שיעור בוקר 28.07.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 25.07.2002

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/xuB7HqQC?activeTab=downloads&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', עמ' 923,

"מהו אסור ללמוד תורה לעכו"ם, בעבודה"

"מהו אסור ללמוד תורה לעכו"ם, בעבודה". נהוג להגיד שהאיסור הוא תמיד אצלנו, החוק שלנו שאין איסור, אלא פשוט אנחנו נמצאים למטה מכל סולם המדרגות, שכל מדרגה ומדרגה זה חוקים רוחניים שיצאו כתוצאה מצמצום א' קודם ונמשך מלמעלה למטה. וכל החוקים האלו בעצם נובעים רק מדבר אחד, רצון לקבל שיש במלכות דאין סוף וההחלטה שלה להגיע לרצון להשפיע, כמו זה שבורא אותה. זה הכול.

יש חוק שזה רצון לקבל שהבורא ברא, וחוק של השתוות הצורה שקיבל על עצמו הנברא שרוצה בזה. שני החוקים האלה הם חוקים מנוגדים. חוק הרצון לקבל, כי הרצון לקבל פועל רק לתועלת עצמו, איך למלא את עצמו. וחוק של השתוות הצורה, שבו הרצון לקבל צריך לפעול כדי למלא את הבורא, זה נקרא להשפיע. אז מההתנגשות של שני החוקים האלו באים לנו כל יתר התנאים שהם בעצם המדרגות הרוחניות.

יצא לנו שסולם המדרגות הוא מלמעלה עד המדרגה הנמוכה ביותר. במדרגה הגבוהה ביותר מתקיים חוק של השתוות הצורה, במדרגה הקטנה ביותר מתקיים רק חוק של רצון לקבל. ובאמצע – איך שני החוקים האלו יכולים לחלק את הנברא, איך הנברא מתחלק. ועניין "אסור" זה אי אפשר, "מהו אסור ללמוד תורה לעכו"ם". התורה זה נקרא אורות שממלאים את הכלים דהשפעה, תורה זה נקרא "פעולות של השפעה".

אם רצון לקבל נקרא עכו"ם, - עובד כוכבים ומזלות זה נקרא עכו"ם, שהכוונה שלו לא לבורא אלא לכל מיני כוחות אחרים, שכל מיני כוחות אחרים זה כוחות שנמצאים בתוך הרצון לקבל, ואין חוץ מהבורא והרצון לקבל שום דבר, אז איך יכול להיות שילמד? עכו"ם נקרא שמשתחווה לרצון לקבל, אז אי אפשר ללמד אותו תורה מפני שהכוונה שלו היא אחרת. הוא לא יקלוט מה זה על מנת להשפיע וגם האור העליון לא יכול לשרות בו, לכן אי אפשר, ולפי השפה שלנו אנחנו אומרים אסור.

למה אסור? אם זה אי אפשר, אז תגיד אי אפשר. מפני שהחכמים מדברים בדרך התיקון אז הם פשוט אומרים, אל תעשה, כי לא ייצא לך, אי אפשר שיצא. במילים קצרות ככה בקיצור אומרים אסור. אסור זה עניין של עצה, אל תעשה מפני שזה לא יכול להתקיים. אבל איך שלא יהיה אנחנו רואים שיש לנו כל הזמן נטייה לנסות להכניס את התורה לרצון לקבל.

אנחנו רוצים להשיג משהו, שיהיה לנו משהו מרוחניות, כביכול מרוחניות, לא חשוב, אבל אנחנו איכשהו מנסים לעשות את זה עם הרצון לקבל שלנו. אנחנו לא מבינים שרוחניות ורצון לקבל הם דברים ההפוכים. מפני שיש בנו נקודה שבלב, הנקודה הזאת עדיין נמצאת תחת שליטת הלב האגואיסטי, ל"ב האבן, ואפילו אם הנקודה שבלב מאירה לנו שמשהו טוב יש ברוחניות מעבר ללב, אנחנו לא מרגישים שזה משהו טוב, הוא ההפך מהלב, אלא רוצים לקבל את זה כמו הלב עצמו. זאת אומרת, לא יודעים על הצמצום, לא מרגישים את חוק השתהות הצורה, ולכן יש לנו כבידות בעבודה הזאת להשיג מה שאנחנו רוצים. אנחנו רוצים להשיג רוחניות בתוך הרצון לקבל, ומזה יש לנו כבידות. אם היינו מבינים שזה צריך להיות רצון להשפיע היה לנו הרבה יותר קל.

מאיפה באה הכבדות הזאת בעבודה? אדם ממש מרגיש שהוא כל הזמן עייף ומבולבל ולא מסוגל, ולמה זה צריך לבוא בדרך כל כך קשה ולא מתאימה לאדם? העניין הוא שהוא אומר שם במאמר ב"שמעתי", שסיבת הכבדות שאדם מרגיש בעבודה אפילו שהוא כבר רוצה להתבטל לה', זאת אומרת מדברים כבר על כאלו שמבינים שצריכים להתבטל וזהו שאין ברירה, ואפילו אחרי שמרגישים שצריכים להתבטל, זאת אומרת שיש נקודה שבלב שהיא כבר הפוכה, מרגישים שהיא הפוכה מכל הלב, אז מתחילים להרגיש שאי אפשר שהנקודה שבלב תשלוט על האדם, שהרצון להשפיע ישלוט, אם זה לא יהיה באמונה, זאת אומרת בהרגשת הבורא.

