שיעור בוקר 30.08.2022 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

אם ה' לא יבנה בית, שוא עמלו בוניו בו" – קטעים נבחרים מן המקורות

קריין: שיעור בנושא – "אם ה' לא יבנה בית, שוא עמלו בוניו בו", קטעים נבחרים מן המקורות.

למשפט הזה יש הרבה מאוד פירושים ועמקות. אנחנו פשוט נלמד מכל הפירושים שרב"ש בדרך כלל נותן, ונראה מה לעשות. המשפט הזה הוא מתהילים שכתב דוד המלך, ובאמת "אם ה' לא יבנה בית, שוא עמלו בוניו בו". זאת אומרת, אין לצפות שאדם יעשה משהו ויתערב במשהו, בבניית הנשמה שלו, בבניית "בית המקדש" מה שנקרא, בבניית הבית שבו הוא מגלה קשר עם כל הנבראים, היינו עם כל הנשמות ועם הבורא שממלא אותן, וחוזר לאותו מצב של אדם הראשון, של כלי אחד ואור אחד, שכולם יחד תומכים ומחזיקים זה את זה. אלא אם הבורא לא בונה את המבנה הזה, ממלא אותו, מסדר ומחזיק אותו, האדם לא מסוגל לסייע לזה במאומה. נראה מה הרב"ש אומר.

קריין: קטע ראשון, אומר הרב"ש:

"כתוב (תהילים קכ"ז), "אם ה' לא יבנה בית, שוא עמלו בוניו בו". שפירושו, "אם ה' לא יבנה בית", היינו שהלב יהיה בנין דקדושה. "שוא עמלו", היגיעה היא בחנם." זאת אומרת, הרצון לקבל שהוא לבו של אדם, צריך להיות כולו בעל מנת להשפיע, ואז הוא יהיה כלי קיבול להשפעת הבורא לפי השתוות הצורה וכך אנחנו צריכים לצפות שיקרה. האדם לא יכול להכין את הלב להיות בניין דקדושה. אם כך מה לעשות? לכן הוא אומר, "היגיעה היא בחנם". "היגיעה היא בחנם. "בוניו בו", כלומר אלו שרוצים לבנות בנין דקדושה, צריכים לדעת ולהאמין שבלי עזרתו יתברך, שהוא נותן הן הכלי כנ"ל, שהוא הרצון וחשק להשפיע, והן האור, שהוא הכח שהאדם מקבל, שיכול לעשות מעשים דלהשפיע, הכל הוא הנותן, אבל האדם צריך לעשות מקודם מעשים, כלומר שלפני העבודה צריך האדם לומר, "אם אין אני לי מי לי", ואח"כ הוא צריך לומר, "אם ה' לא יבנה בית, שוא עמלו בוניו בו"."

(הרב"ש. מאמר 18 "מהו שהברכה אינה שורה בדבר שנמנה, בעבודה" 1989)

ההשתתפות שלנו בבניית הכלי מהרצונות המקולקלים שלנו, היא אם האדם אומר, אני לא מסוגל לעשות שום דבר, אבל "אם אין אני לי מי לי". זאת אומרת, אני צריך לתת את כל היגיעה, על אף שיכול להיות שאתייאש בסופה, אבל רק בצורה כזאת אני יכול לדרוש מהבורא, לבקש מהבורא שיבנה את הבית. רק אז אני יכול להגיד, "אם ה' לא יבנה בית" אז "שוא עמלו בוניו בו".

שאלה: מה זה אומר "לבנות בית", להשפיע לבורא?

לתקן את כל התכונות של האדם. האדם רוצה לתקן כל התכונות שלו, שהן יהיו דומות לבורא. ואז לפי השתוות הצורה הבורא ימלא את "הבית" הזה, את הלב שלו, כך שסך כל רצונות האדם יהיו דומים לבורא.

תלמיד: אנחנו בונים בית בעשירייה עם החברים, מתאספים, מתחברים. באיזה רגע הבורא משלים את העבודה, כי נראה שאנחנו עושים את הכול, יש לנו חיבור, אז איפה מגיעה התוספת הזו שדווקא הבורא מסיים את העבודה?

אנחנו עוד נעבור על כל הפסוקים ויהיה יותר ברור. כשאנחנו באמת משקיעים את כל הכוחות ואנחנו רואים שלא בכוחנו להתחבר על מנת להשפיע כל אחד לאחר כדי להתייחס יחד כולנו על מנת להשפיע לכל אחד וכולנו יחד לבורא, שזה נקרא שאנחנו בונים בזה בית, כשאנחנו רואים שאנחנו לא מסוגלים, ומתוך אפס כוחות, לאחר שנתנו את כל הכוחות לחיבור בינינו ואנחנו לא מצליחים שהחיבור הזה יהיה דומה לקליטת הבורא בנו, אז אנחנו צועקים.

מה אנחנו צועקים? "אם ה' לא יבנה בית, שוא עמלו בוניו בו". ואז מקבלים עזרה מלמעלה, הבורא עושה את זה. הוא לא עוזר לאף אחד, הוא עוזר רק לכולם, מכולם הוא בונה את החיבור שנקרא "בית" או מבנה של הנשמה. ואז אנחנו מרגישים לפי עוצמת הקשר בינינו את הבורא, את האור הפנימי שמתגלה בתוך הנשמה.

תלמיד: אני למשל רואה שבמשך הזמן אנחנו מתחזקים, העשירייה הופכת לחזקה יותר, החברים מתקרבים יותר, אז במה הייאוש, האכזבה?

אבל מה אתם רוצים בזה שאתם נעשים יותר חזקים? מה קורה לכן שאתם נעשים כאלו חזקים?

תלמיד: אנחנו רואים איזה כנסים גדולים אנחנו עוברים, איך החברים משקיעים את עצמם. אנחנו לא מגיעים לייאוש בעשירייה, להרגשה שהיא חלשה ושאנחנו לא יכולים להגיע למטרה, אלא ההיפך, כל הזמן נראה שהמטרה קרובה.

אז אתם עדיין נמצאים בתהליך שאתם רוצים בעצמכם לבנות בית. ואחרי שאתם תשקיעו בזה את כל הכוחות שלכם, וזה טוב, כך צריך להיות, אז אתם תראו שאתם לא יכולים לבנות בזה שום דבר. שרק הכוחות שלכם, הרצונות שלכם לא מספיקים אלא דווקא ההיפך, אחרי שהשקעתם את הכול מגיעה לכם אכזבה. אכזבה אמיתית, לא שאתם אומרים "אנחנו מתאכזבים", אלא באמת תרגישו שאין מה לעשות, לא יכולים להרים את הידיים, אין כוח לעשות משהו. אבל זה אחרי השקעה, אחרי שמשקיעים את הכול.

ואז אתם צועקים, כי אין מה לעשות, אז אתם צועקים לבורא שלא מסוגלים, לא יכולים, שהוא חייב לעזור, ואין עוד מלבדו, רק עליו אנחנו יכולים לסמוך וממנו לבקש, אליו לפנות, ואז אנחנו זוכים לעזרה.

תלמיד: הקרבה לבורא מגיעה בו זמנית עם חוסר היכולת וההבנה שבכל זאת הוא לידך ויכול לעשות את זה?

אני לא רוצה לענות לך, כי אתה צריך להגיע לזה ולאתר את זה ולהשיג ולהבין ולהרגיש. וכמו שאתה רוצה, לבנות בית בשכל כמו ארכיטקט, כך וכך, זה אחרי זה, כך זה לא עושים, אלא רק אחרי שמנסים לבנות את זה בפנים, בתוך עצמנו.

