סדרת שיעורים בנושא: undefined
שיעור בוקר 04.02.22 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה
אמונה למעלה מהדעת – קטעים נבחרים מן המקורות
קריין: שיעור בנושא – אמונה למעלה מהדעת, קטעים נבחרים מן המקורות, מקטע מס' 67.
"רואים אנו את ההבדל, שישנו בין מה שהשכל מחייב, לבין מה שרק האמונה מחייב אותו. ומהו הסיבה שבדבר שהבסיס הוא אמונה, צריכים כל פעם לזכור את צורת האמונה, אחרת הוא נופל ממדרגתו, ומקבל מצב שמתאים בשביל רשע. ומצבים כאלו יכול להיות אפילו ביום אחד, שיפול ממדרגתו הרבה פעמים ביום אחד, כי אי אפשר שלא יפסוק אצלו לאיזה רגע ביום את האמונה למעלה מהדעת.
וצריכים לדעת, שסיבת השכחה של האמונה נובע מטעם, היות שהאמונה למעלה מהדעת והשכל, שהיא מתנגדת לכל הרצונות של הגוף. והיות הרצונות של הגוף באים לו מצד הטבע שנטבע בו, הנקרא רצון לקבל, בין במוחא ובין בליבא, לכן הגוף מושך אותו תמיד לבחינת הטבע שלו. ורק בזמן שהוא דבוק בהאמונה, אז האמונה יש לה כח להוציאו מתוך הרצונות של הגוף וללכת למעלה מהדעת, כלומר נגד השכל של הגוף."
(בעל הסולם. "שמעתי". ל"ד. "יתרון ארץ בכל הוא")
מה יש לנו כאן? אנחנו צריכים כל הזמן לאחוז באמונה ככל האפשר, בזמנים השונים, בעליות ובירידות, בכל מיני מצבים, שזה יהיה אצלנו פשוט כמין שכבה כזו שבה אנחנו חיים וכך אנחנו מתייחסים לחיים. יש דעת ויש אמונה למעלה מהדעת, ואנחנו חיים בשבילנו, לעצמנו באמונה למעלה מהדעת, ובמה שקורה לנו בחיים, אנחנו מתנהגים כמו כולם, אבל מבפנים יש לנו מדרגה משלנו, אמונה למעלה מהדעת, ודרכה אנחנו מתייחסים לחיים. כך ממשיכים, עוברים מדרגה, מדרגה, מצב, מצב, עד שזה נקלט אצלנו ונעשה כטבע שני.
שאלה: מה זה אומר להיות דבוק באמונה ואיך בכלל לאחוז באמונה, כיוון שזה דבר שקשה למשש אותו, לא רק לאחוז, ואומרים שזה צריך להיות הבסיס?
אנחנו צריכים לסדר את עצמנו כך שהאמונה תהיה כיסוד. האמונה היא היסוד של הכוח העליון, העולם העליון, כי כל העולם העליון פועל לפי כוח ההשפעה, כוח האמונה, ואנחנו הרי פועלים לפי מה שיש לנו, לפי מה שהבורא ברא בנו, כוח הקבלה.
לכן אנחנו צריכים כל הזמן להיות בשמירה, איפה אנחנו נמצאים בדעת ובמה מזה אנחנו יכולים להיות נגד, למעלה מהדעת, וכך אנחנו מתקדמים בכל רגע ורגע בחיים. כלומר, לקבל את צורת החיים שאנחנו מקבלים מהבורא שזאת הצורה של טוב ומטיב, ואם לא מרגישים את זה, אז "עיניים להם ולא יראו", אבל להשתדל לראות את הצורה של טוב ומיטיב. לאט לאט אתם תראו עד כמה זה נכלל ונכלל עוד ועוד באיברים, ובסופו של דבר אנחנו מגיעים למצב שמגלים את זה בהרגשה, מגלים.
שאלה: כשאנחנו נמצאים בשיעור, במפגשים בינינו, הדברים הם די קלים, אבל כשאנחנו בעבודה היומיומית שלנו, איזה כלים יש לנו שיעזרו להזכיר לנו, שישמרו אותנו בתוך האמונה הזו?
רק כוח החיבור בקבוצה, שכולנו חושבים על כולם ורוצים להיות בכוח השפעה הדדי, כולנו כלפי כולם, זה בעצם העיקר. אם נשתדל להיות בהרגשה כזו, בנטייה כזו, כולנו כלפי כולם, בתוך העשירייה ואפילו למעלה מהעשיריות, בכל הכלי העולמי שלנו, אז פתאום נרגיש שיש כאן איזה מדור חדש, רמה חדשה ששם אנחנו צריכים להיות, ושם נרגיש את עצמנו בצורה אמיתית, מחוברים בינינו ולבורא, ונמצאים בהתעלות מעל האגו שלנו.
אנחנו צריכים את האגו שלנו כי ממנו והלאה אנחנו כל הזמן מתעלים יותר ויותר, אנחנו צריכים אותו, וכך נרגיש את עצמנו כנבראים.
תלמיד: האם יש נקודה שבה האמונה הזו תהפוך להיות חלק מהדעת שלנו?
האמונה שלנו נשארת ככוח האמונה, ככוח ההשפעה, ואנחנו לא רוצים שהיא תהפוך לכוח הדעת, כי כל העלייה שלנו היא לדרגת האמונה.
שאלה: מתוך מה האדם זוכר ללכת באמונה למעלה מהדעת?
מתוך זה שהוא כל הזמן מתאמץ. אין כאן שום דבר מיוחד, זה פתוח לכל אחד, כל אחד חייב בסופו של דבר לרכוש את המדרגה שלו מתוך הרצון שלו, לקבוע למעלה מהרצון שלו את כוח ההשפעה על פני כוח הקבלה שהוא הרצון הטבעי האישי שלו, וכך אנחנו צריכים להתקדם. פשוט מאוד.
קריין: קטע 68.
"בתחילת הכניסה (והכניסה נקרא דבר תמידי, כי בכל פעם שיש לו ירידה, מוכרח להתחיל מחדש, לכן נקרא זה כניסה. וממילא יש הרבה יציאות והרבה הכנסות) הוא אומר להגוף שלו: "תדע, שאני רוצה להיכנס לעבודת ה'. וכוונתי היא רק להשפיע ולא לקבל שום תמורה. ואין לך לקוות, שתקבל משהו עבור היגיעה שלך, אלא הכול בעל מנת להשפיע".
ואם הגוף שואל: "איזה תועלת יהיה לך מעבודה זו?" היינו, "מי הוא המקבל את העבודה הזו, שאני רוצה לתת כוחות ולהתייגע?". או ששואל יותר פשוט: "לטובת מי אני עובד כל כך ביגיעה רבה?".
אז צריך להשיב לו, שיש לי אמונת חכמים, שהם אמרו, שאני צריך להאמין באמונה מופשטת למעלה מהדעת, שהשי"ת ציווה לנו כך, שאנחנו נקבל על עצמנו אמונה, שהוא ציווה לנו לקיים תורה ומצוות. וגם צריכים להאמין, שיש להקב"ה נחת רוח, מזה שאנחנו מקיימים את התורה ומצוות בחינת אמונה למעלה מהדעת. וכמו כן צריך להאדם להיות בשמחה, מזה שיש הנאה ותענוג לה' מעבודתו."
