שיעור בוקר 09.03.22 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

מנצחים את המלחמה -

לקט קטעי מקור לחיזוק הכלי העולמי ולשלום העולם

קריין: מנצחים את המלחמה - לקט קטעי מקור לחיזוק הכלי העולמי ולשלום העולם.

קטע מס' 36, מתוך "זוהר לעם".

"כל ריבוי הסתירות נגד ייחודו, שאנו טועמים בעוה"ז, אע"פ שמתחילתן הן מפרידות אותנו מה', הנה בהיותינו מתאמצים לקיים התורה והמצוות באהבה בכל נפשנו ומאודנו, כמצווה עלינו, ע"מ להשפיע נחת רוח ליוצרנו, וכל אלו כוחות הפירוד, אינם משפיעים עלינו לגרוע משהו מאהבת ה' בכל נפשנו ומאודנו, אז כל סתירה, שהתגברנו עליה, נעשית שער להשגת חכמתו.

כי בכל סתירה יש סגולה מיוחדת, לגלות מדרגה מיוחדת בהשגתו. ואלו הזכאים, שזכו לזה, נמצאים הופכים חושך לאור ומר למתוק. כי כוחות הפירוד כולם, מחשכת השכל וממרירות הגוף, נעשו להם שערים להשגות מדרגות נשגבות. ונעשה החושך לאור גדול, והמר נעשה מתוק.

באופן, שבשיעור הזה, שהיה להם קודם לכן כל הנהגות השגחתו לכוחות הפירוד, התהפכו להם עתה כולם לכוחות הייחוד. ונמצאים מכריעים את כל העולם כולו לכף זכות."

("זוהר לעם". הקדמת ספר הזוהר. מאמר "שתי נקודות", סעיף 121)

ברור שאין לנו שום אפשרות להשיג את הבורא, את ההתקרבות לבורא, את הצעדים שאנחנו צריכים לעבור כדי להתקרב אליו, אלא מתוך זה שאנחנו מרגישים קודם כמה אנחנו רחוקים, ומתגברים, משתתפים בהתגברות, מבקשים, ואז מתקרבים. כל פעם יש לנו גילוי של המצב הנוכחי, שאנחנו רחוקים, הפוכים מהבורא, ואחר כך במאמצים להתקרב בינינו בזה מתקרבים לבורא. כך הדרך שלנו.

לכן, ייסורים, בלבולים, כל מה שאנחנו מרגישים בדרך, אלו כוחות הפירוד, מצבים שצריכים להביא אותנו לחיבור ולדבקות. כל הבלבולים הגדולים והמצבים הלא נעימים, כל הדברים האלה מתגלים אך ורק כדי להביא לנו על פניהם הרגשה והשגה באותו בורא, שכלפיו בלבד עוברים עלינו כל הכוחות האלה של גילוי החושך וגילוי האור, של ריחוק והתקרבות, של חולשה וכוח, עד שאנחנו מגלים אותו במלואו, ואין מה להוסיף.

"כל ריבוי הסתירות נגד ייחודו" יתברך, "שאנו טועמים בעוה"ז", במצבים שעוד לא מגלים את הבורא, זה נקרא "העולם הזה", שעוד לא מגלים בתוכנו איזה כוח השפעה, "אע"פ שמתחילתן הן מפרידות אותנו מה', הנה בהיותינו מתאמצים לקיים התורה והמצוות", להשתמש בכל האפשרויות כדי להתקרב מבינינו לבורא "באהבה בכל נפשנו ומאודנו", כלומר, לאסוף, לצרף את כל הכוחות שרק אפשר לגלות בנו "כמצווה עלינו, ע"מ להשפיע נחת רוח ליוצרנו", רק כדי לעשות בזה נחת רוח לבורא, "וכל אלו כוחות הפירוד, אינם משפיעים עלינו לגרוע משהו מאהבת ה' בכל נפשנו ומאודנו", ככל שאנחנו מתאמצים להתחבר בינינו ולהגיע לחיבור עם הבורא, "אז כל סתירה, שהתגברנו עליה, נעשית שער להשגת חכמתו". כלומר, בסתירה הזו ובחיבור מעל הסתירה, אנחנו משיגים את יחס הבורא אלינו. בזה בונים את הכלים ואז מגלים את הבורא.

"כי בכל סתירה יש סגולה מיוחדת, לגלות מדרגה מיוחדת בהשגתו". לכן כל הדרך היא בעצם לאסוף את הסתירות שעליהן אחר כך אפשר להראות את היחסים שלנו, את המצב שלנו, לגלות את הבורא ביחס אלינו "ואלו הזכאים, שזכו לזה, נמצאים הופכים חושך לאור ומר למתוק". אבל רק בצורה כזו מתגלים חכמה, מתוק, השגה בשכל, השגה בחושים, "כי כוחות הפירוד כולם, מחשכת השכל וממרירות הגוף, נעשו להם שערים להשגות מדרגות נשגבות. ונעשה החושך לאור גדול, והמר נעשה מתוק". לפני שנרגיש את החושך והמר, בפירוד בינינו וביננו לבורא, לא נוכל להגיע לגילוי, כי לא יהיה לנו כלי. הכלי בעצם מתברר לפי מידת הצער שהוא מרגיש מזה שנפרד מכל חלקי הבריאה ומהבורא בכללות. "ונעשה החושך לאור גדול, והמר נעשה מתוק".

באופן, שבשיעור הזה, שהיה להם קודם לכן כל הנהגות השגחתו לכוחות הפירוד", ככל שמגלים את הפירוד, גם לפי הזמנים שנמשכים ומושכים אותנו החוצה לכל מיני כיוונים, אז "התהפכו להם עתה כולם לכוחות הייחוד". לא יכול להיות גילוי ללא הרגשת הפירוד, הניתוק, "ונמצאים מכריעים את כל העולם כולו לכף זכות". מבינים, מרגישים, מצדיקים למה עברנו דרך כל כך ארוכה בחושך, בחוסר טעם, בדחייה, בחולשה, שכל זה כדי לגלות את הכלים המתאימים לגילוי החיבור והאור, ואין דרך אחרת.

("זוהר לעם". הקדמת ספר הזוהר. מאמר "שתי נקודות", סעיף 121)

שאלה: פרט לכך שאנחנו יודעים שככל שהמקובל מתקדם אז הפער בין העלייה והירידה גדל, האם כל השינויים האלה מצטברים למשהו שהוא לוקח איתו?

את כל החושך הזה אנחנו צריכים, הוא הופך להיות ליסוד של המדרגה הרוחנית. אנחנו לא מגיעים סתם לאיזה גילוי. גילוי על מה? הוא צריך להיות על פני החושך, הוא צריך להיות על פני כוחות הפירוד. הם נשארים כיסוד, כבסיס לכל השגה רוחנית.

תלמיד: כן, תמיד על המדרגה הקודמת של החושך בא עכשיו הגילוי החדש.

כן, הוא יושב על החושך, מתבסס עליו, כי אין אור אלא מתוך החושך.

