שיעור בוקר 26.07.2020 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

"כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 267,

מאמר: "סדר ישיבת התועדות"

קריין: כתבי רב"ש כרך א', עמוד 267 " סדר ישיבת התועדות".

אנחנו רואים שהמאמר נכתב כבר בשנת 85 86 זאת אומרת, זה כבר שנה אחרי שהגיעו התלמידים הראשונים של הקבוצה ראשונה שהבאתי לרב"ש. זאת אומרת את המאמר הזה הוא כבר כותב לאנשים שהוא מכיר ויודע מי הם, מה הם, מה הם צריכים לעשות, לאן להשתוקק ללכת, לגשת. ולכן טוב שאת המאמר הזה גם אנחנו לומדים שהוא כבר מתכוון לאנשים שכבר נמצאים באיזו צורה בדרך, לא ממש למתחילים.

סדר ישיבת התועדות

"חז"ל במסכת ברכות (דף ל"ב) וזה לשונם "דריש רבי שמלאי, לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואח"כ יתפלל. מנא לן ממשה, דכתיב. ואתחנן". ופירש זה אאמו"ר זצ"ל, היות שמי שרוצה לבקש ממי שהוא, שיעשה לו טובה, הוא צריך לדעת:

א. אם יש בידו לתת לו, מה שהוא מבקש ממנו. כי אם אין בידו, מה היא התועלת שמבקש.

ב. שיהיה לו לב טוב לתת. שיכול להיות, שיש לו לתת, מה שהוא מבקש, אבל אין לו לב לתת.

ולכן צריכים לסדר מקודם שבחו של הקב"ה, כלומר שיאמין שיש בידו להקב"ה את הכל מה שהאדם מבקש. וגם שהקב"ה הוא רחמן ונותן לכל אחד ואחד משאלותיו לטובה.

ולפי זה יוצא לעיננו, כשהחברים מתאספים במקום אחד, ובטח שההתאספות היא לאיזו מטרה, כי כל אחד נותן מזמנו חלק, מה שהיה צריך להשתמש עמו לצרכי עצמו, ומוותר על כל עסקים שלו, ובא להשתתף בהתועדות, אז הוא רוצה לקנות משהו. אם כן צריכים להשתדל, שכל חבר וחבר, שהולך הביתה, צריך לראות עם מה הוא בא להתועדות, ומה רכש עכשיו, שהולך הביתה.

ויש לפעמים, שבעת הישיבת חברים, כל אחד מרגיש טעם בהישיבה. ואז לא עולה על מחשבתו, לחשוב, במה, היינו באיזה רכוש אני הולך עכשיו הביתה. זאת אומרת, מה יש לי ביד, שקניתי בישיבת חברים, מה שלא היה לי לפני שבאתי להחברה. אז הוא רואה, שאין לו בידו מאומה.

וזה דומה כמו שכתוב (דברים כ"ג, פסוק כ"ה) "כי תבוא בכרם רעך, ואכלת ענבים כנפשך שבעך, ואל כליך לא תיתן". ויש לפרש זה, כי בזמן שמתאספים החברים, שזה מכונה "כרם רעך", כשיושבים, ואוכלים, ושותים ביחד, ומדברים על תהו ובהו, בשעת מעשה, הגוף נהנה. וזה נקרא בדומה "ואכלת ענבים כנפשך שבעך".

אבל כשהולכים הביתה ורוצים לראות מה שיש להם בהכלים, בכדי שניקח משהו חיות להבית, היינו בזמן שעוזבים את ההתועדות, ורוצים להסתכל, מה יש לנו בהכלים מכל המסיבה, אז רואים "וכליך לא תיתן", אין שום דבר בהכלים, שנוכל להחיות את הנפש לאחר ההתועדות.

אולם האדם צריך לראות, בעת שהוא נותן איזו יגיעה, שלא יהיה בלי שכר. כמו שאנו אומרים בתפלת "ובא לציון", "למען לא ניגע לריק". אלא כשהאדם הולך להתועדות, הוא צריך לקנות שם מזונות, גם כשהוא הולך הביתה, שתהיה לו היכולת להסתכל, אם יש לו מה להכניס בתוך הכלים. ואז יהיה לו מזונות להזין את עצמו עד לפגישה שניה, ועד אז יהיה לו מן המוכן, ממה שרכש בעת אסיפת החברים.

