שיעור בוקר 07.04.2019 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה (תרגום סימולטני מרוסית)

שאלות הכלי העולמי

אני מברך את כולם בשיעור המשותף הווירטואלי שלנו. אני מקווה שיש הרבה משתתפים, הרבה שאלות, דרך אגב כבר קיבלנו הרבה שאלות, אני חושב שנתחיל מהשאלות האלו, ואחרי זה אתם תתחברו עם השאלות שלכם ונמשיך הלאה בנושא שלנו, נראה איך זה יתקדם, הכול תלוי בכם.

שאלה: אנחנו לומדים שהאור נכנס אל הפרצוף רק בכוונה על מנת להשפיע. איך אני יכול להיות בטוח שכשאני מרגיש אושר יחד עם החברים אז האושר הזה הוא בכוונה על מנת להשפיע?

אחרת לא היה לך פרצוף, אחרת איך? נשרטט את זה כדי שזה יהיה מובן (ראו שרטוט מס' 1). יש לנו רצון אגואיסטי, עגול, פשוט רצון אגואיסטי, אגו. הוא פשוט רוצה לקבל הכול לתוכו, עד כדי כך שהוא אפילו לא מרגיש שסביבו יש אור. מבחוץ יש את העולם העליון, אור, אבל הרצון לא מרגיש את זה, הוא נמצא בתוך עצמו. אז אם אנחנו עושים צמצום א', אנחנו מפסיקים לחשוב על עצמנו, ויוצא שאנחנו נמצאים בגבול, לא חושבים על עצמנו, והמצב הזה נקרא "צמצום א'", הצמצום הראשון.

לאחר מכן אנחנו צריכים להתחיל לחשוב לא על עצמנו אלא על הבורא, כי הרי חוץ ממני וחוץ מהבורא לא קיים כלום, כל השאר, החברים, העולם, הכול זה אשליה, הכול בתוכי, כמו שאנחנו לומדים מתוך שיטת תפיסת המציאות.

אז אני מתחיל לפתח בתוכי רצון להשפיע, ובמידה שיש לי רצון להשפיע, עד כמה שאני יכול לצאת מעצמי, באותה מידה אני מתחיל להרגיש את העולם העליון, הנה הוא נמצא כאן מחוצה לי, סובב אותי, העולם העליון או הבורא, וזה הכול. כלומר כל הגוף שלי, כל החיים הבהמיים שלי, הכול כלול כאן בפנים בעיגול הפנימי. זה כל החיים שלי, העולם הקטנצ'יק שלי שבו אני נמצא כמו שנראה לי שאני קיים, כי זה לא באמת קיום. אלא כשאנחנו יוצאים מגבולות העולם הזה, אנחנו מבינים שזה לא באמת היה קיום, רק אשליה, אשליה מרה. זה מה שאנחנו צריכים לעשות, כל מה שקורה קורה מחוץ לצמצום א', אחרי צמצום א'.

שרטוט מס' 1

תלמיד: וכשאני מרגיש אושר מזה שאני לומד יחד עם החברים?

הכול בינתיים בתוך האגואיזם, אני מרגיש אושר, טוב לי וכולי. עכשיו יש שאלה, אני לומד ואני עושה את כל זה כי לי טוב, כלומר בתוך האגו שלי טוב, אם כך זה אומר שזה עדיין במסגרת העולם שלנו, ולצערי עדיין קיום בהמי.

שאלה: המצב הרגיל הוא כשאתה נכלל בחבר עד כדי כך שאתה רואה את העולם דרך העיניים שלו, מרגיש בלב שלו גם טוב וגם רע, כאילו חי את החיים שלו. אם זה המצב הנורמלי, האם תיקון של מצבים לא טובים בי זו עזרה לחבר?

ודאי, רק כך אנחנו יכולים. להחליף את החבר במקומי, שהחבר יהיה אותו אחד שאני דואג לו, זה כמו כלי עזר כדי לצאת מעצמי, זה מעולה. אז אתה משתמש בצורה נכונה בסובבים אותך, אתה לא יכול לנצל אותם אבל אתה יכול להשתמש בהם כך שאתה יוצא מעצמך, בשביל זה הם קיימים.

שאלה: האם בביטול שלי אני נותן לחברים שלי את היכולת להשפיע לי?

זו עדיין לא אפשרות להשפיע אבל בזה שאתה מבטל את עצמך אתה נותן להם בזה דוגמה.

שאלה: סדנה זה צורת בנייה של קבוצה, מה צורת הסדנה הכי אפקטיבית בין חברים?

זאת שאלה גדולה. כי סדנה באופן מעשי מתחילה בשיחות כאלו שלנו כמו היום ושאר הלימודים ומסתיימת בתיקון המלא, כשאנחנו יוצאים מעצמנו ומתחילים להרגיש באותו הרצון שכל אחד מרגיש מחוצה לו, כלומר מחוצה לאגו שלו, את כל הבריאה, את כל המציאות ואת הבורא. לזה צריך ללכת, זוהי העבודה המעשית שלנו.

שאלה: אם אנחנו מרגישים ביחד בושה, האם זה אומר שאנחנו נוכל להגיע גם לצעקה משותפת ולתפילה משותפת?

אני לא יודע מה זה שאנחנו ביחד מרגישים בושה. מה זה ביחד? אחד מרגיש את עצמו במצב של עליה, השני בירידה, כך צריך להיות למעשה. הקבוצה צריכה להיות כל הזמן במצבים כאלו של קצה אחד עולה, קצה שני יורד, וכך האור כל הזמן נושא אותנו קדימה כי אנחנו חלקים שונים של הכלי הכללי. נניח אם זו קבוצה שלמה, עשרה חלקים, אז כל חלק עובד בצורה עצמאית לגמרי.

כמו שאנחנו למדנו איתכם בארבע בחינות דאור ישר, אני אפילו אשרטט אותן כאן (ראו שרטוט מס' 2), מגיע האור, זאת דרגת שורש. הדרגה הראשונה היא הדרגה שמקבלת, והדרגה השנייה, למרות שמציירים אותה כשנייה, היא המשפיעה, היא בינה. השלישית היא קצת מקבלת וקצת משפיעה, זה זעיר אנפין. והרביעית, החלק הרביעי זה מלכות, היא כולה מקבלת לתוך עצמה בעצמה. תראו עד כמה הפוכים החלקים האלה, זה בעצם השם המפורש של הבורא י-ה-ו-ה. חוץ מזה לא קיים כלום, מלבד החלקים האלה אין שום דבר.

לכן נאמר, "אני ה-ו-י-ה לא שניתי". זה מה שעשה הבורא מלמעלה למטה עד הבריאה, וכאן למטה בדרגה הרביעית (מסומן באדום בשרטוט) מתחיל הנברא, והחל מהמקום הזה והלאה כבר הכול תלוי בנברא.

אם אין נברא, זה יחס הבורא כלפי מה שהוא רוצה לבצע. אם יש נברא, אז יש משהו למטה מזה. אבל אם אין את זה, יש רק את זה, זה הכול. כל העולמות, ביחס אלי כאילו אין שום דבר, אלא יהיה רק במידה שאני אוכל להתאים את עצמי למערכת הזאת.

שאלה: בושה זה החלק המסומן באדום בשרטוט?

כן מהחלק האדום מתחילה בושה, מתחילה הכרה של הבריאה שהיא קיימת, ומשם יש כבר את התגובה שלנו. ואם אין את התגובה שלנו, יש רק את היחס הזה של הבורא.

שרטוט מס' 2

שאלה: מה לעשות אם כמה חברים בעשירייה בכלל לא מתחברים במהלך היום ואלו החברים הכי מנוסים שנמצאים הרבה שנים בקבוצה. מה לעשות? איך לדרבן אותם?