תלמיד: אבל האם מתוך זה שהמקובל עובר פעם אחר פעם את הדברים האלה, נשאר לו משהו, איך אפשר להגדיר את מה שנשאר מהניסיון שלו?

ניסיון לא עוזר, בדרך כלל מתחילים כל מדרגה ממש מאפס, מחדש, ממצב עוד יותר גרוע, יותר עמוק. הניתוק יותר גדול מניתוקים קודמים שהיו לך ולכן אתה לא יכול להשתמש בכל ההשגות הקודמות שלך. ההיפך, מתוך הניסיון הקטן שלנו, ברור שכך קורה. אז אין כאן על מה לסמוך, רק על זה שאנחנו מחדשים את עצמנו שוב ושוב על ידי הרגלים גשמיים, שיש לנו קבוצה, זמנים שאנחנו מתחברים וכן הלאה, ואז אנחנו שוב נכנסים לחיבור בינינו וכך מתקרבים לבורא.

תלמיד: אז איך היית מגדיר את ההבדל בין מקובל שעבר שתי מדרגות לבין מקובל שעבר מאה מדרגות, חוץ מעוצמת החושך שהוא מתגבר עליה?

יש לו בכל זאת ניסיון. אבל בזמן שהוא מתנתק, בכל מצב ומצב של ירידה, הוא נמצא במצב שהוא מתנתק לגמרי, ואז הוא לא יכול לעשות שום דבר, כי אחרת לא תהיה לו מדרגה חדשה.

תלמיד: כלומר, באותו מצב שהוא מגלה ודאי שהניסיון שלו לא יכול לעזור לו.

לא, איך יכול להיות? הניסיון יכול רק לעזור לו במקצת כשהוא מתחיל לצאת מהמצב של הירידה, הירידה עמוקה, ומשם מתחיל להתאפס ולהגיע חזרה, ואז הוא משתמש בכל אותם המצבים שהיו לו קודם, בניסיון שיש לו, הוא מתעסק במשהו שהשאיר לעצמו כאיזו הכנה לעתיד. לכן אנחנו אומרים שכדאי להתעסק בהפצה, בללמד אנשים אחרים וכן הלאה, כי זה עוזר לאדם לעבור ממצב למצב. הוא מרגיש את עצמו מחויב.

תלמיד: אפשר להעביר משהו מהניסיון הזה לתלמידים או לאחרים?

כן, אבל הם לא מרגישים שזה בא ממנו. הוא יכול לעזור להם בשני עולמות, בעולם הגשמי בזה שמלמד בצורה רגילה, ואת העזרה בעולם הרוחני הם לא מבינים, הם לא מרגישים מה יכול להיות.

שאלה: באיזה רגע אני יכול להבחין שנגמר תהליך של חושך ומתחיל תהליך של אור?

בינתיים כשאנחנו נמצאים בזמן ההכנה - אנחנו מצפים לידיעה, להרגשה. זה לא אותו האור שמתכוונים המקובלים. המקובלים מתכוונים לאור, לכוח השפעה, כוח האהבה, כוח החיבור שמתגלה באדם. אנחנו בינתיים מדברים על הרגשה יפה, טובה של השכל והרגש לפני שמגיעים לאיזו מין התקרבות אמיתית, נכונה לבורא.

לכן עלינו לדבר יותר מה זה התקרבות אמיתית, מה זה צעד אמיתי לקראת הבורא. הוא צריך להיות למעלה מהרגש והשכל הגשמי שנקרא "למעלה מהדעת", ושאנחנו יכולים לרכוש את המצבים הללו בקשר בינינו. דווקא על פני הדחייה, על פני הריחוק שהבורא מעורר בינינו, אנחנו כן נשתדל לגלות את ההתקשרות הלא אגואיסטית. שאני אשמח שאין לי קשר לזה, שאני נמצא למעלה מ"האני".

שאלה: האם זמן הניתוק, הנפילה של האדם, ניתן לאורך זמן מלמעלה או שתמיד בידי האדם לקצר אותו?

כן ולא. תיאורטית ודאי שאדם יכול לקבוע תמיד כמה יש לפניו ניתוק, איזו חשיכה. אבל כל זה קורה בהתאם לכמה האדם הכין לעצמו קבוצה, לימוד, זמנים לקבוצה וללימוד ולהפצה וכן הלאה. כמה הוא לוקח כל מיני הזדמנויות שיש לו בעולם הזה ומשתמש בהם. אנחנו צריכים להגיד שככל שאנחנו מכינים את התומכים האלו, כך נתקדם.

תלמיד: מצד אחד אנחנו יודעים שזה מחויב לקרות, מצד אחר יש הרגשה שזה כאילו שינוי צורה שתלוי בפעולות שלי, במילים שלי, ביחס לחברים. כאילו זה לא מלמעלה קורה אלא באשמתך.

זה בלבול וחושך שיש עלינו. אנחנו חושבים שהכול נעשה מאיתנו והכול תלוי בנו. זה תלוי ביסודות שלנו, ברשימות שיש בתוך הנשמה של כל אחד ואחד והם קובעות את כל המצבים. אנחנו רק צריכים להוסיף לזה כוח התגברות על כל מצב ומצב כדי לקרב כל מצב ומצב להשפעה בינינו. וכך בעצם אנחנו מתקדמים.

שאלה: איך אנחנו בעשירייה הופכים את הבלבול לגילוי הבורא?

דווקא מתוך זה שאנחנו מתגברים על הבולבול ועל חוסר התמצאות, על חוסר דרך, אנחנו לא יודעים לאן לברוח ואיך לעשות מהמצבים שלנו משהו מאורגן, אחד - אנחנו נשתדל בינינו לבנות מערכת קשר שמתאימה לבורא להתגלות. מתוך זה אנחנו מתחילים להרגיש צורך בכל חבר וחבר, צורך לחיבור במצבים הקשים ביותר. להבין שכל המצבים באים מהבורא בלבד, בצורה כזאת הוא עוזר לנו למצוא את התנאים לגילוי שלו. וכל החושך וכל הפירוד וכל המצבים שעוברים על כל אחד ועל כל עשירייה, הוא מארגן עד הפרט האחרון.

וכמה שאנחנו משתדלים להיות מחוברים בינינו יותר ודבוקים בינינו יותר, אנחנו משתדלים בזה לגלות אותו, זה הכלי לגילוי שלו. רב"ש כותב במאמרי החברה - אם כל אחד מבטל את עצמו כלפי אחרים, אם כל אחד דואג שכולם יהיו מחוברים, אם כל אחד רואה את העתיד שלו בחיבור הפנימי, זאת אומרת בנקודות שבלב, כלים רוחניים שיש בכל אחד, אם כל אחד עושה מאמץ לחבר אותם לאחרים - ודאי שאנחנו לא נראה הצלחה עד שהבורא יחבר אותנו ויתגלה בכלי המשותף הזה. זה כבר יהיה פרצוף רוחני.

