שיעור בוקר 06.04.2021 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

מגבירים את חשיבות המטרה - קטעים נבחרים מהמקורות

כל הקושי בהגברת חשיבות המטרה, זה לא שאנחנו נגד להגיע למטרה, אלא האמצעי. האמצעי להשגת מטרת הבריאה הוא נמצא בחיבור בינינו, בתיקון של הכלי דאדם הראשון שנשבר, והשבירה שלו הייתה בכוונה, כדי שאנחנו נעבוד נגד הטבע שלנו, נגד האגו שלנו. לכן כל העבודה היא בעצם בחיבור בין החברים בעשירייה, בין העשיריות, בין כל באי עולם, לכן זה כל כך קשה. תראו מה שעשתה האנושות מאז שנגלה לפני כמעט ששת אלפים שנה הרעיון הזה באנושות, עד היום הזה האנושות דוחה את זה ולא רוצה להכיר בזה, ועושה כל מיני תחבולות כדי לא להיות קשורה לחכמת החיבור, לשיטת החיבור. אומנם זה מביא אותנו למשהו שהוא הטוב ביותר, אבל אם הטוב הזה הוא נגד הטבע שלנו אז אנחנו לא רוצים לשמוע.

כאן יש לנו באמת להבין את הייחודיות שיש בעבודה שלנו. אומנם אנחנו שונאים את המצב המתוקן, להיות קשורים זה לזה, תלויים זה בזה, אבל אנחנו גם צריכים לראות איך אנחנו מתגברים על הדחייה הזאת, ובכל זאת מושכים מהטבע את כוח החיבור שיחבר אותנו, שיביא אותנו למערכת אחת. אנחנו רואים גם עלינו, כמה שעות ביום אנחנו נמצאים פה ושם בניתוק זה מזה וממטרת החיים, ואיך נזכרים בזה על ידי אין עוד מלבדו, נמשכים לזה כדי שוב להתנתק. וכך על ידי הכוחות האלה של חיבור וניתוק אנחנו מתחילים לאסוף את המצבים גם אלו וגם אלו, עד שנעשה חשבון נכון, שאין לנו ברירה אלא לצעוק בסך הכול לבורא. כמו שכתוב, ויצעקו בני ישראל מהעבודה לבורא, כדי שיוציא אותם מזה, יוציא אותם ממצרים. ואז בזכות זה שצועקים וצועקים יחד אז ניצולים.

לכן אנחנו צריכים לראות איך יום יום אנחנו מתקדמים בהבנה, בהרגשה, בהשגה, איפה אנחנו נמצאים, ולאן אנחנו צריכים להגיע. ושכל יום ויום אנחנו נראה שהדרך שלנו היא נעשית יותר חדה, הכיוון יותר ברור, המצב הנוכחי, המצב המצוי והמצב הרצוי, המצבים האלו הם נעשים יותר מחודדים, וכך אנחנו נתקדם. וגם האמצעים, איך אנחנו בודקים את העולם הזה, את העולם הנוכחי, המצב הנוכחי שלנו, ואת העולם הבא, למה שאנחנו רוצים להגיע. כמו שאומר רב"ש שהעולם הבא זה עולם שבא, מצב שבא. וכך נתקדם.

בהתקדמות הזאת במיוחד, אני צריך תמיד להרגיש ולמדוד עד כמה אני מקבל מהקבוצה השתוקקות לבורא, ועד כמה אני נותן לקבוצה השתוקקות לבורא. שני הכוחות האלו הם בעצם שמייצבים אותי נכון בדרך למטרה הנכונה. וגם לחפש יום יום איזו צורת התקדמות ישנה לנו. הקבוצה חייבת במשך היום לברר האם התקדמנו באיזה הבחן בדרך, עשינו משהו, ואם לא אז לדרוש מהבורא. בטוח שכן עשינו, כי אין יום דומה לחברו. אבל אם אנחנו לא מרגישים מה שעשינו, סימן שחסרים לנו הבחנות, כלים, ואנחנו צריכים לדרוש אותם.

ניגש לפסוקים, נברר מה כותבים על זה. "מגבירים את חשיבות המטרה", זה העיקר. במידה שאנחנו מרגישים כל פעם שחשיבות המטרה נעלמת ואנחנו יכולים לעורר אותה, נעלמת ויכולים לעורר אותה, על ידי זה כל פעם אנחנו מתקדמים. בלעורר את חשיבות המטרה אנחנו צריכים להבין את הכוחות השליליים והכוחות החיוביים שיש בזה, כי לא יכול להיות זה בלי זה, יתרון אור מתוך החושך. ואז עד כמה שאנחנו מרגישים שהמטרה פתאום נעלמת, חושך ומצב מעורפל וכן הלאה, זה הכול כדי שאנחנו נרשום ונתרשם מהמצב הזה, ויהי ערב ואז ויהי בוקר, שאנחנו מעוררים את השחר ולא השחר מעוררני, כמו שכותב דוד המלך. לכן ככה מתקדמים.

קריין: קטע מס' 7 אומר הרב"ש.

"החברים צריכים בעיקר לדבר ביחד על ענין רוממות ה'. כי לפי גדלות ה', שהאדם משער בעצמו, בשיעור הזה האדם מבטל את עצמו מצד הטבע לה'. כי אנו רואים בטבע, שהקטן מתבטל בפני גדול. ואין זה שייכות לרוחניות, אלא גם אצל אנשים חילוניים נוהג ענין זה.

זאת אומרת, שהקב"ה עשה כך בהטבע. נמצא, שע"י שהחברים מדברים מרוממות ה', התעורר ע"י זה חשק ורצון להתבטל לפני הבורא, כי מתחיל להרגיש ענין תשוקה וכיסופין להתחבר להבורא." 

(הרב"ש. מאמר 30 "מה לדרוש מאסיפת חברים" 1988)

בואו נשים לב עד כמה אנחנו בחיים שלנו מתפעלים מהסביבה, עיתונים, טלוויזיה, מה שנשמע באוויר, מה שבכלל קורה. אנחנו ניזונים מזה. אם לא היינו מקבלים את כל המידע מבחוץ, היינו חיים כמו חיות. כל אחד היה חי בתוך המקום שלו, בתוך המסתור שלו ולא היה אכפת לי שום דבר, אני לא יודע אם העולם הוא גדול או קטן, על מה כולם חושבים, מה כולם רוצים, שום דבר. אלא מפני שאני ניזון מהעולם כולו, הגדול, הרחב, גם מבולבל מאוד, זה מה שמייצב אותי.

לכן כנגד זה, אם אנחנו רוצים להתקדם בצורה נכונה, אנחנו צריכים להתעורר, להתרומם, להיות למעלה מהעולם הזה. בעיקר אנחנו צריכים, כמו שרב"ש אומר "צריכים חברים בעיקר לדבר ביחד על רוממות ה'". זאת אומרת למעלה מהכול אנחנו צריכים בקשר בינינו, בכל מילה, בכל משפט, בכל מה שאנחנו מתקשרים בינינו בעשירייה, כדי להעמיד את העשירייה כנגד כל העולם, שהעשירייה תהיה יותר חשובה, והיא שתמשוך אותי למעלה, ולא באותו מישור כמו שכל העולם מושך אותי לכל מיני שטויות שלו, אז אני צריך להרגיש בתוך העשירייה את הכוח העליון הזה שפועל, לכן אנחנו צריכים לדבר על רוממות הבורא.

מתוך רוממות הבורא יהיה לנו רצון להתבטל אליו. ורצון להתבטל אליו זה בעצם כבר בונה בנו יחס לאמונה למעלה מהדעת. כוח הבורא שנקרא כוח האמונה, הוא יהיה למעלה מכוח הדעת שזה כוח הקבלה שבנו. ואז על ידי זה שאני מתבטל כלפי הקבוצה שהיא כולה משפיעה לי גדלות הבורא, רוממות הבורא, אומנם אין להם את זה, זה לא חשוב, יהיה לי רצון להתבטל אליו. וכשאני כל הזמן אחשוב איך אני אתבטל אליו, איך אני אעשה לו נחת רוח, יהיה לי קל מאוד לכוון את המאמצים שלי אליו, וכבר בחזרה אני אקבל ממנו כוח האמונה, כוח השפעה. ואתחיל להרגיש שכל העולם, חוץ מהעולם הקטן הזה שלנו שאנחנו מרגישים, שכל המציאות היא כולה כוח השפעה, שהבורא הוא ממלא את כול המציאות.

שאלה: איך אנחנו יכולים למדוד את ההתקדמות שלנו כל יום בעשירייה?

רק לפי עד כמה אנחנו דואגים בעשירייה כל פעם לרומם את הבורא ושהוא ישפיע על כולנו, רק לפי זה אנחנו יכולים למדוד את גדלות העשירייה. זאת אומרת עד כמה שגדלות הבורא תהיה חשובה בנו כך היא גדלות העשירייה, שהיא דואגת שהבורא ימלא אותה ושתמיד יבער בה איך להגדיל, איך לחיות לפי גדלות הבורא.

שאלה: אני חושב ששמעתי אותך אומר, למצוא את המצב המתוקן מתוך הטבע. איך זה מרגיש?

המצב המתוקן זה כבר הבורא שמתגלה בנו, בוא וראה, שנהיה מחוברים נכון ושכוח ההשפעה ישרה בינינו, זה נקרא המצב המתוקן, במידה שהבורא מתיישב בנו, מתקן אותנו וממלא אותנו, זה המצב המתוקן, אליו אנחנו צריכים להשתוקק. איך? על ידי כך שמדברים על זה, שכל אחד רואה שהחברים סביבו דואגים לזה. לגלות את הבורא זה לגלות את כוח ההשפעה, את כוח האהבה, את כוח החיבור. שאנחנו נגלה את מערכת אדם הראשון בצורה המתוקנת, כך אנחנו מגלים. אנחנו לא יכולים לגלות את האור העליון, אנחנו יכולים לגלות רק את התופעה שלו. הבורא בעצמו, הוא מסתתר, נעלם, אבל אנחנו רואים אותו כבורא, כבוא וראה, בכלים שמתחברים, פתאום אתה רואה שכלים המנוגדים זה לזה, כל אחד באגו שלו, מתקרבים זה לזה ומתחברים. ואז אתה אומר, הנה, יש כאן כוח מיוחד, לא טבעי אלא על טבעי שפועל בין שני הרצונות הללו ומחבר אותם יחד. והכוח הזה, נקרא בורא, "בוא וראה", איך שחלקים מנוגדים כן מתחברים.

שאלה: ההשקעה שלי בעשירייה, בגדלות הבורא, משפיעה עליי גם בסוף התהליך הזה?

כל הזמן. שום דבר בכלל לא נעלם. זה נעלם רק כלפינו כדי לעורר אותנו לצעד הבא, אבל באמת הכול נרשם והכול נכלל ברוחניות.

שאלה: אמרת שאנחנו צריכים לגלות את הכוח העליון הפועל בעשירייה. מה זה אומר שאנחנו מגלים יחד?