אני אגיד לכם, ככה צריך להיות. זאת שאלה אופיינית לקבוצה שלכם, קבוצת ניו יורק, כי זאת קבוצה לא פשוטה, היא במיוחד עוברת כאלה מצבים. אנחנו צריכים להתקדם למרות כל התוצאות שיכולות להיות. זה כמו בצבא, אתה רוצה, אתה לא רוצה, אתה חייב לקום, אתה חייב להתאמן, אתה חייב ללכת בשורה לחדר אוכל, לאיזה לימודים או עוד פעילויות, עבודות וכולי. כלומר, לא משנה אם אתה רוצה או לא רוצה, זה הכי חשוב.

ולכן מי שסובל את הדרך זה מי שלא סוטה מהדרך אלא הולך, זוחל. על הדרך יתגברו ההולכים בדרך ואין משהו אחר. ולכן אין כאן חזקים, כי כולם מתחילים להבין שאין להם שום כוחות כנגד הטבע של עצמם, כולם מתחילים להרגיש שהם ריקניים. כמו שרב"ש היה אומר לי, "הנה עכשיו בעצמך הבנת שאתה סמרטוט כמוני", היה מוסיף "כמוני". אבל זה לא משנה, אין לזה שום קשר לכלום, אתה עדיין בכל זאת קם ועושה את כל הפעולות שלך, הולך לעבודה, הולך ללימודים, לכל מה שצריך.

המסגרת צריכה להיות מעל הכול, זה החוזה שלך עם הבורא, אתה חתמת עליו ואתה חייב לקיים אותו. אם אתה לא מקיים אותו אז אתה מסרב, אתה בעצם מפר את הברית שלך עם הבורא. מאותו רגע והלאה אסור לך, אתה כבר לא יכול לדרוש ממנו כלום, לגמרי כלום. אתה לא יכול להגיד "לא יכולתי". מה שכתוב שאתה צריך לקיים מכנית, אתה חייב לקיים, זה הכי חשוב. ולכן רק לפי זה נמדד האדם, לא לפי כל מיני כוונות גבוהות שלו, שום דבר אחר.

ככה שמי שיתגבר על הדרך זה מי שהולך, ומי שהולך זה מי שמגיע לשיעור, מי שמקיים את תנאי החיבור עם החברים בצורה מכנית. כי רק זה נחשב, כמו שנאמר וכמו שרב"ש תמיד חזר ואמר "פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול". כל פרוטה, כל אגורה, היא מצטרפת לסכום גדול. רק בצורה כזאת, ברוחניות, אנחנו אוספים את הכלי, לפי ספירות קטנות. כך שרק בזה יכולה להיות הערכת החבר, עד כמה שהוא באמת נמצא בהתמדה, בעקביות, שאתה יכול לסמוך עליו, שאתה יודע שהוא באמת יושב שם, יושב במקום שלו, שהוא נלחם עם העייפות, עם השינה, ואפילו שלא נלחם, לא משנה, הוא יושב במקום שלו, על הכיסא שלו, הוא לא ישן בבית, ואפילו שישן על הכיסא, הוא נמצא בקבוצה והוא יושב, הוא מבצע את זה.

כשאני מסתכל על הקבוצות, על המסכים, כמובן שאני מאוד מצטער כשאני רואה שיש חצי קבוצה, או אפילו שליש מהקבוצה. זה כמובן מעיד על כך, אני לא יודע איך לבטא את זה, אבל שחייבים לעבוד על עצמנו. אני מעריך אנשים, לא על פי הידע שיש להם או היכולות שלהם, אלא אך ורק לפי העקביות, ההתמדה, העקשנות שלהם.

שאלה: אמרת לנו לכתוב שאלות ותשובות על כל פסקה של "פתיחה". האם כדאי לעשות את זה אחרי כל שיעור? ואם כן, אז למה זה חשוב?

אנחנו חייבים לדעת את ה"פתיחה", היא הבסיס, היסוד להכול. זה כמו בית ספר של כל שאר החיים, הרי צריך לדעת איזה יסודות. לא נשאר לנו הרבה ממה שלמדנו בבית הספר, מי זוכר את כל ההיסטוריה והגיאוגרפיה שלמדנו, אבל חייבים לדעת את זה. והעניין הוא שבחכמת הקבלה אנחנו משתמשים במונחים האלו כל הזמן. אנחנו לא עוזבים את ה"פתיחה", היא בעצם מבטאת את הכול. אחרי זה אנחנו לומדים תע"ס, אנחנו לומדים "עץ חיים" ואת כל שאר הספרים החכמים, אנחנו לומדים "זוהר", אבל כל הספרים האלה, כולם מתבססים על ה"פתיחה", על "פתיחה לחכמת הקבלה", ולכן זה מאמר יסודי שחייבים לדעת אותו ולדעת אותו טוב. אני חושב שאתם צריכים לקרוא ובכל סעיף להרכיב מספר שאלות. ואחר כך במשך הזמן אנחנו ננסה ללמוד את השאלות האלו, לענות על השאלות האלו.

שאלה: האם כל הלימוד שלנו עם כל השרטוטים, חכמות, גילויים, הוא רק בשביל לפתח את ההרגשה העיקרית לדאוג לחברים, לעשירייה, ובסופו של דבר לכל הבריאה?

ובסופו של דבר לבורא.

תלמיד: ודאי.

כן, רק לזה. מעשית, מה אנחנו לומדים בחכמת הקבלה? אנחנו לומדים את התכונות של העולם העליון. מה ששרטטתי בצבע צהוב (ראו שרטוט מס' 3), זו התכונה של העולם שלנו, כאן, בפנים, בתוך העיגול הזה, זה האגו שלנו, וכאן כל המדעים שלנו, האומנויות, היקום שלנו, כל מה שמרגישים בחמשת החושים שלנו. אם אנחנו יוצאים מגבולות חמשת החושים שלנו, זה נקרא "לשמה". כלומר למען ה', למען הבורא. כשאני מתחיל להשתוקק מחוצה לעצמי, לא כלפי עצמי, אלא כלפי הבורא, זה "לשמה", כלומר כלפי הבורא, כאן מתחיל העולם העליון.

שרטוט מס' 3

שאלה: איך אפשר להתמוסס בין החברים כמה שיותר מהר?

על זה צריך לחשוב הרבה ולשמוע את זה הרבה מהחברים. העיקר זו הקנאה, שאתה רואה איך שהם מסוגלים לבצע את זה ואתה לא מצליח. אפילו לדבר על זה אתה לא יכול, כי זה מגעיל אותך, דוחה אותך, אתה לא יכול לשבת לידם, לדבר לידם, אתה לא יכול להתחבק איתם, זה דוחה אותך כל הדבר הזה ביניכם, הכול נראה לך כזה דוחה. זה הגילוי הבהיר של האגו שלך, האגו הטוב שלך, ואז אתה תצטרך כמובן להמשיך יחד איתם.

כלומר, בכל זאת הקנאה צריכה להתגבר על הדחיה הזאת. אתה מסתכל עליהם ואתה רואה איך שהם מסוגלים, יודעים לעשות את זה, ואתה לא יודע, ולא רוצה, ובכל זאת אתה רואה שהם מצליחים ומקיימים איכשהו את מה שנאמר בספרים. כאן אתה כבר מרגיש, כאן אתה כבר חייב איכשהו לשבור את עצמך.

שאלה: האם ספקות וסתירות זה אותו דבר מבחינת איך שזה עוזר לי בלימוד? או שאני צריך להתייחס לזה כמו קו שמאל, אני לא צריך לגעת בזה אלא ללכת לקו ימין?