אי לזאת, צריכים מקודם לסדר שבחו של ההתועדות. ואח"כ לראות מה לקנות מהפעולה הזאת. כנ"ל בדברי חז"ל "לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואח"כ יתפלל". זאת אומרת, תחילת הישיבה, היינו תחילת הדיבורים, שהוא תחילת פתיחת האסיפה, צריכים לדבר בשבח החברה. וכל אחד ואחד צריך להשתדל לתת טעם והסבר למעלת וחשיבות שיש בהם. ולא לדבר בשום דבר חוץ משבח החברה.

ועד שיהיה מגולה שבחה ע"י החברים. אז צריכים לומר, עכשיו גמרנו שלב א' מישיבת החברים ולהתחיל בשלב ב'. היינו, שכל אחד ואחד יגיד לפי דעתו, מהו המעשים, שאנו יכולים לעשות, מעשים בכדי שכל אחד ואחד יהיה בידו לקנות אהבת חברים. זאת אומרת, מה כל אחד יכול לעשות, שיקנה בלבו, שיאהב את כל אחד ואחד מהחברה. ואחר שגומרים את השלב הב', שהוא הצעות, מה לעשות לטובת החברה, בא שלב ג', שהוא ענין הוצאות לפועל במעשה, מה שהחליטו החברים, מה שיש לעשות.

ובענין שבח החברה עיין בספר "מתן תורה" (דף קל"ז), מביא שם ענין של אהבת חברים, שעל ידי התחברות בחברים, הוא יכול להגיע לידי רוממות ה'. היות שכל העולם משוקעים באהבה עצמית, והוא רוצה ללכת בדרך של השפעה. וזה נגד דעת העולם, מסיבת שזהו הטבע שאנו נולדנו בה, מכח מטרת הבריאה, שהיא כמו שנאמר "רצונו להטיב לנבראיו".

וכל הכח שאנו יכולים ללכת נגד זה, שהוא לעשות מעשה להיפך, שלא די שאין אנו רוצים לקבל לטובת עצמנו, אלא אנו רוצים לתת, הנקרא "שכל מעשינו יהיו רק בעל מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו", הוא מכח שיש בטבע ההשפעה, שנותנים לאדם חשוב, האדם נהנה מזה. נמצא, שבלי הנאה אין בידי האדם לעשות שום מעשה, משום שזהו נגד הטבע.

אלא אנו יכולים להחליף את ההנאה. זאת אומרת, במקום לקבל הנאה ממעשה קבלה, אנו רוצים לקבל הנאה ממעשה השפעה. כי זה נקרא "השתוות הצורה", שאנו צריכים לומר, כמו שיש הנאה להבורא, בזה שמשפיע להנבראים, כמו כן צריכה להיות לנו הנאה, בזה שאנו משפיעים להבורא.

אחרת, היינו אם בעת שאנו משפיעים להבורא, אין לנו שמחה והנאה, אנו פוגמים בהשתוות הצורה, כמו שאמרו חז"ל "לא היתה שמחה לפניו, כיום שנברא בו שמים וארץ. לא היתה שמחה לפני הקב"ה מיום שנברא העולם, כאותה שמחה שעתיד לשמוח עם הצדיקים לעתיד לבוא" (זהר א' קט"ו).

אי לזאת, אם אין לנו שמחה, בעת שאנו עושים את מצות ה', נמצא, אפילו שהוא מכוון בעמ"נ להשפיע, אין זה נקרא "השתוות הצורה". כי אין האדם יכול לשמוח, אלא במקום שיש הנאה. נמצא, אם אין לו הנאה ותענוג מזה שהוא המשפיע לה', עוד אין זה נקרא "השתוות הצורה", שיהיה לו מקום לקבל את השפע העליון, כי עדיין חסרה לו את ההנאה, שיש להקב"ה בעת שהוא משפיע להנבראים.

ומשום זה יוצא, שכל הבסיס, שאנו יכולים לקבל הנאה ותענוג, ושזה מותר לנו להנות, ועוד יותר מזה, שחיוב גדול להנות ממעשה השפעה, יש לנו לעבוד על נקודה אחת, דהיינו להחשיב את הרוחניות. וזה מתבטא בלתת תשומת לב "למי אני פונה", ו"למי אני מדבר", ו"מצות של מי אני מקיים", ו"תורה של מי אני לומד". היינו, לראות עצות, איך להחשיב את נותן התורה.

והיות האדם מצד עצמו, מטרם שזכה להשיג איזו הארה מלמעלה, אז הוא צריך לחפש אנשים, הדומים לו פחות או יותר, שגם הם מחפשים להגדיל את חשיבות. להיות מגע כל שהוא עם הבורא, באיזה אופן שתהיה, והיות שיש דעת רבים בזה, אז כל אחד יכול לקבל סיוע מחבירו.

