סדרת שיעורים בנושא: undefined
שיעור בוקר 03.09.21 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
הבורא מתגלה בקשר בינינו - קטעים נבחרים מן המקורות
קריין: שיעור בנושא – הבורא מתגלה בקשר בינינו, קטעים נבחרים מן המקורות, מקטע מס' 13.
אנחנו ממשיכים, ובהמשך אנחנו צריכים עוד ועוד לברר איפה צריכה להיות נקודת הריכוז של כל היגיעה, תשומת הלב, המאמצים שלנו, ששם אנחנו צריכים לראות את התוצאה מהעבודה שלנו. וכאן אנחנו צריכים לדבר על נקודה מאוד חשובה ששייכת ממש לטבע שלנו.
הטבע שלנו הוא אחרי השבירה לפי תוכנית הבורא, צריך להיות רצון לקבל שמתגלה לנו בזה שכל אחד חושב על עצמו, מרגיש את עצמו, מתכוון לעצמו, רואה את עצמו שהוא נמצא במרכז המציאות. וזה ההיפך ממה שצריך להיות, שהבורא הוא מרכז המציאות ושאנחנו צריכים לשם להשתוקק ולפתח בנו תכונות, חושים להרגשת מה שנמצא מחוצה לנו שזה הבורא, במקום שכל הזמן נחשוב ונפתח הרגשות רק לעצמנו.
לכן אנחנו בונים בחכמת הקבלה יותר רגישות, הבנה, תשומת לב, קשר למה שנמצא מחוצה לנו. מחוצה לנו זה לא במרחב הפיזי בינינו, הוא מדומה, הוא העתקה ממה שאנחנו מתארים לעצמנו. במידה שאנחנו נכנסים לתפיסה, ליחס יותר נכון למציאות, אנחנו גם רואים את המציאות עצמה כמה שהיא משתנה כלפינו.
לכן כל תשומת הלב, הדאגה שלנו צריכה להיות לא על עצמנו, כי שם אנחנו לא נגלה שום דבר חוץ מדרגות דומם, צומח, חי שבנו, בכל המציאות שבינינו, אלא אנחנו צריכים לדאוג על המקום שבינינו, בין אחד לבין השני. המקום הזה צריכים להביא אותו למצב שמאוד נדאג עליו, נרגיש עד כמה במקום הזה יש לו הרבה תכונות, ושם מתגלה בעצם האגו שלנו.
האגו שלנו מתגלה בנו, בדאגה למשוך לעצמנו, והעיקר האגו הרוחני שלנו מתגלה במרחק בינינו, בכמה שאנחנו לא רוצים לקרב את עצמנו זה אל זה. ואם אנחנו נצליח לבנות קשרים בינינו, יחסים במחשבות, ברצונות, בנטיות, בדאגות בינינו, המקום הזה הוא ייקרא "שכינה", מקום ששם אנחנו מגלים אחר כך את הכוח העליון, את הבורא.
לכן גם הכותרת לשיעור שלנו היא "הבורא מתגלה בקשר בינינו", דווקא בינינו, לא בכל אחד, אלא אנחנו צריכים להתעלות למעלה מעצמנו וכלפי האחרים ב"איש את רעהו יעזורו", לעזור אחד לשני איך לצאת כל אחד מעצמו ולעבור, להתגבר על כוחות הדחייה שבינינו, שהבורא ברא בכוונה שזה נקרא "יצר הרע".
וכמה שיותר ויותר אנחנו יכולים להימשך זה אל זה, וְודאי שזו עבודה מעל הרצון האגואיסטי, כי בכוונה עשה כך הבורא, כדי שיהיה לנו כוח חזק אחר כך להתקרבות ולהתקשרות זה עם זה, שעל פני הפשעים, הדחיות, יתגלה חיבור, אהבה, וכך אנחנו נרכיב על פני הרצון לקבל שלנו נטיות להשפיע, להתקשר.
ורק על זה דווקא אנחנו צריכים לשים לב ושם להשקיע את עצמנו, על החיבור בינינו. לכן כל כך חשובה לנו הערבות ההדדית, שכל אחד נותן דוגמאות לאחרים, כי קנאה, תאווה וכבוד, מוציאים את האדם מעצמו ללמעלה ממנו, מהעולם הגשמי מה שנקרא, שאותו אנחנו מרגישים בתוכנו, לעולם הרוחני שאותו אנחנו מרכיבים בינינו.
ואז בצורה כזאת, כמה שנוכל להרכיב בנטייה הדדית בינינו כל מיני כוחות, רגשות, תכונות, אנחנו נרכיב את השכינה, אנחנו נרכיב את המקום איפה שמתגלה הבורא. זה גם נקרא "ועשו לי מקדש", שבית המקדש, אנחנו קוראים לפי כתבי המקובלים, אנחנו צריכים לבנות דבר כזה. הם לא מתכוונים שאנחנו בונים איזה בניין מאבנים, אלא שאנחנו בונים את הקשר בינינו, בין הלבבות, שכולם מכוונים להתקשרות, לנתינה, ואז לפי השתוות הצורה הבורא מתלבש בו, "ושכנתי בתוכם", זה מה שכתוב.
לבנות מקום לגילוי הבורא זו העבודה שלנו, וזה שכל אחד בעצם משתוקק ורוצה שזה יקרה, אבל ההשתוקקות שלנו היא עדיין לא נכונה, היא עדיין לא מכוּונת נכון, היא לא מיוצבת נכון, אנחנו חושבים שבכל אחד יכול הבורא להתגלות. לא, הבורא יכול להתגלות בכמה צעדים ראשונים בלבד. וזה לא גילוי שלו, אלא רק הרגשת ההכוונה שלו לפעולות הנכונות שלנו. הוא מעורר בנו כל מיני רגשות, כדי שאנחנו נתחיל לצאת מעצמנו להרכיב את המקום בינינו שייקרא מקום לגילוי הבורא, השכינה.