ספקות זה השלב ראשון של הסתירות וסתירות זה כבר הספקות שהתגבשו. שניהם מאוד רציניים, אנחנו צריכים לענות עליהם. ויש כאלה סתירות וספקות שאנחנו חייבים לקפוץ מעליהם, ולא להתייחס אליהם, לא לשים לב אליהם. האם הספקות והסתירות יעזרו לי בחיבור עם הקבוצה, או האם במידה ואקפוץ מעליהם אני אוכל להתקשר לקבוצה, את זה אני צריך לראות, כי העיקר זה הקשר עם הקבוצה.

כל הסתירות, הספקות, התשובות על זה, אנחנו יודעים שזה לא עוזר, אתם שואלים את אותן שאלות כבר עשר שנים, כל השאלות חוזרות על עצמן, הכי חשוב זה להגיע לחיבור. ולכן כל מה שעוזר לזה עוזר, מה שלא עוזר, תקפצו מעל זה. העיקר בסוף השיעור להרגיש האם הגענו לאיזו מידת חיבור? האם הרגשנו אותה, האם הגענו אליה או לא?

שאלה: אמרת שפרוטה ופרוטה מצטברת לחשבון גדול, בתיקונים של ספירות קטנות. מתוך החיבור הכללי שלנו עם החברים, מתוך ההרגשה המשותפת הזאת, איך בשלב הבא, אפשר לבודד את החלקים, ספירות מסוימות, איזה חלקים יהיו?

אנחנו צריכים כל הזמן לנסות להרגיש את המצב הבא שלנו כשאנחנו מחוברים ובחיבור אנחנו נוכל להרגיש את התכונה של החיבור שהיא העולם העליון והיא הבורא. כי אנחנו לא יכולים להרגיש משהו, אלא רק בתוך הכלי שלנו, באיבר ההרגשה שלנו, בחוש שלנו, והוא צריך להיות מכוון כלפי השפעה, כמו שתכונת העולם העליון היא השפעה. לכן החיבור שלנו צריך להיות מכוון לזה, שאנחנו צריכים להיות אחד עם השני בתכונת ההשפעה ההדדית, נותנים אחד לשני כרית, כיסא, לא משנה איך, העיקר שכך אנחנו מכוונים אחד כלפי השני.

ואז במידת ההשפעה ההדדית, כלומר בזה שמתחברים בהשפעה הדדית, בזה נוכל להרגיש, בתכונה הזאת, איזו תכונה כללית. והתכונה הכללית הזאת שנשיג תהיה הבורא, אנחנו ניצור אותה. כי הבורא בעצמו זה איזה אור עליון שלא ניתן להרגיש אותו, כוח עליון שרק בצורה כזאת, במידת ההתאמה, ההשתוות, יתגלה בנו. ולכן אנחנו צריכים לשאוף, להשתוקק אחד כלפי השני וצורת החיבור שלנו תהיה צורה של "בוא וראה", "בורא", תבוא ותראה.

תלמיד: אבל הבורא הוא כבר המילוי של הכלים האלה, ואני מבין שספירות הן כלים, שזה אנחנו.

לא. ספירות זה נקרא מלשון ספיר, כלומר מאיר. ספירה היא רצון שבמשהו דומה לאור ולכן האור מאיר בה. זה רצון, כלומר תכונת הנברא שדומה לאור. לכן האור מאיר ברצון הזה במידת ההשתוות ביניהם, באותה מידה שהרצון הזה רוצה להשפיע, כמו אורח לבעל הבית. לכן האור מאיר ברצון הזה ובאופן הדדי הם מחזיקים כך אחד את השני.

תלמיד: ובכל זאת, אם אנחנו מדברים על עשר ספירות, זו תהיה חלוקה לפי מספר החברים, לכל אחד תהיה תכונה?

כן.

תלמיד: או שלאו דווקא לפי מספר החברים?

זה לא חייב להיות לפי כמות חברים, זה כבר הבורא ישלים בעדנו וכל אחד מאיתנו יעבור מתכונה אחת לאחרת. אתה לא חייב להיות איזו ספירה מסוימת בעניין הזה. אתם תחוו את כל מגוון המצבים והשינויים, וכל אחד יעבור את המצב הזה, אתה תרגיש את עצמך כל פעם כספירה אחרת מסוימת, וכך גם כל השאר.

תלמיד: אבל מה ההבדל, לפי כמה שיותר השפעה, פחות השפעה, או איכות ההשפעה?

זאת חכמה מאוד גדולה. העניין הוא שכל העושר של העולם הוא דווקא בשוני הזה ובשילוב של המרכיבים האלו. זה כמו שאם תקיש על אותו מקש בפסנתר, אבל תשתמש בכל האוקטבות, בכל התווים, עם שבעים מקשים ותתחיל לשלב ביניהם וגם להשתמש באקורדים שונים, מינור, מז'ור, אז פשוט מתחילה סימפוניה. זו כבר שפה, זה ביטוי רגשות, זה מצב יותר עמוק. אתה לא סתם לוחץ על משהו מעץ והוא מחזיר לך איזשהו קול מעצבן, אלא אתה מבטא את התחושה הפנימית של האדם, לא של העץ הזה או המתכת הזאת שאתה מרביץ בה, אלא את תכונות האדם. אתה מעלה את זה מדרגת הדומם, אפילו לא לדרגת החי, אלא לדרגת האדם. זה מה שנותן לנו השילוב בינינו והמשחק ההדדי שבינינו. אלה האקורדים שאנחנו לוקחים אותם, זה כל מגוון הרגשות שאיתו אנחנו יכולים לדון עם הבורא.

נתתי פה דוגמה לא עם אורגן, אלא עם פסנתר אלקטרוני שכשמחובר אליו מחשב ואתה לוחץ במחשב זה כאילו שמישהו לוחץ על מקשים ומנגן. כך בדיוק הבורא מנגן איתנו ואנחנו מצדנו כך רוצים לנגן עם הבורא, וזה יוצר שפה של שיח בינינו, כך אנחנו פועלים. כשאתה מתחיל להרגיש את זה, אתה רואה שאתה רוכש חיים אחרים לגמרי, צורה חדשה לגמרי של התקשרות.

תלמיד: יוצא שהבורא הוא כמו אות שבאה מהכתר, שזה בא דרך המערכת שלנו למלכות ואנחנו בחזרה אליו שולחים איזו אות?

כן.

תלמיד: ואיפה אנחנו נפגשים, איפשהו באמצע?

אתם משתלבים אחד על השני בכל עשר ספירות, אור ישר ואור חוזר, ואור חוזר מתלבש על האור הישר.

תלמיד: כלומר, אנחנו מתחילים לנגן.

שיהיה ככה. אנחנו אומרים שאנחנו מתחילים כי אנחנו מתחילים להרגיש, אבל למעשה הבורא הוא זה שמתחיל.

שאלה: אמרת בהתחלה שאתה עצוב כשאתה רואה שיש מעט אנשים בקבוצה, חצי או שליש. ואמרת שפנימית צריך לעבוד חזק יותר. יוצא שאם אני רואה בקבוצה שלי או בקבוצה אחרת ששם יש מעט אנשים, זה אומר שצריך להוסיף מאמצים וזה סימן בשבילי?