(בעל הסולם. "שמעתי". ק"ח. "אם תעזבני יום, יומיים אעזבך")
אני חושב שכתוב כאן הכול.
שאלה: מה זה אומר לא לקבל שום סיפוק מהעבודה?
אני לא דורש שום תמורה. אני רוצה פשוט לעשות פעולות כאלה, שמהן באופן חד סטרי תהיה נחת רוח לבורא. יהיה לי רע, יהיה לי טוב, מה יהיה לי, את הדברים האלה אני בכלל מוחק, כאילו אני לא נמצא במציאות, מביא את עצמי לדרגת אפס.
תלמיד: אז לאן אני מעביר את האינטרס שלי?
לקבוצה ולבורא. אני עושה כל מיני פעולות שמהן מגיעה תועלת לקבוצה ולבורא ואני בעצמי רק מבצע. זה התשלום שלי, שאני המבצע.
תלמיד: פשוט בעל הסולם כותב כאן שעלי להיות שמח מכך שהבורא נהנה מהעבודה שלי.
תקבל את זה כתשלום. מתוך זה שאני משפיע לבורא דרך העשירייה, מתוך זה יש לי שמחה. למה לא?
תלמיד: אבל יש כאן איזו השתוות עם הבורא.
יש לך את זה ואתה לא דורש שום דבר. אתה לא רוצה תשלום אחר בשום צורה, רק לדעת שמה שאני נותן לבורא מגיע אליו, בלבד, בלי שאדרוש לדעת איך אני עושה, מה זה עושה וכולי. בהתחלה רק כלום, רק להיות שייך לנתינה לבורא.
תלמיד: אמרת לדעת שזה מגיע אליו. איך אדע שהמאמצים שלי התקבלו?
אני לא רוצה לדעת את זה, אני פועל לפי מה שהמקובלים כותבים לי וזה מספיק. כי אם אני רוצה לדעת משהו, אז יש בזה כבר שכר שאני מושך לעצמי.
שאלה: איך לבנות התמדה ועקביות בעבודה?
רק על ידי הקבוצה. ודאי שלא נרצה לעבוד בזה אף פעם, וככל שנתקדם יהיו לנו הפרעות יותר גדולות, נשכח, נבלבל את עצמנו והעולם יבלבל אותנו, הכול יהיה כך שהבלבולים, ההפרעות יהיו יותר ויותר גדולות. לכן אנחנו צריכים פשוט לקבוע כאלו יחסים בחברה ש"איש את רעהו יעזורו", וכך ניתן דוגמה זה לזה. והעיקר הוא שאנחנו צריכים לעשות את העבודה הזו יחד. זה לא שאני לבד עושה את הפעולות האלה עם הבורא, אין לי שום אפשרות להגיע לבורא ולעשות איזו פעולה לעומתו, כלפיו, אלא רק בתנאי שאני מתחבר עם החברים ויחד אנחנו הולכים קדימה.
שאלה: כתוב בקטע, אל תקווה לקבל דבר בתמורה ליגיעה שלך. אני לא יכול לבטל את הרצון שלי לקבל אבל אני כן יכול לכוון את הרצונות שלי, שאני אבקש עבור החברים. האם זו הדרך הנכונה?
תבקש כך בינתיים. כל דבר הוא נכון לפי המצב, לפי המדרגה. אם אתה רואה שפעולת השפעה, פעולה מסוימת, נמצאת עכשיו לרשותך לבצע, אז תבצע.
שאלה: בעל הסולם כותב שבמצב ירידה כשהוא רוצה להיכנס שוב הוא מתחיל לפתוח שם איזו שיחה. מה התועלת בלפתוח בשיחה עם הגוף שלו? הרי "אין אדם מתיר עצמו מבית האסורים", אז למה הוא לא פונה לחברים, לבורא לעזרה?
קודם הוא צריך לדעת מי מפריע לו, מה מפריע, עם מי יש לו עסק וכן הלאה, ואז הוא פונה לאמצעים שיכולים לעזור לו. רק אחרי שהוא מדבר עם הרצון לקבל שלו ורואה שלא יכול להצליח עימו, אז הוא יכול לפנות לחברים ולבקש מהם עזרה.
תלמיד: האם יש פה איזשהו בירור שהוא עושה לפני הפנייה?
ודאי. איך הוא יכול לפנות אם לא עשה בירור קודם?
תלמיד: איך להיכנס לעבודה בלי לבקש תמורה?
אין דבר כזה בלי לבקש תמורה. הפירוש הוא, בלי לבקש תמורה אגואיסטית, אבל לעבוד בלי תמורה זה אדם שלא שפוי בדעתו.
תלמיד: זאת אומרת, התמורה שלנו היא שאנחנו שמחים שיש לנו את ההזדמנות להשפיע לבורא גם כשהרצון לקבל עכשיו בהתנגדות.
ובזה השכר, ההשפעה בעצמה היא השכר. אבל בשביל זה צריכים להיות באיזשהו יחס לבורא, בצורת אהבה נניח. כמו אימא שמטפלת בתינוק, כמה כוחות יש לה כל הזמן להשקיע בתינוק. מטעם מה? מטעם האהבה.
שאלה: המשפט האחרון בקטע הזה ממש מבלבל. כי כתוב שאנחנו צריכים להאמין שהבורא מקבל שמחה מזה שאנחנו שומרים על תורה ומצוות וצריך לקבל את זה למעלה מהדעת. אבל יש איזשהו שינוי, שהאדם "צריך להיות בשמחה, מזה שיש הנאה ותענוג לה' מעבודתו". בדרך כלל העבודה שלנו היא בתוך הדעת, האם בעל הסולם למעשה מדבר כבר על כלי מתוקן, שאנחנו יכולים להרגיש את השמחה הזאת רק בכלי של השפעה?
תראה מה שבעל הסולם כותב, "אז צריך להשיב לו", ליצר הרע, לכוחות שמתנגדים, "שיש לי אמונת חכמים, שהם אמרו", כתבו לנו, "שאני צריך להאמין באמונה מופשטת למעלה מהדעת", זאת אומרת ככה זה, לקבל את זה, "שהשי"ת ציווה לנו כך, שאנחנו נקבל על עצמנו אמונה", כוח השפעה ו"שהוא ציווה לנו לקיים תורה ומצוות".
זאת אומרת, כל מיני פעולות של קשר בינינו, השפעה הדדית לתיקון הכלי, הפעולות האלה נקראות "תורה ומצוות". כי על ידי המצוות שאנחנו עושים, שאנחנו מצוּוים לפעול בהשפעה הדדית זה לזה, אנחנו מעוררים את המאור המחזיר למוטב שנקרא "תורה". וצריך לעשות את זה באמונה למעלה מהדעת. כלומר, לא חשוב מה אני מבין, מרגיש, אלא אני עושה את זה מפני שכך אומרים לי לעשות, המקובלים מצווים עלי, "תעשה". למה? ככה.
כמו ילד, מאיפה הוא יודע מה הוא עושה? הוא עושה. אני צריך גם לעשות כך. ואז על ידי כל מיני מעשים מגיעים למצבים שמתחילים להבין את התועלת במעשים האלה, מה הקשר בין המעשים, מה אני מקבל תמורת המעשים האלה. אני מבין שאני קונה חכמה. על ידי מה? על ידי זה שאני משתתף באמונת חכמים, שומע מה הם אומרים, עושה כל מיני פעולות כמו ילד קטן שעושה בלי שהוא יודע מה צריך לעשות, ואז אני צריך להרגיש עד כמה אני מתקדם לזה.