ולכן אנחנו לומדים בכל הפעולות הרוחניות שאנחנו צריכים להגיע למצב שאנחנו נבצע את הפעולות של עביות, צמצום, מסך, אור חוזר, גילוי באור חוזר את הבורא כדי להשפיע נחת רוח לו, לכן זה נקרא "אור חוזר", וכך כבר ניכנס לקבלה מעשית.

שאלה: האם זה נורמלי שכל פעם מקדים אותנו הניתוק, שיש לנו אולי ניסיון קטן אבל זה מקדים אותנו ומנתק לנו את השכל והרגש, למה?

אנחנו לא יכולים להגיע לשום הכרה רוחנית, אלא אם כן היא צומחת מהניתוק שלנו בינינו ומהבורא. כמו שאנחנו לומדים, קראנו בזוהר, שתלמידי רבי שמעון רצו אפילו להרוג זה את זה, היו שונאים זה את זה עד כדי כך שלא היו מבינים איפה נמצאים, בשביל מה ולמה. כל הדברים האלה מגיעים לנו כדי להעלות אותנו דווקא לדרגות גבוהות.

ניתוקים חייבים להיות. כל ניתוק וניתוק זה גילוי רצון חדש המקולקל, ברגע הבא אנחנו כבר מתחילים לסדר אותו, לחבר אותו גם לכלי שלנו. ואז על כל פשעים תכסה אהבה. זאת אומרת על כל ניתוק, על כל רע שמגלים ואחר כך מצדיקים את הרע שבא כדי שאנחנו נתחבר מעליו, כך אנחנו בונים את הכלי, צמצום, מסך, אור חוזר מבינינו לבורא, מהשפעה לחברים, לעזור לכולם בעשירייה ומחוצה לעשירייה, לכל הכלי שלנו העולמי ומתוך זה לבורא.

למה אני אומר שכולנו צריכים לחשוב גם על כולם? כי יש גיבור בכמות ויש גיבור באיכות. אנחנו צריכים להשתדל כמה שיותר לחבר אלינו אותם החברים שלנו מכל העולם שיכולים להשתתף איתנו בחיבור למעלה מהפירוד, בהשפעה למעלה מהקבלה.

שאלה: העשירייה שלי מאוד גדולה, חזקה, כולם עושים את הכול, הכול אחלה, אני לא צריך לדאוג לשום דבר. האם עלי רק להיות בהודיה או עלי לרצות שהבורא יעשה יותר עבור העשירייה שלי?

זה שאתה מרגיש שלכולם טוב וכולם נמצאים ברוגע, אז תבדוק אם אחרי אותו מצב, כמו שאתה מתאר, מה יש להם מתיקון החיבור ביניהם? האם זה כבר כול מה שהם צריכים כדי להגיע, אין מה להוסיף? תבקש יחד איתם מהבורא שיגלה לכם מה אתם צריכים לעשות כדי שהוא יגלה לכם את החסרונות, שאתם תראו כמה עוד נשאר לכם לעבוד על החיבור כדי לגלות אותו ביניכם. זה עוד לא מספיק. בינתיים אתה מספר לי מצב שאתם נמצאים כביכול בהרדמה, מה שיש לכם זה טוב.

האם זה מספיק? צריכים להתכלל בחסרונות של החברים. אם אתם נמצאים במצב שאתם לא מגלים שום חיסרון, אתם לא יכולים להתקדם. כדאי אולי להתקשר לעשיריות אחרות, כדאי להשתדל לפתוח עוד קבוצות לידכם - למתחילים. לעשות כל מיני פעולות כדי לעורר חסרונות. בלי חסרונות אתם לא תתקדמו. בינתיים אתם נמצאים כביכול בשינה, בתרדמה.

שאלה: אנחנו אומרים שהאור זה אהבה וחיבור שאנחנו צריכים להרגיש. אנחנו מדברים על תחושות טובות. ההרגשות הטובות או הרעות, בטח זו נקודת ההיפוך כשאני מרגיש כאב אבל לא שלי?

כשאנחנו מרגישים חסרונות של החברים - אני מדבר רק על חברים, על כל העולם זה כבר כלי אחר - אם אני מרגיש חיסרון של החברים זה ממש צריך להפוך לכלי שלי, לחיסרון שלי ואז אני צריך לעבוד איתם. אני צריך לעשות הכול כדי שאת הכלים, החסרונות האלו להרגיש כמו שלי ואז לבקש תיקון ומילוי.

שאלה: נאמר שמחוץ לאדם נמצא הבורא עצמו. האדם זה אני או הפרצוף הרוחני של האדם?

אדם רגיל. חוץ מהרגשות שלנו נמצא רק הבורא שמעורר את הרגשות שלנו. אנחנו צריכים לסדר את הרגשות שלנו בצורות שנוכל להרגיש אותו, לגלות אותו.

שאלה: אנחנו לומדים שכשאדם מתחיל לעלות במדרגות יש גם ירידה והחושך יותר גדול בסקלה אבסולוטית. אבל ברוחניות בעלייה הבאה הוא כבר ילמד להבין איך לצאת ממצב הירידה בהרגשה הסובייקטיבית שלו ולעלות שוב.

לפי ההרגשה שלו, ודאי. החושך הכי גדול לפני שהוא מגיע לאיזו הרגשה רוחנית, אבל אחר כך הוא יצטרך להתרגל לכל הירידות האלה, אף על פי שלהתרגל לא ניתן כי בכל ירידה יש גילוי כלים חדשים, כי "אין חכם כבעל ניסיון".

שאלה: מהם אותם כוחות איחוד שמכריעים את העולם כולו לכף זכות והאם זה מיועד רק לאלה הזכאים?

זכאים הכוונה לכל אחד שזכה, מהמילה "זך", שמכוון את עצמו להיות בהשפעה ככל שניתן, ולפי זה הוא מקבל כוחות, גם של דחייה וגם של התקרבות.

שאלה: אמרת שהניסיון של המקובלים לא יעזור. האם ההשגות של המקובלים עשויות מתוך כל הניסיונות שאנחנו צוברים?

אנחנו צריכים לבדוק את עצמנו, אם אנחנו רוצים לעשות נחת רוח לבורא דרך עשיית נחת רוח לעשירייה או שאנחנו רוצים להשיג, להרגיש, לגלות בזה משהו לעצמנו? זאת השאלה בעצם, למה אתה מתכוון? למה אתה מכוון? או שאתה רוצה להגיע לכך שתרגיש, תדע, תגלה, או שכשתתקדם, לא תתקדם לגילוי, אלא לעשיית נחת רוח דרך החברים לבורא. זו בעצם השאלה שכל אחד צריך לבדוק כל פעם עם עצמו, איפה אני עומד?

קריין: קטע מספר 37.

