שיעור הקבלה היומי17 יוני 2019(בוקר)
שיעור בוקר 17.06.19 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה
ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 169, "פתיחה לחכמת הקבלה",
אותיות ל' – ל"ח
קריין: "כתבי בעל הסולם", עמ' 169, מאמר "פתיחה לחכמת הקבלה", אות ל', "הזדככות המסך לאצילות פרצוף".
אנחנו שומעים, אנחנו קוראים, אנחנו אוספים שאלות. שאלות כמה שיותר דבוקות לטקסט עצמו ולא לכל מיני כיוונים, ואז גם נברר אותן.
הזדככות המסך לאצילות פרצוף
אות ל'
"בכדי להבין ענין השתלשלות המדרגות בה' שיעורי קומה זה למטה מזה שנתבאר בה' פרצופין דא"ק לעיל, וכן בכל המדרגות המתבארים בה"פ של כל עולם ועולם מד' העולמות אבי"ע עד המלכות דעשיה, צריכים להבין היטב ענין הזדככות המסך דגוף הנוהג בכל פרצוף מפרצופי א"ק ועולם הנקודים ובעולם התיקון."
זאת אומרת, מלכות דאין סוף שהיא מלאה באור אין סוף ומחליטה לעשות צמצום, ואחרי צמצום מחליטה לעשות פעולות הדומות לאור שממלא אותה, יש לה אז חמש דרגות עביות והיא עכשיו פועלת בהן כדי להתאים את עצמה לאור, להגיע להשתוות הצורה כמה שאפשר. והפעולות האלו הן באות בצורה בדידה, על כל דרגת עביות שבמלכות היא עושה פעולת התאמה של עצמה לאור בלקבל על מנת להשפיע.
ולכן יש כאן דרגות השתלשלות, חמש דרגות שזה נקרא חמישה עולמות, ובכל עולם ועולם ודאי שיש לנו גם חמש דרגות שבכל עולם. אם כך זה חמש כפול חמש ועוד כפול חמש, 125 מדרגות, חמישה עולמות בירידת המלכות ברצון שלה להיות דומה לבורא עד כמה שהיא מסוגלת, מאין סוף עד שמוציאה את כל הכוחות דהשפעה ממנה, ובזה נפסקה ההשתלשלות מלמעלה למטה.
אות ל"א
"והענין הוא שאין לך פרצוף או איזה מדרגה שהיא, שלא יהיה לה ב' אורות הנק' אור מקיף ואור פנימי." עכשיו הוא רוצה להסביר לנו מה התהליך שמלכות עוברת, למה היא צריכה דווקא בצורה כזאת לבוא כל פעם למצבים חדשים, על ידי מה זה נעשה, על ידי ב' אורות. "ונבארם בא"ק, כי האור מקיף של פרצוף הא' דא"ק ה"ס אור א"ס ב"ה הממלא את כל המציאות, אשר לאחר הצמצום א' והמסך שנתקן במלכות, נעשה זווג דהכאה מאור הא"ס על המסך הזה, וע"י האו"ח שהעלה המסך חזר והמשיך אור העליון לעולם הצמצום, בבחינת ע"ס דראש וע"ס דגוף, כנ"ל אות כ"ה.
אמנם המשכה זו שבפרצוף א"ק מא"ס ב"ה אינה ממלאת את כל המציאות כמטרם הצמצום, אלא שנבחן בראש וסוף, הן מבחינת מלמעלה למטה, כי אורו נפסק על הנקודה דעוה"ז, שה"ס מלכות המסיימת בסו"ה ועמדו רגליו על הר הזיתים. והן מבחינת מבפנים לחוץ, כי כמו שיש ע"ס ממעלה למטה כח"ב תו"מ והמלכות מסיימת את הא"ק מלמטה, כן יש ע"ס כח"ב תו"מ מפנים לחוץ, המכונים מוחא עצמות גידין בשר ועור, אשר העור, שהוא סוד המלכות, מסיימת את הפרצוף מבחוץ, אשר בערך הזה נבחן פרצוף א"ק כלפי א"ס ב"ה הממלא את כל המציאות, רק כמו קו דק בלבד, כי פרצוף העור מסיימת אותו ומגבילה אותו סביב סביב מבחוץ, ואינו יכול להתרחב למלא את כל החלל שנצטמצם, ונשאר רק קו דק עומד באמצעו של החלל." דיברנו על כך שאם יש לי כתר ונכנס אור הנפש, כדי למסור את האור הזה לחכמה, אני צריך לבנות בכתר עצמו את החכמה ואחר כך מזה, מחכמה דכתר אני משפיע לכתר דחכמה, וכן הלאה (ראו שרטוט מס' 1). זאת אומרת, אם אני צריך להשפיע, אם אני צריך להגיע לכתר, חכמה, בינה, זעיר אנפין ומלכות, אז כדי להגיע למלכות שלמטה, אני צריך להגיע למלכות שבכתר, אז זה ישתלשל. החכמה, כדי להביא לבינה היא צריכה לבנות בחכמה כתר דבינה ואז הוא משפיע לכתר שבבינה וכן הלאה.
זאת אומרת, תמיד יש לנו התפשטות גם מלמעלה למטה, שהיא בעצמה גורמת גם להתהוות מבפנים החוצה. ולכן יש לנו כתר, חכמה, בינה, זעיר אנפין, מלכות, ומוחא, עצמות, גידים, בשר ועור.
שרטוט מס' 1
"והנה שיעור האור שנתקבל בא"ק, דהיינו קו הדק, נקרא אור פנימי. וכל ההפרש הגדול הזה שבין האו"פ שבא"ק ובין אור א"ס ב"ה שמטרם הצמצום, נקרא אור מקיף, כי הוא נשאר בבחינת או"מ מסביב פרצוף א"ק, כי לא יכול להתלבש בפנימיות הפרצוף."
זאת אומרת, אם נעשה בפה דראש זיווג דהכאה ועושה חשבון כמה הוא מקבל, אז אם הוא מקבל 20%, נשארים 80% מבחוץ שלא קיבל (ראו שרטוט מס' 2). והוא עומד האור הזה, הוא בדיוק מסודר לפי ה-20% שמילא, שזה "תוך", ו-80% שלא מילא, שזה "סוף". 80% האלו שהוא ריק מקבלת האור, הם נמצאים מבחוץ.
שרטוט מס' 2
אות ל"ב
"ונתבאר היטב סוד האו"מ דא"ק שלגדלו אין קץ ותכלית. אמנם אין הכונה, שא"ס ב"ה הממלא את כל המציאות הוא עצמו הוא בבחינת או"מ לא"ק, אלא הכונה היא, שבעת שנעשה הזווג דהכאה על המלכות דראש א"ק, אשר א"ס הכה במסך אשר שם, שפירושו שרצה להתלבש בבחי"ד דא"ק כמו מטרם הצמצום, אלא המסך שבמלכות דראש א"ק הכה בו, שפירושו שעיכב עליו מלהתפשט בבחי"ד, והחזירו לאחוריו, כנ"ל אות י"ד, שבאמת האו"ח הזה שיצא ע"י החזרת האור לאחוריו נעשה ג"כ בחינת כלים להלבשת אור העליון, כנ"ל, אמנם יש הפרש גדול מאוד בין קבלת הבחי"ד שמטרם הצמצום ובין קבלת האור חוזר שלאחר הצמצום, שהרי לא הלביש אלא בחינת קו דק בראש וסוף כנ"ל, אשר כל זה פעל המסך בסבת הכאתו על אור העליון, הנה זה השיעור שנדחה מא"ק בסבת המסך, כלומר כל אותו השיעור שאור העליון מא"ס ב"ה רצה להתלבש בבחי"ד לולא המסך שעיכב עליו, הוא הנעשה לאו"מ מסביב הא"ק, והטעם הוא כי אין שינוי והעדר ברוחני, וכיון שאור א"ס נמשך להא"ק להתלבש בבחי"ד, הרי זה צריך להתקיים כן, לכן אע"פ שעתה עיכב עליו המסך והחזירו לאחוריו, עכ"ז, אין זה סותר להמשכת א"ס ח"ו, אלא אדרבא הוא מקיים אותו, רק באופן אחר, והיינו ע"י ריבוי הזווגים בה' העולמות א"ק ואבי"ע, עד לגמר התיקון, שתהיה הבחי"ד מתוקנת על ידיהם בכל שלימותה, ואז א"ס יתלבש בה כבתחילה. הרי שלא נעשה שום שינוי והעדר ע"י הכאת המסך באור העליון. וזה סוד מ"ש בזוהר, א"ס לא נחית יחודיה עליה עד דיהבינן ליה בת זוגיה [א"ס לא משרה יחודו עליו, עד שלא נותנים לו בת זוגו]. ובינתים, כלומר עד הזמן ההוא, נבחן שאור א"ס הזה נעשה לאו"מ, שפירשו שעומד להתלבש בו לאחר מכן, ועתה הוא מסבב ומאיר עליו רק מבחוץ בהארה מסוימת, שהארה זו מסגלתו להתפשט באותם החוקים הראוים להביאהו לקבל האו"מ הזה בהשיעור שא"ס ב"ה נמשך אליו בתחילה."
שאלה: מה שקראנו עכשיו אומר שבעצם כל פרצוף, הראש שלו נמצא במגע עם כל אור אין סוף?
כן. עד כמה שהוא מסוגל להרגיש. אבל אור אין סוף כאן הכוונה היא שלא מוגדר, לא מוגבל בעצם המגע שלו עם הבורא.
תלמיד: זאת אומרת, יש איזה קטע בנברא, הראש שלו, שנמצא בכל מדרגה שהנברא הזה נמצא.
אם אתה רוצה להיות למעלה מהרצונות והמחשבות שלך, מהגוף בקיצור, "גוף" זה רצון ומחשבה, מוחא וליבא, אם אתה רוצה להיות למעלה מזה, אז אתה נמצא כאילו שיש לך ראש. עוד לא מאורגן, עוד לא מפורמט אבל כבר ישנו ואתה נמצא במגע עם הבורא.
את המגע הזה אתה ממשיך כמה שאתה מסוגל, רוצה להיות בהשפעה לבורא, בקבלת שליטתו עליך, למרות שאתה רוצה מהרצון שלך לשלוט ולהיות מצוי כביכול. ובכמה שאתה משייך את עצמך לבורא, אתה בזה מפתח יחס עימו ובורא ראש.
תלמיד: הראש הזה שנבנה, זו בריאה של הנברא או שזו מתנה שהבורא נותן לו?
לא, זה תלוי ברצון הנברא עד כמה הוא מסוגל עכשיו להביא את עצמו למעלה מהדעת, למעלה מהרגש והשכל שלו, שרוצה לקבל את אין עוד מלבדו, טוב ומיטיב למרות כל המצבים שעובר.
שאלה: שאלה לגבי השרטוט (ראו שרטוט מס' 3), מה החוק שאם חייב להיוולד הכתר דחכמה, לפני זה חייב להיות חכמה דכתר?
ודאי. איפה הוא נותן לו את האור? העליון חייב לבנות בו את הפרצוף התחתון ולהוליד אותו ואז הפרצוף התחתון הוא בפני עצמו. כשאנחנו אומרים כאן ספירות, זה רק נקרא ספירות, אם ניכנס בפנים אנחנו נראה גם פרצופים.
תלמיד: אבל אם אנחנו מדברים על כך שחייב להיוולד הכתר דבינה, מה חייב להיות קודם לזה? צריך להיות בינה דכתר, ומה אחרי זה?
כן, ככה כל פעם.
תלמיד: בהתחלה בינה דכתר, אחרי זה כתר דחכמה, חכמה דחכמה, בינה דחכמה ורק אחרי זה רק כתר דבינה?
נגיד שהגענו למצב שבינה צריכה עכשיו להיוולד. בינה לא יכולה להיוולד לפני שתהיה בינה למעלה, בחכמה.
תלמיד: גם בחכמה וגם לפני זה בכתר.
כן, ולפני זה בכתר. זאת אומרת, אנחנו רואים שמציאות התחתון היא מעלה את המ"ן כאילו לעליון, שהעליון יוליד אותו. ככה זה עובד, זה מלמטה למעלה ומלמעלה למטה בכל פרט ופרט. אנחנו לומדים את זה בין הפרצופים אבל בעצם זה אפילו בין הדרגות הקטנות ביותר. העקרונות הם אותם עקרונות, אין הרבה, אבל או במאקרו או במיקרו, כך הם מתקיימים.
שרטוט מס' 3
שאלה: ברור ההפרש כשהוא אומר הפרש בין אור מקיף מטרם הצמצום לאור פנימי. למה הוא לא מדבר על ההפרש בין האור הפנימי לאור ישר?
אור ישר זה האור שמגיע ומעורר את הפרצוף (ראו שרטוט מס' 4). אבל הפרצוף צריך להיות קודם, אם ישנה אתערותא דלתתא, שהוא רוצה להיות במגע עם האור העליון, אז הוא מרגיש שיש אור עליון שמגיע אליו. אבל קודם זה צריך להיות מלמטה, רצון (1). על הרצון הזה מגיע אור מלמעלה (2), והוא מתחיל להרגיש אותו.
בהתאם לזה, כשהוא מרגיש את האור, הוא עושה איתו פעולות. איזה? קודם כל פעולת הדחייה (3), פעולת הדחייה זה נקרא הכאה, ואחרי זה הוא עושה זיווג (4), שמה שאני אקבל, אני אקבל בדחייה. זאת אומרת בשבילך, להנאתך. ואז יש חשבון, ואחרי החשבון הזה, הוא מתחיל לקבל בפנים לתוך הפרצוף.
תלמיד: החשבון הוא לא כנגד האור ישר?
החשבון הוא לא כנגד אור ישר, החשבון הוא כנגד התהליך שקורה לו כאן (4), בהתקשרות. זה שאור ישר רוצה כולו להיכנס, עימו אי אפשר לעשות חשבון. אני לא יכול לעשות חשבון עם בעל הבית ששם לפני מיליון צלחות. אני עושה חשבון עם היכולת שלי איכשהו להשתלב, להשוות את עצמי עם בעל הבית.
שרטוט מס' 4
תלמיד: בעל הסולם כותב בסוף האות הקודמת, "וכל ההפרש הגדול הזה שבין האו"פ שבא"ק ובין אור א"ס ב"ה שמטרם הצמצום, נקרא אור מקיף".
