שיעור הקבלה היומי1 יוני 2019(בוקר)
שיעור בוקר 1.6.19 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה
דבקות
אנחנו לומדים מלקט הקטעים בנושא אפס המוחלט. למה הנושא הזה כל כך חשוב? אני מבקש להתייחס לזה ברצינות רבה. אנחנו כבר נתקלים בהרבה מקרים, שאנחנו מתחילים לדבר על דבר רציני רק אחרי כמה שנים שמתחילים ללמוד את חכמת הקבלה. זה כבר ברור לנו שאי אפשר לדבר עם אדם שמגיע, נופל כך וכביכול קופץ לתוך הים, אי אפשר לדבר איתו על דברים עדינים, רציניים ומדויקים שנצרכים לבירור פנימי, לבירור עמוק לבירור עדין. כי הוא עדיין לא מרגיש, הוא כמו תינוק, הוא לא יודע, לא שומע, לא טועם עדיין, לא את זה ולא את זה וכן הלאה. והעיקר שהוא דבוק לרצון לקבל שלו, לאגו שלו, ולא יכול לקלף את עצמו, להרחיק את עצמו מהרצון לקבל, ולראות את עצמו מהצד. זה העיקר. וזה השלב הראשון בעבודה הרוחנית.
דיברנו על זה קצת פה ושם, ודאי שקראנו על זה הרבה מאמרים. בכלל עברנו את כל החומר כבר כמה פעמים. אבל זה עובד. למה עשינו את זה? כי צריכים לתת לאור לעשות את שלו. כי המאור המחזיר למוטב הוא צריך לעבוד עוד ועוד על האדם, לחזור ולחזור, ועל ידי ההארות האלה, הרבה הארות, אנחנו מתחילים לקבל איזה שינויים. שינויים קודם כל בזה שאנחנו שומעים קצת יותר על מה המקובלים מדברים. נשתדל כאן להתחיל גם למיין את החומר, למיין את המצב שלנו, לחלק אותו ולראות עד כמה אנחנו מסוגלים לבנות קומה רוחנית על פני הקומה הגשמית בתוכנו.
הנושא הוא נקרא "האפס המוחלט". למה קראנו לו כך? מפני שאדם כדי להגיע לרוחניות צריך לעשות מעצמו אפס המוחלט. מעצמו, הכוונה מהרצון לקבל שלו, מהנטיות שלו, מהרצונות שלו, מה שהוא רוצה לעצמו. זאת אומרת, הוא מסכים לכל מה שהוא מקבל, לכל מה שיש לו, הוא מוותר לגמרי על הביקורת שלו, מה שהוא מקבל הוא מקבל מהבורא, ובטוח שזה הטוב ביותר בשבילו, ועם זה אין לו יותר עסק. זאת אומרת, מה שעושה ה', הכול לטובה. בזה הוא גומר את היחס שלו לגשמיות. והיחס שלו לרוחניות זה שמה שהוא מקבל ברוחניות, זה הטוב ביותר. "אבל אין לי כלום", וזה הטוב ביותר כי אני מקבל את זה מהבורא והוא הטוב ומטיב.
אדם מגיע לכאלו קביעות על הדרגה הגשמית שלו, שמה שיש לי, לא צריך יותר ולא כלום, "לא יגונה ולא ישובח", אני מרוצה מזה ולא דורש שום דבר, מוסיפים לי, לא רוצה, מורידים, שיהיה. האפס המוחלט, למטה. כי זה מגיע מהבורא וזהו, אין לי דרישה בדרגה הגשמית בשום דבר. הדרישות שיש לי גם לגשמיות וגם לרוחניות, הן שהבורא יסדר אותי לפי רצונו, ושאני אקבל את זה כך שזה לפי רצונו. אז הדרגה הרוחנית היא בזה שיוכל להיות כל הזמן דבוק בבורא, ביום ובלילה, באור ובחושך, בשלילי ובחיובי, לא חשוב לי מה שקורה. המצב שכך הוא קובע, האפס המוחלט בגשמיות, והאפס המוחלט ברוחניות, אמנם אלה שתי צורות אחרות שהוא קובע את האיפוס הזה לאפס, אבל בזה הוא נכנס לרוחניות, לסולם.
בואו נקרא על זה. בטח כבר קראתם ואנחנו עברנו על זה, אבל עכשיו נשתדל יותר להסביר, להמחיש, לראות בנו את שני המצבים האלה. למטה זה נקרא "דעת", למעלה זה נקרא "אמונה למעלה מהדעת". איך אנחנו מעצבים בתוכנו את שתי המדרגות האלו.
קריין: קטע מספר 7 מתוך שמעתי מאמר מ"ב "מהו, שראשי תיבות אלול "אני לדודי ודודי לי" מרמזת בעבודה".
"אי אפשר לזכות לבחינת גילוי, מטרם שהאדם מקבל את בחינת אחוריים, שהיא בחינת הסתרת פנים, ולומר שאצלו זהו חשוב כמו גילוי פנים, היינו שיהיה בבחינת השמחה, כאילו הוא כבר זכה לבחינת גילוי פנים."
זה ברור, זה המצב. אין לי כלום ואני לא רוצה כלום, מפני שזה מגיע לי מהבורא, והוא יודע איך לסדר אותי. לכן העבודה שלי היא רק לקבל את זה בצורה השלימה. לא מדובר על החומריות, שאני חייב בכל זאת לספק למשפחה ולי צרכים, בריאות וכן הלאה, לא. מדובר במצב הנוכחי שאני בו נמצא, המצב הפנימי שלי. מה שלא יהיה, במיוחד שאני לא מקבל שום דבר, ואני מרגיש שנמצא בחושך, בחוסר אונים, בבלבול, לא מבין כלום, לא מרגיש כלום, ואפילו לא שומע מה לומדים, נמצא באיזה מערבולת פנימית, הבורא נותן לי את זה, אני מקבל בשלימות ומוכן להישאר בזה לעולם ועד.
"אבל זה אי אפשר להחזיק מעמד, ושיהיה אצלו ההסתרה כמו גילוי, רק בזמן שהאדם עובד בבחינת השפעה. אז האדם יכול לומר "מה חשוב לי, מה שאני מרגיש בזמן העבודה, כי עיקר הוא אצלי, שאני רוצה להשפיע להבורא, ואם הבורא מבין, שיהיה לו יותר נחת רוח אם יעבוד בבחינת אחוריים, אני מסכים". מה שאין כן אם יש לו עדיין ניצוצות של קבלה, הוא בא לידי הרהורים, שקשה לו אז להאמין, שהבורא הוא מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב." זאת אומרת, הוא צריך להביא את עצמו למצב, ע"י קבוצה, תפילה, כל מיני אמצעים, שדורש דבר אחד, לא שינוי במצב, אלא שינוי ביחס שלו למצב. שאפילו אם אין לו כלום, הוא דורש רק דבר אחד, להיות בהסכמה השלימה. אני לא רוצה כלום, שום דבר, אלא עד לעולם ועד, להיות במצב הזה וזהו. אם זה בא מהבורא, אני לא זקוק לשום דבר אחר.
"שזה סוד אות י' דשם הוי"ה, שהיא אות הראשון, הנקראת "נקודה שחורה שאין בה לבנוניתא". היינו שהיא כולה חושך והסתרת פנים. כלומר, בזמן שהאדם בא לידי מצב, שאין לו שום סמיכה, אז נעשה המצב שלו שחור, שהיא בחינה היותר תחתון שבעולם העליון," זאת אומרת, אין לי שום דבר, לא עכשיו ולא בפרספקטיבה, לא לעתיד. ממש חושך, העולם חשוך בעדי. על מה אני תולה את עצמי? רק בזה שהבורא הוא זה ששולח לי את המצב, וכנראה שהוא רוצה בזה, והוא הטוב ומטיב, אז אני לא מצפה לשום דבר אחר. לא שאני עכשיו אומר, "אני אעבור את החושך ואחר כך יהיה לי אור. ואחר כך אני אשיג, אבין וארגיש, לא. אני מוכן למצב הזה באופן מוחלט.
"ומזה נעשה בחינת כתר לתחתון, שכלי דכתר הוא כלי דהשפעה. כי הבחינת התחתונה שבעליון היא מלכות, שאין לה מעצמה ולא כלום. ורק בצורה כזו נקרא מלכות. היינו, שאם מקבל עליו המלכות שמים, שהיא בבחינת שאין לה כלום," אם אני התחתון מקבל את מלכות שמיים שנמצאת מלמעלה, פרצוף שיותר למעלה ממני הוא נגמר במלכות, אם אני מקבל את המלכות שלו, חושך, אין שום עתיד, אין כלום גם בהווה, בכלל שום דבר, אם אני מקבל את זה כמו שזה, לגמרי, זאת אומרת מעבר לזמן, מהכול, "בשמחה, נעשה מזה אח"כ בחינת כתר, שהיא כלי דהשפעה וכלי זכה ביותר. כלומר, שזה שקבל בחינת מלכות בבחינת השחרית, נעשה אח"כ בחינת כלי דכתר, שהוא כלי דהשפעה."
(בעל הסולם. שמעתי. מ"ב. "מהו, שראשי תיבות אלול "אני לדודי ודודי לי" מרמזת בעבודה")
זה כבר הכלי שלו. זה היה מלכות דעליון. אם הוא מקבל מלכות דעליון השחורה, ממש ששום דבר לא מאיר לו משם, גם להווה וגם לעתיד, אם הוא מקבל את זה בהחלט, אז מזה נעשה הכתר שלו, ממלכות דעליון נעשה הכתר דתחתון, שמאיר לו והוא כבר ממשיך.
קריין: שוב. "היינו, שאם מקבל עליו המלכות שמים, שהיא בבחינת שאין לה כלום, בשמחה, נעשה מזה אח"כ בחינת כתר, שהיא כלי דהשפעה וכלי זכה ביותר. כלומר, שזה שקבל בחינת מלכות בבחינת השחרית, נעשה אח"כ בחינת כלי דכתר, שהוא כלי דהשפעה."
יש כאן הרבה קטעים כאלה, אבל כולם בנושא הזה, האפס המוחלט. כי בכל הדרגות עד גמר התיקון אנחנו כל הזמן צריכים לאפס את עצמנו לאפס, בדרגה שלנו. ואז כל הזמן נקבל אם כך מלמעלה דרגות עליון נוספות.
קריין: נקרא שוב.
"אי אפשר לזכות לבחינת גילוי, מטרם שהאדם מקבל את בחינת אחוריים, שהיא בחינת הסתרת פנים, ולומר שאצלו זהו חשוב כמו גילוי פנים, היינו שיהיה בבחינת השמחה, כאילו הוא כבר זכה לבחינת גילוי פנים. אבל זה אי אפשר להחזיק מעמד, ושיהיה אצלו ההסתרה כמו גילוי, רק בזמן שהאדם עובד בבחינת השפעה. אז האדם יכול לומר "מה חשוב לי, מה שאני מרגיש בזמן העבודה, כי עיקר הוא אצלי, שאני רוצה להשפיע להבורא, ואם הבורא מבין, שיהיה לו יותר נחת רוח אם יעבוד בבחינת אחוריים, אני מסכים". מה שאין כן אם יש לו עדיין ניצוצות של קבלה, הוא בא לידי הרהורים, שקשה לו אז להאמין, שהבורא הוא מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב. שזה סוד אות י' דשם הוי"ה, שהיא אות הראשון, הנקראת "נקודה שחורה שאין בה לבנוניתא". היינו שהיא כולה חושך והסתרת פנים. כלומר, בזמן שהאדם בא לידי מצב, שאין לו שום סמיכה, אז נעשה המצב שלו שחור, שהיא בחינה היותר תחתון שבעולם העליון, ומזה נעשה בחינת כתר לתחתון, שכלי דכתר הוא כלי דהשפעה. כי הבחינת התחתונה שבעליון היא מלכות, שאין לה מעצמה ולא כלום. ורק בצורה כזו נקרא מלכות. היינו, שאם מקבל עליו המלכות שמים, שהיא בבחינת שאין לה כלום, בשמחה, נעשה מזה אח"כ בחינת כתר, שהיא כלי דהשפעה וכלי זכה ביותר. כלומר, שזה שקבל בחינת מלכות בבחינת השחרית, נעשה אח"כ בחינת כלי דכתר, שהוא כלי דהשפעה."
(בעל הסולם. שמעתי. מ"ב. "מהו, שראשי תיבות אלול "אני לדודי ודודי לי" מרמזת בעבודה")
ודאי שבלי חיזוק בקבוצה ובלימוד, בכל מה שיש לנו לסייע בדרך, אנחנו לא יכולים לעבור דברים כאלה. אבל זו הכניסה לרוחניות, זה המגע הראשון מהתחתון לעליון, והעליון הוא כבר המצב הרוחני שלי.