להגיד בכנות, אני לא יודע איך אתם עובדים, אין לי מושג. נגיד אצלנו, כמה קבוצות יש לנו כאן? בערך ארבעים קבוצות. למעשה זה לא ארבעים, אולי שלושים. אבל מדובר על שלושים קבוצות. אני נמצא באחת הקבוצות האלו, לפעמים אני מחליף מקבוצה אחת לאחרת ואני רואה איך הן עובדות ביניהן. הן מתחברות ארבע פעמים ביום, מלבד שיעור הבוקר, באחת עשרה וחצי, באחת ארבעים וחמש, בחמש בערב ובשמונה בערב. וזה מלבד שיעור הבוקר וזה מלבד מאמר צהריים שהם שומעים וזה מלבד זה שהם יוצאים לכל מיני אירועים, פעילויות בערבים. כלומר אדם שעוסק בזה אין לו זמן פנוי, כל הזמן שלו מלא בזה.

אני מבין שכאן בארץ המרחקים אולי לא כמו אצלכם, למרות שיש לנו פקקים נוראיים, אבל בכל זאת החבר'ה האלה מוסרים את החיים שלהם למען השגת הבורא. אלא אחרת בשביל מה עוד יש לחיות, אני באמת לא מבין, אני לא מבין בשביל מה יש עוד לחיות.

אני מגיל 30 פגשתי אנשים שמוסרים את עצמם לפיתוח הקשר עם הבורא. הרי למי עוד יש לך להתקשר, למי יש לך עוד להיות באיזשהם עסקים? ובצורה כזאת התחנכתי ביניהם. ברחובות היה לי כזה מכר, הוא אמנם כבר נפטר לפני הרבה זמן, דווקא היה צעיר כשנפטר, הוא היה מקובל, מהמקובלים של יהדות המזרח. לאחר מכן היו נוספים, היה את רב"ש. אני כל הזמן ראיתי אנשים, שמתי לב לאנשים שהקדישו עצמם לזה.

היו לי ניסיונות, אולי אני אעזוב, אלך, אתעסק בעניינים אחרים, שוב אכנס לכל מיני חשבונות, עושר. בכוונה שולחים כאלו מחשבות, אבל אנחנו צריכים להבין שזה הכול כדי שהאדם יותר יברר לעצמו מה חשוב לו בחיים, שיברר את זה לעצמו.

ולאחר מכן צריך להשתדל להיות קרוב לקבוצה פיזית. שום קבוצה וירטואלית למעשה לא יכולה להחליף קבוצה פיזית. אם ניתן, צריך להיות קרוב יותר אחד לשני, יש לזה הרבה חשיבות. וקחו בחשבון שקבוצה קטנה יש לה יתרונות לעומת קבוצה גדולה. נגיד קבוצה של ארבע מאות אנשים וקבוצה של ארבעים איש, או אולי אפילו עשירייה אחת, אז הקבוצה הקטנה, למרות שיש לה מעט כוחות, אבל היא נותנת לאדם הרגשה של כלליות, של משפחה, של משהו שלו. צריך להעריך את זה ולהוקיר את זה.

שאלה: יש הבדל גדול אם יש בקבוצה שלושה, חמישה או עשרה אנשים. אנחנו רואים איזה מרכזים יש במהלך הכנס, ראינו את פיטר, מוסקבה, טורונטו.

יש הרגשה שחברים בודדים או קבוצות קטנות קשה להם לשרוד, נשארים פחות ופחות אנשים. האם כדאי באופן מאורגן אולי לעודד, אולי לעשות איזו ועדה, קבוצה מיוחדת שבה עוזרים נפשית, אולי איזו קרן או צורה אחרת, לאסוף לקבוצות גדולות יותר? כי אז אנחנו נהיה גם חזקים יותר בהפצה.

איך תוכל לעשות קבוצה יותר גדולה? אתם נמצאים בנור סולטן, האם תתחיל להתאסף עם אלמטה שנמצאת אלף קילומטר מכם, הרי לא תתאספו, איך תוכלו לעשות את זה? או עם עוד ערים? זה מאוד לא פשוט. אבל לפחות שיהיה איזשהו קשר אזורי, מקזחסטן או מכל מיני אזורים שכנים, מדינות שכנות, שיהיה משהו כללי שתוכלו לתמוך אחד בשני.

תלמיד: ברור שאי אפשר להגיד לחבר לעבור, אבל אם מישהו התפטר או איבד עבודה הוא מוכן לעבור לכל נקודה בעולם, יש חברים כאלו בודדים. אבל אולי בשביל לעזור בצורה מאורגנת אנחנו כולנו מוכנים להגיע למשל לצפון קפריסין לגור שם כדי ליצור שם קמפוסים ומקום בכלל, אולי לעזור לחברים שם, לחפש דרכים. כי אנחנו רואים שלקבוצות קטנות אין מספיק כוחות. לא חייבים לעבור לאלמטה, למרות שגם על זה חשבנו. רצינו לשמוע עד כמה כדאי להשקיע בזה כוחות וזמן? כי אנחנו מרגישים שאנחנו מאבדים הרבה חברים מכיוון שהם יושבים בצורה בודדת אפילו בשניים, שלושה.

תכתבו לי על זה ואנחנו נחשוב על זה. לא נדון על זה עכשיו.

שאלה: איך לעבוד נכון עם הרגשה שאתה לא מצדיק את הציפיות של החבר שלך, שהוא מפגין את זה, מראה לך את זה או מראה את זה לכל העשירייה? אני מבין שזה מהבורא, אבל זה אוטם לי את הלב. אני מבין בשכל מה הוא עשה, איזה מאמץ הוא עשה, אבל זה אוטם לי את הלב והתפילה לא יוצאת כנה.

תפנה לחברים אחרים שיעזרו לך להבין אותו בצורה נכונה, ותנסה בכל זאת לעשות כך שתוכל להצדיק אותו. כל אחד נמצא בכאלה מצבים שהוא בעצמו לא שולט עליהם, לא מבין, הוא לא אחראי על עצמו. אנחנו מכירים את זה על עצמנו, איזה מצבים אנחנו עוברים, איזה דברים הבורא עושה איתנו, מה שהוא ירצה הוא יעשה איתנו. ולכן ככה אנחנו גם צריכים להבין את החבר, שמה שהוא עובר כך הבורא מטפל בו, עושה בו, אז הכול יכול להיות. יש כל מיני מצבים, צריך להבין וצריך לסלוח. ככה נעשה.

שאלה: אתמול במוסקבה היה לנו פה בירור כהכנה לשיעור הזה, אספנו שאלות מהעשיריות, גם על גשמיות, גם על המצב הפנימי של העשירייה, בהפצה, ביחסים בין חברים. לכן אתם תמיד יכולים לפנות אלינו בכל נושא ואנחנו נהיה מוכנים עם שאלה.

שאלה כללית על חיבור בעשירייה. איך לחזק את החיבור הפנימי, איך לתת נחת רוח לבורא מהמצב הנוכחי?

אתם יכולים להנות לבורא בזה שאתם תהנו אחד את השני. אתם לא יכולים לפנות לבורא עם יחסים אחרים חוץ מהיחסים שנמצאים ביניכם. ורק סכום היחסים שביניכם הוא זה שיורגש על ידי הבורא ואין משהו אחר. ככה שאתם לא צריכים לבדוק את עצמכם כלפי הבורא, אתם צריכים לבדוק את עצמכם אחד כלפי השני, והבורא מרגיש את הסיכום המשותף של היחסים שלכם. ככה זה עובד.

שאלה: לפני שנה שאלנו אותך מה לעשות לגבי נוכחות, איך לעודד חברים כדי שיגיעו יותר. אמרת, תהיו ילדים טובים ותמשיכו לעשות איך שצריך לעשות ואחרים יימשכו. אנחנו עושים את זה והמצב לא השתנה בגדול.

יש הרבה חברים שהגדילו את המסגרת למסגרת מלאה ויש חלק מהקבוצה שלהפך, ירדה במסגרת ובנוכחות אבל בגדול איזון הכוחות נשאר זהה. ואם להסתכל באופן אישי על כל חבר, אפשר גם להצדיק אותו ולהבין את המצב שלו, מה קורה לו, אבל כשאתה מסתכל על כל הקבוצה אתה מבין שמשהו לא בסדר.