"כל המניעות והעיכובים, המתראים ומתגלים לעינינו, אינו אלא בחינת התקרבות, שהבורא ית' רוצה לקרב אותנו. וכל אלו המניעות מביאים לנו רק התקרבות. כי לולי זה לא היה שום מציאות להתקרבות אליו. כי מצד הטבע אין התרחקות יותר גדולה, מזו שאנחנו מחומר קרוץ, לבין הבורא ית', שהוא גבוה מעל גבוה. ורק כשהאדם מתחיל להתקרב, אזי הוא מתחיל להרגיש את המרחק שבינינו. וכל מניעה, שהוא מתגבר עליה, מקרב לו את הדרך."

(בעל הסולם. "שמעתי". קע"ב. "ענין המניעות והעיכובים")

זה כל כך ברור שכל פעם מתגלה לנו עד כמה אנחנו הפוכים, רחוקים וחלשים, ואנחנו צריכים להרגיש את זה אבל בלי להשתהות בזה, מספיק לנו לטעום לרגע אחד את הניתוק כדי להשתדל מיד להתעלות מעליו ולהרגיש חיבור, להגיע לחיבור בכל מה שרק אפשר ובו לגלות איפה אנחנו באמת יכולים להיצמד לבורא ככל האפשר בלב ונפש ולהידבק בו. ושוב יהיו לנו ניתוקים, ושוב נרגיש עד כמה אנחנו הפוכים, ושוב נתגבר ונתקרב.

שאלה: לפני כמה ימים נפגשנו בצורה פיזית כעשירייה, קראנו מאמרים והייתה לנו אפשרות להרגיש אחד את השני וליצור חיסרון. אבל העולם הווירטואלי מכבה את זה, איך אנחנו יכולים להיות בחיסרון מתמיד לחיבור למרות המצבים שבהם אנחנו נמצאים?

אנחנו משיגים חיסרון לחיבור על ידי שמדברים אחד עם חברו בקבוצה וקוראים חומר בהתאם לזה. כתוב "קנאה ותאווה וכבוד מוציאין את האדם מהעולם" מהמצב שלו.

לכן אנחנו צריכים להשתדל להסתכל על הקבוצות האחרות ולראות במה החברים נמצאים, איך אנחנו יכולים ללמוד מהם, להרגיש שאנחנו מפגרים לעומתם, ולמה אנחנו לא מתקדמים כמו כולם, למרות שיש לנו הרגשה לא כל כך נעימה, אבל זה מקדם אותנו.

הרגשת החיסרון לא נעימה אבל מקדמת. לכן כדאי לנו לדבר יחד על כמה זה חסר לנו, ומה אנחנו צריכים לעשות, ולא להתנתק מהכרת החיסרון במצב האמיתי והנמוך שלנו כשאנחנו יחד, כי אם נתנתק כל אחד ייפול לייאוש. לכן אנחנו מחזיקים את עצמנו במצב שנמצאים בירידה וזה המצב הטוב בשבילנו כדי להגיע מכאן לעלייה חדשה.

לכן אם אנחנו מחזיקים בחיבור, אנחנו צריכים להבדיל בין הרגשה לא נעימה, לקביעת המצב שאנחנו לא מחוברים, ולכן יש לנו מצבים כאלה שאנחנו נמצאים בניתוק זה מזה, בניתוק מהבורא, בחוסר קשר ביננו, ובמידה הזאת בחוסר קשר עם הבורא.

וכשאנחנו קובעים שזה מצבנו, מה עלינו לעשות יחד? כל הזמן להחזיק והעיקר יחד. לא להתנתק. לחזק כמה שאפשר יותר זה את זה, ממש לתפוס איש את רעהו ולהתחבר בינינו עוד ועוד כך שבחיבור הזה נוכל לפנות לבורא ולבקש ממנו שיחבר אותנו באמת בצורה פנימית יותר ככלי רוחני, ומכאן אנחנו יכולים להגיע כבר לגילוי הבורא לנברא.

שאלה: האם חוסר ההצלחה שלי להרגיש את הסבל של הנמצאים עכשיו במלחמה, מצביע על כך שאני לא מחובר לעשירייה שלי?

כל דבר שאתה מגלה בו שאתה לא נמצא בחיבור עם הבורא, מצביע על כך שאתה לא נמצא בחיבור עם העשירייה, שאין לך כלי. ורצוי קודם כל לתקן את הכלי, ולתקן אותו עד כדי כך שתגלה שיש בו את הכוח המחבר, המחבק את כולם, מאיר לכולם, הכוח הזה הוא הבורא, הוא נמצא בתוך העשירייה אבל לא מגולה.

שאלה: אם אחרי הבירור בשביל מי אנחנו עושים, אני מגלה שזה עבור עצמנו, מהו השלב הבא שעלינו לבצע?

להמשיך ולהתפלל שהכוונות שלנו יהיו על מנת להשפיע לבורא. שלא אצטער שאין לי, אלא מזה שאין לו, לבורא, נחת רוח ממני.

שאלה: פעמים רבות אמרת שדרך "קנאה, תאווה וכבוד" נרומם אחד את השני. איך עוברים מקנאה הרסנית לקנאה שבאמת תרים ותדחוף אותנו?

על ידי עבודה פנימית, בירור פנימי. כשאני מתחיל לראות בחברים שלי שותפים, חלקים מהכלי שלנו, שהם יחד איתי ולא כאלה המנוגדים לי. רק בצורה שאנחנו מחוברים נוכל להשיג את הבורא. המטרה שלנו מתגלה בחיבור בינינו ועליו צריך יותר לעבוד, יותר להבין, יותר לדבר וכך יקרה.

תלמיד: אתה גם תמיד מציע לנו לשחק בינינו את המדרגה הבאה, אבל זה מעורר דחייה, חברים אומרים, "התנשאות" וכו'. אז במה לבחור?

לפי מה שאתה אומר אני רואה שלא קיבלתם מספיק מכות, עדיין אין לכם מספיק ייאוש מהמצב שבו אתם נמצאים ומהכוחות שאתם מפעילים. הייאוש הזה צריך לגדול ויגדל רק אם תשתדלו בכל זאת ליצור מצבים נכונים, פעולות נכונות. וכשתעשו זאת בצורה מספקת, תגיעו לייאוש מהכוחות שלכם ואז תצעקו לבורא.

שאלה: האם ההפרעות, הקשיים יתחילו ברגע שנגלה את המרחק הפנימי בינינו?

המרחק הפנימי בינינו תלוי בגובה ההשתדלות שלנו להגיע לחיבור, אז נגלה יותר ויותר כמה אנחנו רחוקים זה מזה, והכול כדי להביא אותנו בסופו של דבר לתפילה לבורא. כי הוא בונה את החיבורים ואת הניתוקים ובעצם את התפילה שלנו. אנחנו צריכים לגלות את המצב הראוי לבקשה, לתפילה וכך להתקדם.

שאלה: מעצם העובדה שאנחנו נבראים אנחנו כבר רחוקים מהבורא. וגם בהרגשת ההתקדמות אנחנו מקבלים הרגשה שאנחנו רחוקים, אז במה אנחנו מתקרבים בעצם?