וזה נובע מחוק פשוט, מצב פשוט, שהרוחניות זה נקרא שישראל והמצב שבו הוא והבורא נמצאים בנקודה אחת של קשר, זה דבקות, חיבור. ולכן אם אדם רוצה רוחניות, זאת אומרת אפילו איזשהו רצון דלהשפיע ואין בזה למי הוא רוצה להשפיע, אז הדבר הזה הוא לא שלם, זה עדיין לא רוחניות. רוחניות זה חיבור בין שלושת הדברים האלה. ולכן אפילו שמגיעים למצב שחייבים לבטל את עצמם, אז מרגישים כבידות מזה שחסר בתמונה בורא. החיסרון הזה, הכבדות הזאת היא באה על ידי אור מקיף. ואז האור המקיף הוא כמו כרוז, אומר לנו שאין לנו ברירה, אנחנו חייבים להשיג הרגשת הבורא, אנחנו חייבים שהוא יפתח לנו, רק בצורה כזאת אנחנו מסוגלים איכשהו לשנות את המצב ולצאת ממנו. ואז אם שוב יש בתפילה את שלושת הנקודות יחד ואני מבקש את הבורא, כי אני כביכול רוצה להגיע אליו ומבקש ממנו כוח לזה, שזה נקרא כוח ליציאת מצרים, אז מתגלה.

תלמיד: יש מצב שאנשים נכנסים לכבדות וחיים את הכבדות הזאת, ובגלל שהמאמרים כל הזמן אומרים שיש כזה דבר, אז מתחילים להצדיק את הסבל, זאת אומרת, טוב, זה בסדר שאני סובל בגלל שהאור מקיף מאיר עליי אז אני סובל, ויש לי כבידות. איך עושים את ההבחנה בין ההצדקה הזאת שיכולה לקרות שהסבל של הבן אדם פשוט הופך להיות הבריחה שלו?

האדם נכנס לסבל, להרגשת הכבדות וזה הופך להיות כאילו "האל" שלו, הוא מתחיל להשתחוות למצב הזה, הוא מתחיל לחשוב שהוא סובל, אז הוא יותר גבוה, וגדול מכל האנושות. האנושות סובלת מזה שחסר לה כסף, כבוד, והוא סובל מזה שאין לו רוחניות. אם הוא רוצה להישאר בסבל הזה אפילו רגע, זה נקרא שהוא כבר לא סובל, הוא נהנה מהסבל הזה. יש כאלו מזוכיסטים, ואצלנו הם כולם כאלו, וזו קליפה.

וזו קליפה, קליפה שרוכבת ממש על האדם ואומרת לו, אתה עכשיו ממש עובד ה', תראה לשם מה אתה סובל, בשביל מה אתה סובל. רגע אחד שהאדם סובל זה נגד הבורא, זה נגד המטרה להיטיב לנבראיו. אני יודע את זה על עצמי, זה דבר שקשה מאוד להיפטר ממנו, קשה מאוד. לבד זה בלתי אפשרי. רק אם אתה מקבל שטיפת מוח מהחברה, שיבואו ויבלבלו לך את השכל, ויגידו לך שזה לא נכון.

לנו קל מאוד להגיד מוסר אחד לשני, מאותו רצון לקבל. שאני אגיד לך, לא, אתה צריך ותראה, תראה. לשחק אחד כלפי השני זה קל. זה קל, ואפשרי כי מכל מיני סיבות הרצון לקבל תומך בזה, שאני אראה לך את עצמי יותר חזק. אבל אתה מתפעל מזה באמת, אז למה לא להשתמש בזה? נתנו לנו כזה טבע טיפשי שאנחנו מתפעלים מהחיצוניות של השני. ובחיצוניות השני, החבר שלי יכול לעשות מה שהוא רוצה.

אז הוא בחיצוניות השקרית שלו קובע את הפנימיות האמיתית שלי, כאילו מה שיש לי. ואין לי מה לעשות, כך אני בנוי, כי אני מתפעל מכל מה שכל אחד בסביבתי יעשה. ממש כמו תינוק שעושים לו "אוו" ואז הוא פוחד, צוחקים אז הוא צוחק. אנחנו בדיוק ככה, אנחנו בזה לא שונים מהתינוק. טוב, לא בצורות כאלו בולטות מדי, אבל ככה גם אנחנו.

ולבד בלתי אפשרי לצאת מזה, בלתי אפשרי. אדם יכול להיות שנים בסבל, ולהצדיק את הסבל הזה שהוא גיבור. במה הוא גיבור? הוא סובל. יש אנשים כאלה שגם נכנסים לבית הסוהר, וסובלים עבור האנושות, זה יעני, כאילו שהוא מיוחד בזה שהוא סובל. זו קליפה. מכל מיני רמות בלי קשר לרוחניות, עם קשר לרוחניות, יש כזה דבר, וזה עניין הקליפה.

כי מטרת הבריאה היא טוב ומיטיב, להיטיב לנבראיו להיות בטוב, משהו ההפך מזה, אתה יכול לצדיק את זה באיזו צורה שאתה רוצה, זה לא בסדר. אפילו שאתה רואה את הדברים הגרועים ביותר בעולם, אם אתה מתחיל לסבול, זה נקרא שאתה מצדיק את מה שנעשה איתם בצורה הישירה. לא שהבורא עושה אותם, את הדברים האלה, ודאי שכן, אבל אתה מצדיק שהם נמצאים בזה, ואז אתה כבר לא סובל עבור המצבים שלהם.

ואתה יכול לשאול, אבל כתוב מצטער עם הציבור וכן הלאה, אז מה זה נקרא להצטער עם הציבור? להצטער עם הציבור זה שהוא בא מצד הבורא, ומצטער על גלות השכינה מהציבור. על גלות השכינה, שזה כבר מטרתי, וזה דוחף אותו לעזור לציבור להגיע לגילוי. ולא שנכנס לציבור ומתחיל לבכות איתם יחד. זה דבר לגמרי לגמרי לא כמו שהגוף שלנו סוחב אותנו.