"אז צריך להשיב לו", ליצר הרע שמתנגד, "שיש לי אמונת חכמים, שהם אמרו, שאני צריך להאמין באמונה מופשטת למעלה מהדעת, שהשי"ת ציווה לנו כך, שאנחנו נקבל על עצמנו אמונה", כוח השפעה, שהוא למעלה מהכול. וכך הוא "ציווה לנו לקיים תורה ומצוות". זאת אומרת שכל הפעולות שלנו יהיו רק בהשפעה, אני לא חושב על עצמי. "וגם צריכים להאמין, שיש להקב"ה נחת רוח, מזה שאנחנו מקיימים את התורה ומצוות בחינת אמונה למעלה מהדעת". אפילו אם חוזרות כל מיני נטיות, אנחנו שמחים מזה שכבר לפחות במשהו עשינו איזו פעולה קטנה בעל מנת להשפיע, וזה נקרא שמקיימים תורה ומצוות באמונה למעלה מהדעת. "וכמו כן צריך להאדם להיות בשמחה, מזה שיש הנאה ותענוג לה' מעבודתו".
זה מאוד חשוב. אני צריך כל הזמן לחשוב על זה. אבל זה לא קשה, תנסו לנעול את עצמכם רק כלפי הכוח העליון ולזלזל בכל יתר הגורמים מלבד מה ששייך לעיקרון העליון להיות מקושר לבורא, ולעשות זאת דרך העשירייה, בתוך העשירייה, "בתוך עמי אנוכי יושבת", וכך להתקדם.
צריכה להיות התמדה, שוב ושוב לחזור על זה. תראו איך הילד משחק, איך הוא עושה את זה, כך גם אנחנו.
תלמיד: לא כל כך מובן מאיפה לקבל את השמחה. אני רוצה להיות באמונה.
מזה שאני משתדל לעשות פעולות השפעה, ומתוך זה שאני משתדל, הפעולות האלה איכשהו מתקיימות. בכל פעולה ופעולה אני מצליח במשהו, בחלק קטן, בהתחלה אולי קצת, ומזה אני שמח. מזה שאני כל הזמן, כל פעם נוגע בקדושה, בעולם העליון. אני עוד לא נכנס בו אבל נוגע. כמו תינוק, יש לו משהו מזה שהוא משחק עם הצעצוע, על אף שהוא לא יודע מה לעשות עימו ולוקח אותו לפה במקום לשחק כמו שצריך. זה לא חשוב. כי יש לנו בזה כבר קשר, אנחנו כבר מתעלים למעלה מהעולם הזה.
שאלה: הקטע הזה הוא כאילו ברור בפני עצמו אבל בפרקטיקה זה טיפה שונה, ויש עצה אחרת שנראית אולי שהיא סותרת את העניין הזה, שאומרת "לעולם אדם יעבוד בשלא לשמה ואז יבוא ללשמה". וגם בעל הסולם אומר לנו שלא נקווה שאנחנו מתחילים מיד בלשמה.
אנחנו לא מסוגלים, אבל צריכים כל פעם לנסות.
תלמיד: אבל כשאנחנו מתעוררים, נניח שאנחנו מגיעים לאיזה מפגש וצריכים לעשות איזו פעולה של חיבור, אז אדם בצורה טבעית מחפש לעצמו סיבות להתגברות על ידי כוח הרצון לקבל שבו. ופה הוא אומר, אל תעשה את זה, תגיד מראש שאתה לא תעשה את זה עבור עצמך, אל תחפש סיבות לטובת עצמך. אבל בפועל זה לא כך.
מה שיוצא בפועל זה משהו אחר, אבל זה מה שאני צריך להגיד לעצמי, שאני הולך להשתדל, לנסות לעשות פעולה ללא שום טובה עצמית, שהיא תהיה רק על מנת להשפיע נחת רוח לבורא. ואם באמצע, בסוף ובכלל, מי יודע לבדוק את הדברים האלה, אני בכל זאת עושה את זה לעצמי, זה לא חשוב. אני השתדלתי ככל שיכולתי בהתחלה, באמצע ובסוף של הפעולה להיות בכוונה על מנת להשפיע מזה.
תלמיד: כתוב ב"כניסה" ומדאיג אותי שאדם לא יצליח ויכשל עוד בתחילת הפעולה, עוד לפני שהוא יצליח לקבל איזה כוחות מהקבוצה וכן הלאה. הוא צריך לצאת מהירידה, כמו שכתוב פה שיש "ירידה", הוא צריך לצאת ממנה והוא צריך למצוא את הדרך להגיע לקבוצה, הוא צריך גם אם זה מתוך הרצון לקבל לשכנע את עצמו שיהיה שכר.
השכר הוא לעשות פעולת השפעה. אני משתדל עכשיו לעשות פעולה, והשכר שלי יהיה שהפעולה הזאת תהיה באמת ללא שום נגיעה עצמית.
שאלה: איך להרגיש את ההשפעה כתמורה, כשכר?
אם אתה מאוד תרצה להיות בהשפעה, אז יגלו לך מתי שבאמת תעשה פעולת השפעה ואתה תקבל את זה כשכר, כשכר רוחני, שהצלחת לעשות פעולת השפעה. אבל לזה צריכים כבר להשתדל להיות בצורת השפעה. זה פרצוף רוחני, זו נשמה, זו בניית הנשמה.
אני מקבל תנאים, את התנאים האלה אני רוצה לבצע רק על מנת להשפיע דרך החברים לבורא. אני מכווץ את עצמי במאמץ, משתדל לבצע את הפעולה הזאת של החיבור, של ההשפעה, ואם זה מצליח, אז אני צריך לקבל מזה תוצאה. אני מרגיש שהפעולה שלי הצליחה, אני רואה את החברים, אני רואה את הבורא שהם שמחים כתוצאה מהפעולה שלי.
שאלה: מה לעשות אם במקום שמחה אתה מקבל אכזבה?
אם אתה נמצא בפעולת השפעה, אז לא יכול להיות שאתה נמצא בייאוש, גם אם עשית, הצלחת או לא הצלחת. יכול להיות שהצלחת מאוד אבל לא מגלים לך את זה, אתה לא יכול לגלות את זה, אבל בכל זאת אתה צריך להיות שמח מזה שהיה לך רגע של יגיעה, שרצית לצאת לעל מנת להשפיע.
שאלה: מה זה אומר שלבורא יש הנאה מהעבודה שלי, במה ההנאה שלו באה לידי ביטוי?
מה זה נקרא שלבורא יש תענוג מהעבודה שלי? זה כשאני מרגיש את היחס שלי לבורא בכך שגרמתי לו נחת רוח. זו התוצאה מפעולה בעל מנת להשפיע. והאור העליון שממלא את הפעולה שלי הוא מראה לי את ההרגשה הזאת - על מנת להשפיע.
שאלה: מה ההבדל בין אמונה מעל הדעת לאמונת חכמים? כי לפי שנאמר נשמע אמונת חכמים היא כביכול מתחת לדעת.
היא לא מתחת לדעת, זו פשוט אמונת חכמים. אני מאמין במה שכותבים נגיד בעל הסולם ורב"ש, אני מאמין להם ורוצה לקיים את מה שהם אמרו. זה לא למעלה מהדעת, לא למטה מהדעת, תקבל את זה כהוראה שמביאה אותך כבר לאמונה למעלה מהדעת. תקיים מה שהם ממליצים לך לקיים ואז תגיע לכוח השפעה, לכוח רוחני, לאמונה למעלה מהדעת.