שאלה: אני לא מבין את הקטע בו הוא אומר שהוא מוכן להישאר במצב הזה לעולם ועד.
זה נקרא שהוא מקבל את המצב הזה מהבורא. את זה הבורא עושה לי? הבורא. טוב ומטיב? כן. יש לי עוד משהו לדרוש ממנו אם הוא טוב ומטיב? לא. אני נשאר במצב כמו זה שבו אני נמצא עכשיו ומוכן להישאר בו לעולם ועד. למה? כי הבורא נתן לי? כן. הוא חושב שזה טוב לי? כן. אני מסכים. לא שהאגו שלי מסכים והרצון לקבל שלי מרוצה ומלא, אלא למעלה מזה אם הבורא עשה אני מסכים. זה המגע הראשון עם העליון, אחרת לא יהיה לי מגע עימו.
תלמיד: אחרי שקבעתי שזה בא ממנו.
מה זה קבעתי? זאת אומרת בדיוק כך לעשות, שאני לא רוצה שום שינוי מפני שזה בא מהעליון. לא אכפת לי מהמצב, אכפת לי שהוא בא מהעליון ולכן אני מקבל אותו.
תלמיד: אבל אין מצבים שמגיעים מהעליון בשביל שאני אשנה משהו, שאני אשתנה?
לא. עליך לשנות רק את היחס לעליון ולא את הפעולות של העליון. העליון יעשה את הפעולות שהוא חושב ואתה צריך על כל פעולה ופעולה שלו רק להביא הסכמה. זאת הפעולה הראשונה, שאתה עושה צמצום והסכמה עם העליון בצורה של ביטול, ואחר כך יהיו פעולות עוד למעלה מזה, שתצטרך לשייך את עצמך לעליון, לעשות כמו העליון במידה ההפוכה ממך, כנגד הרצון שלך.
תלמיד: יצא לי להיות במצבים שלא הצלחתי לשמוע אותך, לא הצלחתי להתחבר לטקסט, לשמוע את השיעור, זה מאוד מטריד להגיד שאני מוכן להיות במצב הזה לעולם ועד.
אתה יודע שזו אמת ועכשיו השאלה שלך היא פשוטה, האם אני יכול להתקרב לזה או לא ואם כן על ידי איזה אמצעים. פשוט מאוד.
תלמיד: האם אלה לא סימנים שאני צריך לעשות עוד פעולות בחברה, עוד פעולות בעשירייה, אלה לא דברים שצריכים לכוון אותי? אני אומר זהו אני מקבל את זה.
מה זה מקבל? לקבל זה אני מסכים בלב ונפש ובאמת לא רוצה שזה ישתנה מפני שאני מקבל את המצב מהעליון, אין עוד מלבדו. אנחנו כאן צריכים עכשיו להיכנס לאיזה שינוי בתפיסה, בהערכה, ביחס למציאות הגשמית, הרוחנית, איך שהם מתחילים להסתדר זה לעומת זה. אני מבין שזה לא פשוט, גם אני עברתי את זה בצורה לא קלה, על אף אחד זה לא בא בקלות. וכאן זו כמות האנשים בכל זאת, ומסה שהיא גם יכולה לעזור וגם ההיפך, בכל זאת יש כבדות מסוימת, לכן לאט לאט.
שאלה: לגבי הצד הרוחני בסדר, אני שואל לגבי הצד הגשמי.
מה, אוכל, מין, משפחה?
תלמיד: אומרים להיות כמו כולם בצד הגשמי, לא להיות שונה מכל העם.
כן, על זה לא מדברים, מדברים על היחס.
תלמיד: השאלה היא האם זה מזיק שאני מתייחס לאקטואליה? כאילו אני רואה כל מיני דברים שקורים באקטואליה שלנו.
לא, בינתיים לא. לא חשוב בינתיים איך אתה מתייחס לאקטואליה. אתה יכול להיות עבריין, גנב, כמו שאתה.
תלמיד: אני מדבר יותר על היחס למה שקורה בממשלה.
בינתיים תישאר כמו שאתה. אנחנו מדברים רק על הנקודה הזאת, שאתה מקבל את המצב הרוחני שלך הנוכחי, הפנימי, נפשי בוא נגיד, לא רוחני עדיין, נפשי, שזה בא מהבורא ולכן אתה מסכים עם זה מפני שזה בא מהבורא ואתה מסכים.
תלמיד: ובגשמיות תעשה מה שתעשה.
תעשה. אחר כך נשלב את זה יחד.
שאלה: כמה פעמים הוא כותב שיש תנאי נוסף שנקרא שמחה, שאתה חייב לקבל את המצב הזה בשמחה.
כן. שזה שלם. אם זה מצב שלם ומגיע מהבורא, אז אומנם אתה רואה חושך וחוסר אונים ושום עתיד, כתוב על זה "עיניים להם ולא יראו, אוזניים להם ולא ישמעו" ובכלל מאיפה התחתון הזה האומלל, המקולקל, יכול לדעת באיזה מצב הוא נמצא ומה קורה. צריך לקבל בעיניים עצומות שזה בא מהבורא ולכן זה טוב ומטיב כמו הבורא שהוא טוב ומטיב, ואני מקבל ומסכים עם זה. ואם לא, אז אני מתפלל דרך עשירייה, איתם יחד, שתהיה לי עזרה מלמעלה ואני אוכל להסכים עם זה.
תלמיד: התפילה והחיבור צריכים להביא אותי למצב שנקרא שמחה.
התוצאה חייבת להיות שמחה, שאני לא זקוק לכלום. אפילו שעכשיו כאילו מישהו מביא לי משהו והבורא משנה לי משהו, אני, הייתי נשאר באותו מצב.
תלמיד: ואז כשיתקיים התנאי הזה שנקרא שמחה אז אני מגיע לאותו אפס מוחלט. זאת אומרת אם אני לא מקיים את התנאי הזה אני לא יכול להגיע לאפס המוחלט?
נכון. יפה.
שאלה: השאלה שלי היא על משהו שיכול לקרות, חבר בעשירייה פוסל את הדרך, מתנהג בכל מיני צורות.
אנחנו לא מדברים על חברים, אנחנו מדברים על הרגשת האדם עצמו.
שאלה: מהקטע הבנתי שבניית הכתר תלויה באופן שהאדם מקבל את כל ההרגשות בזמן החושך.
חושך ואור, זה צריך להיות לא חשוב לי, אם זה בא מהבורא בשבילי זה אותו דבר.
תלמיד: במצב כזה במה תלוי שאדם יבנה את הכתר?
בזה שאני דבוק למלכות. מלכות דעליון שכולה חושך ואני דבוק אליה ואומר, אני לא צריך כלום, הבורא נותן לי את זה, אני מוכן להישאר בזה בלי ידע, בלי הבנה, בלי הרגשה, בלי עתיד, בלי שום דבר, במצב כמו שאני נמצא, זה מה שיש לי עכשיו כרגע, זהו, נקבע המצב, עוצרים את השעון, ברגע זה קיבלתי מה שקיבלתי וזה מהבורא, לכן אני רוצה להישאר בזה כל הזמן.
תלמיד: זה תלוי בהסכמה שלו?
של מי? של האדם. כן, ודאי, אנחנו מדברים על האדם. אנחנו נמצאים בעולם אין סוף, חכמת הקבלה מסבירה לנו איך אנחנו לאט לאט ניגשים לאין סוף, פותחים אותו, מזדהים, דבוקים בו, אלה שלבים וזה השלב הראשון.
שאלה: אז מה ההבדל אם האדם מקבל את המצב הזה בשמחה, באדישות, או בכעס?
ההבדל הוא בזה שאני חייב לקבל את זה כאילו זה המצב המושלם, אם אני מקבל את זה מהבורא. זה הבורא, עכשיו הוא נותן לי, אני רואה שזה הבורא, אני רואה שאני מקבל את זה ממנו, אז אם אני מרגיש לא טוב סימן שאני לא טוב, כי הוא טוב ומטיב, אז אני צריך לתקן את הכלים שלי. תיקון הכלים הראשון שלי הוא בזה שאני אומר, מה שקיבלתי זה מצוין, מושלם, ואני מוכן להישאר בזה כל הזמן. זו הדרגה הראשונה, המגע הראשון עם הבורא. בכל מצב שיהיה, לא חשוב, המצבים שישתנו או לא ישתנו, אני לא רוצה אפילו שישתנו, אני רק כל הזמן קובע טוב ומטיב, אין עוד מלבדו, אני נמצא במצב המושלם. זו תחילת הסולם.
שאלה: איך לעשות את זה כלפיי העשירייה כשמתגלים חילוקי דעות?
לא יודע. לא יודע בעשירייה. עזבו אותי מהעשירייה. תן לי לנהל את השיעור. אין עשירייה, אין כלום. תבקשו מהעשירייה, מקסימום מה שאפשר עכשיו להגיד, תבקשו מהעשירייה תמיכה, תהיו בתמיכה הדדית לקבל את המצב כמושלם. לא יותר. אם אתה מלמד אתה מבין שיש כאן תהליך. אל תסבך לי אותו.
שאלה: התיקון שהסברת כרגע זה תיקון שנעשה בראש או בלב?
גם בלב וגם בראש.
תלמיד: בראש אתה יכול להתחיל בזה שאתה אומר את זה לעצמך כל הזמן, אני משתדל.
אני חייב לקבוע את זה שזה ככה, שאני מקבל את זה מהבורא ולכן זה טוב ומטיב ולכן זה אידיאלי עד כדי כך, שאני לא רוצה שום דבר אחר. אני מבקש את התיקון הזה מהבורא, וודאי שאין לי, אני לא יכול להגיד אה, איזה יופי, איזה טוב ובאמת זה יופי וטוב. לא. אני מבקש מהבורא שלמרות שאני ארגיש חושך, כל מיני בעיות, כאבים, בלבולים מכל הצדדים והבחנות רעות וגרועות ואני רואה כאן האחרים מצליחים במשהו ואני כלום לא מבין ושום דבר זה, אני רוצה רק דבר אחד, לקבל את המצב שלי מפני שהוא בא מהבורא כטוב ומטיב, כמושלם.
תלמיד: אז זו בקשה צריכה להיות?
כן. תפילה. וודאי. זו עבודה.
שאלה: הוא כותב שבמצב הזה הוא רוצה להשפיע על הבורא, זה עדיין חסר לו השפעה לבורא במצב הזה?
כן. כדי לקבל את הדבר הזה כטוב ומטיב ואין עוד מלבדו ולכן אני מקבל אותו כדבר הטוב ביותר, שזה המלכות דעליון, אני כך מתפלל ומתחזק על ידי הקבוצה עד שאני ממש קובע את זה.
תלמיד: אז אפילו שלא מבקש תוספות על עצמו.
איזה תוספות?
תלמיד: במצב הזה הוא לא מבקש שום דבר יותר לעצמו.
חוץ מלקבוע שזה טוב ומטיב שקיבלתי מהבורא שום דבר חוץ מזה אני לא מבקש.
תלמיד: אבל אפשר לבקש יותר ויותר השפעה.
לא. אני רוצה להיות בזה. אם אני קיבלתי מהבורא אז זה שלם. אני רוצה להישאר בנקודה הזאת לעולם ועד. אין יותר מזה. תנסו להמחיש את זה, אם אני דבוק בנקודה אחת בבורא לנצחיות זו שלמות, ומצידי גמר תיקון.
שאלה: מה לעשות במצבים לא של חושך וחוסר אונים אלא דווקא שאתה מלא רוח, מלא כוחות?
גם כן. זה לא חשוב. אל תדאג, יבוא החושך דווקא, כי ההתקדמות היא רק מתוך החושך.
תלמיד: אבל באותם הרגעים שאתה לא מרגיש חושך, אלא דווקא יש לך כוחות, מה אתה צריך לעשות במצב הזה?
קיבלתי מהבורא וזה טוב ומטיב ואני צריך לבטל את עצמי בזה שמה שקיבלתי זה ממנו ואני לא דורש יותר כלום.
תלמיד: באמת אין לי מה לדרוש באותו רגע, כי אני מלא, מלא רוח.
חכה. תפיסה בעליון תמיד מתוך החושך. אתה לא יכול להתקשר למלכות בעליון אלא אם כן מתוך החושך. לכן התורה באה מתוך החושך, אבל הדברים הטובים, היפים, כאילו שהרצון לקבל מלא ואתה מרגיש טוב ולא חסר לי כלום, אני מרגיש את עצמי כמלך, מבין מרגיש, רואה, גם קיבלתי את זה מהבורא ואני חייב לקבל את זה כנקודת האור. קיבלתי את זה ממנו? קיבלתי. אני מוכן להישאר בזה. ברגע שאתה אומר אני מוכן להישאר בזה כבר תראה עד כמה שזה פועל כי אתה עוצר בזה כאילו את ההתפתחות, הופך להיות לחושך, אי אפשר לעצור את האור. עוד נדבר על הפוטונים האלו.