תלמיד: נראה שבחברה שלנו, ואולי גם במאמרים אין מספיק דגש על זה שהסבל הזה הוא קליפה, ויש אולי אווירה או האדרה של הסבל הזה, וזה לא מספיק ברור במאמרים. אולי יש מאמרים שמראים את זה יותר?

חייבים להילחם בסבל הזה, חייבים להדגיש שהוא ההפך מהאור, שהוא בא כתוצאה מזה שאנחנו רואים את האחוריים. מה זה אחוריים? שאנחנו לא מתוקנים לראות את האורות וכשמאיר עלינו קצת יותר אור, מרגישים אותו באחוריים, כי כלי שהפוך מהאור מרגיש ההפך מן האור.

אם עכשיו יאיר עליי באמת אור, אני ארגיש כזה חושך שאני לא אוכל לצאת מזה. אז מה לעשות? זה כמו איזה אדם שחסר לו לחם, פתאום הוא נכנס לאיזה נשף של עשירים, והוא רואה איך הכול זורקים ואיך הכול עושים, והוא שבוע כבר לא ראה חתיכת לחם, ונכנס למקום של שפע והכול. אז הוא ירגיש תענוג מזה? הוא ירגיש עוד יותר סבל. כך הוא חושב שכל העולם כזה, ולא נורא איכשהו אפשר לסבול, אבל כשיראה את כל הדברים האלה, זה איום ונורא.

לכן אנחנו צריכים להבין שכל הדברים ההפוכים, הם באים לנו מצד קלקול הכלים. אבל איך שלא יהיה, אני לא חושב שבמאמרים לא מוסבר שאסור להיות בעצבות, שאסור להיכנע למצבים כאלו כמו ייאוש וכבידות, ורפיון ידיים. זה כתוב בכל המאמרים, אני חושב. לא מספיק מפני שאתה רוצה שכל פעם זה יהיה מול עיניך, מפני שזה המצב שכל הזמן אתה נגרר אליו? מה לעשות.

תלמיד: סיבת לכבדות בעבודה הן מזה שאדם מגלה בעזרת אור מקיף עד כמה יותר ויותר הבורא הוא בעצם השחקן הפעיל העיקרי, ואדם מסרב לקבל את זה?

ודאי שסיבת הכבדות היא כל מצב, מהמצב ההתחלתי עד שהאדם מגיע למצב שהבורא מתגלה, עד שבורא מתגלה כל המצבים האלו הם מצבים כבדים. קלות, התרוממות, הרגשת כוח, בטחון, אפשרות, ביצוע, אפשר להרגיש רק מנוכחות הבורא. רק כשהוא ככה לפניך אז "בו ישמח לבנו". לפני זה לא חשוב באיזה צורות, תמיד זה יהיה קשה, תמיד זה יהיה כבד, תמיד זה יהיה עצוב, וזה בכוונה. אבל אם האדם מסכים עם המצבים האלה הלא מתוקנים, נו זה...

תלמיד: למה להסכים? האם הכבדות באה מחוסר היכולת של האדם לקבל שהבורא הוא הפועל בכל המציאות, וככל שאדם מתקדם יותר, כך הוא יותר לא יכול לקבל את זה, לא להיפך.

אני לא יודע איך לומר. בכל זאת, כל עוד אדם לא עובר את המחסום, זה כבד, רק אנחנו מרגישים כל פעם אופנים שונים של כבדות, של חוסר כוחות. יש לך כוח לעבוד, אבל בכל זאת אתה בכבדות, אלו דברים שאי אפשר להביע במילים. בכל מיני אופנים שונים מתחלפים המושגים של כבדות, של עצבות, של עצלות. אבל בכל זאת זה כבד.

כבדות הכוונה היא לכל דבר שקשה לעבוד ברצון להשפיע. ואנחנו מרגישים שכאילו קשה לנו לעשות ברצון לקבל. אבל זה לא ברצון לקבל, כי ברצון לקבל, אם היינו מרגישים את המטרה, היינו עובדים חזק מאוד. לא חסר לנו שום דבר, רק הרגשת המטרה.

כל אחד מאתנו היה בהתפעלות פעם בחיים מכל מיני עסקים או להשיג משהו מעניין או טוב, או סתם לחזר אחרי איזה דבר שכל כך רוצים. וגם עכשיו, רק תראה לנו באמת מטרה כדאית, ירוצו. אבל מפני שהמטרה היא ברצון להשפיע ומאירים לנו האחוריים שלה, של המדרגה העליונה הזו, אז כך אנחנו מרגישים אותה.

תלמיד: כנגד גדלות הבורא עומדת כביכול הגדלות של האדם עצמו, שהוא משייך את הדברים לעצמו.

האם כנגד גדלות הבורא עומדת גדלות האדם? לא הייתי אומר שזו גדלות האדם. יכול להיות שכן, באמצע יש שם מצבים כאלה, אבל המצב היותר מתקדם הוא שאדם יודע פשוט שהוא בעצמו כבר לא מסוגל ולא כלום, וכנראה שבאמת בלי שהבורא יעשה משהו, הוא לא יכול לזוז, אבל אין לו כוחות לקרוא לבורא.