שאלה: אנחנו רואים שאנחנו לא בונים לריק, איך אנחנו יודעים שאנחנו בונים בית בשיתוף עם הבורא?

אתם צריכים להגיע לחיבור ביניכם עד כדי כך שאתם תראו שהבורא צריך לחבר ביניכם. קודם כל אנחנו משתדלים, לא כל אחד אלא כולנו יחד, לבנות קשר בינינו. כמו שמחליטים לבנות איזשהו בניין קטן, וכל אחד מגיע ואנחנו מתחילים לבנות, מקרשים, ממסמרים, מכל מיני דברים. וכשאנחנו בונים, אנחנו מתחילים להבין שהכול תלוי בחיבור בינינו. ככל שמתחברים יותר, כך מרגישים שאנחנו יותר ויותר מצליחים להבין איך לסדר את הבניין שלנו. גם במידה שאנחנו מתחברים, אנחנו מתחילים יותר ויותר להבין שאנחנו לא בונים משהו מחוץ לנו, אלא דווקא ההיפך, אנחנו בונים מה שצריך להיות בתוכנו, שזה נקרא הנשמה שלנו, הבית הפנימי שלנו, ששם נהיה מחוברים בלבבות שלנו.

ואז כל המבנה שלנו הופך להיות הכי חשוב, לא משהו חיצון אלא פנימי. לזה מגיעים. אחרי שאנחנו משתדלים להבין שיש לנו מבנה מיוחד לבנות, מבנה פנימי, אנחנו מתחילים לגלות שהמבנה הפנימי הזה נמצא בידי הבורא, אנחנו לא בעלי הבית עליו, הבורא מחזיק את הלבבות שלנו, ואז אנחנו פונים אליו ומבקשים. אנחנו לא מבקשים שישחרר את הלבבות שלנו, אנחנו לא מבקשים שהוא לא ישלוט בהם, כי אנחנו לא יודעים מה לעשות עם הלבבות. אנחנו יודעים רק דבר אחד, הבורא צריך לבנות את חיבור הלבבות בחזרה כמו שהוא היה. מלכתחילה היה לב אחד, הוא שבר את הלב האחד להרבה חלקים, ועכשיו אנחנו מרגישים שאנחנו חלקים מאותו הלב השבור ואנחנו מבקשים ממנו ששוב יחבר אותנו יחד.

אנחנו ממש מרגישים את זה בלב, שהלב שלי כמקום שבו אני מרגיש את כל המציאות, שהלב שלי יהיה מחובר עם הלבבות של החברים, ואז בתוך ליבנו נתחיל לגלות מציאות יותר ויותר אמיתית, וכך נגיע לתיקון. עם תיקון הלבבות אנחנו מגיעים גם לתיקון המוחות, כי ככל שהרצונות שלנו יהיו יותר קרובים, משלימים, מחוברים, כך אנחנו גם נתחיל לחשוב, להבין, להרגיש, להבין. למה? כי "הלב מבין". הכול עובר דרך הלב, דרך הרגש, והכול תלוי רק בהצטברות הרגשות שלנו לרגש אחד.

שאלה: יש פחד שלא יהיה מספיק כוח להעלות תפילה כשנגיע לייאוש. אז השאלה היא, אם בכל הדרך נעלה תפילה לבורא, שיבנה את הלב החדש, המשותף שלנו, האם יש סיכוי שנגיע לייאוש המוחלט?

כן. הכי טוב אם נתפלל כל הזמן כמו שכתוב, "הלוואי שיתפלל כל היום", וכך אנחנו מגיעים למצב שאנחנו מבקשים נכון, והבורא יתקן אותנו בצורה גלויה או נסתרת, ואנחנו נגיע לתפילה נכונה.

תלמיד: אז אפשר להגיד, שייאוש טוטאלי זאת שיטה קיצונית של הבורא. ואם האדם בדרך לומד להתפלל, אז אפשר להימנע מהייאוש.

לא, לא צריכים ככה לחשוב, אלא צריכים כל הזמן להיות בקשר עם הבורא.

שאלה: מהי ההשתתפות האקטיבית שלנו, אם הבורא מההתחלה נותן לנו נקודה שבלב ובסוף הוא זה שבונה את הבית?

ההשתתפות שלנו היא כל הזמן, בכל פריים, בכל תמונה, בכל תנועה, בכל דבר יש השתתפות שלנו. אנחנו רוצים להיות בהשתתפות, אנחנו רוצים לדחוף קדימה את החיבור שלנו ליתר חיבור. אנחנו רוצים להבין איפה אנחנו נמצאים וההשתתפות שלנו היא דווקא צריכה להיות אקטיבית. אם אנחנו לא נשתתף אנחנו לא נתקדם, כי כל בניית בית המקדש, הכלי שבו יכול להתגלות האור העליון, הבורא, הנשמה, היא עלינו, על המאמצים שלנו.

הבורא, האור העליון עושה את המבנה, בונה את זה, אבל אך ורק לפי העלאת מ"ן, העלאת החיסרון שלנו.

שאלה: האם זה אומר שאנחנו צריכים לייחס את כל ההצלחות שלנו לבורא, וזאת נקודת הבחירה - אם אני בוחר בדבקות, או בנפילה לכבוד שלי, לסטרא אחרא?

את כל החסרונות הבורא מעורר בנו, והאור על פני החסרונות שאנחנו מעלים אליו בחזרה, גם אותם הוא מביא ולכן הוא בונה את הפרצוף הנכון, הבניין של הנשמה הכללית, משחזר אותו מהשבירה שהכין לנו. בוודאי שהכול הוא בונה, הכול הוא עושה, אבל קודם צריך להיות החיסרון שלנו.

תתארו לעצמכם שאתם משחקים עם ילד קטן, ואתם מחכים עד שהוא יגיד לכם, "את הקובייה הזאת צריך לשים", "את הקובייה הזאת צריכים", "וזה צריך להיות ככה", הוא מבקש, אבל אתם עושים. וכך זה מגיע למצב, שהילד לאט לאט נעשה יותר חכם, מבין, מרגיש מה חסר בבניין השלם. איך לבקש את העליון, את האבא, או את הבורא שיעשה, שיבצע את הפעולה. וכן הלאה.

זאת אומרת, אנחנו כאן כבר מתחילים את הבנייה, התיקונים. וזה מתחיל מהיחסים בינינו והלאה יותר ויותר - קודם להגיע ללב אחד בינינו, לרצון אחד המכוון לבורא.

תלמיד: אבל יש כאן עניין של בחירה בנקודה הזאת. זאת אומרת אתה בוחר לייחס את זה לכבוד הבורא, או לכבודך.

הכול צריך להיות מכוון דרך העשירייה לבורא.

שאלה: אם נאמר שכל העבודה של האדם היא פנימית, אז מה בעצם ההבדל בין שני החלקים, בין השלב שבו הוא משתדל לעשות עבודה, יגיעה משלו, לבין משהו שהבורא עושה. מה ההבדל באדם בין שני החלקים האלה, בין שני סדרי העבודה הזאת?

ההבדל הוא שאדם מלכתחילה נמצא במצב שהוא חושב שהכול עליו לעשות. אחר כך העבודה שלו היא יותר בזה שהוא מבין שסך הכול עליו לבקש מהבורא שיעשה, עד שהוא מגיע למצב שהוא נעשה עם הבורא שותף. הוא מאתר מה בדיוק הבורא רוצה ממנו, באיזה צורה צריכה להיות הבקשה, באיזה עוצמה צריכה להיות העלאת המ"ן הזו, ואז הוא פונה לבורא כבר בצורה יותר מפורטת וברורה מצידו, שהיא נכנסת כחיסרון הנכון בבורא, במדרגה יותר עליונה, ומשם כבר הוא מעורר את בניית המדרגה שלו, את התיקון שלו.