וצריכים לדעת "כי מיעוט רבים שנים". זאת אומרת, אם שני חברים יושבים ביחד, וחושבים, איך להגדיל את חשיבות של הבורא, כבר יש להם כח לקבל התחזקות על גדלות ה' בבחינת אתערותא דלתתא, שעל המעשה זו באה אח"כ התעוררות מלמעלה, שהם מתחילים קצת להרגיש את גדלות ה'.

ולפי מה שכתוב "ברוב עם הדרת מלך", נמצא, מה שהרבים יותר גדול, הכח של הרבים יותר פועל, היינו שמייצרים אוירה יותר חזקה של גדלות וחשיבות של הקב"ה. שאז כל אחד ואחד, הגוף שלו מרגיש, שכל המעשים מה שהוא רוצה לעשות עבור קדושה, שהוא להשפיע לה', להון תועפות יחשב לו, שזכה להכנס בין האנשים, שזוכים לשמש את המלך. ואז, כל מעשה קטנה שהוא עושה, הוא מלא שמחה ותענוג, שיש לו עתה במה לשמש את המלך.

ולפי שיעורו, שהחברה עם מחשבותיהם בעת ההתועדות חשבו בגדלות ה', כל אחד לפי שיעורו גורמו לו חשיבות בגדלות ה', כן הוא יכול ללכת כל היום בעולם השמחה והחדוה. זאת אומרת, מכל דבר קטן, שהוא עוסק בעניני עבודת ה', הוא נהנה בזה. כי אפילו שנזכר לרגע, שצריכים לחשוב על רוחניות, תיכף הוא אומר, אני כבר מודה ומשבח ומהלל לה'. כי הוא מאמין, שה' קרא אותו עכשיו ורוצה לדבר עמו.

וכשאדם יצייר לעצמו, אם המלך קורא אותו, ואומר לו, שהוא רוצה להשתעשע עמו, איזו שמחה היתה אז להאדם, ואיזה מצב רוח היה לו. ובטח במצב המרומם כזה, בודאי לא היה חושב על שום דברים של "מה בכך". ורק היה קצת מתבייש, שלא יודע חוקי ונמוסי המלך, איך להתנהג בזמן שהמלך מדבר עמו.

ומה שהוא כן יודע לעשות עבור המלך, היה אצלו, להון גדול יחשב. כי על כל פנים הוא יודע קצת חוקים, לקיים בזה מצות המלך, במה שלמד בבית הספר, כשהיה קטן. ובודאי עכשיו, כשהוא כבר התבגר, ורוצה לשמש את המלך, בטח שחסר לו ידיעות בחוקי המלך. נמצא, שהדאגות שלו הוא בזה, שלא יודע ממה המלך יהיה לו יותר הנאה, היינו מאיזה מעשה או כוונה. וחוץ מזה הוא חי בעולם שכולו טוב. את כל זה החברה צריכה לחשוב בעת שמתאספים בהתועדות. ולדבר מחשיבות החברה, כנ"ל "לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואח"כ יתפלל".

כמו כן אצל החברה, כשאנו רוצים לדרוש משהו מהחברה, שזה מכונה "יתפלל", מוכרח מקודם לסדר לעצמו את שבחו של החברה. "ואח"כ יתפלל", היינו לדרוש מהחברה, שיתנו לו מה שהוא דורש מהחברה.

אם כן, הוא צריך מקודם לראות מה שיש להחברה. איזה רכוש יש להם, שהוא יכול לקבל מהם, על ידי זה שיתחבר עמהם. שיכול להיות הרכוש הזה שיש להחברה, הוא אינו צריך לזה, אלא אדרבה, הוא בורח מזה ומתרחק כמטוחי קשת.

ולפי זה הוא צריך תמיד להשגיח, כשבא לישיבת החברים, אם יש לחברים את המטרה, שהוא משתוקק אליה. ולכל אחד מהם יש לו קצת אחיזה במטרה זו. והוא חושב, שבטח ע"י התחברות כולם ביחד למטרה אחת, אז כל אחד ואחד יהיה לו חלקו, וגם החלקים של כל החברה. נמצא ע"י זה, שיהיה לכל אחד מהחברה, כח, כמו כל החברה ביחד.

היוצא מזה, שכל אחד ואחד צריך להסתכל בכובד ראש על המטרה של ההתועדות, שזה צריך להביא לידי הרגשה, שלאחר הישיבה של החברים, שיש לכל אחד משהו בידו, שהוא כן יכול להשים בתוך הכלים שלו. ולא שיהיה בבחינת "ואל כליך לא תיתן". וכל אחד צריך לקבל בחשבון, אם הוא לא יושב בההתועדות עם תשומת לב מיוחדת, לא די שהוא מפסיד את עצמו, אלא הוא מקלקל את כל החברה.

