כנס "קבלה לעם "העולמי - עולים למעלה מהדעת

מאי 2024

מתפללים ללכת למעלה מהדעת

שיעור 3

שיעור 19.05.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

קריין: אנחנו נמצאים בשיעור השלישי של כנס "קבלה לעם" העולמי בנושא "עולים למעלה מהדעת". נושא השיעור "מתפללים ללכת למעלה מהדעת".

שאלה: התאספנו כאן ואנחנו רוצים להיות כמו אדם אחד. כל אחד מאיתנו רוצה להתחבר ולהשיג את מטרת הבריאה, ומבינים שבשביל זה צריכים להתחבר ולהגיע לאהבת החברים, לבקש עזרה מהבורא. מה צריך לקרות שאת כל ההבנות האלו נרגיש בפנים בתוך הלב?

צריך לתת מקום בלב לכל הבקשות שלנו. להרגיש שהלב שלנו הוא ריק ורוצה להתמלאות בבקשות כאלה. אז אנחנו מפעילים את הלב, וכך מגיעים למצב שבלב יש רק בקשה אחת, חסר שם הבורא, ואנחנו מאוד רוצים להרגיש שהוא ממלא את ליבנו. זה מה שאני יכול להגיד.

אני מאוד מקווה שאנחנו מתקרבים לזה. יש אנשים שכבר מורגש בלב שלהם שהבורא מתחיל למלאות את הלב של כל אחד מהם. צריכים להתרכז בזה עוד יותר, והעיקר הוא פשוט לבקש בכל מילות של בקשה, לא לעצור, לא להתעייף בזה. הבורא מוכן למלאות את ליבנו וזה יהיה כך.

אני מאוד שמח שעברנו אתמול את היום הראשון של כנס לא פשוט. אני מודה לכם שאתם ממש נמצאים בנטייה להיות יחד, לשמוע את הפסוקים המיוחדים האלה מהשיעורים. נקווה שגם היום נעבור את היום הזה ממש כולנו בלב אחד, בציפייה שהבורא מתקרב וממלא את ליבנו, ושיהיה היום כמו אתמול.

קריין: קטע מס' 1.

"תפילה שייך דווקא על מקום חיסרון. לכן האדם צריך לפעול בעצמו בחינת צורך וחיסרון על האמונה, כי רק בזמן שהאדם רואה ומרגיש, שחסר לו אמונה, ובשיעור שנחוץ לו את זה, כי רואה שהוא מצד עצמו אי אפשר לקבל את הנ"ל, אז הוא יכול לעשות תפילה אמיתית, שה' יעזור לו, אז הקב"ה עושה לו נס, ונותן לו את האור האמונה."

(הרב"ש. 638. "יצרו של אדם")

זה מה שאנחנו צריכים קודם כל, לקבל מהבורא את אור האמונה. שהוא ימלא את כל המקומות שבליבו של אדם וייתן לו אפשרות להרגיש את אור האמונה שבא אליו מהבורא. מעצמנו אנחנו צריכים לתת חיסרון לאור האמונה, ואז מהבורא, באותה מידה שזה חסר לנו, נקבל את האור הזה והוא ימלא את ליבנו. זו בעצם הפעולה שאנחנו צריכים לעשות קודם כל. אחר כך באור האמונה, שכבר ממלא את ליבנו במשהו, אנחנו צריכים להמשיך הלאה.

שאלה: מה זה אומר באותה מידה?

באותה מידה שחסר לי, אני עכשיו מקבל מילוי שהוא יכול להיות גם חיסרון חדש, אבל הוא מילוי לשאלה שלי.

תלמידה: איך להגדיל את המידה הזאת?

את כל הדברים שחסרים לנו אנחנו יכולים להגדיל אך ורק בהגדלת הבקשה. אנחנו חושבים על זה, רוצים את זה, מדברים על זה, מתעמקים, ואז הרצון נעשה מוגדל.

שאלה: מה זה הנס הזה שקורה?

אדם מתחיל מצידו עצמו לקבל את הקשר הראשון עם הבורא, וכך הוא מתקדם.

תלמיד: האם זה נקרא נס?

זה נס, כן.

תלמיד: מה זה נס בהרגשה?

אתה מרגיש שיש לך עכשיו מצב רוחני מיוחד שבו אתה מגלה את המגע עם הבורא.

תלמיד: איך זה קורה, האם במקרה?

במקרה זה לא קורה.

תלמיד: באיזה מעשים שאני עושה קורה לי נס?

האדם לא יודע מראש, אבל נמצא בנטייה ממושכת לבורא ורוצה לגלות קשר עימו.

תלמיד: למה קוראים לזה נס, כי זה בא בפתאומיות?

זה בא פתאום ללא הכנות ברורות מצד האדם, ובאמת זה נס.

תלמיד: אני מרגיש שזה כמו מתנה שקיבלתי?

זו מתנה ומתנה פתאומית.

תלמיד: מה היגיעה שאני עושה כדי לקבל את הנס הזה?

אתה צריך לעשות יגיעה, זה נכון. אבל כביכול אין קשר בין מה שאתה מבקש, רוצה, לבין מה שאתה מקבל בהרגשה ובהבנה.

תלמיד: והנס הזה נותן לי להרגיש את האמת?

כן.

שאלה: איך אפשר לייצר מקום לתפילה בעשירייה, ממש לדרוש מקום שנוכל לבקש יחד?

כשאתם מתחברים ביניכם ומרגישים שאתם רוצים מטרה אחת, ואתם כבר מדברים על זה, לומדים את זה, מתחברים לא פעם אחת בשיעורים, מחוץ לשיעורים, אז אתם כבר ראויים לקבל הרגשה משותפת, אותו מקום ביניכם שהוא יהיה כמו מקום לתפילה. ממנו אתם שוב פונים לבורא ולא עוזבים את המקום, עד שאתם מרגישים שנמצאים במקום אחד. זה דבר חשוב מאוד.

תלמיד: מה התפקיד של כל אחד בלבנות את המקום ולקחת אחריות בעשירייה?

להתחבר עם כל יתר החברים, ולבנות איתם רצון אחד, חיסרון אחד המכוון לבורא אחד, וזה נקרא אחד מקבל אחד.

שאלה: אם "אין עוד מלבדו", אז איך אדם פועל בעצמו?