לכן להעביר תשומת לב מ"אני" לקשרים בינינו, לאחרים, כמו שבעצם מדובר במשפט הזה הידוע לכולם "ואהבת לרעך כמוך", כמו שאני דואג לעצמי, כך אני צריך לדאוג לחברים. אם נעשה את זה אז אנחנו נבנה קשר נכון בינינו, ולפי עוצמת הקשר, בו יתגלה הבורא. והרצון לקבל שלנו הוא גם לא גדול, אבל הבורא ידאג כל פעם להעלות אותו יותר ויותר בכל אחד מאיתנו, כמו בתלמידי רבי שמעון שאחר כך רצו אפילו להרוג זה את זה, אז היה להם על מה להתגבר, ולהתיחס אחד לשני כבר באהבה בהתאם לזה. כך בונים מקום לגילוי הבורא, השכינה.
אנחנו לומדים את זה בחכמת הקבלה, וגם בכל מיני פעולות בצורה טכנית, כשאנחנו מדברים על "צמצום א'" שאני כבר לא דואג לעצמי, "מסך" שזה כשאני יוצא מעצמי לקראת הזולת, "אור חוזר" שזה אני שמשפיע לזולת, ואז כל הרוחניות היא מתגלה בנטייה שלי לזולת. הרצונות שלי כל הזמן משתנים לפי שורש הנשמה שלי, אני לא יודע איך זה קורה, כי זה יוצא משבירת אדם הראשון. אני רק צריך לדאוג איך את כל הרצונות, מחשבות, כוונות, כל מה שמתעורר בי, איך אני מייצב את זה לחיבור עם החברים.
ואז בהתחברות איתם דווקא בשטח הזה, בקשר בינינו, אנחנו נגלה את העולם הרוחני, הבורא, וכל מה שאנחנו לומדים, כל המציאות. ואת המציאות שלנו נקרא המציאות המדומה, לא האמיתית, שהיא קיימת אך ורק כדי שאנחנו נתעלה מעליה. זה בעצם מה שרציתי להגיד כהקדמה לאוסף קטעים בנושא "הבורא מתגלה בקשר בינינו".
אז על צורות הקשר, על הטכניקה איך יוצאים מעצמנו ומתייחסים לשני, איך בונים את המקום הזה בינינו שנקרא שכינה, את כל זה אנחנו צריכים לברר כאן אבל בצורה פרקטית. ואחר כך אנחנו עובדים על זה במשך היום, כי בזה תלוי גילוי הבורא.
אנחנו לא יכולים לגלות אותו ולבקש אפילו שיתגלה, זו תהיה פנייה אגואיסטית, דווקא בזה שאנחנו רוצים לעזור אחד לשני ורוצים להתקשר אחד לשני, בזה אנחנו הורסים את הכוונה על מנת לקבל שלנו ובונים כוונה על מנת להשפיע, שבה מתגלה הבורא. לכן אי אפשר לקפוץ לקשר עם הבורא אם אני לא בונה את זה בהתקשרות לחברים, כי דווקא בזה אני יכול לבנות יחס על מנת להשפיע. אחרת אני לא אוכל להגיע לבורא עם הכוונה על מנת להשפיע.
את זה אנחנו נברר בהמשך הקטעים האלה. נושא מאוד חשוב ופרקטי.
שאלה: אמרת, ש"איש את רעהו יעזורו". כשנפגשנו בעבר באופן פיסי, היו לנו הרבה הזדמנויות לעזור לחברים, עם תפקידים, תורנויות. איך היום כשצורת החיבור היא וירטואלית אנחנו יכולים לעשות את זה?
מה שהיה היה, וזה לא יהיה, ואסור לנו אפילו לזכור רגע שהיה קודם, מכל שכן כשזה היה לפני מי יודע כמה זמן. אני לא זוכר כלום ממה שהיה, שום דבר, אני לא מסתמך על מה שהיה. זה נקרא "ואכלת ישן נושן", זה לא טוב. זה לא טוב. אף פעם אתה לא תראה שנותנים אוכל של תינוק לאדם שגדל, לא, אלא לכל אחד יש את מה שמגיע לו לפי הדרגה שלו, לפי הגיל שלו, לפי מצב הבריאות שלו וכן הלאה.
אותו דבר אנחנו. אנחנו צריכים להשתמש במה שמתאים לנו ואת מה שעכשיו מתגלה, העולם הזה עם ההגבלות, עם וירוס הקורונה, אנחנו צריכים לקבל את זה כדבר הנחוץ והטוב והמתאים להתקדמות שלנו ולא לבכות למה אין לי תנאים אחרים, זה דבר אחד. דבר שני, אנחנו צריכים לגשת, לפי מה שאומרים מקובלים, ולבנות מהמצבים החדשים עם התנאים החדשים, מצבים חדשים.
תדברו על זה, תחשבו איך לעשות את זה. אני רואה שבכל זאת העולם שלנו שהוא חייב לעבור, נגיד, ממגע פיסי למגע אינטרנטי, הוא עושה את זה, הוא עושה. אני לא רואה שאנחנו, שנמצאים עכשיו בקשרים וירטואליים בינינו, כל כך מצטערים מזה שאין לנו מגע פיזי. אני לא מרגיש את זה.
ואם אתם כן מרגישים כך, אז תדברו ביניכם ותראו עד כמה כבר קל לנו לפי מבנה הנשמה, לפי תנאים שמתגלים מתוכנו, מתוך כל אחד, וגם בעולם הפיסי, עד כמה הדברים האלה הם מותאמים. ההתפתחות הפנימית שלנו, הנפשית, היא מאוד מותאמת למה שקורה לנו בעולם הגשמי.
המרחקים בינינו, אפילו בלי קורונה, כשאנחנו נמצאים בכל העולם, התיקון חייב לעבור על כל האנושות, על "בבל" שמתגלה עכשיו בינינו, בליל השפות, כמו שזה היה בבבל, בזמן אברהם, מכה כזאת שבבבל העתיקה הם הפסיקו להבין זה את זה ואז התפזרו מבבל, ברחו מבבל, מאותו מקום שבו אז הייתה מרוכזת לזמן מה כל הציוויליזציה שלנו. כל העמים שהיו שם התפזרו לכל מיני מקומות.
