מאמר 27 – משנת 1985

"ראית את אחורי"

("שלבי הסולם", כרך ב' - ספר שמות, שמות, עמוד 6)

שיעור בוקר 31.03.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 10.04.2002

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/SH7QWWW8?activeTab=downloads&mediaType=video

"ויאמר "הראני את כבודך, והסירותי את כפי, וראית את אחורי, ופני לא יראו" (שמות ל"ג). ויש להבין, מה מרמזת לנו את השאלה של משה רבנו עליו השלום, והתשובה של הקב"ה בנוגע לעבודה שלנו.

הנה האדם, כשמתחיל להכנס לעבודת ה', הוא משתוקק לראות את כבוד ה'.

היינו, בזמן שה' מאיר לו, זאת אומרת, בזמן שיש לו טעם בתורה ובמצות ומשתוקק לרוחניות, אז הוא יכול לעסוק בעבודת הקודש, ואז הוא יודע בעצמו, שהולך בדרך ה', ומרגיש את עצמו, שהוא מרים מעם, שכל הכלל מגושם, ורק הוא יודע ומבין, מה זה רוחניות.

והיות שידוע שאמרו חז"ל (אבות פרק ד', ד') "רבי לויטס איש יבנה אומר, מאוד מאוד הוי שפל רוח". לכן יש לו עבודה גדולה, שימצא בעצמו איזה חסרון, שיכול לומר, שהוא שפל. אבל היות שמצוה לקיים מאמר חז"ל, אז לוקח את זה למעלה מהדעת, ואומר, בטח שעדיין הוא לא שלם.

וכמו כן יש זמן אחוריים, היינו, שלא מאיר לו את החשק לתורה ולמצות, ולא מרגיש חסרון בזה שאין לו תשוקה לדביקות ה'. ובמצב של אחוריים האדם יכול לראות עצמו, היינו את מצבו האמיתי, איך הוא, אם עוד הוא רואה שהוא מרים מעם, והוא צריך אז לעבוד על שפלות, לקבל על עצמו המצוה של שפלות למעלה מהדעת, ומסתכל על אנשים אחרים, שהם עומדים במצב של ירידה ברוחניות, והוא במצב עליה. נמצא, שרק בזמן אחוריים הוא יכול לראות האמת, מה שאם כן בזמן הפנים הוא יכול לרמות את עצמו.

אבל גם במדרגת אחוריים יש הרבה הבחנות. כי אם האדם כבר נכנס בעבודה של אמת, היינו בדרך שצריכים לעבוד בעל מנת להשפיע, שרק אז מתחילים להרגיש את מצבים אמיתיים של אחוריים. כי אז לפעמים באה תמונה של אחוריים, שהוא רואה הנפילה שלו, הגם שהיה לו מצב של פנים, לפני הנפילה למצב שבו הוא נמצא. אבל עכשיו, זה שהוא רואה, שאין לו שום תשוקה לא לתורה ומצות, ולא לתפילה, וכדומה, והוא מרגיש, שהוא עכשיו ככלי ריק, שאין לו שום לחלוחית מעבודת ה'. נוסף לזה, הוא רואה בעצמו, כאילו אף פעם לא עבד עבודת הקודש, ובכלל הוא לא יודע עכשיו מה זה עבודת ה'.

ולפעמים הוא בא לידי חשכות, שאם הוא מתחיל לדבר עם עצמו, שצריכים להכנס לעבודה, וזה לא תכלית, להישאר בלי שום תכלית בחיים, אז נדמה לו, שהוא מדבר לעצמו דבר חדש, שאף פעם לא שמע מענינים רוחניים. ואז הוא מתפלא על עצמו, איך אפשר להיות הרגשה כזאת, שהוא נמצא עכשיו במצב של מתחיל, שאף פעם לא עסק בעבודה, בו בזמן שנשאר קצת רשימו בזכרונו, שהיה חשב את עצמו, שהוא היה תמיד בין המתקדמים בעבודה, ופתאום הכל נשכח מלבו, והוא זוכר זה רק כמו בחלום.

נמצא, שהוא רואה את מצבו האמיתי רק בזמן של אחוריים. וזהו "וראית את אחורי ופני לא יראו". ואז יש לו כבר מקום לעבודה, היינו לבקש מה', שיקרבו אליו, ויגלה לו את הארת פנים שלו, שאז הוא בא לידי תשובה "עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לכסלו עוד".

ועיין בהקדמה לתע"ס (אות נ"ג, נ"ד) וזה לשונו, "וצריכים לדעת, שכל ענין העבודה בקיום התורה והמצות בדרך הבחירה, נוהגת בעיקר בב' בחינות של השגחה המוסתרת, ועל זמן הזה, אומר בן הא הא, "לפום צערא אגרא". שהיות שהשגחתו יתברך אינה גלויה, ואי אפשר לראותו יתברך אלא בהסתר פנים, דהיינו רק דרך אחוריו. אמנם אחרי שרואה ה' יתברך, שהאדם השלים מידת יגיעתו, וגמר מה שהיה עליו לעשות בכח בחירתו והתחזקותו באמונת ה' יתברך, אז עוזר לו ה' יתברך, וזוכה להשגת השגחה הגלויה, דהיינו לגילוי פנים.

נמצא לפי הנ"ל, שהתחלת העבודה בדרך האמת, היא בבחינת האחוריים. וזהו בכדי שהאדם יכין לעצמו כלים, ששם ישכון אור ה'. וכלים נקראים רצונות. זאת אומרת, שמטרם שהאדם עובר את בחינת האחוריים, אין הוא יודע, שצריך שה' יעזור לו, אלא חושב שהוא בכוחות עצמו יכול להגיע לשלימותו, ולא צריך לעזרת ה' באופן יוצא מהכלל.

אלא שיודע ומאמין, כנוהג בישראל, הגם שהאדם רואה, שהשכל מחייב, שהאדם הוא עושה, מכל מקום הוא מאמין, שה' עזר לו להשיג את מבוקשיו. מה שאם כן בעבודה דלהשפיע, האדם רואה, שהשכל אומר לו, שאין בידו להגיע לדרגת השפעה, אלא יושב ומצפה, שה' יעזור לו. נמצא, שרק זה נקרא, שהוא נצרך לה'. וזה נקרא כלי ורצון.