כן. אפשר להגיד כך, אור ישר שווה אור פנימי פלוס אור מקיף (ראו שרטוט מס' 5). האם יש יותר אור? יש, רק הוא לא מרגיש. צריכים להבין שבמסך הזה שיש לנו בפה דראש, הוא מרגיש שיש לפניו אור רק לפי כמה שהוא דוחה, עד כמה שהוא מזדהה עם האור העליון, עד כמה שרוצה לקבל מה שנקרא אצלנו "עול מלכות שמים" או "מלכות שמים". כמה שמסוגל להכניע את עצמו כלפי "אין עוד מלבדו" "טוב ומיטיב" בכל המצבים, לפי זה הוא מרגיש שיש לפניו אור. אחרת לא.
ואחרי שהוא מגלה את הנכונות והיכולת שלו, זאת אומרת, גם רוצה וגם מסוגל לשייך לבורא את החיים שלו, נקרא שעומד תחת המסך ואז מתחיל לעבוד עם האור העליון.
שרטוט מס' 5
אות ל"ג
"ועתה נבאר ענין הביטוש דאו"פ ואו"מ זה בזה, המביא להזדככות המסך ולאבידת בחינה אחרונה דעביות. כי בהיות ב' האורות הללו הפוכים זה מזה, וקשורים יחד שניהם במסך שבמלכות דראש א"ק, ע"כ מבטשים ומכים זה בזה. פירוש, כי אותו זווג דהכאה הנעשה בפה דראש א"ק, דהיינו במסך שבמלכות דראש, הנקראת פה, שהיה הסבה להלבשת אור פנימי דא"ק ע"י האו"ח שהעלה (כנ"ל אות יד.)" דווקא ההכאה הופכת להיות לסיבת ההתקשרות, "הנה הוא ג"כ הסבה ליציאת האו"מ דא"ק, כי מחמת שעיכב על אור א"ס מלהתלבש בבחי"ד, יצא האור לחוץ בבחינת או"מ, דהיינו כל אותו חלק האור שהאו"ח אינו יכול להלבישו כמו הבחי"ד עצמה, הוא יצא ונעשה לאו"מ, כנ"ל בדיבור הסמוך. הרי שהמסך שבפה הוא סבה שוה לאור מקיף כמו לאו"פ".
שאלה: יש בעצם אותו תהליך באור ישר שמגיע לפה, יש שם איזה ביטוש?
אור ישר שמגיע לפה (ראו "1" בשרטוט מס' 6), זה שהכלי, האדם, מוכן ללכת נגד השכל והרגש שלו כי הוא מבין שהשכל והרגש שלו הם עכשיו בדרגת בהמה. איך לעלות לדרגת אדם? אני צריך לדרוך על זה ולקבל שהבורא שולט בכול, והכול נמצא בידיים שלו. זאת אומרת, לבטל את הרגש והשכל שלי, את כל החשבונות החכמים האלה, את הכול. במידה ואני יכול לקבל את מה שנקרא "עול מלכות שמים" (1) במידה הזאת אני מוכן לזה שארגיש את האור העליון שעומד לפני.
תנסו, אם יש לכם נכונות לקבל את עול מלכות שמים, אתם חייבים להרגיש אור לפניכם. אלה החוקים, חוקי הטבע.
תלמיד: ואז אותו התהליך קורה שוב, זאת אומרת הביטוש נשאר בעצם מהפה דראש גם בטבור, ששם יש אור מקיף ואור פנימי, ביטוש.
לא, בפה דראש נעשה זיווג דהכאה, נעשה זיווג (3), בטבור נעשה ביטוש.
תלמיד: מה ההבדל בין שתי הפעולות האלה?
זיווג גם דורש התנגשות, אבל התנגשות המסך באור, וכתוצאה מזה ששניהם פועלים בצורה כביכול אחד נגד השני, אחר כך הם מסכימים לעבוד יחד, אחד עם השני, שהנברא מתעלה מעל הרצון לקבל שלו והולך להיות בהשתוות עם הבורא. אז יש כאן הכאה ואחר כך זיווג. זיווג רק על ידי הכאה, כי שניהם הרי הפוכים זה מזה.
מה שאין כן כשמגיעים לטבור יש בטישות, אור פנימי באור מקיף. זה מה שקורה, "ביטוש פנים ומקיף" מה שנקרא. ההבדל הוא שבראש הזיווג זה כוונות, ובטבור זה קבלות.
עוד ניכנס לזה.
תלמיד: אחרי ההסתלקות, אחרי שבעצם פרצוף חדש נוצר, אחרי כל התהליך הזה, האור ישר שמגיע הוא אותו אור ישר תמיד?
לא. אף פעם אין אותו הדבר, תמיד אלה בירורים של כלים חדשים שמגיעים לנו מהשבור.
תלמיד: אז אור ישר הוא לא כביכול קבוע ולאורך כל הפרצופים מגיע אור ישר?
לא, כלפי כל פרצוף ופרצוף הוא מתגלה. אור אין סוף שמחוץ לפרצוף כשהוא מורגש על ידי הפרצוף הוא מורגש לפי תכונות הפרצוף. אי אפשר להשוות בין מה אתה מרגיש לבין מה השכן שלך מרגיש, אתם אף פעם לא יכולים להשוות רגשות.
תלמיד: אז למה קוראים לזה כל הזמן אור ישר?
כי הטבע שלו ישר, שמגיע בצורה ישירה מהבורא כדי להיטיב לנברא.
שרטוט מס' 6
שאלה: אז מה זה מספר 3 בשרטוט, אור חוזר? מה זה אור חוזר?
מספר 3, אור חוזר, זה שהוא מלביש את האור הישר, שרוצה להיטיב לבעל הבית. אור ישר זה בעל הבית לאורח, ההטבה. אור חוזר זו כוונת האורח לבעל הבית. אם שניהם רוצים להשפיע זה לזה, במידה שהם בהשתוות ביניהם, אמנם זה הפוך, אבל שכל אחד יכול להלביש את השני, איפה שהם משתווים, מלבישים זה את זה, שם נעשה החשבון, "כמה אני הולך לקבל על מנת להשפיע". יש לי הזדהות עם בעל הבית, יש לי הבנה, יש לי הרגשה, הוא אלי ואני אליו, בצורה כזאת על כל פריט, חשבון מדויק, ואז יש כבר קבלה על מנת להשפיע. מה שיש בראש מתפשט בגוף, בתוך, ואין שום חידוש בגוף, אין כבר החלטות, אין שום דבר. החלטת, גמרנו, את זה אתה מבצע בגוף.
כל הפעולות הן מאוד כאלה החלטיות, בדידות, 1, 2, 3, וזהו. אין חזרה ואין שום דבר. כמו שהוא אומר במאמר האותיות, שאם זה לא מצליח באיזו אות, אז הבורא מחליף אות אחרת במקומה ואז ממשיכים. עוד נברר איך זה קורה.
שאלה: מה ההפכיות בין אור פנימי לאור מקיף?
אור פנימי זה מה שאני מקבל מהבורא, תאר לעצמך מבעל הבית, ואני נהנה בכל הכלים שלי, בכל הגרון, במעיים והכול, וגם מהיחס שלו אלי, עד כמה שהוא גדול ונתן לי והביא לי והזמין אותי וכן הלאה. כל התענוגים האלו, הגשמיים, האנושיים והרוחניים, הכול בכל הרמות, אני מתמלא בהם ונהנה, ואני חייב ליהנות, למצוץ משם את כל מה שרק אפשר, כי כך החלטתי בראש.
וזה מלובש אצלי בכוונה שאני בזה משפיע לבעל הבית. אני מכניע את עצמי כלפיו, אני רוצה לעשות לו מזה נחת רוח. זאת אומרת, אין כאן שום תענוג שאני מרגיש אותו אם זה לא בקשר עם בעל הבית. מה זה אומר? אני קודם מתקשר אליו בראש ואני נמצא כביכול בו, בכוונה שלו, בהכנה שלו אלי, בכל מה שהוא עשה לי, ואחרי שאני סופג את היחס שלו אלי, בתוך היחס הזה אני מביא את היחס שלי אליו. כשמתלבשים היחס שלו והיחס שלי זה בזה, נעשה מזה אור פנימי.
תלמיד: אז במה זה הפוך מאור מקיף אם זה מלובש בכוונה על מנת להשפיע?
אור מקיף זה שאני לא מסוגל. אור מקיף נעשה ההפך, אני מצטער שאני חייב לעצור את קבלת התענוג מבעל הבית, את כוונתו אלי, מחוסר כוונתי אליו, מחוסר הערכה שלי אליו. יש כאן בעיה גדולה מאוד באור מקיף, כי אני מגלה עד כמה אני פחות באהבה שלי לבעל הבית לעומת אהבתו אלי. כל זה הוא אור מקיף.
לכן אור מקיף זה משהו חדש, יש יחס של הנברא כלפי הבורא שבו. הוא לבוש, הוא כבר קשור לפרצוף. לכן הוא לוחץ על המקום ואומר, "בכל זאת, אולי תנסה לקבל. אני מבין שכן, אבל תתחשב גם עם האהבה שלי אליך". כמו אימא שרוצה לדחוף עוד כפית לתינוק שאולי ייקח.
שאלה: אם אפשר עוד פעם להתעכב על מספר 1 בשרטוט, "עול מלכות שמים", איך זה מניע את כל התהליך כשהוא שמרגיש שהבורא שולט?
בלי נכונות לקבל עול מלכות שמים, את מרות הבורא עלי, אני לא יכול להתחיל להתקשר אליו. אין לי גישה אליו, אין לי מגע עימו. ומה זה עול מלכות שמים, איך אני מארגן? בזה שאני מוכן למסור את עצמי לקבוצה. כי קבוצה או הבורא כלפי הרצון לקבל שלי זה היינו הך.
תלמיד: הפעולה הזאת בעצם מתחילה את המסך?
היא גורמת להיווצרות המסך בלעשות חשבון לקבל בעל מנת להשפיע. כי לפני זה יש רק מסך לא לקבל, מין צמצום.
מה זה עול מלכות שמים? שאני רוצה להתקשר אליו, אני מוכן לעבוד למעלה מהרצון לקבל שלי, לבנות משהו שדומה לו, להיכנס עימו ב"תן וקח". כמו שהוא אלי, גם אני רוצה לבנות יחסים אליו. אם רוצים להבין את זה תפעילו רגשות, רק רגשות, והמוח יהיה אחרי זה. תשתדלו. יש כאלה שמפעילים מוח ואז הם נעשים מומחים כאלו מפולפלים, אבל זה לא כל כך מקרב לעבודה.
שאלה: מכל הפעולות האלה זו בעצם הפעולה שהכי קרובה אלינו?
כן, ודאי. כשמתחילים לחקור בזה ולהשתדל לחיות בזה, אז מתחילים להבין ולהתקרב לצמצום שהוא לפני זה, אבל אין כוחות עדיין, אין נכונות. לא יודעים מאיפה לקבל כוחות לצמצום, איך זה יסתדר בנו. איך יכול להיות שאני בכל זאת מסוגל להתעלות למעלה מהטבע שלי ולהיות מסור לבורא למעלה מכל החשבונות. לכן כשמדברים על זה, על כל החשבונות האלה, לאט לאט מתחילים דווקא לייצב יותר את הצמצום. זה יתברר.
אני לא רץ קדימה, כי אם הדברים האלה לא יסתדרו, מה זה ייתן לנו אחר כך? לדעת מכניקה?
תלמיד: דווקא כלפי הרגש שאמרת, מאוד מורגש החיבור הגדול הזה של בעל הסולם, כמה אור, כמה דאגה יש לו כלפינו, וחסר פה איך כלפי אותו האור הזה שיש לפנינו, איך כעשירייה דווקא לדחות, דווקא לעבוד בכוונה.
זה מה שרב"ש כותב במאמרי החברה, עד כמה שאני דוחה את עצמי לעומת החברה, בדיוק היחס שלי עם החברה והעבודה עם החברה במקום עבודה עצמית, לטובת עצמי, זה בדיוק תואם לעבודת הפרצוף עם האור העליון. רק אלה דרגות שהן ודאי לא ממש עם האורות, אבל היחסים קרובים זה לזה.
תלמיד: אפילו כלפי המצב עכשיו שאנחנו יושבים פה כולנו יחד מול אותו חיבור, איך לעבוד עם זה?
גוף הפרצוף זה מידת הקשר שלי עם הקבוצה. ראש הפרצוף זה חשבון כמה אני כן מסוגל להיכנס איתם לקשר לפי החשבון שלי, מחשבה, רגש. ואז תבינו מה זה זיווג דהכאה. הכאה מהאגו שלי, וזיווג מזה שאני מחליט למעלה מהשכל והרגש שלי שאני חייב אהיה להיות איתם "כאיש אחד בלב אחד."
שאלה: הזכרת עכשיו פעמיים מחשבה ורצון. מה ההבדל בין מחשבה ורצון? מה זה מחשבה בכלל? זה כלי?
אם אני יכול לעשות על עצמי צמצום ולמעלה מהצמצום להתחיל לעבוד בהתקשרות עם הקבוצה, או עם הבורא, או עם שניהם יחד, לא חשוב איך אני מתאר לי את מצבי, אז אני מתחיל להפעיל מחשבה. מחשבה שהיא פועלת לצורך החיבור, ביטול, חיבור, התקשרות. לזיווג. עשיתי הכאה. הכאה היא בעצם ברצון לקבל שלי, באגו שלי, שאני דוחה אותו, מתעלה מעליו, ואני רוצה ללכת לפי השכל והרגש של הקבוצה ושל הבורא שבה.
תלמיד: זה ברור. אבל מה ההבדל בין מחשבה לרצון?
רצון זה מה שהטבע שלי, ומחשבה זה משהו צדדי שאני יכול לקבל מלמעלה או מהקבוצה או דרך הקבוצה מלמעלה, שאני מקבל את היכולת להבין, להרגיש, להחליט למעלה מהמחשבות שלי.
תלמיד: אז יש מחשבות שלי שהן על מנת לקבל.
מחשבות שלי ורצונות שלי זה בהמה. למעלה מזה יכולים להיות רצונות של הקבוצה ומחשבות של הקבוצה שאני משתדל לעבוד עימם, איתם.
תלמיד: אני מנסה להפריד את המחשבה מהרצון. יש שלי ויש של הקבוצה, זה על מנת לקבל ועל מנת להשפיע, אבל מה ההבדל בין מחשבה לבין רצון?
רצון זה הטבע שלי. אני לא יכול לשנות אותו, אלא על ידי השפעה מבחוץ. מחשבה זה מה שקשור לרצון, אבל כביכול, בכל זאת, אני יכול לשנות את המחשבה. לקבל מחשבות מה שנקרא "זרות" ולהשתמש בהן.