וזה דומה מה שמובא במדרש (ויק"ר פ"ד) "לשנים, שהיו באים בספינה. והתחיל אחד קודר תחתיו ולעשות נקב בספינה. אמר לו חבירו, למה אתה קודר. אמר לו, מאי איכפת לך, הלא תחתי אני קודר, ולא תחתיך. אמר לו, שוטה, הרי שנינו נאבדים יחד בספינה".

ולאחר שדברו בהישיבה על חשיבות ונחיצות החברה, אז מתחיל סדר של תיקונים, איך ובמה נוכל לחזק את החברה, שיהיה גוש אחד, כעין שנאמר "ויחן שם ישראל נגד ההר" (שמות י"ט), שדרשו "כאיש אחד בלב אחד". והסדר צריך להיות, שכל מי שיש לו איזו הצעה, שזה יועיל לאהבת חברים, שידונו בזה, וצריך להתקבל על כל החברים, שאין כאן ענין של כפיה.

עד כאן דברנו בקשר בין אדם לחבירו, שזה יביא לנו את הקשר בין אדם למקום, כמו שכתוב בספר "מתן תורה" (דף קל"ז). נמצא לפי זה, כמו שמדברים מחשיבות של אהבת חברים, וכל החשיבות היא, שזה יביא לנו לידי אהבת ה', אז צריכים גם כן לחשוב, שאהבת חברים צריכה להביא לנו לידי חשיבות של אהבת הקב"ה."

זה הולך בדיוק באותן הנתיבות, באותם השלבים כלפי החברים ואנחנו לומדים ויכולים לעסוק בזה עכשיו דווקא במצבנו ואחר כך מתוך זה יכולים להגיע לאהבת ה' זאת אומרת לדרגות שבהן אנחנו מגלים את הבורא ומתחילים להיות דבקים בו.

שאלה: שאלה האם המאמר הזה מתייחס לכל פעם שהחברים נפגשים ללא נוכחות המורה, כל פעם זה התהליך הפנימי שאנחנו צריכים לעבור בינינו?

קודם כל זה שנפגשים ללא נוכחות [המורה] זה נקרא "מפגש של החברים". עם נוכחות [המורה] זה לימוד זה שיעור זה משהו אחר, אבל ישיבת החברים זה שכולם שווים אין מורה ביניהם.

שאלה: האם גם בזמן של סעודה זה צריך להיות התהליך שאנחנו עוברים לצורך העניין, מפגש עשירייה, כל פעולה משותפת?

תלוי איזו סעודה, יש הרבה סוגי סעודות, סעודת הודיה, סעודת יארצייט, סעודת לכבוד משהו, לכבוד מישהו, סעודת חג, יום טוב. לכן אני לא יכול להגיד לך באיזו סעודה כן באיזו סעודה לא. קובעים, אנשים שמשתתפים בסעודה הם קובעים איזו סוג סעודה צריכה להיות, בהתאם לזה מה קוראים בזמן הסעודה, בדרך כלל משהו צריכים לקרוא. סעודה שלא לומדים שם אפילו איזה פסוק זאת לא סעודת מקובלים. לכן כך צריכים להתייחס לזה.

שאלה: יש כאן את התשתית שהוא מסדר בהתחלה "לעולם יסדר אדם שבחו של המקום" ואומר את זה ביחס לחברה. אז אני שואל כלפי המצב הפנימי הזה שקודם כל צריך לסדר את שבח החברה או כמו שאני מבין שבח העשירייה, שמשם אדם יכול לקבל הכול?

כן ודאי.

תלמיד: האם זה תשתית שצריכה להיות בינינו זאת אומרת בכל סעודה או בכל מפגש?

תמיד אפילו לא רק בזמן הסעודה אלא תמיד כשאני חי בהרגשה שיש לי עשירייה, כלי ואני כל הזמן מצידי חייב לחזק את הכלי הזה ואני מצידי מצפה שהכלי הזה כל הזמן יחזיק ויחזק אותי, זאת הרגשה שלי במשך החיים שלי קבוע, שעל ידי זה אני "אני לדודי ודודי לי" כך אני מתייחס לבורא דרך העשירייה והבורא אלי. כך אני רוצה יתייחס, ודאי שאין לו דרך אחרת, זאת העבודה שלנו.