זה פשוט מאוד, יש לך אפשרות להינצל מהמוות ואתה לא יכול לבקש את זה. כי בסך הכול מביאים את האדם למצב של חיסרון יותר ויותר נכון, יותר חד. אז מכל מיני החסרונות האלה, אין לי רוחניות ואין לי ידע, ואין לי כל מיני דברים, אחר כך מביאים אותך יותר ויותר לחיסרון שאין לי קשר דווקא אתו. להתכוון לבורא, לכוון אליו את תשומת הלב שלי, זה הדבר האחרון, זה קשה מאוד. "וייאנחו בני ישראל מהעבודה", דווקא מזה, שהם נמצאים כבר במצב שאיתו לא יכולים למצוא קשר שיעזור. לא שלא רוצה ולא שזה מטעה אותם, עומדים אחד מול השני ולא מסוגלים לבקש.

תלמיד: זה לא בגלל שהוא לא מספיק גדול בעיניהם?

נגיד שלא מספיק גדול, שם מתגלה גדלות בוודאי, אבל לא יכול, אדם מרגיש שהוא לא מסוגל. לא רואים, לא מרגישים.

נתנו פעם דוגמה שאם יש לנו עיגול והאדם נמצא באמצע, במרכז העיגול, והקדוש ברוך הוא נמצא מסביב לעיגול, אז יש ממרכז העיגול אל הבורא, למקיף סביב העיגול, רק קו אחד דק. אז אני צריך לעשות סריקה על כל העיגול הזה וכמה פעמים הלוך וחזור, עד שאני בסופו של דבר נכנס לצינור הדק הזה ועולה אליו, לבורא, עולה בו לבורא.

זאת אומרת, האדם עושה סריקה עד שמוצא בדיוק את ההבחנה הזו מי אני ומה הצינור עצמו. לא קיים צינור ברוחניות, אלא מה הרצון הזה, מה הקשר שיכול להיות אליו, ומי הוא אז שעונה על הקשר הזה ממני, כאשר שלושת הדברים האלה הם כאחד. הוא עושה סריקה על כל העיגול הזה עד שתופס. וכמה פעמים אני חושב, עד שתופס את הקו הזה.

ואנחנו צריכים לא לשכוח שהכבדות כאן היא כרוז, שבלי כבדות לא היינו משתדלים. אבל הכבדות עצמה היא לא מטרה ולא צריכים לשמוח ממנה. ככל שיוצאים ממנה מהר יותר זה סימן שכבר מימשנו את המצב הזה, בדקנו שבו אין קשר עם הבורא והולכים למצב אחר. כשהולכים למצב אחר, אז גם במצב האחר נתקעים, אבל עד שמגיעים לבירור החיסרון הנכון. כל המצבים האלה הם בדיוק כדי לברר את נקודת המגע בשלושת הדברים, אני, הוא, ומה צריך להיות הקשר, על איזה תנאי יכול להיות קשר בינינו.

תלמיד: מה זה "אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו"?

כתוב, שהקדוש ברוך הוא, לא בא בטרוניא עם בריותיו. זאת אומרת, שהוא לא מסדר אותם, איך להגיד?

תלמיד: מסדר זאת לא המילה. הוא לא עושה להם בכוונה משהו רע.

כן, הוא לא רע אליך. אז אם הוא לא רע, מאיפה אתה מרגיש רע אם לא ממנו? אתה מרגיש רע ממנו בגלל הופכיות התכונות. להבין שכל הכבדות היא מהופכיות התכונות, זו חכמה גדולה מאוד. על כל דבר בחיים אנחנו יכולים להתגבר ולא להסכים, ולהילחם עד שנמות. לא אכפת לנו, רק להשיג מה שאנחנו רוצים. אתה רואה איך אנשים שורפים את החיים כדי להשיג משהו. ואילו כאן האדם נמצא בחולשה כזאת, "שיהרגו אותי, אני לא יכול לזוז". אני מכיר את המצבים האלו, שיש עכשיו מצב שיכולים לעשות לי מה שהם רוצים, אני לא יכול להזיז אצבע. ככה זה, כי זה עניין רוחני, הופכיות האורות והכלים מביאה מצב כזה, שפשוט בלתי אפשרי לכלי לעשות איזו תנועה כלפי האור.

יש מצבים עוד יותר גרועים. האדם צריך לאסוף את כל המצבים האלה ומתוכם לבנות יחס נכון לבורא ואז הוא מקבל את הקשר, אבל בכל המצבים האלו אנחנו צריכים להבין שאין לנו שום בחירה חופשית חוץ מלהיעזר בחברה. למעלה מהמחסום יש לנו בחירה חופשית, אורות, כלים, מצבים, קליפה, קדושה, הכול נמצא לפני האדם, והוא נעשה חופשי מהרצון לקבל במידה שיש לו מסך, ואז הוא בעל כוח. נניח שרכש מסך עשרה קילו, אז בעשרה קילו לפחות הוא נמצא בחופשיות מהרצון לקבל וכבר אין לו כבדות.

מה הכבדות שלנו? הכבדות שלנו היא משום שאנחנו נמצאים תחת שליטת הרצון לקבל לעומת האור. אם לא היה אור לא היינו מרגישים את שליטת הרצון לקבל, והיינו חיים כמו כולם. אם האור מאיר ואנחנו נמצאים תחת שליטת הרצון לקבל, אנחנו מרגישים את שליטת הרצון כמו שליטה שלא יכולים לסבול, כי האור כבר מאיר לנו כך. אז אין לנו ברירה, אלא אחת משתי אפשרויות, או שהאור ייעלם או שהרצון לקבל ייעלם. האפשרות השנייה לא יכולה להתקיים, זה מצב שהוא יותר גרוע ממוות.