הוא מתחיל להרגיש כמה הוא פונה לעליון וכמה העליון בחזרה בונה אותו, בונה את הקשרים שלו עם הסביבה, עם האחרים. והעליון לא רק מחבר לו את הרצונות, היינו החסרונות, אלא גם מתקן אותם, עד שהרצונות האלה מתחברים עם הרצונות האחרים, הזרים, והבניין הולך ונשלם יותר ויותר.

תלמיד: שני הדברים האלה הולכים תמיד ביחד. הם לא מופרדים לשניים, אלא בכל פעולה שלי אני צריך להרגיש איך הבורא מלווה את העבודה, את היגיעה של האדם.

נכון. הדברים האלה מגיעים כבר מוכנים כביכול מלמעלה ואנחנו שמקבלים אותם, מתחילים לראות שמקבלים כל פעם איזושהי חתיכה, בלוק מהמבנה הרוחני המוכן.

שאלה: כתוב, "אם אין אני לי מי לי", איך העשירייה יודעת לומר זהו זה, זה המקסימום יגיעה שאנחנו יכולים לעשות, עכשיו שהבורא יבוא ויעזור לנו?

אנחנו תמיד צריכים לראות מה רצוי ומה מצוי ועד כמה אנחנו יכולים לתאר לעצמנו שאנחנו מחוברים בינינו, וכמה אנחנו רואים שאין כאן בכל זאת אותה שלמות שאליה אנחנו יכולים להשתוקק, לראות, לקבל אותה, להבין, להיות בה – כי גם בשכל וגם ברגש עדיין אין לנו את זה. ואז אנחנו מבקשים, על כל צעד ושעל אנחנו מבקשים. העיקר לבכות על זה שאנחנו לא מסוגלים להבין מה אנחנו צריכים, לא מסוגלים להרגיש מה חסר לנו, וכך לאט לאט לאט, עוד יותר ועוד יותר אנחנו מגיעים לבקשה הנכונה.

תסתכלו על הילדים, אנחנו רוצים שהילד יבקש בדיוק מה שצריך, ושהוא ייקח חלק מהבניין, יביא לנו אותו ויצביע איפה הוא רוצה שאנחנו נשים אותו, כי הוא לא מסוגל בעצמו לעשות זאת. אנחנו צריכים לגמור את העבודה, אבל כל הפעולה היא עליו, היינו עלינו.

ואז אנחנו נעשים שותפים - כל הכוח הוא העליון, כל החיסרון מהתחתון.

שאלה: לא ברור איך זה בא לידי ביטוי ברמה הפרקטית. כי נגיד אנחנו עובדים בעשירייה, ויש חבר שרואה שחסר לנו כרגע לעשות יותר פעולות, השני אומר אנחנו לא מספיק עושים בירורים. אנחנו מרגישים תמיד שחסרים דברים שאנחנו צריכים לעשות. אז למרות זאת אתה פונה לבורא ומבקש עזרה?

גם בבירורים. אתה צודק. גם באמצע, כשאני עוד לא יודע מה עליי לעשות, איך לבקש, למה לרצות, איפה אראה את החלק מהמדרגה או המצב הבא שלי, אני בכל זאת מדבר עם האחרים, ואנחנו מתחברים בינינו, ומשתדלים מתוך העבודה בינינו לתאר את המצב העתידי שלנו ומשתדלים להרגיש יותר ויותר איפה החיבור בינינו יכול להיות יותר מיוצב. וכך זה מתגלה, כשאנחנו רק צריכים להשתדל לאתר את זה ביחד.

תלמיד: אז כשאנחנו מבררים בינינו מה כביכול חסר, זו בעצם כבר פנייה לבורא?

כן, וודאי, גם זה. בכל התהליך הזה, בכל דבר צריכה להיות פנייה לבורא לאתר את האלמנט הזה שאנחנו צריכים ושוב להתקדם - אבל בכל פעם לאתר מה עוד אנחנו צריכים לקבל. מהבורא מקבלים גם חיסרון, גם תשובה, גם מבנה חדש כלשהו שאנחנו נראה אותו, הכול אנחנו מקבלים בכל מיני צורת. ומפני שאנחנו לא אדם אחד, אלא אנחנו יחד, קבוצה, אז כל אחד מקבל איזשהו חלק ואנחנו מדברים על זה. אנחנו צריכים להיות קשורים לזה, ואז על ידי ההתקשרות הזאת אנחנו מתקבלים.

שימו לב, יכול להיות שאתם מאוד מוצלחים ומבריקים, אבל אם אתם לא מספיק מחוברים ביניכם זה לא יצליח. ודווקא בחיבור ביניכם, וזה לאו דווקא בדיבור, זה יכול להיות גם בלב - תצליחו. אבל אם אתם לא מספיק מאוחדים, אז אתם תרגישו כמה אתם בעצמכם עושים עצירה להתקדמות שלכם.

תלמיד: אז הבירור ביחד עוזר לנו להבין זאת?

גם כן.

שאלה: הכוח העליון והחיסרון של התחתון, מה זה צריך לעשות לנו?

הכוח העליון פועל בחיסרון של התחתון ומגדיל אותו עוד יותר ויותר עד שהתחתון באמת רוצה, קודם כל בצורה השלמה וגם בצורה הנכונה, בכיוון הנכון, שהבורא יבנה בית. הוא מבין שאין עוד מלבדו ורק הבורא עושה את הבנייה ועל האדם רק לאתר ולבקש איפה צריך להיות הבניין ואיך הוא צריך להיות בנוי ומה עליו בדיוק לצפות מהבורא.

את כל האלמנטים האלה אנחנו צריכים לברר. ואם אנחנו נבקש את הדברים האלה, זה נקרא שאנחנו בעצם בונים.

תלמיד: האם כחלק מגילוי המציאות האמיתית זה להרגיש שהבורא הוא השותף שלנו פה בעשירייה בכל רגע ורגע?

כן.

שאלה: אם "שווא עמלו בוניו בו", שווא או לא שווא עמלנו יוצא שזה מתברר רק אחרי שהבורא יבנה. כלומר שהבורא כבר ייתן תוצאה, זה נראה משהו מאוד רחוק ויש סיכוי טוב שאנחנו עובדים ואז מסתבר שעמלנו לשווא. האם יש אפשרות לברר כבר בתהליך העבודה עצמה אם אנחנו עובדים נכון או לא? כמו אותה דוגמה של הילד שנתת שהוא מחכים הוא לא סתם משחק בקוביות אלא הוא עוקב אחרי ההורים, האם הם מאשרים, נותנים לו חיזוק למה שהוא עושה, האם זה בכיוון. האם יש לנו אפשרות לקבל חיזוק מהבורא שזה נכון?

אנחנו כל הזמן נמצאים בקשר בינינו ובקשר עם הבורא וכל הזמן רוצים לראות כמה הבקשות שלנו והתגובה מהבורא הולך בצורת שרשרת, בקשה - תשובה, בקשה - תשובה, וכך אנחנו בונים.

שאלה: האם הבניין זה השתוות הצורה?

