שיעור בוקר 22.07.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

העוצמה הרוחנית שבה תאספות הפיזית –

קטעים נבחרים מן המקורות

קריין: קטע מס' 1.

"התחיל התיקון, שתהיה התאספות ואגודת אנשים לעבודת ה', שהתחילה מאברהם אבינו וזרעו, שתהיה קהילה מקובצת לעבודת ה'. והיה אברהם הולך וקורא בשם ה', עד שהתקבצו אליו קהילה גדולה, שנקראו "אנשי בית אברהם", והיה הדבר הולך וגדול, עד שנעשה קהל עדת ישראל. וגמר התיקון יהיה לעתיד, שיעשו כולם אגודה אחת, לעשות רצונך בלבב שלם".

("שם משמואל")

שאלה: הנושא הוא "העוצמה הרוחנית שבהתאספות הפיזית". איזו עוצמה יש בהתאספות פיזית לעומת התאספות וירטואלית?

אני לא יודע לברר, לשקול זה כנגד זה. אין תשובה. בטוח שהתאספות פיזית היא יותר מהתאספות ווירטואלית, אבל יכול להיות שהתאספות וירטואלית היא אפילו יותר עוצמתית מהתאספות פיזית. נראה, אולי הוא מוסיף עוד.

תלמיד: מה מיוחד בהתאספות פיזית בשונה מהתאספות וירטואלית?

השפעה הדדית שיש בכל אחד על אחרים.

תלמיד: אני זוכר שבתקופת הקורונה כשהיינו בבתים, אמרת שהמרחב הווירטואלי הוא מעין אמצעי בין הגשמי לרוחני, ואפשר להשיג הרבה, עד כדי כך שהייתה תחושה בתקופה מסוימת שזאת המציאות החדשה, כל אחד בפינה שלו ויחד עם זה מתקשרים ברובד וירטואלי. אחר כך חזרנו לצורה הפיזית ושוב פעם זה קיבל את החשיבות שלו. האם זה עניין של זמנים?

זה עניין של התקופה. כן.

תלמיד: היום בתקופתנו, אם יש הזדמנות להתאספות פיזית, אז האם היא נכונה וחשובה יותר או לא?

ודאי שהתאספות פיזית חשובה הרבה יותר מהתאספות וירטואלית.

תלמיד: מה יש בהתאספות פיזית ששם אני יכול להשיג הרבה יותר עוצמה רוחנית מאשר בהתאספות וירטואלית?

השפעה של כל אחד על כולם, זה מה שאני רואה. אבל מהצד השני כל הזמן צריכים לעורר את עצמם ולהשתדל להתקרב ולא ללכת, "לא תתורו אחרי עיניכם".

תלמיד: הדור הזה הוא יותר וירטואלי, אני רואה שלאנשים הרבה יותר קל במרחב הזה מאשר בפיזי. האם אי אפשר להגיע בווירטואלי לעוצמות כאלו כמו בפיזי, להשפעה הדדית כזאת?

אנחנו רואים שאומנם אנשים לומדים בכל חלקי כדור הארץ, אבל בכל זאת יש להם צורך להגיע מידי פעם להתקשרות פיזית.

שאלה: כל פעם אנחנו מתסכלים על המצב מסיטואציה אחרת שאנחנו עוברים, בוחנים אותו ומקבלים כך זוויות ורשמים. אם אני מסתכל אחורה על התקופה של הקורונה, בתקופה הזאת הורגשה התקדמות מאוד חזקה, והייתה תחושה שכל הכלי העולמי כולם שווים, ואתה גם פנית לעשיריות, לא פנית לאנשים בודדים. הייתה תחושה מאוד חזקה של שוויון, שכולנו אחד. אחרי הקורונה המרכז עבר לפתח תקווה, הכלי העולמי שואל שאלות רק אחרי שפה שואלים שאלות, וזה יוצר תחושה של חוסר שוויון בכל הכלי העולמי. בנוסף, במצב הקיים כמעט בכל עשירייה חלק מהאנשים יושבים בבית, לא נמצאים פה פיזית. האם החלוקה הזאת שנוצרה היא דבר שהוא נכון, או שעדיף להיות או כך או כך?

צריכים לעבוד לכיוון זה שלא תהיה חלוקה.

תלמיד: שיהיה אחיד?

שכולם ירגישו קשר דרך העשיריות לעשירייה אחת עולמית.

תלמיד: כמו שהיה בקורונה, שזו תהיה ההרגשה, זה צריך להיות הכיוון?