שאלה: מה זה נקרא לשבת בתשומת לב בזמן ההתאספות ומה אנחנו יכולים לעשות כדי שזה יקרה?

אנחנו צריכים להשתדל לחבר את הלבבות למטרה אחת, לא חשוב שכל אחד מאיתנו ודאי נמצא במצבים שונים זה מזה אבל לחבר את הלבבות למטרה אחת, "כי בו ישמח ליבנו", לייצב את עצמנו כמה שיותר ברור לנו למה אנחנו משתוקקים, איך משתוקקים, באיזה מצבים אנחנו נמצאים למרות ששונים ולהיות בזה.

זאת אומרת כמו שאנחנו הולכים להתקפה, ואמנם כל אחד מתוך הפנימיות שלו השונה מחברו אבל בכל זאת המטרה היא ברורה לפנינו ואנחנו רוצים לקלוע אליה.

תלמיד: מה זה אומר לחבר את הלבבות?

את זה אני לא יכול להגיד לך. תלמד את זה מהיחס להורים לילדים, למשפחה, למי שאתה אוהב לעומת מי שאתה שונא, תלמד מזה מה זה לחבר לבבות. אצלנו חיבור הלבבות הוא אחר כי אנחנו לא חייבים לאף אחד שום דבר, אלא בגלל שיש לנו מטרה שאי אפשר להשיגה לבד, לכן אנחנו מתחברים בינינו כדי להשיג את המטרה.

זאת אומרת אצלנו החיבור הוא קובע את המטרה, קובע את הנטייה למטרה, קובע את הרצון למטרה, לא יכול להיות שאני לא אוהב חברים ואני משתוקק למטרה, אז אני לא מבין מה אני עושה, אלא המטרה צריכה להיות אצלנו קודם כל כתוצאה מהמעשים המשותפים שלנו, המטרה צריכה להראות לי כתוצאה מחיבור בינינו. אני לא יכול לאתר את הבורא, לתאר את הבורא לפניי אלא כסכום של הנטיות שלנו כי אין בורא אחר, הוא סך הכול, הבורא הוא הכולל, הסך הכול.

ולכן כשאני משתוקק לסך הכול הזה, שזה נובע מכל הלבבות שלנו יחד, אז אני מקבל תיאור הבורא. ולכן לא יכול להיות שאני אשיג אותו בלי שאני קשור לכל החברים, זה תלוי בזה, ושייך לזה, וקובע את זה. תחשבו על מה שאמרתי עכשיו.

שאלה: אם אני מנסה לראות את החברים שלי כל הזמן גבוהים יותר וגבוהים יותר ואני מנסה לראות שהם נמצאים בהשפעה, שהם ברוחניות, זה נקרא לחזק את העשירייה, את הסביבה?

לאו דווקא, אתה גם צריך לחזק את עצמך שאתה יכול להשפיע אליהם והם תלויים בך אז תהיה לך גם אחריות להשתתף איתם יחד, שלא רק אתה קטן ביותר ו"תטפלו בי, אני על הידיים שלכם, לא, אני גם גדול, אני רוצה לעזור, בלעדי אתם גם לא משיגים את המטרה ואני מתוך זה צריך להיות אחראי על זה", אתה מבין? זאת אומרת בזה שאדם מקטין את עצמו זה חצי עבודה, הוא גם צריך להגדיל את עצמו.

תלמיד: מה התפילה שלי כדי להגדיל את עצמי בלי להגדיל את האגו שלי?

האגו זה טוב, אל תפחד מהאגו הוא רק צריך להיות מסודר יפה, הוא צריך להיות בקו שמאל ביסוד של הנטיות שלנו, העבודות שלנו כל הזמן, אחרת לא תהיה לנו שום עבודה, בלי אגו אני לא יכול לעשות שום מאמץ, שום צעד קדימה לבורא. לכן אל תפחד שהוא קופץ, אנחנו צריכים לדעת איך לעבוד עימו בצורה מאוזנת ולא שאני רוצה לשרוף אותו, להרוס אותו, להרוג אותו, לא יודע מה. לא, אני צריך לעבוד עימו יחד בהדדיות כמו בשותפות אבל בשותפות כזאת שאני מחזיק אותו תחתי בכוח שלי ומכוון אותו, מנהל אותו איך לעבוד. אי אפשר בלי האגו, שום דבר לא יסתובב זה הטבע שלנו, אנחנו לא הורסים אותו, אנחנו רק מכוונים אותו לטובת הבורא ו"כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו". וצריך לשמוח שאני היום יותר אגואיסט מאתמול, סימן שיש לי עבודה לטפל ולהתקדם. לא לפחד.