אנחנו מתקרבים לאמת, כי באמת המרחק בינינו הוא אינסופי ורק הבורא יכול לעזור לנו להתחבר כדי שהוא יתגלה בנו ובכך נעשה נחת רוח לו. זאת אומרת, בדרך אנחנו נשתנה בכוונות, ברצונות, במטרות שלנו, ואז נראה כמה אנחנו משתנים. אנחנו לא נשארים באותם המצבים, באותן המטרות שהיו לנו קודם, נרצה שהכול יתחלף בנו, שנקבל הגדרות יותר רוחניות על ריחוק, על קירוב, על כל מצב בהרגשה ובהבנה. זה מה שאנחנו מצפים שיקרה.

תלמיד: אז אין באמת התקרבות? המרחק נשאר תמיד בהרגשה, בהשתוות?

אין מרחק אחר. מה זה מרחק ברוחניות? זו הרגשה. אלא מה אתה חושב שמדובר במרחק פיזי?

שאלה: איך מגיעים להכרה שהסתירות מביאות להתקרבות לבורא?

כיתרון האור מן החושך. אני לא יכול לגלות שום דבר אלא ממצב והיפוכו. קודם מתגלה המצב הרע ואחר כך המצב הטוב. ובלי גילוי הרע, לא הייתי יכול לזהות שהמצב הנוכחי הוא מצב טוב. והמצב הרע, החושך שמתגלה, מתגלה מלמעלה באופנים שאני יכול לזהות אותו, לשקול, להגדיר אותו, ובהתאם לזה אני מגלה את האופנים בי, בהתקרבות, בחיבור ובאור. רק בצורה כזאת. אנחנו צריכים להבין שהגילוי שלנו לא יכול להיות רק באור, אנחנו לא נרגיש את האור.

כשיוצאים לחלל נניח רואים ששם חושך, אם שמים מחיצה באמצע החלל רואים שהאור נמצא שם, אבל בלי מחיצה, לא מגלים את האור, האור לא יכול להתגלות. גם עכשיו אנחנו נמצאים באור, הבורא נמצא בכל מקום, אבל איך לגלות אותו? אם נרצה להתגלות בתוכו, בתוך האור שלו, אז עלינו יתגלה האור, הבורא יתגלה עלינו באותו פרצוף אדם שבו נגלה את עצמנו. תחשבו על זה, יש כאן הרבה דברים. אנחנו גם עכשיו נמצאים באור העליון, אבל איפה אותה מחיצה שדרכה נוכל לראות, לגלות אותו, לגלות בהשפעת הבורא עלינו שהבורא הוא האור והוא יוצר את החושך ועושה את הכול.

שאלה: מדוע הדחיות מכשירות את האדם לכניסה להיכל הבורא? אילו תכונות באדם מפתחות הדחיות האלה?

כך נראה לנו אבל זו לא דחייה אלא גילוי המצב האמיתי בינינו. הבורא מגלה את המצב הזה, ואנחנו על פניו, על פני החושך כביכול שהוא מגלה, צריכים למשוך אותו ושיתגלה כאור. לכן אנחנו באמת מתקדמים לכל מצב ומצב, וצריכים לקבל זאת אפריורי, זאת אומרת, כנתון מראש, שהבורא עושה והוא מקרב אותנו. אבל בהתקרבות אליו אנחנו מגיעים, כמו שאומרים, לצד שמאל ולצד ימין, או לחושך ולאור, לירידות ולעליות. והעבודה שלנו היא לזרז את המצבים הללו, כי בלעדיהם לא נוכל להרגיש שאנחנו מתקדמים.

שאלה: בעזרת מה אפשר להתגבר במהירות על המכשולים שהבורא מקים בפנינו כדי להתקרב אליו יותר?

התקדמות האמיתית היא בכך שאני מתקרב לחברים ודרכם לבורא, כי הבורא נסתר בינינו, לא לשכוח את זה ולכן עלינו ללכת בצורה כזאת. ואם לא נרצה בזה, סימן שהאגו שלנו מנהל אותנו ולא נצליח. אנחנו חושבים שאולי הזמן יעשה את שלו, נחכה ואולי חוקי הטבע ישתנו לפי האגו שלנו, זה לא יעזור, יש רק דבר אחד שיכול לעזור לנו, לקבל את המציאות כמו שהיא ואנחנו חייבים למעלה מההרגשה שלנו, מהטבע שלנו, בכל זאת להתחבר ולהתפלל עבור כל הקבוצה, שכולנו נתחבר ובחיבור הזה נגלה את הבורא. בסך הכול יש לנו פעולה אחת, חיבור בינינו ובחיבור הזה כבר מתגלה הבורא.

שאלה: האם כדאי לדבר בעשירייה על כוח הפירוד כדי לדעת יותר נכון את אופני העבודה שלנו?

אנחנו לא כל כך צריכים לדבר על כוח הפירוד, כמו שאומר בעל הסולם, חצי שעה ביום ולא יותר, ובכל יתר השעות הוא מתכוון שנדבר על חיבור, על אהבה, על איחוד.

שאלה: מה עוזר לחברים לקבל חיסרון רוחני מהחברים ולא לדחות את החיסרון?

לראות עד כמה אני הקטן שביניהם, עד כמה הם שולטים על המציאות, עליי ועל כולם. המטרה וההרגשה כמה אנחנו יכולים להתקדם לחיבור, חייבות להיות לפנינו תמיד. אנחנו צריכים לחזור שוב ושוב על כך שמהחיבור בינינו מגלים את הבורא, ולא חסר כלום חוץ מזה. תבדקו אם אתם עושים כך או לא, לא במילים, אלא עד כמה החיבור בינינו הוא יותר פנימי.

שאלה: איך אני יכולה לעזור לחברות שלי לעבור מכשולים מהר יותר וקל יותר? האם המהירות של ההתקדמות שלהן תלויה בי?

ודאי שההתקדמות תלויה בכל אחד מאיתנו ואנחנו צריכים לבצע זאת בצורה תמידית ובלתי פוסקת. רק את זה אני רוצה, רק את זה אני מבצעת כלפי הקבוצה שלי וממנה כלפי כל הקבוצה העולמית שלנו. זו כל הבעיה, שום דבר לא חסר חוץ מלתקן את הכלי השבור של אדם הראשון.

שאלה: למה כל כך קשה לאדם להבין שאפשר לתקן הכול רק על ידי התאחדות עם הבורא?

לא, אלא על ידי ההתאחדות בינינו, ואז לפי החיבור בינינו נכנס הבורא ומתגלה בינינו. צריכים לצייר את התמונה הזאת ולראות שאנחנו צריכים לחבר את עצמנו כמו פיקסלים ובזה מגלים את תמונת הבורא. זה נקרא "תמונת ה' יביט", כאשר כל אחד מוסיף את הפיקסל שלו, את הנקודה שלו על ידי שרוצה להתחבר עם כולם, וכך אנחנו בונים ומגלים את הבורא - "אתם עשיתם אותי", זו כל העבודה שלנו.