כמו שכתוב, "ממעשיך הכרנוך". במידה שאנחנו משתוקקים לגלות חיבור בינינו, החיבור בינינו זה המצב שבינינו, אם אנחנו מגלים חיבור, אז אנחנו יכולים לגלות גם את הכוח שמחבר אותנו. כי לא מטבענו אנחנו הולכים להתחבר או באנו לחיבור, זה לא לפי הטבע שלנו, אבל אם אנחנו מרגישים מחוברים, בואו נבדוק את עצמנו, מה פועל, מה מקשר אותנו, מה מתרחש בינינו. איך הוא ממלא את היחסים בינינו, את החלל הזה בינינו. וכך אנחנו לאט לאט מגלים את הבורא.

תלמיד: מה זה אומר לעשות את המעבר הזה, מגילוי החיבור בינינו לכך שאנחנו מגלים בחיבור הזה את הכוח הזה שפועל?

אם אנחנו מרגישים שאנחנו מחוברים, בואו נבדוק על ידי מה אנחנו מחוברים. כי הגענו לקשר בינינו, לחיבור בינינו בצורה לא רגילה. "אנחנו התאספנו כאן", כמו שכותב רב"ש, כדי לתת יסוד לחברה חדשה, שכולה מכוונת לגילוי הבורא. לכן אנחנו קובעים שבינינו אנחנו רוצים לגלות את הנטייה לחיבור, שהיא על טבעית, נגד הטבע שלנו, אבל דווקא כשנפעל נגד הטבע שלנו, אז יש לנו כאן שני כוחות מנוגדים, כוח הפירוד וכוח החיבור. ואם נתחיל כך לראות את עצמנו, מיוצבים על ידי שני הכוחות האלה המנוגדים, נוכל כבר לייצב את עצמנו נכון. יהיה לנו "זה לעומת זה עשה אלוהים", ואז נוכל לאתר אותו ככוח החיבור על פני איתור מה שכנגדו, כוח הפירוד. את שניהם הוא עושה, "יוצר אור ובורא את החושך", וכך נתפוס "כיתרון אור מתוך החושך". ומזה תהיה לנו הרגשת האלוהות, הרגשת הרוחניות. כי אנחנו גם עכשיו נמצאים בזה אבל לא מרגישים, אנחנו צריכים לחדד, לעדן את החושים שלנו כדי להרגיש גם חושך וגם אור.

תלמיד: השבירה עובדת על הגדלת חשיבות הבורא.

כל דבר רע שקורה זה כדי להבליט את הטוב שכנגדו. כן. אין רע בלי טוב ואין טוב בלי רע, אלא כוח אחד בכלל למעלה, מפעיל את שניהם כשצריך כלפי החושים שלנו או לכיוון כביכול "רע" וכביכול "טוב".

שאלה: לפעמים יש איזו סדנה מוצלחת או שיעור, שפתאום כל ההרגשה משתנה לשמחה, להתעלות והעייפות פתאום נעלמת. האם זאת הרגשה של מילוי?

זה מצב שבו בודקים מלמעלה עד כמה אנחנו יכולים ללכת בעצמנו ולא להזדקק לתומכים. זאת העבודה. ולכן כל אחד שרוצה להתקדם לא בוכה על כך שהוא צריך ללכת במדבר ושקשה לו, ושיש לפניו כל מיני אכזבות והפרעות בדרך, אלא הוא מבין שהמכשולים האלה נמצאים בו, והוא צריך לעבוד איתם ולהתקדם על ידיהם בכל הכוח שהוא יכול להשיג מהחיבור שלו עם החברים. וכך הוא מתגבר, עוד צעד קדימה ועוד צעד קדימה. זה תיקון הנשמה שלו, הוא לא יכול לעשות כאן כלום, זה לא יעזור לו אם הוא לא יעשה, הוא יצטרך לעשות, אז אם לא על ידי מכה קטנה שעכשיו הוא מרגיש שצריך לתקן, אז על ידי מכה יותר גדולה שתחייב אותו. אבל בלי לתקן מה שיש לפניו, הוא לא יתקדם למטרת החיים ועל זה אין ויתור, כולם, כל האנושות חייבת לעבור ולהיתקן.

לכן כדאי לנו רק להבין שאת כל הכוח אנחנו יכולים לקבל דרך מרכז החברה, העשירייה, וכשאנחנו מתחברים אנחנו יכולים לשאוב משם כוחות ולתת חשיבות למטרה וכך להתקדם.

תלמיד: זו באמת הכוונה, שפתאום משיעור מיוחד או מסדנה מיוחדת, יוצאת פתאום שמחה אדירה, אנרגיה כל כך טובה, שממש מורגש שמרכז העשירייה כאילו פועל כמו אש.

זאת אומרת, אתם לא קבוצת גברים אלא קבוצת נשים, גברים זה מהמילה "להתגבר", שהולכים להתקפה בהתגברות, אתם כמו שכתוב "תשש כוחה כנקבה". זה לא שייך לגבר ואישה בעולם שלנו אלא כך מקובל בכלים רוחניים. לכן מה שאתה אומר לי הוא, "אני רוצה להיות אישה, אני רוצה שיסחבו אותי ויאירו לפניי משהו, ואז אוכל בהתאם לזה להתקדם", זאת אומרת שייקחו אותי קדימה. וזה לגמרי לגמרי נגד התוכנית של הבריאה.

אנחנו כן צריכים ללכת קדימה, מצד אחד. מצד שני, אנחנו בטוח לא יכולים ללכת קדימה לבד, אין לנו כוח השפעה שנלך, כי כל ההתקדמות היא על ידי הגברת כוח ההשפעה. אז איך אפשר? על ידי התגברות בתפילה, בבקשה, בחיבור בינינו, ל"תפילה בציבור" מה שנקרא, שכל העשירייה רוצה. זו לא עבודה קשה, קשה לייצב אותה נכון, אבל המאמץ עצמו הוא רק בהכנה, איפה אנחנו כולנו, באיזה מצב נמצאים, למה אנחנו צריכים להגיע, איפה אנחנו צריכים לשים את הכוח המשותף שלנו, בואו נאסוף את הכוחות שלנו יחד, את תשומת הלב שלנו לאיזה מקום צריכים להגיע, לאיזה מצב, לאיזו מטרה. אם אתה מייצב את הכול נכון בין החברים, גמרנו, אתם כבר נמצאים במטרה על ידי העבודה הזאת. אתם תראו. או שתראו שאתם חייבים כאן את עזרת הבורא, בואו נתפלל, בואו נבקש שימשוך אותנו קדימה, שידחוף אותנו, אבל זה בהקדם להעלאת מ"ן, לתפילה שלכם. כמו שלמדנו, שהכול מושג רק על ידי כוח התפילה.

שאלה: רצינו לדעת איזה סוג של אות אנחנו צריכים לקבל בעשירייה כדי להבין שבדרך כלשהי אנחנו נותנים נחת רוח לבורא?

אם אתם מרגישים את עצמכם בצורה לא כל כך מכובדת, יפה, חזקה, זה כבר אות, זה כבר סימן התעוררות שקיבלתם מהבורא כדי להתחבר ולאסוף את עצמכם יחד, לקבל ממנו את כוח התיקון ואת כוח המילוי, ובזה אתם עושים לו נחת רוח. הנברא לא צריך לתת לבורא יותר מהרצון שלו להתקדם ולהידמות לבורא. זאת אומרת כמה שאנחנו מתחברים יחד, כמה שאנחנו רוצים שהבורא יתגלה בנו יותר, שעושים לו נחת רוח, זו בעצם הפעולה שלנו. לייצב מעצמו יותר נברא, להידמות בזה יותר לבורא, בכל צעד וצעד שאנחנו צריכים לעשות, בזה עושים נחת רוח. זה כמו תינוק, הוא לא צריך לחשוב במה הוא עושה נחת לאימא. זה שהוא מתקיים, זה שהוא רוצה דברים טובים, נכונים כדי לגדול, בזה כבר הוא עושה נחת רוח. לא דברים מלאכותיים אלא מה שנכון וטוב בתהליך הגדילה שלו. הבורא שמח רק מדבר אחד, שאנחנו יותר ויותר מתחזקים ומתקרבים אליו, בוא נגיד.

שאלה: בעשירייה שלנו יש תמיד ניסיון לחיבור, יותר קטן, יותר גדול, זה משתנה. איך אנחנו כחברי עשירייה יכולים לקבל חומרי דלק כדי שהחשיבות של החיבור תהיה יותר גדולה בכל אחד מאיתנו?

למשל היום, עכשיו אנחנו מתחילים את היום, אני צריך לרשום לפניי, לרשום, אחרת אני אשכח. לרשום לפניי. קודם כל צריך להיות לי יומן, לכל יום צריך להיות יומן. אם אני לא רושם אז אני בהמה, אם אני רושם לפניי יומן רוחני שלי, אז אני אדם. כי אני רוצה לעשות צעד קדימה לקראת הבורא, להידמות לו, "אֶדָמה לו", שזה נקרא להיות אדם. אז אני צריך לרשום.

אני צריך במשך היום לעורר את החברים, גם במחשבה שלי, גם בפעולה שלי, במעשה, בדיבור. אני צריך לדאוג איך החברה נעשית יותר מגובשת, יותר מחוברת, גם במחשבה שלי ואולי גם בפעולה שלי, אבל כאן צריכים להיזהר, שאני לא אתחיל לשגע אותם, לנענע אותם סתם. וכך עוד ועוד כל פעם אני צריך לרשום את הדברים ביומן הזה, על ידי מה אני יכול לגרום ליתר החיבור בינינו, עד שסוף סוף אנחנו נגלה את הבורא, שיתגלו בינינו איזה צעדים או כמו שכתוב לנו, "סוף מעשה במחשבה תחילה". סוף מעשה זה גילוי הבורא בקשר בינינו, זה נקרא חברה מתוקנת או עשירייה מתוקנת או כלי דאדם הראשון שנשבר, שהוא מתייצב ואחרי זה מתמלא בכוח עליון, כי הבורא נגלה מתוך הנבראים. אז אני צריך לראות האם אני הולך לקראת המצב הזה.

תלמיד: אנחנו צריכים תמיד לראות את גדלות הבורא, כאילו תמיד לחשוב לכיוון של חיבור. אבל השאלה, הטנגו הזה הוא שדווקא על ידי הירידות אנחנו יותר מתקדמים.

אנחנו לא רוצים להתקדם על ידי הירידות, אלא כל מצב ומצב שעכשיו אנחנו נמצאים בו, כבר אנחנו יכולים להחשיב אותו כירידה.

תלמיד: כל מצב שאנחנו נמצאים אנחנו נחשיב אותו כירידה?

כל מצב נוכחי נחשיב כירידה, ואז אנחנו נוכל כל פעם לעלות.

תלמיד: ואם אנחנו נמצאים במצב של עלייה, זה גם ירידה?