הבניין הוא מידות השתוות הצורה בין החיבור שלנו לבורא. לאדם אחד לא יכולה להיות השתוות הצורה, רק חיסרון, אבל אין לו ממה לבנות השתוות הצורה. כי חוסר השתוות הצורה הוא חוסר חיבור בין אדם לאדם, ככל שהוא רוצה להתקרב ולהתחבר למישהו הוא מגלה כמה הוא מחובר או לא מחובר, כך הוא מאתר השתוות הצורה שלו עם הבורא. מה זאת אומרת? כי השתוות עם הבורא זה עד כמה שני חלקים, שני בני אדם, מחוברים בעביות שורש, א', ב', ג', ד' וכן הלאה. לכן כל ההתקרבות שלנו לבורא נמדדת לפי ההתחברות שלנו בינינו. ואנחנו לא יכולים לקשור את עצמנו כך יחד אלא רק הבורא צריך לעשות את זה, הוא שבר אותנו והוא צריך לחבר אותנו. כך אנחנו נבנה, נרגיש את זה בפועל.

שאלה: איך נבקש כעשירייה שהבורא יבנה את הבית הזה?

צריכים להיות מחוברים בינינו, צריכים לסכם בינינו שאנחנו פונים לבורא ואנחנו דורשים ממנו שיחבר בינינו ואנחנו מוכנים להיות מחוברים בלב, שיהיה לנו לב אחד. יש לנו עשרה אנשים? אז אנחנו עכשיו נרגיש את הלב שלנו הכללי ופי עשרה יותר גדול מהלב הפרטי של כל אחד. מה הוא הלב? כיוון שאנחנו כבר מתחברים בינינו הוא יהיה הרצון דלהשפיע שאנחנו נבטא אותו בצורה כזאת מאיתנו החוצה, הכוונה היא שכל אחד כלפיי האחר וכולנו יחד כלפיי הבורא.

קריין: קטע מס' 2 אומר הרב"ש,

"לאחר שנכנס בעבודה, והתחיל לדעת, שעיקר הוא להגיע לדבקות בה', הנקרא "לעשות הכל בעמ"נ להשפיע", אז מתחיל הגוף להתנגד לעבודה זו. אבל יש מזה תועלת רבה, מהתנגדות זו של הגוף. היות שע"י זה האדם נעשה בעל חסרון גדול, היינו שמרגיש יסורים מזה שהוא נתרחק מדביקות ה', כנ"ל. ואז, עד כמה שהוא מצטער ביותר, הוא נעשה יותר נצרך להבורא, שיעזור לו. כי הוא רואה אז, כי האדם מצד עצמו אינו מסוגל לצאת מאהבה עצמית, אלא רק הבורא בעצמו הוא יכול לעזור לו. וזה לא ענין של הבנה, אלא שזהו ענין של הרגשה. שזהו כמו שכתוב (תהילים קכ"ז) "אם ה' לא יבנה בית, שוא עמלו בוניו בו".

(הרב"ש. מאמר 24 "ההבדל בין צדקה למתנה" 1986)

אם אנחנו מתקדמים בהתקשרות בינינו, רוצים לבנות קשר בינינו וכל אחד רוצה לעזור לאחר שיידבק כך לכולם, אז אנחנו מתחילים להרגיש כמה אנחנו זקוקים כאן לעזרת הבורא. ואם אנחנו לא מבקשים אז אנחנו מתרחקים, דווקא הפוך, מחיבור בינינו ומדבקות בבורא.

וכך אנחנו משיגים כמה שאנחנו לא מסוגלים בעצמנו להתקרב וכמעט לא יכולים לבקש מהבורא שייתקן אותנו. וכך ממש מכל הכוחות שלנו האחרונים, הדלים, אנחנו ממש מקבצים אותם, מחברים אותם יחד, פונים לבורא ומבקשים מהכוח האחרון המשותף שלנו, שיקרבנו ויחברנו יחד. ומכך מתחילים להרגיש שמתחילים לקבל הרגשה משותפת והבורא מתחיל לבנות מאיתנו את המבנה החדש.

שאלה: בסוף הקטע הוא אמר שזה לא עניין של הבנה, זה עניין של הרגשה. איך מפתחים רגישות שמבינים, שאם אני לא מבקש שהוא יבנה, אז אני הולך בדרך הארוכה? איך מגדילים את ההרגשה הזאת?

כל הרוחניות היא עניין של הרגשה. המוח ניתן לנו רק כדי לתפוס מה אנחנו מרגישים.

תלמיד: איך לעשות שלא כל פעם נלך בדרך הארוכה?

אנחנו כל פעם נרגיש שאנחנו הולכים בדרך ארוכה וזה ידחוף אותנו כל פעם עוד ועוד ללכת בדרך הקצרה כביכול, היותר נטויה, יותר מכוונת ישר לבורא. הדרך הארוכה היא דווקא מכוונת אותנו לבורא, שאנחנו כל הזמן רוצים ליישר אותה. ההבדל הוא, האם הלב שלנו ישר דרך החברים לבורא או לא, זה ההבדל בין ארוכה וקצרה.

תארו לעצמכם כמה אנחנו עושים פטפוטים בשכל ורגש שלנו כדי לא להתחבר עם החברים כל כך בצורה פתוחה, ישרה, גלויה, וגם לבורא, וזה נקרא שנמצאים בדרך לא ישרה.

תלמיד: לגבי הדוגמה אם הילד לא ינסה בעצמו, הוא יכול לבקש לפני שניסה מהבורא? האם לפני שאני מנסה בעצמי ונכשל אפשר לבקש?

לפני שאתה נכשל? על מה תבקש? על מה תבקש אם אין לך חיסרון?

תלמיד: נניח אני רוצה לעשות פעולה בכוונה נכונה, ואני לא יודע איך לעשות את הדבר הזה. אז קודם כל לעשות הכול בעצמי ובסוף לבקש, או ישר לבקש, לומר אני לא יודע?

לא. גם כשאתה לא יודע, אתה צריך לדעת שאתה לא יודע. אתה תמשיך ותהיה בעל חיסרון, בעל ניסיון, אז נדבר.

שאלה: למדנו שלב האבן מפריע להרגיש את החבר, להתקרב לחבר. אז אם אני רוצה לדאוג שהעשירייה תתקרב עוד יותר להרגשה הזאת של הבנים איך נוכל לעשות את זה אם יש לנו לב אבן?

אל תדאג, בתוך לב האבן יש חור ואתה יכול דרך החור הזה להתקשר לכולם. לב האבן פותח לך את הדרך דווקא לבורא, כי אם לא לב האבן היית כמו כל בני האדם, לא היית מתאר שיש לך הפרעה. וכך אתה רואה שההפרעה היא נמצאת והיא בתוך הלב שלך והלב שלך סתום ואתה לא יכול להזיז את האבן הזו מפי הבאר. זה יבוא.

שאלה: הקטע מדבר על היחס בין האדם לבורא. תיארת איזה מעבר דרך החברים, עבודה דרך החברים. איך אני זוכר תמיד להמיר את העבודה דרך החברים, ולא ישירות מול לבורא?

ישירות מול הבורא אתה לא יכול להיות אף פעם, מול הבורא האדם לא יכול להיות, כי אין לו על מה לבקש. הקשר שלו עם הבורא הוא בהתאם לקשר שהוא מסדר עם החברים שלו. או בצורה שלילית או בצורה חיובית.

אבל הקשר שלו עם החברים חייב להיות כתנאי פנייה לבורא, אחרת הבורא לא מזהה אותך. הוא מזהה רק מבנה, שבור, או מתוקן, כי המבנה זה הקשר בינינו, בין הלבבות.