שאלה: כמה זמן נצטרך לעבוד ללא שום תמורה, כמה זמן יימשך מצב החושך הזה?
אם אנחנו הולכים לקראת השפעה, אני לא שואל כמה זמן, אני לא שואל על מה ששייך לי, אני יכול לשאול רק מתי יהיו מעשיי דומים למעשי אבותיי, שאני אוכל להשפיע נחת רוח לבורא. על זה אני יכול לשאול כי אני רוצה להגיע לזה ברוחניות, בהשפעה לבורא. אבל מתי אני אקבל שכר, זו לא שאלה רוחנית ובזה שאני שואל אני מיד נמצא בעולם הגשמי.
שאלה: אני שומע פה תיאור של מצב שאני מתמלא מזה שאני ממלא אחרים, וזה מרגיש שאני מגשים בזה את כל העניין הזה של המערכת האינטרגלית, שאנחנו באמת גוף אחד, אדם הראשון, וזה המצב הטבעי שלנו שאנחנו בדרך כלל לא רואים אותו.
נכון.
תלמיד: אני מרגיש את זה לפעמים ואני מרגיש שאני חי את זה ואז זה בורח. איך אני מחזיק את המצב הזה?
איזה מצב אתה רוצה להחזיק?
תלמיד: את התחושה הזאת שאני באמת מרגיש את המערכת האינטגרלית ושאם אני נותן או מקבל זה לא משנה.
רק על ידי מאמצים בתוך הקבוצה.
שאלה: מה הכי מומלץ לעשות בזמן ההפסקות כששוכחים את האמונה ואין שום קשר ויחס לעשירייה במשך היום?
במשך כל הזמן, חוץ מזמן השיעור, להשתדל לתאר את עצמו שהוא נמצא בתוך העשירייה ואיכשהו פועל בתוך העשירייה לחיבור ביניהם ולבורא, זו הפעולה הכי נכונה והיא צריכה להביא אותנו למטרה. יש בזה ודאי הרבה אופנים, אבל אני רוצה להרגיש שאני נמצא בקשר עם החברים ואיתם יחד אני רוצה להתקדם עוד צעד ועוד צעד בצורות שונות, באופנים שונים, לקשר בינינו ובתוכנו לגלות את הבורא.
אנחנו לא הולכים בסולם המדרגות כמו שאנחנו מתארים סולם שעומד באלכסון ואנחנו עולים עליו, אנחנו צריכים להשתדל ללכת בסולם הרגשות כך שאנחנו עוד ועוד מתקרבים זה אל זה. קודם הולכים בלהשפיע על מנת להשפיע עד אמצע הסולם איפה שיש לנו כבר מעבר ללקבל על מנת להשפיע, וכך אנחנו יותר ויותר מגלים קשר בינינו ובתוך הקשר בינינו מגלים את הבורא. עד אמצע הסולם, עד שאנחנו מגיעים לאמצע "תפארת", אנחנו מגלים רק את כוח ההשפעה ההדדי ולא מגלים את הבורא אלא רק פעולות, ומאמצע הסולם, מתפארת ומעלה אנחנו מתחילים לגלות כבר את נוכחות הבורא איתנו, כי יהיה לנו כבר כלי שהוא למעלה מהתפארת. זה מה שנלמד ב"פתיחה".
שאלה: האם אדם יכול להגיע לאמונה מעל הדעת בכוחות עצמו או רק על ידי אמונת חכמים?
כתוב יש "הרבה דרכים למקום", מקום זה הבורא. מה זה נקרא יש "הרבה דרכים"? ישנן דרכים כאלו וכאלו, יש שיטות כאלו וכאלו, אני לא יכול להסביר אותן. אני מגיע על ידי שיטת רב"ש ובעל הסולם, ולכן אנחנו צריכים פשוט לשמוע מה הם אומרים וכך להתקדם.
תלמיד: אז אין אפשרות שאדם יגיע מעצמו. הוא יגיד, "אני רואה את הדעת שלי, אני מבין מה הדעת שלי אומרת ואני מבטל, אני עולה מעליה". בלי אמונת חכמים, אלא רק מתוך רצון האדם עצמו, זה אפשרי?
על ידי מה, מי יקשור אותך לכוח ההשפעה, לכוח הבורא?
תלמיד: הלימוד שלי, העשירייה שלי.
מה פתאום. איזה קשר יש בינך לבין העשירייה ובין הבורא, למקור העליון, תגיד לי?
תלמיד: העשירייה היא למעשה הקשר שלי עם הבורא, אין לי קשר איתו לבד. האם אפשר להגיע למעלה מהדעת?
אבל איך אתה מתקשר לעשירייה? אתה צריך לקבל איזה הוראות. רב"ש כותב לך איך לבטל את עצמך, איך להתקשר אליהם וכן הלאה.
תלמיד: אני מבין שאין דרך להגיע אלא אך ורק על ידי אמונת חכמים. אנחנו קוראים רב"ש, בעל הסולם, מקובלים בנוסף. זו הדרך היחידה.
תמציא לי משהו אחר. על ידי הלימוד שאתה מעורר בקשר עם החברים שלך, את הקשרים שיש לך לבורא. הלימוד מספר לך על הקשרים האלו, אז אתה מנענע את רשת הקשר בין הבורא לבין החברים שלך, לקבוצה שגם אתה נמצא בה. איזו מערכת יותר הגיונית, יותר מעשית אתה יכול להמציא?
תלמיד: אין מערכת יותר הגיונית מזו.
זה נובע ממבנה של אדם הראשון. אין כאן שום דבר שמישהו פברק את זה ממשהו, חישב ככה וככה כדאי, ככה וככה לא. אלא יש כל מיני אמונות, יש כל מיני פסיכולוגיות.
כאן אומרים לך פשוט, באיזו צורה נברא אדם הראשון, בצורה של עשר ספירות שלמות, ישרות. "האלוקים עשה את האדם ישר" ואחר כך החלקים שהיו יחד נשברו ואז הם דרשו "חשבונות רבים"1, זה מצב השבירה. ואם ממצב השבירה הם מחפשים איך לקיים את עצמם, להרכיב את עצמם, לחבר את עצמם למערכת אחת כמו שהייתה לפני השבירה, אז הם מקיימים את עצמם עם השבירה יחד. וכשמתגברים על כל השבירה הזאת, יוצא להם במקום להיות חלקיקים של דומם, הם מעלים את עצמם לדרגת צומח, חי, מדבר רוחני. זו בעצם העבודה שלנו.
אלה דברים מאוד מאוד פשוטים. הם לא מובנים לנו, אנחנו לא יכולים לזכור אותם עם כל כך הרבה פרטים. המקובלים כותבים אחד ממיליארדי מיליארדים של הפרטים מתוך מה שיש ברוחניות. ולכן "לא החכם לומד". אנחנו לא צריכים את זה. אנחנו צריכים רק לדעת את העיקרון איך כל הזמן להיות בחיבור המתגבר ובחיבור בינינו ועם הבורא. וכל פעם לממש את זה.
תלמיד: למה כל כך קשה להבין את הרעיון של מעל הדעת, למה זה כל כך מסובך?