אז מה אפשר לעשות? איך אנחנו יכולים להשפיע אחד על השני לשנות את המצב לכל חבר בפרט וגם בכלל מה שקורה בקבוצה, שהחבר'ה יוכלו אולי לתפוס אחד את השני בידיים ולפתור את המצב? תמליץ על משהו.

צריכים לפנות אחד לשני, לתמוך אחד בשני, זה ברור, אבל גם לתמוך בצורה ברורה, להשתדל בצורה רגשית, ולבטא את זה חיצונית. וחוץ מזה, העיקר לבקש מהבורא. כי בו יש את כל הכוח. הוא יכול הכול. הוא יכול לסובב אותנו בכל דבר. להפוך את המוח שלנו בשנייה, להפוך את הקוטביות של המחשבות שלנו, של הכול. אסור לנו לשכוח זאת. אנחנו צריכים כל הזמן, שכל המאמצים שלנו יימשכו אליו ולא שיסתיימו בינינו.

תנסו, תשתדלו להתפלל. כמה שאתם נמצאים, אתם צריכים להתאסף יחד. פשוט ככה תתאספו סביב השולחן ותבקשו עבור החברים. ביחד. ככה, תנסו לדבר אחד אל השני, שאני מבקש עבורם. בוא אתה, ואתה, כולנו לפי הסדר נגיד כמה מילים שאנחנו מבקשים שהבורא יחזיר לכם את החברים שלכם. זה נקרא "את אחי אני מבקש", את האח שלי אני מבקש. כמו שיוסף בקש כשהוא הלך לאיבוד בשדה, ופגש אותו איש, והאיש שואל אותו, "את מי אתה מחפש"? "את אחי אני מבקש". את מי הוא פגש שם? את הבורא הוא פגש שם. והבורא שואל אותו, "מה אתה צריך"? והוא אומר "את אחי אני מבקש". וככה יצאה ההכרה הזאת שאנחנו נמצאים במצרים. יש לרב"ש מאמר שלם על הנושא הזה.

שאלה: לא ברור איך אור חוזר מתלבש באור ישר, איך זה עובד, ואיך זה מתבטא בעבודה בקבוצה?

אור חוזר אלה ההשתוקקויות, הכוונות שלנו, והאור הישר זה מה שמגיע אלינו מהבורא בהתאם לכוונה המשותפת שלנו. (ראו שרטוט מס' 4) מגיע אור ישר וזאת הקבוצה. אם הקבוצה מסוגלת לעשות איזה אור חוזר, כלומר הכוונה שלה היא למען הבורא, ומתי הכוונה שלה היא למען הבורא? רק כשיש לה כוונה הדדית אחד כלפי השני, אז הם יכולים להפנות את הכוונה הזאת לבורא. אם האור הישר שווה ערך לאור החוזר, אז שני האורות האלה נכנסים לקבוצה, והקבוצה מרגישה בה, בתוכה את האור הפנימי. כלומר, את הבורא שבתוכה. זה הגילוי של הבורא בקבוצה.

אז קודם כל, הקבוצה צריכה להתחבר ולכוון את עצמה כלפי הבורא שככה תהיה הכוונה שלה, לכוון את עצמה לבורא. היא תתחיל להרגיש את הבורא, וביחד שני האורות האלה ייכנסו פנימה אל הפרצוף. ככה זה עובד. מאוד פשוט. אתם יכולים עכשיו במקום לבצע את זה ולהרגיש ביניכם את גילוי הבורא. קדימה.

שרטוט מס' 4

שאלה: מתוך ההרגשה הפנימית כשאנחנו לומדים את ה"פתיחה", ולפני כן אנחנו למדנו הרבה את עניין הברית, ערבות בינינו.

זה הכי חשוב.

תלמיד: משהו כבר השתנה? אנחנו יכולים לברר פנימית משהו על הברית או על הערבות? כל אחד מהחברים שלנו ניסה לעשות ברית פעם, אבל משום מה ביחד אנחנו לא מצליחים לעשות את זה. מה הסיבה?

צריך לעבוד על זה, חברים. צריך לעבוד על זה. תבינו שאם אתה לא מסוגל, הנה אתם עשרה בני אדם, זה הכלי שלכם (ראו שרטוט מס' 5) אם אתם לא מסוגלים ביחד להתחבר כאן ביניכם, כדי שכל הכוונות שלכם יהיו ככה. נניח אתם עשרה, שכולם יחד יהיו מחוברים כך שביחד תהיו מכוונים לבורא. ככה צריך להיות. שיהיה גג אחד משותף, שאיפה משותפת לבורא. והיא צריכה לנבוע מכל אחד ואחד. שכל אחד מבטל את עצמו כדי לבנות את הגג המשותף. זה האגואיזם שלכם, עשר פעמים אגו, וזה היחס שלכם לבורא. זה כבר משהו משותף.

וכשקיים היחס המשותף הזה לבורא, אז הוא נקרא "אור חוזר". ואז אתם מתחילים להרגיש שיחד עם זה יש כלפיכם גם כיוון של אור ישר. באותה מידה שאתם מפיקים אור חוזר, זה כמו מקלט רדיו. מה שיש בתוך המקלט, מה שהוא מסוגל להפיק, מה שהוא מסוגל להרגיש מעגלים חיצוניים, זה מה שהוא מרגיש ושום דבר מלבד זה.

כלומר, אתם צריכים להרכיב את המכשיר הזה, אתם צריכים לבנות את המכשיר הזה, ואז אתם תרגישו שהאור הישר הזה שמגיע מהבורא הוא קיים, והבורא בכלל קיים סביבכם. הוא סובב אתכם. הוא כל הזמן עובד עליכם. אבל הכי חשוב זה אתם. שאתם צריכים לבנות "קונטו". אנחנו נמצאים בעולם שסביבנו יש הכול. יש את העולם העליון, הבורא, הכול הכול. האור, הכול. אבל אנחנו עיוורים. ככה זה.

שרטוט מס' 5

שאלה: ההבדל בין אור ישר, איך אני מרגיש רגשית את ההבדל בין שני האורות האלה, והאם יש איזו הגבלה על האור המקיף? איך אנחנו מתמודדים עם האור המקיף, הביטוש הזה?

אני לא מרגיש אותו. אני לא יודע על מה אתה מדבר. אתה שואל אותי בנושאים לימודיים או לפי.. או על קבלה מעשית, איך אני צריך לעבוד על עצמי?

תלמיד: אני שואל אותך איך לעבוד עם עצמי והאור המקיף כשהוא משפיע עלי? הייתי רוצה לדעת מה ההבדל בין אור ישר לאור מקיף? למה יש לנו אור ישר, ומה ההבדל בינו לאור המקיף? אור מקיף הרי מספק לנו המון עבודה.

אור ישר זו הכוונה של הבורא להתגלות בכל אחד מאיתנו. הוא מתגלה ביחס אלינו רק באותה המידה שאני רוצה לגלות את הבורא כדי ליהנות לו. לגלות אותו למענו ולא למעני ולכן, ראשית כל, אני חייב לבצע צמצום על הרצונות הפרטיים שלי, תכניות פרטיות שלי, הנאות פרטיות שלי וכולי. אם אני מבצע את זה למען החברים, בזה אני מתרגל את הכוונה הנכונה שלי כלפי הבורא.