כן.

תלמיד: האם הפורמט היום הוא פחות טוב?

הוא לא פחות טוב, אלא אנחנו לא מוכנים לפורמט כזה של לעשות עכשיו חיבור כעשירייה אחת.

תלמיד: האם הפורמט הזה יהיה נכון שיגיע בנו צורך פנימי למצב הזה, שנרגיש את זה, שכרגע אנחנו עוד לא מרגישים?

כן. אני מאוד מקווה שכך זה יהיה בקרוב.

שאלה: האם אפשר להגיד שפיזי או וירטואלי יותר מועיל לפי הסגנון של החבר, או שזה מוחלט שפיזי טוב יותר מווירטואלי לכולם?

אנחנו רואים שהמקובלים בכל זאת מחשיבים את הפיזי יותר.

שאלה: אני זוכר שכשחזרנו מהקורונה היה לא פשוט לחזור, הייתה ממש התנגדות, והיו כל מיני סיבות, תירוצים. בדיעבד זה מורגש כמשהו שהיה מאוד נכון לעשות. האם המדד הפשוט הזה הוא נכון, כלומר מה שאתה לא רוצה לעשות, כי בדרך כלל הרצון לקבל לא רוצה, זה סימן שזה משהו שנכון לעשות אותו?

יכול להיות. כן.

שאלה: מה זו עוצמה רוחנית?

זה כוח שמושך את האדם לממש את תיקון הבריאה.

תלמיד: אמרת לנו לא מזמן שהמיוחדות והכוח שלנו הם בזה שאנחנו יודעים להתגמש בכל מצב. כל מצב שהבורא מביא לנו בכל רגע אנחנו יודעים להתגמש ולהיות ראויים למצב הזה. אנחנו עכשיו במצב מסוים, איך אנחנו מעלים את הכוח שלנו בכל רגע, לא משנה וירטואלי, פיזי? הרי אנחנו מדברים פה על הרגשה, חבר אומר שהוא מרגיש שאנחנו לא כאחד, שיש שוני בין זה לזה. איפה פה התיקון שלנו במאמץ המשותף שלנו, שלא משנה מה אנחנו מקבלים מהבורא נרגיש שכולנו כאחד?

אתה צודק.

תלמיד: אבל עם הצדק הזה לא הולכים למכולת. אני רוצה לבוא כל יום ולא לבלבל לעצמי את המוח, אני רוצה להרגיש שכולנו לאותו כיוון, למטרה, שאנחנו באמת רוצים להתחבר, וזה לא משנה אם החבר נמצא עכשיו על המסך הקטן פה בטלפון או שנמצאים פה אחד ליד השני. מה חסר לנו להרגיש בינינו שכולנו באותו כיוון, שכולנו רוצים את אותה מטרה ברצון אחד?

חסרה לנו רצינות.

תלמיד: אמרת עכשיו מילה מאוד מאוד חשובה, כי גם אתמול היה לנו דיון על זה. מה זו רצינות?

רצינות היא שנוכל להבין שכל העתיד הטוב שלנו תלוי רק בחיבור.

תלמיד: אני אגיד פה מילה שאמרנו לא פעם אחת, מסירות נפש. כל אחד צריך לבוא כל יום מחדש, לאסוף את הכוח שלו, לא בשביל עצמו, בשביל החברים. מה צריך לבקש מהבורא, איזו תפילה, כדי שייתן לנו את הכוח המשותף הזה, שלא יהיו לנו תירוצים? אני אתן לך דוגמה, אני יכול לקום 3 פעמים בשבוע לשיעור, אבל אתה רואה שחברים לא עומדים בהתחייבויות האלה, אז איפה פה הרצינות, ההתחייבות, המסירות? אולי באמת אין להם כוח. מה אנחנו צריכים לבקש מהבורא שלכולנו תהיה את ההתחייבות הזאת, הרצינות הזאת, שנהייה כולנו למטרה?

צריכים להתפלל שלכולם יהיה כוח, כמו שאמרת. לבקש מלמעלה שישלחו לנו כוח.

תלמיד: אני מבקש את זה ואני אמשיך לבקש את זה, אני לא אפסיק לבקש.

לזה אין תחליף.

תלמיד: בין אם זה וירטואלי ובין אם זה פיזי, אחד הדברים שקובעים זה המאמץ, כי הוא מביא אותך בצורה שונה לשיעור. זו בעצם הנקודה החשובה, המאמץ בחשיבות המטרה.

קריין: קטע מס' 2.