גם. באותו רגע שאתה מגלה את המצב, אתה כבר יכול לחפש כל מיני תנאים בו שאתה יכול להיטיב בהם ולהתקדם עוד יותר למעלה.

שאלה: למה אנחנו מרגישים פגיעים יותר וחווים קשיים גדולים יותר ככל שאנחנו מתכוונים ללכת בדרך הבורא, ומצד שני האם אנחנו לא צריכים להרגיש בטוחים דווקא?

לא. ההתקדמות שלנו, עד כמה שאנחנו מתקדמים יותר קדימה הולכת בשני קצוות. מצד אחד אני יותר מבין ומרגיש ויש לפניי תמונה יותר ברורה של כול המבנה של המציאות ואיך הבורא מפעיל אותה ואיך הנבראים מגיבים על זה, הכול נעשה יותר ויותר ברור מבחינה הכללית ומצד שני מהבחינה האישית אני מרגיש את עצמי יותר ויותר תלוי בכוח העליון, אני בכל זאת יותר ויותר מגלה עד כמה שהוא קובע לי את כל המצבים.

ולכן אני מרגיש בזה את עצמי בצורה מוזרה, עד כמה שאני יותר מתקדם אני יותר בטוח בזה שאני מבין ומרגיש את המציאות הכללית ועד כמה שאני יותר לא בטוח, עד כמה שאני נמצא במצב בין שני הכוחות האלו והכל תלוי במה שאני בוחר.

תגיד לי, כך גם תבין, מה היה לאנושות לפני נגיד אלף שנה בקיומה בעולם הזה? "בעולם הזה" אני מדבר על האנושות ומה יש לה היום? היום היא נמצאת תחת הפחד של הנשק האטומי וכל מיני כוחות גדולים ומי יודע מה, ואז, לפני אלף שנה, לא ידעה על זה כלום, כל אחד מקסימום היה חי בפחד מכל מיני דברים קטנים שנמצאים לידו, פחות או יותר ברורים לו, וכן הלאה.

זאת אומרת כמה שמתקדמים אדם גם מרגיש את עצמו יותר ויותר תלוי בבורא, למרות שיש לו יחד עם זה כוחות איך להיות בקשר עם הבורא. וכאן יש עוד השאלה, עד כמה שהוא רוצה להיות תלוי בבורא, אפילו שזה מביא לו יראה אבל הוא נהנה מזה, הוא נהנה להרגיש שהוא תלוי בבורא, כי מרגיש בזה שהוא שייך, שיש לו קשר עם הכוח העליון.

שאלה: החברים רוצים להטמיע את הרעיון של היומן הרוחני. איך לנהל אותו? האם אתה יכול להרחיב מה המטרה שלו, אם זה יומן אישי, מה צריך להיות כתוב בו, מה הלוגיקה שעומדת מאחוריו? אנחנו רוצים להבין מה זה יומן הרוחני, מה אני אמור לכתוב בו כל יום?

קודם כל בשביל מה אני כותב יומן? כדי להשיג במשך היום משהו ממטרת הבריאה. מה אני צריך להשיג? אז אני מחלק את ההשגה של אותה המטרה לכמה שלבים, ומה אני צריך לעשות בשביל זה. כדי להגיע לשלבים האלו אני צריך לדעת איך אני מבצע את זה, עם מי אני מבצע, זאת אומרת יומן עבודה, עם הקבוצה, עם עצמי, בלימוד, בכתיבה, במחשבה, בכל מיני דברים. אז אתה מסדר את הדברים האלה בצורה כזאת שעוד מעט יהיה ברור לפנייך איך אתה מבצע את היום, בדרך כלל. אבל בכל זאת כדי לשמור על זה, צריכים לעשות יומן כזה.

כדאי לעשות יומן כזה גם בקבוצה, לא רק יומן אישי של האדם, אלא גם יומן קבוצתי. ואז אתם יכולים לראות עד כמה שהיומן הקבוצתי הזה הופך להיות יומן אישי, שהקבוצה הופכת לעשירייה, ועשירייה ממש למושג של אחד.

שאלה: איך אנחנו מבטאים בצורה החזקה ביותר כלפיי החברים בעשירייה, באופן קבוע, דרך קבע את גדלות הבורא? איך מביעים את גדלות הבורא באופן קבוע בצורה החזקה ביותר כלפיי החברים בעשירייה?

צריכים לחשוב, אולי נבקש מהחברים שלנו שאוספים את הקטעים, עד כמה שאנחנו זקוקים לתמיכה מהקבוצה, בנוסף למה שהרב"ש כותב במאמרי הקבוצה. עד כמה שאנחנו זקוקים לעזרה מהקבוצה כדי להתרשם מהנחיצות, מהערגה, ממש לקבוצה. כי איך אני יכול לתאר את זה לעצמי? רב"ש כותב על זה שאם בא רופא ומחבר את האיבר הקטן שנעתק מהגוף, אז הגוף נהנה מהאיבר הזה, והאיבר נהנה מהגוף.

כך גוף משלים לחיות שלו, עוד קצת חיות, אבל איבר שהיה מנותק מהגוף, שהרגיש את עצמו לגמרי בעולם התחתון, במצב של לא חיים ולא מוות, נמצא בהמתנה מתי יחזירו אותו לחיים, וכשהוא מתחבר לגוף, הוא ממש מרגיש את כל הכוחות, הזרימות, את כל מה שיש בתוך הגוף וחוזר לחיים. אז אנחנו צריכים לקחת את זה בחשבון, לקראת מה אנחנו הולכים.

תלמיד: אם אנחנו רוצים לעשות את זה כל יום יחד בתוך העשירייה שלנו, איזה כלים, במה עלינו להשתמש כדי לבטא את הרוממות? את החשיבות אני יכול להבין, אבל הגדלות של הבורא, זה משהו שונה בתכלית, איך מבטאים את זה כלפיי החברים?

אתה מראה להם עד כמה אתה ממלא את עצמך בגדלות הבורא ושזה מה שקובע את כל התנועות שלך, את כל המילים. את כל מה שאתה עושה, אתה עושה מתוך שהבורא ממלא אותך, ואז החברים ירגישו שזה באמת כך.

עכשיו, זה שאתה עושה מאמץ, ולא שזה באמת כך נמצא בך, אלא אתה עושה מאמץ, אז מה לעשות? בינתיים זה מאמץ כדי לעורר את החברים, אבל זה נחשב ככוח השפעה. כי אתה על ידי זה מעורר אותם, איש את רעהו יעזורו. וכך אנחנו מתעוררים, זה דבר מאוד גדול. זאת אומרת אתה לא צריך לעבוד על עצמך, אתה צריך לעבוד על הקבוצה. זה התנאי הראשון לכלי הרוחני, שאני מתעלה מעצמי ונמצא בדאגה על כל מרכיבי הכלי. זה נקרא שאני נעתק מהעולם הזה, שזה אני, ההרגשה שבי, ומדביק את עצמי לעולם העליון, לעולם של השפעה, חיבור, אהבה.

זאת צריכה להיות עבודה, ובכל רגע אתה יכול לחדש אותה, כי הרצון לקבל מיד מוחק, ואתה שוב עושה, ושוב הוא מוחק, וכך כל פעם. אחרי הרבה פעולות, אתה רואה שכבר יש לך משהו, מהניסיון. ודווקא מניסיון מר. אבל בנית את החיסרון, והחיסרון הזה דוחף אותך לצעקה, לבקשה. ואז אתה כבר מקבל, בגלל הצעקה לבורא אתה מקבל כבר איזה כוח ההשפעה מלמעלה. אבל מאיפה זה מגיע? מתוך זה שהיית בכל מיני צורות קטנות של ביצוע פעולת הקשר.

תלמיד: מה לגבי מהעשירייה כלפיי יתר הקבוצה, כלפיי עשיריות נוספות? האם זה משהו שאנחנו צריכים לדון בו עכשיו, לחקור אותו עכשיו, או שזה עוד לא הזמן?

עוד מעט נתחיל לעבור על זה, כי אנחנו מתכוננים עכשיו לכנס הבא שלנו, שאומרים לי שכנראה יהיה בתחילת יוני. אז הכנס הזה יהיה כבר על איך לעורר בין העשיריות, מהעשירייה, לעשירייה אחרת. זאת אומרת אנחנו עוד לא מגיעים לחיבור ממש בין העשיריות, כי אני מפחד שאתם תשכחו מה יש בתוך העשירייה, אלא העיקר בשבילנו זה חיבור בתוך עשירייה, ואיך אנחנו יכולים להציג כל עשירייה כלפיי העשיריות האחרות, ולעורר אותן שגם הן יהיו מחוברות יותר ביניהן. זאת אומרת כל עשירייה ועשירייה נמצאת בתוכה, בתוך עצמה, וגם דואגת להציג את עצמה נכון במה שהיא מצליחה כלפיי העשיריות האחרות.

שאלה: האם זה אותו דבר להיות תלוי בעשירייה ולהיות תלוי בבורא שאנחנו לא משיגים אותו?

לא. העשירייה זה הכלי, זה המכשיר שאיתו אתה מתקשר לבורא, וזה המכשיר שהבורא דרכו מתקשר אלייך. המכשיר הזה הוא קבוע. זה כמו שאתה רוצה לדבר עם מישהו שלא נמצא לידך, אז דרך הטלפון אתה מתקשר אליו וכך אתם מדברים. זה מכשיר קשר קבוע. אם אתה נופל מתוך העשירייה, אתה מנתק את הקשר שלך עם הבורא.

שאלה: אנחנו צריכים להגיע להתכללות בכל הרצונות שלנו, עד שנרגיש את כל הרצונות של העשירייה כרצון אחד?

בכמה שאפשר. בכל, או לא בכל, מאיפה אתה יודע למדוד את זה? כמה שאפשר.

שאלה: מצד אחד אני משתדל מאוד להחזיק את העשירייה במקום יותר גבוה ממני ואני הקטן בחבורה, מצד שני אני מפמפם כל הזמן בחשיבות הבורא. זאת אומרת כל אחד מאיתנו עובד בצורה הזו. הדברים האלה לא מתנגדים, כי אם אני הקטן בחבורה מה אני מלמד אותם פתאום משהו? ואחרים גם מלמדים את כולם? איך מאזנים את הניגוד הזה?

אין בחבורה קטן או גדול. כשנולד תינוק לזוג צעיר הם הופכים למשפחה, כי יש משהו בטוח וברור שקושר בין שניהם, הם מתחילים לדאוג לשלישי, אליו, לתינוק, ואז הם הופכים למשפחה. אם לא מולידים ילדים, זה עדיין לא נקרא שזאת משפחה. תקרא לזה זוג צעיר, עוד משהו, אבל משפחה זה נקרא כשיש שניים פלוס אחד, לכן כך אנחנו צריכים לראות את עצמנו.