כי דרך האמת נקראת "לשמה", היינו שעושה הכל בעל מנת להשפיע נחת רוח לה'. ואז באה לו התנגדות הגוף, שטוען, שהוא מבין, שכל עבודתו היא למלאות לכלי הגוף, שהיא בחינת אהבה עצמית. ואז מתחיל האדם להבין, שאין בידו ללכת נגד הגוף. ואז הוא נצרך לעזרת ה'. וזה נקרא, שכבר יש לו כלי, היינו רצון וצורך שהבורא ימלא אותו. ואז מתקיים בו מה שאמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו" (זהר נח ובהסולם אות ס"ג) וזה לשונו, "אתא בר נש, אם האדם בא לטהר, עוזרים אותו עם נשמה קדושה, ומטהרים אותו, ומקדשים אותו, ונקרא קדוש".

הרי אנו רואים, מטרם שיש לו כלי, לא יכולים לתת לו אור. אלא לאחר שנקבע בלבו, שצריך עזרה מאת הקב"ה, אז הוא מקבל עזרה, כנ"ל, שדוקא בעת שבא לטהר, ורואה שלא יכול, אז הוא מקבל מלמעלה נשמה קדושה, שהוא אור, המתייחס לו לעזור לו, שתהיה לו היכולת ללכת קדימה, ולנצח את הכלי קבלה שלו, שיוכל להשתמש עמהם בעל מנת להשפיע לה'.

וזה יש לפרש מה שכתוב "שלום שלום לרחוק ולקרוב". כי שלום מראה על שלימות המחלוקת, כי המחלוקת היא כמו שאמרו חז"ל "לעולם ירגיז אדם יצה"ר על יצר טוב". ופירש רש"י, שיעשה עמו מלחמה. האדם חושב, כי רק בזמן, שהוא מרגיש עצמו קרוב לה', אז הוא בבחינת השלימות, שנראה אצלו, שהוא כבר זכה לבחינת פנים. אבל בזמן שהוא מרגיש עצמו שהוא מרוחק מה', אז הוא חושב, שאינו הולך על מסלול השלימות.

אז אומרים "שלום שלום", היינו בחינת שלום שה' אומר. כמו שכתוב (תהילים פ"ה) "אשמעה מה ידבר האל ה', כי ידבר שלום אל עמו, ואל חסידיו, ואל ישובו לכסלה". המאמר הזה, צריכים להאמין כי ה' אומר "שלום" גם בזמן שהוא (האדם) מרגיש, שהוא מרוחק מה'. כי מי נתן לו להבין, שהוא עכשיו מרוחק יותר מזמן אחר. כי בדרך כלל האדם מתחיל להרגיש שהוא מרוחק, בזמן שהוא מרבה בתורה ומצות, ושרוצה ללכת יותר על דרך האמת, אז הוא רואה, שהוא יותר מרוחק. נמצא, לפי הכלל "מצוה גוררת מצוה", אם כן הוא היה צריך להרגיש שהוא יותר מקורב.

אלא כנ"ל, שהקב"ה מקרבו, בזה שמראה לו את האמת, בכדי שיתן תשומת לב לעזרת ה'. היינו, שמראה לו, שאין אדם מסוגל לנצח את המלחמה בלי עזרת ה'. נמצא, בזמן המרוחק (שהאדם מרגיש שהוא מרוחק), שהיא בחינת אחוריים, אז הוא הזמן של התקרבות לה'. וזה "ראית את אחורי"."

מה נקרא "אחוריים"? פנים ואחוריים הם הופעת האור בתוך הכלי והסתלקות האור מתוך הכלי. המקובלים אומרים שהתפשטות האור והסתלקותו היא עושה את הכלי ראוי לתפקידו. זאת אומרת, התפשטות האור והסתלקותו היא בונה את הכלים, בונה את ההבחנות, את הרגשות, את האינפורמציה שעל ידה מתוך הנקודה שבלב, נבנה לאט לאט כלי. על ידי כניסות ויציאות רבות, על כל האופנים, אז מתוך הנקודה, כמו מטיפת זרע, מתחיל להיווצר גוף, עם כל האיברים, עם כל החלקים, עם כל הקשרים וכן הלאה.

לכן הגוף, הפרצוף, העצמאות, הרגשת הקיום, ההרגשה העצמית, הם נבראים דווקא בזמן הבריחה, בזמן האחוריים. בזמן לא טוב, בזמן שההרגשה לא טובה, בזמן החושך, בזמן שהכל מסתלק והכל נופל. אבל מפני שאנו בנויים מרצון לקבל, אז דווקא ההרגשות השליליות האלה בהסתלקות המילוי מהרצון לקבל, הן שבונות בתוך הרצון לקבל את אותן ההבחנות וההתפעלויות, שכאשר האור בא לאחר מכן, אז הוא לא בא מפני שהוא בא, אלא הוא בא מפני שמושכים אותו, מפני שרוצים אותו, מפני שכבר מצפים למילוי מסוים בעזרת הרשימות וההבחנות שנצברו קודם.

לכן הסתלקות האורות היא למעשה בניית הכלי. עד כמה שנראה לכלי שהוא מת, שהחיים מסתלקים ממנו, שהכל נופל ונעלם, שהחיים עוזבים אותו, דווקא ההבחנות האלה בזמן שהחיים עוזבים, והוא כאילו נשאר ויורד לחושך ולתהום, ההבחנות דווקא בירידה הזאת, הן הבחנות מאוד מאוד חשובות. בתנאי שאדם מתנגד להסתלקות האור ורוצה להישאר עם האור. ועד כמה שהוא מתנגד ורוצה להישאר עם האור, עד כמה שהוא משקיע כדי לרצות כל הזמן לחדש את הקשר עם האור, עם הבורא, בזמן שהבורא כביכול בורח ממנו, באותה מידה הוא בונה את הכלי.

זה דומה ליציאת הפרצופים בזמן הסתלקות האורות, הנקראת "נקודות". יש טעמים, נקודות, תגין ואותיות. וכאשר אדם מתנגד הוא בונה בכך פרצופי נקודות. אם הוא לא מתנגד האור מסתלק סתם, וכמו שבא כך הולך. אבל דווקא ההתנגדות להסתלקות, ההתנגדות להחלשת הקשר בין הנברא לבורא, היא בונה את אותן ההבחנות באדם שנקראות "פרצופי נקודות". ועל פניהן כבר בא הפרצוף הבא, לפי הרשימות שנשארו בהסתלקות המצב הקודם. ואז אפשר להגיד שאדם כבר מזמין את המצב הבא, שהוא כבר מושך, שהוא כבר עושה. ומטיפת הזרע כבר נוצר איזה פרצוף קטן, וכן הלאה.