"אם מתאספים כמה יחידים שיש להם הכח הקטן הזה, שכדאי לצאת מאהבה עצמית, אלא שאין להם כל הכח והחשיבות לדבר השפעה, שיוכלו להיות עצמאים בלי עזרה מבחוץ, וכל אלה היחידים מתבטלים כל אחד להשני. כולם יש לכל הפחות בכח, את ענין של אהבת הבורא, אבל בפועל, לא יכולים לקיים את זה, אז על ידי זה שכל אחד נכנס בחברה ומתבטל את עצמו להחברה אז נעשה גוף אחד, שהגוף הזה מורכב, למשל מעשרה אנשים, הרי יש להגוף הזה כח, פי עשרה מכפי שהוא היה יחידי".

(הרב"ש. מאמר 6 "אהבת חברים - ב'" 1984)

קריין: קטע מס' 3.

"הכלל העיקר לבוא לדרך השי"ת באמת, הוא על ידי דיבוק חברים, כמ"ש בפרקי אבות "קנין תורה אחד ממ"ח [48] דברים שהתורה נקנית בהם הוא בדיבוק חברים". והאיך הוא דיבוק חברים? שמתאספים ביחד, וכל אחד נתבטל בפני חבירו בראותו מעלת חבירו, ונעשה שפל בעיני עצמו וחבירו גדול ממנו, ואוהב את כל אחד ואחד, ורצונו וחשקו לכנוס ממש בכל אחד ואחד מחמת שמחה ואהבה."

("מאור ושמש". פרשת ראה)

שאלה: על מה צריך לשים יותר דגש, האם לבטל את עצמי, או לראות את מעלות החבר, לאהוב את החבר?

לראות את מעלות החבר זה הכי חשוב.

שאלה: יש הרגשה שכל הקטעים שאנחנו קוראים וגם כל כתבי המקובלים לא נותנים מענה לשאלה הזו של ההתאספות הפיזית או הווירטואלית, כי כשהמקובלים כתבו לא היה המרחב הווירטואלי. נגיד כשרב"ש כותב "מתאספים", אני לא יודע למה הוא מתכוון, אולי אנחנו יכולים להתאסף במערכת הערבות כמו שעשינו בעבר. כשאנחנו מדברים על חשיבות ההתאספות הפיזית לעומת הווירטואלית, אז מה המעלה של התאספות פיזית על ווירטואלית?

השפעה, שכל אחד מושפע יותר מחברים.

תלמיד: הרבה פעמים כשהיינו במערכת הערבות וכשיוצא כך, אז יש הרגשה של קרבה מאוד גדולה דווקא בתוך המערכת הווירטואלית.

לפעמים כן, לפעמים לא. אבל אנחנו מדברים בכל זאת מה עדיף. עדיף שכולם יישבו וירגישו את העיגול.

תלמיד: כלומר אתה אומר, שכשיש את האפשרות, אז תמיד עדיף הפיזי.

אם יש אפשרות בין פיזי או וירטואלי, פיזי תמיד עדיף.

תלמיד: אני חושב שהשאלה העיקרית שצריכה להישאל היא, כמה חשוב לשבת סביב הרב, כמה חשוב שאנשים יהיו פה ויהיו סביבך מאשר יישבו בבית.

זה כבר עוד עניין. אבל לפחות אם לשבת לבד או בעשירייה עם הספרים, אז ודאי שלשבת עם העשירייה ועם הספרים זה לאין ערך יותר חשוב.

תלמיד: אני רואה אותך כל בוקר, הבריאות שלך היא לא כל כך טובה, ואתה כל כך מתאמץ לבוא לפה. אתה נותן את הנשמה ואת כל החיים שלך ומגיע לפה, ואנחנו יושבים בבית, איך אפשר? אתה הדוגמה הכי טובה בשבילי, שאני צריך לעמוד מולך. אני חושב שהשאלה פה היא לא שאלה אם להגיע או לא להגיע. אם הרב נמצא פה ויורד כל בוקר ונותן את כל החיים שלו במצבים הכי קשים, אז האם אני צריך לשאול את עצמי אם לבוא לפה או לא לבוא? אני חושב שזו בכלל לא שאלה.

יש ויש. לא בגלל זה אני עושה את הביקורת על מי שלא בא, אלא לכל אחד יש נסיבות משלו.

קריין: קטע מס' 4.