אדם פועל בעצמו בכך שהוא כל פעם יותר ויותר מרגיש, משיג, שאין עוד מלבדו. שחוץ מהבורא אין כוח אחר שמקבל משהו, שנותן משהו, שעושה משהו, רק הבורא.

תלמידה: איך אני מביאה חיסרון מהצד שלי לכוח שאני לא מכירה?

אנחנו צריכים להעלות את החיסרון שלנו, שיש בכל אחד ואחד, ואנחנו אפילו לא יודעים להשוות את החסרונות האלה, למיין אותם. מה שאנחנו צריכים זה רק להשתדל להתחבר ברצון אחד ולהעלות אותו כאילו לבורא אחד. למה כאילו? כי אנחנו לא יודעים לבדוק את זה. אבל כשנשתדל להעלות את זה כך, אז יותר ויותר נרגיש שבאמת יש לנו בזה מאמץ אחד, מטרה אחת, וכך זה יתגלה.

תלמידה: ואיך אנחנו מבינים שזה חיסרון אמיתי ולא סתם משחק או שקר?

החסרונות שלנו הם מתחברים בחיסרון אחד. אומנם כל אחד לא יכול לבדוק מה בדיוק החיסרון שלו, אבל יוצא שלאט לאט על ידי עבודת הבורא אנחנו כן מרגישים שיש לנו יותר ויותר קשר בינינו ומבינינו לבורא, וכך מגיעים לחיסרון אחד.

שאלה: אמרת עכשיו "כאילו לבורא", האם זה אומר שאנחנו צריכים אותך כדי להעלות תפילה לבורא?

אותי, לא.

תלמיד: אז למה כאילו להעלות תפילה לבורא?

כי אתם לא יודעים אם אתם מעלים את התפילה או לא, מה זו בדיוק תפילה, מה זה בדיוק בורא, איך מעלים ממה שנקרא אנחנו למה שנקרא בורא.

תלמיד: למה לא דרכך אליו?

אתם צריכים לעשות את זה לבד, אחרת תהיה לכם איזו הבטחה, ביטחון בי שאני אעשה מה שאתם לא עושים. זה לא טוב.

תלמיד: אבל ניסינו לעשות את זה, הרבה שנים אנחנו מנסים ולא מצליחים, כל אחד עם התכונה המיוחדת שלו, ואנחנו חייבים עליון שיעלה את זה.

זה לוקח הרבה שנים, אבל זה לא שאני יכול לעשות את העבודה הזאת במקומכם. העיקר הוא שתהיו מחוברים כאחד.

תלמיד: איך החיבור הזה כאחד יגיע אליו כחיסרון אם לא דרכך?

זה שאני עושה את העבודה שלי ונמצא שם בפעולה משלי, זה ברור, אני לא בורח מזה. אבל אתם צריכים להבין שזה תלוי בכם ולא שאתם מתפללים אליי במקום לבורא, את זה אתם צריכים לדעת.

תלמיד: אין לנו כוונה להתפלל אליך במקום לבורא, אנחנו רוצים להעביר אליך את החיסרון שלנו שתעלה אליו כי אנחנו לא מצליחים.

אז צריכים להתפלל מתוך החיסרון הזה שלא מצליחים. זה חיסרון מאוד חשוב. הבורא לא מוותר על הדברים האלה, על הפרטים שיש לנו בכל המעמד הזה, כי בלי זה לא נתקיים ברוחניות.

תלמיד: אנחנו הגענו למסקנה שכולנו תחתון. אנחנו חייבים טרנספורמטור, משהו שיעביר את הבקשה, את החיסרון. אנחנו תקועים במצב שאנחנו צריכים שמישהו יעביר את זה הלאה.

זאת בדיוק העבודה שלכם, אתם צריכים להתחבר, להיות "כאיש אחד בלב אחד", ואם לא, אז לבקש מהבורא שיעשה לכם כך את החיבור. ואחרי שאתם תתחברו כך, אז גם תרגישו שזה מה שעליכם לעשות.

שאלה: אנחנו הצלחנו להעביר אחד לאחר, אבל יותר מזה אנחנו לא יכולים להעביר הלאה. זה כמו מבוי סתום, זה חוזר על עצמו במעגל ואנחנו לא מוציאים החוצה. מה עושים?

צריכים להשתדל להיות קשורים בנקודות יותר פנימיות שבליבנו ומתוך הנקודה הזאת שבלב אנחנו יכולים להתקשר לבורא.

תלמיד: וזה בלעדיך? בלי עזרה ממך?

אפילו בלעדי.

שאלה: כשאנחנו כאן אני מרגישה שמסך כל התפילות עולה תפילה מדויקת לכוח העליון, ולכן אני מרגישה כאן המון ביטחון, אתמול אפילו היה לי קשה להיות פה, כי הייתה המון אנרגיה. אבל כשיוצאים החוצה אני מרגישה קושי ואני צריכה להחזיק את עצמי מחוברת לאנרגיה האין סופית שיש כאן. איך עושים את זה, גם כשאנחנו בחוץ, לא רק כשאנחנו עם כל הכלי הקדוש הזה שנמצא פה?

אנחנו צריכים לקבל את הכלי שנולד כאן ומתקיים, ועם זאת להתגבר עליו, להתחבר אליו. אני רק שומע שאתם מקבלים שיעורים טובים ממה שעובר עליכם. גם מתוך החיבור, גם מתוך הפירוד, גם בבית וגם כאן, בסך הכול יש לכם מצבים מאוד מאוד טובים.

אני ממליץ לא לשכוח מאף מצב ולהשתדל לחברם יחד לרצון אחד, להחלטה מיוחדת, לכלי אחד, כך שאתם תראו עד כמה הכלי הזה הופך להיות כלי של צורה מיוחדת שבה מתגלה הבורא וסוף הבריאה, מטרת הבריאה, ושכולנו נכללים שם באותו הכלי.

שאלה: החיסרון הוא בזה שאנחנו לא מסוגלים לעשות את זה. חסר איזשהו דיוק, זה כמו לכוון איזושהי כוונת, איזושהי מחשבה, או איזשהו רגש שאליו כולנו נשתוקק בבת אחת. ואולי זה איכשהו יקדם אותנו מהנקודה הזאת. אולי תיתן לנו איזושהי עצה?