תלמיד: אז כאילו רצון אני לא יכול לשנות בלי שמגיע מאור, ומחשבה אני כן יכול איכשהו להיות חופשי בה ולעבוד שם?
בינתיים גם זה קשה לנו. כי אנחנו כאילו רוצים לדבר במונחים רוחניים, בדרגה רוחנית, אבל אין לנו כנגד זה שום תגובות פנימיות, אנחנו לא מבינים את זה. ולכן זה נשאר ככה ריק.
שאלה: אם יש רצון לתת תענוג לבעל הבית או לקבוצה, שזה היינו הך, ויש צמצום על הרצון למען זה כדי שאני לא אקבל, אז איפה נמצא התענוג שלי?
כתוצאה. כתוצאה מזה שאתה משפיע, שאתה רוצה להעביר להם את התענוג. אני לא יודע במה אתה יכול להעביר להם, אתה יכול להעביר להם בינתיים רק את הכלים.
תלמיד: מה הכוונה "להעביר להם את הכלים"?
את הנכונות שלך, שאתה נכלל בהם, נכלל איתם, מעביר להם כוחות.
תלמיד: אנחנו לומדים שהאור זה תוצאה בתוך הכלי.
כן.
תלמיד: איך יכול להיות שהאור מקיף הוא מחוץ לכלי?
כי אני לא קבלתי אותו. אני הרגשתי, זה עומד לפני, אני מרגיש את כל המנות. למה? כי על כל המנות האלה אני יכול לעשות צמצום. על מנות שאני לא יכול לעשות צמצום, אני לא רואה אותו. אני לא מזהה שבעל הבית הכין לי. בעל הבית הכין בשבילי אלף מנות, אני מרגיש רק חמש או עשר. רק את אלה שעליהן אני יכול לעשות צמצום. זאת אומרת, אני מחזיק אותן, הן כביכול נמצאות לפני, אני יכול לקחת מהן, ואני מצמצם את עצמי ואומר "לא", כל עוד אני לא עושה חשבון שאני עושה את זה לבעל הבית.
תלמיד: האור זה גם הרגשה.
כן.
תלמיד: איזו הרגשה יש לי באור מקיף?
של אותן המנות שנשארו מבחוץ. נגיד מעשר מנות קבלתי שתיים, איזה סלט וכוס בירה. זהו, יותר מזה אני לא מקבל.
תלמיד: ואני יכול לדרוש אור מקיף בפעולות?
אתה לא יכול לדרוש אור מקיף. אור מקיף שנשאר זה אותן שמונה המנות שנשארו מבחוץ.
תלמיד: איפה פה האור המחזיר למוטב? זה אור ישר?
אור המחזיר למוטב הוא פועל מסביב, אנחנו לא מרגישים אותו. אתה יכול להגיד שאותו אור המקיף שלא קבלתי, עכשיו הוא גם פועל עלי ומחזיר אותי למוטב.
תלמיד: בדיוק.
הוא גורם להזדככות המסך, לאצילות פרצוף ע"ב.
תלמיד: כשאני מקבל אור פנימי יותר ויותר, האור המקיף הוא פחות?
הם שקולים יחד, אי אפשר להגיד פחות או יותר. אנחנו לא יכולים להשוות בין הפרצופים, זה קשה מאוד. זה תלוי איזה סוג פרצוף, או בינה, או חכמה, או זעיר אנפין. תלוי איזה סוג פרצוף, אני לא יכול להגיד.
תלמיד: אני רואה בשרטוט 80% אור מקיף, וגם בסוף זה 80%, זה כל הזמן אותו מספר?
כן, ודאי. מה שבסוף הפרצוף ריק, זה כלים ריקים, והאור מקיף הוא לעומת הכלים הריקים האלו. לכן הוא לוחץ על הטבור כדי להיכנס פנימה.
תלמיד: ובדרך זה כל הזמן אותו מספר?
זה לא אותו מספר. העיקרון הוא אותו עיקרון, לוחץ כדי להתקבל, לכן אור מקיף הוא כל הזמן מעורר המשכת הפרצופים.
שאלה: מה מהות הפעולה כשהוא אומר, "נבאר ענין הביטוש דאו"פ ואו"מ זה בזה, המביא להזדככות המסך" מה בכלל מהות הפעולה ביטוש?
כשבעל הבית מפציר באורח שיקבל יותר ויותר והאורח מרגיש שהוא לא מסוגל לעמוד מול בעל הבית, מכל מיני חשבונות לקבל, להשפיע, להזדהות עימו. מתגלה עכשיו שבזה שהוא מקבל עכשיו בתוך הפרצוף מה שבעל הבית הכין לו, הוא מקבל לא כמו שהוא החליט בראש. "בראש אני החלטתי, שם זה היה בכוח לפני שקיבלתי, עכשיו אני מקבל. איזה תענוגים הוא הכין לי וחוץ מהתענוגים אני מרגיש איזה אהבה, איזה יחס אלי, מה הוא חושב, כל החיים שלו בשבילי".
כשאני מתחיל את זה להרגיש, אז אפילו אותם האורות שאני קיבלתי בפנים, אני לא מסוגל להחזיק אותם, וזה ממש מתגלה למעלה ממה שאני עשיתי חשבון, כביכול למעלה. והאור המקיף אומר, "תראה מה שיש לי, איך אתה יכול לזלזל בזה? איפה על מנת להשפיע, אם אתה לא מקבל הלאה" ולכן הוא מזדכך.
תלמיד: אם כך, אז למה הוא אומר, אור זה אור, למה אורות הפוכים?
ההשפעה שלהם הפוכה.
תלמיד: אור זה אור, איך הפוך?
אני לא יודע מה זה "אור". ההשפעה יכולה להיות כזאת שאתה תתבייש ותסרב מבושה ויכול להיות שאתה נהנה. זה יכול להיות מקצה לקצה, אור זאת השפעה מהעליון על התחתון ובזה בתחתון מתעוררים כל מיני רגשות בעד ונגד. רק על ידי האורות. האורות מנענעים את הכלים ואנחנו משתנים.
קריין: עמוד 170 טור א' למטה, אות ל"ד.
אות ל"ד
"ונתבאר שהאו"פ והאו"מ שניהם קשורים במסך, אלא בפעולות הפוכות זה לזה, ובה במדה שהמסך ממשיך חלק מאור העליון לפנימיות הפרצוף ע"י האו"ח המלבישו, כן הוא מרחיק את או"מ מלהתלבש בהפרצוף. ומתוך שחלק האור הנשאר מבחוץ, לאו"מ, גדול הוא מאוד, מפאת המסך המעכב עליו מלהתלבש בא"ק, כנ"ל באות ל"ב, ע"כ נבחן שהוא מכה במסך המרחיק אותו, במה שהוא רוצה להתלבש בפנימיות הפרצוף. ולעומתו נבחן ג"כ, אשר כח העביות וקשיות שבמסך מכה באו"מ, הרוצה להתלבש בפנימיותו, ומעכב עליו, ע"ד שהוא מכה באור העליון בעת הזווג. ואלו ההכאות שהאו"מ והעביות שבמסך מכים זה בזה מכונים ביטוש האו"מ באו"פ. אמנם ביטוש זה נעשה ביניהם רק בגוף הפרצוף, כי שם ניכר ענין התלבשות האור בכלים המשאיר את האו"מ מחוץ לכלי. משא"כ בע"ס דראש, שם אינו נוהג ענין הביטוש הזה, כי שם אין האו"ח נחשב לכלים כלל, אלא לשרשים דקים לבד, ומשום זה אין האור שבהם נחשב לאו"פ מוגבל, עד להבחין באור הנשאר מבחוץ בחינת או"מ, וכיון שאין הבחן הזה ביניהם, לא שייך הכאה דאו"פ ואו"מ בע"ס דראש. אלא רק אחר שהאורות מתפשטים מפה ולמטה לע"ס דגוף, ששם מתלבשים האורות בכלים, שהם הע"ס דאו"ח שמפה ולמטה, ע"כ נעשה שם הכאה בין האו"פ שבתוך הכלים ובין האור מקיף שנשאר מבחוץ, כנ"ל."
שאלה: אפשר להסביר כאן מה זה התלבשות בין אורות?
כך אנחנו אומרים, אבל בעצם זה הכול כלפי הכלים. כלי מרגיש שהוא נמצא תחת השפעה פנים ומקיף ושניהם ממש דופקים בו. כמה שקיבל בפנים באור פנימי, זה עכשיו נותן לו הבנה והרגשה מה זה נקרא מקיף. מה עוד נשאר מבחוץ שהוא עוד לא קיבל גם מבחינת תענוג, גם מבחינת כוונת המאציל אליו וגם כמה שהוא צריך לענות על זה. כל הדברים האלה הם כביטוש האורות עם פנים ומקיף.
אבל במה הם מבטשים? לא אורות מבטשים זה בזה, הם מבטשים באותו כלי ברצון משני הצדדים. תאר לך שאתה נמצא תחת השפעת בעל הבית שכל הזמן אומר לך, "תקבל, תעשה לי טובה" וכן הלאה וכן הלאה וגם מה שקיבלת עכשיו פועל מבפנים, "תיראה כמה שהוא נתן לך וכמה שהוא הכין לך וכמה שזה בסדר וכמה שאתה אוהב את זה, ואפילו לא אכפת לו שאתה תקבל על מנת לקבל" וכן הלאה.
זאת אומרת, זה הביטושים שנמצאים והביטושים האלה זה חמישה סוגי ביטושים, זה לא סתם ככה דוקר, אלא יש כאן מערכת שלמה שהיא פועלת על כל הפנימיות של הרצון לקבל ואז כשהיא מגיעה למלואה היא מזמינה בו תגובה.
תלמיד: אני שואל, בראש המסך לפני קבלת התענוג. מה זה התלבשות אור ישר באור חוזר?
אור ישר ואור חוזר.
תלמיד: בראש הפרצוף לא בביטוש.
לא אין דבר כזה לפני הביטוש. כשמגיע אור ישר, ומה זאת אומרת מגיע? כוח ההתנגדות הכללית של הפרצוף הוא נמצא ואומר, "אני בעצמי לא מקבל, מעכשיו והלאה, כל הקבלה שלי היא רק כלפי הבורא, אני רוצה לקבל עול מלכות שמיים, הכול רק לטובתו".
כשהוא עושה את זה, הוא מתחיל להרגיש עד כמה שהבורא לוחץ עליו דווקא שיקבל וכמה שהוא לוחץ עליו, "אני לא רוצה לקבל לעצמי, אני מוכן לעשות איתך רק הסכם, שאני רוצה להשפיע לך, אני רוצה בהזדהות, בהשתוות הצורה, בדבקות וזהו". אז כאן הוא נכנס למשא ומתן וזה נקרא "התלבשות האור החוזר על האור הישר", זה מה שיש בראש.
הוא עושה חשבון, כמה הוא יכול להיות בהשתוות עם הבורא עם המשפיע, זה חשבון של הראש. אחרי שעשה חשבון הוא מרשה לעצמו להתחיל לקבל בפועל.
תלמיד: החשבון הזה זה חשבון רגשי?
ודאי שרגשי, אבל יחד עם הרגש יש שכל, כי אתה צריך לעשות חשבון. מצד אחד אתה צריך להרגיש את הבעל הבית, מצד שני אתה צריך לברר עם עצמך, להרגיש את עצמך. החשבון שלך עם הבעל הבית עד כמה שהוא נכון ולא וכן הלאה. ואחרי שאתה גומר את החשבונות אתה אומר, "בסדר, אני מקבל, כי כבר ברור בעינייך שאתה מקבל כדי להשפיע".
תלמיד: אין פה שאלה, צריך פשוט לעשות את זה.
נכון, כלפי בעל הבית. אם אתה מסתכל מבחוץ אתה רואה שהאורח ברוך ה' פותח את הפה וזולל מכל השולחן ואתה לא מבדיל בין אלו שזוללים ואלו שעושים את זה בחשבון גדול, אתה לא רואה את זה מבחוץ, קבלה. אבל יש סתם קבלה וחכמת הקבלה.
שאלה: הזכרת קודם בכוח ובפועל ואנחנו תמיד אומרים שרק בראש יש את החישוב של כל דבר.
בראש בלבד. בגוף אין שום חישוב, אפילו כשנעשים איזה תהליכים בגוף, הם עולים לראש והראש עושה חשבון ושוב הגוף ממשיך.
תלמיד: אז ממה שקראנו, כאילו כל החישוב שקורה בטבור, זה גם קורה בראש?
כן. זה קורה בטבור אבל הראש מרגיש ועושה חשבון והטבור ממשיך והראש גם מרגיש מה שקורה בטבור ועושה חשבון. החשבונות כולם רק בראש, הרגשות כולם רק בגוף. בראש יש רגשות גם כן, אבל בכוח וזה ההבדל בין כוח ופועל. כי עד שזה בכוח זה לא נחשב לפרצוף, זה נחשב לאיזה הזדהות רוחנית.
תלמיד: אז אני מחליט לאכול את הסלט ולשתות את הבירה, זה שלב אחד וזה בכוח ואחר כך בפועל אני שותה את הבירה ואוכל את הסלט ומרגיש את כל שאר המציאות שלא קיבלתי, זאת אומרת את כל המנות?
אז אתה יותר מרגיש את המנות שלא קיבלת מפני שבמנה שקיבלת אתה מרגיש כמה שזה מלווה באהבה, בהשפעה, ביחס בעל הבית אליך, ואז יותר מתברר לך ובולט לך יותר מה שנשאר מבחוץ.
זאת אומרת, מה נשאר בחוץ? הזלזול שלך בו, שאתה לא יכול להלביש, זה לא זלזול אבל הכאב הגדול שאתה לא יכול ליהנות לו, זה גורם להזדככות המסך.
שאלה: האם התהליך שבראש זה נקרא נקודת האפס?
אני לא יודע מה זה נקודת האפס. אתה רוצה להגיד שמהכאה שבפה דראש מתחיל להיות הכול? זה נכון, אבל אני לא יודע, אתה תגדיר מה אתה מתכוון.
שאלה: בדרך כלל בעל הסולם מתאר את זה בביטוש בין אור פנימי ואור מקיף וכאן באמצע האות הוא נותן תיאור אחר, "ולעומתו נבחן ג"כ, אשר כח העביות וקשיות שבמסך" כאילו הוא קורא לאור הפנימי. האם אפשר לבאר.
תקרא בבקשה.
תלמיד: "ולעומתו נבחן ג"כ, אשר כח העביות וקשיות שבמסך מכה באו"מ, הרוצה להתלבש בפנימיותו, ומעכב עליו, ע"ד שהוא מכה באור העליון בעת הזווג."