תלמיד: אז מהי התפילה כדי להגדיל את עצמי בשביל החברים?

רק שיהיה לי שכל, רגש וכוח נכון לעבוד עם הרצון לקבל שלי. זה הכול.

שאלה: מה זאת אומרת שדרך אהבת חברים אני אקבל את ההנאה מהבורא?

אתה הכול תקבל רק דרך אהבת חברים, רק כשאתם תתחברו יחד ואתם תהיו כאיזה פרצוף קטן אפילו, אבל בכל זאת, אז אתה תתחיל לקבל דרך הפרצוף הזה ידיעה, הרגשה, תוצאה מפעולות הבורא כלפיך. אין אחרת.

שאלה: כתוב כאן שאדם צריך לראות את מעלות החברה, על איזה מעלות החברה הוא כותב כאן?

רצון, בטחון, נכונות לחיבור, נטייה למטרה, זה הכול נקרא "רכוש הקבוצה". וכל פעם צריכים לעשות על זה בדיקה, רביזיה והתקדמות.

שאלה: איך אתה מימשת את זה כשהיית בקבוצת רב"ש? נגיד קבלת את המאמר הזה עם הקבוצה, איך דנתם על זה האם ניסיתם ליישם פרקטית. יש כאן הרבה עצות פרקטיות. למשל, שצריך לדון עם כולם, שההחלטה צריכה להתקבל על ידי כולם, שלא תהיה שום כפייה. איך מימשתם את זה אז?

בזמן השיעור אנחנו רק קראנו את זה, פעם, לפעמים פעמיים. כמעט ולא שאלנו שאלות. רב"ש לא כל כך רצה שישאלו מפני שאנשים צריכים לחשוב, צריכים בעצמם לברר, כל אחד צריך בבית, במשך היום לחשוב על זה. קודם כל.

חוץ מזה, מאמר אנחנו קיבלנו פעם בשבוע, זה כמו לא שעכשיו אנחנו לומדים איתכם יום יום, מאמר חדש. אז אנחנו קיבלנו מאמר ובמשך שבוע, יום יום, קראנו אותו מאמר ולכן לא היה צורך בכל מיני דברים נוספים. תקראו אתם. זה לוקח לכם, חמש, עשר דקות, רבע שעה שאתם תקראו את זה. תקראו את זה בבית יום יום, אותו מאמר ותראו עד כמה שזה מתיישב. אפילו לא אותו מאמר. אותו מאמר מה שקראנו בשיעור, תקראו עוד פעמיים ביום. אני שמעתי שאתם עושים את זה ככה, בעשירייה ובלי עשירייה. תנסו ותראו עד כמה שזה עוזר.

תלמיד: קראתם את המאמר. לאחר מכן בהתנהגות החיצונית שלכם, האם כל חבר ניסה להתנהג כמו שכתוב?

בדרך כלל לא מדברים על זה. על זה לא מדברים, זו כבר עבודה פנימית של האדם.

שאלה: הוא מסביר כאן במאמר את שלושת השלבים של ההתוועדות. השלב הראשון, שצריכים לדבר בשבח, השלב השני, לתת את העצות, את דעתו, על איך לקנות אהבת חברים, והשלב השלישי זה הוצאה בפועל. איך עוברים משלב ב' לשלב ג'? אנחנו תמיד נתקעים פה.

תתעמק במאמר ותסביר לנו אחר כך בעצמך איך זה נעשה.

שאלה: במאמר הרב"ש כותב הרבה שצריך לחשוב על גדלות הבורא, רוממות הבורא ולדבר על כך. מה יותר חשוב, לדבר על זה או לחשוב על זה?

לחשוב אני חושב שזה יותר חשוב, כי זה הבירור של האדם עם עצמו. לדבר על גדלות הבורא זה כבר במקום מסוים, לאנשים מסוימים, בצורה מוגבלת. אבל את זה חייבים להפצה. אנחנו לא מבינים עד כמה ההפצה עוזרת לנו, אחרת היינו שקועים בזה יום ולילה בלי הפסקה. כי מה זו הפצה? שאתה מתקן את הכלי הכללי, שאתה רוצה שכולם יתקדמו לבורא והבורא ימלא את כולם. בזה אתה עושה לו נחת רוח, לא בזה שאתה מתקדם, לא, כי הבורא כבר קידם אותך. עכשיו אתה צריך מאפס, כשאתה מתחיל רק את הדרך, להתחיל להתקדם לבורא על ידי זה שאתה מקדם אחרים.