ולפני זה היה מקום אחד ושפה אחת והם חיו יפה וטוב, אבל מתגלה תנאי חדש, שהם חייבים על פני כל הגילוי של הפיזור, של הריחוק, של חוסר ההבנה, ועד כדי חוסר בשפה, על פני זה הם צריכים דווקא לבנות, על פני הרצונות האלו השונים, המנוגדים, לא כמו שהיו חיים קודם ביחסים יפים וטובים, כמו שהיה כתוב "עם אחד ודברים אחדים", שהכול היה בשקט, ברוגע, וכל אחד ברצון לקבל הקטן שלו וזהו. אלא פתאום הכול מתפוצץ, ממש כמו בפיצוץ יוצא רצון לקבל גדול ומפריד ביניהם ומרחיק ביניהם, ודוחף כל אחד ואחד לכיוון אחר וכן הלאה.
ובכל זאת אנחנו חיים עכשיו כך שאנחנו צריכים לתקן את הבבל הזה. לכן אנחנו שוב חוזרים ממש לאותה התבנית, שאנחנו צריכים להגיע למצב שעל פני כל כדור הארץ צריכה להיות אותה הגישה, שכל אחד נמצא בדאגה לשני יחד עם דאגה יחסית על עצמו, ולאט לאט חוזרים למערכת.
וזה שיש מרחק בינינו, אנחנו צריכים לראות איך אנחנו מדלגים עליו. אם אנחנו ממלאים את המרחקים בינינו, לא הפיסיים אלא הרגשיים, ממלאים בנוכחות כוח השפעה, בנוכחות הבורא, אז אנחנו בזה בונים מקום לשכינה, מקום לגילוי הבורא. ואז הוא מתגלה בהתאם למצב שלנו פי תר"ך פעמים ממה שהיה נגלה במערכת אדם הראשון.
אז זו העבודה שלנו, זה התיקון, ובזה אנחנו מעלים את עצמנו מדרגת החי שאנחנו עדיין נמצאים בה, לדרגת המדבר. ו"מדבר" זה דרגת אדם, הדומה לבורא מכל וכל, בכל הדברים.
תלמיד: איך צריכה להיות הגישה הנכונה שלנו? כי אמרת לא להסתכל אחורה, אנחנו מסתכלים קדימה. מגיע מצב כמו הקורונה. מה הגישה הנכונה צריכה להיות, ככה זה, מעכשיו זו המציאות?
אנחנו צריכים להיות כמה שיותר קשורים זה לזה מיום ליום. למרות כל ההפרעות שמתגלות, יום פחות, יום יותר, בכל מיני אופנים, אנחנו צריכים להיות מקושרים יחד. וזה לא במצב פיזי. במצב הפיזי אנחנו נראה בעולם שלנו שאנחנו עוד יותר ועוד יותר מרוחקים זה מזה. האגו גדל, הוא לא פונה חזרה ומתחיל לרדת, הוא יהיה עוד יותר גדול. ההפרעות בינינו יהיו עוד יותר גדולות, אי ההבנה בינינו במישור הגשמי תהיה עוד יותר גדולה. גאווה, תאווה, מה שאתה רוצה, בין המדינות, בזה שכל אחד רוצה להיות גדול על אחרים ומשפיל את כולם. הנטיות האלה, הדחפים האלה, יהיו יותר ויותר בין העמים.
האגו גדל, אז ככה זה צריך להתגלות. אבל יחד עם זה אנחנו צריכים לבנות קשרים מעל זה. זה נקרא "על כל פשעים תכסה אהבה". אנחנו צריכים מעל זה לבנות קשרים טובים, יפים, בניגוד למה שמתגלה ביחסים בינינו. על זה תעשה צמצום ומסך, ואור חוזר ותבנה דווקא יחס רוחני על פני היחס הגשמי, ובצורה כזאת אתה בונה מקום לגילוי הבורא. כי בפער בין הגשמיות לרוחניות אתה תתחיל לגלות אותו.
שאלה: האגו שלנו נמצא בגדילה מתמדת. איך אנחנו יכולים להגדיל את הרצון שלנו להשפיע ולהתרכז תמיד במצב הנוכחי, בלי לחשוב על מה שעבר או על העתיד?
זה לא בלי לחשוב, זה לא הולך בלי לחשוב, לא נכון. אנחנו צריכים לחשוב גם על העבר וגם על ההווה, וגם על העתיד, ואיך אני נמצא בכל התפיסות הללו בצורה נכונה לפי מה שחכמת הקבלה מייעצת לי. ואני לא רואה בזה שום דבר מיוחד. תיכף נקרא פסוקים ובטוח שנצליח להבין אותם ולבנות אותם. אל תדאגו, אתם מתקדמים יום יום לפי התכנית, ואני רואה שבאמת הבורא מסדר לנו דרך סלולה.
שאלה: המושג "הבורא מתגלה בקשר בינינו", טיפה מבלבל. מה ההבדל בין המושג הזה לבין הרגשת הזולת, להתמוססות בזולת, האם בכלל יש הבדל?
יש כל מיני מילים יפות, להתקרב, להתחבק, להתנשק, חיבורים כאלה יש גם בחכמת הקבלה, רק הם לא מדברים על מה שאנחנו עושים בעולם הזה, בהתקרבות, בחיבוק ובנישוק. אבל יש. אחר כך יש זיווג וכן הלאה, יש ויש דברים. אנחנו נלמד את סוגי ההתקרבות האלו זה אל זה. ודאי שכל הדברים האלה הם ברגשות, הם לא תלויים במרחק. אנחנו בצורה וירטואלית, בצורה מצוינת דווקא, בפחות הפרעות, יכולים להגיע לצורות ההתקשרות הרוחניות, וככה נעשה.
שאלה: האם התנאים שהבורא מייצר זה כדי להפריד, או רק לאחד?
הבורא נותן את כל התנאים כדי לחבר בינינו, כדי שאנחנו נגרום לחיבור בינינו. ולכן נראה לו שכל הזמן הוא עובד על להבדיל, להרחיק בינינו, אבל זה הכול על מנת שנתחבר. אנחנו לומדים גם ממה שכותב בעל הסולם ורב"ש על "דומה דודי לצבי", שהוא כאילו מתרחק, אבל בזה מזמין אותנו שאנחנו נרוץ אחריו וכך נשיג.