לכן כשאחד מבקש, זה כמו קול צעקה במדבר, והבורא לא מקשיב. הוא מחכה עד שתחפש בתוך השדה, בשדה אשר ברכו ה', וכשתמצא שם את החברים. כשתרצה להתחבר איתם, כשתבין שרק בצורה כזאת אתה מגיע לקשר עם הבורא, אז תתחיל אצלך ההתפתחות הרוחנית. כמו שקרה ליוסף באותו סיפור ידוע, "את אחי מבקש אני".

שאלה: "אם ה' לא יבנה בית" נשמע כמו מסקנה שאדם מגיע אליה אחרי שהוא מיואש מכוחותיו עצמו. איך לשלב את הבורא גם בשלבים קודמים, במצבים שנדמה לאדם שעוד יש לו כוחות?

הרי מלכתחילה אומרים לו "אם ה' לא יבנה בית", אתה אבוד, אין לך נשמה. זאת אומרת, כלי שממנו אתה תתחיל להרגיש את כניסתך לעולם העליון, לקשר עם הבורא, שבו תרגיש את מערכת הקשר שלך עם הבורא שנקרא העולם העליון. אך ורק אם תרצה שיהיה לך בית כזה, קשר כזה, ותבין שהקשר הזה נבנה על ידי הבורא, אבל הבורא עושה את הקשר הזה לפי בקשתך.

תלמיד: איך לשלב מלכתחילה את הבורא, לפני שהוא ניגש לבנות בית, לא אחרי שהוא ניסה, הבין שהוא לא מסוגל, ואז הוא פונה לבורא?

זה בלתי אפשרי, זה פשוט צריך להיות בצורה כזאת, שאדם מנסה ככל שהוא מסוגל, כמו ילד שיודע ועושה דברים חשובים מאוד להתפתחות ברמה שלו. אנחנו רואים שאנחנו ממציאים הרבה משחקים, ומקימים קבוצות מחקר, כדי לגלות מה עוד אנחנו יכולים לעשות כדי לפתח את הילדים.

תיכנס לחנות צעצועים ותראה שיש שם משחקים שמותאמים לגיל שנה, שנה וחצי, שנתיים, שנתיים וחצי, וכן הלאה. לכל חצי שנה, לכל גיל יש הרבה משחקים שמתאימים רק לתקופה הזאת, כדי לפתח את הילד. ואנחנו קונים, ורוצים להביא אותם לילדים שלנו שיתפתחו, שיגדלו, כי אחרת הם יישארו לא מפותחים.

תלמיד: אבל בשביל ילד זה משחק, הוא נהנה מזה. ולנו זו עבודה.

נכון זה משחק, אבל גם בשבילנו זה משחק, המשחק הכללי של הבורא עם הליוויתן. רק שאנו לא מזהים את זה, כמו שהילד לא מזהה שזה משחק, כי בשבילו אין משהו יותר מזה, בשבילו אלה החיים. לכן זה לא משחק, וכך גם בשבילנו.

תלמיד: בשביל ילד זה משחק, ועבורנו כהורים אנחנו מבינים שזה מפתח אותו, ולנו בדרך הרוחנית, זה כאילו הפוך, זו עבודה.

גם כשילד בונה משהו, בשבילו זו עבודה, הוא מזיע, הוא רוצה להצליח, בוכה, פונה אליך, זה בדיוק אותו דבר.

תלמיד: איפה ההנאה במלאכה הזאת?

איפה ההנאה? בזה שאנחנו משיגים גדלות, עם מי אנחנו משחקים, לשם מי אנחנו משחקים, ומה צריכה להיות התוצאה. אנחנו בונים בזה את הנשמה שלנו. כל עבודה מתחילה מזה ששמים לבנים, בלוקים, דברים כאלו, ואחר כך מעליהם מתחילים את המבנה, כך גם אנחנו עושים.

גם העבודה הרוחנית נבנית בצורה כזאת בלבד. אנחנו מסדרים את הקשרים בינינו, מתחברים לעשר ספירות, בונים מהן עוד עשר ספירות, עוד עשר ספירות, עד שמכל העבודה שלנו נבנה מגדל גדול.

שאלה: כשהאדם מגיע לייאוש הוא מבקש רק כוחות כדי להמשיך בעבודה, הוא לא רוצה שום דבר אחר רק כוחות כדי להמשיך בעבודה הרוחנית. אבל יוצא שמהבורא הוא מקבל הרבה יותר, לא רק את הכוח, אלא דווקא את אותו מעבר לכלים דהשפעה, כמתנה עצומה.

מה השאלה? הבורא יודע מה לתת לאדם, והאדם מבקש על מה שהבורא מעורר בו.

תלמיד: השאלה היא דווקא בזה שהאדם לא צריך לבקש דווקא להיות בהשפעה עצמה, להיות בעל ההשפעה. אלא הוא מגיע לזה דווקא כשהוא פשוט רוצה להישאר בעבודה הרוחנית, לפחות זו הרמה המינימלית.

הכול יסתדר. אתה חושב נכון. אתה רק צריך להמשיך.

שאלה: נראה כאילו האגו שלנו כל פעם גדל, וכל פעם אנחנו נכנסים בקיר בטון עד שמגיעים לייאוש. איך יוצאים מזה? זה נראה כמו מעגל שלא נגמר, מה עושים במצב הזה?

במצב הזה מתפללים לבורא שיפוצץ את קיר הבטון.

שאלה: למה הגוף צריך להתנגד כשנמצאים בעבודת ה', בדבקות עם ה' בכוונה ורצון?

הוא בנוי כך בכוונה. כי אם הוא לא היה מתנגד, לא היינו צריכים לפנות לבורא, ולא היינו מגיעים לדבקות עם הבורא.

שאלה: הבית הזה שהבורא בונה בטוח? הוא נראה לי בלי יסודות, רעוע, בלי תמיכה של ההיגיון. איפה אני מניח את הרגליים שלי בבטחה?

בעשירייה. כל היסודות שלך נמצאים בעשירייה. יסודות הבניין נמצאים בעשירייה. ככה זה. אתה חופר בור באדמה, בתוך הבור אתה יוצק עמודים, ועל העמודים אתה בונה את הבניין. הכול בתוך הרצון לקבל האגואיסטי שלך. אתה חופר בו חורים, מעמיד שם יסודות, אחרת הבניין לא יחזיק.

תלמיד: אבל בעשירייה האקראית הרגשתי שאני מרחף, לא הרגשתי כל כך חזק, הכול נראה לי רעוע.

ודאי. כדי שיהיה לך על מה לדאוג, שיהיה לך על מה להתפלל, שיהיה לך מה לחזק, ואיך לחזק את היסודות. אתה צריך להיכנס פנימה, לעומק הקרקע, להרחיב ולצקת שם את הבסיס ליסוד שלך. אחר כך אתה עושה שם יציקה, מתוך הבסיס של היציקה אתה מעמיד עמוד בטון, וככה אתה יוצק עשרים, שלושים עמודים, כמה שצריך לפי החשבון שלך, ועליהם אתה מתחיל לבנות את הקירות, הקומות וכן הלאה. זו העבודה שלנו, גם ברוחניות וגם בגשמיות. העיקרון הוא אותו עיקרון בכל העולמות.

שאלה: כתוב בקטע "אז מתחיל הגוף להתנגד לעבודה זו. אבל יש מזה תועלת רבה, מהתנגדות זו של הגוף. היות שע"י זה האדם נעשה בעל חסרון גדול, היינו שמרגיש יסורים מזה שהוא נתרחק מדביקות ה'". אם הגוף מתנגד ומשכנע אותי שלא צריך בורא, חברים, שאין לי כוחות, איפה פה מתפתח הצער, איך אני עובר ממצב של התנגדות, למצב של צער?