אנחנו ככלי צריכים לחבר את כל החלקים והנקודות שלנו בינינו, ואז אנחנו מגלים את הבורא. איך אנחנו יודעים באיזו צורה לחבר את הריבועים הקטנטנים האלה יחד? אנחנו לא יודעים, אנחנו פשוט מגיעים ורוצים להיקלט והבורא כבר מסדר אותנו.

שאלה: האם אנחנו יכולים על ידי עבודתנו, החיבור והתפילות שלנו, למנוע את סבלם של אנשים בעולם?

ודאי שכן, הם לא יכולים להציל את עצמם מהסבל. יותר מזה, הם יבואו אלינו ויאשימו אותנו בזה שהם סובלים והם יהיו צודקים, כי בחיבור בינינו אנחנו יכולים להביא את האור, את הבורא לעולם ואז לכולם יהיה טוב. בצורה מעשית ככל שאנחנו מתחברים, כך אנחנו מגלים את כוח הבורא בעולמנו וכולם יזכו לזה.

קריין: קטע 38.

"כשהאדם מתגבר על הקושיים וההפרעות, אז לא בקלות יכולים לדחות אותו, אלא ביד חזקה. ואם האדם מתגבר גם על היד חזקה, ובשום אופן לא רוצה לזוז ממקום הקדושה, ורוצה דוקא להדבק בו ית' באמת, ורואה שדוחים אותו, אז האדם אומר, ש"חימה שפוכה עליו", אחרת היו נותנים לו להכנס, אלא ש"חימה שפוכה עליו" מצד ה', לכן לא נותנים לו להכנס להיכל המלך ולהדבק בו ית'. נמצא, שמטרם שהאדם לא רוצה לזוז ממקומו, אלא הוא מתפרץ ורוצה להכנס, לא שייך לומר שמרגיש, ש"חימה שפוכה שורה עליו". אלא אחרי כל הדחיות, שדוחים אותו, והוא לא זז ממקומו, היינו שכבר נגלה עליו את היד חזקה וחימה שפוכה, אז יקויים "אמלוך עליכם". כי רק ע"י התפרצות והתאמצות גדולה, מתגלה אליו את המלכות שמים, וזוכה להכנס פנימה בהיכל המלך.

(בעל הסולם. "שמעתי". ע'. "ביד חזקה ובחימה שפוכה")

אלו קטעים כל כך חזקים, מילים מאוד יפות ועמוקות.

שאלה: מה משמעות המילים "חימה של הבורא"?

שהבורא לא נותן לו להתקדם. הוא רואה שהוא עשה את כל מה שאפשר ואין לו כוחות, והוא מסכים לכל דבר שיעשו איתו. אין לו כוח והוא לא יכול להגיע לדבקות ולשום דבר. אפילו רצון לא נותנים לו, כביכול מזלזלים בו, הכוחות העליונים לא רוצים בו, וזה מצב שכל אחד צריך לעבור. עד שהוא מגיע למצב שאין מה לעשות אם הבורא לא יעזור, אבל זה כשאין לאדם אפילו נקודה אחת שכביכול תלויה בו אלא הכול תלוי בבורא. אז הוא מרגיש באמת כנקודה שחורה שנמצאת בתוך האור העליון והוא מתחיל להתפתח, זה נקרא ש"זוכה להכנס פנימה בהיכל המלך", וזה על ידי הרבה מניעות שמרגיש בדרך.

שאלה: כל הדחיות שמגיעות לאדם במה הן מחזקות אותו?

הדחיות מגיעות בהדרגה מתוך הכלי השבור, והן חייבות להתגלות כמעצורים, ככוחות שמבלבלים אותנו, ובצורה כזאת הן בונות אותנו. הכול נבנה דווקא מתוך הכוחות שנראים לנו שהם נגדנו אבל הם עוזרים לנו לצרף את הכוחות ולבנות את הכלי הכללי.

תלמיד: מה גורם לכך שלמרות הדחיות אתה לא זז מהמקום?

שאתה משקיע את עצמך ככל האפשר בחיבור, בבניית הכלי הכללי ובכל מה שאתה יכול. במיוחד בזמננו, בדור האחרון, ככל שאתה מפזר את הידיעות על חכמת הקבלה ובמה תלוי עתיד העולם בין כולם ולא מתעייף ולא עוצר בדרך, זה פועל כך שגם אתה נסחף אחרי זה. מלמעלה, מהבורא, נותנים לאדם כוחות ורצונות להפיץ את שיטת הייחוד, גילוי הבורא בעולם, וככל שהוא מבצע זאת כך זה סוחב אותו קדימה.

תלמיד: הכלי של האדם הוא הדחיות שנותנים לו?

כן.

תלמיד: מה יוצא מכל העבודה שאנחנו עושים על החיבור, מהניסיונות שאנחנו עושים לשרת את הבורא?

אם אנחנו עושים זאת למרות הדחיות, אז המצבים האלה הופכים להיות לחיבוק, לדבקות ולהתקשרות עם הבורא. ככל שדוחים את כוחות הפירוד, אז מגלים שהם באו כדי שנאחז יותר בבורא. כמו שאנחנו מפחידים לפעמים במקצת את הילד כדי שיסכים לעלות לידיים שלנו ולהסתתר בנו כשאנחנו מחזיקים אותו. אנחנו רואים שאם אין כוחות שמעוררים בילד פחד, אז הוא מיד רוצה לרדת מהידיים למטה ולנהל את החיים שלו, ואם רע לו במשהו, אז הוא בא בחזרה ומתחבק איתנו.

תלמיד: כשמגיעות כל הדחיות, איך למנף אותן לחיבור, לתפילה ולא לזוז?

כתוב בכל מקום שזה גילוי היחס האמיתי של הבורא שרוצה שאנחנו נתקרב אליו. הוא לא יכול למשוך אותנו אליו כי את זה אנחנו צריכים לעשות, אז הוא עושה זאת בצורה הפוכה. כל המניעות שאנחנו מגלים אלו לא מניעות, אלא דווקא אותם הכוחות שעל ידם הבורא מושך אותנו אליו.

קריין: קטע 7 .

"כל המניעות והעיכובים, המתראים ומתגלים לעינינו, אינו אלא בחינת התקרבות, שהבורא ית' רוצה לקרב אותנו. וכל אלו המניעות מביאים לנו רק התקרבות. כי לולי זה לא היה שום מציאות להתקרבות אליו. כי מצד הטבע אין התרחקות יותר גדולה, מזו שאנחנו מחומר קרוץ, לבין הבורא ית', שהוא גבוה מעל גבוה. ורק כשהאדם מתחיל להתקרב, אזי הוא מתחיל להרגיש את המרחק שבינינו. וכל מניעה, שהוא מתגבר עליה, מקרב לו את הדרך."