שאלה: מה הרצון שלך אם אתה רוצה להיות אפס כלפי הרוחניות וכלפי הגשמיות?
דבקות בבורא בנקודה אחת, הכי טובה, הכי מקורית, הכי תחתונה, הכי הכי אמיתית, שהוא נתן לי אפשרות להידבק בו בנקודה הזאת. זה באמת המצב המושלם. כל יתר הדרגות הרוחניות נבנות על פני הנקודה הזאת השחורה.
תלמיד: לרצות דבקות זה לא יותר מאפס?
לרצות דבקות זה אפס, זה להיות באפס. וזה בכל מדרגה דרך אגב, אנחנו עוד נגיע להתפתחות.
תלמיד: אז איך אתה מפנה את עצמך מרצונות אחרים?
איזה רצונות אחרים לדוגמה, גשמיים? לא מקבל.
תלמיד: לא, לא מדבר על גשמיים, אני מדבר על כל מה שלא קשור לדבקות.
מה לא קשור לדבקות? שאנחנו לומדים פתיחה? אני לא מבין.
תלמיד: אני לא יודע, אני מנסה כאילו לתפוס מה זה נקרא שקשור לדבקות.
אין לי, יש לי חיים גשמיים, לבהמה שלי, לחמור שלי, ויש לי חיים רוחניים שהם עכשיו צריכים להגיע לנקודת הדבקות הראשונה שלי בבורא. מה יש לי עוד בחיים?
תלמיד: מה זה תחילת הדבקות?
הנקודה הזאת שאני אומר שמה שאני קיבלתי מהבורא זה נצחיות, זה טוב ומטיב, זה שלמות, אני רוצה להישאר בזה בלבד מפני שקיבלתי את זה ממנו. לא רוצה לא יותר, לא פחות, לא כלום, אפס המוחלט. להיות דבוק בזה זה נקרא שאני כבר שייך לבורא. ואני שמח מזה שזה מה שקיבלתי ממנו. ואין לי מזה ליפול, אין לי מזה כלום, רק לחזק את עצמי בנקודה הזאת.
תלמיד: גם אין לך חיסרון?
חוץ מלהישאר בנקודה הזאת לנצח אין שום חיסרון. אבל להישאר זה נקרא שאני מרוצה, שאני שמח, שאני מרגיש שבזה אני דבוק בו, אני ממש ככה כמו דבוק. ולמה נקודת הדבקות הזאת היא שלמה? כי הוא נתן לי אותה הנקודה, וכל היתר, אני מבטל את הרצון. אני דבוק עימו רק בנקודת הדבקות. כי מכל הרצון שלי, כל הרצונות האלה, אני אומר, לא חשוב לי מה שיש בהם, בעיגול שלי כאן, אבל נקודת הכדור שלי, של הרצונות שלי שאני בה דבוק בבורא, היא נקודה בלבד, הנקודה הזאת, על זה אני תולה את שלי. בה, דרך הנקודה הזאת אני יכול לעשות נחת רוח לבורא. "אני מקבל ממך את הנקודה הזאת. לא אכפת לי מה שיש לי ברצונות שלי. אבל אני דבוק בך, ועל זה תודה לך". ולא דורש כלום חוץ מזה.
תלמיד: ודבקות, קודם דברנו על זה שצריך להיות שמחה.
ודאי.
תלמיד: צריך לקבוע שזה טוב.
ודאי.
תלמיד: מה עושים אם אפשר לייחס אליו, אבל אתה לא רואה שזה טוב, ואתה לא שמח?
אז יש לך לעבוד על זה. סימן שעוד לא הגעת לנקודת הדבקות.
תלמיד: אז מאיפה מביאים את החלק הזה?
מהקבוצה, מהתפילה. אבל אתה חייב לחיות בדבקות. זאת אומרת, שזה בשבילך מקור החיים. בזה אתה חי. זו האחיזה שלך בבורא, במלכות דעליון. מזה היא תתחיל לפעול אליך ויהיה לך כתר משלך. היא תחילת המבנה של הנשמה.
שאלה: אמרת שאפשר לתפוס את העליון רק בחושך?
כן, אפשר לתפוס את העליון רק בחושך. להידבק לעליון מתוך החושך.
תלמיד: קודם כל, מה ההגדרה של חושך?
בכלי דקבלה שלי אני מרגיש חושך.
תלמיד: אז זה מצב שאני בעצם שקוע בתוך הכלים שלי, בתוך האגו שלי?
כן.
תלמיד: אז איך מתוך מצב שאני שקוע בתוך האגו שלי אני יכול להידבק לעליון?
זה שאני אומר שמה שיש לי בכלים שלי, אני לא מסתכל על זה. אני מסתכל רק על נקודת הדבקות שלי בעליון. אני רוצה להיות רק דבוק בו. ומה שיש לי ממנו ברוחניות, אני מקבל את זה כדבר מושלם, כי זה מגיע ממנו.
תלמיד: אבל מה יש לי עכשיו? יש לי עכשיו את ההסתכלות שלי דווקא אל תוך הבטן שלי, אל תוך האגו שלי.
אתה צריך להסתכל על נקודת הדבקות שלך עם הבורא.
תלמיד: איך הופכים את ההסתכלות הזאת דווקא בתוך המצב של החושך?
חשיבות הבורא.
תלמיד: אבל אין לי אותה. הרי בגלל זה אני בחושך.
תעבוד. תעבוד עם החברה. בלי זה אי אפשר. שהם יפמפמו לך את המוח, את ההרגשות, שאתה תתרשם מהם שהדבקות בבורא זה דבר החשוב ביותר.
אם הם לא יעשו את זה על חשבון הטוב, שיעשו את זה על חשבון הרע. שיעשו סביבך משחק שהם כבר נמצאים בזה. ואז, מתוך קנאה אתה תרוץ לזה. אתה יודע מה זו קנאה? שאיך הוא אומר? עין אחד תוציא לי, רק תוציא לו שתיים. זאת אומרת, שאתה תהיה חייב. לא חשוב לי, חושך או לא חושך. יש להם את זה? אני רוצה.
תלמיד: איך עובדים עם החברה כשאני במצב של חושך?
אתם צריכים להתארגן ולהתחיל לעבוד כך. זה לא בא כדי לעשות לחיים, לאכול ולשיר שיר. על זה צריכים לעבוד. בואו נתכנן ישיבת חברים למחר בסגנון זה.
תלמיד: של עבודה בחברה בתוך החושך?
כדי לעבור מהחושך לאור. שנקודת הדבקות תהיה ממש כחושך שממנו מגיע האור. בואו נתכנן. אני מוכן לחשוב על זה. אני לא יודע איך זה יתקבל בכל העולם, אבל נעשה.
שאלה: אם נראה לי שקשה להצדיק את הבורא כשהוא כאילו מרחיק איבר ממך, חבר מהעשירייה על ידי עניינים גשמיים.
אני לא רוצה לדבר על היחס שלך כלפי החבר.
תלמיד: לא, אני מדבר על היחס שלי לבורא כלפי המצב הזה שהוא יצר. קשה לי להצדיק איך שנראה לי היחס שלו לעשירייה, לחברים שלי. אני נכנס פה לבקשה איתו, לשיחה איתו על החבר. זה לא כלפי החבר, זה היחס שלי למצב שהבורא יוצר לי.
אני מצטער, אבל אני לא אדבר על זה. כי אנחנו לא מדברים על הנקודה הזו. אין לך עדיין החדות להבחין בין הנקודות האלה, אבל אני לא מדבר על היחס שלך לחבר ועל יחס הבורא לחבר. אני מדבר על היחס שלך לבורא נטו, והקבוצה כמחזקת את העניין, לא יותר.
שאלה: לא ברור לי המצב בנקודה המאוד קשה הזאת.
מה קשה? שאתה מרגיש חושך?
תלמיד: שאני מרגיש חושך ואין לי שום שמחה, קשה מאוד לקבל את זה. האם צריך להתפלל דרך העשירייה, ומה זאת אומרת להתפלל דרך העשירייה?
דוד המלך נכנס למרחץ ורואה שיש לו סימן של ברית, זה לא שאני מספר לך סיפור אלא כך כתוב, ואז יש לו שמחה. מה זאת אומרת? שיש לו קשר עם הבורא. הוא ערום, אין לו כלום, אין לו שום דבר ממש. חוץ מדבר אחד, יש לו מגע עם הבורא, ומתוך זה יש לו שמחה, ומזה הוא מתחיל נקודה חדשה, דרגה חדשה. אז הוא צריך שוב להתקשר לחברים, ולהיות איתם, לקבוע איתם, שהם ישפיעו עליו והוא ישפיע עליהם כמה שיותר ויתחילו לעבוד.
תלמיד: אני מבקש שתהיה לי שמחה נניח, אז אני צריך לבקש דרך העשירייה, מה זאת אומרת לבקש דרך העשירייה?
אני לא יודע, בשביל מה אתה צריך שמחה?
תלמיד: כתוב שצריך בנקודה הזאת להיות בשמחה, ואין לי שמחה.
אתה רוצה שתהיה לך שמחה מתוך זה שיש לך קשר עם הבורא. אתה מרגיש שיש לך קשר עם הבורא?
תלמיד: לא.
הקשר עם הבורא נראה לך כנקודה טובה, או מאירה, או כחושך?
תלמיד: טובה מאוד תיאורטית, לפי השכל, אבל איך להפוך את זה לרגש? מה זאת אומרת לבקש? אני יכול להבין שאני מבקש מהבורא באופן ישיר שתהיה לי שמחה.
חברים, תנסו לייצב את המצב. יכול להיות שמישהו יצליח ויכול להיות שעדיין ישנם כאלה שלא יצליחו. אבל המצב הוא פשוט, רע לי. רע לי מכל מיני מקרים, מכל מיני דברים, אני מקנא בדברים, ולא מבין, ולא יודע, מבולבל. יש רק דבר אחד שאני יכול לברר, נקודה אחת, שמה שאני עכשיו, זה מגיע לי מהבורא בלבד.
תגידו כולם, "מה שיש לי עכשיו אני מקבל מהבורא בלבד".
תלמידים: "מה שיש לי עכשיו אני מקבל מהבורא בלבד".
אם כן, אז אני חייב לגלות במצב הנוכחי שמחה ואושר. כן או לא?
תלמידים: כן.
ואם אני לא יכול? סימן שיש כאן גאווה, יצר רע, הפרעות ממני, משלי. עכשיו אני צריך לחשוב, בוא נחשוב בצורה פרקטית, מה יהיה לי מזה שאני עכשיו יושב, "כסיל יושב בחיבוק ידיים ואוכל את בשרו"? אולי כדאי לי יותר, להבין שזה מה שאני מקבל מהבורא, מהעליון, נצחי, "טוב ומיטיב", שמחזיק את הנשמה שלי והוא נותן לי את זה כמצב הטוב ביותר ההכרחי בדרך ההתפתחות שלי לגמר התיקון.
אז אני מקבל את זה. אני מרגיש שהדבר הזה חייב להיות, והוא הטוב ביותר, וכל הדרך שלי עד גמר התיקון היא נכללת מנקודות כאלו. שכל נקודה ונקודה תהיה חשוכה עוד יותר, ואני אצטרך לקבל אותה כנקודת האור.
למה? כי היא באה מהבורא. אני בזה קובע כבר שתי מדרגות, שתי קומות. מצד אחד רע לי בכלים שלי שנקראים "דעת". מצד שני, מפני שאני מקבל מהבורא, טוב לי. זה נקרא שאני כבר קובע קומה של "אמונה למעלה מהדעת". בפנים בפנים, תנסו איכשהו להסדיר את הדברים.
קריין: קטע מספר 8, מתוך "שמעתי" קכ"ז, "להבין ההפרש בין עיקר ועצמות, ותוספת שפע".
מהנקודה הזאת שאנחנו עכשיו מבררים, תראו את כל ה"שמעתי", את כל המאמרים בצורה שונה, חדשה.