זאת אומרת, המצב הבא שעליו להיות מצב גדול יותר, כמו התפתחות מטיפה לגוף, הוא בא כל פעם על ידי התפתחות, התרחבות והתכווצות. בדומה לנשימה שלנו. וכך על ידי הרבה התפשטויות והצטמקויות נבנה הכלי. להתפשטויות אנו קוראים "עליה" ולהצטמקויות אנו קוראים "ירידה", או "התפשטות האור" ו"הסתלקות האור". ואומר בעל הסולם במאמר "סוד העיבור - לידה" מתוך "פרי חכם - מאמרים", שההבדל בין שני המצבים האלו, התפשטות ולאחר מכן הצטמקות, הוא שההתפשטות לאחר המצב הקודם היא יותר רחבה, כתוצאה מיגיעת האדם. היא בנויה על האחוריים של המצב הקודם.

מצד הבורא כביכול אין חידוש, כדברי הכתוב: "ואכלתי ישן נושן", אלא האדם על ידי זה שכל פעם הוא יותר ויותר משתתף בהתפשטות ובהצטמקות, הוא בונה בכך את המצבים המתקדמים. זאת אומרת, למה הפרצוף הבא הוא יותר גדול מהפרצוף הקודם? מפני שהאדם הכניס יגיעה. כביכול יגיעה שלא לתת לאור לברוח, שלא לתת לבורא לצאת מקשר איתו, בזמן שהבורא בורח.

וכותב רב"ש במאמר, שהבריחות האלו הן גם "שמחזיר פניו לאחוריו". כי הבריחות האלו, הן אותם הפנים, רק שנבנים בזמן האחוריים. כי דווקא בזמן האחוריים, מפני שהכלי שלנו הוא רצון לקבל, אז בזמן שהתענוג עוזב אותו, בזמן האחוריים, הוא מוכן ומסוגל להעריך את התענוג ולהרגיש אותו. מפני שכבר נמצא בהרגשת החיסרון, זאת אומרת בהרגשת הטבע שלו ולא תחת שליטת האור.

ובזמן שהאור בא, האור מכבה את הכלי, ולכן בזמן הטעמים לא יכולים לבנות את הכלי. בזמן הטעמים זה הפוך, האורות שבאים הם כביכול מכבים את הכלים. אבל בזמן האחוריים כאשר האורות יוצאים מהכלים, אז הכלי מרגיש כל פרט ופרט שבמבנה של עצמו וביחסו למילוי. לכן "ראית את אחורי" זו ברכה. קשר תפילין.

כאשר משה מבקש מהבורא: "תראה לי את כבודך, תן לי לראות את הגדלות שלך, את הדרגה הגדולה שלך", אז הבורא אומר: "את פַּנַי אתה לא יכול לראות, מפני שאתה נברא, "פַּנַי" זו הדרגה לפניך, עוד לפני שנולדת, לפני שיצרתי אותך, אתה לא יכול לראות אותה, אבל את אחורַי אראה לך, ומתוך אחורַי אתה תראה את פַּנַי". זאת אומרת, בכך שהבורא אומר, שפַּנַי לא תראה ואחורַי כן, הוא דווקא נותן למשה הזדמנות כמו גם לנברא לרכוש כלי להגיע גם לפנים. דרך האחוריים.

לעניין זה מתקבצים הרבה מאמרים ואמרות, שדווקא דרך השלילה, דרך הרגשת הכלי, הרגשת החושך, הרגשת העזיבה, בדרך זו, בזמן הזה ובתהליך הזה, נבנה הכלי. ומי שעובר את התהליך הזה הוא לאחר מכן זוכה באמת לברכה. לכן אדם צריך לספור יותר, כמה אכזבות, הסתלקויות והתרחקויות כביכול הוא עובר, כי הם אלו שכל פעם בונים בו את אברי הגוף. והדברים הטובים הם יחסית מכבים את הכלי ולא נותנים כל כך הרבה הבחנות. וצריכים אותם דווקא כדי להגיע לאחוריים, ושוב להרגיש את הסתלקות האור.

לכן כתוב: "שנא את הרבנות", ועוד אמרות כגון כאלו. "רבנות" נקרא מצבים גדולים, מלשון רב, גדול. ואדם שמגמתו לבנות את עצמו, לבנות את הפרצוף של עצמו, אז הוא צריך לשמוח בזמן יצירת הפרצוף, שזה זמן האחוריים. ולרצות לחיות באותם המאמצים, וכביכול לעצור את בריחת הבורא ממנו. "עובד ה'" נקרא דווקא בנתינת מאמץ בזמן הסתלקות האורות, הסתלקות ההרגשה, התרחקות האלוקות. בזמן זה המאמצים. מעוצמת המאמצים האלו באות הרשימות וההבחנות למדרגה הבאה, וכל פעם המדרגה הבאה היא כבר הישג ממה שהושג בהסתלקות, בנקודות של המדרגה הקודמת.

שאלה: רב"ש מדבר על מצב של אחוריים עוד לפני המחסום ואומר שהאדם מרגיש את עצמו, מורם מעם והוא צריך אז לעבוד על שפלות, ולקבל על עצמו מצוה של שפלות למעלה מהדעת. איך זה אפשרי? או שהאדם מרגיש שפלות או שלא מרגיש?

יש שני מצבים, אור או חושך. בזמן האור אדם לא יכול לראות את עצמו. בזמן האור הוא נמצא תחת שליטת הבורא עליו, מוכן לכל דבר, כאילו גיבור. האור ממלא אותו ושולט עליו, והוא כביכול נמצא בתכונות, בשליטה, בטבע של האור. אבל זה לא הוא, המילוי קובע את המעמד שלו, את דרגתו, את תכונתו, את מחשבותיו, הכל. אלא מתי אדם יכול לדעת בדיוק מי הוא, באיזה מצב הוא בעצמו נמצא, ומה דרגתו? רק בזמן שהוא ללא מילוי, שאין לו מילוי. כאשר המסך בזמן החושך קובע עד כמה הפרצוף מלא באור דחסדים, אז לפי זה אפשר לקבוע מה יהיה אם יבוא האור, ועד כמה המילוי יהיה על ידי אותו אור חסדים. לכן רק בזמן החושך אדם נמצא במצב האמיתי.