כן, כמו שהוא לא נותן לאור העליון לפרוץ מראש לתוך, אלא רק על ידי חשבון הכאה ואחר כך זיווג, כך גם הוא לא נותן לאור המקיף שהוא לוחץ עליו ולוחץ, במקום איפה שהוא מרגיש שהוא מגביל אותו בטבור. מה זה נקרא בטבור? בכלים שקיבלו בפועל התפשטות האור בתוך הכלי ולא כמו שבראש.
אתה יכול להגיד, למה לא מספיק הלחץ שיש בראש של בעל הבית על האורח? זה לא אותו הדבר. האורח שקיבל 20% ו-80% נשאר, זה לא אותו אורח שעדיין לא קיבל כלום שנמצא בראש, זה הבדל גדול. אם אני אומר לבעל הבית, "לא יש לי אני לא יכול [לקבל] סליחה, או שאני קיבלתי 20%.
שוב אני אומר, בקבלת האור על מנת להשפיע, אתה מגלה יחס בעל הבית אליך, אתה מגלה את זה כמו שאתה מפתח צילום, כמו שאתה מפתח תמונה, כמו שזה מתבאר מתוך ערפל. אתה מתחיל לגלות, "ככה הוא מתייחס אלי, כך הוא חושב רק עלי, כך זה האהבה שלו אלי". מתעוררים בך כאלו רגשות בחזרה שאתה נשרף מבושה.
"איך זה יכול להיות, אז מה אני אעשה?" זאת אומרת, אתה עכשיו הולך לחפש, איפה יש עוד מסכים שאני ארכוש אותם ואעשה עוד משהו בשבילו. אתה לא מסוגל [אחרת], זה בהכרח. מתוך שמתגלה יחס בעל הבית אליך, אתה ממש חייב את זה לעשות.
ההרגשה הזאת היא תוצאה מהבושה שבגללה היה הצמצום, אבל עכשיו מתפרצת בעוד יותר כוח. שם זה רק גרם לצמצום וכאן זה גורם ליכולת שלך להיות למעלה מהצמצום בהשפעה נגד הרצון לקבל שלך.
זאת אומרת קבלת התענוג מהבורא מביאה את הנברא למצב שהוא פשוט לא יודע מה לעשות עם עצמו. איך הוא יחפש, איפה הוא ימצא את כוח ההתגברות כדי לקבל עוד על מנת להשפיע. ולכן הוא מגרש את כל האורות האלה.
אז כל הקבלה הזאת על מנת להשפיע, אם היא עוצרת אותו ומפריעה לו הוא לא מתחשב בזה, יש לו עכשיו מטרה יותר גבוהה ולכן הוא מפתח כלים נוספים. טנת"א האותיות, הכלים הגמורים לקבלת האור אחר כך, הם הרבה יותר גדולים מקודם.
תלמיד: זאת אומרת הביטוש זה למעשה ביטול הרבה יותר גדול, כאילו האפס המוחלט, אתה מבין ששום דבר אתה לא מבין ואז אתה מוכן לחלוטין להתנקות מהכול, לא רוצה להבין כלום, ניראה שיש משהו שלוחץ, שמפוצץ.
יותר טוב אם אתם לא תוסיפו. לשאול כן. אבל לא להכנס להסבר.
שאלה: מה זה נקרא לעשות לו נחת רוח או לקבל כדי להשפיע לו?
זה דבר אנושי. אתה לא רואה בכול מקום שמכבדים אותך, אתה לא מרגיש שאתה מצד אחד מקבל ונהנה וחייב להראות את התענוג שלך. ומצד שני אתה חייב להחזיר את זה לבעל הבית בכל מיני צורות אחרת הבושה לא נותנת לך אפשרות לקבל.
תלמיד: אתמול התאספנו בעשירייה כדי לממש את העצה שלך. בזמן שהנשים היו פה כל הגברים התאספו אצלי בבית עם הילדים ועשינו סעודה. חבר קנה המבורגרים לכולם, חבר אחר הביא משקאות מפרו וצ'ילה, הכול היה, ממש אירוע של כל העשירייה.
כל היום התארגנו לזה וקראנו את הקטע איך מתאספים, ומזה שנחשוב על נחת רוח לבורא נרגיש טעם של גומי. דיברנו המון בינינו תוך כדי הסעודה על מה זה אומר ודווקא אני הרגשתי שבאותו צ'יפס או המבורגר יש יותר טעם ולא פחות טעם. לא הצלחנו להבין למה מזה שרוצים לעשות לבורא נחת רוח זה לא אמור להביא לשמחה וליתר טעמים אלא דווקא להעדר טעמים. ככל שניסיתי יותר לחשוב על זה ככה הרגשתי יותר טעם.
זה טוב. תנסה לעשות את זה לבד כי עם החברים זה אחרת. תנסה לעשות את זה לבד, ממש אותו צ’יפס, המבורגר, לא חשוב מה ועם הכוונה על מנת להשפיע נחת רוח לבורא או לקבוצה או דרך הקבוצה לבורא, לא חשוב איזה תיאור יהיה, ותראה האם יהיה לך יותר תיאבון.
תלמיד: עוד שאלה שעלתה. כשיש חיבור בתוך העשירייה והרגשה שנולד בינינו משהו, למה זה אמור להרוג את הטעמים ולא להגדיל את הטעמים? גם קראנו מאמרים מ"שמעתי" וכולי שכאילו השכינה צריכה לשמוח מזה שאנחנו שמחים, אם יש בינינו התגלות.
אבל עדיין אין לכם כלי רוחני על מנת להשפיע. אלא אתם צריכים לעבור איזה צמצום, בוא נגיד, ואחר כך להתחיל לקבל את התענוגים האלה בכלים החדשים, בכלים דהשפעה.
אני לא רוצה לקבוע את זה. ניסיתם, ברוך ה' נעשה טוב, היה טוב? קיבלתם תוספת טעם, מה רע? מרוויחים.
שאלה: מה ההבדל בין צמצום להכאה?
צמצום שאני סוגר את הכלים שלי מלקבל ואומר, "לא". כמו ילד קטן, תינוק, אתה לא פותח לו את הפה, לא יכול לפתוח, זה צמצום. הכאה, הוא אומר ככה, אם תהיה לי יכולת לעשות את זה בתענוג לאימא, ליהנות את אימא, אני אשמח לפתוח את הפה, אבל אין לי עכשיו היכולת הזאת, מה אני אעשה? תעזור לי שיהיה לי רצון ליהנות לך ואז אני אשמח לפתוח את הפה.
זאת אומרת צמצום זה ללא תנאים. הכאה זה תנאי, אני מוכן לעשות את זה בתנאי שאם אנחנו נהיה בחיבור בינינו, אני פותח את הפה ודי. המטרה שלי היא חיבור. צמצום, המטרה היא לא חיבור, צמצום זה שאני שומר על עצמי. לא רוצה להיכנס במגע, אין לי כוח ליותר, רק לצמצם את עצמי ולא להיות קשור אליך אחרת אני נשרף מבושה. צמצום זה כבר למעלה מהבושה, זאת אומרת איפה שם הבושה? אני בכלל לא מתחשב בה, אני מתחשב עכשיו באהבה, בקשר בינינו, אני כבר למעלה מהרצון לקבל שלי. זה ביטוש.
תלמיד: אז בהכאה יש חשבון כבר?
ודאי, הכאה זה כבר התקשרות. אם אני סתם מכה זה צמצום, אני מגרש. זיווג דהכאה, כאן זה דבר והיפוכו.
תלמיד: אנחנו אומרים שזיווג דהכאה מורכב מאור חוזר הדוחה, קודם כל דוחים את כל התענוגים.
דוחה, הוא עושה לא על מנת להיות בצמצום, אלא על מנת להיוודע שהוא עושה את זה לא לעצמו.
תלמיד: זה כמו ביטוש על הצמצום?
זה כמו שאורח דוחה ונותן בזה הזדמנות לבעל הבית לעשות הפצרה.
תלמיד: ואז איך פועל האור חוזר המלביש? איך הוא מודד, איך עובד האור חוזר המלביש שהוא בעצם עושה את החשבון?
אני לא יודע אם אני יכול, זה חשבונות פנימיים באורח. עד כמה הוא מעריך את בעל הבית, את היחס של בעל הבית, מה שבעל הבית עושה לו, איך הוא יכול להחזיר את זה לבעל הבית, עד כמה הם יכולים להיות בהתקשרות, הוא בודק את הרגשות, יחסים, ללא קשר עם האורות האלה שממלא עם סלט או משהו. ואחרי שיש התקשרות רוחנית, לבבית, איך הם יכולים להלביש את זה בפועל? ואז הוא יורד לחומר, לרצון לקבל שלו ואיך זה יתממש.
לכן קודם זה בראש, ברגשות ומחשבות, נקיות מההתלבשות אורות בכלים, מהחומר עצמו, ואחר כך הוא מתחיל לבצע. וגם הביצוע זה מהקל לכבד, האורות שנכנסים, נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. הוא לא יכול אמנם להפסיק אותם באמצע, את זה תבינו מהמעשה.
תלמיד: התענוגים מהסלט ומהבירה עצמם מורגשים בתוך הפרצוף, והתענוגים מההערכה והיחס שבעל הבית עשה עבורי מורגשים בראש הפרצוף?
כן, אבל שניהם קשורים אחר כך, זה פרצוף אחד. אבל להרגיש את התענוג הזה בתוך הפרצוף זה מלובש בזה, אתה לא מקבל את הבירה והסלט, אתה מקבל את היחס של בעל הבית קשור לאור פנימי. זאת אומרת בשביל מה אנחנו צריכים את תוך הפרצוף? רק כדי לעצב את הנברא לקבלת ההחלטה הבאה, סך הכול ראשים זה מה שאנחנו צריכים, והגופים הם מכוסים על ידי הראשים. מה שלא הצלחתי לעשות חשבון בפרצוף הקודם, אני מלביש על זה בראש של הפרצוף הבא. לכן יש לי בפרצוף הבא אור יותר גדול, אמנם שהוא מתגלה בפרצוף הקודם.
זאת אומרת ע"ב שממשיך את האור החדש מתגלה בגלגלתא. ס"ג שממשיך אור החדש מתגלה בע"ב ובגלגלתא. זאת אומרת הפרצוף הראשון הוא מוסיף בתוכו, מצטברים בתוכו כל אורות הנרנח"י. ודווקא הפרצוף האחרון, הקטן, שתבינו מכאן ערך הפוך אורות וכלים, מביא אור היחידה בפרצוף הגלגלתא.
תלמיד: למה אנחנו אומרים שהראשים הם חשובים ולא הגוף בעצם? ומצד שני אנחנו אומרים תמיד שהבורא רוצה להתגלות באח"פ, בכלים גדולים וכאילו הראש הוא רק בחינת מעבר.
חשוב לבורא ההחלטה שלנו וקבלת האור בעל מנת להשפיע היא כבר רק מראה עד כמה שההחלטה הייתה נכונה. אין בגוף יותר מאשר הוחלט בראש, אבל אנחנו חייבים את ההחלטה הזאת, את הצגת הנכונות שלנו בפועל.
שאלה: אמרת שלפני קבלת התענוגים הוא מלביש את האהבה שהוא מרגיש מהבורא באהבה מצידו לבורא.
זה בראש הפרצוף, זה בראש הפרצוף קורה, אור חוזר מלביש על האור ישר, יחס על היחס, לפי זה הוא עושה חשבון אחר כך, מה אני צריך לקבל, מה אני יכול לעשות.
תלמיד: איך עובדת מערכת האהבה הזאת?
זה בדיוק איך שהיא עובדת שנקרא "זיווג דהכאה", אבל זיווג, התחברות, השלָמה.
תלמיד: אז הדבר הראשון שם זה להרגיש את האהבה של הבורא?
כן. ומצידי זה נקרא שאני מקבל עול מלכות שמיים. אני הולך על זה כדי לגלות את האהבה שלו אליי למעלה מהטבע האגואיסטי שלי, ואני רוצה להזדהות עימו, כמה שאני אוכל להיות עימו באהבה. וזה מאוד קשה, תתאר לעצמך שזה ילד קטן, תינוק, מה הוא יכול להבין באהבת אימא אליו? אבל הוא רוצה לגלות את זה. ושזה קצת מתגלה הוא מתחיל לסבול, כמה אפשר ליהנות על זה ואיך אפשר להיות עם זה. אלו הייסורים האמיתיים.
תלמיד: איפה לחפש את אהבת הבורא אליי?
דרך העשירייה, דרך כול מה שהוא הכין לך, ובעיקר בירידות, זה נקרא "לעבוד את ה' בלילות", בעיקר דווקא, למה? כי הוא יותר סובל ממך, עד כמה שקומתו לעומתך היא גדולה, כך הוא יותר סובל מזה שהוא מביא לך את הגילוי, הרעב. תתאר לעצמך שאתה אוהב את הילד שלך, או אימא נגיד, אישה, והיא עכשיו צריכה לעורר בו רעב, תיאבון, ייסורים גדולים מאוד. בינתיים הוא סובל, הוא בוכה, הוא לא יודע מה לעשות, הוא צועק התינוק, והיא מעוררת בו עוד יותר ועוד יותר ייסורים עד שהם מגיעים לאיזו רמה נכונה, ואז היא נותנת לו הזדמנות לעשות חשבונות עימה בעל מנת להשפיע.
תראה איזה עצבים, איך צריכים להיות כאן מעצורים לאהבת הבורא לבריות כדי לבצע עליהם כאלה פעולות, לא רק איזה, זה עוד הרבה יותר מזה, כאלה פעולות, כל החושך שהוא מעביר, הסבל שלו זה פי כמה ממה שאנחנו מרגישים, לפי הקומה שלו הרוחנית.
תלמיד: אז בשביל מה הוא מעבר לנו את החושך הזה?
כדי שיהיה לנו תיאבון, שאנחנו נוכל להגיע על מנת להשפיע, לדרגתו. הכול לטובתנו.
תלמיד: תיאבון למה?
תיאבון על מנת להשפיע, אחרת אנחנו לא נבנה את הקומה שלנו. המצב המושלם שצריך להיות, שאנחנו נהיה כמוהו? אנחנו יכולים להיות כמוהו רק בתנאי שאנחנו כל פעם מגלים את עצמנו עוד יותר ועוד יותר שלא כמוהו, מהחושך. ואז פועלים להיות כמוהו במקצת, ועוד יותר מהחושך ועוד קצת דומים לו, וכך "כל פרוטה ופרוטה מצטברת לחשבון גדול"1.