תלמיד: יש עוד משהו. אחרי כל שיעור אני יושב במשך שעה, שעה וחצי, לוקח לי זמן לחתוך את מה שאתה אומר וקצת מהקריין על "אין עוד מלבדו" ומרכז העשירייה, את השפיצים האלה כל הזמן. אספתי כבר עשר שעות, במשך שלושת השנים האחרונות, לקחתי את זה כפרוייקט. זה באודיו עם מוסיקת רקע ששמתי, שלא מפריעה. אתה חושב שדבר כזה יכול להועיל? איסוף כל הקטעים שאתה מדבר כמה חשוב לפנות לבורא, ולהתפלל, רק על זה. איך אתה רואה את הפרוייקט הזה?

אני מאוד נהנה מעבודה הזאת. אני זוכר את הפעם הראשונה נדמה לי שהצטרפת אלינו ונסעת איתנו לאנגליה, לבלאקפול, וזה היה מאוד מועיל, כי לא היה לנו שום דבר, פתאום הופעת עם הגיטרה שלך, זה היה מאוד מאוד יפה, ואז הרגשתי שזה מאוד מועיל לחיזוק, להתעוררות, להתחברות, להבנה, לפתיחת הלב. זה משהו מיוחד.

תלמיד: אם כבר הזכרת את בלאקפול, מה שבאמת הועיל לכנס זה שהגענו עם האוטובוס, ירד גשם זלעפות, אתה התחלת להוריד את המזוודות, ניסינו לקחת ממך את המזוודות שתיכנס, והזזת את כולנו ונשארת רטוב עם המזוודות. אנחנו לא הפסקנו להתפעל מהקטע הזה. אתה זוכר?

בסדר, זה בסדר. עברנו הרבה. הכול נשאר. הכול נרשם, ואנחנו עוד נראה את הסרט הזה לפנינו, כמה שהבורא עבד באהבה על כל פרט ופרט, ואיך לאט לאט הוא בונה בינינו עם פינצטה ממש, כל מיני צורות להתחבר, ומשאיר לנו בחירה חופשית. ועוד צורה להתחבר, ועוד בחירה חופשית, כמו שאנחנו מתנהגים עם תינוק. אנחנו עושים בשבילו הכול, אנחנו נותנים לו, אבל רוצים שהוא יתפוס את הצעצוע, אנחנו נותנים לו משהו, אבל רוצים שהוא יוסיף מעצמו. ואז אנחנו נראה את כל ההיסטוריה שלנו כבר בעיניים של האיש מבוגר. כן. זה יהיה יפה, יהיה לנו סרט יפה. לכולם ככה, מכל המציאות, מתחילת הבריאה עד סוף הבריאה.

שאלה: רציתי לברר את העניין של האמצעים שיש לנו לעורר את חשיבות הבורא. מצד אחד אמרת שהעיקר זה לעורר את הקבוצה ומצד שני אני גם לא יכול בלי להתעורר מהקבוצה. איך לאזן בין השניים?

זה טוב מאוד מה שאתה אומר. זאת אומרת אתה מתחיל להרגיש שהייתי מעורר את הקבוצה, אבל מאיפה אני אקח כוחות, אני צריך לקבל את זה מהם, ואז אתה עושה את העבודה הזאת לשני הכיוונים, נכלל בקבוצה כקטן ופועל עליהם כגדול. זה מה שרב"ש כותב במאמרי החברה שלו.

זה מה שרבי יוסי בן קיסמא אמר, אני לא יכול לעזוב את התלמידים שלי, הם קטנים, אבל אני לא מסתכל עליהם שהם קטנים שהם צריכים טיפול ממני, אני מסתכל עליהם שאני צריך לקבל מהם טיפול. תראו מה שהוא אומר, זה כמו אותו זוג צעיר שנולד להם תינוק, התינוק הזה נקרא "ראש המשפחה". למה? כי דווקא הוא בונה את המשפחה. הוא מחייב אותם להתקרב ביניהם, להתחבר, לטפל בו. בזה שהוא מזמין אותם לטפל בו, הוא בונה מהם כבר יחס חדש אחד לשני ובונה את המשפחה.

תלמיד: איך אני צריך להסתכל על הצורך שלי להתעורר מהקבוצה, האם כאיזשהו אמצעי רק כדי שאני אוכל לעורר אותם? כי אמרת שיותר חשוב לעורר את הקבוצה.

לכן אתה צריך לחפש בקבוצה איפה עוד אתה יכול להוסיף, והבורא מעורר אותנו כל הזמן ואנחנו לא כל כך מרוצים מזה, אבל אנחנו דווקא צריכים להתייחס אחרת לכל הבעיות שמתעוררות בקבוצה, שהן בעיות בדרך. זה לא ישן, זה תמיד חדש שמתגלה בדרך, ושאנחנו צריכים על ידו להתעלות לחיבור יותר גבוה וכך להתקדם.

אני רואה את כל הדברים שמתעוררים בי בחיים כהפרעות, אבל זה לא נכון. אין לבורא שום צורך להביא לי הפרעות אלא אם כן זה "עזר כנגדו", שעל ידי זה אני מתעורר לקשר יותר גדול עם החברים ועם הבורא וכך אני מגיע למטרת הבריאה, מהר מאוד מגיע לכלי הנכון. לכן דווקא כתוב עוד יותר מזה, ש"חוסך שבטו שונא בנו", שאם הבורא לא מכה מישהו, לא נותן לו צרות, זה נקרא שהוא שונא אותו, כי לא נותן לו מספיק הזדמנויות להתגבר ולהתקדם.

תלמיד: ברור. עוד חלוקה היא למקורות פנימיים ומקורות חיצוניים. לדוגמא מקורות של מחשבה, של עבודה בתוך העשירייה או מקורות שהם קצת יותר חיצוניים, לדוגמה לעשות איזו פעולה או משהו כלפי הקבוצה הכללית או אולי בהפצה. איך לסדר את האמצעים האלו בחשיבות המטרה?

אני חושב אנחנו צריכים ללמוד את זה, אבל ברור שהעיקר בשבילנו זה כל הזמן לדאוג לשלום החברה. חברה זה נקרא עשירייה וחברה זה בני ברוך וכל הזמן לדאוג לרוח שהבורא נותן. אבל שוב, גם בכלי הכללי שלנו הוא מקרר אותנו כדי שאנחנו נחמם אותו, נזמין אותו, נבקש, נפנה אליו ושוב הוא מקרר אותנו ושוב אנחנו צריכים להתעורר, להעלות מ"ן, לדרוש, לצעוק. כי אחרת אנחנו מאבדים את הקשר והקשר שהיה קודם הוא כבר התקרר, הוא דורש מאיתנו יותר ויותר עד שאנחנו נגיע ממש לחיבור.

ואם אנחנו לא מרוצים מזה שהוא כל הזמן כביכול מרחיק אותנו, זה נקרא שאנחנו מפגרים. אנחנו לא יכולים כל הזמן להיות בידיים של אימא אלא צריכים לרדת מהידיים ולהתחיל בזחילה על הרצפה ואחר כך לקום וללכת, ואחר כך להיות יותר עצמאיים ועוד יותר עצמאיים, וללכת לגן ילדים ואחר כך לבית ספר ואחר כך לאוניברסיטה, ואחר כך עוד אולי להתחתן ולסדר לנו את החיים הגשמיים. וכל פעם אנחנו מתרחקים ומתרחקים מההורים וזו צורת הגדילה הנכונה שהיא בגשמיות וכך גם ברוחניות.

תראו איך המקובלים נותנים לנו דוגמאות כאלה כל הזמן. ואנחנו לא רוצים להיות עצמאיים, אז הבורא בכוח עושה את זה איתנו. תסתכלו על כל הדור הצעיר, ממש אפשר להגיד שהם מפגרים, כי לא רוצים לגדול בצורה עצמאית. לפי הסטטיסטיקה אני שומע ששלושים ארבעים אחוז, לא יודע כמה, רוצים להישאר עם ההורים, "טוב לי עם אימא, אני לא צריך כלום". להתחתן? בשביל מה אני צריך להתחתן? להביא עוד צרות על הראש שלי? וזו בעיה, זו הבעיה של הדור הצעיר. אבל זה מצד אחד. מצד שני זה טוב, כי זה רק אומר שאין לפניהם חשיבות בשביל מה לעשות את זה. בשביל מה אני צריך להיות עצמאי, ללכת לעבוד, מה זה ייתן לי? מה אני צריך, מחשב ואיזה סנדוויץ' או חתיכת פיצה וגמרנו, טוב לי. והם צודקים, כי אם אין מטרה חשובה רוחנית, שבשבילה כדאי לשלם משהו, אז אפשר כך להתקיים. אף אחד מאיתנו לא רוצה כל כך לצאת מההורים.

תלמיד: רק כדי לברר את הנקודה הזאת. בזמן שהבורא מרחיק ומקרר אני צריך לשאוף לקבל את חשיבות המטרה מהקבוצה או שתמיד אני צריך לשאוף לתת לה?

אתה צריך לאחוז יותר בקבוצה. מהניסיון שלי אני רואה שרק הפעולה הזאת היא באמת פעולה נכונה ומועילה. שאני מקבל את הקבוצה כאימא ואני דבוק בה יותר, למרות שמתחילים להיות כל מיני כוחות שכאילו רוצים לנתק אותי, לקרוע אותי מהחברה ואני מחזיק בה יותר, ועל ידי זה אני מקבל כוח החיבור המספיק כדי להחזיק את האור העליון בינינו.

שאלה: האם אנחנו יכולים להגיע לצורך לתלות בבורא מבלי שתהיה לנו תחילה תלות בחברים?

כן. קודם תלות בבורא ואחר כך האמצעי להגיע לחיבור עם הבורא זה החברים. ואנחנו צריכים עוד הרבה לשכנע את עצמנו שהדרך לבורא היא דרך החברה. כי דרך החברה זה לא טבעי, ולבורא, כל אחד אפילו מצורה אגואיסטית מתחיל להשתוקק. אני רוצה להיות בקשר עם הבורא בצורה אגואיסטית שאז יהיה טוב לי, אני בטוח, אני יודע. אחרת מה אני? אחרת אני נמצא בחלל.

תתארו לעצמכם שאנחנו נמצאים בחלל. איפה אני? מה אני? סביבי חושך, אין כלום. ככה אני מגלה בחיים שלי ורק הבורא יכול להיות לפני ואיך אני מגיע אליו. וכאן בדרך ממני לבורא נמצאת החברה, העשירייה, שאז על ידה אני יכול לפרמט את עצמי להיות דבוק בבורא. שמהבורא מגיע האור העליון ואני לא יכול לקבל אותו אם האור העליון לא יכנס לתוך עשרה רצונות.