אז כשאדם יוצא בלמעלה מהדעת, זאת אומרת נפטר מהאגו שלו, לא חושב על עצמו, נעשה חופשי, אז באמת יש לו אפשרות לעשות פעולות חופשיות, לא בכבדות אלא בקלות, הכול נמצא לפניו. אבל במצב שלנו, למטה מהמחסום אין מסך שנותן לך חופש, אלא יש לנו חופש אחד, רב"ש אומר, מכל הפעולות שאתה יכול לעשות בחיים שלך, יש לך רק פעולה חופשית אחת.

אתה כמו באותו עיגול, כמו שאמרנו, רק עכשיו העיגול הוא בצורה אחרת, באיכות אחרת, נניח אתה נמצא במרכז וכל העיגול הוא כל האפשרויות שלך לעשות מה שאתה רוצה בחיים ויש רק קו אחד, יש רק כיוון אחד שבו אתה יכול באמת לקבוע משהו, ולא שהאחרים, החברה, החינוך, והטבע שלך יקבעו. רק דבר אחד, להיות מושפע מחברה טובה שתקדם אותך למטרה או לא, זה הכול. בכל יתר הדברים אין שום ממשיות ורק נדמה לך שאתה קובע.

למה נדמה לך שאתה קובע? כי אתה עובד לפי הרצון לקבל שלך ונדמה לך שאתה עובד ואתה עושה, ולא שמהפנימיות שלך באות כל הזמן הרשימות של הרצון לקבל ודוחפות אותך לכל מיני דברים. פתאום אני רוצה את זה ואני רוצה את זה, פתאום ככה, פתאום ככה, ואני מבצע, ונראה לי שזו התוכנה שלי שאני מבצע, והמטרות שלי, ואני עושה ומשיג.

אתה מסתכל על כל האנשים מהצד ואתה רואה איך כל אחד מתוכנת. אין לו שום דבר שהוא עושה משהו שנקרא "אדם". כולם כבהמות, רצים, עושים משהו, שום דבר. על עצמך אתה לא רואה את זה.

אז מורי הדרך שלנו אומרים לנו שחבל על הזמן, אתה רוצה לעשות משהו באמת, פעולה אחת שיש לך בחיים האלו שאתה תעשה, שבאמת אתה קובע שזה אתה ולא מקיים איזושהי תוכנה, אז תבחר חברה שתעזור לך להתקרב למטרה, לבורא. אתה בוחר בחברה כזאת, אז עשית מעשה מחוץ לתוכנה. אם אתה לא יכול לעשות, אז עוד לא עשית שום מעשה בחיים האלה מעבר לבהמיות, זאת אומרת אם אתה חי או שאתה מת, אין בזה שום תועלת, אין שום הבדל, אתה מקיים תוכנה, זה לא אתה.

תלמיד: מאיפה מגיע הרשימו של הרצון לקבל?

הרשימות שנמצאות בנו הן רשימות משבירת אדם הראשון. פעם הייתי במצב הטוב ביותר ומהמצב הזה נפלתי, איבדתי את המסכים, את הכוונה על מנת להשפיע, את הדבקות בבורא, את הרגשת המילוי, איבדתי הכול, ועכשיו אני נמצא במצב כמו שאני. כל המצבים בזמן שנפלתי נמצאים בתוכי. עכשיו אני צריך להגיע אליהם מתוך בחירה חופשית בסדר ההפוך, ברוורס, אחד אחד. לכל מצב שבו הייתי קודם, כשנפלתי ממדרגה למדרגה, לכל מדרגה ומדרגה בחזרה אני צריך עכשיו להגיע. אז מזה יש לי רשימות.

תלמיד: הרשימות האלה יכולות להיות רצון לקבל.

אבל ברשימות האלו שמתעוררות אני לא בעל הבית על זה שהם יתעוררו או לא, אלא כשהן מתעוררות, יש בהן סדר של התפתחות בהמית, ואז לא שואלים אותי, אם אני מתפתח כך אלפי שנים. כמה אדם חי על פני האדמה? מיליון שנה? אז מיליון שנה אני מתפתח בצורה הבהמית.

הנשמה שלי התחילה להתפתח לפני חמשת אלפים שנה, והיא מתפתחת. מאברהם והלאה התחיל להתפתח השלב הבא של הנשמה, והוא מתפתח. זאת ההתפתחות.

ההתפתחות הזאת היא התפתחות הדרגתית, והתפתחות באותו רצון לקבל, אבל לא שואלים אותי שום דבר, אני מבצע את הרשימות האלו שנמצאות בי, בזה אין לי שום בחירה. הבחירה מתחילה להיות ברשימות שנפלו למטה מהעולם הזה.

מדרגת גמר התיקון עד המחסום הנשמה נופלת, מתגלגלת, גולשת למטה, ואחר כך למטה מהמחסום עוד נופלת, יותר למטה, למטה, למטה. מהדרגה התחתונה ביותר, הבהמית, הגשמית, הנשמה עולה עד לקראת המחסום. כשהיא נמצאת לקראת המחסום היא מרגישה את האחוריים של מדרגה הראשונה הרוחנית, התחתונה ביותר, אח"פ דמלכות דעשייה, אז בתוך הלב שלי, בתוך הרצונות שלי אני מרגיש את הנקודה שבלב. הנקודה שבלב זה נקרא נקודת האחוריים האלו דמלכות דעשייה. כשאני מתחיל להרגיש אותה, אני מתחיל כבר בצורה מיוחדת, מסוימת, להיכנס להתפתחות.

ואז אני כבר נמצא בהרגשה דואלית כזאת, יש שני כוחות, יש שני מצבים, יש שני עולמות, יש שני דברים שפועלים עליי, קובעים לי הכול, אם אני נמצא או בזה או בזה, או בשניהם יחד, ומכאן באים כל המצבים שלנו. וככל שאני נמצא בשניהם יחד זה מצב בלתי נסבל.

