי אומר שאחרי כל חבר עומד הבורא, לא היה נשאר לי שום דבר מהעבודה שלי, אז אני פשוט אומר "זה הכול לטובה והכול זה הבורא ואין לי מה לעשות ואני לא צריך להגיב על זה בכלום רק לקבל את צורת השפעת הבורא עלי בכל רגע ורגע. ואין כאן גם חבר כי אחריו עומד הבורא, ואז אני צריך לראות את עצמי שכל הזמן אני נמצא בהשפעה טהורה מהבורא וזהו". האם זה נכון או לא? זה לא מחייב את הקבוצה להתקדמות, הקבוצה בזה לא יכולה להתקדם, היא צריכה להיות במאבקים, בבירורים, בכל מיני מצבים. לכן גילוי הבורא גם נמצא בהסתרה.
תלמיד: מה אומרת אותה פעולה "לדון אותו לכף זכות"?
יש בזה הרבה מדרגות. או שאני מצדיק את החבר מפני שהבורא פועל דרכו והוא, החבר שלי, אפילו לא מודע לזה, כי אין שום פעולות בעולם אלא רק שהבורא עושה את זה, השדה הכללי שבו אנחנו נמצאים. או בכל מיני צורות אחרות.
תלמיד: זאת פעולה בשכל?
כן.
תלמיד: אם הצדקתי בשכל את החבר, מה התועלת בזה?
חוץ מזה שאתה מצדיק אותו מה עוד אתה צריך? מי אתה ומי בורא ומי החבר, מה אתם עושים בכל הקשרים האלו? מה זה נקרא שאתה "מצדיק" אותו, אתה נרגעת בזה שזה הכול בסדר גמור, כן?
תלמיד: כן, זה בדיוק מה שאני לא מבין, מה התוצאה מהפעולה הזאת?
התוצאה צריכה להיות בזה שאני דורש תיקון מהבורא על עצמי, בעצם זה הכול, מברר את עצמי, דורש תיקונים, בירורים, זה סך הכול. אם אני רואה באיזה מצב שיש לנו חוסר איזון אז זה צריך להיגמר בזה שאני דורש תיקון, והתיקון הוא באיך שאני מתייחס למציאות.
(סוף השיעור)
"פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול" (תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף ח', ב')↩