אני כל הזמן נותן לכם עצות ואתם קצת שומעים אותן.

תלמידה: אני מקווה.

צריך להמשיך להתקרב זה לזה יותר ויותר, ובעיקרון אני לא רואה בזה בעיה, העניין הוא שזה לוקח זמן. אני לא יכול כרגע להיזכר איפה זה נמצא, אבל אתם יכולים לקרוא אצל בעל הסולם או רב"ש שהדרך הזאת אורכת גם עשר ועשרים שנה.

אני זוכר שבפעם הראשונה ששמעתי את זה הייתי ממש מוכן להתנפל על רב"ש ולדרוש ממנו שזה יהיה מהר יותר. אבל זה נעשה כך בכוונה כדי שהמאמצים שלנו יימתחו לאורך כל הזמן של הניסיונות שלנו, ובצורה כזאת נעשה את העבודה המלאה שלנו על האיחוד, על החיבור, לאורך כל ההיסטוריה של העולם.

קריין: קטע מס' 2 , כותב רב"ש,

"ענין תפלה צריך להיות בכובד ראש. היינו, בזמן שהאדם מרגיש בעצמו, שאין אמונה למעלה מהדעת. פירוש, שאין הדעת מחייב אותו לעבוד בעמ"נ להשפיע. והאדם מבין, שעיקר המטרה צריכה להיות "לזכות לדביקות ה'". והיות הדעת מתנגד לזה, והוא צריך ללכת נגד הדעת, זוהי עבודה גדולה מאוד. היות שהוא מבקש, שה' יתן לו דבר, שכל האברים שבו מתנגדים לזה. נמצא, שכל תפלה ותפלה שהוא נותן לה', יש לו עבודה מיוחדת. לכן נקראת תפלה "עבודה שבלב". היינו, שהוא רוצה ללכת נגד השכל והמוח, שהם אומרים לו ממש להיפך.

ומשום אין זה נקרא "עבודת המוח". כי עבודת המוח נקראת, שהאדם מתייגע עצמו, להבין איזה דבר עם השכל ודעת שלו. מה שאין כן כאן אין הוא רוצה להבין עם הדעת, שצריכים לעבוד ה' בבחינת ידיעה, אלא הוא רוצה דוקא לעבוד את ה' באמונה למעלה מהדעת. ומשום זה נקראת תפלה "עבודה שבלב"."

(הרב"ש. מאמר 25 "כובד ראש בעבודה מהו" 1987)

שאלה: הקטע הזה מורגש ממש בעצמות, עד כמה אתה נמצא באיזו תפילה פנימית בלב והמוח והגוף והמציאות פשוט מטשטשים לך את הלב. איך דואגים למיקוד הלב?

כאן חשוב עניין הזמן, האדם צריך להשתדל להיות כל הזמן קשור למה שמורגש בלב, ועד כמה מה שמורגש בלב ילווה את המטרה שלו, שזה חיבור בלמעלה מהדעת, נגד הדעת והוא צריך כך ללכת. ואז, לאט לאט הוא מתחיל להבין מה דורשים ממנו, איך הוא צריך להכין את עצמו כדי להגיע למצב שנקרא רוחניות, שנקרא למעלה מהדעת וכך יתקדם.

תלמיד: ממש מורגש מה שהרב כרגע אמר וזה מרגיש שהלב ממש נלחם, והלב צועק, בפנימיות, בשקט הוא צועק.

כן.

תלמיד: זה מרגיש שהלב ריק, כאילו המוח מרוקן אותו.

תתפלל שהבורא ימלא לך את הלב.

תלמיד: במה?

את זה הוא יודע.

תלמיד: אבל זו המלחמה, שהלב רוצה להרגיש מה שהרב כרגע מדבר, הוא גם מרגיש קצת, אבל המוח כאילו בא באיזה דרישות או הגוף בא באיזה דרישות, ופשוט בוגד בך.

לא, הם באמת עוזרים לך.

תלמיד: אז איך להשתמש בהם נכון בתפילה מעומק הלב?

תכוון לבורא את מה שאתה מרגיש.

שאלה: האם כל אחד מעלה חיסרון פרטי שלו או את מה שהוא אסף מהחברים?

זה לא חשוב אם החיסרון שלו או שקיבל אותו מהחברים, או שיש איזה קשר ביניהם, זה לא חשוב.

תלמיד: מה שאני מנסה להבין זה אם זה פועל דרך מערכת או שזה אשליה, שאנחנו בכלל מבקשים משהו כביכול מעצמנו.

זאת לא אשליה. אתם מבקשים, מבקשות, וזה מגיע למקום שאליו זה צריך לעלות והבורא מתייחס לזה לפי מה שצריך.

שאלה: לגבי המצב שאתה מרגיש את הלב ריק. היתה שאלת סדנה בבוקר, "איך הרגשתם אתמול, ואיך אתם רוצים להרגיש היום", ואני אומר בלב מלא ושלם, קמתי היום בבוקר ולא זכרתי כלום ממה היה אתמול.

מצוין.

תלמיד: לא זכרתי כלום, קמתי בבוקר ופשוט התחננתי שיהיה לי רצון לבוא לפה ולהתחבר ביחד עם החברים. לא הרגשתי שמחה באותו רגע, הרגשתי שמשהו דוחף אותי למטה, לוחץ עלי ולא נותן לי לקום. ואפילו אמרתי לעצמי, אני אמשיך לישון עוד קצת, אני אחכה עוד קצת. למרות זאת עשיתי את כל המאמץ, התלבשתי ובאתי, ואני שואל, האם שמחה מכך שיש ריקנות בלב שהבורא ימלא אותה, צריכה לבוא מתוך הקשר עם החברים, כי כבר בדרך, כשביקשתי וחשבתי על החברים, הרגשתי את השמחה הזאת.

כבר מאתמול, ודאי.

תלמיד: זה מצב טוב, זה מצב שאמור להיות?

כל מצב שאנחנו עוברים הוא מצב טוב.

תלמיד: אז איך אני לוקח את זה להמשך היום? קיבלתי מצב מסוים הבוקר שרוקן אותי, עכשיו בחיבור עם החברים אני מתמלא בחזרה, עשינו סדנה, ביקשנו, התפללנו. איך אחרי הכנס, ביומיום ניקח את הדברים האלה בשתי ידיים ונעבוד איתם נכון?