שאלה: אז מה ההבדל בין לקבל ולהרגיש?
לא יודע. איך אתה עם הכיבוד? מה זה לקבל? לקבל זה לקבל, זה לקבל בחשבון נגיד, וגם בחשבון שאתה עושה בראש, אתה צריך להרגיש, אחרת אתה לא יכול לעשות חשבון, אבל כשאתה הולך לעשות חשבון בראש אתה בטוח שלא מקבל בפועל. כאן אנחנו עוד צריכים לברר, זה עוד יתברר לנו בהרבה שלבים איך זה ראש וגוף.
שאלה: תיארת לנו רגשית מאוד כשאנחנו מקבלים מבעל הבית ואיך כאורח אנחנו בחזרה נותנים לו את נחת הרוח. אבל בזמן שזה בהכאה, כאילו בחוץ, שהוא דוחה את זה, איך הוא יכול להחזיק באותה שמחה ובאותו מקום את רגשת האהבה של הבורא?
אם הוא עובד למעלה מהדעת, בלקבל עול מלכות שמיים, הכול להשפיע לבורא, אין לו שום הבדל בין שהוא מקבל, נותן, מחזיר, לא חשוב. כי כל פעולה ופעולה שהוא עושה, ישר או הפוך, היא כולה כדי להשפיע לבורא. והוא בהכרח חייב לעשות אותה, ולכן הוא נהנה מהדחייה, מהצמצום, מכל דבר הוא נהנה, כי זה עוד שלב ועוד שלב, עוד מרכיב בהשפעה לבורא. הבורא בסופו של דבר נהנה, לא סתם מקבלת הנברא, שהנברא נעשה נברא, זאת אומרת דומה לו בעוד משהו, "נצחוני בניי"2.
תלמיד: כל הצמצום כמו שאמרת מקודם, שזה בלי תנאי, שזה לשמור על עצמי. באיזה מקום אני מרגיש כאילו אני דוחה את הבורא, ואין לי עכשיו יחס אתו. יש לי פה יחס רק בלשמור.
בהתחלה כן. תחילת הצמצום זה בגלל הבושה. אבל גם רק תבין שבגלל הבושה, הבושה נשארת במשהו, שעשיתי את הצמצום. יש לי תענוג מהקבלת האור במלכות דאין סוף, יש לי תענוג מזה שעשיתי צמצום ואני עכשיו לא נמצא בבושה, ויחד עם זה יש לי מרירות גדולה מאוד גם כלפי מה שאני עשיתי ולא נהניתי מזה, וגם שיש כאן בעל בית כל כך גדול, כל כך מיוחד, כל כך מושלם שרוצה להשפיע לי, ואני לא מסוגל לקבל ממנו עקב הבושה.
אני לא משייך את הבושה לבעל הבית, אני משייך את הבושה אלי, ואז נמצא במצב מאוד לא טוב אחרי הצמצום. זאת אומרת, הבושה שלי שהיא הביאה אותי לצמצום, היא רק יותר גדלה, שאני עשיתי בושה בגלל שאני לא יכול לסבול את זה שאני המקבל, והוא המשפיע. אבל בעצם לבושה עכשיו אם כך הצטרפה עוד כל הרגשת בעל הבית [שרוצה] למלאות אותי. כי הרגשתי את המילוי הזה ועכשיו אני מסרב, אז לבושה שאני קיבלתי מצטרפת עכשיו הצורה שלא קיבלתי.
זאת אומרת, הבושה עכשיו היא עוברת מהרגשה שלי בבטן הבהמית להרגשה שלי בראש האנושי, הא-לוקי אפילו. אני עכשיו מבין איך הוא מתייחס אלי, ואיך אני התייחסתי אליו, ומה אני עושה. וההרגשה הזאת היא כבר לא נותנת לי מנוחה, אני חייב לעשות משהו. לא לעשות משהו עם קבלת האור, לעשות משהו עם בעל הבית שהוא כל כך מתייחס אלי, ואליו מה אני עשיתי? זה גורם לי כבר להיווצרות המסך.
תלמיד: אם אפשר ללכת קצת אחורה. בשלב ההתחלה אני מרגיש את כל הרוחניות כמו גומי, ואני מרגיש את הגשמיות בכל התענוגים. ואני צריך עכשיו להתחיל להפוך את החשיבות והתענוגים שאני מרגיש בגשמיות, להרגיש אותם ברוחניות, להרגיש אותם ביחס שאני מתקרב לבורא, ביחס שאני נכנס לחלל הריק הזה ומעלה את זה לכיוון אליו. אבל איך אני מתחיל? איך אני יכול לצאת לקבל את הגדלות, את החשיבות וכל זה, ואת הגשמיות להרגיש כגומי? לא להרגיש את הרוחניות, כמו בלי טעם ואין.
אתה חייב לקבל השפעה מהבורא דרך הקבוצה, אחרת לא תקבל את ההשפעה מהבורא. ורק השפעה הזאת היא תביא אותך לקשר הנכון עמו. אין כאן. רק פעולה מלמעלה היא יכולה כאן לעזור.
שאלה: שיעור מדהים. אתה אמרת שכל העבודה צריכה להתרחש בירידות. וככל שאני זוכר את עצמי כשאני בירידה, הדבר היחיד שעוזר לי זה שאני מצמצם את עצמי לחלוטין.
נכון. אני לא אמרתי שעבודה היא בירידה, העבודה היא לצאת מהירידה בזה שאני משייך את הירידה לבורא. בירידה יש בעיה שאנחנו רוצים להתנתק ולא לשייך את זה לבורא. אם אתה מתחיל לשייך את הירידה לבורא ועוד יותר בפרטים ועוד יותר בפרטים, אתה מעורר את יחס הבורא אליך בזמן הירידה, אתה לומד את החושך, זה מאוד יעזור לך אחר כך להתקדם בעלייה. אבל "למצוא את קצה החוט" מה שנקרא, לתפוס את החבל שזורקים לך חברים, מה זה נקרא? זה לתפוס שהירידה באה מלמעלה, כמו שלמדנו היום בקטע לפני השיעור.
תקרא שוב.
קריין: ציטוט מס' 11 מתוך רב"ש ב, " מהו רועי מקנה אברם ורועי מקנה לוט, בעבודה".
"בכל התחלה, האדם מוכרח להתחיל מחדש את קבלת מלכות שמים, ואינו מספיק מזה שהיה לו אתמול בחינת אמונה בה'. לכן כל בחינת קבלת מלכות שמים, נבחנת לבחינה חדשה, היינו שמקבל עתה חלק מחלל הפנוי, שהיה ריק ממלכות שמים, ומכניס את מקום הריק, וממלא אותו עם מלכות שמים. נמצא, שהוא בירר עתה דבר חדש, מה שלא היה מטרם שלקח את המקום ריק, ומילא אותו עם מלכות שמים. וזה נקרא, שהעלה ניצוץ חדש לתוך הקדושה, עד שמרוב עליות הוא מעלה תמיד ניצוצין מחלל הפנוי לתוך הקדושה, נמצא, שמכל ירידה וירידה, הוא בא לידי התחלה חדשה, ומעלה נצוצות חדשים. לכן כשאדם רואה, שיש לו ירידות, הוא צריך להיזהר, שלא יברח מהמערכה, אף על פי שהוא רואה, שהוא לא מתקדם. אלא הוא צריך להשתדל להתחיל כל פעם מחדש. היינו, שזה שהוא מתחיל לעלות, לא יגיד שהוא בא שוב לדרגתו הקודמת. נמצא, שהוא לא עשה שום דבר עם עבודתו, היות שהוא חושב, שהוא עולה עתה לדרגתו הקודמת. אלא הוא צריך להאמין, שזוהי בחינה חדשה, כנ"ל, שכל פעם הוא מעלה ניצוצות אחרים, עד שיעלה את ניצוצותיו השייך לבחינתו."
(רב"ש - ב'. מאמר 6 "מהו רועי מקנה אברם ורועי מקנה לוט, בעבודה" 1991)
קריין: נחזור ל"כתבי בכל הסולם, עמ' 170, טור ב' אות ל"ה.
אות ל"ה
"והנה הביטוש הזה נמשך עד שהאו"מ מזכך את המסך מכל עביותו ומעלה אותו לשרשו העליון שבפה דראש, כלומר שמזכך ממנו כל העביות שממעלה למטה המכונה מסך ועביות דגוף, ולא נשאר בו רק השורש דגוף שהוא בחינת המסך דמלכות דראש הנק' פה, דהיינו שנזדכך מכל העביות שממעלה למטה, שהוא החוצץ בין או"פ לאו"מ, ולא נשאר רק העביות שממטה למעלה, ששם עוד לא נעשה ההבדל מאו"פ לאו"מ, כנ"ל בדיבור הסמוך. ונודע שהשואת הצורה מדביקה הרוחניים להיות אחד, ע"ב אחר שנזדכך המסך דגוף מכל עביות של הגוף, ולא נשאר בו רק עביות השוה למסך דפה דראש, ונעשה צורתו שוה אל המסך דראש, הנה נכלל עמו להיות אחד ממש, כי אין ביניהם מה שיחלק אותם לשנים, וזה מכונה שהמסך דגוף עלה לפה דראש. וכיון שנכלל המסך דגוף במסך דראש נמצא נכלל שוב בזווג דהכאה שבמסך דפה דראש, ונעשה עליו זווג דהכאה מחדש, ויוצאות בו ע"ס בקומה חדשה הנק' ע"ב דא"ק, או פרצוף חכמה דא"ק, והוא נחשב לבן ותולדה של הפרצוף הא' דא"ק."
זאת אומרת מה שלא מסוגל לקבל בבת אחת, זה הולך ומתקבל בהרבה מאוד פרצופים, מנות, מנה אחר מנה, כמו שהוא נכנס עם הספל שלו הקטן לתוך אוצר המלך וכך יכול, או שהמלך רוצה להעביר את האוצר שלו, אבל בצורה כזאת, במנות קטנות. יש כאן עניין של תהליך הצטברותי. במה הוא עוזר התהליך ההצטברותי? אנחנו עוד נדבר על זה. קשה להעביר את זה, להסביר את זה, כי באמת הנבראים לא מרגישים איפה זה מצטבר. הנברא לא מרגיש איפה מצטברים כל היגיעות שלו, המצבים שעבר, הוא לא מבין ולא מרגיש שכל רגע ורגע בכל זאת נכנס לנצחיות, והוא בעצמו שייך לעולם הנצחי, ואין כאן משהו שנעלם, נאבד, אלא כל דבר נשאר ונשמר. אבל ככה זה.
לכן האור מקיף ואור פנימי מבטשים זה בזה, ומחייבים את הפרצוף להזדכך מקבלה על מנת להשפיע. אם ישנה עצירה בתהליך זה דבר הכי גרוע, יותר טוב להיות בירידה, בעלייה, בכל מיני שינויי מצבים רק שלא יהיה ללא פעולה, כי זה מוות. באור העליון, אנחנו מפיזיקה לומדים, שלא יכולה להיות מנוחה. תמיד ככה. באור העליון שנמצא במנוחה המוחלטת, המנוחה המוחלטת שלו זה שהוא משפיע, ורוצה להעביר אותו הרעיון של להשפיע לכל הנבראים בצורה מקסימלית בלתי מוגבלת. כך גם הנברא חייב להבין שכל שינוי הוא יותר טוב מלא לעשות כלום. אומנם שמצד שני כתוב "שב ואל תעשה עדיף", אבל זה מדובר כלפי הפעולות בעל מנת לקבל.
שאלה: לא ברור למה יש הזדככות של המסך.
קיבלתי מבעל הבית בירה וסלט. אחרי שקיבלתי את זה מתגלה שמה שקיבלתי לעומת היחס שלו אליי, לגמרי לא בא בהשתוות. האור מקיף רק מראה לי עד כמה שאני לא עשיתי חשבון נכון כביכול עם בעל הבית, כי בעל הבית כולו, כולו אליי ואני לא.
מה קורה כאן? זה שאני מקבל על מנת להשפיע בתוך הפרצוף, אני מתחיל להרגיש יותר ממה שהרגשתי בראש, זה נקרא "אין חכם כבעל ניסיון". ועכשיו אני רואה את בעל הבית בצורה אחרת, אני מרגיש בתוך הכלים שלי ולעומת האור המקיף שנמצא, שאני לא עשיתי כלום. עשיתי את המקסימום שיכולתי, אבל חיסרון שאני עכשיו עומד בסוף קבלת האור בטבור, לא מרשה לי להישאר כך. אני רואה שלעומת רצון בעל הבית ותוכנית בעל הבית להביא אותי לדבקות בו , עוד לא הגעתי ובכלל איפה זה.
לכן הפעולה שלי אם היא תעצור, דיברנו על זה שהעצירה זה הכי גרוע, היא לא תיתן לא לי ולא לבעל הבית ולא למחשבת הבריאה הכללית, ובכלל מכל הבחינות זה דבר הכי גרוע, מה לעשות? אין לי מה לעשות אלא רק להזדכך. אני לא הולך לקבל אור, עוד קצת מנה על מנת להשפיע, אין לי עדיין, כל החלטה והחלטה זו פעולה בדידה בפני עצמה, כל עוד היא לא מתקיימת עד הסוף אני לא יודע מה לעשות הלאה. ככה זה, קודם ונמשך, סיבה ומסובב, רק בצורה כזאת הם מתקיימים.
אבל אני לא יכול לעצור בטבור, לא מסוגל, זה נגד כל ההחלטות, זה נגד מחשבת הבריאה. זאת אומרת אם אני נשאר כאן, אני עושה פקק ביחסים שלי עם בעל הבית, אני אומר עד כאן ותעזוב אותי, אני לא הולך על כלום יותר. מה שאין כן, אם אני מרגיש עכשיו עוד תוספת אהבה ממנו, מה שהוא הכין ואני עכשיו הרגשתי בי, אז אני חייב לעזוב את ההתפשטות.
בעל הבית כאילו אומר לי, אולי מזה תבינו, מה יהיה עם מחשבת הבריאה, אנחנו בצורה כזאת לא נגיע אליה אף פעם. עשית פעולה? בסדר, אבל מה הלאה? אני לא יודע מה לעשות הלאה. בסדר אתה לא יודע מה לעשות הלאה, אבל מה שעשית זה עשית ובזה אתה מסיים אותה או לא? אם אני מסכים עם מחשבת הבריאה להטיב לנבראיו ב 100% להגיע לדבקות השלמה, אני לא יכול לעצור באמצע, אני חייב להזדכך. מה יקרה הלאה, אני לא יודע, אני יודע שהמצב שאני נמצא בטבור הוא מצב שלא מביא בטוח שום דבר לתיקון.