הגוף בכוונה מתנגד כדי שתלך נגדו. הוא רוצה שתפגע בו. הוא רוצה שתלחם עימו, כי על ידי זה אתה גדל כאדם. הוא כבהמה עוזר לך בצורה כזאת. אין ברירה. אין מצב אחר, ואין עבודה אחרת. אלא על ידי התנגדות הגוף, דווקא אז רואים שאנו זקוקים ליותר קשר בינינו, ולפנות לבורא שיעזור. תעשו את זה עוד ועוד, ועוד מעט תתחילו להרגיש שדווקא זה הסגנון הנכון, ותתחילו לראות בו הוכחות גם גשמיות, וגם רוחניות.

תלמיד: האם אני צריך להתנגד להתנגדויות האלו, זה מין תהליך שאני לא יודע איך אני יוצר אותו בכלל, איך אני שולט עליו?

אתה תשתדל להיות למעלה מהם, לעשות את העבודה שלך. אל תלך איתם ראש בראש, בהתקפה. תנסה להיות למעלה מהם. לא חשוב לי מה שם נעשה, אני עושה כך. כי ללכת נגד הרצון לקבל - לא מצליחים בדרך כלל. לא מצליחים. אנחנו צריכים ללכת לא בהתקפה נגדו אלא בהתקפה על העיקרון.

שאלה: בקטע כתוב שהאדם מרגיש ייסורים מזה שהוא מתרחק מדבקות ה'. אבל בכנות אני לא מרגיש שאני מרוחק מהבורא. באיזה מקום יש התנגדויות, כל מיני דברים, זה מכוסה על ידי זה, ואני לא יכול לבנות בקשה נכונה. אז איך יכול להרגיש את הריחוק האמיתי מה' עד לכדי ייאוש?

המרחק בינך לבין הבורא הוא בדיוק כמו המרחק ממך לחברים. ולכן, אין כאן מה לעשות. אלא להשתדל להתקרב אליהם.

שאלה: אבל אני לא מרגיש ייאוש. הנה החברים לידי, היינו בכנס, הכול כאילו בסדר גמור. והרגשת הריחוק לא מורגשת.

צריכים להמשיך לעבוד. זה לא עניין של הפרוטוקול, זה לא עניין של חיבור יבש, הבורא מתגלה בקשר בין הלבבות. אם הלב שלך יפגע - יתחבר בלב של החבר, אז בפער ביניכם, בקשר ביניכם, באותו התפר איפה שאתם משפשפים זה את זה, שם יתחיל להתגלות הבורא.

שאלה: פשוט לעיתים תכופות מופיע ייאוש.

נכון, אני מבין אותך. להמשיך. להמשיך. לחיסרון שאין עליו חיסרון.

שאלה: כיצד אוכל להבין האם אני עוזר לחבריי לבנות את האיחוד שלנו ואיזו עזרה תופנה כראוי לבקשה משותפת לבורא?

רק על ידי דוגמא שאני רוצה להעביר לחברים - אני יכול לעזור להם. תפילה, ברור שהיא לפני הדוגמה. דוגמה זה כבר משהו חיצוני.

שאלה: איך אני יכול לחזור להרגשה שהכול תלוי בי, מה הצעד הראשון?

הצעד הראשון שאני צריך להכניע את עצמי כלפי החברים, כמו שכותב רב"ש במאמרי החברה, בצורה כזאת שאני מתקרב אליהם, אם אני מתחבר אליהם אז אני באמת משיג רוחניות. רק דרך החיבור.

שאלה: איך מפתחים הכרה ורגישות שבלי פניה לבורא לא מצליחים?

כתוב "מה שלא עושה השכל עושה הזמן". אדם נמצא כבר שנים בתהליך ורואה שהוא לא מצליח, שישאל את עצמו - למה אני לא מצליח? הוא יכול להתרגז על החברים, על הבורא, על המורה על כולם. אבל בכל זאת, למה אני לא מצליח? והתשובה - אחת, הוא לא בנה מקום לגילוי הבורא. ומקום לגילוי הבורא זה חיסרון, חיסרון לחיבור, כי הבורא מתגלה בחיבור בינינו. האם בנה חיסרון לחיבור או לא? ואם לא, אז יברר איך בונים את החיסרון הזה. אנחנו עכשיו בדיוק על זה מדברים.

שאלה: מה זה אומר לבנות את בנין הקדושה?

לבנות את בניין הקדושה זה נקרא להתקשר בין החברים בצורה כזאת שהיחס בינינו יהיה כמו שצריך להיות בהשפעה בין הספירות בפרצוף ואז הבניין שאנחנו בונים יקרא "בנין של נשמה", כלי של הנשמה או כלי. ולפי עוצמת החיבור בינינו, בכלי הזה יתלבש האור העליון, נרנח"י בכל מיני עוצמות שלו. וכך אנחנו נשיג את הבורא, שהוא התוצאה מהנרנח"י שמתגלה.

שאלה: אם אנו מבחינים שהכנס החליש את העשירייה שהיתה מוחלשת עוד לפני. איך להתייחס לזה ומה לעשות?

זה נדמה לנו. סימן שהכנס הראה לנו מה יש לנו לתקן. ולכן זו תוצאה יפה, טובה מהכנס ואנחנו צריכים יחד כולנו להתחבר כדי שהחולשה הזאת תהפוך להיות דווקא לחיבור.

שאלה: כרגע אמרת שצריך להגיע למצב שהיחסים שלנו בעשירייה יהיו כמו בין הספירות. איזה יחסים יש בין הספירות, איך אפשר להשוות?

כל אחד לפי התכונות שלו, נותן כוחות לחיבור בינינו. כל אחד ככל שהוא מסוגל במידה שהוא מבין שחסר לנו לחיבור הכללי, כך אנחנו מעוררים זה את זה ומחברים זה את זה עד שנהיה כולנו, אמנם שאנחנו שונים, אבל מחוברים יחד. והבורא - האור העליון - הוא ישרה בנו.

תלמיד: מתוך מה שאנחנו לומדים על המערכת אנחנו רואים שיש שם איזה קשר של סיבה ותוצאה בקשר עם הבורא.

מתוך זה שאנחנו מתחברים בינינו אנחנו מגיעים לזה שאנחנו מתחברים עם הבורא אחרת אין לנו קשר עם הבורא, אין. לפני שאנחנו מתחברים בקבוצה לקשר אחד איכשהו פחות או יותר לפי הדרגה שלנו, מכוון לקשר עם הבורא, אנחנו לא נמצאים עימו בקשר. ודאי שהוא מנהל אותנו וסובב אותנו אבל לא שיש לנו עימו קשר הדדי, "אני לדודי ודודי לי" מדובר מתוך העשירייה.

קריין: קטע 3 אומר הרב"ש.

"שהאדם נמצא בזמן העליה, ואז הוא חושב שכבר הוא לא צריך לעזרת ה', היות שיש לו עכשיו בסיס של הרגשה, שנקרא אצלו בחינת "ידיעה". היינו, שעתה הוא יודע על איזו מטרה הוא עובד. כבר העבודה שלו אינה למעלה מהדעת, היות שיש לו כבר בסיס על מה לסמוך. היינו, על הרגשה הזו, שהוא מרגיש, שהמצב הזה טוב לו. ועל הבסיס הזה הוא קובע את העבודה.