למה אני צריך את כל הקבוצה הזאת? למה בכלל הבורא שבר את הנשמה למלא חלקים קטנים? כדי שכל חלקיק כזה יוכל לתקן את עצמו בהיותו קטן ולא בהיותו ענק, חלק שבור ענק. הרבה יותר קל לתקן חלקים קטנים, זה אחד. שתיים, כל אחד מהם יוכל להיתקן אך ורק ביחס אחד כלפי השני, כי החיבור ביניהם והחיבור ביחס לבורא זה היינו הך.

ולכן אנחנו בקבוצה, כשאנחנו מבצעים כל מיני תרגילי חיבור בינינו, בזה אנחנו מכינים את עצמנו לחיבור עם הבורא. באותה המידה שאני מסוגל להתחבר עם החברים, במידה הזאת נבנה בי הכלי, החוש, שבו אני יכול לגלות את הקשר עם הבורא, וזה הכול. מאוד פשוט, לא צריך לברוח לכל מיני תיאוריות, אלא להשתדל הכול לבצע בצורה פרקטית בלבד.

שאלה: בשיעור שעבר אמרת, בצורה מאוד מפורטת, שאתם יכולים לעשות רק דבר אחד, להתפלל, אבל לפני כן אתם צריכים להתארגן ביניכם. כל המערכת הזאת של התפשטות האור הישר, מבושה וצמצום, מסך, הבנה שאני יכול להחזיר בעבודה באור החוזר. האם המערכת הזאת מתלבשת על העבודה שלנו בעשירייה או הארגון הפנימי שלנו?

לא לגמרי ברור. אגיד רק דבר אחד. הארגון שלנו, אתם תוכלו לחוש את זה בזמן הקרוב, אני מקווה, אתם תראו כמה שהוא באופן פרקטי מוביל את האדם לגילוי הבורא. אבל גילוי הבורא זה לא שאנחנו מגלים אותו, אלא אנחנו מגלים בנו תכונות שדומות לתכונות של הבורא, ולכן הוא מתגלה בנו. כלומר, העבודה היא לא בלגלות אותו אלא בלפתוח את הלב שלנו, שצריך להיות כלול מהרבה מאוד לבבות שדומים לי. בצורה כזאת אנחנו יוצאים מעצמנו. ציירתי בשרטוט הראשון שלי (חזרה לשרטוט מס' 6) שאנחנו בתוך עצמנו, זה האגו ואנחנו צריכים לצאת מעצמנו. מה זה אומר, לצאת מעצמנו? מעצמנו, לקבוצה, כלומר להתחיל להרגיש את הקבוצה שמחוצה לי. משימה מאוד פשוטה יש לנו, המשימה הכי פשוטה. לנסות להשיג את המצב כאשר אני מרגיש במקום את עצמי, את הקבוצה. וזה הכול. ושום דבר אחר.

שרטוט מס' 6

שאלה: היינו רוצים לדעת על היחס ההפוך בין האור והכלי. מה זה אומר לגלות את התופעה הזאת, של היחס ההפוך בין האור לכלי בעשירייה? מה זה אומר כלפי הרגשות שלנו? מה אנחנו מרגישים, איך אנחנו יכולים לעבוד עם זה?

מאוד פשוט. אני אנסה לשרטט לך את זה (ראו שרטוט מס' 7). יש לנו כלי ויש לנו אור. בכלי יש לנו חמישה חלקים, 1, 2, 3, 4, 5. ובאור יש לנו חמישה חלקים, 1, 2, 3, 4, 5. אם אני עובד עם רצון קטן, בדרגת 0 או 1, או 2, או 3 או 4, בהתאם לזה אני מקבל קצת. עם רצון יותר גדול, אני מקבל יותר, עם רצון עוד יותר גדול, עוד יותר. כלומר, בעולם שלנו אנחנו מקבלים בהתאם לרצונות שלנו, לרצון גדול יכול להיות מילוי גדול, לרצון קטן, מילוי קטן. אבל ברוחניות יש לנו מסך, ויוצא שהיחס הפוך בכניסת האורות לכלים.

שרטוט מס' 7

כלומר, יש לי כאן מסך [שאליו] מגיע האור הישר, אני מחזיר אותו ולפי ההחזר של האור הזה אני מקבל את האור לתוכי. יוצא שבמידה שאני עובד עם רצון גדול יותר, כך אני יכול להחזיר אור גדול יותר לאחור ואז אני יכול לקבל אור יותר גדול לתוכי. אבל אני לא מקבל אותו באותם הכלים שבהם אני מחזיר אלא בכלים שאני מקבל, כלומר יש כאן קשר הפוך בין האור לכלי.

פשוט יש הרבה מאוד דוגמאות, אני צריך לחשוב איך להסביר לכם את זה בשרטוט אחד, כי יש פה גם עניין של גיל ילדות שיש את התענוג הכי גדול, וגיל בגרות שיש פחות תענוג, וכשאדם ביחס לעצמו ולא ביחס לפרצוף העליון מבצע את זה.

אני צריך למצוא דוגמה טובה עם שרטוט של יחס הפוך של אור וכלי. אנחנו למדנו את זה, זו באמת שאלה חשובה. בעל הסולם התחבט בזה הרבה זמן עד שהוא מצא הסבר טוב וקצר לזה, ועד שהצליח להסביר אותו. אנחנו מסבירים את זה אבל אני צריך שרטוט. אני עכשיו איכשהו לא מצליח להתרכז בזה.

שאלה: איזה תפקיד יש לספקות בעבודה?

ספקות בעבודה נחוצים כדי להרחיב את הכלי שלנו, את הרצון שלנו. כשיש לי ספקות לצד הזה או לצד הזה, אני הולך מעליהן. כי כל העבודה שלנו היא מעל זה, מעל האגואיזם, ולכן הספקות שאני מרגיש נותנות לי הזדמנות לעלות עוד יותר למעלה.

שאלה: מה אם החבר רואה את הקבוצה כלא מתוקנת ושהיא לא מקיימת את השיטה בצורה נכונה. במי הבעיה, בו או בקבוצה?

יש עניין אחד שאני רואה את הקבוצה בצורה לא מתוקנת כדי לתקן אותה, ואז אני עושה כל דבר כדי לתקן אותה. זו עבודה מסוג אחד. ויש עבודה מסוג אחר, כשאני רואה את העבודה לא מתוקנת, ואז אני צריך לבדוק בצורה בהירה, האם אני מרגיש את זה בתוך האגו שלי כשאני מבקר אותם.

כלומר, זה תלוי באיזה עיניים אני מסתכל על זה. כאן האדם צריך למדוד את עצמו, האם אני מסתכל עליהם בעיניים של צנזור, שככה זה לא בסדר, וזה לא בסדר, שזה לא טוב, מפני שאני חייב להעלות את עצמי מעל זה, אל האהבה. אבל אם אני מסתכל על הקבוצה מתוך האהבה ורואה שזה לא בסדר וזה לא בסדר, ורק כואב לי הלב שזה לא טוב, אז אני צריך לעבוד על כך שהם יתחברו.

כלומר תלוי באיזה עיניים אני מביט עליהם. האם כשאני מסכים איתם או לא מסכים איתם, אני לא אוהב אותם או כן אוהב אותם. אם אני אוהב אותם וכואב לי עליהם, אז אני צריך לעשות כך שהם יתחברו ביחד. ואם אני לא אוהב אותם ורואה אותם כלא מחוברים, אז אני צריך לתקן את עצמי ולא אותם.

שאלה: אם "תוך" זה מקום שדבקות עם הבורא מתגלה כחשיבות שלו, אז מה זה "סוף", מה זה המקום הזה, מה מתגלה שם בשביל הפרצוף?