ואני צריך את העשרה רצונות האלה לייצב, ואז אני עושה מהחברים שלי חיבורים כאלה איתם יחד שהבורא, האור העליון מתלבש לתוך העשרה ואז אני מרגיש. הוא עובר דרך הכתר, מתחלק לעשרה, ואחר כך אני מרגיש אותו למטה במלכות שלי. אבל אני צריך לבנות את המבנה הזה, להסכים עם זה שזה שלי וכן הלאה, כל התנאים של הקבוצה, שכשאנחנו בונים את הדברים האלה אנחנו מגיעים אחר כך למבנה של "תלמוד עשר הספירות", לעשר הספירות ואיך לעצב את כל המבנה הזה כך שאנחנו מכוונים דרכם לבורא והבורא אלינו, והכול בתוך המבנה של עשרה.

שאלה: שתי עשיריות שעובדות יחד, כל אחת פועלת בכלי שלה או הן יוצרות כלי חדש אחיד בין שתיהן?

אנחנו עוד לא מדברים על החיבור בין העשיריות. יכול להיות שאנחנו נתחיל לדבר על זה בכנס שלנו בעוד חודשיים, וגם לא חיבור ממש בין עשיריות אלא יותר תמיכה מעשירייה לעשירייה. כי אני מפחד שעל ידי זה אנחנו נתבלבל בין העבודה בתוך העשירייה שהיא החשובה ביותר, ואחר כך בעבודה בין העשיריות בתמיכה חיצונה, ואחר כך בחיבור בין העשיריות, זה כבר בעתיד, אני עוד לא רואה אותו, שהעשיריות יכולות אפילו להתחבר ביניהן ולהגיע לכאלה חיבורים, כמו שאנחנו רואים נגיד בסרטים איך שמתחברים התאים והופכים להיות לאחד, ועוד תא ועוד תא ועוד תא. ואז נעשה אוסף של תאים שהם שומרים על המבנה של כל אחד ואחד, אבל יש להם התקשרות הדדית בתמיכה הדדית זה לזה וזה לזה, שכל אחד שומר על האוטונומיה שלו, וגם כל אחד שומר על האיחוד, על החיבור ביניהם. זה לא פשוט, זו כבר צורת חיבור חדשה, ואני מפחד שהיא תבלבל אותנו היום. היא תחליש כוחות ותמשוך אותנו לדברים כשעוד לא סידרנו לעצמנו עשיריות.

שאלה: הסברת עכשיו שמשפחה בלי ילדים זה זוג ולא משפחה. איך אנחנו בעשירייה לא נישאר סתם זוג של אגואיסטים מחוברים ביחד אלא נהפוך למשפחה באמת? ומה יהיה אותו ילד משותף שיחבר את העשירייה שלנו?

אם אנחנו מתחברים לעשירייה אז החיבור שלנו בעשירייה הוא כבר כולל בתוכו את כוח המשפיע וכוח המקבל, "תן וקח" בינינו, ואז מה שמתגלה במצבים האלה של "תן וקח", זה כוח הבורא, הכוח העליון, שאנחנו מתחילים לגדל אותו בינינו.

זאת אומרת שאנחנו מחברים קשרים בינינו בתור כלי בצורה כזאת שבו יכול להתלבש כבר האור העליון לפי האופן ולפי עוצמת החיבור. אנחנו נלמד את זה.

הבייבי שלנו זה אותו כלי המתוקן בחלקו, שכבר בו מתגלה הבורא, ובאמת לאותו התינוק שנולד אנחנו קוראים לזה "הנשמה שלנו".

שאלה: מצד אחד אנחנו צריכים לשמוח מכך שהבורא מציב כל מיני גדרות בינינו כדי שנתאחד מעל זה, מצד שני יש פחד שמא לא נצליח במשהו והקשר הזה שנוצר יוכל להיפרם. איך בו זמנית תוך כדי תחושת החרדה הזאת, לסמוך על הבורא?

אתם צריכים לקבל התעוררות אחד מהשני, כך שבאמת תהיה לכם תמיכה. אם אני יודע שסביבי כולם עובדים אז אין לנו שום בעיה. חוץ מזה, אנחנו עברנו על הרבה קטעים שמדברים על זה, תפנו לקטעים האלו, תקראו אותם, הכול נמצא בארכיון שלנו בכל השפות, ותראו, תקבלו מזה התעוררות.

חוץ מזה תתחילו לשים לב במה אתם ממלאים את הזמן הפנוי שלכם, שכל הזמן ברקע יהיו שירים של בני ברוך שמדברים על המטרה ועוד ועוד, אין שום בעיה. אני חושב שמה שיש לכם היום, ממה שאנחנו במשך השנים האלה ייצבנו לפניכם יש לכם מספיק חומר לכל דבר.

שאלה: כתוב פה "לפי גדלות ה' שהאדם משער בעצמו", למה הכוונה, כל אחד רואה את הגדלות בצורה אחרת?

ודאי שכל אחד רואה את זה ככה, איך אתה יכול להגיד שאתה רואה מה שהחבר רואה? אין דבר כזה, כל אחד נשאר בהשגה שלו יחד עם זה שהוא משיג דרך כלים של אחרים.

תלמיד: אז מה זאת בעצם גדלות ה', שאני בתוך עשירייה?

כל אחד ואחד מקבל את זה בצורה אישית. אלא מה שקורה בגמר התיקון אני לא יכול להגיד לך, אפילו מה שנראה לי אני לגמרי לא בטוח שזה נכון. אבל עד גמר התיקון לפחות אני אומר לך שכל אחד מקבל את התפיסה האישית שלו. אומנם הוא קשור עם כולם ונכלל עם כולם, אבל בכל זאת אחרי ההתכללות, אחרי כל מה שתגיד, זה בכל זאת ההרגשה הפרטית שלו.

שאלה: אם אני מלכות בעשירייה, מה זה כתר בעשירייה?

מה שאתם מתכוונים בקשר ביניכם לראות ככלי דכתר לבורא, כלי לבורא לפי הזכות. וכלי לעביות זה "המלכות" וזה לא אתה, זה מה שכולכם עושים אם אתם מדברים על עשירייה. אז בעשירייה אל תגיד שאתה בעשירייה, אלא אנחנו, תחשוב.

שאלה: איך לעלות מעל הפחד להיות תלוי באחרים כדי לתפוס משהו נסתר כמו הבורא, איך מגבירים את הביטחון שבחיבור?

דווקא בחיבור אני יכול למצוא את הביטחון, איך יכול להיות אחרת? דווקא בחיבור. כי בלי חיבור מי אני, אני זרוק בתוך חלל חשוך, לא מגלה שום דבר חוץ מהחושך שנמצא סביבי. שאני כמו איזה גוף קטן שנמצא בחלל חשוך, אתה יודע מה זאת ההרגשה, נוראית, ההרגשה הזאת נקראת "הארת המלכות".

אני זוכר שהרגשתי את זה בפעם הראשונה ואז ממש תפסתי את רב"ש, ואמרתי "מה זה?" הוא אמר זאת "הארת המלכות". זאת הרגשה באמת נוראית שכך מתגלה לפעמים לאדם, בצורה יותר אמיתית מהרגיל, היא כל הזמן נמצאת אבל ברקע שם איפשהו, וזה כדי שאדם יראה מה זה נקרא באמת כלי ריק. אין יותר גרוע, זאת הרגשה מאוד מאוד קשה.

אבל כנגד זה אנחנו צריכים להשתוקק להארת הכתר, שהאור העליון ימלא את כל המציאות, ושניהם תלויים רק באדם המפריד ביניהם ומקבל.

שאלה: אמרת שאנחנו לא יכולים להתחבר בין העשיריות עד שהעשירייה לא נבנתה באופן מלא, מה זה אומר עשירייה שבנויה באופן מלא?

זה שיש קשר בין החברים והם מרגישים את עצמם ששייכים למערכת אחת, וכך הם רוצים להתקיים. שהם לא מרגישים שכל אחד קיים אלא כולם יחד, ושהחשבון של הבורא הוא איתנו, עם כולם, זה העיקר.

קודם חשבתי שהבורא נמצא בקשר איתי ויש לי קשר אליו והחשבון הוא בינינו, ועכשיו אני רואה שהחשבון הוא לא איתי אלא עד כמה שאני נכלל בעשירייה, והבורא לפי זה מתייחס דרך העשירייה אלי. ולכן כבר אין לי איזה טענות אישיות לבורא ודרישות. וגם כן אני לא יכול בעצמי, מעצמי, לתת לו משהו אלא הכול דרך המערכת הזאת שנקראת "עשר". ואז אני מסתכל כבר עליהם בצורה אחרת, עד כמה שאני תלוי בהם, עד כמה שהם תלויים בי, ואת כל היחס שלי עם הבורא הם יכולים לקלקל או לתקן אותו.

זאת ממש תלות הדדית כמו שבעל הסולם מסביר לנו בשניים שנמצאים בספינה, בסירה. שאני נמצא עם עוד תשעה אנשים, אני תלוי רק בהם, וכאן אנחנו צריכים לראות את המצב. הדוגמה הזאת היא דוגמה במאה אחוז נכונה, היא מגיעה לנו מתחילת חכמת הקבלה מלפני אלפי שנים, שאין לנו ברירה, אנחנו חייבים כך לקבל את המציאות. ואני שוכח את זה יום יום בגלל שהאגו שלי מטשטש לי את זה.

שאלה: הרב"ש היה לצידך בזמן אותה הארת המלכות, איך אנחנו נוכל להתמודד עם המצב הזה?

אל תדאגו, יש לכם מצב הרבה יותר טוב. כי אתם נמצאים כבר בתוך הכלי שמתארגן והבורא מטפל דרך כל הכלי הזה, ואתם לא צריכים להיות במצבים כאלה חדים נוראיים. אלא יש קצת לפה וקצת לשם, אבל מצבכם הרבה יותר מתקדם וטוב. זה בסדר גמור, אל תדאגו. כל אחד מקבל טיפול, אדם צריך ללכת עם מה שהבורא מסדר לו.

שאלה: באיזה כלים לממש "סוף מעשה במחשבה תחילה" בעבודה הרוחנית?

בכלים שלך. "סוף מעשה" שזה גמר התיקון כמו שאתה יכול לתאר לעצמך, שהרצון שלך יהיה הרצון של המשפיע, ואתה תהיה דבוק בו כמו שהוא מתכוון שאתה תדבק בו. ואת זה תעשה דרך כל הקבוצה, שכל העשירייה שלך היא תגיע למצב כזה שכ"איש את רעהו יעזורו" אתם מתחברים יחד ומגיעים לדבקות ביניכם, שהדבקות ביניכם היא הכלי לגילוי הבורא בכם, ואז זה נקרא "סוף מעשה במחשבה תחילה". שאתם מתארים ביניכם את המצב של גמר התיקון עד כמה שאתם מסוגלים, ואתם רוצים לחיות בזה. ואם אתם רואים שזה לא הולך כך, אז אתם מתפללים שהבורא יסדר לכם את זה.

תלמיד: איך לא ליפול לדמיון?

לא נורא, אפילו לדמיון, אל תדאגו לזה, מלמעלה יטפלו בכם. העיקר להשתוקק להתקדמות.

שאלה: לדרוש כוח השפעה מהבורא ולדרוש שהגדלות שלו תתגלה זה אותו דבר?