הנקודה הזאת היא מאוד חשובה, צריכים לחשוב עליה. אני זוכר שאני הייתי ככה כל הזמן בשאלות, שלא מובן לי מה קורה כאן, מה זה ביטוש פנים ומקיף. ביטוש של אור מקיף זה מחשבת הבריאה של גמר התיקון, "אני חייב למלאות את כל הכלים שלך, זה מה שאני רוצה", אומר הבורא.
והנברא מה הוא אומר? "קיבלתי ממך אחוז אחד, תעזוב אותי". הוא לא יכול, הוא מבין שהוא לא צודק. אלא מה נשאר לו? רק להזדכך, אז אני חוזר למצב הקודם. קיבלתי כמה שאני יכול, אני רואה שהדרך הזאת היא ללא מוצא, אני חוזר בחזרה.
אבל כל הפעולות האלו וודאי שהן משאירות רושם, וכשהוא חוזר לפה דראש זה כבר משהו אחר, הוא כבר מתחיל להיות כלול עם כל התהליך הזה בחזרה, הוא נפטר משורש, א', ב', ג', ד', כי הוא חוזר לראש, הוא מבין שיש לו חסרונות נוספים כלפי הרגשת בעל הבית, גדלות בעל הבית, היחס שלו אליי שהתגלה לי עכשיו, אני יכול לעשות כאן משהו, קיבלתי כלים נוספים.
עכשיו, כשאני חזרתי לראש, מה זה נקרא שאני חזרתי לראש? אני מזדהה עם המטרה של בעל הבית, אני מסכים בהכנעתי אליו שאני מוכן לעשות את כל הפעולות כדי לקבל עוד מסכים ולעשות על מנת להשפיע. ואז הוא מקבל עכשיו תוספת כוח, נכונות, חיסרון, יש לו מלמטה, מהזדככות, שהוא מגיע לפה דראש הוא נכלל באור העליון שמופיע בראש, שם זה האור העליון בלתי מוגבל, ואז הוא מקבל כוחות כדי לעשות זיווג דהכאה בה ולהוליד את הפרצוף הבא.
יש כאן עוד שאלות, אבל אתם צריכים לחשוב מה קורה כאן. לא סתם שאלות ותשובות, אני לא רוצה לענות עליהן כל כך. כי סביב זה צריכה להיות מחשבה ובירורים, בלבולים.
תלמיד: התהליך, ההחלטה לא להישאר באותה נקודה ברורה. רק לא ברור למה הוא צריך לחזור לפה דראש, למה אי אפשר לעשות נניח זיווג דהכאה?
איך הוא יעשה, על מה אתה מדבר, מי עושה? ראש הפרצוף? אין ראש הפרצוף רק מה שהיה קודם. מי יעשה? מסך של הגוף לא מסוגל לעשות כלום, הוא לא מסך דראש.
תלמיד: למה לא קורה שם תהליך של בירור נוסף?
איפה זה שם?
תלמיד: בטבור.
טבור לא יכול לעשות כלום, טבור לא מסוגל לבצע כלום, את הכול מבצע הראש. הראש מבצע פעולה שהמסך שעומד בטבור מתחיל עכשיו להזדכך ולהגיע בחזרה לפה דראש.
תלמיד: כשהמסך חוזר לפה דראש, הוא חוזר עם הבחנה של טבור בתוכו?
כן.
תלמיד: במה זה מתבטא?
בזה שהוא עכשיו יכול בצורה אחרת להסתכל על האור העליון שעומד מולו, על בעל הבית.
תלמיד: הוא דורש יותר אור או שהוא מרגיש שיש לו יותר כלי, מה ההבדל?
הוא רוצה עכשיו לעשות החלטה חדשה, עם רשימות החדשות, עם התרשמות החדשה, עם עביות חדשה. הוא עכשיו מבין שהוא נמצא בעביות יותר גדולה ממה שהרגיש קודם, ובהתאם לזה גם בעל הבית לפניו הוא אחר ממה שהיה, הכול השתנה בעיניו.
שאלה: יש מאמר של רב"ש שנקרא "ביאור לפתיחה לחכמת הקבלה" שהוא מסביר שצורה מאד יפה את מה שהסברת עכשיו על חשבון הביטוש ובכלל חלקים מהפתיחה בצורה מאד מאד יפה.
איפה יש לנו את זה?
תלמיד: יש לנו ספר שנקרא "קבלה למתחיל" הגרסה הקודמת לכתבי בעל הסולם, שם המאמר הזה מופיע וגם בכרך ג' של רב"ש. חיבור קצר יחסית, מאד מיוחד שמסביר בשפה ציורית כל מיני עקרונות מהפתיחה, כדאי אולי להביא את זה לשיעורים.
בבקשה.
תלמיד: בעלייה מלמטה למעלה יש תהליך שנקרא "ביטוש"?
בעלייה מלמטה למעלה יש זיווגי דהכאה שהמסך עושה בעלייתו מלמטה למעלה.
תלמיד: אבל יש גם ביטוש להזדככות?
לא, זה לא קורה כך. בכל העליות מלמטה למעלה, כמו שבכלל בכל פעולה ופעולה, קודם נעשית פעולה בראש הפרצוף ואחר כך היא מתרחשת בגוף, או בכניסת האורות מפה ומטה או ביציאת האורות מתוך לראש וחזרה להסתלקות, זה תמיד מלווה בפעולות דראש, אז ביטוש מורגש כאילו בגוף, אבל הפעולה עליו היא רק בראש ותוצאה ממנו בגוף.
תלמיד: בעלייה מלמטה למעלה, איך נעשה המעבר ממדרגה למדרגה?
בראש. ואחר כך התוצאה בגוף.
תלמיד: יש תהליך של ביטוש והזדככות המסך גם בעלייה מלמטה למעלה?
מלמטה למעלה המסך מזדכך, מטבור לפה, ובעלייה הזאת יש שם כבר כל מיני תהליכים. אבל צריכים להבין, שבכל תהליך ותהליך מה שקורה, הראש קובע את התהליך. בראש קודם נעשה חשבון ותוכנית, ואחר כך זה מתבצע בגוף.
תלמיד: אז גם בעלייה מלמטה למעלה יש נניח החלטה מודעת של הנברא על איך שהוא מזדכך?
יש תנאים של הזדככות. עם ראשים וראש תוך סוף.
תלמיד: בצורה שאנחנו חווים את הדברים כרגע, האם אפשר להגיד כזה דבר, הזדככות או אם פתאום מסתלק כל המצב שאנחנו נמצאים בו, זה לא מגיע מתוך בחירה שלנו, נכון? זה פשוט מגיע, ואז הכול נעלם.
כי אין לך מסך. אתם לא שולטים במצב. אבל אם תשלוט על המצב, אז אתה גם תוכל לשלוט על כניסת האורות אחד אחד ויציאת האורות אחד אחד, ודאי. זה הכול נמצא תחת שליטת הנברא.
שאלה: מאז שלומדים את הפתיחה, לא רק שאני לא מבין כלום, אני מפתח יחס של ממש שנאה וכעס כלפי הלימוד, דחייה כזאת שאף פעם לא הרגשתי. אני לא מסוגל לשמוע את זה, אבל מנסה להיתכלל, מנסה לשמוע מה החברים אומרים.
אז תנסה לעשות מהיום למחר סידרת ציורים קטנים, שהם מציירים את היחס של הבורא והנברא. בקבלה, בהשפעה, בהזדככות, קבלה יותר, קבלה פחות, איפה הוא חושב, איפה הוא מקבל. תלך בצורה אחרת, שאתה רוצה עכשיו לתאר את המצב.
תלמיד: יש רק כמה רגעים שזה מתלבש.
אתה חייב יותר ויותר להעביר את זה דרך ההרגשה הפנימית שלך. ואם הכול לא ניכנס בצורה ישירה, אז דרך השכל, תצייר.
תלמיד: מה עושים כשיושבים פה שעתיים והלב דופק מעצבים, אני לא יודע איך להגדיר את זה?
להעביר את זה להרגשה. איך האורח ובעל הבית יכולים להשתלב. תתחיל לעשות מזה סיפור. בעל הבית רוצה כך, האורח רוצה כך, הם משפיעים אחד על השני, מסכימים, לא מסכימים, כמה מקבלים, כמה נותנים. בסך הכול זה דברים שאנחנו יכולים להרגיש אותם, ואפילו לבצע אותם.
תלמיד: כל כך ברור שאפשר להרגיש את זה, אבל כשאני מסתכל על השרטוט, ועל מה שהחברים אומרים, זה יוצר לי התנגדות כפולה.
התנגדות זה טוב, זה דווקא סימן טוב. שאתה מגלה באמת איפה אתה נמצא לעומת הסיפור הזה, אתה לא רוצה להיות בו, יפה. אבל תלמד אותו ככה תיאורטית. זה ככה קורה באיזה רקיעים עליונים.
תלמיד: אני מרגיש אפילו שאני לא רוצה ללמוד את זה.
בסדר גמור, אתה לא יחיד.
קריין: עמוד 171 טור א' אות ל"ו.
אות ל"ו
"ואחר שפרצוף ע"ב דא"ק יצא ונשלם בראש וגוף, חזר גם עליו ענין הביטוש דאו"מ באו"פ ע"ד שנתבאר לעיל בפרצוף הא' דא"ק, והמסך דגוף שלו נזדכך ג"כ מכל עביות דגוף עד שהשוה צורתו לבחינת מסך דראש שלו, ונמצא אז שנכלל בזווג שבפה דראש שלו, ונעשה עליו זווג דהכאה מחדש שהוציא קומה חדשה של ע"ס בשיעור קומת בינה הנק' ס"ג דא"ק, והוא נחשב לבן ותולדה של פרצוף הע"ב דא"ק, כי יצא מהזווג דפה דראש שלו. ועד"ז יצאו ג"כ הפרצופין שמס"ג דא"ק ולמטה."
זאת אומרת, היה לנו זיווג בראש, התלבשות אור ישר באור חוזר, אור פנימי מזה התפשט בתוך הגוף ואור מקיף ביטש בכל העניין הזה, ואז מסך שעומד בטבור התחיל להזדכך בחזרה לפה (ראו שרטוט מס׳ 7). ואז הוא מזדכך ד' ג' ב' א' עד שמגיע לשורש, לפה דראש. ואז יוצאים אורות מתוך הפרצוף, אור יחידה חיה נשמה רוח נפש, בצורה הפוכה. ואז הכלי נשאר ריק, נעשה כלי חדש יותר זך, יותר קל, יותר חלש מקודם, והוא מקבל בעל מנת להשפיע את המנה הבאה. עוד קצת מבעל הבית, עוד קצת מבעל הבית ועוד קצת מבעל הבית, בסך הכול מפני שיש לו חמש דרגות עביות הוא מקבל חמש מנות, וכך הוא בונה את סידרת הפרצופים מהפרצוף הראשון, אחת שתיים שלוש ארבע חמש, עד שכולם מגיעים למצב שהוא גומר את כל העביות שלו, שיש כאן עביות ד' ג' ב' א' ושורש. וכך נגמרים חמשת הפרצופים של עולם אדם קדמון (ראו שרטוט מס׳ 7).
שרטוט מס׳ 7
בהזדככות הפרצוף מטבור לפה הוא עובר מצבים. מצבים מצבים מצבים, כאילו יוצא מקבלת המנות שקיבל מבעל הבית, עד שחוזר למצב שלא רוצה ולא מקבל כלום. וכאן נעשה חשבון, כי הוא מגיע עם הרשימות למטה שיש לו מהגוף, תוספת שהרגיש מה היחס של בעל הבית אליו, אז הוא יכול לעשות חשבון, אבל חשבון פחות מקודם. כי עכשיו הוא הרגיש עד כמה שבעל הבית באמת מתייחס אליו בטוב, באמת הכין הכול בשבילו. אז ודאי הוא יכול להיות בהשתוות הצורה עימו בצורה פחותה יותר, כי מרגיש שאין לו כוחות לענות לכל היחס של בעל הבית אליו. ולכן הפרצוף השני שהוא פרצוף ע"ב הוא פחות מגלגלתא, פרצוף ס"ג פחות מע"ב וכן הלאה. כי כל פעם הוא מגלה יותר ויותר עד כמה שבעל הבית נמצא באהבה אליו, עד כדי כך שהוא לא מסוגל להחזיר לו את זה.
אבל בסך הכול, כל חמשת הפעולות הללו הן מתוך זה שקיבל אור פנימי בגלגלתא. זה כבר מפעיל אותו עד סוף התהליך, שחייב להגיע למסך אפס, הזדככות המסך הסופית. שאפילו שנשאר לו קצת על מנת להשפיע, הוא מממש, וכשכבר אין לו שום כוחות בזה, אז נפסק פרצוף אדם קדמון, עולם אדם קדמון.
שאלה: למה הוא מתחיל מעביות ד', כי כעקרון זה אמור להיות הפוך, זה אמור להתחיל מעביות שורש?
ההזדככות?
תלמיד: לא ההזדככות אלא כל התהליך, הקבלה שלו, הכול הולך על עביות ד', הולך על הכול?
מקסימום להשפיע. מה אתה רוצה?
תלמיד: אבל הוא עשה צמצום, הוא אמר אני לא רוצה.
אחרי הצמצום הוא עושה חשבון כמה שהוא יכול להשפיע לבורא, ומקסימום כמה שהוא יכול להשפיע הוא עושה. אחרת זאת לא השפעה.
תלמיד: נכון, אבל הוא יושב מול בעל הבית, והוא אומר אני לא יכול לקבל ממך כלום, אני עושה צמצום. ואז הוא אמור להתחיל ממנה קטנה, אחרי שצמצמתי את הכול, בוא ננסה קצת, אבל בעביות ד' הוא אומר בוא נלך על כל השולחן?
לא. איך תעשה קצת אם אתה יכול לעשות יותר? אם בעל הבית רוצה שאתה תקבל הכול ואתה עושה קצת, אז עם מה אתה עושה חשבון? לא עם בעל הבית, לא להעביר לבעל הבית תענוג. אתה יכול להעביר לבעל הבית תענוג גדול ואתה אומר לא, הוא הכין בשבילי ים, ואני מחזיר לו כפית.
תלמיד: אבל בד' דד' לפני צמצום א' הוא כאילו כן הלך על הכול, קיבל הכול, ואז החליט שהוא לא יכול?