"המלכות בבחינת עיקר מציאותה אין לה יותר מנקודה, שהיא בחינת נקודה שחורה דלית [שאין] בה לבנוניתא. ואם האדם מקבל זאת הנקודה לבחינת עיקר ולא לדבר יתר שהוא רוצה להפטר מזה, אלא אדרבה, שמקבל את זה לבחינת הידור, נקרא זה בחינת דירה נאה בליבא. שאינו מגנה את העבדות הזו אלא שעושה זאת לבחינת עיקר אצלו, אזי נקרא זה בחינת "לאוקמא שכינתא מעפרא [להקים שכינה מעפר]". וכשמקיים את היסוד לבחינת עיקר אצלו, אזי אי אפשר לו ליפול ממדרגתו אף פעם, משום שבעיקר אין הסתלקות. ובזמן שהאדם מקבל על עצמו לעבוד בבחינת נקודה שחורה, שאפילו בשחרות הכי גדולה במציאות שיש בעולם, אזי השכינה הקדושה אומרת: "לית אתר לאתטמרא מנך [אין מקום להסתתר ממך]". לכן "בחד קטירא אתקטרנא ביה [בקשר אחד מתקשרים בו]", "ולא אתפסק מיניה לעלמין [ולא נפסקים ממנו לעולמים]". ומשום זה אין לו שום הפסק מהדבקות. ואם באה לו איזו הארה מלמעלה הנקרא תוספת, אזי הוא מקבל את זה בבחינת "לא אפשר ולא קמכוין", מטעם שזה בא מהמאציל בלי התעוררות מצד התחתון. וזה פירוש: "שחורה אני ונאוה", באם שאתה תוכל לקבל את השחרות - אז תראה איך שאני נאוה."
(בעל הסולם. שמעתי. קכ"ז. "להבין ההפרש בין עיקר ועצמות, ותוספת שפע")
באמת אין כאן חושך ואין כאן אור, נקודה שחורה, נקודה לבנה, אלא הכול כלפי האדם. וזה שהבורא מראה לו את הנקודה השחורה והוא ביחס שלו, שמצרף את זה לבורא, הופך אותה ללבנה, למאירה, ליקרה, לפנינה, מה שאנחנו אחר כך נראה, זאת התפתחות האדם.
שאלה: אני נמצא במצב שחור, ואני מנסה או מצליח אפילו בשכל לקשר את זה לבורא.
אתה נמצא במצב השחור, ואתה יודע על ידי עשירייה, משתדל לראות את המצב הזה כנכון, למדרגה הבאה.
תלמיד: אבל שמחה אין שם. אז עכשיו, לבקש על שמחה.
זאת העבודה שלך.
תלמיד: אז לבקש שמחה בנקודה הזאת. זה נקרא עדיין שאני רוצה להיות באפס המוחלט? זה לא כבר מעל?
לא. עדיין עוד לא הגעת לאפס המוחלט. אפס המוחלט, שאני מקבל את המצב שלי כשחור, וההוא בשבילי הופך להיות כלבן, כי אני צירפתי אותו, או חיברתי אותו לבורא. אם אני את המצב שלי קושר לבורא, הוא חייב להיות אצלי מצב שאין יותר ממנו. אין יותר. קיבלתי את זה ממנו, יש עוד חוץ ממנו? אין. יש משהו טוב יותר? לא יכול להיות. מה הבעיה? שאני לא מסכים עם מה שאני מקבל ממנו. זה אומר על הקלקול שלי. בוא אני אתקן את הכלים שלי, ואז אני אהנה במצב הזה ולא ארצה שום דבר חוץ ממנו.
תלמיד: אז בנקודה הזאת, את השחור אני מנסה לחבר בראש שלי אליו, לא מצליח לראות שמחה, מה הבקשה הנכונה?
להצדיק, להיות צדיק. להצדיק את הבורא על זה שעשה לי לקבל ולא לרצות שום דבר חוץ מזה.
תלמיד: תן לי את הכוח להצדיק אותך? משהו כזה?
כן. לא לראות אותך, לא לראות, רק להצדיק, ועוד נדבר על זה שזה נקרא "אמונה למעלה מהדעת" חייבת להיות.
שאלה: כשאני מרגיש חושך, אני יכול להתעלות מעל זה באמונה מעל הדעת, והחושך אחרי זה הופך ללבן, אני מרגיש שמחה. אז במצב כזה, אני הרי כבר לא מוכן לקבל את החושך הזה עד אין סוף, אני כבר התעליתי לשמחה?
לא.
תלמיד: ואז כבר טוב לי.
אגואיסט. אתה לא כתבת לי ככה לפני חמש שעות. אתה מרגיש את נקודת החושך הזה שהיא מתחילה להאיר בגלל שהיא קשורה לבורא, בזכות הבורא, בגדלות הבורא היא מתחילה להאיר, ולכן אתה מוכן להישאר בה לנצחיות.
תלמיד: אבל הרי בכל זאת המצב משתנה.
כל פעם שהוא משתנה, אתה חייב להתאים את עצמך למצב החדש. כל פעם לאחוז בנקודה הזאת, ככה לתפוס אותה ולהיות בזה. זה מה שקיבלתי מהבורא, זהו, יותר מזה אני לא צריך. תספרו לי מה שאתם רוצים, אבל זה מה שיש לי ממנו, אני בזה קשור אליו, אז מה יכול להיות יותר גדול, מה יכול להיות יותר טוב? ודרך הנקודה הזאת אתה פותח כניסה לעולם העליון.
תלמיד: השאלה היא או שאני מחזיק בנקודה הזאת עכשיו, או שאני משתדל לפתח את היחסים שלי עם הבורא דרך תפילה על החברים.
קודם צריכים לאחוז בה, צריכים לאחוז בה כל הזמן לנצח. אל תחפש איך אתה תשנה אותה. לא. הבורא התחיל לשנות. העניין שלך זה רק לאחוז בה ככה, כמו בולדוג בשיניים.
תלמיד: בנקודת השמחה, בכל זאת, ממה היא נובעת?
מכך שזה שייך לבורא, שנתן לי את זה, שזרק לי חבל, ואני תפסתי את החבל. בחיים שלי שהם כולם אוקיינוס של זבל עם הגלים ועם הכול, ואני תפסתי את החבל וזה הוא שזרק לי את זה. מה יש לי חוץ מלאחוז בחבל?
תלמיד: אבל איך בכל זאת להגיע לשמחה הזאת? מה זה, זה גדלות הבורא?
כן, גדלות הבורא מביאה לי שמחה, חברים, קבוצה, כולם מדברים על זה, עובדים על זה.
שאלה: להיאחז בנקודה הזו, זה הדבר החשוב ביותר. אמרת שלא הכול מתייחס לנקודה הזאת, אלא אמרת כשהמצב הנפשי, הרוחני, בלבד.
אני צריך כל הזמן לאחוז בנקודה הזאת וכל הזמן לשמור עליה. זה מה שדיברנו שיש לי כאן מקום בראש, אצלך יכול להיות מצד השני, זה לא חשוב איפה, אלא מקום בראש שאני כאן כל הזמן חושב על קשר עם הבורא, חושב, ומשתדל להרגיש אחרי המחשבה שהקשר הזה הוא ממש טוב, נעים, יפה, מביא לי ביטחון, הצלה.
תלמיד: אז איך למצוא את הנקודה הזאת?
נקודת הקשר עם הבורא?
תלמיד: אני צריך לחפש אותה עם החברים, אני צריך לבקש אותה?
אני אגיד לך פשוט.
תלמיד: אם אני רואה את הנקודה ואני רואה שאני לא מסכים איתה, אני צריך להסכים עם חוסר ההסכמה שלי?
אני מרגיש חושך, חוסר אונים, אין לי לאן לברוח, ממש חשוך. הבורא סגר עליי ככה, ממש כיסה אותי בחושך, מה אני עושה? אני מחפש נקודה מאיפה החושך הזה. החושך הזה בא מאין עוד מלבדו, מהבורא. אני תופס את האין עוד מלבדו שזה בא ממנו, כל העולם כולו בא מאין עוד מלבדו, הכניסה מהבורא לאין עוד מלבדו שבעולם הזה בחושך, אותה אני תופס ואומר, זה בשבילי יקר מאוד. למה יקר? כי זה הקשר שלי העולמי עם הבורא.
ואם זה בא מהבורא, אז "עיניים להם ולא יראו"1, אז אני רואה את החושך, אבל באמת זה לא חושך. זה בגלל האגו שלי אני רואה את החושך, ובאמת זה האור. אז אני צריך עכשיו לחייב את עצמי, לשמוח, לצחוק, לרקוד, לעשות כל מיני פעולות יפות כאילו שאני נמצא בשמחה הגמורה ולהביא את עצמי למצב שאני לא רוצה לשנות, לא רוצה לשנות כלום. אני מקבל את החושך הזה כאור מלא מפני שהוא בא מהבורא, כאילו שזה אור המלא.
ברגע שאני מתחיל כך להתקשר אליו, אני תפסתי את הקשר שלי עם הבורא, המצב הזה באמת הופך להיות מחושך, ממלכות דעליון, לכתר דתחתון, לכתר שלי, לתחילת המציאות שלי, לתחילת הנשמה שלי. רק עד כה מדברים.
שאלה: יש כאן כזאת אִמרה, שאם מגיעה אליו הארה נוספת מלמעלה, אז הוא מקבל אותה על פי הכלל של לא כמכוון. זו גם יציאה מהמצב של החושך בקבלת תענוג מהדבקות עם הבורא? על מה מדובר פה?
אני לא יודע. תשמעו מה שאני אומר. שם כתובים עוד הרבה דברים. כל קטע מאוד מורכב. אנחנו מדברים רק על דבר אחד, מקבלים חושך, מחפשים נקודת האחיזה בחושך הזה כי זה האור מפני שבא מהבורא, זה צריך להיות ברור אצלנו וכך אנחנו מייצבים את המצב. מזה מתחיל להיות הלאה כבר כל התהליך.
תלמיד: יכול להיות שברגע שיש את ההרגשה הזאת של החושך, ואז מתחיל לעבוד עם לשייך את זה לבורא, אז ההרגשה הזאת של החושך, גדלה, מתפתחת דווקא כי אני לא מחכה.
זה תלוי אם אתה מחפש אחיזה בבורא. לא להתעמק בחושך, אלא לחפש נקודת אחיזה בבורא, מגע עם הבורא, שזה בא ממנו. אתם לא שומעים מה שאני אומר.
תלמיד: האם בזה שאני מחפש את נקודת האחיזה עם הבורא, יכול להיות שדווקא אני עוד לא מגיע למצב של שמחה.
אתה מחפש את הנקודה הזאת?
תלמיד: כן.
לא יכול להיות שחושך יגדל. אתה מחפש את הנקודה, אתה אחריה. אתה מחפש שזה בא מהבורא, איפה אני אחזק אצלי את ההרגשה, את ההבנה, את האחיזה שזה בא מהבורא בלבד. ולכן החושך זה לא חושך. הוא חושך נראה כלפי האגו שלי. אבל האגו שלי יהיה מתוקן, זה יראה לי אור אין סוף.
תלמיד: אז מה חסר כרגע. אני מסכים שזה כלפי האגו נראה כחושך. ועכשיו מחפש את האחיזה בבורא, ועדיין יש משהו כנראה שאני צריך לעשות. מה עוד חסר?
שום דבר חוץ מאחיזה בזה שזה בא מהבורא.
תלמיד: איך להגדיל את האחיזה הזאת?
לא צריך להגדיל, רק נקודה. זה חוט דק מאוד שבא מהבורא לתחתונים. הוא זרק להם חוט.
תלמיד: זה מספיק לכסות על כל דבר?
עד גמר התיקון.
בסדר, כל אחד גם עובר תקופות, אני רואה. ישנם כאלה שיותר קרובים לזה, רחוקים מזה, והיו קודם יותר רחוקים ועכשיו קרובים, וכן הלאה. ככה זה בקבוצה גדולה, זה טוב. אז יש חילוף מצבים.
שאלה: איך בודקים שזה דווקא מהבורא ולא סתם השלמה מחוסר אונים?
זה הכול הבירור הפנימי שלו.
שאלה: למה זה נקרא "למעלה מהדעת"?
כי לפי הכלים שלי, אין לי שום דבר שאני יכול להצדיק את המצב שזה בתוך הדעת, אלא שאני הולך לפי מה שאני מקבל מהבורא, אז אני אומר, בטוח שזה בא מהבורא, אין עוד מלבדו, ובטוח שהוא טוב ומטיב, לכן "עיניים להם ולא יראו"1, ואני קובע, שבתוך הדעת זה חושך, למעלה מהדעת זה אור.
תלמיד: זה יכול להישמע כאילו זה גם למטה מהדעת, כאילו אני קבעתי, ברוך ה', זה הגיע ממנו, הוא טוב ומטיב.
לא. בגלל שאני מקבל את החושך ורוצה להתעלות מהחושך לאין עוד מלבדו אליו, לקשור אותו. זאת אומרת, אני לא מחפש שיהיה לי אור בכלים שלי, אני מחפש שהכלים שלי יישארו כמו שהם, אלא את המצב הקבוע אני לא הולך לשנות. אני הולך לשנות את טיב הקשר שלי עם העליון. אני עוד לא מגיע בזה לאמונה למעלה מהדעת, אבל כבר אני מתחיל להתעלות למעלה מהמצב הנוכחי.