שאלה: האם כל זה קורה גם ללא מסך?

אותם הדברים קורים גם בלי מסך, גם בזמן ההכנה. כאשר אדם נמצא בזמן ההכנה, עד כמה הניסיון שלו מהמצבים הקודמים, מהיגיעה, מהחברה, מכל הדברים שהכניס בעצמו, שנמצא סביבם ולידם, עד כמה כל הדברים האלה נותנים לו כוח. זאת אומרת, עד כמה בזמן ההסתרה האור המקיף מחזיק את האדם במצב שהוא לא מושפע, בין שנמצא במצב החושך או במצב האור, במה שנקרא אצלנו עליות וירידות.

וגם באותן הירידות, שהן האחוריים כביכול, האם הוא דווקא מהשתמש בהן כדי לבנות את עצמו. כי אז נותנים לו הזדמנות להראות את עצמו ואת היגיעה שלו. בזמן שנמצא האור, לא נותנים לאדם שום הזדמנות. בזמן שנמצא האור, הבורא פשוט עושה את פעולתו על האדם. ומתי האדם עושה את הפעולה שלו על עצמו? בזמן שהאור מתחיל להסתלק, בזמן שהוא לא נמצא. אז יש פה שני מצבים: כביכול פעם הבורא פועל על האדם ופעם האדם פועל על עצמו. וקורה אצלנו, שאם הבורא פועל, אז אדם חושב שהוא הגיבור, שהוא העושה, ושהוא הגיע למשהו. אבל זה לא הוא הגיע, אלא פשוט הבורא מתקרב אליו.

וכאשר הבורא מתרחק, המקובלים מדמים זאת לאופן שבו מלמדים את התינוק ללכת. מחזיקים אותו בשתי ידיים, שמים אותו בין הברכיים, ואחר כך עוזבים ומתרחקים. בזמן שהבורא מתרחק, הוא נותן לאדם הזדמנות לעשות צעד אחד קדימה אליו. וכמו שהתינוק עומד ובוכה, ולא יודע מה לעשות, כך גם אנחנו.

ובצורה כזאת, פעם אחר פעם, הבורא מלמד אותנו ללכת. ואנו צריכים להכיר במצב הזה, שזה המצב הרצוי, מצב של בנייה, מצב אפקטיבי, מועיל ויצירתי, ולהשתמש בו. ודווקא לעשות צעד ועוד צעד קדימה. אבל לבד אנו לא מסוגלים לעשות זאת, אנו צריכים לבנות סביבה, חברה, ספרים, תמיכה, רב וסדר יום. כדי שכל הדברים האלה יהוו תמיכה דווקא בזמן החושך, כך שנוכל לעשות איזה צעד קדימה, מעצמנו.

שאלה: איך אדם יכול לקבל על עצמו "שפלות למעלה מהדעת"?

"שפלות למעלה מהדעת" היא בדרך כלל במצב שהבורא מתגלה. כאשר אדם מרגיש את עצמו שהוא נמצא במצב טוב, אז עליו להבין שהמצב הזה מגיע לו לא מפני ההישגים שלו. אלא שעכשיו הבורא רוצה להתנהג איתו כך, שהוא מצא חן בעיני ה', והבורא רוצה לקרב אותו, ובגלל זה הוא מקרב אותו עכשיו, על חשבון הבורא. ואחר כך הוא ייתן לאדם הזדמנות להתקרב על חשבון האדם.

מה זאת אומרת? לאותו מצב שהאדם מרגיש בזמן שהוא מלא וקרוב, לאותו מצב הוא צריך להגיע בעצמו בזמן שנותנים לו הרגשת החושך. זה נקרא שאימא עוזבת את הילד, עושה צעד אחד אחורה, ועכשיו הוא צריך לעשות צעד אחד קדימה אליה ושוב להידבק אליה בחיבוק. כך זה בזמן שהיא מלמדת אותו ללכת. לאחר מכן היא תתרחק קצת יותר, בצעד יותר רחב, והוא שוב צריך להדביק את עצמו אליה, בזמן שהיא עוזבת אותו, וכן הלאה. זאת אומרת, המצבים האלו, הבריחה של האימא מהילד, היא בדיוק אותה מידה של הרגשת החושך, שהאדם לאחר מכן צריך להדביק אותה בעצמו, ולהגיע לאותו מצב כמו שהיה בחיבוק הקודם, אבל בכוחות עצמו.

איך האדם עושה זאת? הוא צריך למלאות את הכלים הריקניים שלו באור משלו, באור חוזר משלו. קודם היה מילוי של אימא, מלמעלה, וכעת הוא צריך למלאות את עצמו על ידי אור דחסדים, ולהגיע לאותו מצב של דבקות, שמחה, קשר, כמו שהיה קודם עם האור של העליון. זה נקרא להתמלאות באור האמונה בזמן החושך. במצב זה האדם לא מרגיש שום חיסרון, כי האמונה ממלאת לו את כל הכלי, "וחשכה כאורה יאיר".

שאלה: האם כל זה מתקיים אחרי מחסום?

יש כאלו מצבים ותהליכים גם לפני מחסום, אבל לא עם אורות אמיתיים אלא עם הרגשת ביטחון, הרגשת שמחה, עם הרגשת דבקות כלשהי. ואחרי מחסום יש כבר אורות, כבר מצבים ריאליים, ממש כמו עם תינוק. אחרי מחסום האדם מטיפת זרע הופך להיות לאט לאט לגוף, נולד אדם ומתחיל ללכת.

אבל המצבים האלה הם קיימים ממש מרגע שהקטן מתחיל ללמוד אצלנו. אחרי מספר חודשים הוא נכנס לכאלו מצבים, לעליות וירידות. זה כבר נקרא שמתחילים ללמד אותו ללכת. ואז כבר צריכים לתת הסבר לאדם, במידה שהוא מסוגל לשמוע, כי בזמן שהוא נופל, הוא בכל זאת לא שומע. יכולות לעבור שנים, עד שהוא מתחיל לשמוע ומוכן להתמודד בזמן החושך, ולהבין שזו הסתרה מכוונת מלמעלה, וכן הלאה. זו דרך ארוכה, וצריכים תומכים.

