תשובה: זה כל העניין, שכדי לקיים "מצווה", זאת אומרת, פעולה שמתקנת אותך ואת העולם, צריך שתהיה לך כוונה "על מנת להשפיע". הקבלה ניתנה רק לשם כך, וזה מה שהיא מלמדת את האדם. רק הכוונה משנה את הפעולה מאגואיסטית לאלטרואיסטית.
הכוונה "על מנת להשפיע" אפשרית רק במידה שיש מסך, ולרכוש מסך ניתן רק בהשפעת האור המקיף. האור המקיף הוא שפועל על מי שלומד קבלה, ולא שום דבר אחר, כך אומרים המקובלים (עיין בספר "לראות טוב"). ספרי הקבלה נכתבו על ידיהם רק בשביל להביא את האדם למשיכת האורות המקיפים, כמו שכתוב ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", באות קנ"ה:
ולפי"ז, יש לשאול, א"כ, למה זה חייבו המקובלים לכל איש ללמוד חוכמת הקבלה, אמנם יש בזה דבר גדול, וראוי לפרסמו, כי יש סגולה נפלאה לאין ערוך, לעוסקים בחכמת הקבלה, ואע"פ שאינם מבינים מה שלומדים, אלא מתוך החשק והרצון החזק, להבין מה שלומדים, מעוררים עליהם את האורות המקיפים את נשמתם. פירוש, כי כל אדם מישראל, מובטח בסופו, שישיג כל ההשגות הנפלאות, אשר חשב השי"ת במחשבת הבריאה ליהנות לכל נברא.
אלא מי שלא זכה בגלגול זה, יזכה בגלגול ב' וכו' עד שיזכה להשלים מחשבתו ית' שחשב עליו, כמ"ש בזוהר, כנודע. והנה כל עוד שלא זכה האדם לשלמותו, נבחנים לו אותם האורות העתידים להגיע אליו, בבחינת אורות מקיפים, שמשמעותם היא, שעומדים מוכנים בעדו, אלא שהמה מחכים לאדם, שיזכה את כלי הקבלה שלו, ואז יתלבשו האורות האלו בכלים המוכשרים.
ולפיכך, גם בשעה שחסרו לו הכלים, הנה, בשעה שהאדם עוסק בחכמה הזאת, ומזכיר את השמות של האורות והכלים, שיש להם מבחינת נשמתו שייכות אליו, הנה הם תיכף מאירים עליו, בשיעור מסוים, אלא שהם מאירים לו בלי התלבשות בפנימיות נשמתו, מטעם שחסרים הכלים המוכשרים לקבלתם, כאמור. אמנם ההארה שמקבל פעם אחר פעם, בעת העסק, מושכים עליו חן ממרומים, ומשפיעים בו שפע של קדושה וטהרה, שהמה מקרבים את האדם מאד, שיגיע לשלמותו.
למה, אם כן, מחייבים המקובלים כל אדם, ללא הבדלי גיל, מין וכולי, ללמוד קבלה?
משום שיש בלימוד הקבלה כוח עצום, שעליו כדאי לכולם לדעת: מי שמתחיל ללמוד קבלה, אף על פי שאינו מרגיש עדיין את מה שלומד, אבל ברצון הגדול שלו להבין ולהרגיש את מה שהוא לומד, הוא מעורר על עצמו את השפעת האור המקיף את נשמתו. כל מי ששואף להתקרב אל הבורא, ישיג לבסוף את כל העולמות העליונים ואת הבורא, כפי שתוכנן מלכתחילה על ידי הבורא עבור כל נבראיו.
אבל מי שלא השיג זאת בגלגול הנוכחי בעולם שלנו, ישיג זאת בגלגוליו הבאים, הוא ייוולד שוב ושוב בעולם הזה, עד שישיג את כל השפע והטוב שהכין הבורא במיוחד עבורו. הדבר נכון ותקף כלפי כל מי שחי בעולם הזה.
ישנם שני אופני גילוי האור העליון:
א. כשהאדם מקבל השגות ברורות, ידיעות, יודע שהוא משיג את האור - השגה זו נקראת "אור פנימי";
ב. כשהאדם לומד, אבל האור נמצא מחוצה לו, מקיף אותו, כשמרגיש רק "הארה" מהאור, אבל לא השגה מלאה, הבנה וידיעה של הדרגה הרוחנית שלו - השגה זו נקראת "אור מקיף". את האור המקיף אפשר לתאר כהרגשה כללית שאדם מקבל, בצורת "שאיפה לרוחניות".
אבל כל עוד האדם אינו זוכה ליכולת לקבל את האור אל תוך עצמו, אל תוך הרצונות האלטרואיסטיים המתוקנים שלו, האור המיועד המוכן עבורו מקיף אותו ומאיר לו מרחוק, ומוכן להיכנס אל תוך האדם ברגע שבו שישנה את הכוונות שלו, שכולן יהיו על מנת להשפיע.
אבל גם בזמן שבו אין באדם עדיין כוונות מתוקנות על הרצונות שלו, היינו שעדיין אין בו רצונות מוכנים לקבל הנאה רוחנית, אלא יש בו כוונות אגואיסטיות, בכל זאת, בזמן לימוד הקבלה, בשעה שהוא מזכיר את שמות העצמים הרוחניים והמושגים הקבליים שלהם יש קשר לנשמתו, משום שכל מה שנלמד בקבלה נמצא בתוך האדם ובינתיים נסתר ממנו, ולכן אינו מרגיש זאת, אז הוא מטהר את הרצונות שלו מאגואיזם. ובאופן כזה הוא הופך את האורות המתאימים מנסתרים, מקיפים, לא גלויים, לא מורגשים, למורגשים בפנים, בתוך רצונותיו.
כל עוד לא טיהר האדם את הרצונות שלו מהכוונה "ליהנות לעצמי", האור העתידי מקיף אותו ומאיר עליו מבחוץ בשעת אמירת השמות והכינויים של חלקי נשמתו, של ה"אני" הפנימי הרוחני שלו, שקיים בו אבל עדיין נסתר ממנו, משום שהכול נמצא רק באדם.
כשמקבל האדם מדי פעם אור מרחוק, אפילו חלש ולא מורגש, הוא מיטהר בהדרגה מהכוונות האגואיסטיות שלו, וכך מכין האור המקיף את הרצונות הנחוצים לו כדי להיכנס לתוכם.