שאלה: חוץ משמחה, צריכים גם להגיע להסכמה שהנקודה הזאת תהיה לנצח?
כן.
תלמיד: איך לעשות את זה לנצח?
אלה תפילות, אין כאן מה לעשות, עבודה בקבוצה ותפילות. אין לך שום דבר חוץ מזה שקיבלת מהבורא חושך, כל מיני מצבים שאתה לא מרוצה מהם, יש לך רק דבר אחד, לקבוע מפני שזה בא מהבורא, זה המצב הטוב ואני רוצה להישאר בו. בתוך הדעת ודאי שהמצב לא טוב, למעלה מהדעת, כיוון שקיבלתי מהבורא, זה המצב הטוב, אני מוכן להישאר בו לעולם ועד, אין לי יותר במה לאחוז.
שאלה: אבל אני לא משקר לעצמי, עכשיו אני מרגיש שזה לא טוב.
ודאי שזה לא טוב, אחרת זה לא נקרא אמונה למעלה מהדעת, כי בתוך הדעת זה חושך ואני נמצא באמונה למעלה מהדעת, זה נקרא "על כל פשעים תכסה אהבה". אנחנו תמיד נמצאים בשתי קומות, תתרגלו, זה לא מצב אחד, אנחנו לא תינוקות, אנחנו מסתכלים על העולם שיש כאן קומה גשמית ואנחנו בונים על זה קומה רוחנית. ותמיד זה ככה, יש רצון לקבל, ועליו מסך, צמצום, אור חוזר, ובניית הנשמה.
תלמיד: אז מה זה מסכים להישאר במצב?
זה נקרא שאתה דבוק לאותה הנקודה של הקשר שלך עם העליון.
תלמיד: אני לא מרגיש ככה, ואני מבין שאני צריך להיות במקום מסוים ולא משנה לי מה אני מרגיש, אני שמח מעצם הדבקות אליו, שזה בא ממנו.
כן, בדיוק.
תלמיד: אבל יש פער בין מה שאני מרגיש לבין מה שאני מבין איפה אני צריך להיות.
כן, יפה מאוד.
תלמיד: מה אני עושה עם הפער הזה?
לא, אל תעשה שום דבר, זה רק אומר לך באיזה מצב אתה נמצא. המדרגה הרוחנית היא כוללת רצון לקבל שנשאר ריק ומתמלא רק בכמה שהוא מסוגל להשפיע. לזה אנחנו עוד נגיע, אבל הרצון לקבל אף פעם לא מתמלא, ולכן אל תחפש להרגיש טוב ברצון שלך.
תלמיד: אני לא מחפש להרגיש טוב, אני מחפש את הנקודה הזאת של השלמות, שעצם הדבקות בבורא ולא משנה באיזו צורה אתה דבוק בבורא כבר זאת השלמות.
זאת נקראת ה"נקודה שבלב", ואם היא נמצאת באדם, אז הוא מוצא אותה.
תלמיד: אני לא מצליח לקשור את הפער בין ההרגשה שיש בתוך הרצון לקבל לבין המצב שאני אמור להגיע אליו.
החושך הזה דוחף אותך לגלות את הקשר עם הבורא, אם לא היה חושך אתה לא היית יוצא בכלל לחיפוש איפה הקשר שלי, לא היית מחפש, כך אתה הולך לחפש. לָמה? כי אתה אומר, מה יש לי, מה יהיה לי, טוב לי מותי מחיי, אני כבר לא יכול להיות בעולם הזה, כבר נמאס לי מהכול. מאיפה זה בא? מהחושך הכללי, שיש לך בחיים שלך האומללים, המסובכים. ואז אתה מחפש את נקודת האחיזה, שהיא באה מהבורא, "הו, כמה שזה טוב", יש הצדקה שזה בא מהעליון, שהוא מקדם אותי בצורה כזאת, שהוא מושך אותי בצורה כזאת אליו, בצורה אגואיסטית עדיין, וכבר אני מתחיל להיות בדעת, שהכול חשוך, ובאמונה למעלה מהדעת, שזה מאיר לי קצת, פריצה מתוך החושך.
תלמיד: שמעתי אותך אומר בתחילת השיעור, זה לא שאני אומר לעצמי, עכשיו חשוך ואחרי זה יהיה לי יותר טוב.
אני אומר, אני צריך להגיע למצב באחיזה לקשר עם הבורא שאני לא אדרוש שום שינוי ברצון לקבל שלי, יש בו חושך, בלגן, בלבול, שיהיה.
תלמיד: זה מאוד ברור תיאורטית, בפרקטיקה מה אני עושה?
רק לחזק את נקודת הקשר עם הבורא, שום דבר. אנחנו מדברים על עבודה רוחנית, פנימית, רק לחזק את נקודת הקשר עם הבורא בלבד, והחושך יתגבר, יעשה שינויים, זה לא חשוב לי, חשוב לי רק כל הזמן לחזק, לחזק את נקודת הקשר.
תלמיד: איך?
אני כל הזמן חושב על זה, והמצבים כל הזמן משתנים, ואני כל הזמן על פני המצבים החדשים האלה, שמשתנים כל הזמן, אני מחזק את הקשר.
קריין: נקרא מתוך "כתבי רב"ש", כרך א', ממאמר "וידעת היום והשבות אל לבבך", זה בעמוד 114.
"ובזה יש לפרש מה שאמרו חז"ל (מנחות מ"ג) "ובשעה שנכנס דוד לבית המרחץ, וראה עצמו עומד ערום, אמר "אוי לי שאעמוד ערום בלא מצות". כיון שנזכר במצות מילה שבבשרו, נתיישבה דעתו." הקשר עם הבורא מלכתחילה שנמצא, זה נקרא שהנקודה שבלב ישנה באדם והיא קושרת אותו לבורא. "לאחר שיצא אמר עליה שירה, שנאמר "למנצח על השמינית מזמור לדוד", על המילה שניתנה בשמיני".
הנה "בית המרחץ" יש לפרש, כשאדם נכנס לטהר את עצמו, מצב של טהרה נקרא "בית המרחץ". ואז, כשמסתכל על עצמו, היינו כמה תורה ומצות יש לו, שיכול לומר, שעשה אותם לשם שמים, אז הוא רואה את עצמו ערום. זהו על העבר. ואח"כ הוא מסתכל על ההווה. אז הוא רואה, שגם עכשיו הוא לא רוצה לעשות שום דבר להשפיע. וזהו שאמר "אוי לי שאעמוד ערום בלא מצות".
"כיון שנזכר במצות מילה שבבשרו, נתיישבה דעתו". משום שמצות מילה, לא היו לו שום מחשבות זרות, כיון שדעתו של התינוק לא היתה משתתפת בשעת המילה. ועל יסוד הזה של המילה הוא מתחיל לבנות עכשיו את כל סדר העבודה שלו."
שאלה: רציתי להגיד, דווקא בגלל שזו נקודה לא פשוטה, זו אמת, יש בזה עבודה אמיתית.
אתה מרגיש כך, יופי.
תלמיד: כן, זה מה שאני מחפש, אמת.
כן.
תלמיד: נניח הגעת לנקודה הזאת, ומה הלאה? עכשיו אני רואה שכל פעולה שאני אעשה היא סתם חרטה, זה הכול רצון לקבל בהסוואה כזאת. המטרה היא שהבורא יעשה, ימשיך לעשות?
לא. זאת אומרת, מעכשיו והלאה יש לך פעולות אחרות, רק בכל רגע ורגע בחייך לשייך את כל מה שאתה עובר לבורא, זה כל העניין. זאת אומרת, בגשמיות אתה עובד כמו מטומטם, מה שצריכים תעשה, משפחה, עבודה, כל הדברים האלה, זה העולם הגשמי, ברוחניות יש לך רק דבר אחד, כל הזמן להדביק את עצמך לבורא, לנקודת המגע עם הבורא בלבד, על ידי העשירייה, כשהנקודה הזאת באמת תתממש אתה צריך להידבק אליה דרך העשירייה. זה דבר פשוט. ואז את כל החיים שלך, שאתה רואה אותם בשחור, אתה תתחיל לראות זה לא שחור, זו עזרת הבורא, שעל ידו הוא מכוון אותך לנקודה הלבנה, במגע עימו.
תלמיד: אז רק צריך לשייך אליו את הכול והוא ממשיך לעשות את הפעולות. אני לא צריך לעשות פעולה.
אבל זה שאתה משייך אליו את מה שאתה מקבל בגשמיות, זה מילא. אבל זה שאתה משייך אליו את מה שאתה מקבל ברוחניות, מה שממלא לך את המוח והלב, "מוחא וליבא", שאתה מקבל את זה ממנו, זה כבר משהו אחר. אז אתה כבר מתחיל להבין שאתה נמצא בכלי שהבורא ממלא אותו, ואת הכלי הזה אתה צריך לשייך לו.
לשייך לו את זה זה דבר פשוט, "אני לא רוצה שום דבר. אם זה בא מהבורא, שיישאר כמו שזה", ואז אתה נמצא באפס. ואז הבורא מתחיל לשנות לך את המצבים ואתה כל הזמן קובע את האפס. וכך תגדל. כי הגדילה הרוחנית היא כל הזמן על ביטול וביטול, וזה מה שאתה עושה כשאתה אומר "אפס", אתה לא רוצה כלום.
תלמיד: נניח שהגעתי לאפס הזה, מהן הפעולות הבאות של הבורא?
הוא מתחיל לבלבל אותך בכל מיני דברים ואתה בכל זאת מייצב את זה, שזה מגיע ממנו, ולכן אתה לא דורש שום דבר, רק להיות דבוק במה שיש.
תלמיד: ומתי זה מפסיק להיות פרטי?
שאלה יפה. כדי להישאר בקביעת הטוב ומיטיב, אין עוד מלבדו, בזה שהנקודה הזאת לבנה ואתה מקבל את זה ממנו, ובדבקות עימו, אתה חייב קבוצה. אתה תרגיש שאתה לא תוכל לקבוע את זה בעצמך לבד וזה ימשוך אותך יותר לקבוצה, ויראה לך גם באיזו צורה אתה צריך להיות קשור איתם.
תלמיד: כל זה יגיע מהבורא רק שאני צריך לשייך את זה אליו, זו הנקודה האמיתית?
כן. יפה, אתה תופס.
שאלה: באיזה שלב אחרי הקביעה הזאת, זה מביא איתו גם איזו תחושה של נעימות.
בסדר, יבואו גם מצבים אחרים אל תדאג. תצטרך להילחם על זה שזה יהיה נעים ואור, ואתה תראה שהנעימות גם מפריעה חוץ מזה שהיא מחזקת. זה כמו לקטנים, לקטנים נותנים הכול במתוק, אחר כך זה לאט לאט [משתנה]. גם אנחנו נשנה את הטעמים שלנו, ממתוק לדברים אחרים.
תלמיד: אבל לא לברוח מהנעימות הזאת?
לא, אין דבר כזה. לָמה? שיתגלה כטוב ומיטיב. אבל הבעיה היא שהנקודה צריכה להיות בקשר תמידי עם הבורא.
קריין: 9, "רב"ש" ג', "קידוש החודש".
"האדם צריך לקבל על עצמו עול מלכות שמים על בחינה הנמוכה ביותר, ולומר עליה, שאצלו אפילו מצב הזה, שלא יכולה להיות שיפלות יותר גדולה, היינו שהוא כולו למעלה מהדעת, שאין לו שום סמיכה מצד השכל וההרגשה שיוכל לבנות עליה את היסודות שלו. והוא נמצא אז כאילו שעומד בין שמים וארץ ואין לו שום סמיכה, שאז הוא הכל למעלה מהדעת. ואז האדם אומר, שהקדוש ברוך הוא שלח לו את המצב הזה, שבו הוא נמצא בתכלית השיפלות, מטעם שהקדוש ברוך הוא רוצה בכך שהוא יקבל על עצמו את העול מלכות שמים בצורת שיפלות כזו. ואז הוא מקבל על עצמו, משום שמאמין למעלה מהדעת, שהמצב שבו הוא נמצא עכשיו בא לו מצד ה', היינו שה' רוצה שהוא יראה המצב הכי שפל שאפשר להיות בעולם. ומכל מקום הוא צריך להגיד, שהוא מאמין בה' בכל אופנים. וזה נקרא אצלו כניעה ללא תנאי. זאת אומרת שהאדם לא אומר לקדוש ברוך הוא, אם אתה תתן לי הרגשה טובה, שאני ארגיש ש"מלא כל הארץ כבודו", אני מוכן להאמין. מה שאין כן שאין לו שום דעת ושום הרגשה של רוחניות, איננו מסוגל לקבל עול מלכות שמים ולשמור את התורה ומצוות. אלא כנ"ל, הוא צריך לקבל את מלכות שמים ללא תנאים. וזה שנתקשה משה, איך הוא יכול לבוא לעם ישראל עם בחינת שיפלות כזאת. ועל זה הקדוש ברוך הוא הראה לו באצבע ואמר לו "כזה ראה וקדש", תחילת הלבנה, עיבור הלבנה. "היינו בחינת לבנה בזמן המולד, שעוד לא ניכרת בה מעלתה. ודוקא על ידי קבלת מלכות שמים בבחינת שיפלות, יתגלה אחר כך על בסיס זה מה שאמרו חז"ל וזו לשונם, אמר רבי אלעזר עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים, והוא יושב ביניהם בגן עדן, וכל אחד ואחד מראה באצבעו, שנאמר, "ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה קוינו לו ויושיענו, זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו", עד כאן לשונו (תענית ל"א). נמצא, הרמז שהקדוש ברוך הוא מראה באצבע את הלבנה ואמר לו, "כזה", זוכים על ידי זה שכל אחד ואחד מראה באצבעו, "הנה אלקינו זה"."