אתם צריכים לאסוף את כל הציפיות, כל החסרונות ולהעלות אותם לבורא.

תלמיד: האם כך לעבוד כל יום, אחרי שיעור בוקר לעשות סיכום ולראות מה חסר באמת ולבקש?

כן. במיוחד בימים כאלה, כמו עכשיו

שאלה: דיברת על אור האמונה שצריך להיכנס לתוכנו, אני לא מצליח לתאר זאת, למה הכוונה?

זה כוח שמתפשט בלב האדם ונותן לו להרגיש את כוח האמונה.

תלמיד: מה זה אומר להרגיש את כוח האמונה?

זה אומר להרגיש אמונה. אמונה היא כוח מלמעלה הממלא את לב האדם, ולפי העוצמה של המילוי הזה, מתוכו הוא מוכן לעבוד, מתוך אמונה.

קריין: נקרא ציטטה שביקשת קודם בנוגע לדרך הלוקחת זמן. אומר בעל הסולם:

"עניין חכמת הקבלה, שצריכה לחכמים גדולים חקרי לב, שיהגו בה עשרים שלושים שנה, ורק אז יוכלו להעיד עליה." [...] "כי החכמה עמוקה, ואין לה פתחון פה להגלות על-ידי עדות, או על-ידי נסיון שינסו אותה.

ורק לאותם מאמינים המוסרים עצמם עליה בכל כוחם ומאודם."

(בעל הסולם. "חכמת הקבלה והפילוסופיה")

כבר שמעתי היום כמה טענות "למה זה ככה? אנחנו כבר כל כך הרבה שנים בדרך", וכן הלאה. אז על סמך הפסוקים האלה אני בכל זאת אומר, חייבים להמשיך בדיוק בבירור מה שצריך והסוף הטוב יבוא.

שאלה: אז איך לייצב את ההשתוקקות הזאת, זה צריך להיות כמו ב-ג' תנאים לתפילה, אדם הולך למות, כאילו אין לו אוויר הוא חייב שזה יקרה עכשיו, לא עוד שלושים שנה.

שימות.

תלמיד: אבל מנגד, צריך לחכות עשרים שלושים שנה, צריך סבלנות אין קץ, שייקח כמה שנחוץ, עד שבעים שנותיי אני מוכן לעבוד את הבורא במה שייתן לי, ואפילו על אחיזה הכי קטנה אני אומר תודה. ולמול זה, אם עכשיו הוא לא מביא את הדביקות, אני מת. מה עושים?

הייתי ליד הרב"ש ואולי ממנו למדתי. כי בתחילה הייתי מתפרץ ובוכה "תעזור לי" ראיתי שהוא סובל אבל לא היה לו במה לענות לי. לכן, מה שצריך זה להתייצב שוב ושוב בסבלנות עם החברים, עוד פעם להתחבר ועוד פעם לפנות לבורא, עוד לבקש. אנחנו לא מסוגלים לעשות כאן הרבה, זירוז הזמן תלוי רק בחברה, אם נתחבר נוכל לקצר את הזמן.

תלמיד: אמרת שלמדת מהרב"ש, מה למדת ממנו בדיוק?

להיות רגוע בכל זאת.

קריין: בקטע מס' 3 כותב רב"ש.

"האדם רואה שאין במציאות, שיהיה לו כח ללכת נגד הטבע. ואז אין להאדם שום עצה אלא לפנות לה', ולומר, שעתה הגעתי למצב, שאני רואה, שאם אין אתה עוזר לי אני אבוד, ואין לו מציאות, שיהיה לי פעם כח, שיהיה בידי כח להתגבר על הרצון לקבל, שזה הטבע שלי, אלא רק ה' יכול לתת טבע שני."

(הרב"ש. מאמר 37 "מהו תורה ומהו חקת התורה, בעבודה" 1991)

אם אדם כבר נשבר בשבירה כזאת, כלומר, הוא כבר יודע שלא יוכל להשיג בכוחותיו אלא רק על ידי כך שיקבל מהבורא, אז הוא צריך לחפש איפה האמצעי הנכון שרק על ידו הוא יוכל להגיע למטרה ועליו המקובלים מדברים. וכך הוא מגיע לחכמת הקבלה, מבצע את הפעולות שדורשים המקובלים וכך פורץ קדימה.

שאלה: הכנס הזה הוא מעל הדעת ואנחנו כל הזמן נמצאים בתוך הדעת, אבל ההרגשה היא בעצם שלא צריך ללכת מעל הדעת, צריך ללכת דרך הלב. אני מרגישה שהדרך חייבת לעבור דרך הלב, שזה הפתח דרכו באמת נוכל לעבור ולהתחבר. אני רואה בעשירייה, כשאנחנו מנסות להתחבר באמת דרך הלב, רק אז באמת נתקלים במחסום הזה ורק משם, מהלב, אני מרגישה שעולה תפילה אמתית. רק כשבאמת הייתי במקום הכי נמוך, הלב צעק והבורא באמת ענה.

כן.

קריין: קטע מספר 4, כותב רב"ש.

"בזמן שהאדם, לאחר כל היגיעות, הוא רואה שאין הוא מסוגל לצאת משליטת הרצון לקבל לעצמו, אז הוא רואה בתוך הדעת, שרק ה' יכול לעזור לו. נמצא מה שאמרו חז"ל "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ואלמלא הקב"ה עוזרו, אינו יכול לו", אין הוא צריך להאמין בזה "למעלה מהדעת", כמו שסתם עובדי ה', שמקיימים תו"מ, שהם מאמינים "למעלה מהדעת", שכך הוא, שהבורא עוזר להם. אלא, באלו אנשים, שהם רוצים לעבוד בע"מ להשפיע, אצלם זהו בתוך הדעת, עד כדי כך, שהם צריכים להאמין למעלה מהדעת, שה' כן יכול לעזור להם לצאת משליטת הרצון לקבל."

(הרב"ש. מאמר 24 "מהו, שהאדם צריך להוליד בן ובת, בעבודה" 1991)

שאלה: אמרת שאנחנו צריכים לחבר נקודות יותר פנימיות בתוכנו. אתמול סיימתי את היום בהרגשה שהכול אצלי מאוד שטחי, השכל שטחי, הלב שטחי, התפילה שטחית. יש תפילה, יש יגיעה והחברות עושות מאמצים ענקיים, אבל אני לא מצליחה להגיע לשום עומק. איך אחבר נקודה יותר פנימית? איך אגיע לשם?