שאלה: איך נדע בתוכנו, רגשית, שיש קשר נכון בינינו בעבודה?
רגשית אני לא יכול להגיד לך איך נדע, כי אם יש רגש אז יודעים. צריכים יותר ויותר לחפש באיזו צורה, באיזו נטייה אני צריך להיות כלפי החברים כדי שהנטיות האלו שלנו יהיו דומות לבורא שיתגלה בהם. כי החוק העיקרי הוא חוק השתוות הצורה, שוויון בין הרצונות שלנו לבין הרצונות שלו. ככל שאנחנו רוצים להיות בלהשפיע כך אנחנו מתקרבים לבורא, שהוא כולו משפיע, זה הכול.
קריין: קטע ראשון, "הבורא מתגלה בקשר בינינו".
"האדם הרוצה לעבוד ה' באמת צריך לכלול עצמו עם כל הנבראים וכן צריך לחבר עצמו עם כל הנשמות ולכלול עצמו עמהם והם עמו, היינו שלא תשאיר לך רק מה שצריך לחיבור השכינה כביכול. ולזה צריך קירוב ורבוי אנשים, כי לפי רבוי האנשים העובדים את ה', יותר מתגלה אליהם אור השכינה, ולזה צריך לכלול עצמו עם כל האנשים ועם כל הנבראים והכל לעלות לשורשן לתיקון השכינה."
("דגל מחנה אפרים". פרשת "שלח")
זאת אומרת, סך הכול מה שאנחנו צריכים, להגיע לחיבור כזה, שאני נמצא בנטייה לחיבור עם כל הנבראים, אבל כל הנבראים זה ודאי בהדרגה. מתכוונים בינתיים בתוך העשירייה לבנות יחסים כאלו, ואת כל זה אני עושה כדי לבנות מקום לבורא. המקום שהבורא מתגלה נקרא "שכינה", רשת קשר בינינו הנמצאת בתכונות מיוחדות, מתאימות לתכונות הבורא.
שאלה: כתוב שעלינו לשוב לשורש. מה הוא אותו השורש?
השורש זה הבורא, ואליו אנחנו צריכים לשוב. זאת אומרת, להגיע לאותה מידת השפעה שבה הוא בעצמו נמצא.
שאלה: איך אני מחבר את עצמי לשאר הנשמות, ומתכלל בהן, והן בי?
לפי הנטייה שלנו להתחבר כדי לבנות את השכינה, או את בית המקדש, מקום שבו הבורא יכול להתגלות, כי בזה אנחנו עושים לו נחת רוח.
תלמיד: אנחנו עושים במשך היום פעולות לחיבור בינינו, לבניית הקשר, אבל החלק הפנימי הזה, איך לבנות את אותו החלק כדי לבנות את השכינה?
זה לפי הנטייה, נטייה אחת לאחרים, של כל אחד לכולם. אם האנשים מבינים שגילוי הבורא תלוי לא בכל אחד, אלא רק ביצירת המקום ביניהם, בבניית השכינה, אז צריכים להיות כל הזמן בנטייה לזה, וכמה שיותר לקשור קשרים, כוונות, וכך בונים רשת, עד שממש נמצאים ותופסים שם את הבורא.
תלמיד: למשל אנחנו עושים זום עם החברים, אחד משני הזומים שעושים, איך אני צריך להיות מכוון בנטייה שלי, או החברים שלי, כדי שעכשיו תהיה בינינו שכינה?
תדברו על זה, דווקא זאת השאלה שאותה אתם צריכים לשאול זה את זה.
שאלה: יחס של השכינה מצד העליון נגלה או שהאדם בונה את זה?
את יחס הנברא לבורא, האדם צריך לבנות מאותם התנאים שהבורא מייצב בו. כדי לבנות יחס נכון לבורא, אני לוקח את מה שיש בי עכשיו, ומשתדל להתייחס ממה שיש לי עכשיו לבורא, ורק אני מעביר את מה שיש לי מהדעת, לאמונה למעלה מהדעת. זאת אומרת, אני משתדל שמה שאני עושה, שאעשה את זה לטובת הבורא. ובצורה כזאת איך אני מעביר את הנטייה הזאת לטובת החברים, איך אנחנו בונים ביחסים בינינו, את מה שנקרא "מאהבת הבריות לאהבת הבורא", איך אנחנו עושים את זה?
וכך אנחנו נמצאים ממש במחשבות האלה, וכמה שיותר נמצאים, נכנסים לזה יותר לעומק, יותר לבירורים, ובעבודה הזאת בעצם צריכים להיות כל הזמן. אנחנו בונים את השכינה. וכאן יש הרבה מאוד שאלות. כל הפתיחה לחכמת הקבלה, ותלמוד עשר הספירות, מדברים על איך אנחנו בונים על פני העביות שלנו את אותן ההתקשרויות בינינו שנקראות פרצופים.
שאלה: הוא רושם "היינו שלא תשאיר לך רק מה שצריך לחיבור השכינה כביכול." מה הכוונה "רק מה שצריך", האדם שישאיר לעצמו "לחיבור השכינה כביכול"?
אל תתעסק בשום דבר חוץ מזה, זה מה שאני הייתי אומר. יש הרבה דברים, בלגן, בעיות בכל העולם והכול. אנחנו צריכים להיות מרוכזים רק בזה. בכל זאת אין לנו אפשרות לעמוד נגד הוריקנים, התפרצות חום, ועוד כל מיני תופעות טבע גדולות. וזה רק בדומם, אחר כך יבואו בעיות בדרגת הצומח, מי יודע מה שיכול להיות, חלילה שהמכה הבאה תהיה שלא יהיה לנו מה לאכול מהצומח, מהאדמה.