(רב"ש - ג'. מאמר 21. "קידוש החודש")
מהנקודה מתחילים לגלות את הבורא. זו תחילת השיטה. ואחר כך זו רק ההתפתחות שלה, כל מיני תוספות כאלה. אבל הנקודה הזאת היא נקודה יסודית שאנחנו חייבים להרגיש אותה, להבין אותה ולעבוד, לאמץ אותה, ואז יהיה לנו ברור. זו תחילת הדרך, וכל הדרך כלולה מנקודות כאלה.
שאלה: אילו תמיכות צריכות להיות לאדם כדי שיוכל לעמוד במשימה הזאת?
קבוצה, לימוד, הפצה, ללמד. זאת אומרת חברה והתמיכה מסביב.
תלמיד: את הדברים האלה כבר יש לנו, אבל כשמגיעים לנקודה הזאת, לא מצליחים.
איזו נקודה?
תלמיד: כמו שהחבר אמר קודם, שהבית כביכול נשרף ואתה צריך להגיע לנקודת הדבקות אבל לא יכול.
מה זה לא יכול?
תלמיד: שאין לך תמיכה כביכול, אתה לבד בזה.
זה לא חשוב, חכה. אני מרגיש שכל החיים, הכול נשרף. ועוד יותר מנשרף, ממש קוברים אותי, כל מיני דברים, אויבים, שונאים, מה שלא יהיה, ממש מכסים אותי בזבל, בבושה, בחוסר אונים, ואני לא יכול למצוא את הנקודה הזאת. אבל האם אני שוכח אותה או שאני לא שוכח?
תלמיד: לא שוכח. אני זוכר את מה שצריך לעשות, זוכר שזאת המשימה, אבל לא עומד בה, אני לא מצליח לעשות את זה, אולי רק מחזיק קצת איזו תקופה של זמן.
האם אתה לוקח את המאמרים האלה, את הקטעים האלה ואתה עובד לפי זה? מה זאת אומרת אתה לא מצליח. אתה סתם מרגיש רע ושום דבר חוץ מזה?
תלמיד: לא, אני לוקח את התמיכה של הרב ושל השיעור.
מה זה לוקח תמיכה מהרב, מתי, מה, באיזו צורה? אתה צריך כל הזמן להיות קשור למקורות, זה א'. ב', לקבוצה. ג', ללמד ולהפיץ. אתה חייב איכשהו להסדיר את הדברים האלה, אבל המקורות זה קודם כל. זה לא יתכן. אני למשל חוץ משבת מפיץ כל יום בטוויטר, אני מבין שאני לא עובד כמוכם, אבל אתם חייבים להקדיש זמן לתורה. אתם מקבלים את הקטעים האלה, הקטעים האלה חייבים להיות לפניכם.
על ידי מה אני מברר? אתה אומר, "הרגשתי את עצמי שאני נמצא תחת הזבל הזה, העולם הזה קבר אותי, והכול חושך". איך אתה רוצה לצאת ממנו? איך אתה יכול לחפש את נקודת הדבקות שלך, שאתה אומר שיש לך את נקודת הדבקות עם הבורא? אפילו אם יש לך, איך אתה מחזק את זה, איך אתה מתחיל לראות בה חשיבות יותר מכל הזבל הזה? ועוד יותר מזה, איך אתה יכול לראות שכל הזבל הזה עוזר לך, שזה "עזר כנגדו" כדי לאחוז בנקודת האחיזה עם הבורא? זה רק כשיש לפניך קטעים. רק על ידי זה.
אתם חייבים להשקיע בזה כל הזמן. כדאי לעשות את זה אפילו כשמע, בדיבוב, כך שתוכלו לשמוע את זה בכל מקום עם האוזנייה, ואז אפילו שאתה לא מקשיב, פתאום תשמע משהו. כך זה קורה. אני לא יכול להגיד לכם עוד, אלו העצות. הטענה היא נכונה אבל התרופה היא כזאת. זה למלאות את הזמן בפסוקים, בכל מיני דברים. אנחנו קראנו את כל המאמרים האלה גם לפני שנה, וגם לפני שנתיים ושלוש, קראנו את כל הדברים האלה, אבל עכשיו הגיע הזמן שאתם נמצאים במצב שאתם צריכים להתחזק בזה, להבין יותר.
תלמיד: יש לנו בארכיון את קטעי המקור שאנחנו לומדים בכל שיעור ושומעים רק את הקריין קורא את קטעי המקור. כל אחד יכול לגשת לזה.
בסדר, אבל צריכה להיות אצלם איזו חבילה כזאת שאז לוחצים שומעים ושומעים, במשך היום, בנסיעות, בכל מיני דברים, שישמע את כל הפסוקים האלה. ומזה יהיה עוד יותר ועוד יותר, עד שזה שייכנס. זה לוקח שנים.
קריין: 10. מתוך "שמעתי" ט"ז, "מהו יום ה' וליל ה', בעבודה"
"כתוב: "הוי המתאוים את יום ה'. למה זה לכם את יום ה', הוא חושך ולא אור". והענין הוא, אלו שמצפים ליום ה', הכוונה הוא, שהם מצפים, שיזכו לבחינת אמונה למעלה מהדעת. שיהיה האמונה כל כך חזקה, כאילו שהם רואים בראיה וידיעה גמורה, שכך הוא. היינו, שה' משגיח על העולם בבחינת טוב ומטיב. כלומר, שאין הם רוצים, שהם יראו, איך שה' משגיח בבחינת טוב ומטיב." זאת אומרת, ברצון לקבל שלהם הגשמי הם לא רוצים לקבל שום הוכחות, שיישאר בחושך, בבלבול. "כלומר, שאין הם רוצים, שהם יראו, איך שה' משגיח בבחינת טוב ומטיב. כי ראיה הוא נגד אמונה. כלומר, אמונה הוא דוקא במקום שהיא נגד השכל." אנחנו לא מבינים. אמונה, נדמה לנו שזה כמו שמדברים ברחוב, "אני מאמין". אמונה זה כלי של בינה, ידיעה זה כלי של מלכות. אלו שני כלים שאנחנו צריכים לבנות אחד על פני השני. אז שלא תבלבל אותנו המילה הזאת, היא מפריעה. אני זוכר גם עד שאני התחלתי להתרשם ממנה נכון. אמונה למעלה מהדעת, השפעה למעלה מקבלה, בינה למעלה ממלכות.
עוד פעם המשפט הזה. "כלומר, שאין הם רוצים, שהם יראו, איך שה' משגיח בבחינת טוב ומטיב. כי ראיה הוא נגד אמונה." זה בעולם הזה נגמר. כלי דקבלה, ראייה, זה הכול נגמר כאן. אנחנו לא יכולים לעלות. "כלומר, אמונה הוא דוקא במקום שהיא נגד השכל. והאדם, עושה את הדבר שהוא נגד השכל, זה נקרא אמונה למעלה מהדעת. כלומר, הם מאמינים, שהשגחה של הבורא עם הנבראים הוא בבחינת טוב ומטיב. ומה שהם לא רואים זה בידיעה ברורה, אין הם אומרים לה': "אנחנו רוצים לראות את בחינת טוב ומטיב בבחינת ראיה בתוך השכל". אלא הם רוצים, שזה ישאר אצלם בבחינת אמונה למעלה מהדעת. אלא שהם מבקשים מה', שיתן להם כח, שיהא אמונה זו כל כך חזקה, כאילו הם רואים זה בתוך הדעת." שתי קומות אני צריך לבנות, דעת, הרגשה שכל העולם הוא זבל וחושך ואין כלום, ומה לעשות. אבל אני אוחז בנקודת הקשר שלי עם הבורא, באמונה, שם אני בונה אחר כך את הקומה הזאת. "היינו, שלא יהא הפרש בין אמונה לידיעה בתוך השכל. זה נקרא אצלם, היינו אצל מי שרוצה להיות דבוק בה', "יום ה'". כלומר, שאם הם ירגישו זה בבחינת ידיעה, אז אור ה', הנקרא שפע עליון, ילך לכלי קבלה, הנקראים כלים דפרודא. וזה הם לא רוצים, מטעם שזה ילך להרצון לקבל, שהוא ההפכי מהקדושה, שהיא נגד הרצון לקבל לתועלת עצמו. אלא הם רוצים להיות דביקים בה'.
(בעל הסולם. שמעתי. ט"ז. "מהו יום ה' וליל ה', בעבודה")
שאלה: לבנות יחס במודעות וכוונה זו עבודה אישית. ועניין של שמחה והגדלת הכלי זו עבודה קבוצתית. זה מה שאני הבנתי.
נכון.
שאלה: אפילו מהקטע הזה וגם מקטעים אחרים עולה שכל העבודה הזאת, על הייצוב של נקודת הביטול, זו עבודה במוחא ולא בלב. "שלא יהא הפרש בין אמונה וידיעה בתוך השכל".
התפיסה הראשונה היא במוח. התפיסה הראשונה, כן.
תלמיד: אבל אז זה לא טוב ומטיב. אפשר להגיד במוחא, אפשר לייצב את הנקודה הזאת, אבל מה בהרגשה?
חכה, אנחנו עוד לא התחלנו להרחיב את הנקודה, נקודת הקשר עם הבורא, לכן התפיסה היא דרך המוח בלבד. כי להרגשה צריכה להיות כבר הרחבת הכלי.
סדנה
איך אנחנו מתוך מה שלמדנו מכינים למחר ישיבת חברים?
*
איך אנחנו קודם כל מכניסים את כולם להרגשת החושך? אני חושב שזה הכי קל, אתם כאלה דיכאוניים, לא מוצלחים, כולם כאלה זרוקים, זהו, אז הרגשת החושך. איך אחרי זה אנחנו משתדלים מהחושך הזה לעלות לנקודת המגע עם הבורא, לאין עוד מלבדו, טוב ומיטיב? איך מהנקודה הזאת אחר כך שוב פונים לחושך ואומרים, "לא, זה לא חושך, זה האור, אלא נראה לנו בכלים שלנו שזה הפוך, לכן זה החושך. כשנתקן את עצמנו, נראה את זה כאור".
איך אנחנו מחזיקים את עצמנו בנקודת המגע עם הבורא על ידי קבוצה, על ידי חיבור בינינו, עד כדי כך שכל הזמן שומרים על הנקודה הזאת, באיזה מצבים שלא יהיו, החושך יגדל בכל מיני צורות ואופנים, ואנחנו רק עוד יותר ויותר נחזק את עצמנו. שכל השינויים שיהיו לנו מהרגע הראשון והלאה, הם רק כדי לחזק את האחיזה שלנו בבורא. איך מתוך זה שאוחזים בו, בחושך, הנקודה הזאת הופכת להיות לאור, מלכות דעליון הופכת להיות לכתר לתחתון?
זה בעצם הנושא. תנסו לחבר מתוך זה איזה תהליך של ישיבת חברים, חבר שלנו ייתן לנו כמה פסוקים דזימרה, וזהו אני חושב. אבל בצורה נעימה, קלה ושתהיה מקובלת בין כולם.
יש עוד משהו, בבקשה. לי נראה כך, אבל אני לא בפנטזיות, אני לא שייך.
תלמיד: אני חושב שצריך בישיבה איכשהו להעמיק את הדילמה. כי אני למשל מתחילת השיעור נאבק ברצון שמקבל חושך, לצאת, לברוח ממנו באיזושהי צורה, במקום למצוא את הפתרון בלשייך לבורא. לכן להיאחז בזה.