הרצון לקבל שלך כל פעם מוחק לך את הדברים האלה, ממש כך. ברגע שאתה עוזב את זה, כבר זה בורח ממך. הרצון לקבל זה מה שנמצא בך ושולט. רק בתנאי שאתה מתנגד לו, נמצא במאבק עימו בכוח, אז אתה יכול להחזיק את עצמך במשהו למעלה מהרצון לקבל שלך וגם רק לכמה רגעים ואחר כך שוב אתה נופל לתוכו, בתוך הרצון לקבל. וכך זה כל פעם. על זה כתוב "אלף פעם ייפול צדיק וקם".
תלמיד: זו מלחמה תמידית עד גמר תיקון.
אתה עוד לא יודע את זה?
שאלה: שאלה לגבי הכניסות והיציאות. מה שעוזר לנו להיכנס לרוחניות זה אמונת חכמים וזה שיש הנאה לבורא מכך שאנחנו מבצעים את התורה והמצוות. הבירורים האלה ישנם לכל אחד מאיתנו. איך אנחנו יכולים בעשירייה?
רק על ידי עבודה בהתמדה. עבודה מתמדת להתחבר ולתמוך ולעזור זה בזה. זו עיקר העבודה שלנו "איש את רעהו יעזורו". בצורה כזאת אנחנו מרכיבים את דמות הבורא בינינו.
תלמיד: האם על ידי דוגמה אישית?
יש שם הרבה דברים. על זה מקובלים כותבים המון דברים. תקראו מה שהם אומרים. בעבודה בעשירייה יש הרבה פרטים.
שאלה: יש רגעים שאני כתלמיד לא נמצא בשיעור, לא נמצא עם החברים בחיים הגשמיים, ואני נופל מהדעת, אני נופל מהחיבור. מה זה אומר עליי כתלמיד, האם אני נחשב תלמיד בזמן הזה. איך אני עושה את הנפילה הזו לרכה יותר?
"אלף פעם ייפול צדיק וקם", זו הדרך שלנו. מי שלא קם לא נופל, מי שלא נופל לא קם. לכן העליות והירידות הן כל הזמן העבודה שלנו. דווקא בכל הפעולות האלו, כניסה ויציאה, קליק כזה, מגע רופף, אנחנו כל הזמן מתקנים את עצמנו. אנחנו לא יכולים להחזיק משהו בראש ובלב יותר משנייה אחת, יותר ממגע אחד, קליק וזהו וזה עבר. אני יכול לנסות עוד ועוד להיות בזה, זה לא טוב.
תן למצבים שזורמים בך שיזרמו. אתה רוצה על פניהם כל הזמן, כמו על פני הגלים שאתה שט עם סירה קטנה, על פני כל המצבים האלה אתה רוצה להיות דבוק עם החברים ועם הבורא. והמצבים עצמם, המחשבות, הרצונות תן להם שישתנו. כך תרגיש את עצמך יותר טוב, לא לחוץ, ולאט לאט תתחיל להרגיש איך כל המצבים האלו, עם השינויים שבהם, דווקא הם מביאים אותך להרגשת הבורא. אתה תרגיש בהם ניגון, ניגון רוחני.
תלמיד: הרבה פעמים יש לי פחד שאני אקבל מצב שאזרק החוצה מהדרך, מהחברים ומהכול וזה מלחיץ אותי שאקבל מצבים שיזרקו אותי מהדרך.
קודם כל, אתה חתמת חוזה עם הקבוצה שנקרא "ערבות", שכל אחד מחזיק את כולם? אז אתה לא צריך לחשוב על עצמך. זה שאתה מפחד שאתה תיזרק מהקבוצה זה מצב לא טוב. אתה צריך לחשוב, לדאוג ולפחד על החברים שהם לא יעופו מהקבוצה, ובזה אתה מבטיח את היחס שלך הנכון, המקום שלך הנכון בתוך הקבוצה. כך קובעת לנו הערבות. אני דואג לכולם ובזה אני מחייב את כולם לדאוג לי. כי הבורא נמצא במרכז הערבות והוא יכוון ויסדר את זה לפי המאמצים שלנו.
שאלה: כשהעשירייה תגיע לאמונה למעלה מהדעת האם תהיה לנו הרגשה שהמורים שלנו נמצאים בחיבור איתנו?
ודאי. לא רק המורים. לאט לאט בהדרגה אתה תרגיש הרבה נשמות מתוקנות יותר או פחות שנמצאות בכל אותו התהליך. כמו שאתה יוצא לאוטוסטראדה ואתה רואה ממש נשמות טהורות.
שאלה: איך לאחוז כל הזמן בשמחה בהשפעה לחברים אם ישנם מרגלים?
אנחנו צריכים לשמוח בייסורים כמו במתנות, כי דווקא הם באים לגלות לנו עוד מקומות לעבודה שבהם אנחנו צריכים להוסיף חיבור. ודווקא במקומות האלה הבורא רוצה שאנחנו ניתן מאמץ ואחר כך נגלה אותו.
שאלה: האם מספיק רק לעקוב כמו שצריך אחר ההוראות של רב"ש בלי להאמין לשום דבר בשביל לקבל את המאור המחזיר למוטב ולהשתנות?
כן, תעשה זאת כמו שאתה מבין בשכל שלך.
תלמיד: כלומר, אין פה עניין של אמונה, זה לעקוב אחרי הוראות.
תעקוב אחרי ההוראות ותגיע לכוח האמונה. כוח אמונה זה כוח השפעה. אם המילה "אמונה" מפחידה אותך, אז זה כוח השפעה. אני רוצה להגיע לכוח השפעה כי הוא הפוך מהרצון לקבל ומכוח הקבלה שלי. כשאני אהיה מורכב משני הכוחות האלה, אז אני אדע איך להרכיב את הכלי הנכון ולהידמות לבורא.
שאלה: אמרת שבזמן ייסורים הבורא מחכה למאמץ מאיתנו, לאיזה מאמץ הוא מחכה?
שלמעלה מכל מיני הייסורים, הבלבולים, הריחוק בינינו וכן הלאה, אנחנו רוצים להגיע למצב של חיבור, וכשאנחנו לא מרגישים יכולת להתחבר זה מביא לנו ייסורים. אם אנחנו ניגשים אל הייסורים יחד, אז אנחנו מגלים בהם ייסורי אהבה, שהבורא אוהב אותנו ונותן לנו בכוונה את המשחק הזה, כמו שאנחנו נותנים משחק לילד קטן כדי שיתאמץ וירכוש כך ידע ושכל חדשים.
אני ממליץ מאוד לתאר את עצמנו כמו ילדים קטנים כלפי הגדול, ואז נבין מהר יותר מה הבורא רוצה מאתנו בכל מצב ומצב של הכבדת הלב שלנו.
שאלה: כתוב "הגוף מושך אותו תמיד לבחינת הטבע שלו. ורק בזמן שהוא דבוק בהאמונה, אז האמונה יש לה כח להוציאו מתוך הרצונות של הגוף וללכת למעלה מהדעת". מה זה אומר להיות דבוק באמונה?
בהשפעה.
שאלה: האם הרגשת גדלות הבורא זו תוצאה מתפילה, מעבודה בקבוצה, מתנה, או הלוואה מהבורא?
הייתי אומר שהכול יחד.
שאלה: מה עוזר לנו להתרחק מחשבונות על קבלת תמורה לעבודה ולהיות בשמחה בזמן שהגוף מתנגד לזה?