ומה הבנת מתוך התפילה שלך?

תלמידה: שאין לי מושג.

ואז? את משאירה את המצב וזהו?

תלמידה: קצת התייאשתי. נכון, הכנס מרים ובאמת ההתפעלות מכולם גדולה, אבל הכנס ייגמר ואני אמשיך עם התפילות היבשות האלה. איפה העומק?

במה זה תלוי?

תלמידה: לא יודעת, אולי אני עשויה מחומר כזה.

אין אדם שלא מוכן מצד הבריאה שלו, זה לא נכון.

תלמידה: אז מה הבעיה? מה חוסם?

רק את. מי יש עוד? הבורא ודאי שלא. הוא נותן לך לעבור, ממש נותן לך זכות מעבר.

תלמידה: אז למה אני חוסמת?

בזה שאת לא מבקשת.

תלמידה: אני כל היום מבקשת, אולי אני לא מבקשת נכון. אני כל היום מבקשת שיחבר אותנו, אני כבר לא יכולה לשמוע את עצמי. מה אני לא מבקשת? מה חוסם אותנו, פחד?

יש בזה גם פחד, אבל לא שהוא חוסם. אני חושב שממש בקרוב מאוד נרגיש עד כמה כולנו עולים ממש על כנפי נשרים.

קריין: קטע מס' 5.

"כתוב: "הוי המתאוים את יום ה'. למה זה לכם את יום ה', הוא חושך ולא אור". והענין הוא, אלו שמצפים ליום ה', הכוונה הוא, שהם מצפים, שיזכו לבחינת אמונה למעלה מהדעת. שיהיה האמונה כל כך חזקה, כאילו שהם רואים בראיה וידיעה גמורה, שכך הוא. היינו, שה' משגיח על העולם בבחינת טוב ומטיב. 

כלומר, שאין הם רוצים, שהם יראו, איך שה' משגיח בבחינת טוב ומטיב. כי ראיה הוא נגד אמונה. כלומר, אמונה הוא דוקא במקום שהיא נגד השכל. והאדם, עושה את הדבר שהוא נגד השכל, זה נקרא אמונה למעלה מהדעת. כלומר, הם מאמינים, שהשגחה של הבורא עם הנבראים הוא בבחינת טוב ומטיב. ומה שהם לא רואים זה בידיעה ברורה, אין הם אומרים לה': "אנחנו רוצים לראות את בחינת טוב ומטיב בבחינת ראיה בתוך השכל". אלא הם רוצים, שזה יישאר אצלם בבחינת אמונה למעלה מהדעת. 

אלא שהם מבקשים מה', שייתן להם כח, שיהא אמונה זו כל כך חזקה, כאילו הם רואים זה בתוך הדעת. היינו, שלא יהא הפרש בין אמונה לידיעה בתוך השכל. זה נקרא אצלם, היינו אצל מי שרוצה להיות דבוק בה', "יום ה'"."

(בעל הסולם. "שמעתי". ט"ז. "מהו יום ה' וליל ה', בעבודה")

שאלה: האם אפשר לומר שיציאה משליטת הרצון לקבל היא כבר מעבר לשליטת השפעת הבורא, מעין חופש פנימי כזה?

כן, את צודקת. וככל שאנחנו רוצים להתקרב לזה, בכך אנחנו ממש מתקרבים לבורא.

שאלה: כשאנחנו מדברים על המונח "מעל הדעת", נשמע שיש מעל הדעת משהו שאין שם דעת בכלל. יחד עם זה במשך כל השנים אנחנו שומעים את המונח "דעת עליון", כלומר מעל הדעת שלי קיימת דעת אחרת. יותר מזה, לפני בערך 15 שנה שמעתי אותך אומר שהמציאות שלנו נראית כמו תמונת גובלן ומקובל רואה את החוטים מאחור, את הקשרים ביניהם, איך הכול מחובר. השתמשת במילה "רואה", ראיה היא בעצם בתוך הדעת.

כן.

תלמידה: בדרך שאני עושה, זיכה אותי הקב"ה והתחלתי לראות את התמונות בצורה אחרת, אני רואה את הסיבה של העליון, את החוקים, איך הם הביאו לתוצאה. זה משרת אותי בהפצה, בהסבר. אבל אני לא יכולה להתכחש למה שהעיניים שלי רואות, אני מנסה להיות מעל זה וזה לא מצליח לי, אני מוצאת את עצמי שוב רואה עם העיניים. מה עושים עם זה?

על זה כתוב "עיניים להם ולא יראו, אוזניים להם ולא ישמעו".

תלמידה: מה הפירוש?

הפירוש פשוט. מה שרואים ומה ששומעים זה לא נכון, זה מה שרוצים לראות ולשמוע ולא מה שבאמת נמצא בטבע האמיתי.

תלמידה: אבל נראה שלאן שלא נגיע, לאיזה גובה רוחני שלא נגיע, בשורה האחרונה אנחנו הרי לא רואים עם העיניים אלא עם המוח. גם אם ייקחו לי היום את חוש הראיה ואני לא אוכל לראות, המוח שלי יזכור מה הוא ראה. איך אפשר לצאת מזה, זה משהו מובנה. אני הולכת במנהרה חשוכה, לא אכפת לי שאני לא רואה את האור. מקובלים אמרו לי שיש אור בקצה המנהרה, אז אני הולכת, כל עוד העיניים שלי פקוחות אני הולכת. יחד עם זה איך משתחררים מהדבר הזה שנקרא "דעת"?

אני מבין אותך, אבל אין מה לעשות, כל עוד לא נראה את כל התמונה, רק חלק לא יעזור לנו.

תלמידה: לחכות בסבלנות באמונה שלמה שזה יקרה.

כן.

שאלה: במה עלינו להתרכז כדי להכניס את הבורא יותר לליבנו?

באהבת חברות, באהבת חברים. אני אוהב אותם מפני שהם הולכים לאותה מטרה ולכן הם יקרים לי כל כך.

שאלה: מה זה אומר לאהוב את הבורא?