כמו שרב'ה היה אומר, טוב לעשות חיים בעולם הזה או חיים בעולם ההוא, אבל בין שמיים לארץ זה מצב שאין יותר גרוע. ויש כאלה שמצליחים ליהנות משני העולמות, תראה את החבר'ה שלנו בבני ברק. או ההפך, צדיקים שמעלים את העולם הזה לעולם ההוא, וגם נהנים משני עולמות.

תלמיד: אנחנו אומרים שרשימות זה כניסת אורות ויציאת אורות, זה מה שיוצא מתוך כניסת אורות לכלי ויציאת אורות מהכלי. איפה בעולם הזה, ואפילו מתחת לעולם הזה עוד לפני שמתעוררת הנקודה שבלב, יש בכלל כלי שיש שם כניסת אורות יציאת אורות, כל הדברים האלה שזה בעצם מה שנותן רשימו. איזה רשימו מתעורר אם לא הייתה פעולה?

אתה עוד לא יודע, אתה אומר איזה כלים יש בעולם הזה, ואיזה רשימות בעולם הזה, ואיזה אורות פנימיים, מקיפים, וכן הלאה, אתה עוד לא יודע איזה סוג כלים נמצאים בדרגות הנמוכות. יש כלי שהוא מחובר בצורה כזאת שיש לו גלגלתא עיניים, ויש לו חשמל, ונוגה, וג' קליפות הטמאות, ולמטה מג' קליפות הטמאות, ההבחנות שנמצאות בעולם הזה, וזה הכול כלי אחד. תלמד. יש דברים שאתה עוד לא יודע.

תלמיד: כלים בעולם הזה הם כלים רוחניים?

כלים, מה זה רוחניים? אני לא יודע מה זה רוחניים מה זה גשמיים. קליפה זה רוחני או גשמי? זה דבר רוחני. אז יש הבחנות שנמצאות למטה מהקליפה, תקרא להם "גשמי". אז מה?

תלמיד: אז מה זה גשמיות במצב כזה?

ההבדל בין רצון לקבל גשמי לרוחני, ובין רצון גשמי לקליפה, שקליפה נמצאת בהכרת הבורא, כנגדו, והרצון הגשמי בעולם הזה לא נמצא בהכרת הבורא, כנגדו. אבל זה גם רצון לקבל, או זה בריאה בפני עצמה. מאיפה כול מה שאתה רואה? זה אותו רצון לקבל, רק בדרגה כזאת שהוא מנותק מהרגשת הבורא. אבל הוא מנותק, לא שהבורא מנותק ממנו. זה שאתה מנותק מהבורא זה לא אומר שהבורא מנותק ממך. אל תדאג, הוא נמצא בך, ושולט ועושה מה שצריך. אז תלוי איך אתה מסתכל. אם אתה מסתכל מצדך, איך שאתה מרגיש, נכון, אתה מרגיש שחוץ ממך והעולם הזה הקטן, שום דבר לא קיים. אבל זה רק חלק אחד מכל הכלי, שאם תדבר על כל הכלי במונחים כמו שאנחנו לומדים, אז זה קצת אחרת ממה שאתה רואה בעיניים. אז היית צריך לצרף לעצמך גם קליפה, וגם קדושה, ואת כל הדברים האלה. אתה לא מרגיש. נכון, אתה לא מרגיש. אתה מרגיש רק חלק קטן מסך כול מה שקורה. אז מה? אז מלמדים אותך שזה לא בדיוק כך, כי יש עולם שלם שאתה לא מרגיש, קח אותו בחשבון.

תלמיד: ואם אנחנו אומרים שבעצם רשימו זה הרגשת הכלי את הבורא, זה לא משנה אם זה קליפה או קדושה. רשימו נובע מהרגשת הבורא, מהכרת הבורא.

אני אומר לך שוב, אתה חכם לפי כמה שלמדת. תלמד יותר, תהיה חכם יותר. אני אגיד לך רק דבר אחד. אתה למדת שאחרי שאנחנו עוברים הסתר כפול והסתר רגיל, אנחנו משתמשים בכלים האלו ברוחניות? למדת?

תלמיד: כן.

איך? איזה כלים יש כאן? סתם אני מרגיש איזו הסתרה, לא טוב לי ככה או ככה. איזו שייכות לרוחניות? תתאר לעצמך, שהכלים האלה הם כלים, וכלים גדולים. אחר כך ברוחניות אתה תכיר אותם ותבין שזה ממש שייך לאותו הכלי הרוחני שיהיה לך, עד כדי כך שלא תשיג שום דבר ברוחניות, אלא אם כן תפנה לכלים האלו שעכשיו אתה עובר אותם. לא לחתוך ולהגיד "זה לא קיים, לא למדנו". "לא למדנו", תמיד ככה הוא אומר, כמו במבחן או משהו, "את זה לא למדנו".

תלמיד: מה זה לקבל חוקי תורה?

"חוקי תורה" זה נקרא החוקים של ההתפתחות על מנת להשפיע. זה נקרא "חוקי תורה".

תלמיד: מה זה לקבל אותם.

לקבל אותם, זאת אומרת, לקבל על עצמו.

תלמיד: איזה ערך יש להתפתחות של האדם לפני שיש בו נשמה? אומרים, נאמר, שחמשת אלפים שנה יש לו נשמה. אבל אדם, סתם כבהמה, כמו אדם, קיים מאתיים חמישים אלף שנה. איזה ערך יש להתפתחות של הבהמה עד שקבלה נשמה?