שאלה: האם יש קשר בין התקדמות האדם ובין הזמן שהוא נמצא במצב של אחוריים, או שזה תלוי בעבודה של האדם?

זמן של אחוריים נקבע רק על ידי המאמץ של האדם, עד כמה הוא יכול להתאמץ ולהגיע למצב טוב בהרגשתו, אבל לא שהוא מתנתק מהעבודה. קודם האדם היה במצב טוב, רצה ללמוד, קיבל מצב רוח, והרגיש איזו קירבה לרוחניות. וכעת הוא במצב שיצא לו האוויר מהגלגלים, המצב לא טוב, מצב הרוח שלו יורד, וכבר לא מושך אותו שום דבר. אם כעת הוא עוזב את זה, הולך, נוסע לטיול, הולך לפאב, מתחיל לבלות, או הולך לישון, הוא בכך לא בונה בזמן האחוריים האלו שום דבר ממשי בעצמו.

ודאי שבכל זאת הוא עובר איזה רגשות, והרשימות האלה נשארות, ולאט לאט גם מתוכן יבוא איזה שינוי, אבל השינוי הממשי בא, אם האדם מתנגד למצב הזה בתוקף, ורוצה לחזור למצב שהוא מרגיש איכשהו רוחניות, לאותו מצב שהיה קודם. כי מצב החושך ניתן לו כהזדמנות להגיע לאותה הרגשה שהיתה במצב האור שלו, הרגשת קירבה לרוחניות.

ואז בעזרת המאמצים שלו, אם הוא במצב אידיאלי, הוא יכול להדביק את עצמו לרוחניות, למרות שלא עוזרים לו מלמעלה. מה עליו לעשות? את הכלי הריק שהיה קודם בהתפעלות, בהתרגשות, מאור מקיף כלשהו, הוא צריך עכשיו למלאות בעצמו עם ההשתוקקות שלו, עם ההתפעלות שלו, ואז הוא ירגיש כמו שהרגיש קודם. קודם ההרגשה באה מהאור, וכעת ההרגשה באה מעצמו. ובשביל זה הוא צריך חברה, ספרים וסופרים וכל מיני פעולות ודברים נוספים.

זאת אומרת, האדם צריך למלאות את הכלי הריק עם האוויר שלו. אם הוא מצליח, זה מצב אידיאלי, ומיד המצב עובר. ואם הצליח, אם בנה את המדרגה, את העלייה הזו בעצמו, אז מוסיפים לו כעת הרגשת החושך יותר גדולה. זאת אומרת, האדם עושה צעד אחד קדימה לקראת אימא, ושוב נופל לתוך הידיים שלה, והוא שמח. ופתאום, האימא שוב עוזבת אותו. רק עכשיו הגיע אליה, ושוב התחבר אליה, והיא שוב מתרחקת ממנו, ובצעד עוד יותר גדול.

אם היה לאדם צעד כמו מקודם, אז זו לא בעיה, אלא שכעת המצב כביכול הרבה יותר חמור. לכן כל פעם הירידות הן הרבה יותר גדולות. והאדם חושב שהוא נעשה יותר גרוע, יותר רחוק מהבורא. אבל זה דווקא סימן של התקדמות, שהוא יכול עכשיו לעשות צעד יותר גדול בעצמו. זה התהליך. ועל אף שדיברנו בעניין זה פעמים רבות, בכל פעם זה כאילו דבר חדש.

שאלה: האם האדם ממלא את הכלי עם האור הקודם שהיה בו?

לא, האדם לא ממלא את הכלי עם האור הקודם. האור, הרגשת התקרבות הבורא שהיתה לו קודם, נקראת "הרגשת האלוקות", "הרגשת הבורא". בורא ואור זה אותו דבר. אלא שיש בורא, ויש הרגשת הבורא על ידי האדם. והרגשת האדם את הבורא נקראת "אור". קודם כאשר הבורא היה ממלא את האדם, כאשר אימא החזיקה אותו מצידה, אז אותה ההרגשה היא אור ממש, אור ישר, אור חכמה, ידיעה, הרגשה.

אבל כאשר האדם עושה צעד לקראת הבורא בעצמו, הוא ממלא את הכלי שלו באור שלו, ביגיעה שלו, באור דחסדים, לא באור חכמה. זאת אומרת, בפעולה זו הוא מגיע לאותה הרגשה כביכול, אבל בכוחות עצמו. לאחר מכן כשהוא מגיע, אז באמת יש לו אור חסדים וגם אור חכמה. ואם זה ברוחניות ממש, הוא גם מרגיש במצב זה עד כמה האימא שמחה שהתחבר אליה. וגם ההתחברות שלו היא לא כמו שהיתה קודם, כאשר היה אצל אימא, כי עכשיו הוא הגיע אליה אחרי תסכול, אחרי מאמץ. ניתן לראות על תינוק שזו ממש חיוּת, מרגישים עד כמה זה מוסיף לאדם כאשר הוא עושה צעד בעצמו. זה אור אחר.

שאלה: האם ההרגשה היא אחרת?

ההרגשה היא אחרת. האדם מקבל הרגשה אחרת בגלל שעשה את הצעד הזה לבד. זאת אומרת, מלכתחילה נותנים לנו נקודה שבלב. מהנקודה שבלב האדם צריך לעשות תנועה. אם הוא עושה ממנה תנועה כבר יש לו סביב הנקודה מין איבר. מטיפת הזרע כבר יש מין עובר קטן, יש איזה גוף בשר סביבו. ושוב הבורא עוזב אותו, האדם שוב עושה תנועה, ושוב בונה על עצמו עוד חתיכת בשר, וכן הלאה.

זאת אומרת, האדם גדל לא על חשבון זה שהבורא ממלא אותו, אלא על חשבון זה שהבורא בורח ממנו והוא מדביק את הבריחה של הבורא על חשבונו, במאמץ שלו. מכך הוא גדל, כל פעם יותר ויותר. אם הבורא לא היה בורח ממנו, לא היה לנברא היכן לגדול. ובצורה אחרת אפשר להגיד, וכך כותבים המקובלים בכל מיני ספרים, שהבורא כאילו עוזב את המציאות כדי לתת לנברא למלאות את המציאות. ככל שהבורא בורח, הוא נותן לנברא הזדמנות למלאות שם את עצמו. הבורא עוזב את עצמו כדי שהנברא יהיה במקומו. המקובלים מתארים זאת בכל מיני ציורים כאלה.