כאשר אני משתדל לעשות כל מיני פעולות לקראת חיבור בינינו ועם הבורא אני צריך להיות בשמחה. אלו פעולות נצחיות, שלמות ומתוקנות שאני משתדל על ידן להגיע לחיבור הנצחי והשלם ולכן אני שמח. אין לי תענוג יותר גדול מאשר להיות במאמץ לחיבור עם החברים ועם כל הכלי העולמי, שבסופו של דבר כך אני מגלה את הבורא.
שאלה: האם יש דרך לא לפגום באמונה גם אם נופלים כל פעם?
לא, אי אפשר. אבל אנחנו לא פוגמים באמונה כפי שהייתה, אלא אנחנו עולים לדרגת אגו יותר גדולה כדי לקבוע על פניה כוח אמונה יותר גדול.
תלמיד: יש דבר כזה, "לפגום באמונה"?
לא, מעלים בקודש ולא מורידים בקודש.
שאלה: כתוב "שאני צריך להאמין באמונה מופשטת למעלה מהדעת, שהשי"ת ציווה לנו כך, שאנחנו נקבל על עצמנו אמונה". מהי אמונה מופשטת?
אני לא יודע למה הכוונה. אם זה מהרב"ש או מבעל הסולם, אז צריכים לראות מה הוא כותב ולמה הוא מתכוון, האם זה מצד האורות או מצד הכלים.
שאלה: אני מבינה שצריך להתפלל עבור החברות ולהיות דוגמה לקבוצה, אבל מה זה לעבוד לא לבד אלא עם העשירייה, איך עושים את זה?
אנחנו צריכים לדבר ביננו כל הזמן על התעלות רוחנית ופעולות רוחניות, כך שיהיה מובן שאם אנחנו לא מדברות על זה ולא מרגישות שמתקרבות, אז הפעולה שלנו היא לא רוחנית. בפעולות שלנו אנחנו צריכות לדרוש כל הזמן לקרב את הלבבות, את הרצונות והמחשבות כי בלי זה הפעולה שלנו היא לא פעולה, אלא ההיפך, אנחנו נקבל בסופו של דבר היזק במקום תועלת.
שאלה: אם האדם עובד כל הזמן ללא תמורה על יגיעתו, אז מהיכן יקבל תענוג והנאה?
הוא מקבל תענוג מכך שעושה מאמצים להגיע לכוח השפעה, מהעבודה עצמה. הוא הופך במאמצים האלה לאט לאט להיות אומן. הרב"ש ובעל הסולם מסבירים לנו ש"אומן" הוא מי שנהנה מהעבודה עצמה, הוא לא צריך משכורת וכסף, הוא נהנה מהעבודה עצמה, זה נקרא "אומן". העבודה הרוחנית שלנו צריכה להיות באומנות, אנחנו לא דורשים דבר, רק תן לנו אפשרות לעשות את העבודה שלנו. איזו עבודה? לעשות מהרצון לקבל שלנו צורה שנקראת "אדם". אדם הוא בורא קטן, הדומה לבורא, אז שאני אתייחס לכל העולם, לכל הנבראים, ודאי שגם לבורא, כמו הבורא, וכך אני הופך להיות "אדם". ואני לא צריך יותר כלום, זאת בעצם העבודה שלי וזה השכר שלי.
שאלה: איך האדם יודע שהוא באמת עושה נחת רוח לבורא במעשיו?
הבורא צריך להתגלות בתוך האדם, כי אז יש ביניהם השתוות צורות שזה נקרא "אני לדודי ודודי לי". אדם עושה מעצמו משהו דומה לבורא לפי הכוונות והפעולות שלו כלפי החברה, ואז בתוך המעשים האלה שהאדם עיצב את עצמו כמו הבורא, הבורא מתגלה כמילוי, כאור בתוך הפעולה הזאת, בתוך הפרצוף הזה, בתוך הנשמה הזאת, בתוך עשר ספירות האלה - כך הנברא מתלבש בבורא או הבורא מתלבש בנברא.
שאלה: הבורא מוגדר ככוח, איך כוח מקבל נחת או הנאה?
בזה שאנחנו מרגישים שהוא נהנה מאיתנו. אנחנו לא מדברים אף פעם על הבורא שקיים מחוץ לנבראים אלא רק שמתגלה בתוך הנבראים וכך אנחנו מבינים אותו.
שאלה: אם עשיית נחת רוח לבורא זה מושג אוורירי ובלתי נתפס עבורי, האם נכון לתרגם זאת לנחת רוח לעשירייה?
זה אמצעי להגיע כדי לעשות נחת רוח לבורא ולגלות את הבורא.
שאלה: אם אנחנו לא אמורים לעשות שום דבר בתוך הדעת, אז איך לכוון את עצמנו למדרגה הבאה, לייצב אותה לפנינו ולהשתמש נכון בחופש הבחירה?
אנחנו צריכים להשתדל כל פעם לראות את עצמנו בחיבור בינינו, אם לא כך, אז אנחנו נדמיין את הרוחניות בצורה לא מציאותית, ובחיבור בינינו אנחנו רוצים להתקשר ולהשפיע זה אל זה. בתוך ההשפעה הזאת אנחנו צריכים לנסות ולהרגיש מהי פעולה רוחנית כשאני מצמצם את עצמי, כשאני נמצא בכלים דהשפעה ואפילו בכלים דקבלה על מנת להשפיע, אבל זה רק אחרי שאני מייצב את עצמי בתוך החיבור עם החברים.
שאלה: איך להפסיק להיכנס כל פעם לתוך עצמי ולא להיות בכאב הזה, אלא להחליף את כל תשומת הלב מעצמי לחברים?
צריכים לעבוד על זה עד שנקבל חשיבות לבורא ולהשפעה לבורא דרך העשירייה, ואנחנו לא רוצים דבר חוץ מהפעולה הזאת.
שאלה: איך להגביר את החיבור בינינו אם אנחנו לא בודקים אותו ברגע הנוכחי, איך בצורה כזאת ללכת באמונה?
לא, אנחנו קודם כל צריכים להתקשר בינינו, לבדוק את החיבור בינינו ואחר כך לדבר על מהות החיבור, במה אנחנו רוצים למלא את עצמנו כתוצאה מהחיבור.
אני רוצה להגיד לנשים, שאני מאוד מאוד מרוצה מהשאלות שלכן, שאלות מאוד טובות, מאוד חזקות, לעניין. ותודה רבה לכן, תודה גדולה, זה מאוד עוזר לי לברר את העבודה הרוחנית.
קריין: אנחנו בקטע 69.
"כתוב "אכן אתה אל מסתתר". זאת אומרת, שהקב"ה מוסתר מאתנו, וניתן לנו את מצות האמונה, להאמין בה', שהוא מנהיג את העולם בהשגחה של טוב ומטיב.
והגם כשהאדם מתחיל להסתכל על הבריאה, הוא מלא חסרונות, כלומר שאין "הטוב ומטיב" מגולה בעולם, הוא צריך להאמין למעלה מהדעת, שהשגחתו יתברך הוא בבחינת טוב ומטיב. ואף על פי שאינו נראה לעיניו, הוא צריך לומר "עינים להם, ולא יראו"."