אז תיכף זורקים אותו מלמעלה, ושואלים אותו כאילו "איפה החכמה שלך, שאתה אמרת, שאתה כבר יודע על מה שהעבודה נתמכת". אלא כל זמן שהאדם חושב את עצמו לפתי, היינו שהבסיס של העבודה הוא למעלה מהדעת, והוא זקוק אז לעזרת ה', אז האדם אומר "אם ה' לא יבנה בית, שוא עמלו בוניו בו". ודוקא באופן כזה נקרא הבורא "שומר ישראל ה'"."

(הרב"ש. מאמר 2 "מהו שובה ישראל עד ה' אלקיך, בעבודה" 1991)

אני רוצה לשמוע שאלה. סימן שאתם שמעתם.

שאלה: אני למדתי שבע, שמונה, תשע שנים. יגיע חבר חדש ואני מתפלל, "בורא תעזור לי להיות מושפל ממנו", האם זה נכון?

כן. רק שהחדש לא ישמע את זה, כי הוא לא יבין על מה אתה מתפלל.

שאלה: מתוך הקטע שקראנו, מה זה אומר שאם אנחנו מבינים שאנחנו נמצאים בעבודה למעלה מהדעת, באיזה אופן הבורא שומר על ישראל?

שומר שאנחנו לא ניפול מידי, שלא תהיה לנו אפשרות לעלות. שומר ככה שאנחנו נהיה קצת בין שמים וארץ, שנוכל משם לעלות.

תלמיד: המצב הזה הוא הרצוי ביותר עבורנו?

כן.

שאלה: בסוף הקטע הוא מגיע להבנה, "והוא זקוק אז לעזרת ה', אז האדם אומר "אם ה' לא יבנה בית," למה הוא מתכוון?

הוא עכשיו מבין יותר שאם ה' לא יבנה בית הוא לא יהיה מסוגל לעשות שום דבר, אלא יישאר במצב כמו שעכשיו, בחוסר אונים, ואפילו בחוסר חיסרון, לא לכאן ולא לשם, שזה המצב הכי גרוע.

שאלה: מצד אחד כדי להתקדם אנחנו צריכים לאבד את מה שהיה לנו, ומצד אחר להיווכח שיש משהו שאני עושה, שיש מקום שאני לא יכול לאבד, אז לא ברור לי מה אני צריך לעשות. איך אני מתחזק, איך אוכל להרגיש את הביטחון הזה שאני בדרך הנכונה, להגיד שמצאתי את הדרך הנכונה ושום דבר לא יוציא אותי מכאן, ובאותו הזמן לבקש שהבורא ידחה אותי?

יפה מאוד, יש לך הרגשה מאוד טובה, נכונה, לא סופית, אבל היא כבר נמצאת לפני שמקבלים אמונה למעלה מהדעת. "אם ה' לא יבנה בית", כלומר לאותה מדרגה שנמצאת בעל מנת להשפיע אנחנו לא מסוגלים לעלות לבד, לא, וזה מה שצריך כאן לקרות.

בסיס העבודה שלנו צריך להיות באמונה למעלה מהדעת, ולזה ודאי שאנחנו זקוקים את עזרת הבורא. ולכן האדם שמבין את זה, מרגיש את זה, מגלה את זה, מגלה את הנחיצות הזאת לעזרת הבורא כדי לעלות לדרגה שהיא למעלה מכל הטבע שלו, למעלה מהדעת, אז הוא אומר, "אם ה' לא יבנה בית" אני לא מסוגל.

שאלה: מה ההבדל בין לדרוש עבור כל חבר בנפרד, לבין לדרוש עבור כל הקבוצה יחד? לפעמים אני מרגיש קרוב יותר לחבר אחד והדרישה שלי היא עבורו, ולעומת זאת לדרוש עבור כל העשירייה זה דבר שונה. איך לכוון את עצמי בצורה נכונה?

תנסה לבקש גם על זה וגם על זה. תנסה לבקש להיות דבוק גם בחבר וגם בקבוצה, ואז תברר את הדבר יותר.

שאלה: מדובר בקטע על כך שהעלייה שלי תלויה בעליית הקבוצה, ואז אני עולה וצריך להרגיש את הבורא, ואת הקבוצה, ובהתאם לכך אני צריך להרגיש שבעזרתם אני גם עולה. אז איך במצב כזה אני יכול להגיד שאני לא צריך אותם?

אתה מדבר בצורה הפוכה. אתה צריך להתחבר לקבוצה ואז דרך זה אתה צריך להרגיש את העלייה, והעלייה שלך היא דווקא בזה שאתה עוד יותר מחובר לקבוצה ועוד יותר חושב עליהם. מה היא העלייה בשבילך? העלייה בשבילך היא שאתה מחובר לעשירייה ואיתה יחד אתה הולך לקראת השפעה הדדית לבורא, כי בורא זה השפעה, בורא זה אהבה. אז ככול שאתה נכנס לעשירייה עם השפעה ואהבה, זה נקרא שאתה מתעלה כלפי הבורא.

תלמיד: בקטע השלישי כותב הרב"ש, "שהאדם נמצא בזמן העלייה, ואז הוא חושב שכבר הוא לא צריך לעזרת ה', היות שיש לו עכשיו בסיס של הרגשה". איך בזמן העלייה האדם חושב שהוא כבר לא צריך את עזרת ה'?

אנחנו נקרא פעם את המאמר השלם ואז נבין. אתה אולי שואל נכון, אבל כאן לא מדובר על זה, אין תשובה על זה.

שאלה: אם האדם מבין שכל עמלו יהיה חסר תועלת, אז איך לנצל את השיעורים עם הרב, וגם לעבוד בתוך העשירייה בינתיים?

רק לנסות להתחבר עם כולם, ואז לראות עד כמה היגיעה הזאת בעצמה בונה לנו את הכלי המשותף.

שאלה: הביטול הוא הבסיס עליו נבנים העמודים של הבית?

כן. רק על ידי ביטול אנחנו מתחברים, ומזה נבנים העמודים של הבניין.

שאלה: האם לבנות את הבית זה אומר לבנות את הגן, או את השדה אשר ברכו ה'?

הייתי אומר אחרת, כל עמוד שעליו בונים את הבניין זה חיבור בינינו, ואנחנו כך צריכים להתחבר בכל מיני אופנים בחיבורים בינינו. פעם לפי התכונות של החבר הזה, ופעם לפי התכונות של החבר הזה, כך אנחנו בונים את הבניין, מזה יש לנו את עשר הספירות העיקריות.

ואחר כך אנחנו מתחילים לבנות את הקומות עצמן, הפלטות בין העמודים, וזה כבר על ידי חיבור פשוט בינינו באותו הגובה, שכל אחד מוסיף לאחר בזה שמבטל את עצמו כך שרק נהיה מחוברים. יש בזה הרבה דברים וכתוצאה מזה הם גם נמצאים בעולם שלנו הגשמי, וכך אנחנו מתחברים. אבל העיקר הוא, שכל החיבור נבנה על ידי צורות הביטול בינינו.

שאלה: האם הבקשה חשובה כמו האמונה עצמה, והאם הבקשה לא מבטלת את ההכנעה שלי כלפי הבורא?

הבקשה גם מבטאת את ההכנעה שלי כלפי הבורא.

שאלה: אם רק הבורא יכול לבנות בית, אז למה לחכות לייאוש ולהתאמץ לעשות הכול בעצמך, למה אנחנו לא יכולים לבקש מיד?