(בעל הסולם. "שמעתי". קע"ב. "ענין המניעות והעיכובים")

שאלה: האם להתקבל להיכל המלך זה מצב קבוע, או אחרי זה שוב מגרשים אותנו מההיכל כדי שנחזור לעבוד כל הזמן?

לא, אם נכנסים להיכל המלך, אז כבר נמצאים בהיכל המלך, משם לא מגרשים. החוקים הרוחניים מסודרים כך שמעלים בקודש ולא מורידים בקודש, אין ירידה. ירידות יש רק כדי לעלות עוד. והירידות האלו הן מצד שמאל, הן כמו עליה אבל עליה ברצון ועדיין לא במימוש הרצון. לכן עולים בשמאל ימין, גם ברגל שמאל אתה עולה אבל עולה בחיסרון החדש, ואחר כך אתה משלים אותו בחיבור, בכוונה, ומבצע את העלייה בפועל בהרגשתך.

שאלה: מה יהיה הסוף עם כל המצבים האלה שלא יכולים להתגבר עליהם, מתי יגיע שינוי?

כשאתה תבין שהבעיה היא, שאת המצבים שאתה לא יכול להתגבר עליהם אתה לא מממש נכון. אתה חייב לממש אותם רק בחיבור, ובחיבור תגלה את הבורא. ואתה רוצה לקפוץ לגילוי הבורא ללא הכנת הכלי, זו כל הבעיה. אז צריכים ללמד אותך איך להכין את עצמך נכון לגילוי הבורא, שזאת בעצם כל מטרתו של הבורא בבריאה, לגלות את עצמו לנבראים. והבעיה של הנבראים היא שהם שצריכים למעלה מהאגו שלהם להתחבר ביניהם.

וכאן הוא בעצם החשבון, מה יותר חשוב לדרוך על האגו שלי, מה יותר גדול בעיניי גדלות הבורא, לעשות לו נחת רוח, או האגו שלי, לעשות נחת רוח לעצמי, מי ימלוך? זה מה שמפריע לנו.

קריין: קטע מספר 39.

"כשהאדם מישב א"ע ומרגיש מצבו הדל, ונתעורר לשוב אל ה', ושופך תפילותיו בגעגועים גדולים להדבק בה', הריהו חושב כל התפילות האלה, וכל ההתעוררות הזו, לכוח עצמו, ונמצא יושב ומצפה לישועת ה' קטנה או גדולה, ובהאריך הענן ואינו רואה שום הסברת פנים ביותר מן השי"ת. נמצא ח"ו נופל ליאוש, כי לא יחפוץ בו ה', היות שאחר מספר גדול של הגעגועים האלו, לא פנה אליו ולא כלום ח"ו.

וע"כ אומר הכתוב: "דרשו ה' בהמצאו", כלומר, בשעה שהשי"ת ממציא את עצמו אליכם לדרישה, אז בהכרח שתדרשו אותו ג"כ, שדרך האיש להקדים, כלומר, שהשי"ת מקדים א"ע ליתן לכם לב לדרוש אותו. וכשתדע את זה בטח תתחזק מצדך כמה שתוכל לדרוש ביתר שאת וביתר תעצומות. כי המלך קורא אותך".

(בעל הסולם. אגרת נ"ב)

זאת הבעיה, להכיר שמה שאנחנו מרגישים זאת פניית הבורא אלינו. כל מצב ומצב שאדם מרגיש לגלות שזאת פניית הבורא אליו, ואז מתוך זה הוא כבר יידע איך להגיב.

קריין: שוב קטע 39.

"כשהאדם מישב א"ע ומרגיש מצבו הדל, ונתעורר לשוב אל ה', ושופך תפילותיו בגעגועים גדולים להדבק בה', הריהו חושב כל התפילות האלה, וכל ההתעוררות הזו, לכוח עצמו, ונמצא יושב ומצפה לישועת ה' קטנה או גדולה, ובהאריך הענן ואינו רואה שום הסברת פנים ביותר מן השי"ת. נמצא ח"ו נופל ליאוש, כי לא יחפוץ בו ה', היות שאחר מספר גדול של הגעגועים האלו, לא פנה אליו ולא כלום ח"ו", שאדם לא מבדיל שמה שקורה לו זאת כבר פניית הבורא אליו.

"וע"כ אומר הכתוב: "דרשו ה' בהמצאו", כלומר, בשעה שהשי"ת ממציא את עצמו אליכם לדרישה, אז בהכרח שתדרשו אותו ג"כ, שדרך האיש להקדים, כלומר, שהשי"ת מקדים א"ע ליתן לכם לב לדרוש אותו. וכשתדע את זה בטח תתחזק מצדך כמה שתוכל לדרוש ביתר שאת וביתר תעצומות. כי המלך קורא אותך".

(בעל הסולם. אגרת נ"ב)

זה קטע מאוד חזק, אנחנו לא מרגישים בכל מצב ומצב שזה הבורא פונה אלינו. אנחנו חושבים שאנחנו פונים אליו, מבקשים, צועקים, נמצאים בדרישה ובטענות, ומצפים מתי תהיה לנו איזו התקרבות לבורא, ולא מבינים שהוא מושך אותנו בכל רגע ורגע, לזה אנחנו לא כל כך מודעים. כל העבודה שלנו בכל רגע ורגע לגלות, כמו שאומר בעל הסולם "כי המלך קורא אותך".

שאלה: האם את הדחיות אנחנו הופכים לגילוי, ואיך בזה להרגיש את הבורא?

על ידי החיבור בינינו. למה הבורא שבר את הכלי? כי מתוך שבירת הכלי אנחנו דווקא יכולים לגלות אותו. מפני שברצון אחד שמרגיש את עצמו כאחד, כאדם נגיד, מה זה אדם? בסך הכול רצון, אמנם הוא מורכב מכל מיני רצונות אבל מרגיש שהוא אחד, שזה הוא, וברצון אחד אי אפשר לגלות את הבורא, אי אפשר.

אלא רק על ידי זה שמתחברים רצונות זרים שיש מרחק ביניהם, אפילו דחייה ביניהם, אנחנו יכולים דווקא בהתנגדות, התנגשות, ריחוק בין הרצונות האלה להתחיל לברר את היחסים בין לקבל ללתת, בין הבורא לנברא. ואז אם אנחנו מתייחסים לרצונות הזרים כמו לבורא שגם הוא רצון זר, אז אנחנו על ידי זה יכולים לבנות יחסים חדשים, מערכת כזאת שהיא תהיה דומה לבורא עצמו. זאת הסיבה לשבירת הכלי של אדם הראשון, זאת העבודה שלנו.

שאלה: העבודה שלנו היא לגלות שהבורא פונה לאדם בכל רגע ורגע. אבל זה הוא שנותן לנו את ההרגשה הזאת, הוא מעורר אותנו וגם נותן לנו את ההרגשה שזה בא ממנו, או שזה לא בא ממנו?