אם לא יהיה לנו מה לאכול מהאדמה, מה יאכלו הצאן והבקר? לא יהיה גם בשר, לא יהיה לחם, לא יהיה חלב, לא יהיה. אתה מבין? זאת אומרת, יכולות להיות מכות כאלו, ואנחנו צריכים להבין שזה לא בידינו, לא בכוחנו לסדר את כל הדברים האלה. אני אומר את זה לעתיד, לא לעכשיו, אבל הכוח שלנו, היעוד שלנו הוא בזה שעל ידי היחס שלנו לבורא, כשאנו בונים רשת קשר אליו, עשר ספירות שמכוונות אליו, בזה אנחנו מושכים אותו שיתלבש בינינו.
ומאיתנו, מדרגת המדבר, מדרגת האדם שאנחנו בונים, הדומה לבורא, מאותה השכינה, שהכוחות החיוביים האלו של הבורא ירדו לדרגות חי, צומח ודומם. ואז הכול יירגע, וכך אנחנו נרפא גם את כל העולם הזה הגשמי. זו העבודה שלנו, שצריכה להתגלות בזמן הקרוב.
תלמיד: זאת אומרת, הוא מתכוון להשאיר לעצמי רק הכרחיות, וחוץ מזה לעבוד רק לחיבור השכינה?
ודאי, זאת הנוסחה הנכונה לקיום, כשהאדם חי כדי לעבוד את הבורא.
שאלה: אם הכול תלוי במספר האנשים לגילוי השכינה, בשביל מה אנחנו צריכים את הרצון לקבל שגדל מיום ליום?
אני ממליץ לך לקרוא שוב את המאמרים, אני לא יודע מה להגיד לך. הבורא רוצה שנגלה אליו קשר, שכולם יתפסו אותו במידת הקשר שהוא קבע מראש, ולכן, כך הוא ברא את הרצון לקבל. לכן כל אדם ואדם, ולא רק האדם אלא גם דומם, צומח וחי יצטרכו כולם להתכלל בעל מנת להשפיע לבורא. ואז כל אחד ואחד יקבל ממנו את השפע שמגיע לו.
שאלה: כתוב "לכלול עצמו עם כל הנבראים וכן צריך לחבר עצמו עם כל הנשמות". מה ההבדל?
אין הבדל. אתה תתחבר, ואחר כך תתחיל לשאול כאלה דברים. תנסה להיות מחובר בלב ונפש עם כולם, ובעיקר עם הקבוצה.
שאלה: מה זה שורש נשמת החבר, ואיך אני מעלה את עצמי אל שורש החברים?
אתה רוצה להתחבר עם החברים בשורשכם, שמגיעים מהבורא, אותם שורשים שיש בכל אחד ואחד, שנקראים "הנקודה שבלב". הלב הוא אגואיסטי, אבל בתוך הלב יש נקודה שמושכת את הלב, שמושכת את האדם לבורא. אז אתם רוצים לחבר את כל הנקודות האלו יחד, ולבורא. ככה זה.
ותפסיקו לדבר ברוסית. כל מי שנמצא בישראל צריך כבר לעבור לעברית, יש לכם את כל הספרות הנכונה, המקורית בעברית. למה אתם עוברים לרוסית? התרגום שם לפעמים לא מברר את מהות הדברים.
קריין: קטע שני.
"כמה אהובים ישראל לפני הקב"ה, שבכל מקום שהם שורים הקב"ה נמצא ביניהם, משום שאינו מסיר מהם האהבה שלו. כמ"ש, ועשו לי מקדש ושָׁכנתי בתוכם."
("זוהר לעם". "נשוא". מאמר "מדוע באתי ואין איש". סעיף 105)
סך הכול רצון הבורא הוא שכל אחד שמשתוקק אליו, ימצא את הדרך, איך הוא יתכלל עם האחרים, ומהרצונות האלה, המחוברים, של בני האדם שמשתוקקים לבורא, יבנה מקום שבו הבורא יכול להתגלות. ומאותו מקום הוא יוכל להאיר גם לאותם רצונות שבהם הנקודה שבלב עדיין לא מאירה. כמונו, מאיפה אנחנו מקבלים את ההתעוררות? מהבורא שעובר דרך כל הנשמות שכבר תיקנו את עצמן.
נגיד, אנחנו מקבלים את זה מהרב"ש, וכך זה עובר אלינו, אבל זה עובר דרך כל הנשמות מאדם הראשון עד אלינו, ואנחנו צריכים לקבל את ההתעוררות הזאת ולממש אותה עם הרצון שלנו. להוסיף לנקודה שבלב את הלב בהדרגה. כי הלב שלנו הוא אגואיסט מאוד גדול, מאוד קשה, הוא נקרא "לב האבן", ואנחנו לאט לאט צריכים ממש לחתוך ממנו פרוסה, פרוסה, כמה שיכולים מהעביות הזאת, ולצרף לנקודה שבלב, ומזה לבנות מקום בלב לגילוי הבורא. ככה זה, ככה אנחנו עושים יותר, ויותר, עד שבאמת כל הלב יתמלא עם גילוי הבורא.
קריין: קטע שלישי.
"כשנחרב בית המקדש כתיב [כתוב] "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". הכוונה על הנקודה שבלב, שצריך להיות מקום מקדש, שאור ה' ישכון בתוכה, כמו שכתוב "ושכנתי בתוכם". לכן על האדם להשתדל לבנות בנין הקדושה שלו.
והבנין צריך להיות מוכשר, בכדי שיכנס בו השפע עליון, שנקרא שפע המושפע מהמשפיע להמקבל. אבל לפי הכלל, צריך להיות השתוות הצורה בין המשפיע להמקבל כידוע, שגם המקבל צריך להיות בכוונה דעל מנת להשפיע, כדוגמת המשפיע.
וזה נקרא בחינת עשיה, כמו שכתוב "ועשו לי מקדש", שהעשיה חלה על הכלי ולא על האור. כי האור שייך להבורא ורק המעשה שייך להנבראים."
(הרב"ש. 940. "נקודה שבלב")
שאלה: אם אני לא יודע מהם צורכי החבר, מה צריכה להיות התפילה העיקרית שלי עבור החברים ביום יום? האם זה שאני מבקש בשבילם אושר זאת דרישה רוחנית?