לאהוב את הבורא זה לא לאהוב אותו עבור שום דבר, חוץ מאשר תכונת האהבה שלו כלפי הנבראים.

תלמידה: מה אנחנו מרגישים בלב?

אנחנו לא מרגישים את זה בלב. אנחנו צריכים להגיע למצב שנרגיש קצת את אהבת הבורא אלינו, וזה מה שייתן לנו את התפרצות אהבתנו אליו.

שאלה: אנחנו במשך שנים באים להתארח ואתה מארח אותנו. אולי אחרי הכנס הזה נעשה איזה יום, שיעור, חגיגה שאנחנו מארחים אותך ומשחקים מעל הדעת. פעם אחת שאתה תהיה האורח שלנו. האם אנחנו מסוגלים?

כנראה שכן. אני מוכן.

שאלה: לא כל דבר שהוא נגד השכל הוא אמונה למעלה מהדעת. איך להבדיל אם אדם הולך למעלה מהדעת, או שהוא פשוט טועה והולך נגד הדעת במקום שבו צריך להתנהל בתוך הדעת?

שאלה לא פשוטה. הייתי אומר כך, אם אדם יכול לבטל את עצמו ולקבל דרך שהיא למעלה מהדעת שלו, אז שיראה מהגובה הזה איך הוא הולך תמיד בתוך הדעת.

תלמידה: לא הבנתי.

בסדר, נכון. אם הוא ירצה לבנות את עצמו למעלה מזה, אז הוא יכול להגיע כבר להתפשטות, לכך שיאיר לו אור החכמה.

תלמידה: אם אדם לא בדיוק מבין אפילו את ההסבר הזה, איך עליו להתנהג כדי לא לטעות?

כמו שכתוב במאמרי רב"ש, בסך הכול לא הרבה, אבל כדאי לקרוא ולעשות בדיוק מה שהוא כותב.

קריין: קטע מס' 6.

"שבא לידי ידיעה, שה' יכול לעזור לו, ומבין שהעצה אמיתית הוא רק תפלה, בא הגוף ונותן לו להבין, הלא אתה רואה כמה תפלות שכבר עשית, ולא קבלת מלמעלה שום תשובה, אם כן למה לך להתפלל, שה' יעזור לך, הלא אתה רואה, שאין אתה מקבל שום עזרה מלמעלה, אם כן, אין ביכולתו להתפלל, אז על זה צריכים עוד הפעם להתגברות, היינו להתגברות עם האמונה, ולהאמין שה', כן הוא שומע תפלת כל פה, ולא חשוב אם האדם הוא מוכשר, ושיש לו מידות טובות, או להיפך, אלא הוא צריך להתגבר ולהאמין למעלה מהדעת, אף על פי שהדעת שלו מחייב, לאחר שהוא התפלל הרבה פעמים, ועדיין לא קבל מלמעלה שום דבר, אם כן איך הוא יכול ללכת עוד הפעם להתפלל. גם על זה צריכים התגברות, היינו לתת יגיעה למעלה מהדעת, ולהתפלל שה' יעזור, שיוכל להתגבר על הדעת שלו, וכן להתפלל."

(הרב"ש. מאמר 23 "מהו, אם בלעו את המרור לא יצא, בעבודה" 1989)

עוד להתפלל ועוד להתפלל וכך בלי בסוף. עד שהבורא בסופו של דבר מרחם ומוציא את האדם ממצבו.

שאלה: האם אמונה למעלה מהדעת תמיד תהיה נגד השכל שלנו, או שאפשר להגיע למצב שהניגוד הזה ייעלם?

האמונה תמיד תהיה מנוגדת לדעת, ואנחנו נוכל להתעלות מעלה כך שהאמונה שלנו תעזור לנו והדעת תקבל רק את מה שאנחנו משיגים.

שאלה: מה זו תפילה? כי בראש אני לא כל כך תופס איזה שינוי זה עושה אצלי מול הבורא, איך זה בונה את הרצון שלי. מה אני צריך להרגיש בשביל להתפלל? איזה נקודות אני צריך להפעיל?

תפילה היא גילוי החיסרון, מה שחסר לי, ובדקתי את עצמי ואין לי כוחות לממש את מה שאני רוצה. ואז מאין ברירה אני פונה לבורא ומבקש ממנו כוחות, אמצעים, תנאים, על מנת שאוכל לבצע.

תלמיד: איך אני יכול להרגיש שרק הבורא הוא מי שיכול לעזור לי, רק אותו אני צריך לבקש, לא לחפש במקום אחר, לא לרצות משהו אחר, אלא שהבורא הוא הקו שאני יכול לבנות כמו גשר?

אם אתה מסתכל על העולם, אז אתה רואה עד כמה האנשים היו רוצים להגיע לבורא, לראות, להכיר, להבין, להרגיש, מה לא, אבל לא הולך להם. ואז אתה שואל את עצמך, "הם לא יכולים, ולמה אני כן?". מיליוני אנשים בעולם מבקשים את הבורא ומה קורה להם, למה הבורא לא עוזר להם? ולי הוא יעזור? במה אני יותר טוב מהם? אם אתה עוצר בנקודה הזאת, אז אתה נופל, זאת אומרת חוזר לגשמיות. ואם האדם בכל זאת אומר, "אני כן מסוגל, לא שאני יותר טוב מכל אלה שנפלו, התייאשו, אלא אני בכל זאת חייב לנסות, "טוב לי מותי מחיי"¹", אז האדם מצליח. הוא מגלה את הבורא במידת הדבקות שמקבל.

שאלה: האם יש גבול שמורגש בתוך האדם בין הדעת לבין אמונה מעל הדעת?

כל אדם ואדם יכול לקבוע את הגבול.

תלמיד: אבל הוא מרגיש שהוא עובר את הגבול הזה, יש לו הרגשה.

כן.

תלמידה: לפני כמה חודשים שאלתי אותך שאלה, הפריע לי מאוד רעש של אנשים בסביבה שלי, ואמרת לי, "תפתחי עוד את הלב". ואני במשך חודשים הולכת עם העצה הזאת שנתת לי, ומשתדלת מאוד ליישם אותה ככול האפשר. ובאמת כבר התחלתי להרגיש שאני כבר פחות שומעת את הרעש של החברות.