גם את צמצום א' הם כך מדמיינים. שהיה בורא, עכשיו הוא מסתלק, הנוכחות שלו נעלמה, והאדם יכול עכשיו למלאות את עצמו במקום הבורא, בכל השטח של צמצום א'.

שאלה: האם הנברא גורם להסתלקות האורות?

לעולם הנברא לא מסוגל לגרום להסתלקות האורות. כי אנו לא באים משלם לבלתי שלם, אלא מבלתי שלם לשלם. בכל פעם חסרים לאדם כוחות למדרגה יותר עליונה. הבורא בכוח צריך לקרוע את הקשר בינו ובין הנברא ולדחות אותו מעצמו ולהשאיר אותו בחושך, לעזוב אותו. לעשות את הדברים האלה באכזריות כביכול, על מנת לתת לנברא להתקדם. הנברא בעצמו כל הזמן רק יחזיק אותו כמו תינוק את האימא. לעולם לא יהיה לו כוח לעזוב.

אפשר לראות זאת אפילו מכך שהכלי שנמצא במצב שמחובר עם האלוקות, בדבקות, לא מסוגל לעזוב את הדבקות מפני שזה מצב שלם. אם אדם עוזב ממצב שלם למצב בלתי שלם, זה סימן שהוא לא ברוחניות, ברוחניות לא יכול להיות דבר כזה. למרות שלאחר מכן הוא יגיע למצב עוד יותר שלם.

כל הפיקחות הזאת אצלנו בגשמיות היא שקרית. ברוחניות הכל הולך לפי הרצונות, והנברא לא מסוגל ללכת ולסבול כעת, ממש בצורה אמיתית לסבול, כדי שלאחר מכן, אחרי כמה צעדים, יגרום רווח על מנת להשפיע לבורא. זה בלתי אפשרי, כל המשחק הזה חייב להתחיל מלמעלה, בכל פעם.

שאלה: האם כאשר נאמר "ויאמינו בה' ובמשה עבדו", פירושו שהם העדיפו אמונה על גילוי?

מדובר על משהו אחר. זה מצב קצת יותר מסובך.

שאלה: ילד שעושה צעד לכיוון האימא ברגע שהיא עזבה אותו, הוא רואה את הסיפוק שלה ברגע שהוא מצליח לעשות צעד אליה. האם אדם בזמן הירידה יכול להרגיש את ההתרחקות של הבורא, איך שהוא מחכה לו?

לפי טענה זו הילד רואה את האימא ויודע לאן הוא צריך ללכת, אמנם הוא עומד ובוכה, אבל הוא רואה אותה ומצפה שהיא תעזור לו. הוא כאילו לא רואה את מצבו האנוש ממש, כי רואה את האימא. אם היינו עומדים כמו ילד, כמו תינוק, ובוכים, בוכים אבל מסתכלים עליו, אז מצבנו היה אחר ממצב שאנו לא רואים אותו.

אם היינו רואים אותו, זה לא נקרא שהוא עוזב אותנו. אין התאמה מדויקת בין הדוגמא לרוחניות. אם האדם רואה את הבורא, זה נקרא שהבורא לא עזב. אצלנו בגשמיות יש קשר עין, יש קשר במגע ידיים, יש קשר בחיבוק, ועוד קשרים כאלו למיניהם. גם ברוחניות יש חיבוק, נשיקה, התחברות יותר או פחות, לפי דרגות הדבקות. אבל בכל הדרגות האלו זה לא נקרא שהבורא עוזב.

לכן עלינו להבין, שאנו לא מקבלים מלמעלה חושך, יותר מהגיעה שאנו צריכים לתת עכשיו. יכול להיות שנותנים לאדם משהו, ומלכתחילה רוצים להכשיל אותו, ולהביא לו רשימות למיניהן של אי הצלחה, וכל מיני דברי כשלון, ידיעה על זה, וכן הלאה. אבל האדם לא יודע על כך. אלא נותנים לאדם מה שהוא צריך. החשבון הוא מלמעלה, האדם לא יודע.

כמו שתינוק לא יודע למה אימא עכשיו התרחקה ממנו. למה היא אכזרית כזאת. כל הזמן היה בידיים שלה ופתאום היא מניחה אותו ונעלמת. ואפילו שהוא רואה אותה, הוא בכל זאת בוכה. עד כמה האימא שמחה שהיא עושה כך עם התינוק, ועד כמה התינוק נמצא בחוסר אונים, אבל אין ברירה.

זה נקרא "ראית את אחורי", זאת אומרת, מאותם אחורי רואים את הפנים, אבל רק דרך האחוריים אפשר. "דרך אחוריים" אין הכוונה שדרך אחוריים רואים את הפנים, אלא באחוריים האדם בונה את הכלי ומגיע לפנים.

שאלה: כאשר אדם נמצא בירידה, אפילו אם אומר לעצמו שזה מעשה הבורא, זה מסובך להוריד את ההבנה הזאת, למצב של הרגשה ולהוציא מזה שמחה. אם באמת סובלים מהמצב, איך אפשר לשמוח ממנו כלפי העתיד?

אנו נמצאים כעת בזמן מצוקה, הבורא בורח מאיתנו. ובבריחה שלו מאיתנו מתגלים לנו ממש אסונות, ייסורים נוראיים שכל הזמן מתגברים. ככל שאיננו מצליחים ללכת קדימה, לא רוצים ללכת קדימה, ולא מחפשים איך לעשות זאת, אז הייסורים יותר ויותר מתגברים, כי מטרת הייסורים היא לעורר אותנו לחיפוש המקור לייסורים.

אם אדם מקבל מכה אחת, לא נורא. אבל לאחר שתים, שלוש וארבע מכות, הוא מתחיל לחשוב, למה הוא מקבל, מאיפה הוא מקבל, מי עושה לו את זה, איך עליו להתמודד עם זה, וכן הלאה. המכות הללו כל הזמן פועלות איכשהו בתוך הרצון לקבל שרוצה ליהנות, ודרך הרצון ליהנות הן בונות לאדם את השכל, את הכרת הרע.