זה לא נכון שאני לא יודע מה הם רוצים. יש לנו מאמר ראשון של הרב"ש, "אנחנו נתאספנו כאן"1. אנחנו נתאספנו כאן כדי להתחבר ולתת מקום לבורא להתגלות בינינו, שהשכינה תשרה בינינו. לכן אנחנו מתאספים, לכן, מי שבא אלינו הוא צריך לדעת את זה ברור, וצריכים להזכיר כל אחד לאחרים, שזאת הסיבה שאנחנו באים. זאת הסיבה שאני בא כל יום לשיעור, ובעצם בשביל זה אני בא, וזאת הכוונה שלי ובתוך הכוונה שלי אני מתחיל ללמוד כדי לבנות מקום לגילוי הבורא.
זה שאנחנו מרגישים את המציאות שלנו, בזה שאנחנו מנותקים זה מזה ואפילו מנוגדים זה לזה, זה נקרא "העולם הזה". אם אנחנו רוצים להגיע לעולם הרוחני, השלם, הנצחי, אנחנו צריכים להיות מחוברים. ולזה מלמדת אותנו חכמת הקבלה, איך להגיע לתפיסת העולם העליון, הנצחי, השלם, שהכול מחובר בצורה הדדית זה אל זה. לכן, "אנחנו נתאספנו כאן"2 כדי לבנות מקום לגילוי הבורא. לכן אנחנו מתאספים לקבוצה, ולכן אנחנו מתחברים ורק בצורה כזאת אנחנו יכולים לגלות את הבורא.
שאלה: כתוב ש"הבנין צריך להיות מוכשר בכדי שיכנס בו השפע העליון". מה זה השפע העליון שהבניין צריך להיות בנוי עליו?
אנחנו צריכים לבנות מהרצונות שלנו פרצוף. וכל אחד ואחד הוא כמו ספירה, תומך ביתר הרצונות של החברים, וכולם יחד נכללים במבנה שנקרא "פרצוף" ואז בתוך הפרצוף הזה, אנחנו יכולים לקבל את גילוי הבורא. יש כאן הרבה פעולות, מאור המחזיר למוטב מלמעלה, יגיעה ומאמץ מלמטה, אבל בסך הכול כך אנחנו פועלים.
שאלה: האם השפע בפני עצמו זו עבודה על הרצון? זאת אומרת, שיש לי את הרצון הנכון ולכן אני נכלל עם החבר ולכן אני יכול לקבל את זה?
שפע זה אור אין סוף, אין לו מידה. במידה שאני מתקרב על פני האגו שלי לאחרים, ואני יכול להתגבר על הדחייה מאחרים ולהגיע איתם לחיבור הנכון, אז השפע לפי חוק השתוות הצורה נכנס לחיבור בינינו, ואז ככה אנחנו מגלים את הבורא בתוך הנברא.
הכול מתגלה רק בתוך הנבראים, מחוצה לנבראים אין כלום. יש רצון, והכול נמצא ומתגלה בתוך הרצון. או רצון לקבל, או רצון להשפיע, או על מנת לקבל, או על מנת להשפיע, אבל הכול קיים אך ורק בתוך הרצון. ואפילו שאנחנו אומרים שיש אור מקיף ועוד כל מיני תופעות כאילו סביב הרצון, אז אין דבר כזה, זה רק סגנון הדיבור, אבל הכול נמצא בתוך הרצון.
שאלה: כתוב בהתחלה "עשו לי מקדש" בלשון רבים, ואחר כך כתוב, "לכן על האדם להשתדל לבנות בנין הקדושה שלו" שזה בלשון יחיד. איך כל אחד כשהוא בונה את בניין הקדושה הפרטי שלו, עושה את זה כחלק מהמקדש של כולם?
את זה אנחנו לומדים לפי העבודה בקבוצה, שכל אחד ערב עבור האחרים. כל אחד דואג עבור כולם וכך הם בונים ברצון שלהם, כשהם משתוקקים לבנות קשרים ביניהם, על פני כל הכוחות המנוגדים. וכשהם רואים שהם לא מסוגלים, אז הם פונים לבורא ומתפללים ובוכים, ואז מקבלים עזרה מלמעלה. וכך בעזרה מלמעלה הם רואים איך מגיע ומתחיל להתקיים הבניין ביניהם.
זאת אומרת, שהרצונות שלהם שהיו אגואיסטים, מנוגדים, עוינים זה אל זה, הרצונות האלו מתחילים להתחבר ולהתכלל ולהתאים דווקא זה את זה וזה הכול נעשה על ידי המאור המחזיר למוטב. ואז בא ומתלבש באותו חיבור נכון בין הרצונות השונים, האור העליון, הבורא. ולכן התוצאה מבניית בית המקדש, שאנחנו בונים מקום, שכינה, ששם מתגלה השוכן. וזה לא עניין פיזי בכלל, ולא צריכים לבנות שום דבר, הכול רק בתוך הרצונות, בתוך הלבבות שלנו.
שאלה: מה זה דאגה רוחנית לחברים?
שאנחנו עוזרים לכל אחד ואחד לבצע את הרצון שלו לבניית הכלי ולגילוי הבורא כדי לעשות לו נחת רוח.
שאלה: תמיד אנחנו אומרים שאם הבורא לא יעזור לנו, אז אנחנו לא נבנה בית. וכאן כתוב שהבריות צריכות לבנות בית.
אנחנו צריכים להגיע למצב שאנחנו רוצים לבנות, ומגיעים למצב שאנחנו מבינים שלא מסוגלים את זה לעשות, אלא "ה' יגמור בעדי". כי הבורא הוא באמת בונה ועושה ואנחנו רק צריכים להשתוקק בכל פעולה ופעולה לגלות רצון שזה יקרה. כמו ילד קטן שתופס את הגדול ביד וסוחב אותו לאיזה מקום, כי רוצה ששם הגדול יבצע, יעשה לו משהו. זאת העבודה שלנו.
הכול נקרא עבודת ה', כי הבורא הוא שעושה ועלינו רק לעלות מ"ן, בקשה שהוא יעשה. וכמה שהבקשה שלנו תהיה חזקה, מדויקת, כללית יותר, גם בכמות וגם באיכות, אז אנחנו נוכל מהר לבנות את הכלי, את השכינה, את הנשמה.