שאלה: איך להבין נכון שאני מעלה את התפילה אל החברים? הרי זה לא כוח הבורא, או שזה כוח העשירייה?

כשאני מעלה את התפילה שלי לבורא, אני עושה את זה גם בעזרת כוח העשירייה, כי אני לא יכול לבד לפנות אליו, אני חייב להתחבר עם העשירייה ואז לפנות אליו.

שאלה: כשאנחנו אומרים "על כל הפשעים תכסה אהבה", על איזה פשעים מתכוונים? איזה פשעים אנחנו צריכים לכסות?

חוסר החיבור שלנו.

תלמיד: ומה זה נקרא שהצלחתי לכסות באהבה?

שהצלחת בכל זאת לגרום לחיבור על פני הדחייה, השנאה, זה נקרא "לכסות באהבה". אין יותר. בסך הכול אחרי חטא עץ הדעת, אחרי שבירת הנשמה, יש לנו או לגלות את השבירה או לחבר בחזרה את החלקים השבורים. אלו שני השלבים שאנחנו צריכים לעשות, מגילוי החטא לתיקון החטא.

וודאי שקודם כל אנחנו צריכים לזהות את החטא, את השבירה, את הריחוק בינינו, ולא להתפעל מזה ולא להתייאש מזה ולא לבכות מזה, אלא לראות את זה כשלב הראשון בתיקון, ואז לתקן. ולהודות על זה שהבורא מגלה לנו את הפער בינינו, שנאה, דחייה, ויחד עם זה לדבר בינינו על החיבור מעל השנאה, הדחייה. ולא לפחד מזה שאנחנו מגלים את זה, זה דווקא טוב.

תלמיד: אתה יכול בבקשה לחדד את העניין שאמרת, שאנחנו צריכים לסדר את האגו טוב? אם יש דחיות ואני בא איתן לישיבת התוועדות, איך אני מסדר את האגו יפה?

בזה שאתה תופס את הנחש. אתה תופס אותו ואתה שולט עליו ואז אתה הולך לעבוד עימו, כי בלעדיו אין מה לעשות.

שאלה: במאמר מדובר שכל אחד לפי דרגתו. הדרגה זה החיסרון של כל אחד?

לא. חשיבות העבודה, חשיבות המטרה, זו דרגת האדם. חשיבות הבורא, חשיבות הקבוצה, חשיבות העבודה, זה קובע את הדרגה של האדם.

שאלה: מה העשירייה צריכה לעשות כל יום כדי להביא יותר נחת רוח לבורא?

היא צריכה לבדוק את עוצמת החיבור, עד כמה החיבור הזה מגיע לעוצמה שאנחנו מרגישים שם את הבורא או לא. אם לא מרגישים, לטפל בזה יום יום.

שאלה: רב"ש כותב במאמר "כי תבוא בכרם רעך, ואכלת ענבים כנפשך שבעך, ואל כליך לא תיתן". ובהמשך הוא כותב, שיחשוב מה כל אחד יכול לעשות שיקנה בליבו שיאהב את כל אחד ואחד מהחברה. פעם הוא אומר לצאת החוצה אל "כרם רעך", ופעם הוא אומר שהכול בי, "שיקנה בליבו", שיאהב. איפה אני נמצא?

איפה אתה נמצא, אתה תראה. תסתכל מסביב ותראה האם אתה נמצא במקום שלך או אתה הגעת לכרם רעך. "כרם רעך" נקרא שזה הבורא או החברים, תלוי איך אתה מפענח את זה.

תלמיד: האם אני רק הצופה בתהליך?

לפעמים זה קורה שאנחנו רק צופים, וחסר לנו עוד ועוד לעשות מאמצים כדי לגלות איפה אנחנו נמצאים, למשש בזה.

שאלה: נאמר במאמר שאדם צריך שתהיה לו תשומת לב, שכאשר נותן יגיעה לא יישאר בלי שכר. כלומר זאת צריכה להיות התחייבות מצד הבורא שעל כל יגיעה יבוא שכר?

כן.

שאלה: צריך שיהיו כמה חברים שיריצו את הישיבה, שיעזרו לסדר ההתוועדות של הישיבה, שינהלו אותה?

איך אתם עושים ישיבה, בלי להריץ אותה? בלי לסדר אותה? אין סדרן, אין מלווה, אין גבאי?

תלמיד: אהה.

"אהה", אז תשאיר ככה. "אהה" אז אהה.

שאלה: אמרת קודם שאנחנו צריכים לדעת לטפל ולשלוט על האגו. מי שולט על האגו, אני או הבורא דרך החברים בעשירייה?