כמו שכדור הארץ וכל היקום לאט לאט הצטמקו, ככה הגופים הביולוגיים נעשו באותו כיוון, מדומם, צומח, חי. כך בדיוק ההתפתחות.

תלמיד: האם הייתה איזו נקודה שבה הוטבעה נשמה בבהמה הזאת?

לא. הכלים, הרצונות שבאים מאפס והלאה, הרצונות האלו בונים את החומר החיצוני לפי הרצון הפנימי.

תלמיד: מה הקשר?

מה ההבדל בין אדם שחי לפני מיליון שנה ועכשיו, זאת השאלה?

תלמיד: כן.

הרצון שלו שמתגלה. אותו גן רוחני שהיה לפני מיליון שנה, לא היה מורגש בו כלום, חוץ מהקיום למשפחה, אוכל, מין, בית, דברים בהמיים. עד שהתפתח, ככל שהתפתחות יותר נמוכה, היא דורשת הרבה יותר זמן. בדרגות העליונות ההתפתחות הרבה יותר מהירה. זה כמו פירמידה. אז ההתפתחות לאדם הקדמון הייתה צריכה לעבור אלפי אלפי אלפי שנים. נגיד, חצי מיליון שנה. לא רוצה להגיד מספרים.

ואחר כך הרצונות האלו מגיעים למצבים יותר מתקדמים של רצון, עד שנעשו מבהמיות לכסף, לכבוד, למושכלות.

ואתה רואה איך ההתפתחות של הרצונות בימינו מתחילה להיות יותר מהירה, והדברים נעשים קיצוניים יותר. העולם מתחבר יותר בכל הקצוות שלו. תראה מה קורה בכל העולם.

זה קורה בגלל ההתחברות של כל חלקי העולם. תראה למה זה גורם. אחד נכנס לשני. סובל, נהנה אחד מהשני. אנחנו נראה שכל יום יהיה כל כך חדש שאתה לא תדע איך הוא ייגמר, בכל העולם, לא אצלך.

אתה קם בבוקר, אתה לא תדע מה יהיה בערב. כולנו נתפוצץ או עוד נחיה, ובאיזה צורה נחיה וכן הלאה. ככה זה יהיה בכל העולם וכך כל יום. יהיה שמח. אבל רואים שעוד מעט זה יהיה כך. באמת. כך תהיה צורת הקיום.

אנחנו נתרגל לכל הדברים האלה. זה מה שפלא. בכל זאת אתה תוכל לשרוד בכול מצב, לקבל אותו כרגיל. עד כדי כך, שהרגע הזה, ממש רגע, שנייה אחת שאני חי, על השנייה הבאה אני לא חושב. מה יהיה, כן יהיה, לא יהיה, כמו שאנשים אומרים, "לא נחשוב על מחר". אז המחר תהיה השנייה הבאה ממש וכך כולם יחיו. עד שהזמן ייעלם. זו תהיה הבחנת הזמן הנכונה. זאת אומרת, דרך זה נרגיש באמת שאפשר להפטר מהרצון לקבל.

תלמיד: אמרנו שכל מה שיש ברצון זה מה שיש בחוץ. אבל יודעים שהעולם נברא, קודם כל מה שבחוץ ואחרי זה נברא האדם. איך הוא נברא?

אתה שואל כך. מצד אחד, אנחנו אומרים שמה שאדם מרגיש, הוא מרגיש בחמישה חושים שלו ואלו החושים שנמצאים בו הם מביאים בו את צורת העולם. ובאמת, איזו צורה יש לעולם? אין לעולם צורה. אלא אפשר לדבר על צורה, רק כלפי מי שמרגיש את הצורה הזאת. ורב'ה ככה כותב, יש על זה מאמרים שלמים. אי אפשר לדבר על מושג בלי משיג. לכן אנחנו לא יכולים להגיד על שום דבר מחוץ לאדם, שהוא קיים.

למה אנחנו אומרים שהאדם קיים, על איזה מושג? מפני שהאדם מרגיש אותו. עכשיו אתה אומר, זה בסדר גמור, נגיד שקיבלנו, אנחנו לא יודעים מה נמצא סביבנו. ההתפעלות הפנימית של החושים שלנו, נותנת לנו כזאת תמונה של העולם ועד כדי כך אנחנו לא יכולים להבדיל בזה שנראה לנו שזה באמת קיים, שזה לא דבר מדומה, כמו שכתוב, אלא שזה קיים.

אני מרגיש בחושים שלי שזה נמצא, אז זה נמצא. קשה לי מאוד, אני לא יכול לצאת מגופי ולראות שמחוצה לגופי לדבר הזה אין שום צורה, ואין לו שום קיום. לא יכול. אבל כך אומרים החכמים, בסדר. אבל מצד אחר, החכמים אומרים שקודם נברא העולם, ואחר כך נברא האדם, ברוחניות. וגם בעולם הזה, קודם נברא היקום, ואחר כך כדור הארץ עד שהצטמק, עד שהתקרר, ואחר כך עליו נעשה אדם.

אז איך אנחנו יכולים לדבר על הטבע החיצוני, שהוא קיים ובצורה כזאת הוא לאט לאט, לאט לאט נבנה ואחר כך האדם. איך אנחנו יכולים לדבר על הטבע שהוא קיים עוד לפני שבא האדם ומרגיש את הטבע הזה בחושים שלו, אז אנחנו מדברים על הטבע שקיים לפני האדם, בדיוק בחושים כמו שאדם יכול לתאר בחושים שלו. אחרת אתה לא תוכל לדבר עליו.

תלמיד: בנוסף על כך שהכול זה ההתבטאות של הרצונות.