במקום לברוח מהחושך, לחפש נקודת אחיזה בבורא, בו.
תלמיד: כן, שזה הפתרון, זה מה שאני צריך לעשות. את הדילמה הזאת, את המעמד הזה, צריך להבליט.
מצוין.
שאלה: אנחנו יושבים ועושים, לפי התהליך שציירת עכשיו, סדנה בעשיריות על בסיס המקורות האלה, לפי תהליך?
כן, וכל עשירייה ועשירייה מכינה את ישיבת החברים למחר. אחר כך אתם יושבים יחד, ומכל הדברים האלה, בקיצור, בצורה מאוד רצינית, מצומצמת בונים את ישיבת החברים, ומכל ארבעים או חמישים התסריטים בונים תסריט אחד.
תלמיד: תסריט אחד שמה הוא?
של ישיבת חברים, למחר.
תלמיד: שוב, ישיבת החברים מחר מתחילה בזה שאנחנו יושבים בעשיריות.
לא. זה עכשיו.
תלמיד: עכשיו אנחנו בונים תסריט וכל אחד בא עם התסריט שלו למחר.
לא למחר, לפני מחר. ואז אתם דנים מכל התסריטים איך אתם עושים תסריט אחד לישיבת חברים.
תלמיד: איזה תסריט כל עשירייה צריכה לבנות?
פחות או יותר מה היא חושבת. זה כמו תיאטרון, איך אנחנו מגלים את החושך, איך מתעלים מעל החושך לאור, לנקודה עם הבורא, איך מצדיקים את הנקודה הזאת, איך מחזיקים את עצמנו בנקודת הקשר עם הבורא, עד כדי כך שכל מה שיבוא בחושך יותר ויותר אנחנו רק נחזק את הקשר עם הבורא על פני החושך המתגבר.
תלמיד: מה זה "לחבר את כל התסריטים לתסריט אחד"?
אולי יהיו הברקות, אולי יש כל מיני דברים, אני לא יודע, אבל שיעבדו על זה כולם.
תלמיד: ובישיבת החברים עצמה מה קורה?
אתם מבצעים תסריט מסך כול ארבעים או חמישים התסריטים האלה שקיבלתם.
שאלה: אני רוצה לשאול לגבי פורמט. אני זוכר שהיו לנו ישיבות חברים, בהתחלה הן היו שקטות, מרוכזות, מאוד ענייניות.
כאן זה לא כך. זה בהתחלה כשהייתם קבוצה קטנה ואחת. עכשיו אנחנו מדברים על ישיבת חברים שבכל העולם, לכן אי אפשר לעשות את זה בצורה כזאת. אולי לפעמים. אם יש לכם איזה תסריט אחר בבקשה, כדי לקלוט את זה יותר.
תלמיד: זה נעשה בצורת שואו, יש לנו שירים, להקה?
זה לא חשוב. אני מבקש לעשות ישיבת חברים בהכנה רבה עד מחר כדי שאתם תספגו את כול העניין שעכשיו דיברנו עליו. אנחנו כמעט שעתיים נמצאים בזה, לכן אני אומר כך. זה לא עניין של ישיבת חברים או משהו, אלא שבסך הכול כולכם תהיו בזה. לכן כך אני אומר. ובאמת אני מבקש מכולם, תשתתפו. אפילו שמבינים, לא מבינים איכשהו, ההשתתפות עם כולם היא גם תיתן לכם את היכולת לקלוט את המצב הרוחני הראשון הזה. אני מדגיש את זה, המצב הרוחני הראשון. ממנו והלאה כבר עולים לאמונה למעלה מהדעת.
שאלה: על פי רוח הדברים שלמדנו בשעתיים האלה, וגם דיברנו בעשירייה, מה שאנחנו מבינים פחות או יותר, זה שבעצם כולנו נמצאים באין סוף, כולנו נמצאים במצב השלם, אבל "עיניים להם ולא ייראו". אצלנו מציעים שבמקום לנסות לעלות למעלה נעשה ישיבת חברים במקום האמיתי שזה בעצם האין סוף, ולהשתדל להיכנס למצב הזה כאילו אנחנו כבר נמצאים שם באיזו צורה. לא יודע איך אפשר להמחיש את זה, אבל לנסות לראות במאמץ את המצב האמיתי.
אתה אומר שאתה נמצא באין סוף כשאתה אומר שמה שאתה מקבל אפילו בתוך הדעת, ברצון שלך והכול, אתה מקבל את האור העליון, הוא מתפשט בך בתוך הרצון. רק אתה לא מבין אותו ולא מרגיש אותו מפני שהכלים שלך הם מלוכלכים, הם לא מתוקנים.
תלמיד: הקטע הזה של "עיניים להם ולא יראו" את המצב האמיתי היחידי שקיים במציאות, הוא הופך להיות פרטי? משום שאם אני למשל אומר שכולם מושלמים, הכול נמצא באין סוף, כולם מושלמים, רק אני לא רואה, זה בעצם "עיניים לי ולא אראה".
אני לא רוצה לסבך את זה. אנחנו לאט לאט נגלה את הדברים האלה אפילו שנדבר עליהם או לא נדבר. הם יתגלו.
שאלה: המצב הזה גורם לך כאילו לקפוא, לא לעשות כלום. להגיד "אין עוד מלבדו".
מה זה "להגיד"?
תלמיד: אתה מגיע למצב הזה מתישהו.
מתי אתה הגעת אליו?
תלמיד: נגיד שאתה מגיע אליו פעם פעמיים ביום.
פעם פעמיים ביום שאין עוד מלבדו?
תלמיד: כן, אתה מגיע אליו ככה שאין מה לעשות וזהו, ואתה שם. אבל זה גורם לך לא לזוז, נגיד.
נגיד זה לא נקרא שאתה נמצא.
תלמיד: זה גורם לך לעצור. נניח עכשיו שיש לי חולי בגוף.
אנחנו לא מדברים על זה. אנחנו מדברים על המצב הרוחני, לא על המצבים הגשמיים. אתה רואה, כבר יש לך בירור.
תלמיד: זו השאלה, מתי ללכת לרופא?
מתי? תשאל את הרופאים. לא אותי, לא את החברים. מה אנחנו מבינים בגוף שלך?
תלמיד: אתה דיברת על זבל שעוטף אותך ומכסה אותך.
על איזה זבל? מה? זה נקרא המצב הגופני שלך, מצב המשפחה, מצב בעבודה? על מה אתה מדבר בכלל? אתה לא הבנת כלום ממה שדיברנו. אנחנו מדברים על המצב הרוחני של האדם, שהוא מקבל את כולו כחושך, כשלא נעים לו, לא רוצה, לא מבין, לא מרגיש, הוא לא רואה את העתיד. זה החושך שלו, במצב הרוחני שלו, בדעתו. אנחנו אומרים שזה מפני שהמצב שלו הוא כולו ברצון האגואיסטי. אם במקום הרצון האגואיסטי יהיה רצון להשפיע, אז הוא יראה שהוא מלא באור. ואנחנו משתדלים להעביר את האדם מהמצב של החשכה למצב של האור, ולרוחניות שייכים רק שני הדברים האלה, ולא שהעולם הזה כולו זבל וכן הלאה. נראה אחר כך איך שזה מסתדר, אבל לא כדאי להתבלבל.
שאלה: בלי חושך אי אפשר להגיע לבורא?
יוצר אור ובורא חושך. לא, לא יכולים. "בראתי יצר רע". בשביל מה ברא יצר רע? כדי שתהיה לך הכרחיות לאחוז בו.
תלמיד: אז השלב הראשון זה שמייצבים את החושך?
לא שמייצבים. הבורא מייצב את החושך. הוא מביא לך את החושך, לא שאתה לבד. אתה לבד לא מייצב את החושך, לא יכול לייצב את החושך. האגו שלך לא ייתן לך להיכנס לחושך.
תלמיד: אם אני לא מרגיש חושך?
אם אתה לא מרגיש חושך, אתה צריך לעבוד יותר עם החברים, בלימוד. אתה צריך למשוך את האור כדי לראות את החושך.
תלמיד: מגיעים לישיבת חברים, הכול בסדר, קוראים את הקטעים.
אז הכול בסדר. הולכים הביתה לישון. אז אין בינתיים מה לעשות. חסרה תורה. תורה מביאה דווקא חושך. חושך שמועיל. החושך זה כמו שאתה מגלה שאתה חולה חס ושלום, ואז אתה זקוק לרופא, זקוק לתרופה. וככה אתה לא מרגיש את זה.
תלמיד: רק רציתי לחלוק הצעה לישיבת החברים מחר. אני רואה שכל כנס בצפון אמריקה יש אירוע שהם עושים, הכול חושך, מדליקים את הנרות ועושים את התפילות. בונים סביבה שפותחת את הלבבות. משתתפים בזה אנשים מכל רחבי העולם.
הם הדליקו שם נרות בתוך קופסה?
תלמיד: משהו כזה. מספיק שיהיה טלפון סלולארי להאיר איתו ולבנות איזו אוירה שבה אנשים יוכלו לפתוח את הלב, לערבב את התפילות בין העשיריות. אם מדברים על זה שעשירייה היא כל המציאות אז צריך לבנות אוירה, סביבה שתאפשר את זה.
אני לא יודע. לא חושב שאנחנו צריכים להדליק אורות או משהו. זה הכול צריך להיות מתוך הלב.
תלמיד: אמרת ששלב ראשון צריך להיכנס ביחד למצב של חושך.
להחליט שאנחנו נמצאים במצב של חושך. מה אנחנו רוצים להשיג ומה קורה לנו, כמה שנים אנחנו כבר [בדרך] ומה יש לנו, ומה יהיה לנו, ומי יודע ואיך ומה, ובאיזו צורה יכול להיות הפתרון, איך אנחנו בורחים מהמצב הזה לתכלית.
תלמיד: זאת אומרת, בזה בונים בינינו עכשיו הרגשה של איפה אנחנו נמצאים ביחס לאיפה שאנחנו רוצים להיות.
כן.
תלמיד: אחרי זה מה אנחנו צריכים לעשות? אחרי זה צריכים לחפש איך בתוך זה מוצאים נקודת דבקות בבורא בלי לברוח מהמצב הזה? מה השלב הבא?
השלב הבא הוא שכל דרך מהמצב הנוכחי שבו אנחנו נמצאים, בערמת הזבל שלנו, באגו שלנו, יציאה ממנו וכל נקודה בדרך היא רק אחיזה יותר ויותר באין עוד מלבדו טוב ומיטיב, בבורא.
תלמיד: ופה צריך לדבר על איך אנחנו יוצרים כזאת אוירה שעוזרת לכל אחד לעשות את המאמץ.
איך אנחנו יוצאים מהנקודה הזאת של הזבל למעלה מאיתנו. בתנאי שאנחנו אומרים, שמה שאנחנו קיבלנו זה לא זבל. זה בא מהבורא ולכן אני צריך להתייחס למה שיש לי כאור, כטוב, כמיטיב, כי יש לי אחיזה בבורא. ואז אני מסתכל על כל הדברים האלה למרות שהם חושך וכל מיני בעיות והכול, אני מסתכל על זה כמו על מנוף שדווקא עוזר לי לצאת מעל מנת לקבל מהאגו שלי, לצורה על מנת להשפיע. על מנת להשפיע עדיין אין, אבל זה שאני אומר שזה בא מהבורא ואני תופס אותו ואוחז בו, אני בצורה כזאת כבר נכנס לעיבור.
תלמיד: אנחנו בעצם במצב הזה לא מחפשים לצאת מהמצב אלא למצוא בו בורא.
אתה צודק. אני לא מחפש לצאת ממנו. עכשיו אני מבין מה אמרת. לא, לצאת ממנו לא. אני מחפש רק לאחוז בבורא. אין שום תנועה, אצלי אין שום בעיה. אני לא מחפש, אני רואה את הזבל שהופך להיות אותו כלי ואותו מצב שממנו אני מתחיל לצמוח, מזה דווקא כל הרצונות האלה שבתוך הזבל הזה. זה כמו שאנחנו מזבלים עצים, ומתוך זה אנחנו מוצאים את הכוחות להתקדמות.
תלמיד: זה כאילו אני ממשש בחושך את המקור הזה שלו ששם יש בורא בפנים. זה מה שאני רוצה למצוא.
לא, לא בתוך הזבל אני מחפש את זה. למעלה ממנו. אני אוחז בבורא שממנו, מלמעלה מגיעה לי כל ערמת הזבל שאני רואה בתוך הרצון לקבל שלי ואני רוצה לאחוז בבורא. אני לא רוצה להיות בתוך הזבל ולנגוע, אלא מפני שקיבלתי אותו ועל ידו דווקא אני הגעתי לנקודה שאני אוחז בבורא, אני מצדיק אותו, אני אומר שיופי, זה מה שהביא אותי למגע עם הבורא.