"הכרת הרע" זה מוחא ליד ליבא. המכות עושות את האדם יותר חכם. הוא מתחיל ללמוד: איזה מכות, ממתי המכות, מתי הן באות, בקשר למה, ומה הן עושות בו. בדומה לחולה שלומד את המחלה שלו. יש חולים שמכירים את המחלה שלהם יותר מרופאים. רופא לומד אלף מחלות, אבל אין לו שום מחלה, לעומת חולה שיש לו מחלה אחת וקורא אלף ספרים ורק על המחלה הזאת, ויכול לספר עליה יותר מכל רופא. ובאמת יש חולים כאלה.

מה ניתן לעשות? לאדם שנמצא ברחוב אין מה לעשות. הוא נמצא עכשיו תחת מכבש הייסורים, עד שהמכבש הזה יעבור עליו כמה פעמים, ויבנה בו סוף סוף חיסרון לא רק להרגשת הרצון לברוח מהייסורים, אלא להבנה ולחיפוש איך לברוח מהם, כי רואה שאינו מסוגל לברוח מהם. בתחילה האדם רק רוצה לברוח. הוא מקבל מכה, הוא רוצה לברוח, עוד מכה ושוב רוצה לברוח, וכן הלאה. לאחר מכן הוא רואה שאינו יכול לברוח. ואז גם בזמן המכות וגם בין המכות, ובמיוחד בין המכות, הוא מתחיל לחפש איך בכלל לצאת מהמצב הזה, כדי לא לקבל יותר מכות.

ליד ההרגשה הנוראית מתחיל להיות אצלו גם שכל, איך לא לחזור לאותה הרגשה. ובנתיים המכות מתגברות, כמו שבמצרים כל מכה ומכה היא יותר גדולה מהקודמת, עד שמגיע למצב שהוא מתחיל להבין, לגלות, בתוך המכות האלה, את הסיבה.

בדומה לבחינה א', בד' בחינות דאור ישר, שהתמלאה מבחינת שורש ואחר כך בתוך אותה בחינה א' התגלה הבורא, בחינת שורש. ובחינה א' התחילה להרגיש, שהיא לא סתם מלאה בתענוגים, אלא יש מישהו שממלא אותה בתענוגים, וזו בחינת שורש. משהתחילה בחינה א' לגלות את בחינת שורש, שבחינת שורש רוצה לתת לה תענוגים, היא התחילה לרצות לאט לאט להיות כמו בבחינת שורש. זאת אומרת, חוץ מהרגשת התענוג, היא התחילה להיות כמו המקור של התענוג. ואז נעשתה בחינה ב'.

אותו דבר כאן. האדם מלא בייסורים, החושך מתגבר, הרגשת המכה הולכת וגדלה, הוא מתחיל להרגיש בתוך הייסורים האלו את האחוריים, אבל בכל זאת הוא מרגיש בהם את מי שגורם לו את הייסורים. וזה כבר קשר לאלוקות. לדרך תורה.

המקובלים לא כתבו סתם את הספרים האלה, הם כתבו את הספרים למצבים שאדם מרגיש "מה הטעם בחיינו?". שנמצא במצב "מה הטעם בחיי?", שהוא ממש שואל על חייו, שאין לחיים שלו שום טעם להתקיים, הם יותר גרועים ממוות, והוא לא יכול לעשות שום דבר. אפילו לברוח מהחיים הוא לא מסוגל, לא נותנים לו כוחות לעשות שום דבר, אפילו לא לחיות, כי דורשים ממנו עבודה נצחית, שזו המטרה. לכן לא יתנו לאדם אפשרות למות. אלא יעבדו עליו עד שפשוט ירצה להיכנס לנצחיות, מאין ברירה. כי יעבור את נקודת המוות.

בצורה כזו הבורא מעורר את האדם לחיפוש המטרה. בתוך החושך, בתוך המלכות שמרגישה את החושך, ריקנות לגמרי, האדם מתחיל להרגיש מאיפה בא החושך הזה. שהוא בא ממדרגה יותר עליונה, שאינה מאירה אליו, כדברי הכתוב: "למה עזבתני". ומנקודה זו מתחילה להיות אצלו הבנה, שכדי להינצל מאותו החושך עליו להתקשר איכשהו למקום החושך הזה, כי הוא ורק הוא, יכול למלאות אותו. כך מאחוריים, דרך הכרת האחוריים, מגיעים לפנים. ואחר כך דרך מצבים כאלו מגיעים לאהבה, "לחולת אהבה אני".

איך על האדם להתמודד בתוך מצבים כאלו, שהוא מרגיש אבוד, והכל מבחוץ ממש נהרס, והמצב הכללי סביבו משפיע עליו, כי לקהל שזו מסה גדולה יש כוח גדול, והוא משפיע עליו את מה שיש בו, את חוסר האונים הטוטאלי, כי אין פתרון. אצל הקהל לגמרי אין פתרון, הם ממש כמו בהמות מסכנות, אנשים בחוץ הם אומללים. לנו יש כביכול מקום מקלט פנימי שלשם אנו בורחים. לא מדובר על אלה שמעבר למחסום, אלא על אלה שלמטה ממחסום.

להם יש מקלט פנימי שלשם הם בורחים. כאשר אדם חושב על הבורא הוא מרגיש הצדקה למצב שלו, המצב שלו הופך להיות מטרתי, הוא יודע שזה מצב ראוי, רצוי, ובדרך לתיקון. האדם מצדיק אותו, ומרגיש אותו קצת יותר. ולפעמים הוא אפילו חושב עליו כעל מצב ראוי, רצוי, שמקדם אותו לדברים טובים ממש. זה נקרא שהבורא מראה לו בחיי החושך איזה מקום שלווה, "קרן אור מן החרכים", שבאה אליו. כך הבורא מכוון את האדם אליו.

אם אדם שומע על אסונות שקורים, ורואה קהל שפשוט נמצא במבוכה ואיש לא יודע מה עושים, איש לא יודע מה קורה, ולמה זה קורה כל הזמן לנו, ובנוסף, המצב מתגבר מכל העולם, ואין בכל כדור הארץ לאן עוד לברוח, וכולם נמצאים באותו מצב, אז זה מקרין על האדם, וגם הוא, עם הקהל יחד, מתדרדר.

ההתדרדרות של האדם היא לזמן מסוים, כדי ללמד אותו שבכל רגע ורגע הוא צריך לחדש מגע עם הבורא. ועל ידי הכניסות והיציאות הללו, על ידי התחדשות פנימית של המגע עם הבורא, ככל שהאדם יכול להיאחז בבורא, ולהכניס אותו למצב הנוכחי, כך יהיה לו יותר טוב. זאת אומרת, הבורא מסדר לאדם את המצב הזה במיוחד. כדי שכל הזמן יזמין אותו ויצטרך אותו. אבל שיצטרך אותו ממש כמו מקור חיים, שבלעדיו הוא מרגיש שממש הולך לטבח.