אם כשאתה מחפש את פניית הבורא אליך, אתה מחפש גם את פניית הבורא אליך דרך הקשר שלך עם החברים, אז אתה תגלה. אתה תגלה קשר עם החברים ואת פניית הבורא אליך. כמו שאתה מחפש איזו תחנת רדיו, באיזה גל היא נמצאת, באיזה תדר היא נמצאת, אז אתה צריך לחפש את התדר ביניכם, בקבוצה, ואז אתה תופס את קול הבורא שמגיע ומתלבש באותו התדר, זו העבודה שלנו.

שאלה: מה אנחנו צריכים לעשות במצבים כשרגשות של חולשה וחוסר אונים עוצרים אותנו בדרך?

מה צריכים לעשות במצבים כאלה? רק לחזק את עצמינו, איש את רעהו, לחזק זה את זה. אם הקבוצה כולה נופלת לתוך זה אז צריכים לשבת ולעשות ישיבת קבוצה, ישיבת חברים, לעשות איזו סעודה אם אפשר לשבת יחד, וכך לאט לאט אנחנו נצא מזה. אין ברירה, אתם כבר שמעתם את זה הרבה פעמים, תפילה, לימוד וחיבור קבוצתי.

שאלה: מה ההבדל בין לדרוש את הבורא לבין להתפלל לבורא?

לדרוש ולהתפלל זה אותו דבר, אבל זה תלוי, תפילה זה דבר יותר כללי ודרישה זה דבר יותר פנימי, היא מגיעה יותר מעומק הלב, אבל חלק מהתפילה זאת דרישה.

תלמיד: זה יכול להיות דרגות של חיסרון?

כן, התגלות החיסרון הפנימי זאת הדרישה, וחיסרון יותר כללי זאת התפילה, ויש גם בזה וגם בזה חסרונות. תפילה היא יותר כללית ואנחנו יכולים לעשות אותה יחד, והדרישה היא פנימית יותר, היא כבר אישית ממש.

תלמיד: גם הדרישה מגיעה מהבורא?

כן, ודאי. כל החסרונות, כל הדרישות, תפילות, כל הדברים האלה מתגלים מתוך החסרונות שהבורא מגלה מתוך השבירה שלו, הוא שבר את הכלי. אז הוא מגלה בתוך הכלי הזה על ידי המאור שמעורר את הכלי כל מיני חסרונות ומזה מגיע לתפילה, לבקשה, לדרישה. הכול תלוי בבורא, אבל יכולים לזרז, לעורר את הבורא על ידי העבודה שלנו. כי אפילו כשהבורא לא מעורר אותנו אנחנו יכולים לעורר את עצמנו, כי אנחנו כלים שונים, ובהתקשרות בינינו ככלים שונים אנחנו יכולים כך לעורר את עצמנו. אז לא לחכות, אנחנו צריכים לעשות את ההתעוררות.

שאלה: איך אנחנו יכולים תמיד להציב את הבורא לפני האגו שלנו, כשהבורא יוצר בינינו פירוד בתוך העשירייה? איך אנחנו יכולים תמיד להחזיק בנקודה הזאת? כי אני חושב שזו הנקודה שיכולה לעזור לנו להתחבר.

הנקודה שאנחנו מתחילים ממנה זה חוסר אונים, שאנחנו לא מסוגלים לכלום. ולכן אנחנו צריכים לחפש כמו עובר, כמו טיפת זרע שמחפשת איפה היא יכולה להידבק בדופן הרחם, ואחר כך כמו תינוק שמחפש איך הוא יכול להיות הכי קרוב לאמא וכן הלאה. וככול שאנחנו מחפשים ומצליחים למצוא את החיבור הזה, זאת ההצלחה שלנו.

חיבור יכול להיות רק מתוך זה שאנחנו בונים מעצמנו נקודת חיבור שנכללת מעשרה נגיד, או מספר נקודות שונות זרות. ואנחנו דווקא על ידי זה רוצים להתחבר בינינו, ביחס בינינו מעל הרצון האגואיסטי שלנו. אם אנחנו מתחברים בינינו או רוצים להתחבר בינינו, זה נקרא "באמונה למעלה מהדעת", על ידי הכוח הזה שאנחנו מייצבים בינינו, במקצת, ככול האפשר, "כאילו" אפילו, אז אנחנו בזה מדמים את עצמנו לכוח הבורא. ואז מתחילים להיות כבר במשהו דבוקים בו.

לכן ככול שלמעלה מהשכל והרגש, למעלה מהאגו שלנו אנחנו כולנו מתחברים בינינו, אז דווקא החיבור הזה שאנחנו משיגים, אפילו שלא רוצים ואפילו שלא נמשכים אליו, אבל בכוח אנחנו בכל זאת מייצבים את החיבור הזה בינינו, דרך החיבור הזה אנחנו קשורים לבורא. ואז כבר עוד פעם ועוד פעם כשמייצבים את עצמנו בצורה כזאת, אנחנו מגלים שכבר אנחנו נמצאים בקשר עמו, בדבקות כמו טיפת זרע בדופן הרחם. ומעתה והלאה מתחילים להתפתח, זה מה שיש לפנינו.

שאלה: הכוונה שלנו בעשירייה היא תמיד חיבור והשפעה. עם זאת הגוף שלנו לפעמים חסר כוח כי אנחנו לא יכולים להיות ביחד בצורה פיזית, אז איך אפשר לעשות גם דברים פיזיים זה לזה ולא רק בצורה וירטואלית?

אני לא חושב שיש הבדל בין פיזי לווירטואלי. כשאנחנו מתאספים דרך קווי האינטרנט זה עם זה ומדברים, מתייעצים, לומדים, זה כמו שאנחנו נמצאים יחד. מה ההבדל, שאני נמצא במקום אחד ואתה במקום אחר? אחד באירופה, השני באמריקה והשלישי באסיה, מה ההבדל? אין שום הבדל. כשאנחנו נמצאים יחד, זה נקרא שאנחנו יחד? לא, אלא שנמצאים יחד פיזית. אז אנחנו צריכים דווקא ההיפך, לראות שהקשר האינטרנטי עוזר לנו יותר להרגיש את עצמנו, שהכול תלוי בהרגשה שלנו, בנטיית הלב.

ולכן אין לנו שום פחיתות במצב הזה שאנחנו נמצאים רחוק פיזית זה מזה. לא, לא נכון, אל תחשבו שהמרחק הרוחני מפריד בינינו, אנחנו לא זקוקים להיות במגע פיזי, גופני זה עם זה, אלא רק בצורה פנימית נפשית.

שאלה: בקטע 39 כתוב שהמלך קורא לך. האם הקריאה שהבורא עושה היא במשך כל היום וכל הלילה, או רק ברגעים שאנחנו מנסים להתחבר בשיעור או בפעולות שאנחנו עושים בעשירייה?

תנסה להרגיש שאתה לא יוצא מהחיבור, כמו שהיה לך פעם או שיש לך לפעמים בזמן השיעור, שאתה כל הזמן רוצה להיות בהרגשה הזאת, בקשר עם החברים ועם הבורא.

(סוף השיעור)