בשביל מה אתה צריך את הגדלות שלו?

תלמיד: כדי להשפיע.

כדי להשפיע. יש לך חיסרון להשפיע?

תלמיד: כן.

אז תבקש שתהיה לך עבודה בזה, תחפש.

יש לך שאלות מלאכותיות, לא שלך. תנסה שהן יהיו שאלות כמה שיותר טבעיות שלך.

תלמיד: אני מנסה לבין את מה שהמקובלים מסבירים לנו. הם אומרים לנו שאנחנו לא יכולים להשפיע ללא הגדלות שלו.

נכון.

תלמיד: למה?

זה מה שקראנו בפסקה 7.

תלמיד: למה אנחנו לא יכולים להשפיע בלי הגדלות שלו?

כי אתה חתיכת רצון לקבל, לא יכול להתעורר למישהו אם אתה לא מרגיש רווח, הוא צריך להיות גדול ממך. עכשיו השאלה היא מה זה נקרא גדול? אולי הוא גדול בהשפעה ואני מתעורר להיות קרוב אליו. אולי אני רוצה להתעורר אליו עם הכלים שלי דקבלה.

תלמיד: מה הגדלות הנכונה שאני צריך לדרוש?

רצון להתבטל לבורא.

שאלה: הזכרת את הרגשת המלכות וזה מושך את תשומת ליבי, ויש לי שאלה כזו, האם הרגשת המלכות מתגלית בעשירייה ככלל או באופן אישי? ועוד דבר, האם הרגשת המלכות נחשבת לעליה או לירידה ברגשות?

גם לזה וגם לזה. ממש כך. כי חוץ ממלכות אנחנו לא מרגישים כלום. אנחנו נמצאים בתוך מלכות, בתוך הרצון לקבל, ואז כל האופנים שאנחנו מרגישים הם אלו שמתעוררים בתוך מלכות. ואפילו כל יתר הספירות, ההבחנות שלמעלה ממלכות, אנחנו מרגישים אותן דרך המלכות.

תלמיד: וזה נחשב לעליה או לירידה, כי זה נשמע כאילו זו עליה ברגשות?

לפי ההבחנות זו עליה ויכול להיות שלפי ההרגשה זאת ירידה. אבל אתה אומר נכון, הכול נכון.

קריין: קטע 8, אומר הרב"ש.

"יש לזכור, שעד כמה שהחברים יכולים להעריך את חשיבות וגדלות ה', מכל מקום, צריכים עוד ללכת למעלה מהדעת. כלומר, שהבורא יותר גבוה ממה שהאדם יכול לצייר גדלות ה' בתוך השכל. ולומר, שאנו צריכים להאמין למעלה מהדעת, שהוא מנהיג את העולם בהנהגה של טוב ומטיב. שאם האדם מאמין, שהבורא רוצה אך ורק לטובת האדם, זה מביא להאדם, שיאהב את ה'. עד שיזכה לבחינת "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך". ואת זה האדם צריך לקבל מהחברים."

(הרב"ש. מאמר 30 "מה לדרוש מאסיפת חברים" 1988)

שוב.

"יש לזכור, שעד כמה שהחברים יכולים להעריך את חשיבות וגדלות ה'," לפני כל אחד וגם בתוכם, "מכל מקום, צריכים עוד ללכת למעלה מהדעת. כלומר," שגדלות הבורא הרבה יותר גדולה ממה שהם מסוגלים לתאר לעצמם. "שהבורא יותר גבוה ממה שהאדם יכול לצייר גדלות ה' בתוך השכל. ולומר, שאנו צריכים להאמין למעלה מהדעת, שהוא מנהיג את העולם בהנהגה של טוב ומטיב. שאם האדם מאמין, שהבורא רוצה אך ורק לטובת האדם, זה מביא להאדם, שיאהב את ה'. עד שיזכה לבחינת "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך". ואת זה האדם צריך לקבל מהחברים."

(הרב"ש. מאמר 30 "מה לדרוש מאסיפת חברים" 1988)

שאלה: לגבי גדלות הבורא, כשאנחנו מגיעים להשתוות הצורה אז על ידי המאור המחזיר למוטב אנחנו צריכים להגיע למאה אחוז השפעה?

כן. ודאי שזה מאה אחוז. אנחנו צריכים להגיע להשתוות הצורה עם הבורא, שזה להיות במאה אחוז השפעה. להיות במאה אחוז השפעה מהבורא, אנחנו יכולים אך ורק בתנאי שאנחנו מקבלים ממנו מאה אחוז שהוא רוצה לתת. טבע הבורא זה לתת, הטבע שלנו לקבל, רק העניין הוא השתוות הצורה, שאם אתה תקבל כדי לתת לו, לטובתו, אז תקבל ממנו במאה אחוז כל מה שהוא רוצה לתת לך, ואז אתה תיתן לו במאה אחוז, אז תהיה איתו בהשתוות הצורה.

נגיד כמו תינוק שמקבל מאמא. אמא נותנת לו כמה שהוא צריך, נגיד מאתיים גרם חלב או דייסה, והוא מוצץ ומקבל את זה בשמחה ואמא מרוצה מאוד. רק חסר כאן מצד התינוק, שהוא יקבל את זה כדי לשמח את האמא ולא מפני שהאינסטינקט שלו לקבל מכוון אותו לכאן. רק זו הבעיה שלנו.

זאת אומרת כל הבעיה שלנו בכוונה, זה כל התיקון. רק הכוונה, בשביל מה אני מקבל? כדי לעשות נחת רוח לכוח העליון הנותן את כל החיים, כל הדברים שהוא רוצה, כל המילויים, הכול בא ממנו. אני יכול לקבל את כל המציאות, רק מה חסר לי? כוונה שאני עושה את זה בשבילו ולא בשביל עצמי. למה אני צריך את זה? כי אז, על ידי זה שאני כך מכוון את עצמי, אני נעשה כמוהו, לפי הכוונה "אני לדודי ודודי לי", ולא צריכים יותר שום דבר.

שאלה: אם אני עושה את זה במאה אחוז בעשירייה שלי אז אני משיג את השתוות הצורה?

ודאי. "מאהבת הבריות לאהבת ה'", כך תגיע.

שאלה: איך למצוא בצורה יותר ברורה את הגבול בין הצדקת הבורא לבין המאמץ הפרטי?

זה גם יתברר לך בעבודה בקבוצה, אין לך מכשיר אחר לבדוק עד כמה אתה בעל מנת להשפיע, עד כמה אתה בעל מנת לקבל, איך לחלק את עצמך. זה כבר גדלות הפרצוף, עד כמה שהוא מסדר את עצמו בעל מנת להשפיע. זאת אומרת, צמצום, מסך, אור חוזר, החלטה כמה לקבל בעל מנת להשפיע, ולהתחיל לקבל את זה. זו כבר עבודה.

שאלה: איך אנחנו מודדים את רמת החיבור בעשירייה, מהם הסימנים של המצב הזה?

יכולים למדוד את זה לפי עוצמת הקשר בינינו, שאין לנו לזה כלים ממש ברורים, אבל בכל זאת יכולים למדוד את זה לפי השעות, לפי עוצמת הניתוקים שבינינו. אבל כל הכלים האלו, זה כלים לא אמיתיים. הכלים האמיתיים שלנו שאנחנו נוכל למדוד את זה טוב ונכון, זה אחר כך ברוחניות, זה עביות, צמצום, מסך, אור חוזר, קבלה לפי השתוות הצורה של אור ישר בתוך האור חוזר, התפשטות מלמעלה למטה לפרצוף גמור. אז הפרצוף שכך ממלא את עצמו באור העליון, זאת אומרת, בגילוי הבורא, בנוכחות הבורא בתוכו לפי נרנח"י האורות שהוא מתמלא, הוא יכול להגיד באיזו צורת השתוות הצורה עם האור העליון הוא נמצא ולא אחרת.

שאלה: לאהוב את הבורא בכל הלב, זה מה שאנחנו יכולים לעשות רק כשאנחנו רואים את כל החברים בעשירייה גדולים?

בעצם אתה צודק, אבל הכול יחסי, בכל לבבך כמו שאתה אומר, הכול יחסי. לעת עתה כן, אנחנו צריכים כך להרגיש.

שאלה: איך פועל או איך עובד אור החסדים?

הוא נותן תיקון לכלי קבלה שתוכל להיות למעלה מהרצון לקבל.

שאלה: כשמורגשים בעשירייה מצבים יותר קיצוניים שאנחנו נזרקים בין עליות וירידות אז פחות או יותר ברור מה לעשות איתם. אבל כשהמצבים קורים באותו זמן, שיש מצב אמצע כזה, אז לא ברור מה קורה, במה להיאחז, איך להוסיף ומה לעשות?

רק חיבור בין החברים יעזור לכם לאחוז בבורא וכך להתקדם, כלום חוץ מזה. אל תתחילו לברר את המצבים בעצמם כי זה יטה אתכם מהדרך. תתחילו בחיבור ביניכם פשוט להתקדם.

כל ההתקדמות לקראת התיקונים היא בחיבור יתר, ולא שאתם יודעים יותר, או יכול להיות אפילו מרגישים יותר, לא, אלא מחוברים יותר.

שאלה: בשביל שהבורא יחשיב את החשיבות שאנחנו נותנים לו אנחנו יכולים לעשות את זה רק מעל הדעת?

כן, קשר עם הבורא זה רק למעלה מהדעת, למעלה מהאגו שלנו. אין קו קשר אחר אלא אני לו והוא לי. ובמידה שאני לו, אני פותח את הקו ממנו אלי, הוא לי. לכן זה מה שכתוב "אני לדודי ודודי לי". ככה זה.

שאלה: ההרגשה הזאת של מרחק מהרצון לתת וגם מרחק שאנחנו לא רוצים את הרצון לקבל, מה ההרגשה הזאת? זו הרגשה של שאנחנו מתפזרים, איך אפשר לעבוד עם זה?

לא לשים לב לזה. לא לשים לב לכל מיני רגשות, הם מתעוררים ובאים ועוברים, אלא הכי חשוב לנו להגיע למצב שאנחנו מחוברים יחד, ואז מתוך החיבור אם היינו מבקשים את הבורא, אז היינו מצליחים. חסר לנו בינתיים חיבור בינינו.

שאלה: שאלה לגבי ניהול היומן בעשירייה. ישנם מצבים שאתה לא רוצה לדבר עליהם, שאתה לא יכול אפילו להודות בהם בפני עצמך, של ירידה. מצד שני אם אני לא מדבר על זה, נראה שהחברים לא יכולים להעלות אותי. אז במה אפשר לשתף?

זה קשה להגיד. כל דבר שיכול להועיל לחיבור במקום, לא לעתיד או אולי, אלא לחיבור במקום, אם אתה יכול להועיל לו, אתה חייב לפעול. זה צריך להיות בעצם העיקר. בלי פילוסופיות, בלי כל מיני חשבונות גדולים, ארוכים, אלא במקום, אם אתה יכול להועיל להם להתרוממות, להתעוררות, להעלאת מצב רוח, כוח ביטחון, בבקשה, לא יותר מזה.