הבורא בונה מצב מיוחד זה סביב האדם כדי לחייב אותו לעשות צעדים אליו. מצב זה הוא כבר יותר ממה שאימא עושה כלפי התינוק. נראה לנו שהתינוק לא נמצא במצב כל כך גרוע, אבל כשהוא עומד ובוכה הוא ממש מרגיש את עצמו, עזוב. הוא רואה את אימא, ושואל: "למה אימא עוזבת?", ואין חשיבות לכך שרואה את אימא, בשבילו זה מצב נוראי. ולכן רואים איך שהוא בוכה. ואפילו לא מסתכל על אימא.

אם נשים לב איך תינוק עומד כאשר האימא מתרחקת בצעד אחד, היא כאילו תופסת אותו, אבל הוא מסתכל לכל הצדדים ובוכה, הוא לא מסתכל עליה, הוא אפילו לא דורש ממנה שתיקח אותו, אין לו שכל לכך. אחרי מספר פעמים, זה כבר אחרת. הוא כבר הולך ושמח, עוד קצת ועוד קצת, ואפילו שנופל הוא קם והולך עוד קצת. אבל באמת עד שהיא מלמדת אותו את כל החכמה הזאת, לאן ללכת, למי להתקשר, לאן לעשות צעד, הוא נמצא במצב שהכל נאבד.

שאלה: כאשר האדם חלק ממצב של ציבור גדול שסובל, איך הוא מייצר מצב של הצדקה?

הגעתי אל הרב'ה בערך שנה לאחר שהחלה מלחמת "שלום הגליל". ראיתי איך שהוא שומע חדשות ואיך שהוא מצטער. דווקא היו אז מקרים מאוד מוגבלים, אבל הוא מאוד סבל.

יש אנשים שלא מרגישים כלום, אנשים שעליהם המצב לא משפיע כלל. באים אלי אנשים להתייעץ, האם כדאי להם לפתוח עסק כזה או עסק אחר. ואחריהם נכנס אדם ושואל אם הוא צריך לברוח מהמדינה כבר היום או אפשר בעוד חודש או תוך חודשיים. בלתי אפשרי לתאר עד כמה יש אנשים שלא מרגישים מה שקורה, ויש כאלו שמרגישים מה שקורה, עד כדי כך שהם הולכים להשתגע מפחד.

זה עניין של "השגחה פרטית". אתמול נכנס אלי זוג, בעל ואישה, שרוצים לפתוח עסק הקשור לקרמיקה, מין פסלים וכל מיני דברים, מדברים על אומנות כאילו שאינם נמצאים בישראל, מחפשים איזה מקום של פריחה. ובאים לפניהם ואחריהם אנשים שככל שהם מדברים רואים מה קורה אצלם בפנים.

לכן הכל תלוי בתגובה. במידת יכולתו של האדם ללמוד מהמכות. עלינו לחפש במכות את המקור שלהן. על ידי זה אנו חוסכים את המכות עצמן. כי הבעיה היא לא בנתינת המכה, הבעיה היא איך האדם מחכים אחרי המכה בחיפוש המקור, בחיפוש הבורא. הרי המכה באה רק כדי לעורר את האדם, ואם על ידי איזה סימן קטן האדם היה רץ לבורא כמו אחרי מכה גדולה, אז אין צורך במכה גדולה. הבורא רוצה שרגע אחד שאדם נמצא בהפסק ממנו, יחשב בו כאילו איבד את החיים. וזו נקראת הדרגה הגדולה של האדם. שאם לרגע הפסיק לחשוב על הבורא, הפסיק להרגיש אותו, הפסיק להיות בקשר איתו, בלהשתגע אחריו, ממש, אז בשבילו העולם נהרס.

אם האדם כך עושה, אז הוא לא זקוק למכות בעצמן, הוא זקוק רק לתזכורת קטנה מהבורא. וזה מה שהוא צריך. עכשיו הוא מקבל מאה קילו מכה, ובגרם אחד ממנה הוא נזכר שהמכה כנראה באה מהבורא, וצריכים קשר איתו וכן הלאה. ולאחר מכן הוא צריך ההפך, לקבל גרם אחד של מכה, ולמלאות אותה עד מאה קילו ברעדה, איך שכח, איך יצא מקשר עם הבורא, וכן הלאה. כי חוץ מהנקודה שבלב, מהחיסרון הזה, את כל יתר החיסרון אל הבורא האדם צריך לבנות ממש מההשתוקקות שלו.

שאלה: בסיטואציה שאדם דבוק לבורא, האם יש דרך להגיב כלפי הסביבה? זה מצב של חוסר ענווה, שאנו דבוקים לבורא, לנו יש את הפיתרון, אנו יודעים את השיטה, אבל מה אנו עושים כלפי הסביבה?

אדם רק יכול להצטער על הקהל שלא נמצא במצב שלו. ומה עוד ביכולתו לעשות? לפעול שיגיעו לאותו מצב כמוהו. זה הכול. הוא לא יכול להצטער סתם על הקהל שסובל. כי זה צער בהמי, לא מטרתי. ובאמת אם עובר כזה צער אליו, זה פשוט נקרא שהוא לא מצדיק את הבורא בהנהגה שלו. אלא עליו להגיע למצב שהוא מצדיק את המכות, מצד הבורא. ומצד הקהל, הוא עוזר לקהל להכיר במכות האלה את המְבצע. להכיר בכך שברגע שמשיגים את המבצע, המכה הופכת להיות מ"נגע" ל"עונג". ועל כך אנו צריכים לבנות את תהליך ההסברה שלנו.

שאלה: האם כדי שיבוא מצב חדש, אדם צריך לעשות את כל המאמצים להצדיק את הבורא במצב הנוכחי, ואז בא מצב חדש?

המאמץ מצד האדם חייב להיות כגודל החושך. אדם חייב להגיע למצב שהוא מצדיק כל מה שהבורא עושה איתו, והוא ממלא את החושך הזה באור דחסדים, והוא לא זקוק לכלום ממנו. הוא ממלא את הריקנות הזאת בעצמו.

(סוף שיעור)