(הרב"ש. מאמר 23 "מהו, שנתקשה משה על מולד הלבנה, בעבודה" 1990)
שאלה: אתה כל הזמן מכוון אותנו לדבר אחד עם חברו. כשאנחנו מדברים אחד עם חברו כל חבר צריך להרגיש כאילו הוא מדבר עם עצמו?
אני התכוונתי שלא להיות סגור מידי, אבל אנחנו צריכים לדבר אחד עם חברו? לאו דווקא. אני לא חושב על הדיבורי סרק, אלא שאנחנו נזדקק עוד ועוד לדיבור הפנימי, לחיבור הפנימי. כאילו שאני מדבר עם חברים. ואני מבין, מה שאני חושב, גם הם חושבים, מה שאני מרגיש, הם מרגישים, עד שאנחנו נגיע למצב של חיבור בינינו, והוא ייראה לנו כאחד. לא צריכים לדבר, להעביר רוח מפה אל פה, או מפה לאוזן, לא.
תלמיד: מהי הגישה, אני צריך להרגיש שאני מדבר פתוח עם החברים כמו שהייתי מדבר עם עצמי, או כמו עם הבורא?
לא. כשאנחנו מדברים עם החברים, אנחנו צריכים לדבר רק אחרי שאני בודק שהדיבור שלי יעזור להם, שלא יפיל אותם, אלא שיעזור להם לעלות.
תלמיד: אבל כשמכוונים אותנו להתפלל לבורא, אז מכוונים שלא יהיה דבר מוסתר ממנו. אנחנו מדברים איתו והכול פתוח והוא יודע הכול.
אלא מה.
תלמיד: אז למה עם החברים זה אחרת?
אנחנו צריכים להגיע לכלי אחד. במידה שאני מבטל את עצמי כלפי החברים ומתחבר לחברים כדי לעזור להם ולהיות מוכן לקבל מהם עזרה, וזה גורם להתכללות שלנו, אז אנחנו בהתכללות מגיעים לכלי השלם, שהאור העליון, הכוח העליון, יכול לסדר אותו ולמלא אותו ומזה לקבל הנאה, והכלי שאנחנו מרכיבים הוא בדיוק כמו אותה השפעת האור שהוא מביא לנו, ואז תהיה דבקות.
תלמיד: אז צריכה להיות הרגשה משותפת?
ודאי, הרגשה משותפת גם בינינו ומביננו לבורא, עד שכל העולם ירגיש כך.
שאלה: האם זה בסדר שאנחנו נספר בעשירייה זה לזה כמה אנחנו מעריכים אחד את השני?
כן. לא כל הזמן, אבל לפעמים אפשר להתפרץ בלכבד זה את זה, כדי לתת דוגמה.
תלמיד: קטע 70.
"כשאדם מתחיל לקבל על עצמו עול מלכות שמים, באות לו תיכף מחשבות זרות, ומרחיקות את האדם מעבודת ה'. ועד כמה שהאדם מתגבר על המחשבות, המחשבות האלו של פירוד מנקרות את מוחו וליבו של אדם. והאדם חושב "הגם שעתה אין בידי להתגבר על המחשבות זרות, אבל אני מחכה להזדמנות, שיהיה בידי יותר חשיבות בתו"מ, אז יהיה לי כח להתגבר". ובינתים האדם עוזב את המערכה.
ובענין אמונה אמר אאמו"ר זצ"ל, שהיא בחינה למטה בחשיבות אצל האדם. כי האדם רוצה הכל להבין ולדעת. ולכן בזמן שהאדם מקבל על עצמו בחינה אמונה, שהיא נגד הדעת, כלומר, שאין הדעת משיגה את זה, הגוף לא רוצה לקבל על עצמו עבודה כזו. ובפרט שזהו לא סתם עבודה, אלא שהאדם על בסיס שלמעלה מהשכל, הוא צריך לעבוד בבחינת "בכל לבבך ובכל נפשך", כמאמר חז"ל "אפילו כשהוא נוטל את נפשך"."
(הרב"ש. מאמר 23 "מהו, שנתקשה משה על מולד הלבנה, בעבודה" 1990)
שאלה: מה זה אומר לעבוד בכל הלב והנפש, גם אם הוא נוטל את נשמתך?
עם כל מה שיש לך, פשוט מאוד, בלי להשאיר לעצמך משהו.
שאלה: לקבל עול מלכות שמיים זה לקבל את זה שהבורא נמצא בעשירייה?
זה נקרא להעמיד את כוח ההשפעה למעלה מכוח הקבלה, בצורה פשוטה. אני לא רוצה לדבר על הבורא שמתגלה בתוך העשירייה, כי יכולה להיות לנו איזו עבודה זרה, שאנחנו נרגיש שהוא מתגלה, לא מתגלה. מדברים על הצורה הפשוטה - שהשפעה יותר חשובה מקבלה.
קריין: קטע 71.
"סיבת האמונה, כי אין תענוג יותר גדול מלזכות לגילוי אלוקות ולהשראת השכינה.
וכדי שהאדם יקבל את כל זה מטעם להשפיע, יש תיקון של הסתרה, שיעסוק בתורה ומצוות אפילו שאינו מרגיש שום תענוג. וזה נקרא על מנת שלא לקבל פרס. וכשיש לו הכלי הזה, תיכף נפתחות לו עיניו לקבל פני ה'. ובשעה שמתעורר בו רצון שכדאי להיות עובד ה' בשביל התענוג, תיכף נופל לבחינת הסתרה.
וזה נבחן לבחינת מיתה, היינו היה מקודם דבוק בהחיים, ולזה זכה רק בסגולת אמונה. לכן כשמתוקן מעכשיו ומתחיל עוד הפעם לעבוד בבחינת אמונה, אזי הוא מקבל בחזרה את נשמת חיים שלו. ואז הוא אומר, "מודה אני לפניך שהחזרת בי נשמתי בחמלה".
וזהו דווקא כשקיבל עליו בחזרה את העבודה בבחינת אמונה למעלה מהדעת. היינו בזמן שהיה לו ההסתרה, אזי הוא אומר, "רבה אמונתך". כל כך גדולה האמונה, שעל ידה מקבל בחזרה את הנשמה."
(הרב"ש. 224. "סיבת האמונה")
שאלה: העשירייה שלנו מאוד מעריכה את המשימות היומיות. האם יש צורך שבכל יום תהיה משימה חדשה, הסתכלות חדשה ושאיפה להתחבר כדי לא להפיג טעם ולא להיכנס לשגרה?
השגרה יכולה להיות רק כתוצאה מחוסר יגיעה, אבל אם אנחנו נותנים יגיעה, בכל פעם אנחנו נמצאים בשינויים פנימיים וכך אין שגרה. לכן אל תפחדו מהשגרה, בעבודה נכונה בחכמת הקבלה אין שגרה, בכל יום "ויהיו בעיניך כחדשים" כל הזמן תהיה התחדשות.
שאלה: איך אפשר לעבוד נכון עם המחשבות הזרות האלה כדי לא לעזוב את שדה הקרב?
אנחנו יכולים להתקדם רק על ידי המחשבות הזרות, הרצונות הזרים, כי זה מה שנשאר לנו משבירת הכלי דאדם הראשון. וכל אחד ואחד צריך להיות מוכן בכל רגע ורגע יקבל רצון מקולקל, מחשבה מקולקלת והוא יבין שדווקא זה בא מהבורא כפרס שהוא מקבל כדי לתקן את עצמו, ועוד יותר להשתדל לעשות נחת רוח לבורא ולקרב את עצמו לבורא, לכן אנחנו צריכים לברך על הרע כמו על הטוב וכך להתקדם. ואין בזה שום בעיה, אני אומר לכם מתוך ניסיון.