תלמיד: אם אני מבין נכון, יש הבדל בין היומן הפרטי ליומן של העשירייה?

כן.

שאלה: איך כל חבר יכול לשמור את עצמו שההשתוקקות לא תהיה אגואיסטית?

שיבדוק, אין שום אפשרות אחרת. אם הוא רוצה לפעול למען החברה, ההשתוקקות שלו היא נכונה. הבדיקה היא פשוטה, למען החברה, לטובת החברה.

שאלה: אני מנסה לברר את מה שקראנו. רב"ש אומר "אנו צריכים להאמין למעלה מהדעת, שהוא מנהיג את העולם בהנהגה של טוב ומטיב. שאם האדם מאמין, שהבורא רוצה אך ורק לטובת האדם, זה מביא להאדם, שיאהב את ה'." אני לא מרגיש שהוא טוב ומיטיב, מה אני צריך להבין מפה?

שהוא סידר לך את הכול כדי להגיע למטרת הבריאה, רק אתה הטיפשון לא מסוגל להבין את זה. יש לפניך מכשיר שנקרא עשירייה, על ידי המכשיר הזה אתה יכול להגיע לגמר התיקון, למטרת הבריאה, למצבים נצחיים, שלמים, שזו פשוט שלמות, ואתה לא רוצה. אז מה אפשר לעשות.

תלמיד: אפשר להגיע לאהוב את הבורא בתוך הדעת?

אם כתוב, כנראה שכן.

תלמיד: הוא כותב שרק מעל הדעת אפשר להגיע לאהוב את הבורא.

ויותר נכון אם בתוך הדעת.

תלמיד: בתוך הדעת אפשר להגיע לזה?

כן.

תלמיד: שמעתי פה ושם שמדברים על זה שחוזרים באופן זמני ללמוד בפתח תקווה מי שמחוסן.

על זה אתה צריך לשאול את המנהלים, המארגנים מה יש להם בתוכניות, אני לא יודע, ואני לא רשאי לדבר על זה, באמת. יש להם תוכניות לעשות סעודות, להגיע לכנס הבא. כבר קובעים פחות או יותר מתי הסעודות, מתי הכנס, מה נושא הסעודה והכנס, באיזה תנאים זה יכול להיות, זה כן.

תלמיד: כי באופן כללי מי שיש לו תעודת חיסון יכול להיכנס, עושים היום אירועים עד 500 איש. אז מה הבעיה?

זו לא בעיה, גם 500 איש זו לא בעיה. אבל הכניסה לבניין היא רק למי שיש לו תו ירוק.

תלמיד: דרכון ירוק. על זה אני מדבר, לכולנו יש.

תו ירוק יש לך?

תלמיד: כן, בוודאי.

אז אתה תיכנס.

תלמיד: אנחנו 500 איש כאלה.

בסדר גמור. אל תדאג, יהיה מקום לכולם.

תלמיד: שנחזור פעם, פעמיים בשבוע לפחות.

לא מדובר על שיעורים, מדובר רק על הסעודה הקרובה, על המפגש הקרוב. בסוף השיעור יהיה עדכון.

תלמיד: יופי, תודה רבה.

אתה כל כך מרוצה מזה, כל כך שמח.

תלמיד: אני מאוד מתגעגע, כולם מתגעגעים כבר.

טוב, בסדר. אבל שתדעו שזה רק בתנאי שיש לכם דרכון ירוק, על זה אין ויתור, ללא דרכון ירוק אף אחד לא נכנס לבניין בכלל.

קריין: קטע 9.

"כל הבסיס, שאנו יכולים לקבל הנאה ותענוג, ושזה מותר לנו להנות, ועוד יותר מזה, שחיוב גדול להנות ממעשה השפעה, יש לנו לעבוד על נקודה אחת, דהיינו להחשיב את הרוחניות. וזה מתבטא בלתת תשומת לב "למי אני פונה", ו"למי אני מדבר", ו"מצות של מי אני מקיים", ו"תורה של מי אני לומד". היינו, לראות עצות, איך להחשיב את נותן התורה. והיות האדם מצד עצמו, מטרם שזכה להשיג איזו הארה מלמעלה, אז הוא צריך לחפש אנשים, הדומים לו פחות או יותר, שגם הם מחפשים להגדיל את חשיבות. להיות מגע כל שהוא עם הבורא, באיזה אופן שתהיה, והיות שיש דעת רבים בזה, אז כל אחד יכול לקבל סיוע מחבירו."

(הרב"ש. מאמר 17 "סדר ישיבת התועדות" 1986)

שאלה: איך אני יכול לראות את גדלות הבורא וחשיבותו אם בעולם אני רואה רק סבל וייסורים?

זה כדי לעורר אותך כמה שיותר מהר לצאת מהעולם הזה ולהתקרב לעולם שכולו טוב. אלא מה אתה ממליץ לבורא לעשות? אם היית בעצמך מסדר לנו את הדרך, איך היית עושה את זה? אם אתה צריך להגיע למצב שהנברא שלך יוכל לקבל ללא גבול, שיש לך רצון לתת לו את הכול, אז איזה גדול הוא צריך להיות? אתה חושב שהוא צריך להיות ברצון לקבל הכי גדול וזהו? לא.

הרצון לקבל, כמה שהוא מקבל זה נשרף לו, מייד מתבטל ולא מרגיש, כי מי שמקבל מאה רוצה מאתיים, קיבל מאתיים רוצה ארבע מאות וכן הלאה. הרצון לקבל לא בנוי להיות מלא, ליהנות, להיות שמח, שבע. ולכן הבורא שצריך לברוא את הנברא חושב כבר מראש, איך אני בורא את הנברא. מצד אחד הוא צריך להיות הפוך ממני, מצד שני אני רוצה שהוא יהיה כמוני ולא במאומה פחות ממני, שלם לגמרי, מלא לגמרי, איך יכול להיות? איך הוא ירגיש שהוא מקבל ממני את כל המילוי אם לא יהיה לו צורך למילוי? אז הוא צריך לרצות. אם אני רוצה שהוא יהיה מלא כמוני, הוא צריך להשתדל למלא את עצמו ובצורה כזאת שאף פעם לא יהיה מלא. אחרת ברגע שיתמלא ירגיש את עצמו שלא השיג שום דבר. אנחנו רואים את זה בעצמנו, מי שיש לו מאה רוצה מאתיים, למה מאתיים? כי במאה הוא לא הרגיש בכלל שהוא קיבל משהו, אחר כך קיבל מאתיים, גמרנו, אין יותר, ארבע מאות.

זאת אומרת, אנחנו מרגישים רק תוספת. איך לתת לו את הרגשת התוספת כהרגשה נצחית? זאת אומרת העניין הוא לא בכמה שהוא מקבל יותר ויותר, אלא שבתהליך עצמו הוא ייהנה מזה שהוא מקבל יותר. זאת אומרת, לא מזה שהוא מקדם אלא מזה שהוא נהנה מהמקדם שלו, לא מיותר מספר, אלא מהמקדם שלו. במתמטיקה יש הגדרה כזאת, מקדם, נגזרת. לכן לבורא אין שום אפשרות אחרת לברוא את הבריאה, אלא בצורה כזאת שאם הנברא חייב להיות הפוך ממנו, וחייב להיות באותה מידה מלא כמו הבורא, אז אנחנו צריכים לתת לו את התנאים האלה. אבל שהוא ייהנה ממי שממלא אותו, שזה יהיה המילוי, וכך מתקדמים.

זאת אומרת, אם אנחנו נתחיל להכיר בתוך הרגש שלנו, כי השכל לא יכול לתת לנו תמונה, אם אנחנו נתחיל להרגיש ברגש שלנו את הצורה האמיתית הזאת של הבריאה, אנחנו נראה שלבורא לא הייתה שום אפשרות לברוא את הבריאה בצורה אחרת. כי ברגע שהוא הנותן, הנברא כבר כנגד זה חייב להיות המקבל, ואם הוא מקבל בצורה כמו הבורא, אז זה לקבל על מנת להשפיע.

זאת המצאה מאוד מיוחדת, אבל היא קושרת את שני העולמות האלה יחד. ששום דבר לא נעלם, הרצון לקבל נשאר והרצון להשפיע מתקיים בו, בתוך הרצון לקבל, בלי להפריע, בלי להרוס אותו.

שאלה: השאלות האלה והעצות שרב"ש נותן לנו בקטע מספר 9 הם בשביל שנתעמק בזה, אבל איפה אנחנו מוצאים את התשובה, בשכל או בלב?

בלב. בשכל לא תבין הרבה. ובכלל, אפשר להבין בשכל את מה שהלב מרגיש, אחרת לא. אם הוא לא מרגיש אז כל החשבונות בשכל הם לא חשבונות אמיתיים.

שאלה: כשהנברא מרגיש את התוספת, השמחה שהיא לטובת הבורא זה מה שהוא מרגיש מעל המילוי העצמי שלו?

לא, זה דווקא המילוי שלו. הכלי שלנו של הרצון לקבל הוא קטן מאוד, מה שנקרא "העולם הזה", הוא קטן מאוד. מאיפה אנחנו מקבלים את כל העולמות העליונים, את כל האין סוף, לא אין סוף כמו שאנחנו חושבים בעולם הזה, אלא האין סוף האמיתי, ללא גבולות, רק מתוך זה שאנחנו עובדים בכוונה. למה? מה יש בכוונה יותר משיש ברצון? כי הכוונה תלויה בגדלות הבורא. שאני מתחיל להתקשר לבורא, ולפי הכרתי בו, עד כמה שהוא גדול, לפי זה אני יכול לתת לו. יש לי דחף, יש לי נחיצות, יש לי כאב שאני לא נותן לו. זאת אומרת אני נכלל מגדלות הבורא על ידי הכוונה שלי.

האם אתם מבינים מהי מהות הכוונה? שאני מתקשר לכוח העליון, ורוכש לעצמי את הגדלות שלו. ומפני שהגדלות של הבורא היא אין סוף לעומת גרגיר קטן של הרצון לקבל שלי והעולם הזה, אז אני מקבל עכשיו כוח מהגדלות שלו, כוח אדיר לתת לו, להשפיע לו, לעשות הכול בשבילו. זה מה שאני רוכש. ככה זה עובד. זאת אומרת, אומנם הרצון לקבל שיש לנו הוא קטן, אבל על ידי התקשרות לבורא שמגלה לנו את הגדלות שלו, יש לנו פתאום כלי גדול מאוד, כוחות אדירים, והכול מקבלים ממנו, מהגדלות שלו.

שאלה: כשאנחנו עובדים ומנסים להתחבר ולבנות את גדלות הבורא בתוך הדעת, אחר כך הכול קורס. וכשאנחנו כולנו הולכים למעלה מהדעת וכנגד הלב, ומנסים מעל כל הפשעים לבנות את גדלות הבורא, גם הכול קורס אחר כך. אז אני לא מבין למה זה קורס כשהולכים למעלה מהדעת?