אתה אמרת יותר נכון. הכול זה התבטאות הרצונות. אבל מי שיכול אחר כך לספר על זה, לפי ההשגה שלו, הוא מספר לנו במילים שלנו.

תלמיד: איך אנחנו מדברים על התפתחות הדרגתית, כאשר תמיד יש הפסק אין סוף בין מדרגה למדרגה?

הפסק "אין סוף" בין מדרגה למדרגה, לא סותר את ההתפתחות ההדרגתית אלא הפוך, הוא מקיים אותה כי הקשר בין המדרגות הוא דרך אין סוף. מה זה דרך אין סוף? אנחנו אומרים שכל מדרגה זה כמו פרוסת נקניק. אז אתה חוזר כאילו לצורה השלמה של הנקניק, ומשם אתה מקבל פרוסה עבה. מלמעלה עד למטה אתה גומר את הפרוסה, שוב חוזר למעלה וממשיך למטה.

מכל מדרגה ומדרגה אנחנו אומרים שיש מ"ן ומ"ד. אפילו שאנחנו לא יודעים מה זה ולא מעלים בצורה הכרתית תפילה, ולא מקבלים מלמעלה אורות, אבל ישנם דברים כאלה, כל הסדר הזה נמצא בכל מדרגה בכל מצב. ואנחנו אומרים שמ"ן עולה לאין סוף ומשם יורדים האורות. אין לך מצב שלא מתגלגל ולא מתגלש מאין סוף. אפילו המצבים שלנו.

למצבים שלנו אנחנו קוראים תיקונים. אין אצלנו מצבים שהיו קיימים פעם. הם היו פעם קיימים כביכול בכלים השבורים, וגם אלה לא היו הכלים שלנו. הכלים שלנו זה כבר כלים של רצון האדם. זה משהו אחר. זה לא הכלים שנופלים ומגיעים כשורש, כהכנה. ולכן כל דבר, כל תמונה, כל מצב שלנו, מגיע לאין סוף וחזרה, אין סוף וחזרה. זו לא דרך ארוכה, אל תחשוב שזה קילומטרים עד שהוא הולך וחוזר.

תלמיד: האם בין כל רשימו לרשימו יש הפסקה ממש או שיש איזה יחס שבכל זאת מקשר ביניהם, שקובע את הדרגתיות ההתפתחותית של הרשימות?

לא. בין כל רשימו ורשימו יש סיבה ומסובב. הדברים האלה קשורים באין סוף. לכן זה הולך לאין סוף. בעולמנו, במצבנו או במדרגות רוחניות, המצבים האלה לא קשורים. יש בהם חתך, כשמלכות דעליון הופכת להיות כתר לתחתון. איפה זה ישנו? אין דבר כזה.

אלא אם אני הולך בצורה הדרגתית לחתוך פרוסות, ולעבוד עם הרצון לקבל כל פעם עוד טיפה, עוד טיפה, עוד טיפה, גמרתי משהו, הגעתי למלכות בהבחנה הזאת. אני לוקח את ההבחנה הבאה שמתחילה להיות מהכתר ושוב מתחיל. לכן מלכות דעליון עומדת על כתר דתחתון. אבל כשהיא עומדת עליו ומוסרת לו את הכול, זה לא אומר שיש ביניהם קשר. לא יכול להיות קשר בין כתר למלכות. קשר בין כתר למלכות יכול להיות רק דרך איפה שקשורים יחד באמת כתרים ומלכויות, זה באין סוף.

בגמר התיקון, במצב ש"הוא אחד ושמו אחד", שם הם קשורים יחד. וכשמתגלשים אלינו, אצלנו זה לא יחד. אצלנו זה עדיין מצב לא מתוקן. אבל כשיהיה מתוקן, זה יהיה יחד, כתרים ומלכויות, הכול יחד. על ידי אור חוזר המלכות מגיעה לכתר. אז משם כל פעולה הבאה באה אליי.

תלמיד: נגיד שכאילו בכל מדרגה יש איזו השגה של מידה מסוימת מגמר התיקון.

אנחנו אומרים כך, כל דבר שאדם הולך לעשות, הוא חייב לעשות שהוא והבורא והמעשה הזה הם כאחד. כך כתוב במכתב בדף ס"ד. זו בדיוק אותה ההבחנה שאתה צריך להתקשר כאלו לאין סוף, איפה שאתה קשור ואחר כך תלך למצב שלך ותעשה. אז החתך שלך בין פעולה לפעולה יהיה חתך אמיתי. אתה מכיר בו שהוא חתך מצד אחד, מצד שני קשרת אותו דרך הנקודה האמיתית באין סוף.

תלמיד: אבל זה עוד לא נותן סיבה ומסובב.

סיבה ומסובב, לא. סיבה ומסובב הרשימות האלה נמצאות באין סוף. תתאר לעצמך כך, יש נקודה, בנקודה הזאת כל הרשימות שלך וכל ההבחנות שלך עם המצבים שאתה צריך לעבור, שזה מימוש הרשימות בעצם, ועם הבורא, הכול נמצא יחד ב"הוא אחד ושמו אחד". מהנקודה הזאת, למטה תעשה מיליון דרכים, ויש למטה מיליון מצבים.

אז מה זה כל מצב ומצב? כל מצב ומצב זה מימוש מסוים, חלקי, של אותה ההבחנה של הקשר "הוא אחד ושמו אחד". אז כשאתה גומר, מממש איזו פעולה, אתה כאילו חוזר לאין סוף, לוקח מאותו העניין הכללי "הוא אחד ושמו אחד" את הרשימו הבא בתור, ומממש אותה. אבל אין סוף נמצא בפנים, זה רק כלפיך נחתך.

(סוף השיעור)