קריין: קטע מספר 4.
"אומר אאמו"ר זצ"ל, שהמקום שהבורא מגולה נקרא שכינה, שהבורא נקרא "שוכן". אבל מתי הוא נקרא "שוכן", במקום שיש מי שמשיג את השוכן. אז הוא אמר, שאין שוכן ושכינה שני דברים אלא דבר אחד, היינו שוכן נקרא אור בלי כלי, ושכינה היא המקום שמתגלה הבורא. נמצא, מה יש במקום שהבורא מתגלה, רק הבורא ולא דבר אחר. אלא כנ"ל, אור וכלי, היינו שיש כלי המשיג את האור.
ולפי זה יוצא, מהו המקום, אשר בחר ה' לשכן שמו שם. הוא כמו שאנו לומדים, שאנו צריכים לתקן את הכלי קבלה שלנו, שיהיו בעמ"נ להשפיע נחת רוח להבורא. וזהו ענין של השתוות הצורה, אז במקום הזה מתגלה השם של הקב"ה."
(הרב"ש. מאמר 26 "דרך קרובה ודרך רחוקה" 1986)
כנראה שזה דבר ברור לגמרי, דיברנו עליו קודם בכל מיני צורות אחרות. אז נמשיך הלאה. אומנם אני רואה שיש כאן עוד על מה לשאול, אבל זה יתגלה אחר כך.
שאלה: אפשר לברר מה הקשר בין המקום לבין הכוונה?
מקום זה נקרא "חיסרון" ומקום זה נקרא "בורא", תלוי איך אנחנו מתייחסים. או מקום מצד הנברא, או מקום מצד הבורא. זה מושג המקום.
שאלה: מדוע השגת השוכן כבר לא מבדילה בין השוכן לשכינה?
כי השוכן מושג בתוך השכינה. זה נקרא "השגה שלמה", שכל הכלי של הנברא מקבל מילוי שזה השוכן, ואז יש השגה שלמה ברצון לקבל, במידת ההשפעה שבו על מנת להשפיע מהבורא.
שאלה: צריך לעבוד בלי לרצות לגלות את הבורא, כי אנחנו רוצים ללכת למעלה מהדעת. אז איך אנחנו צריכים לכוון את הבקשה הזאת על פי הקטע שקראנו עכשיו?
אנחנו בכלל כל הזמן צריכים לראות איך לקיים את כל התנאים האלה לחיבור בינינו, כדי להיות מותאמים לבורא, זו צריכה להיות בעצם הדאגה הכללית שלנו כל הזמן. שום דבר בעולם הזה, בעולם הרוחני, לא חשוב לנו, רק איך להצמיד את עצמנו יותר כדי עוד יותר להידמות לבורא. בזה תלוי ההווה והעתיד.
תלמיד: השוכן גדל כפי שהכלי גדל, האם הוא מתגלה ומתחדש לי כל רגע?
הבורא הוא אור אין סוף הכולל הכול, והוא משתנה לפי התפיסה שלנו. ואנחנו כל הזמן משתנים, כי כל רגע ורגע השעון ככה עובד, ועובד, משבירת הכלי דאדם הראשון ועד גמר התיקון. ואנחנו מתקדמים, אבל השעון הזה הוא פועל לפי הדרגה של דומם, צומח, חי במישור הביולוגי, בוא נגיד כך.
כמו שאנחנו רואים בעולם שלנו מיליארדי שנים עוברים עד שמשהו משתנה. ואנחנו יכולים לזרז את הזמנים. לכן כתוב, "ישראל מזרזים את הזמנים". שאנחנו על ידי תוספת היגיעה שלנו, שאנחנו רוצים לקרב את העתיד, נמשכים אליו, אז אנחנו בזה מגיעים לזה שמקרבים את העתיד להווה. הכול תלוי במאמץ שלנו.
שאלה: הרבה פעמים אני שומע את הביטוי ש"השכינה תשרה בינינו". יוצא כך שאם אנחנו בונים נכון את השכינה או את הכלי אז השוכן או האור הא שם מופיע אוטומטית?
בטוח. ולא רק שהבורא יתגלה בתוך השכינה אחרי שאנחנו נעשה את זה. הוא נמצא כל הזמן אתנו והוא עוזר לנו. קצת מבלבל וקצת בונה. כמו שאנחנו עם הילדים שרוצים לבנות איתם משהו. אז אנחנו גם מקשים עליהם, ש"ככה זה נכון או לא נכון. "תראה, זה נשבר. לא נעשה ככה, נעשה אחרת". ואז בצורות כאלה הבורא בדיוק עוסק אתנו. ואנחנו צריכים ללמוד איך הוא עובד עלינו, ומזה אנחנו מבינים אותו יותר ומגיעים למצב שממש נעשים כמוהו.
שאלה: איך אני יכול להגביר את הצורך לחיבור בינינו בעבודה עם החברים אם אני רואה שמיום ליום אני רק הולך ומתרחק?
נותנים לך הרגשת ההתרחקות בזה שמוסיפים לך רצון לקבל. יותר נכון, מגלים לך רצון לקבל שלך יותר ויותר. הרצון לקבל שלך עד גמר התיקון כבר נמצא בך. אבל מגלים לך עוד קצת, ועוד קצת, ואתה על כל גילוי הרצון לקבל החדש צריך בכל זאת לגלות מעליו נטייה לחברים, נטייה לבורא.
אמנם שהרצון עצמו דוחה אותם ודוחה את הבורא. אתה לא רוצה, לא אותם ולא את הבורא. ואז לוקח הרבה זמן עד שאדם מתחיל בכל זאת על ידי השתתפות שלו בעשירייה, בלימוד, הוא בכל זאת מתחיל להבין שאין ברירה. חייבים אנחנו להתחיל להתקרב לחברים ולבנות מקום לגילוי הבורא.