מה זה חשוב מי שולט על האגו? ודאי שאתה כולך בידיים של הבורא, והוא רוצה ללמד אותך כל מיני דברים. אז הוא נותן לך דמיון שאתה חופשי, שאתה יכול לעשות ככה או ככה, ואתה צריך להשתדל להשלים את חופש התנועה הזה לפי רצונו של הבורא. כך אדם לומד.

נגיד שאתה מחזיק את הילד ואתה נותן לו רק אפשרות ללכת קדימה, לעשות צעד אחד עם רגל אחת, והוא משתדל את זה לעשות, כך אנחנו. זה נקרא שאתה מתקדם. וכך לומדים. לכן כתוב, "תעשה רצונך כרצונו". אתה לומד את רצונו ומבצע עד שאתה ממש מבין כבר פקודות נרחבות, לא פקודה קצרה עם הרגל, לשים רגל ככה או ככה, אלא לאן ללכת, באיזו צורה ללכת, למה לגשת, מה לעשות וכן הלאה. זאת אומרת אתה כבר מתחיל לעשות פעולות מורכבות. עד שאתה מכניס לזה רגש ושכל והבנה והידברות עם בעל הבית שלך וכן הלאה. כך עושים. כך אנחנו מלמדים את הילדים וכך הבורא מלמד אותנו. שימו לב לזה.

שאלה: אנחנו כל הזמן לומדים שצריך להנמיך את עצמי כלפי החברים, אבל היום שמעתי ממך שזה רק חצי מהעבודה, ובאותה המידה גם חשוב להגדיל את חשיבות האחריות של עצמי. מה יותר אפקטיבי? לאחרונה אני כל הזמן מגדיל את החשיבות של האחריות כלפי החברים, האם זה יותר אפקטיבי?

זה הכי מועיל. זה שאתה דווקא רוצה להעלות את החשיבות שלך עבור החברים, להיות אחראי עבורם, זה מקדם מאוד קדימה. יחד עם זה אתה צריך להקטין את עצמך כלפיהם, כי אחרת אתה לא תדע מה לטובתם.

שאלה: בעניין היגיעה והשכר. הרי כתוב "אל כליך לא תיתן", אז למה הרב"ש כותב שאני כן צריך לבדוק כל הזמן מה קיבלתי בכלים, איפה הכלים שלי מלאים?

כי יש ויש. תמיד בעבודה שלנו יש דבר והיפוכו. תמיד זה כך. כי אתה נמצא כל הזמן בקשר מתגבר עם הבורא, עם החברים, וכאן יש לך מערכת מאוד מורכבת.

תלמיד: לא ברור איך לסדר את עניין היגיעה והשכר. הרי היגיעה עצמה אמורה להיות השכר, ופה הוא כותב שצריך לבדוק כל הזמן שיש שכר תמורת היגיעה, שלא ניגע לריק.

נכון. כי אין דבר כזה "ניגע לריק". אם אתה מרגיש שאתה עובד בלי קבלת שכר, זה האגו שלך מסדר אותך והוא מקבל את השכר שלך, בצורה ערמומית, ואתה לא מרגיש שאתה עובד עבורו.

תלמיד: אז איך לבדוק את זה נכון? גם בהפצה הרבה פעמים זה לא ברור, האם צריכה להיות תמורה, צריך או לא צריך לראות תוצאות, איך לסדר את זה?

רק אם אתה עובד יחד עם הקבוצה, אז אתה מקבל פקודות מהם, הם מקבלים פקודות ממך ובצורה כזאת אתם מתקדמים. רק אם אתם עובדים על המטרה המשותפת.

תלמיד: אז השכר שלי צריך להיות הרגשה שאנחנו עובדים על מטרה משותפת?

גם עובדים, לא רק הרגשה. עובדים על מטרה משותפת.

תלמיד: בעניין התפילה שהוא כותב שבן אדם אחרי שמסדר את השבח הוא צריך להתפלל לדרוש מהחברה. למה לדרוש מהחברה? להתפלל זה לדרוש מעצמי.

מה לדרוש?

תלמיד: לדרוש תיקון. להתפלל, אנחנו לומדים שהאדם מפליל את עצמו, הוא רואה איפה הפגמים שלו, אז למה הוא כותב שאני צריך לדרוש מהחברים?

ודאי שאנחנו צריכים לדרוש. אנחנו נותנים במידה הזאת בקו אחד, ובקו השני אנחנו דורשים. שותפות לא יכולה להיות רק לצד אחד, היא צריכה להיות בשיתוף, "אני לדודי ודודי לי".

(סוף השיעור)