הוא לא קיבל, זה לא שהוא החליט לקבל. לפני הצמצום לא היתה לו שום החלטה, עדיין לא היה נברא, עדיין זה ד' בחינות דאור ישר. אור ישר עושה את הכול.
שאלה: למה העביות משתנה?
כי הנברא מחליט, הנברא מחליט להשתמש עם פחות עביות, יותר עביות.
תלמיד: למה זאת לא אותה מידה כל פעם?
איך יכול להיות? עביות זה רצון.
תלמיד: כמו שקראנו בקטע בהתחלה, שכל פעם יש עיניים חדשות, מצב חדש, כל פעם גלגלתא.
כן, זה נקרא חדש.
תלמיד: נכנסתי למסעדה אכלתי ובאתי למחרת, למה אני זוכר את הטעם של יום אתמול? באתי ביום חדש, במצב חדש, כמה כסף יש לי, עוד פעם גלגלתא.
לפי מה אתה בודק? "אין חכם כבעל ניסיון". יש לך ניסיון, יש לך כסף, יש לך טעמים, יש לך תפריט לפנייך ואתה בודק.
תלמיד: אבל כל יום צריך להיות מצב חדש, עיניים חדשות, לפי מה אני אבדוק?
לא. אחרת אתה כל יום מטומטם, לא בעל ניסיון, אתה לא יכול לעבוד עם הכלים. כל העניין הוא להביא את הנברא למצב שהוא מכיר את כל התענוגים, מבין אותם, משתמש בהם בעל מנת להשפיע בצורה מלאה, בהכרה. לא נכון, זה דווקא ההיפך.
שאלה: בכל הפתיחה אנחנו לומדים את הכול לפי המשל של האורח ובעל הבית. יש לפניו מנות ותענוגים והוא לומד איך דרך המנות והתענוגים לגלות את האהבה ואת היחס של הבורא אליו ולהחזיר לו אהבה. כמו שלימדת אותנו היום שהיחס מלביש יחס, וכך נבנה הראש. איך אני צריך לחפש את האהבה ואת היחס של הבורא כשהוא נותן לחבר או לחברה מחלה קשה?
זה תלוי בהכרה שלי שאני מקבל רע כטוב, אם אני יכול להתעלות למעלה מהדעת לאמונה, שכל מה שהבורא עושה עשה הכול לטובה, אז אני מברך על הרע כמו על הטוב. ואז אין בשבילי בכלל רע, אלא שזה רק מתגלה כך כלפיי הנבראים. אבל זה בתנאי שאני מקבל את זה גם בצורה כזאת כשזה מגיע אליי. זה כבר תיקונים גדולים, אבל אין רע.
שאלה: כמו שצריך להרגיש את האהבה של הבורא, צריך גם להרגיש את אותו הדבר מהקבוצה?
אני צריך להתייחס לקבוצה כמו להבעה החיצונה של הבורא. הבורא מייצב קבוצה, האמת שהיא לא קיימת, אלא הוא עיצב לי את המציאות הזאת, שהמציאות הזאת כאילו קיימת, ואני מקבל אותה כיחס שלו אליי.
תלמיד: אני צריך להרגיש אהבה מהקבוצה, יחס מהקבוצה, שיעורר בי בושה?
אתה צריך להביא את עצמך למצב שאתה מרגיש מהקבוצה אהבה והשפעה טובה, וזה מעורר אותך להחזיר להם את זה.
תלמיד: וכשמגלים יחס כזה כלפי חבר זה מוציא אותו מירידה?
אלו כבר דברים יותר מורכבים. לאו דווקא מוציא מירידה, לא מוציא מירידה, זה הכול תלוי איך אני מקבל את המציאות. האם אני רואה את הקבוצה שהיא קיימת או שהיא בכלל לא קיימת, אלא רק נראית לי ככה, כיחס הבורא אליי, שכך מתחלק לעשירייה ומופיע כלפיי.
שאלה: קטע ההכנה שהיה בבוקר, איך אפשר להפיק ממנו את המקסימום?
קודם כל תשמע את זה עשר פעמים, אחר כך נדבר.
שאלה: ההסבר האחרון שנתת לא כל כך ברור, כאילו אני גלגלתא ועשיתי חשבון וראיתי שלא הצלחתי.
איפה לא הצלחת?
תלמיד: היה ביטוש אור מקיף ופנימי, ואז יש הזדככות.
על מה שעשית חשבון, הוא היה חשבון נכון.
תלמיד: בראש.
כן. הוא היה חשבון נכון ועשית פעולות נכונות, רק שעכשיו התגלו עוד תנאים חדשים שכלפיהם אתה נראה חלש, מפגר וכן הלאה. אז מה? אבל מה שעשית, עשית, זה נרשם בנצחיות.
תלמיד: אבל אמרת שבמצב הבא אני רואה שגיליתי יותר אהבה מהבורא ואני הולך לעשות פעולה על עביות יותר נמוכה. אז כבר בטוח שאני לא אצליח עוד פעם לרצות את האהבה מהבורא.
בכל זאת אתה עושה את המקסימום כמה שאתה יכול, כך אנחנו עושים באמונה למעלה מהדעת. אם יש לי אפשרות להשפיע עוד פרוטה, אני עושה את זה בשמחה גדולה ובהתרוממות.
תלמיד: מאיפה באה לנברא מחשבה כזו?
זה בא מתוך הרצון להשפיע. שאפילו משהו, זה כבר השפעה מצידי, אני כבר נמצא בפעולת השפעה, דבוק אליו. ואם אני דבוק אליו בפרוטה ועוד פרוטה ועוד פרוטה, זהו, אני לא דורש יותר. אני רק דורש להיות תמיד בהשפעה, במקצת, כמה שאפשר.
תלמיד: ולא נכנס בחשבון בכלל שאני לא אצליח להשפיע?
אני לא עושה חשבון על כמה "אני", אלא עד כמה "אני לו", ולכן בשבילי הפרוטה הזאת שווה הרבה מאוד.
שאלה: זאת אומרת, בביטוש מתחיל השורש של עול מלכות שמיים של הפרצוף הבא.
כן, נכון, זה נקרא יצירת הכלים לפרצוף הבא, הזדככות המסך לאצילות הפרצוף.
שאלה: לפי מחשבת הבריאה בכל התהליך הזה, כניסת האורות, ביטוש, ממש אין מקום לטעות. איפה השיבוש של התוכנית, איפה השיבוש של מחשבת הבריאה?
אין שיבושים, אנחנו עוד לא הגענו לשבירה. אנחנו נלמד שהטעות הזאת היא בגלל שהבורא בלבל אותנו, בכוונה.
תלמיד: זה גם במחשבת הבריאה?
גם, וודאי, שום דבר לא קורה סתם. אין. אפילו הטעויות שאתה עושה לבורא זה הכול מתוכנן. אלא זה רק אתה אוכל את עצמך שאתה עשית טעויות, אבל אצלו זה בדרך.
שאלה: בתחילת הקטע נאמר שיש לעלות ניצוצות אחרים ואז את הניצוצות שלך. מה זה אומר, לעלות ניצוצות ואיזה ניצוצות אחרים?
אנחנו עכשיו לא מדברים על זה, אלו תיקונים שאחר כך יהיו, אחרי השבירה.
שאלה: באחד השרטוטים הקודמים כתבת שאור ישר שווה לאור פנימי פלוס אור מקיף. זה ככה?
כן.
תלמיד: למה?
כי זה אור שמתגלה כלפי הפרצוף, שהפרצוף יכול לגלות, הוא מגלה אותו מתוך מסך דראש. זה לא סתם אור שקיים, זה אור שהפרצוף מסוגל לגלות כבעל הבית שנמצא לפניו. ואז הוא מחלק את זה ליחס שלו לבעל הבית, בצורה שהוא מקבל על מנת להשפיע, וליחס של בעל הבית אליו, שהוא לא יכול לקבל בעל מנת להשפיע ונשאר מבחוץ. לאור פנימי ולאור מקיף.
תלמיד: אז מה היה צריך להיות כתוב?
שאור ישר שווה לאור פנימי פלוס אור מקיף.
שאלה: כשגלגלתא עושה זיווג דהכאה לבחינה ד', היא מתמלאת באור נפש?
כן. אצלה זה אור הנפש.
תלמיד: וכשב"ן משתמש בעוביות שורש, הוא ממלא את גלגלתא?
מתמלא באור הנפש, אבל גלגלתא מתמלאת באור היחידה.
תלמיד: זאת אומרת, הוא ממלא את גלגלתא באור היחידה.
לא הוא ממלא, הוא מעלה את החיסרון לגלגלתא, גלגלתא עושה זיווג כדי למלאות אותו, את ב"ן, הפרצוף האחרון, והיא בזה מתמלאת באור ביחידה.
תלמיד: אבל איך זה כשב"ן מפעיל את העביות הקטנה שורש, הוא מסוגל לגרום לגלגלתא להתמלא ביחידה?
מתוך אהבת גלגלתא אליו. איך התינוקות מעלים כאן מלא פעולות בעולם שאנחנו בונים בשבילם מפעלים ומה לא, זה מתוך אהבה.
תלמיד: אבל זה כאילו יוצא ערך ישר אורות וכלים ולא הפוך.
ערך הפוך אורות וכלים זה כבר משהו אחר, זה בתוך הפרצוף. אבל כאן זה שהקטן שזה הב"ן, מעורר את אור היחידה שבגלגלתא, זה לא הפוך, לגלגלתא מגיע אור היחידה, מי מעורר? הקטן ביותר. לכן אנחנו רק צריכים להבין מזה שאם אנחנו הקטנים, זה לא מוריד מהחשיבות שלנו, דווקא ההיפך, אם אתה מצטרף לכל הכלי הזה ועכשיו אתה מתחיל לעבוד בצורה רוחנית, אתה מעורר אורות גדולים מאוד. זה כל העניין של "עקבות המשיח".
קריין: עמוד 171. אות ל"ז.
אות ל"ז
"והנה נתבאר יציאת הפרצופין זה למטה מזה הנעשה מכח הביטוש דאו"מ באו"פ המזכך המסך דגוף עד שמחזירו לבחי' מסך דפה דראש, ואז נכלל בזווג דהכאה הנוהג בפה דראש, ומוציא ע"י זווגו קומה חדשה של ע"ס, שקומה חדשה זו נבחן לבן אל פרצוף הקודם. ובדרך הזה יצא הע"ב מפרצוף הכתר, והס"ג מפרצוף ע"ב והמ"ה מפרצוף ס"ג, וכן יתר המדרגות בנקודים ואבי"ע. אלא עוד צריכים להבין. למה יצאו הע"ס דע"ב רק על בחי"ג ולא על בחי"ד. וכן הס"ג רק על בחי"ב וכו', דהיינו שכל תחתון נמוך במדרגה אחת כלפי עליונו, ולמה לא יצאו כולם זה מזה בקומה שוה."
ישנה שאלה, למה ישנה ירידת הפרצופים, ובכלל כל התהליך הזה מאיפה הוא נובע, מהי הסיבה? אנחנו לומדים חכמה שהכול מתרחש לפי חוקים מוחלטים.
קריין: אות ל"ח.
אות ל"ח
"ותחילה יש להבין למה נחשב הע"ס דע"ב לתולדה של פרצוף הא' דא"ק, אחר שיצא מהזווג דפה דראש דפרצוף הא' כמו הע"ס דגוף הפרצוף עצמו, וא"כ במה יצא מבחינת פרצוף הא' להיות נחשב כפרצוף שני ותולדה אליו." תשתדלו להתאמץ, לא כדי לדעת "לא החכם למד", אלא ההשקעה הזאת זו השקעה ברוחניות. כשאתם רוצים להתקרב, רוצים לאחוז, רוצים להכיר. לא תהיו מזה חכמים אפילו אם תדעו בעל פה את כל החומר, אלא ההשקעה הזאת, המאמץ הזה מביא יותר מאור המחזיר למוטב. הוא מתקן אתכם ומביא לכם כלים רוחניים ואז אתם מרגישים את מה שלומדים.
אז בבקשה להתאמץ אפילו ללא שום שאלות, העיקר בשבילי זה המאמץ, זה הכול, רק מאמץ. זה נקרא "עבודה" אני עושה את זה וזהו.
"וצריך שתבין כאן ההפרש הגדול ממסך דראש למסך דגוף, כי יש ב' מיני מלכיות בפרצוף:
הא' הוא מלכות המזדווגת, בכח המסך המתוקן בה, עם אור העליון, כנ"ל.
הב' היא מלכות המסיימת, בכח המסך המתוקן בה, את אור העליון שבע"ס דגוף.
וההפרש ביניהם כרחוק מאציל מנאצל, כי המלכות דראש המזדווגת בזווג דהכאה עם אור העליון, נחשבת לבחינת מאציל אל הגוף, כי המסך המתוקן בה לא הרחיק אור העליון עם הכאתו בו, אלא אדרבא שע"י אור חוזר שהעלה, הלביש והמשיך את האור העליון בבחינת ע"ס דראש, ונמצא מתפשט ממעלה למטה עד שנתלבשו הע"ס דאור העליון בהכלי דאו"ח הנקרא גוף, וע"כ נבחן המסך והמלכות דראש בבחינת מאציל להע"ס דגוף, ולא ניכר עדיין שום בחינת מגביל ומדחה במסך ומלכות הזאת.
משא"כ המסך והמלכות דגוף, שפירושו, שאחר שהע"ס נתפשטו מפה דראש ממעלה למטה, אינם מתפשטים רק עד המלכות שבע"ס ההם, כי אור העליון אינו יכול להתפשט תוך המלכות דגוף, מפני המסך המתוקן שם המעכבו מלהתפשט אל המלכות, וע"כ נפסק הפרצוף שם ונעשה סוף וסיום על הפרצוף. הרי שכל כח הצמצום והגבול מתגלה רק במסך והמלכות הזאת של הגוף, ולפיכך כל הביטוש דאו"מ באו"פ הנ"ל, אינו נעשה רק במסך דגוף בלבד, כי הוא המגביל ומרחיק את האו"מ מלהאיר בפנימיות הפרצוף, ולא במסך דראש, כי המסך של הראש הוא רק הממשיך ומלביש האורות, ואין עדיין כח הגבול מתגלה בו אף משהו."
נצטרך להמשיך בזה מחר, אני רואה שאתם כבר עייפים.
שאלה: המסך דגוף עושה משהו או שהוא פסיבי לגמרי, והוא רק רפלקס כזה?
את הכול עושה הראש, רק תלוי על איזה חלק מהפרצוף הוא שולט עכשיו. אנחנו אומרים מסך דגוף עושה פעולה, מסך דסוף עושה פעולה, אבל זה הכול הראש בלבד.