היום כשהגעתי לכנס הבורא הושיב אותי בכניסה, בדיוק במעבר, עם הפרעות בלתי פוסקות. כל מי שעובר, כל מי שמזיז כיסא אני שומעת, ואני מתפללת, "בורא תפתח לי עוד את הלב". באיזה שלב התחלתי פשוט לבכות, לבקש שהבורא יפתח לי את הלב כי כנראה שהלב שלי לא מספיק פתוח.

ההיפך, כנראה שבכית מתוך רחמנות הבורא אליך. כדי להביא אותך לשבירת הלב, תראי מה שהוא עשה.

תלמידה: נכון, כי פתאום נהיה שקט. האם זאת עוד מדרגה של לפתוח את הלב, שהבורא מביא אותי למקום של תפילה עוד יותר עמוקה?

ודאי, אין עוד מלבדו. ודאי שהוא עשה לך את כל התרגיל.

קריין: קטע מס' 7.

"זה שבא לאדם, אלו המחשבות של ריקות, הוא בכדי שהאדם יהא לו צורך לקבל על עצמו אמונה למעלה מהדעת. ולזה צריכים את עזרת ה'. היינו, שהאדם מוכרח אז לבקש מה', שיתן לו את הכח, שיוכל להאמין למעלה מהדעת. נמצא, שדוקא אז האדם נצרך להבורא, שיעזור לו. וזהו מטעם, היות השכל החיצוני נותן לו להבין את ההיפך. לכן אין עצה אחרת להאדם אז, אלא לבקש מה', שיעזור לו. ועל זה אמרו "יצרו של אדם מתגבר עליו כל יום, ואלמלא אין הקב"ה עוזרו, אינו יכול לו"."

(בעל הסולם. "שמעתי". י"ג. "ענין רמון")

שאלה: מה הן מחשבות של ריקות, למה הכוונה?

מחשבות ריקות, זה אומר שהן לא קשורות למטרה.

תלמיד: האם צריך להתעלם מהמחשבות האלה כדי להגיע לאמונה למעלה מהדעת?

כן. כדי שהאדם יבדוק את עצמו.

תלמיד: כמו התבוננות.

כן.

שאלה: המחשבה אומרת שסיבת החיסרון מסובבת לה אפשרות לתפילה. בעשירייה, או בעבודה הפנימית בתוך העשירייה, אנחנו משתמשים במחשבה שלנו, בשכל שלנו, כדי לסדר את המילים שיתייצבו כתפילה בהתאם ללימוד ולניסיון. המחשבה אחרי זה מוסיפה גם שרק בחוסר אונים, שלפעמים אנחנו קוראים "כמיואש מכוחותיו", יש איזו התפרצות כזאת, בקשה שאין לה אפילו מילים, פשוט תעזור, ועל זה יש היענות.

האם לתפילה יש גם איזה ואקום או איזה שורש, כמו תחנת רדיו שרק כשאנחנו מכיילים את עצמנו, או כמו בכימיה, רק כשיש הצבה נכונה של האלמנטים בנוסחה, אז מקבלים את התוצאה? האם רגשית יש כזה דבר, שורש לכל תפילה, ורק כשאנחנו ממש מדייקים באחד על אחד היא בוקעת?

כן. אתה מדבר כבר על הבירור מלמעלה, כשמביאים את האדם לנקודה מרכזית של החלטה.

שאלה: האם אפשר לומר שאמונה למעלה מהדעת זה לעשות מאמצים פנימיים להסתכל על החברות ועל הקבוצה ועל כל מה שקורה בחיים שלנו בעיניים של הבורא, דרך הלב שלו, דרך האהבה שלו לנבראים, וכל הזמן לנסות למשוך את עצמי לקנה המידה הזה של הבורא?

כן.

שאלה: כשהרב"ש כותב "אדם", האם הכוונה לאינדיבידואל או לעשירייה כאדם או לכלי העולמי כאדם?

לא, רק כאדם, כאינדיבידואל, אדם אחד.

תלמיד: כשאנחנו מעלים תפילה, האם אנחנו צריכים להשתוקק לגילוי הבורא על ידינו, או שאנחנו צריכים להתפלל שכל הכלי העולמי יגלה, אולי אפילו כל העולם יגלה את הבורא?

קשה לענות כאן, תלוי אל מי אנחנו פונים. כעיקרון, חשוב שהאדם ששומע אותנו ירגיש עד כמה אנחנו מודאגים, טרודים מהמצב הפנימי של העולם. ולכן אנחנו רוצים להעביר לו את אותו חוסר שקט פנימי שלנו.

שאלה: כששאלתי אותך אתמול איך מנמיכים את מפלס הגאווה, אמרת לי שחוץ מלתת דוגמה אישית אני יכול להתפלל. כולנו זוכרים שרב"ש אמר לך "למה לא ביקשת?". אבל הוא גם אמר לך פעם, "עכשיו גם אתה סמרטוט", ואת זה אני לא שוכח, זאת הרגשה להיות תלוי בן שמיים וארץ, הרגשה שאין לאן לברוח ואתה גם לא רוצה לברוח. מצד אחד אתה שמח, מצד אחר אתה חסר אונים. איך הייתה ההרגשה שלך כשרב"ש אמר לך "עכשיו גם אתה סמרטוט"?

בתהליך העבודה הפנימית האדם מרגיש שהוא סופג עוד ועוד כוחות וכל מיני אמצעים שיש בדרך. ואז בסך הכול הוא מבין, מרגיש, מודע, עד כמה הוא נברא כנברא. זאת אומרת שאין לו במה להתגאות, אין לו מה לעשות, אלא הבורא הוא שמנהל את הכול, והוא רוצה לטפל בחלק מהבריות שלו ולעשות כך שיהיו לידו, שייכים לו. זה מה שקורה איתנו.

תלמיד: בכנס הזה יש לנו המון חברים חדשים מכל העולם, הכלי שלנו גדל, איך זה משפיע על החיסרון שלנו, על העבודה שלנו, על החברים החדשים?

החברים החדשים יכולים להשתמש בכל אותם הכוחות שאגרו בתוכם החברים הוותיקים וכך להתקדם מהר. אני דווקא רואה את זה על החברים שהגיעו, לפני כמה חודשים ואפילו לכנס הזה, עד כמה הם מקבלים על ידי הוותיקים.

תלמיד: יש לנו הרבה מאוד חברים חדשים בגרמניה, אם אפשר לתת להם לשאול?