יש לנו ראש, תוך וסוף. "ראש" זה אותו המקום שבו אני מודד כמה אני יכול לקבל, כמה אור מגיע אלי, כמה אני יכול לתת וכמה אני יכול לקבל. כמה שאני יכול לקבל נכנס לתוך ה"תוך". מה שאני לא מסוגל לקבל אבל הייתי רוצה אבל אני לא מסוגל, כי אם אני אקבל זה יהיה למען עצמי ולא למען הבורא, זה נקרא "סוף" (ראו שרטוט מס' 8).

שרטוט מס' 8

תלמיד: אני מבין את הסדר, אבל אם אנחנו מדברים ש"תוך" זה מקום שבו יש דבקות עם הבורא כתוצאה מהחשיבות של גדלות הבורא שאנחנו מגלים, אז מה מתגלה ב"סוף"? מה זה המקום הריק הזה?

זה רצון שאני לא יכול למלא אותו, רצון שאני לא מסוגל למלא אותו. אני יושב מול בעל הבית, הוא מציע לי הנאות מאוד נעימות בשבילי, ואני לא יכול לקבל אותן כי זה לא יהיה למענו אלא זה יהיה למען עצמי. ולכן אני לא יכול למלא את הרצונות האלה. זה נקרא סוף, סוף זה סוף.

תלמיד: כשאנחנו מדברים על רשימו ד'/ד', התלבשות ועביות, מה זה אומר בשבילי? מה שאני שומע זה שיש רצון מלא בכל ארבע הדרגות ויש אפשרות לעשות חשבון על כל 100% של האור, ואז משום מה אנחנו מדברים שיש איזה אור מקיף שהוא לא יכול לקבל אותו והוא מתחיל ללחוץ עלי?

כמובן. האור הזה שמגיע אלי הוא נקרא "אור ישר". הוא מגיע ישר מהבורא. הכוונות שלי כלפי בעל הבית נקראות "אור חוזר", זה מה שאני יכול להחזיר לו. אור ישר פחות אור חוזר זה נקרא "אור מקיף" שנשאר בחוץ, אני לא יכול לקחת אותו לתוכי. כל הרצון שלי לקבל שווה ל"תוך" פלוס "סוף".

הכול מאוד פשוט. ב"תוך" יש לי אור פנימי, ב"סוף" אין לי כלום, אפס, ביחס לסוף יש לי "אור מקיף", אבל כלל הרצון לקבל שלי הוא על כל האור הישר.

תלמיד: איפה כתוב כמה הוא יכול לקבל את האור הזה על מנת להשפיע? כשאנחנו אומרים ד'/ד' זה נשמע כאילו הוא יכול לקבל על מנת להשפיע הכול, או לפחות הוא משתוקק לזה. אבל אחרי זה אנחנו אומרים שהוא יכול 20%, אבל 80% לא יכול. מאיפה בא החשבון הזה, שהוא חלק יכול וחלק לא יכול לקבל בו? איפה עוד רואים את זה, אני לא ממש מבין. איפה קורה החשבון הזה ולמה אנחנו יודעים שחלק הוא יכול וחלק הוא לא יכול?

כל זה קורה בחשבון שבפה, פה דראש, איפה שעומד המסך. יש את הפה [ועליו] מסך שזה המרכיב החשוב ביותר, זה הלב שלי שבו אני מרגיש כמה אני יכול לקבל וכמה אני יכול להשפיע. כמה חשוב לי הבורא לעומת כמה חשוב לי האגו שלי, ואני מודד את זה. יש לי משקולות, ואני מודד מה יותר חשוב, אני או הבורא יותר חשובים?

זה מה שאני מנסה למדוד וכל זה נמצא בפה. באותה המידה שהבורא הוא מעל עצמי, באותה מידה אני מסוגל לקבל אור פנימי. אני יכול לספר לך הרבה דברים כאלו, אבל כל זה שטויות. אתה צריך בתוך עצמך לחוש את זה ולא על הציור. וזה הכול.

שאלה: לפי השרטוט הזה יוצא שיש לנו כאן שני מסכים. אני לא מבין מה התפקיד של המסך השני שבטבור. מסך שבפה זה ברור, אבל יש עוד אחד בטבור?

בטבור זה כבר לא מסך, בטבור זה כבר גבול, גבול של הקבלה, וזה בעצם הסוף של הרצונות. כאן אני מפסיק לקבל. אני מקבל ומקבל את האור וזהו, אני סוגר את עצמי וכבר לא מקבל. כלומר, מפה ומטה אני בהדרגה מקבל וזהו, מסתיים, אני יותר לא מקבל ונשארים לי רק רצונות ריקים. יש בהם רצון לקבל אבל הם ריקים, אני לא ממלא אותם. למה? כי אני לא יכול למלא אותם ולהיות בעל מנת להשפיע, כי אני בעצמי אהנה מזה.

למעלה מהטבור אני אוכל סלט, שותה תה, עוד כל מיני דברים כאלו, ואילו כל מיני ארוחות טעימות באמת, כל זה כבר נמצא למטה מהטבור. כי דברים כאלו אני לא יכול לקבל למען הבורא, יש בהם יותר מדי תענוג.

תלמיד: זה גם חשבון, נכון?

ודאי שזה חשבון, על כל דבר יש חשבון ברור, מדויק. זה מדע. כל המדע מורכב משני כוחות, כוח ההשפעה של הבורא וכוח הקבלה של הנברא. מלבד שני הכוחות האלו אין כלום, והם ביניהם מנסים להתחבר.

תלמיד: יוצא שבפה יש לנו חשבון כמה אני יכול לקבל, וגם בטבור יש.

לא, אין שום חשבון בטבור הוא פשוט מסיים את העבודה שלו, כל החשבון קורה אך ורק בפה, ומה שייקבע בפה זה מה שיהיה (ראו שרטוט מס' 9). כל מה שקורה בתוך, בסוף, לא קובע כלום. הכול נקבע בראש כמו בהנהלה, בתוך ובסוף הכול הופך לביצוע, למעשה, אף אחד לא מחליט פה שום דבר. כי הפה שייך לראש, הוא לוקח את כל הראש ומחליט עבור כל הראש מה יש לעשות.

תלמיד: בשרטוט הלאה אנחנו רואים שהמסך שבפה יורד לטבור, מה זו הירידה הזאת של דרגת המסך?

זה מסך מיוחד שיורד מהפה עד הטבור כדי לשחרר מקום לקבלת האור, כי כשהוא נמצא בפה הוא לא נותן לאור לעבור, וכשהפה מחליט שהוא צריך לקבל את האור, אז המסך יורד לאותה רמה שהפה החליט עליה, בטבור הוא עוצר, ועד הטבור נכנס האור.

המסך נובע מהפה עד הטבור.

שרטוט מס' 9

יש כאן שתי גישות, גישה טכנית, כאשר ניתן בצורה טכנית פשוטה מאוד להסביר את הכול ואתם תוכלו להבין ולהפנים את כל זה, זה נכתב ולא פעם אחת, אתם תוכלו לראות בארכיון את השיעורים הישנים שלי, שבע או שמונה פעמים הסברתי את הפתיחה הזאת מהתחלה ועד הסוף, משם תוכלו להבין את הכול. עד הפעם האחרונה שהתחלנו ללמוד, נניח לפני חודש, למדנו הכול בצורה מכאנית ושם הכול מוסבר. לא נלקח בחשבון אם אתה חושב להשיג את זה, לא להשיג את זה, אלא פשוט, מוסבר שהמסך עולה, המסך יורד, האור ממלא את הכלי, האור יוצא מהכלי. בצורה כזאת דברנו.