אנחנו חייבים בכל זאת להשתדל להתעלות עוד ועוד על פני כל ההפרעות ולהיות מרוצים שהבורא לא שוכח אותנו ונותן לנו כל פעם עבודה חדשה. מה רע בזה, רק תגידו לי, מה אתם רוצים להיות?
לעבוד בצורה רוחנית ועל ידה אנחנו מתקדמים לבורא, מתקרבים בינינו לבנות כלי של אדם הראשון, זו עבודה הכי גבוהה, הכי מיוחדת שנמצאת במציאות. ולכן אנחנו צריכים לשמוח ככול האפשר ו"איש את רעהו יעזורו". לעשות פעולות כאלה שנרצה עוד ועוד להקים את הכלי הכללי. אין עבודה אחרת יותר גבוהה, יותר מיוחדת בעולמות, בפרט במצבנו בעולם שלנו. אז צריכים להתגאות בזה.
אני מבין שנופלים לייאוש לחוסר אונים אבל מתוך מה נופלים? מתוך זה שהבורא מוסיף לנו רצון לקבל שמגלה אותו עוד ועוד ממה שיש בנו, כדי שאנחנו נתקן אותו. וברגע שמגלה רצון לקבל חדש מקולקל מהשבירה, אנחנו רואים כמה אנחנו מקולקלים ואז מה? "אלף פעם ייפול צדיק וקם"2. וכך אנחנו צריכים להתקדם.
תלמיד: אני מסתכל בקטע ונגיד בזמן השיעור מגיעות לי מחשבות זרות, אז מה אני צריך לעשות, לחכות שזה יעבור או שבכל אני יכול איכשהו לעבוד עם זה?
מה פתאום שאני אחכה עד שהמחשבה הזרה תעבור, אני כך לא מבצע שום פעולה רוחנית. דווקא הפעולה הרוחנית שלי היא איך אני עובד עם המחשבות הזרות. אחרי השבירה לא יכול להיות בנו שום רצון ומחשבה מתוקנים, הכול בא מקולקל, אם אני אשב ואחכה זה נקרא "כסיל יושב בחיבוק ידיים ואוכל את בשרו". אסור לי לעשות את זה, אני חייב להביא את עצמי למצב שאני ודאי לרגע מתנתק מהפעולה הרוחנית, אחרת זה לא נקרא שאני קולט את המצב החדש השבור שמתעורר בי מהשבירה, ואני צריך אחר כך לראות איך אני עובד עימו. איך אני מקשר את המחשבה הזאת והרצון הזה לחברים, לקבוצה ואיך כולנו יחד עובדים על כאלו מצבים.
ו"איש את רעהו יעזורו" שאני כביכול פונה אליהם ולבורא שייתן לי כוח להגיע לערבות בינינו ולקבל רצון משותף בינינו כדי להתגבר על הרצון שהוא גילה בי, ואז אני מצרף את הרצון הזה עם התיקון לכלי שלנו המתוקן המשותף. וכך אנחנו כולנו מגיעים למצב שנקרא להקים שכינה מהשבירה שהייתה בינינו.
שאלה: בעצם אותן מילות ההודיה, שכתובות כאן במאמר, אני אומר את התפילה הזו כל בוקר שהבורא החזיר בי את נשמתי, אבל עכשיו בעצם יוצא שמדובר על זה שהוא עזר לי להתעורר לעבודה רוחנית?
נכון.
תלמיד: עד איזה מקום אדם יכול לעורר את החברים ולהרגיש שהבורא רוצה לתת לנו את השלב הבא להיות בעבודה האינטנסיבית הזאת, עד איזה מקום אנחנו צריכים לעבוד מעל הדעת ולא לחפש את התשלום ולהיות יותר קרובים ממה שאתה מורה לנו לעורר אותנו?
אני חושב שאנחנו חייבים להבין שהעבודה שלנו צריכה להיות כל הזמן למעלה ממה שמתגלה בנו, הכלים השבורים, הרצונות השבורים, המחשבות השבורות וכך להתקדם. ולא לקבל שום דבר בתוך רגש ושכל רגילים, אלא להקים את עצמנו בצורת האמונה, ההשפעה. ומתוך ההשפעה אנחנו נגלה שאנחנו מגיעים לכלי החדש, ליחס החדש, הכלי הזה ייקרא "נשמה" ובה אנחנו נתחיל להרגיש את עצמנו ואת הבורא כלולים יחד.
תלמיד: לא להאמין בשום דבר ממה שאנחנו רואים מולנו בעשירייה? לדוגמה שיש דברים שאנחנו לא מגיעים ולא משיגים, האם להפוך או לשנות את מה שאנחנו רואים?
לא, אנחנו צריכים רק לתאר לעצמנו שחוץ מהעולם הזה, חוץ ממה שאנחנו חיים כאן, אנחנו בינינו בתוך העשירייה חייבים להרכיב מערכת חדשה של קשר בינינו על מנת להשפיע, ואותו קשר בינינו שאנחנו בונים בעל מנת להשפיע, נעלה אותו לבורא, ואז הבורא יתגלה בו לפי השתוות הצורה. זה נקרא שאנחנו עושים את הבורא וזאת העבודה שלנו.
אנחנו מאוד מתקרבים לזה במעשה ואני מקווה שנתחיל לגלות את זה בפועל.
שאלה: איך אנחנו יכולים להגביר את הפעולות הפנימיות בינינו, את ההתקשרות הפנימית?
זה רק על ידי כך שאנחנו לא נשכח את התגובה הנכונה, בכל רגע ורגע אנחנו תופסים את עצמנו, באילו יחסים בינינו ובאיזה יחסים בינינו לבורא אנחנו נמצאים. נשתדל לייצב כל רגע ורגע ככל שאנחנו יכולים לתפוס את הרגעים האלו מהחיים שלנו עד שאנחנו נגיע למצב שכל הזמן אנחנו נהיה בלי לצאת, אם אפשר כך להגיד, בלי לצאת מהקשר בינינו ומהקשר לבורא.
שאלה: מתוך הקטע האחרון, עניין ההסתרה ברור שהוא הכרחי, האם אני אמור לבנות הסתרה משלי ולבקש על זה אמונה?
אתה לא צריך להתאמץ, אתה צריך פשוט להשתדל להיות בלימודים שלנו וזה יביא לך כל מיני מעשים של הסתרה בינינו ולבורא, תתחיל להכיר אילו סוגי הסתרה נמצאים בינינו ולבורא.
שאלה: בקטע 71 כתוב שאם האדם רוצה לקבל תענוג אז זה מסתיר את הבורא ממנו, האם אנחנו צריכים להיות כל הזמן בכוונה כדי לא להיות בזה?
לא, אנחנו רוצים להשפיע נחת רוח לבורא וזה ההיפך מלקבל תענוג בכלים דקבלה. אנחנו יכולים לעשות נחת רוח לבורא רק בתנאי שאנחנו משתדלים להתעלות למעלה מהכלים דקבלה שלנו להשפעה, וכך בצורה כזאת אנחנו נהיה. תיכף נעבור ל"פתיחה לחכמת הקבלה" ושם אנחנו עוד נדבר על כוח ההשפעה.
(סוף השיעור)