בלי ייאוש לא יהיה לנו כוח בבקשה, זה יהיה כאילו ללא צורך. אני עושה הכול מתוך הרצון לקבל שלי, אם הרצון לקבל שלי לא יהיה ריק ומיואש הבקשה שלי לא תהיה בתוקף.

שאלה: איך לפנות לבורא שיחבר, ולא ליפול לייאוש מחוסר יכולת לבנות את הבניין לבד?

אנחנו צריכים בכל זאת לנסות לבנות לבד, כדי שיהיה לנו יסוד לפנות לבורא ולדרוש ממנו, לבקש ממנו. מה בדיוק לבקש ממנו? אנחנו חייבים לנסות לבנות את הקשר בינינו שזה נקרא "בניין בית המקדש", או "בניין הנשמה", ואם אנחנו מנסים לבנות כלי של נשמה בחיבור בינינו, ככול שאנחנו מנסים ורואים שלא מסוגלים, מתחילים כל פעם מחדש מדחייה חדשה ומאכזבה, אז אנחנו מבינים שכאן חסר כוח הבורא, שהוא ישמור עלינו, שהוא יחזיק את הבניין. אנחנו מצרפים אחד לאחר אבל שהבורא יחזיק, ועוד מצרפים זה אל זה ושהבורא יחזיק. אנחנו צריכים אותו ככוח שמחזיק כשאנחנו משתדלים לקרב את עצמנו זה אל זה.

ולכן אנחנו צריכים אותו כיסוד של העבודה שלנו שמארגן את העבודה, שמחזיק את העבודה, ששומר על מה שהשגנו, שמתקן אותנו איפה שלא היינו בצורה נכונה וכן הלאה. אנחנו צריכים אותו בכל צעד ושעל. אנחנו נותנים חיסרון והבורא מתקן אותו ומצרף אותו אחד אל האחר, ואנחנו מבקשים שיחזיק את זה בצורה כזאת. כלומר, אני לא מסוגל לעשות שום דבר בלי העזרה שלו, ושזה יישאר בצורה נכונה בלי העבודה שלו.

תלמיד: אז מה לעשות ולא לוותר מלהתייאש לפני שהשלמנו את היגיעה שמוטלת עלינו?

על ידי זה אנחנו מגיעים לדבקות בבורא. כי למה הבורא שבר את כל הבניין הזה, את הנשמה? כדי שעל ידי זה שאנחנו מקימים את הנשמה הזאת, נשיג דבקות בו. זאת המטרה. המטרה היא לא לבנות בניין, כלי של נשמה, ואפילו לא למלא אותה בכל המילויים, ואפילו לא להשיג נרנח"י, אלא אנחנו צריכים להשיג את מקורו של הנרנח"י. זאת מטרת העבודה שלנו.

ולכן לא להתבלבל בין לבנות בית שזה תהליך, לבין מה שאנחנו מוסיפים על ידי זה שבונים את הבית, שזה דבקות בכוח עליון, במקור האמיתי שלנו, העליון.

שאלה: במצב ייאוש אתה בהרגשה שאתה לבד. יש הרגשה שאפילו תפילה לא עוזרת והבורא לא שומע. אז איך להתגבר?

אנחנו צריכים לעבור דווקא תקופה ארוכה עד שאנחנו מתייאשים. מקבלים מזה עוד דרגות עביות, מרה, ואין לנו ברירה, אלא אנחנו מתוך המצב הזה חייבים לפנות לבורא לעזרה. אם אנחנו לא נתייאש מכוחותינו, אם אנחנו לא נרצה בעצמנו לבנות את הבית כמו שהילד רוצה ואחר כך הוא בוכה שלא יכול, אז אנחנו לא נמשוך את הבורא לעזור לנו, ולא נלמד ממנו איך הוא עושה ולא נוכל להשתמש נכון במבנה שהוא עשה. הכול תהליך.

שאלה: יש הרגשה שהתוצאה של הכנס הייתה שנאה מוחלטת לכל מה שבי שמונע אחדות בינינו. אני מיואשת מחוסר האונים שלי להילחם ברוע הזה. מה צריכה להיות התפילה שהבורא יפריד את הטבע הזה ממני, ינקה אותי מהרע הזה?

אנחנו לא צריכים לדחות את הרע. לא. אנחנו לא צריכים לבקש שהרע יסתלק. כי בלי הרע אנחנו אף פעם לא נגיע למטרה. אנחנו צריכים על פני הרע להביא כוח הטוב. שאנחנו נתכלל מכוח הרע וכוח הטוב יחד, ואז מעל השניים אנחנו נעלה לסיכום שלהם, לקו השלישי, לבורא עצמו, שממנו יוצאים, כמו שהוא כותב, "יוצר אור ובורא את החושך". כך אנחנו צריכים על ידי האור והחושך האלו להגיע אליו, אל המקור של האור והחושך.

שאלה: מה התפילה הנכונה שצריכה להיות, איך לברר אותה?

התפילה הנכונה היא שאנחנו רוצים להגיע לקשר בינינו, ומתוך הקשר בינינו להתקשר לבורא ולהגיע למצב שאנחנו קשורים יחד ועם הבורא בתוכנו.

שאלה: האכזבה תמיד תלויה בכמות המאמץ המושקע. האם זה גם בביטחון בתשובה לתפילה?

בכל דבר, ככל שאנחנו משקיעים כוח, כך אנחנו או מקבלים אכזבה או מקבלים את ההפך, הרגשת ניצחון. את שניהם אנחנו צריכים.

שאלה: האם כל השלבים בבניין הלב צריכים לבוא מתוך רצון שלם ומושלם. איך אנחנו משיגים את זה?

אנחנו משיגים רצון מושלם מזה שאנחנו מגיעים לאכזבה מכוחותינו, ואז מבקשים מהבורא שישלוט בנו ואז מזה מחזיקים בצורה השלימה, מגיעים לשלמות.

שאלה: מה המשמעות של "אם אין אני לי מי לי"?

"אם אין אני לי מי לי"? זאת אומרת, שבלי, למרות שאני לא עושה כלום והכול פועל ה', הוא בונה, ושובר, ממלא ומתקן, הכול הוא עושה, אבל הכול נעשה בהקדם לבקשה שלי. ואני צריך לתאר את עצמי כמו קטן שיושב על הידיים של הגדול ומושך אותו בזה שאומר "את זה אני רוצה, את זה", הוא מושך את הגדול ללכת לכל מקום.

כך אני צריך לתאר את עצמי, ש"אם אין אני לי מי לי", שאני צריך לרצות כל דבר, אבל הבורא שומע את מה שאני בוחר רק לפי הרצונות הנכונים שלי. זאת אומרת, עד כמה אני מכוון את עצמי יותר לעל מנת להשפיע, יותר לחיבור וכן הלאה.

שאלה: אמרת שכל היסוד שלך זה העשירייה, יסודות הבניין זה בעשירייה. מהם בדיוק הבורות שלתוכם יוצקים את היסוד לבניין?

חסרונות. אנחנו צריכים לראות את החסרונות שבנו ולהבין שדווקא בתוך החסרונות האלו אנחנו בונים את העמודים שעליהם אנחנו מייצבים את המבנה של האמונה, את המבנה של הנשמה שלנו.

שאלה: יש באתר "ערבות" חדר שמתכנסות בו באופן קבוע חברות מכמה עשיריות כי אין מספיק חברות בעשיריות שלהן. האם העבודה הפנימית במהלך השיעור היא רק כלפי החברות בחדר השייכות לעשירייה הגרעינית שלהן או כלפי כולן?

איך שהן מרגישות בלב.

(סוף השיעור)