שאלה: איך אפשר לקבל את גישת הבורא, את פעולת הבורא בכל מחשבה או משהו שמתעורר בנו?
אתה רוצה לראות את זה? מהזדהות עם הבורא אתה תראה איך שהוא פועל עלייך. יש תוכנה כזאת שחבר יכול להיכנס למחשב שלי ולהפעיל עליו שליטה מרחוק. שליטה מרחוק זאת אומרת שאני מסתכל על המסך ואני רואה כאילו מישהו נכנס לתוך המעיים שלי ומתחיל לעשות שם משהו. איך יכול להיות שמבחוץ הוא פתאום משנה לי שם את כל הדברים ועושה? אותו הדבר כאן, אתם חושבים שאתם עושים משהו? זה לא אתם עושים, הבורא עושה, רק שזה לא מגולה. בפעולות האלו הוא רוצה לעורר אתכם, שתרצו לגלות אותו, אבל הוא יתגלה רק לפי השתוות, עד כמה שאתם תרצו, תסכימו מראש שהוא עושה את זה.
תסכימו ואז הוא יתגלה, וזה יהיה לטובת שניכם. אתם תרגישו בזה עוד דבקות, התחברות, שהוא פועל בכם ואתם רוצים שכך יהיה. אתם פשוט עושים צמצום על ההשתתפות שלכם, על ההתנגדות שלכם, שיעשה מה שהוא רוצה. זה הכול, קבלת עול מלכות שמיים. גם בירידות, גם בעליות. חובה.
לא יכולים? להתקפל, שיעשה, אני מכניע את הראש כמו רבי עקיבא, אין לי ברירה, אני מחכה. אני מגיע לחוף, אני מגיע לאיזה מצב שיש לי יותר כוחות. כוחות למה? שאני אוכל להזדהות עימו, אז זה נקרא שהגעתי לחוף, שאני שוב מתחיל להיות עם יסוד תחת הרגליים. איזה יסוד? לא יסוד בתוך הדעת, אלא למעלה מהדעת, כשאני מסוגל לשייך את עצמי אליו, שהוא יעשה את כל הפעולות בתוך מחשב שלי. ככה זה.
שאלה: אחרי גילוי התנאים החדשים אצל בעל הבית הרצון שלי נעלם, כך יוצא כביכול?
לא. למה נעלם?
תלמיד: הוא מתכון כנראה למזדכך.
המסך מזדכך, הרצון לא מזדכך, ברצון אין הזדככות, רק במסך. זאת אומרת אותו כוח שהרגשתי בי, שאני רוצה להשפיע לבעל הבית לאט לאט נעלם. ככה זה.
תלמיד: והתנאים החדשים האלה מתווספים לרצון או לעביות של הרצון?
התנאים החדשים מתווספים לעביות שברצון ואז אני צריך לעשות חשבון ולבקש, להתפלל שתהיה לי התגברות, שיהיה לי כוח מסך, שאני אוכל לעבוד עם התנאים החדשים שוב בעל מנת להשפיע. זאת אומרת להזדהות עם הבורא, הוא לי ואני לו. ואז במידות האלו אני מעלה ומעלה את עצמי לעומתו.
שאלה: שאלה, מה ההבדל בין השפעת האור המקיף לבין האור הפנימי על הפרצוף?
אני הייתי בהחלטה שמכל מה שיש לפניי מהמנה הזאת אני מוכן לבלוע אותה ולהיחנק, ממש כל כך אני רוצה אותה, ואני לוקח רק 10%, אז אני לוקח בעדינות עם המזלג קצת וקצת מגרד את הדבר ומכניס לפה. ואז מזה יש לי רק טעם אבל לא מילוי ממש.
מה קורה הלאה? האור מקיף שנשאר, 90% וודאי שהוא לוחץ, אני רואה, אני עכשיו מזהה בתוך הצלחת עם כל האוכל הזה ועם האדים שעולים וזה משהו שאני עוד יותר רוצה, נכון? אז אני נמצא עכשיו במצב יותר קשה ממה שהייתי קודם לפני קבלת התענוג חלקית. זאת אומרת המצב אחרי קבלת קצת אור הוא הרבה יותר קשה ואנחנו לא עושים כאן חשבון בעל מנת להשפיע, שאני מגלה קשר עם הבורא, דבקות עימו, מידת האהבה, מידת ההתחברות, מדרגה רוחנית שאני רכשתי. אנחנו נותנים דוגמה מהבהמיות, זאת אומרת זה דברים עצומים, לקבל אפילו 5%, 10%, 1% על מנת להשפיע זה מביא אותך לדרגת הבורא במשהו, אתה מתחיל לראות מה זה, זה פער בין העולמות. לכן החשבון אחרי קבלת האור בעל מנת להשפיע, הוא הרבה יותר קשה. שונה בוא נגיד, שונה לגמרי.
שאלה: שאלה בדיוק על הנקודה הזאת, מה הקשר בין האור המקיף שמתגלה בביטוש בטבור בפרצוף לבין הפרצוף הבא?
לפרצוף הבא אין אור מקיף.
תלמיד: לא, האור מקיף שפועל על הביטוש.
אור מקיף פועל רק בנקודה שהיא רק במסך דגוף שעוצר את קבלת האורות. כל עוד אני אוכל ואוכל, עד שאני גומר את 10% שלי, אין אור מקיף. אין. מתי הוא מתגלה? כשאני אמרתי "זהו, יותר מזה אני לא מקבל", אז מופיע בעל הבית ומתחיל להפציר.
תלמיד: ועל התוספת הזאת, גם בעל הסולם כותב כאן בפתיחה, הוא קורא לזה הארה של אור מקיף שפועלת על הנקודה הזאת. איפה זה מורגש, יש איזשהו חלק בפרצוף?
זה מורגש איפה שאתה עוצר את החשבון. איפה עשית? בראש. בגלל מה? כי עצרת את קבלת התענוג כאילו בגוף. זה הכל מורגש בראש ומחליט בראש והכל עושה הראש. למה אנחנו אומרים שזה שייך לגוף? רק כדי לציין את הדברים האלה, אבל בעצם זה הכל ראש.
תלמיד: בעצם זה לא חלק מהאור מקיף, זה ממש כמו קו דק בתוך האור מקיף, זה נקודה.
אני לא יודע, יש לך בלבול, אור מקיף שקיים סביב הפרצוף שמתגלה רק אחרי שהמסך יורד לטבור ואומר סטופ, האור מקיף הזה מופיע ולוחץ על המסך הזה ומבטש אותו.
תלמיד: כן, אבל אני לא מרגיש את כל האור מקיף, אני מרגיש רק חלק.
אתה מרגיש את כל האור המקיף שנשאר לך מבחוץ. כי את האור המקיף הזה שנמצא מבחוץ אתה יצרת על ידי זיווג דהכאה שבפה. אתה יצרת אותו, אז בטח שאתה מרגיש.
מתי אתה מרגיש שנשאר לך מבחוץ? מתי שקיבלת והפסקת לקבל.
תלמיד: איך אני מסוגל להרגיש את כל מה שמבחוץ?
כי על זה עשית צמצום בראש ואתה אומר "את זה אני לא מקבל וזה כן". אתה עשית על על מנת לקבל לכל ואחר כך על חלק אמרת, על מנת להשפיע אני מקבל. כשגמרת את העל מנת להשפיע מתעורר החלק ההוא.
תלמיד: אם נחזור לבעל הבית והאורח, נניח המרק והסלט זה האור פנימי שלי, אני מרגיש את שלושת המנות הנוספות שעליהן אני אומר לא, או שאני אומר יותר מזה אני לא יכול?
אתה מרגיש שלוש מנות הנוספות מתוך זה שאכלת סלט ובירה, דברים לא כל כך חשובים. אבל אתה הרגשת את אהבת בעל הבית אלייך בפועל, את היחס שלו, ולכן אתה עכשיו מגלה את האור המקיף הזה הרבה יותר ממה שעשית עליו צמצום בראש. תעשה עכשיו צמצום על היחס של בעל הבית. זאת אומרת יש לך עכשיו עבודה הרבה יותר קשה ואתה אומר אני לא יכול עמוד בזה. אז איך תגיע למחשבת הבריאה להטיב לנבראיו, לגמר התיקון? אני לא יודע. אז מה אתה עושה? אני לא יכול לעמוד, אני לא יכול להישאר, אז אני מזדכך.
תלמיד: זו הזדככות ממש כמו בריחה.
כאילו בריחה. כאילו בריחה זה נכון, אבל מתוך זה שאני לא יכול להגיע לקבלה בעל מנת להשפיע ב100%, לדבקות השלמה. בגלל חוסר כוח השפעה אני מגיע להזדככות ולא מתוך זה שאני רוצה לברוח מקבלה או ממשהו.
תלמיד: זה כי אני לא יכול לקחת את זה למעלה מהדעת, זו הבעיה?
לא מסוגל. כן. זה אותו דבר. או זיווג דהכאה או אמונה למעלה מהדעת, לא חשוב.
תלמיד: כאילו אני פועל מתוך האור פנימי, מתוך הדעת.
לא, לא, תפסיק.
שאלה: האם יש איזה תרגיל שאפשר לעשות במהלך היום שיכול להמחיש את עבודת המסך?
תעשו כל מה שאתם רוצים, אני לא רוצה להכתיב לכם תרגיל, אבל תרגיל חייב להיות ואתם צריכים ללבן אותו יותר ויותר. ולא חשוב כמה שתתבלבלו, אבל זה יסתדר לכם, זה יסדר לכם את הדברים. הדוגמה עם בעל הבית מובנית, איך שזה קורה בתוך הפרצוף בבקשה תעשו. מאוד חשוב.
תלמיד: את הדוגמה עם הבעל הבית אפשר כאילו לתרגל עם חברים?
כן. בבקשה. אתה והחבר. שיפציר בך יותר ואתה אומר לו לא וכן ולא ואיפה כאן בדיוק הדעת, אמונה למעלה מהדעת, למעלה מהטעמים, בתוך הטעמים, אם אני לא ירגיש את הטעמים איך אני מהנה לבעל הבית וכן הלאה. משחק של בעל הבית איתי, שזה הכול כאילו מצידו משחק, הוא משחק עם ליוויתן, למה אני מקבל את זה בצורה כל כך רצינית. הכול נמצא בפנים. זו דוגמה ממש.
תלמיד: בסופו של דבר אלה חשבונות כמה אני מקבל וכמה אני משפיע לחברים, זה החשבון.
כן, אבל באיזה נתונים? בתענוגים גשמיים ובחשבונות רוחניים.
תתחילו לברר, אין לי כל כך עוד מה להוסיף.
שאלה: למה את הבושה הנברא מייחס לעצמו? אם בעצם, כל הרגשות שלו, כל המצבים שלו, את הכול הוא מייחס ליחס שבא מהבורא?
כי כך הוא מרגיש. מה זה חשוב שהבורא מביא לי בושה? כמו שאתה אומר למישהו תתבייש לך, אתה רוצה להכניס לו את הבושה, אבל עד שהוא לא מרגיש מה זה ששייך, מה זה שווה?
תלמיד: כי אנחנו לומדים לייחס הכל בעצם למה שבא מהבורא, שום דבר לא בא מעצמנו, אנחנו רק שומרים על הקשר איתו. אז למה כשבא מצב שנקרא בושה אז אנחנו אומרים זה אני עשיתי או אני ביטלתי?
כי אני מרגיש. אני מרגיש שזו תוצאה מפספוס שלי, ממשהו של אי שלמות שלי.
תלמיד: אבל צריך להגיד שאין עוד מלבדו, זה ממנו בא.
אז אתה אם אתה אומר "אין עוד מלבדו" אז בכלל אין לך שום חשבון, אז אני לא קיים, לך לאומן שלא עשאני, אני סתם ככה איזה רוח רפאים לפנייך, כך אתה רוצה להתנהג?
תלמיד: לא.
אז מה? כלפי הרצון לקבל שנקרא נברא יש לך את כל ההבחנות.
תלמיד: אפשר עוד שאלה על התרגיל היומי שעשינו?
כן.
תלמיד: מה שהחבר קודם תיאר אני חושב שהרבה אנשים הרגישו את זה, גם בעשיריות, במשך כל היום.
מה?
תלמיד: שהאוכל מקבל הרבה יותר טעמים. לא רק האוכל, אלא בכלל החיים, הרבה יותר טעמים. יכול להיות גם שמקבל טעם של גומי עוד רגע.
אז מה אני אמרתי לו בחזרה?
תלמיד: לעשות את זה לבד, לא ביחד.
כן. כלפי הבורא.
תלמיד: אבל אנחנו עושים את זה כולנו ביחד את התרגיל.
אז אם אתם כל אחד כלפי החברים, אתם מרגישים את הכלי טוב. תעשה את זה כלפי הבורא זה יהיה באמת במשהו בעל מנת להשפיע פתאום ואתם תרגישו שהטעם נעלם.
תלמיד: זאת אומרת שצריך לקבל גם את זה כעזרה מלמעלה שנותנת לנו לא להשלות את עצמנו שזה כבר רוחניות.
סיכומים נעשה אחר כך. יש לזה זמן.
תלמיד: תורנות רמח"ל ממשיכה, החברים מחזיקים את הכוונה של כל הכלי, קוראים מאמרים, קוראים תהילים, פסוקים, יש שם עמודות חדשות, ואפשר עוד להירשם. נכתב שם מספר של ווטסאפ דרכו אפשר להירשם.
אתה שולח לי יום יום את הלינק.
תלמיד: יש לנו גם בימי שני וחמשי, פגישה של צוות הערבות ברבע לשש בבוקר שזו פגישה שאנחנו מתכוננים בה לכנס הקרב, כולנו ביחד דנים איך לעזור אחד לשני כדי שכולם יוכלו להגיע לכנס.
אפשר לשמוע?
תלמיד: כן, בטח שאפשר.
תשלח לי לינק.
שאלה: איך אנחנו יכולים כולם לבנות ביחד השתוקקות כזאת שתיצור אווירה חמה ותעבור לכל האנושות?
אחרי התרגילים. מה לעשות? תעשו יום יום, אחרי מאה ימים תראו שזה נבנה. אין כאן שום דבר אחר.
בקשר לתרגומים באמת יש לנו בעיה שאני רוצה לשמוע את הרוסית שלו ויש על זה גם אנגלית, גם ספרדית, גם עברית, גם הכול ואני לא שומע כלום, אז צריכים לסדר את הדברים האלה שקצת יותר יתקבל נכון.
(סוף השיעור)