כי אתה לא הולך למעלה מהדעת, ולכן כול מה שבנית זה נבלע במקום.

תלמיד: אז מה זה למעלה מהדעת?

אני לא יכול להסביר לך, אי אפשר להסביר, אתה צריך במאמץ שלך להגיע לזה.

קריין: קטע עשירי אומר הרב"ש.

"צריכים לדעת "כי מיעוט רבים שנים". זאת אומרת, אם שני חברים יושבים ביחד, וחושבים, איך להגדיל את חשיבות של הבורא, כבר יש להם כח לקבל התחזקות על גדלות ה' בבחינת אתערותא דלתתא, שעל המעשה זו באה אח"כ התעוררות מלמעלה, שהם מתחילים קצת להרגיש את גדלות ה'."

(הרב"ש. מאמר 17 "סדר ישיבת התועדות" 1986)

שאלה: רציתי לשאול לגבי מצב מסוים שבו אני לא יכול, לא מסוגל לתת לחברים שלי התפעלות מחשיבות החברה, חשיבת המטרה, ואני לא יכול לקבל מהם התפעלות ומרגיש ריקנות, מרגיש שאין לי כיוון. איך אני יכול לעבוד עם המצב הזה? למה הבורא שולח לי את הריקנות הזאת, איך אני יכול להשתמש בה נכון ולעבוד איתה?

זה כדי שאתה תעלה למעלה מהריקנות האישית שלך, ותפסיק לדאוג לעצמך ולריקנות הפנימית שלך, ותחשוב איך אתה יכול להשפיע לאחרים, לתמוך בהם, ומזה תמלא את עצמך. תחשוב, אתה לגמרי לגמרי מכוון לכיוון הפוך. אתה חושב כל הזמן "למה אני ריק? אוי ואבוי". תפסיק לבכות, תפסיק. תחשוב אחרת, איך אני אדאג לחברים, הכלי שלי הוא בהם, אני צריך למלא אותם. ואז כשתתחיל לעבוד על זה, לדאוג לזה, תראה כמה שיש לך לתת. וגם הבורא יעזור לך, ותוכל לפנות אליו ולקבל משהו כדי למלא את החברים.

שאלה: למה לפני שאני מקבל הארה בעצמי אני צריך לחפש את החיבור בין החברים כדי לקבל את גדלות הבורא?

אלא בשביל מה אתה צריך הארה מלמעלה, בשביל מה? אם זה על מנת לקבל אז אין מה לדבר עליך. אם זה על מנת להשפיע לחברים אז קודם אתה צריך לחפש את הסיבה. כדי למלא אותם. כדי למלא אותם, במה אתה רוצה למלא אותם? קודם כל בחשיבות הבורא. בבקשה, תשפיע להם חשיבות הבורא, זה תמיד אפשר, על זה אין שום צמצום.

קריין: קטע מספר 11.

"כתוב "ברוב עם הדרת מלך", נמצא, מה שהרבים יותר גדול, הכח של הרבים יותר פועל, היינו שמייצרים אוירה יותר חזקה של גדלות וחשיבות של הקב"ה. שאז כל אחד ואחד, הגוף שלו מרגיש, שכל המעשים מה שהוא רוצה לעשות עבור קדושה, שהוא להשפיע לה', להון תועפות יחשב לו, שזכה להכנס בין האנשים, שזוכים לשמש את המלך. ואז, כל מעשה קטנה שהוא עושה, הוא מלא שמחה ותענוג, שיש לו עתה במה לשמש את המלך.

ולפי שיעורו, שהחברה עם מחשבותיהם בעת ההתועדות חשבו בגדלות ה', כל אחד לפי שיעורו גורמו לו חשיבות בגדלות ה', כן הוא יכול ללכת כל היום בעולם השמחה והחדוה."

(הרב"ש. מאמר 17 "סדר ישיבת התועדות" 1986)

קריין: 12. אומר הרב"ש.

"יש לאדם לצייר לעצמו, אפילו בזמן שהוא נמצא בתכלית השפלות, שהאדם חושב אז, אילו ה' היה מאיר לו התעוררות גדולה, כמו שהוא היה מרגיש איזה פעם בזמן עליה, בטח שהיה מוכן לעבוד עבודת הקודש, מה שאין כן עכשיו, שאינו מרגיש שום דבר, איך הוא יכול לרמאות עצמו שיש לו שלימות, אז עליו להאמין באמונת חכמים, מה שהם אמרו לנו, שהאדם צריך לצייר לעצמו כאילו כבר זכה להרגיש את מציאות ה' בכל אבריו, ואיך הוא היה אז מודה ומשבח לה', כמו כן הוא צריך עכשיו להיות מודה ומשבח לה', כאילו זכה כבר לשלימות האמיתי."

(הרב"ש. מאמר 17 "מהו, כי אני הכבדתי את לבו, בעבודה" 1991)

קריין: קטע מס' 13. אומר הרב"ש:

"כתוב "אלקים עשה שיראו מלפניו". שכל מצב הרע שאנו מרגישים, הוא רק בכדי שהאדם לא ישאר במצב שבו נמצא. היינו אם האדם לא יתעלה במעלות של גדלות ה', אז אין ביכולתו להתגבר, ורק בזמן שהאדם מרגיש גדלות ה', אז לבו נכנע. וזה נקרא שהוא צריך לעלות במעלות יראת ה'.

נמצא שהשאלות האלו גורמות, שהאדם יהיה נצרך לה' יתברך, שיפתח לו את לבו ועיניו, לזכות לגדלות ה', אחרת מספיק לו היראת שמים מה שיש לו מצד החינוך. מה שאין כן כשבאה לו כל פעם שאלת רשע, לא מספיק לו, אלא צריך כל פעם להתעלות במעלות גדלות ה'."

(הרב"ש. 31. "מה אהבתי תורתך")

זו בעצם העבודה שלנו, שאנחנו צריכים לגדל את גדלות הבורא בתוך העשירייה. אין לזה שיעורים, אנחנו לא יכולים לקבל הכרת גדלות הבורא מלמעלה. במידה שאנחנו מפתחים את זה בעצמנו, בדרישה לבורא שיעזור לנו, זה מה שחסר לנו. אני לא רוצה שום מילוי, אני לא צריך שום דבר, אני רק יודע שכדי להיות המשפיע, דומה לבורא, אני חייב להתרשם מגדלות הבורא. ולכן אני פונה אליו ומבקש, "אם לא תעזור לי בגדלות כוח ההשפעה, שכוח השפעה זה גדול, מיוחד, שכדאי לי, אני לא אוכל להתרומם מעל האגו שלי".

וכשפונים בצורה כזאת והקבוצה דורשת, מבקשת, אז מקבלים. זה נקרא להתעלות במעלות גדלות הבורא. מי זה הבורא? הכוח המשפיע. אנחנו כל פעם דורשים יותר ויותר כוח המשפיע. וזה צריך להיות נכון עכשיו, נגיד אנחנו יוצאים עוד מעט מהשיעור, משך כל היום פונים לבורא לדרוש ממנו כוח השפעה. לא רוצים שום מילוי, לא רוצים שום דבר, אנחנו רוצים להתמלאות רק ברצון להשפיע.

"זה הרצון שלך, זה הטבע שלך, אנחנו רוצים לקבל את הטבע שלך. אתה בראת אותנו ברצון לקבל, ואנחנו דורשים ממך שאתה תעשה אותנו כרצון להשפיע". בואו נבקש. הכול נמצא לפנינו. אנחנו איתכם נמצאים כקבוצה מיוחדת, גדולה, שלא הייתה כזאת מלפני אלפיים שנה, גם לפני זה לא. התעוררות כזאת כמו שיש עכשיו, שהבורא נותן לאלפי אנשים בעולם הזה התעוררות אליו, אין, לא היה דבר כזה. אנחנו באמת הקבוצה הראשונה של הדור האחרון.

אז בואו נתחיל לדרוש מה שמגיע לנו לדרוש ממנו, מה שמתאים לנו לפי התפקיד שלנו, "תן לנו כוח להשפיע. תן לנו את גדלות הבורא". שגדלות הבורא, גדלות ההשפעה זה יהיה באמת גדול בעינינו. ככה זה לא גדול. מי משתוקק להיות המשפיע?

קריין: 14.

"הזהר הקדוש שואל, הלא כתיב "קרוב ה' לנשברי לב". העובד ה', היינו מי שכוונתו בעל מנת להשפיע, צריך להיות בשמחה בזה, שמשמש את המלך. ואם אין לו שמחה בזמן העבודה הזאת, סימן שחסר לו בהערכת גדלות המלך.

לכן אם רואה שאין לו שמחה, אז צריך לתקן, היינו שיחשוב בגדלות המלך. ואם מכל מקום הוא לא מרגיש, יש לו להתפלל לה', שה' יפתח עיניו וליבו, שירגיש את גדלות ה'."

(הרב"ש. 42. "עבדו ה' בשמחה")

אנחנו רואים מכל הפסוקים האלה שחוץ מגדלות הבורא אנחנו לא זקוקים לכלום. זה צריך להיות גדול בעינינו, אבל הוא נסתר. אז תבקשו שלא הוא יתגלה, אלא שגדלותו תתגלה. גדלותו. ואם אני אחשוב, אבין, ארגיש באיזו צורה שכוח הבורא, כוח ההשפעה גדול, אני ארצה להיות כמוהו. העיקר שיהיה גדול. וכמה שיותר ממני אז אני רוצה עוד יותר ועוד יותר להיות כמוהו.

שאלה: מה לעשות במצבים של עליות או ירידות? בתיאוריה פחות או יותר ברור מה לעשות. אבל האם יש איזה מרשם או נוסחה מה לעשות באדישות? לא ללימוד חכמת הקבלה אלא כלפי הקבוצה. אתה משתתף בפגישות, משתתף בשיעורים, אתה מבין בשכל מה אתה צריך לעשות עבור החברים, אבל עם האדישות זה מאוד קשה. יש מה לעשות עם זה?

תתכלל בין החברים. לא מזה שאתה מתקשר אליהם ואתה מדבר איתם, תשתדל להיכנס בתוכם. ולא בצורה כזאת כמו שאתה מתאר. תתכופף כלפיהם, תתכופף. תראה מה שרב"ש כותב, איך אדם צריך לעשות את עצמו אפס כלפי הקבוצה.

שאלה: איך אנחנו יכילם ליצור סביבה של אמון בעשירייה, איזה פעולה עוזרת לנו להעלות את האיכות של האמון?

רק שמדבר אחד לשני לא יכול להשיג את המטרה. רק יחד אנחנו יכולים להשיג את המטרה, זה מה שתעשה יותר ההתקרבות בינינו, השפעה הדדית, חיבור פנימי. רק בזה תלוי.

(סוף השיעור)