אם יש להם שאלה, בבקשה.

שאלה: בכנס הזה אנחנו מרגישים קצת חסומים, אבל הבורא רוצה לקרב אותנו. אז מהי התפילה שדרכה נוכל לבטל את עצמנו, את הדעת שלנו, שנראה שהבורא הוא גדול ונתפלל תמיד כדי להיות למעלה מהדעת שלנו? מהי התפילה בכנס הזה?

התפילה בכנס הזה - להתחבר אלינו וכך נעלה יחד כולנו, כולנו לבורא. ואין לי מה להוסיף, אני מאוד שמח בכל אותם הכנסים שנולדו מהכנס שלנו כאן ובכל העולם, וזה רק נותן לנו דחף לעשות עוד ועוד כאלה מפגשים. סך הכול אני חושב שקיבלתם מהחיבור הנוכחי, מהכנס הנוכחי הרבה מאוד הבחנות. עוד תצטרכו לעבור על זה בבית, בשקט, לבנות מזה איזה תהליך פנימי לכל אחד, אבל באמת זה עזר לכם לעשות כמה צעדים מאוד רציניים קדימה.

תלמיד: זה בדיוק הזמן גם לעדכן, לספר לכולם שיש לנו סך הכול בימי הכנס 3400 חיבורים במערכת הערבות. 1100 כאן בפתח תקווה, עוד 1000 בכנסי המראה, וסביב לעולם מעל 54 כנסי מראה יש מסביב לעולם כאלה. ביפן התכנסות מאוד מיוחדת.

כן. יפן, אוזבקיסטן, סוטלט סיטי, קנדה, קולומביה, לטביה, לוס אנג'לס, קייב, איסטנבול, ג'ורג'יה, קוסטה ריקה, בולגריה, ארגנטינה, לטיבה, מולדובה, יופי. ועוד הרבה שאי אפשר למנות אותם.

שאלה: אם אפשר לדעת עד המפגש הבא, בצורה מדויקת, ממש חדה, מה התפילה שאנחנו צריכים להחזיק?

לפתוח את הלב לאהבת חברים וחברות. לפתוח את הלב. זהו. מזה בטוח אנחנו נקבל דחף גדול קדימה ונצליח.

שאלה: אומרים לנו שצריך להתפלל כל יום וכל יום לפתח את החסרונות המשמעותיים, אבל איך זה אפשרי. למשל בדוגמה הזאת שבן אדם נידון למוות והוא מעלה את החיסרון הכי גדול שיכול להיות ואז התפילה היא הכי כנה שיכולה להיות. אבל ברמה יומיומית אין לנו חסרונות ולא יכולים לפתח כאלה חסרונות, אז מה עם התפילה העמוקה הזאת?

אין לי מה להגיד, אני רק מקווה שאנחנו לא נגיע למצב כזה שנצטרך לחבר כאלו תפילות, יותר טוב אם אנחנו נעלה תפילתנו מהמצבים הטובים, הרכים והבורא ישמע אותן.

שאלה: אמרת שהכי חשוב זה לפתוח את הלב לאהבת החברים? איך אנחנו יכולים להתקרב עד כדי כך איש לרעהו כדי שנוכל להעביר את כוח ההשפעה זה לזה? להפוך לכלי אחד.

תנסו, תרגישו עד כמה אתם צריכים את זה. עד כמה אתם תלויים זה בזה, תלויים זה העיקר. אז הרצון לקבל שלנו ירוץ לפנינו כדי לחבר אותנו יחד.

שאלה: אני מאתמול עוברת תהליך שכל מה שחשבתי מה זה מעל הדעת נמחק. אפילו מאמץ לחיבור באיזה מצב, פתאום אני שומעת שגם זה יכול להיות בדעת. השוק היה שאפילו כשחברה שאלה, מעל פשעים מכסים באהבה, גם זה יכול להיות בדעת. זאת אומרת אין לי אפילו קצה חוט של הבנה או הרגשה מה זה מעל הדעת. פשוט עוברת יום שלם של מחיקה של כל מה שחשבתי שלמדתי וככה הלכתי הביתה גמורה. ועולה לי שאלה, האם בעצם כל דבר שהוא תגובה שלי למצב, למשהו שמגיע אליי זה בדעת כי זה לא ממני, זה לא משהו שאני הבאתי מתוך איזו השגה או יוזמה שלי? האם כל תגובה, אפילו מאמץ לחיבור כנגד הדחייה, אם זה קרה קודם לפני שאני הגבתי זה בדעת שלי?

כן.

תלמידה: זאת אומרת שכדי להתחיל לפעול או להתקרב לדבר הזה שנקרא "מעל הדעת" זה חייב להיות משהו שאני מתחילה לפני שמצב מסוים קורה?

כן.

תלמידה: זה אומר להכריע בלבנו מראש בלי לעשות שום חשבון, כי אחרת זה כמו כל חשבון גשמי אחר, שלא משנה מה יהיה, הכרענו מראש שלא עושים חשבון, שמכריעים מראש מה יהיה היחס?

משהו כזה.

שאלה: הכנס הזה הוא הכי פנימי, הכי רציני, כאילו עשו לנו ניתוח בהרדמה שלא הבנו מה קורה לנו. ואני רוצה להודות בעיקר לכלי העולמי שגיליתי את החיסרון העצום שלו ושמעתי מהרב שהוא אמר שהתפילה זה גילוי החיסרון. ואם גילוי החיסרון של הכלי העולמי יכול לגרום לנו לעלות תפילה גם עבור החברים שלנו וגם עבור כל העולם, אלה בעצם היחסים שצריכים להיות בינינו, גילוי החיסרון של זולת ורצוני למלאות אותו?

שיהיה כך.

תלמידה: אם היחסים בין ישראל לכל העולם גם צריכים להיות מבוססים על גילוי החיסרון והרצון למלאות את החיסרון הזה בכל העולם?

כן. זה צריך להיות ברור, כי ישראל זה אותו הצינור שדרכו הבורא ממלא את העולם ולכן אם הצינור הוא בסדר, מוכן להפעלה אז ודאי שאנחנו נצליח, בתפקוד, במשימה בחיים הטובים.

(סוף השיעור)

---

1. "טוב מותי מחיי" (יונה ד', ג')↩