תלמיד: ואני צריך סביבה כדי לעזור כל פעם לכל אחד מהחברים כדי לעשות את המאמץ הזה?
לא רק זה, כדי לאחוז בנקודה הזאת במגע עם הבורא, כי יש כל מיני שינויים ומצבים, והבורא במיוחד מסדר לנו בהתאם לקבוצה וכל המצבים, שאנחנו נבנה את הקשר בינינו, כי בקשר בינינו, שם אנחנו נתחיל לגלות אותו, אחרת אנחנו נשאר כנקודה. את הנקודות האלה אנחנו צריכים לחבר בינינו ומהן אנחנו בונים את הפרצוף. אם אתם רוצים עד כדי כך תפתחו את זה גם בתוך התסריט של ישיבת החברים, בבקשה.
אבל אני רק רוצה שתבינו למה אני ממליץ לכם לעשות את זה, כדי לחזק את החומר, כדי להכיר אותו יותר. וגם כשאתם תעשו זה, זאת תהיה פעולת הפצה לכל הכלי, גם הכלי יתקרב לנושא ואולי תשלחו מקודם גם להם את הקטעים, אני לא יודע איך אתם [מתארגנים] לפני ישיבת חברים, עם הקטעים וכולי, ושישתתפו. ואז אם לא לפי ההבנה, אז לפי ההרגשה בלב, שהכלי הגדול יתכלל סביב זה ואנחנו נתקדם. זה מה שיש לפנינו, אם אנחנו אוחזים בנקודה הזאת קדימה, קדימה, הלאה כבר אנחנו נכנסים לשביל.
שאלה: אפשר רק להבין, אנחנו אומרים שאנחנו צריכים להגיע למצב שרואים שכל דבר מגיע מהבורא, וגם לברך על זה, ולא לבקש שום שינוי?
כלום. אם זה מגיע ממנו איך אתה יכול לבקש שינוי?
תלמיד: אז איך זה מסתדר עם זה שאנחנו אומרים שצריך לחפש את החושך?
את זה תעזוב. אני מעורר את החושך, זה כבר משהו אחר, שאני ממהר את ההתפתחות שלי, זה אחר כך.
תלמיד: ואם הצלחתי להגיע למצב שאני באמת רואה שהכול ממנו, ואפילו להגיד שזה טוב ומיטיב, בהרגשה?
נראה, אתה צריך לעשות את זה עם הקבוצה, יש מה לעשות בנקודה הזאת עצמה. אל תחשבו שאתם כבר יכולים [לעלות] לשלב הבא.
שאלה: לא ברור איך לבנות כזה תסריט. חלק ממנו הוא חלק מאוד רגשי, איך אני עברתי מצבים וכדומה, או שאני קורא איזה מאמר. ואם אני הולך לפי מה שכתוב זה מאוד יבש, אחת שתיים שלוש וזהו. אז על מה לבנות פה תסריט?
תבנה מאחת שתיים שלוש וארבע.
תלמיד: אם זה אחת שתיים שלוש אני לא רואה שיש הבדל בין כל אחד בתוך העשירייה, איך לבנות את זה יותר?
תעשו ציור איך אתם מגלים את החושך, איך אתם רואים שאין לכם שום יציאה ממנו. שזה לא החושך בעולם הזה אלא זה חושך רוחני, שאין לכם עתיד, שאתם לא יודעים איך להתקדם, שאתם כבר נמצאים בזה כמה שנים כל אחד, יש אנשים שנמצאים כאן עשרים ואפילו יותר שנים, ומה קורה הלאה. אתם כבר הגעתם למצב שאתם בשלים להתחיל לעלות, ולזה אני מזמין אתכם.
וכאן צריך להיווצר כלי מאוד מיוחד, חזק. תראה איזו קבוצה [יש כאן], ועוד מה יש לנו מהחוץ, מחו"ל. אנחנו צריכים לחבר את כל הדברים האלה, אתה יודע איזו עוצמה זו, זה משהו שאין בעולם דבר כזה ולא היה במציאות. מתי זה כך היה לפי כמות, ולפי איכות תראו מה שעוד יהיה.
אז תבררו מה זה חושך. איך אתם מגיעים מהחושך לזה שזה דוחף אתכם לחפש מגע עם הבורא. איך אתם תופסים את המגע עם הבורא, באיזו צורה אתם אוחזים בנקודה הזאת, או בצינור בוא נגיד, שהבורא בזה ממלא את הכלי שלכם. הוא ממלא את הרצון לקבל שלכם באור של השפעה, והרצון לקבל מרגיש את האור של ההשפעה כחושך. אבל זה לא חושך אלא זה "אורתא", זה אור רק האחוריים של האור, מפני שככה אנחנו עדיין בנויים ברצון לקבל. תתחילו כך. אני לא חושב שזה שטחי, תעשו מזה עניין רגשי.
תלמיד: אתה יכול לתת לנו מיני דוגמה איך לעשות כזה דבר? אני עדיין רואה את זה כמו סיפור סבתא, שאני אגיד עכשיו שהייתי בכזה מצב או בכזה מצב?
תעשה מזה תיאטרון. לא סיפור סבתא אלא תיאטרון. תעשה איזו אריָה כמו באופרה, שאני מגלה את החושך בחיים הרוחניים שלי אחרי עשרים שנה, שאין לי כלום, ומה קורה הלאה. ואני רואה שכולם מצליחים ואני לא. אני לא מבין כלום ופעם הרגשתי יותר, פעם הייתי, כמו שבעל הסולם אומר, בצורה יותר מוצלחת, והיום אני לא, וכן הלאה. אני מגלה חושך, ומה יהיה לי. לשאול בצורה גשמית, בצורה אגואיסטית, "מה יהיה לי".
וכאן אני מתחיל להיזכר שכל העבודה שלי בחיים זה למצוא מגע עם הבורא, ועל ידי זה שאני מוצא מגע עימו, כל החושך מוצדק. זה מגיע מהבורא, מאין עוד מלבדו, טוב ומיטיב, למה הוא עשה לי חושך? כדי שאתחיל לחפש אותו, על ידי זה הוא מדרבן אותי לחפש אותו, ובזה אני מתחיל. אז איפה הבורא? איך אני מוצא אותו? אני צריך לבנות אצלי בפנים איזו הרגשה שמה שאני מקבל בחיים שלי, זה הכול מאין עוד מלבדו, ממנו. אז אני בונה איזה קשר.
איך אני יכול לבנות את הקשר הזה? אני שואל את החברים והם עוזרים לי, הם מנסים לעבוד עלי ואני עליהם, שמה שאנחנו מקבלים בחיים זה הכול מהבורא. יופי, אם זה מהבורא, כל מה שמקבלים זה לא חשוב. אם זה ממנו, זה טוב. אין משהו אחר. ככה זה.
איך אני נעצר בזה ואומר שזה טוב? רק על ידי זה שיש סביבה, זה הכי קל. או שזה ממאורעות החיים וזה ייקח המון זמן. אבל הכי קל זה מהסביבה, שאנחנו כולנו מדברים שמה שיש זה טוב, אלא הטוב הזה מתקלקל ובא בצורת חושך ורע מהרצון לקבל שלנו, כי הכלים שלנו הפוכים.
תלמיד: יש לי שני דברים לברר. מצד אחד איך לא להפוך את זה לתיאטרון שנרגיש שהוא דוחה, שהוא מאוד חיצוני, שהוא פולחני, איך לא לגלוש לכזה דבר? ומצד שני, מה פה הגבול בין לדבר על מצבים לבין לגלות מצפוני ליבו, הכוונה לדברים יותר פנימיים שיכולים להזיק?
אתם צריכים לחשוב איך עושים את זה. באמת אני לא מבין, הרי יש לכם כאן אנשים יצירתיים שיכולים [לעשות זאת]. וזו גם לא צריכה להיות כל כך יצירה אלא האדם מדבר מתוך ליבו. אתם יכולים לעצב את המצבים האלו, אחת שתיים שלוש ארבע, ומזה לבנות את התהליך.
תחשבו על זה, תדברו על זה, תבנו את זה כמה שיותר, תנסו. ומחר נראה איך זה יהיה. ולא חשוב מה שיהיה, העיקר שאתם תעבדו על זה, תתכללו בזה עם כל הכלי העולמי. אתה מבין שזה איזה מעשה. ממש נעלה על הדרגה הראשונה הזאת.
שאלה: אני פה בערך 12 שנים וזאת הפעם הראשונה ששמעתי אותך אומר שאנחנו בשלים להתחיל לעלות. ובגלל מה שאמרת שאולי אפשר להתחיל לקרוא "שמעתי" ועוד מהמקורות, אז מתוך התפיסה הזו אולי נעשה משהו כזה במקום שכל אחד יספר כמה קשה לו לקיים את מה שאתה אומר. פשוט נשתדל לקרוא משהו עם הכוונה הזו, ולראות איך לממש את הדברים שלך.
זה לא מ"שמעתי", אני ממליץ לקרוא את הקטעים האלו שקראנו היום. כולם בעצם מדברים על המצב הזה.
שאלה: בהמשך לקודמי, באמת כשחושבים על זה, כל הצעה שלי מעורבבת ברצון לקבל ולכן זה כל כך חשוב להידבק למקורות ברגעים האלה, באמצע היום, בזמן שלא מתאים לי להיכנס לזום, בכל דבר. ובטח עכשיו לפני הפעולה של ישיבת החברים, זה מאוד חשוב שנחדד את מה שכתוב במקורות כי לנו מעצמנו אין כלום, פשוט אין כלום.
בסדר. יש לכם מקורות, תחדדו את זה.
שאלה: לפי מה שהבנתי איך לעורר את החושך, אצלי זה מתפרש כמשהו חדש כמו מהפיכה. אנחנו תמיד אומרים להיות בקו ימין ופה אנחנו מעוררים את השמאל, נמצאים בשמאל.
לא, את זה אמרתי על ישיבת החברים שאתם צריכים לברר כל מצב ומצב. זה לא שאני בחיים הפרטיים שלי מעורר את החושך, אלא בחיים שלי אני צריך להיות כל הזמן דבוק עם האור העליון, עם הבורא שנותן לי את החיים. החושך שמתגלה מעורר אותנו לחפש את הבורא.
תלמיד: הבנתי שעכשיו צריך להתעמק בחושך. הבנתי שאנחנו צריכים קודם להיכנס למצב הזה כדי לראות עד כמה אנחנו בחושך.
זה כדי להראות את התהליך. לא שאתה צריך לעשות את זה, אלא כדי להראות את התהליך. אם אתה נמשך לאור, החושך מתגלה מעצמו כדי לדחוף אותך עוד יותר לאור. זה ברור, כך זה צריך להיות.
תלמיד: ההמלצה שלי שאנחנו ניקח עשרה פסוקים שאנחנו נלמד אותם בשיעור בוקר, נעבור עליהם ונביא לישיבת חברים. שתהיה לנו התכללות בכל הכלי בשיעור בוקר ומשם ייצאו לנו רעיונות.
יפה מאוד. תבחרו עשרה קטעים, שיהיה ככה. אני לא רוצה להגיד לכם מה לעשות.
שאלה: בין השיעור והסעודה בכל קבוצה, בכל עשירייה בכלי העולמי, בדרך כלל יש זמן שבו אנחנו מתאספים ועושים פעולות קבוצתיות. כנראה שאחרי השיעור הזה כל עשירייה בעולם תתיישב לכתוב את התסריט הזה. השאלה היא האם כדאי שאת התסריט הזה של כל עשירייה מהחברים בכלי העולמי, נשלח למי שיבנו את הליין אפ המשותף הזה של ישיבת החברים העולמית?
אני לא יודע. אתם תסכמו ביניכם ותעשו ביניכם את הכול. אתם רוצים שאני אאכיל אתכם מהבקבוק עם המוצץ? תעשו מה שצריך. קיבלתם שיעורי בית, מחר נראה.
תלמיד: אני רוצה להגיד שאחרי השיעור אנחנו נתאסף ויהיה נציג אחד מכל שולחן. אנחנו מבקשים עכשיו שתחליטו כדי שנממש את מה שנעשה כאן. ראשי השפות יפתחו זום לכל שפה, ומיד אחרי השיעור לפני הסעודה, תהיה לנו שעה שבה אנחנו נוכל להתחיל ולקבל את הכיוון למה שיהיה בישיבת חברים.
בסדר, איך שאתם רוצים, אני לא רוצה לקבוע שום דבר.
(סוף השיעור)
https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/JY4URBJe?language=he
-
"פה-להם, ולא ידברו; עינים להם, ולא יראו." (תהילים, קט"ו, ה')↩