"מקודם תחילת הכול כשמתאספים, צריכים לסדר שיבחו של החברים, את חשיבותו של כל אחד מהחברים. ובשיעור שמשער את גדלות של החברה, בשיעור זה הוא יכול לכבד את החברה. ואחר כך יתפלל. היינו, שכל אחד צריך לעשות ביקורת על עצמו, עד כמה הוא נותן כוחות עבור החברה. ואז, כשרואים, שאין להם כוח לעשות מה שהוא לטובת החברה, אז יש מקום לתפילה, שהקב"ה יעזור לו, שייתן לו כוח ורצון לעסוק באהבת הזולת."

(הרב"ש. מאמר 17, חלק ב', "סדר ישיבת החברה", 1984)

שאלה: איך יוצרים עוצמה של אסיפה כשלכל אחד בכלי יש תנאים אחרים?

דווקא מזה באה העוצמה של האסיפה.

תלמיד: במה בדיוק מוגדרת העוצמה? מה זו אסיפה עוצמתית?

מסך כל הרצונות המשותפים של החברים כשכולם רוצים במטרה, כל אחד מטבעו, וכך הם מתחברים. אפילו שלא יודעים את זה, כמו בתחילת דרכם שלא יודעים בדיוק במה מתחברים ואיך מתחברים, איך בדיוק לשלב את החסרונות שבכל אחד ואחד, אבל זה עובד.

תלמיד: כשיש התאספות, מה להביא להתאספות?

כשיש התאספות אני צריך להגיע להתאספות עם החיסרון. אם אני עכשיו לא מתחבר לחבריי, אז לא תהיה לי הזדמנות יותר להתחבר, ואם אני מתחבר אליהם, אז יש לי עכשיו אפשרות להגיע למטרת הבריאה, למטרת החיים.

תלמיד: ומה זה מקום ההתאספות? כי כל אחד מתאסף בתנאים שונים, אז מה זה המקום שבו כל הרצונות מתאספים?

זה מקום שבו כל הרצונות מתאספים.

תלמיד: איפה הוא קורה?

באוויר.

תלמיד: האם אתה מביא רצון לאוויר? איך זה עובד?

אני מגלה במקצת את הרצון שלי כלפי החברה כולה, ומקווה שגם הם עושים כאלה פעולות כלפיי וכלפי כל אחד ואחד. ואז הרצונות שלנו הופכים להיות לעיגול שהוא הנשמה הכללית.

תלמיד: במה תלויה היכולת שלי להיות חלק מהאסיפה?

היכולת תלויה בהכנה שלך, עד כמה אתה חושב על זה, עד כמה אתה משתוקק לזה.

שאלה: יש לפעמים הרגשה שאם חבר לא נמצא, לא יושב איתנו בשולחן, אז אין שטח עבודה משותף.

כן.

תלמיד: איך העשירייה צריכה לעבוד עם זה?

להשתדל להביא את כולם לשיעור, שהשיעור יהיה פעולה משותפת של כולם.

תלמיד: אם קורה שחבר לא מצליח להגיע, מהי הפעולה שהעשירייה צריכה לעשות?

העשירייה רוצה להשלים אותו, כאילו שהוא נמצא.

תלמיד: איך עושים את זה?

תחשבו, ואתם תראו.

שאלה: אמרת בעבר שהרב"ש התייחס בצורה מאוד רצינית להכנה לקראת כל מפגש עם חברים. אני חושב שיש כאן עצה בקטע איך הוא עשה את זה. האם כל אדם צריך לעשות הכנה פרטית להתאספות, או לפני התאספות של עשירייה נדרשת גם הכנה משותפת?

אני חושב שזה טוב לעשות הכנה משותפת לאסיפת הקבוצה, אבל אם יש לזה זמן ותנאים.

קריין: קטע מס' 5.

"בתנאי כשהם מתאספים, כל אחד יחשוב, שהוא בא עכשיו להמטרה לבטל את אהבה עצמית, היינו שלא יחשוב עתה איך למלאות את הרצון לקבל שלו, אלא יחשוב עכשיו עד כמה שאפשר רק על אהבת הזולת, רק על ידי זה הוא יכול לקבל רצון וצורך, שצריכים, לקבל תכונה חדשה שנקרא רצון להשפיע. ומאהבת חברים הוא יכול להגיע לאהבת הבורא, היינו שרוצה להשפיע להבורא נחת רוח."

(הרב"ש. מאמר 6 "אהבת חברים - ב'" 1984)

סדנה

נדבר על העוצמה הרוחנית שיש שבהתאספות הפיזית.

*

(סוף השיעור)