אבל הבורא הוא מגלה כאן דרגות העביות יותר גדולות וכאילו מקשה, מפריע. ואנחנו צריכים להבין שזו העבודה שלו. ואנחנו צריכים כנגד זה לבקש ממנו שיעזור. ואז על ידי זה שהוא מגלה לנו הפרעות ואנחנו מבקשים אותו איך שהוא יעביר אותנו למעלה מההפרעות, על ידי זה אנחנו מתקדמים.
זאת אומרת, לחכות מהבורא שיביא לנו דברים טובים, אנחנו לא נראה אותם דברים הטובים. לכן כתוב, "בראתי יצר הרע". ובריאה הזאת הוא עושה ומגלה יום יום בנו, בכל אחד. ועלינו רק יותר ויותר להשתדל להתקשר, להתחזק בינינו ולפנות לבורא, לפנות אליו. למרות שאנחנו רואים ש"אין עוד מלבדו", ולמה נעשה כל כך גרוע? אנחנו בכל זאת צריכים לפנות אליו, ולהגיד שאת זה הוא עושה ואנחנו מבקשים ממנו תיקונים.
זאת אומרת, להיות בשני קווים. מצד אחד לגלות קלקולים שבאים מצד הבורא. ומצד שני לגלות לפי התפילה שלנו שבאים תיקונים מהבורא. ואנחנו בין שניהם כוללים קלקולים ותיקונים ומייצבים את עצמנו באמצע.
שאלה: מתי אנחנו מתחברים עם החברים יחד ומה זה אומר שברגע מסוים הרצונות שלנו הופכים לשכינה?
כשכל הרצונות שלכם עכשיו נמצאים, מתגלים בכם יתחברו לחיבור הדדי, לעזרה הדדית ביניכם, ובכוונה לעשות נחת רוח לבורא, אפילו בהכי קטנה, כבר אתם בזה הופכים להיות עובר.
שאלה: מה זה אומר שהם יתחברו בכוונה להנות לבורא בינינו?
שכל אחד ואחד רוצה מתוך הרצון שמתגלה בו, הוא רוצה שיתגלה בו דרך חיבור עם החברים, יחד עם החברים לעשות נחת רוח לבורא. זה הכול.
תלמיד: הכוונה הזאת זה שאני מבקש מהחברים וכמה חשוב גם שהחברים יבקשו עבורי?
מאוד חשוב. זו חייבת להיות תפילת רבים. אבל אפילו שכל אחד לא יודע בדיוק, מה קורה עם השני? אבל אתם בסך הכול צריכים לדאוג לזה שלכולם יהיה אותו רצון.
תלמיד: השכינה היא חייבת להיות כשדה משותף או שזה בא מכל חבר אל כולם?
השכינה זה כמו רשת, רשת שאתם תופסים דגים. אז אתם עושים רשת מהרצון של כל אחד ואחד כלפי האחרים. כל אחד כלפי האחרים שרוצה להיות מחובר איתם, אז אתם בזה בונים את הרשת, סורגים את הרשת. וברשת הזאת מתגלה הבורא. הרשת הזאת היא מתחילה להיות כמו עשר כפול עשר.
תלמיד: אנחנו עוסקים בתפילה ואנחנו מרגישים לפחות אצלי מורגש שהענייה שלי התפילה פשוט תוספת חיסרון לגילוי הבורא. זה מה שהולך ומצטבר.
כן.
תלמיד: והרצון לעשות לו גם נחת רוח גם כן, או יותר נכון לעבוד אותו נכון, שבאמת נעשה פעולות נכונות, ולעשות לו נחת רוח גם עולה ומתחזק, עד כדי אפילו לפעמים חרדה שמה אני לא עושה את מה שצריך. אבל איך לעשות לו נחת רוח בפועל כדי שהחיסרון הזה יהפוך למשהו מועיל? מה לעשות?
זה כבר מועיל, וכבר נעשה, ואתם כבר עושים בזה נחת רוח לבורא, רק עדיין לא בעוצמה כזאת שזה יכול להתגלות גם בכם. כי ברגע שזה מתחיל להתגלות בכם אתם צריכים להעמיד על זה מסכים, חשבונות חדשים, שזה לא יקלקל אתכם.
שגם זה שתקבלו מהבורא יחסים טובים, שגם זה יהיה בעל מנת להשפיע. וזה כבר לא פשוט. מאוד לא פשוט. זה מגיע למצב שאדם מתחיל להתפנק שיש לו קשר עם הבורא, וכבר הוא מסודר. זה מאוד קשה ואי אפשר בלי זה. זאת אומרת, אז אנחנו נצטרך לבנות מסך, לא על קשר ביני לחברים, אלא בקשר ביני לבורא, ככה בין כולם.
זה כבר דרגה אחרת של הרוחניות. אנחנו נלמד את זה איך לעשות. שתי דרגות האלה אנחנו נצטרך להרכיב. זה נקרא "מאהבת הבריות לאהבת ה'." ואז נתקדם בשניהם יחד עד גמר התיקון.
שאלה: מהו עיקר בעבודה שלנו? גילוי הבורא או לתת נחת רוח לבורא, אבל אולי לא לגלות אותו, לא לראות אותו?
כן. העיקר בעבודה שלנו זה להשתוקק לעשות נחת רוח לבורא ואני לא צריך לראות אותו, ולא לגלות אותו, אלא לגרום לו נחת רוח. זה העיקר. אז אני באמת נהיה בעל מנת להשפיע. כי אם אני רוצה לגלות אותו זה כבר על מנת לקבל. ולזה לא תהיה לי תשובה מלמעלה.
שאלה: הבורא מתגלה בנקודה היחסית בינינו, זאת אומרת, איפה שאנחנו נמצאים עכשיו, אם נתחבר אנחנו נגלה אותו או שהוא נמצא באיזו נקודה גבוהה ואנחנו צריכים להתחבר, לעלות?
הבורא מתגלה בקשר בינינו ולא באיזו נקודה אי שם, אני לא יודע איפה. רק בקשר בינינו, אם אנחנו כולנו משתוקקים. ולמען הקשר עם הבורא אנחנו מוכנים להתחבר בינינו, לשם זה.
(סוף השיעור)
-
כתבי רב"ש א', מטרת החברה - א'.↩