למה? כי עדיין המסה העיקרית של האנשים שעוסקים הרבה שנים לא היו מוכנים להגיע לעניין הרגש, לדיון רגשי של מה שקורה, וזו הגישה השנייה, גישה רגשית. מתישהו, כשהתחלנו ללמוד עם הקבוצות, העשיריות, התחלנו בעבודה רגשית, לפני חודש התחלנו ללמוד "פתיחה" והפעם בצורה רגשית לדון בה. בצורה כזאת היא צריכה להיות מורגשת בנו, בתוכנו, מה זה צמצום, מה זה מסך וכולי. לכן כאן יש כבר עבודה אחרת לגמרי.

אבל יש בינינו כל מיני אנשים. יש כאלו שעדיין לא השיגו שום הרגשה ולא מתארים לעצמם, מאוד קשה להם לתאר את זה, הם אפילו לא יכולים לשמוע את זה וגם לא רוצים לשמוע על זה, הכול דוחה אותם, ויש כאלה שרוצים להיות בהרגשה, הם כבר מתחילים להבין שבעצם בזה יש את כל חכמת הקבלה. אבל זה תלוי באנשים.

מאחר ואנחנו קבוצה מעורבת, יש את כל הגילאים וכל רמות הסטאז' בעבודה שלנו, אז אני לא יכול לעשות כלום. אני הולך לפי הדרגה הגבוהה ביותר שאני יכול להעביר בקבוצות, אני לא הולך מעל זה, אני לא הולך לרמה עוד יותר גבוהה, שתלמידים מסוימים לא יבינו, אבל מה שהתלמידים המובילים שלי יכולים להפנים, לעבד בתוכם, את זה אני מלמד. לכן עכשיו אני מלמד את הפתיחה באופן רגשי, פתיחה רגשית.

אבל בכל זאת, אנחנו עושים שרטוטים, מדברים עליהם, כדי שאיכשהו באופן רגשי נוכל גם לבטא את זה בצורה גרפית.

תלמיד: לך יש סבלנות ואנחנו נצטרך ללכת בעקבות המתקדמים.

כולכם תוכלו, אתם תראו את זה, כי אם תתחברו אתם תהיו כלי אחד ואז מה שירגישו התלמידים המתקדמים גם אתם תרגישו. כמו תינוק קטן שנולד במאה ה-21 הוא מתחיל לחיות במאה ה-21, הוא לא מתחיל מתישהו במינוס מאה אלף או 50 אלף לפני הספירה, כשהאנושות עוד חיה במערות, אלא הוא מתחיל מהדור שלו, כך גם אתם. העיקר להיות כלולים בקבוצה העולמית.

שאלה: הרבה פעמים שמענו אותך מסביר תע"ס ועכשיו "פתיחה". מבלבלת אותי העובדה שאפשר לדבר על הרצונות האלה שמתגשמים במלכות. הרבה פעמים אנחנו שואלים אותך על זה, ואתה אומר, לא, האדם עוד לא נברא. איפה הנקודה שבה אנחנו בני האדם, נוצרנו, מתי נוצרנו, ומהרגע הזה אנחנו יכולים לשאול שאלות, מרגע הבריאה שלנו?

האנושות התפתחה במהלך הרבה אלפי שנות התפתחות, בעיקרון בצורה לא שונה מהחיות, אלא התפתחה גם באופן טכני, קצת באופן תרבותי, ברמה הבהמית שלה. ובששת האלפים השנים האחרונות בני האדם הגיעו לכזה מצב שהתעורר בהם רצון לגלות את הבורא. האדם הראשון שרצה לגלות את הבורא, קראו לו "אדם". למה קראו לו כך? ההורים שלו בעצמם לא ידעו למה הגיעה להם לראש מחשבה כזאת לקרוא לו "אדם", הם לא היו מקובלים, אבל כך קראו לבן שלהם.

האדם הזה הוא האדם הראשון שהשיג את הבורא, גילה אותו וממנו והלאה בכל דור היו בני אדם שגילו לאט לאט את הבורא. היו 20 דורות מאדם עד אברהם, אדם חי בערך לפני ששת אלפים שנה, אברהם חי לפני שלושת אלפים שנה בערך, כלומר אלפיים חמש שנה מאדם עד אברהם, ומשם אנחנו כבר מנהלים את הספירה שלנו מאברהם.

שאלה: איך אפשר למדוד את כוח הרצון בחבר?

במה אפשר למדוד את כוח הרצון אצל החבר? תלוי איזה רצון, אם זה רצון אגואיסטי אז מודדים אותו לפי העביות של הרצון, אם זה רצון אלטרואיסטי מודדים אותו לפי העביות של המסך. זה הכול, יש הבדל פשוט.

שאלה: התלמידים הרבה פעמים שואלים, האם הקבלה זו חכמה והבורא זה אבסולוט. ואתה לפעמים אומר, "להנות את הבורא", "הבורא משחק איתנו", "להשיג את הבורא". אז איך אפשר להסביר להם בצורה מפורטת ברורה מה זה המושגים האלה, שזה לא מושגים דתיים אלא זה משהו חי?

אני חושב שכתוב על זה כל כך הרבה ובצורה כל כך פשוטה. "זעיר אנפין של עולם האצילות", זה מה שאתה מסביר לתלמידים שלך? כל הכבוד לתלמידים שלך. אני חושב שזה לא הסבר, זה בלבול. אני חושב שלאדם צריך להסביר ברמה כזאת שהוא יכול להרגיש את זה. תשאל שוב.

תלמיד: איך להסביר לתלמידים מה זה ליהנות את הבורא, או הבורא משחק אתנו, או להשיג את הבורא, אם הבורא הוא אבסולוט?

אני לא יודע מה זה אבסולוט. מילים כאלה לא אומרות לי כלום. אמרת מילה ולא אמרת בזה כלום. צריך להיות מאד זהיר בביטויים. אני אפילו לא יודע מה זה בורא. אני לא יודע איך ליהנות אותו. אני לא יודע כלום.

יש אנשים שמשיגים איזשהו כוח עליון, אומרים שזה תכונת ההשפעה. בעולם שלנו אין תכונת ההשפעה. בעולם שלנו הכול זה תכונת הקבלה. כלומר כל אובייקט, אפילו אֵם ביחס לתינוק שלה, זה רק רצון ליהנות לעצמה ושום דבר חוץ מזה. אבל זה מתבטא לפעמים בצורה שאני מהנה את האחר ובזה אני בעצמי ניהנה. ולכן האחר הוא אובייקט דרכו אני ניהנה. וזה האגואיזם האמיתי, שלא סתם יכול למלא את עצמו, ליהנות את עצמו, אלא מהנה את האחר כדי ליהנות בעצמו. זה כבר "אגואיזם על", אבל אנחנו אומרים שהוא חיובי. למה הוא חיובי? כי אתה לא מזיק לשני, אלא מהנה לו. אבל למעשה אתה אגואיסט עוד יותר גדול.

השאלה היא כזאת, אם אני ניהנה מזה שאני ממלא את האחר, או שאני ניהנה מזה שאני מרוקן את האחר? יש הבדל, או אין הבדל? נגיד אני מחלק כסף ובזה אני ממלא את האחרים וניהנה מזה, או שאני גונב מאחרים וניהנה מזה. מה ההבדל? הרי העיקר שאני עושה למען עצמי.

לא, אומרים, זה לא העיקר. העיקר זה להביא את כולם כולם לקשר עם הבורא. לכן המילוי של האחרים, ואולי אפילו לרוקן את האחרים זה הקידום שלהם לבורא. כלומר הפעולות, המעשים עצמם לא אומרים כלום, אלא הכוונות הן אלה שקובעות. יש דוגמה כזאת, ויש דוגמה כזאת, כל מיני דוגמאות, ואנחנו יכולים לקחת בחשבון רק את הכוונה ולא את המעשים.

הבורא זה תכונת ההשפעה. יש עוד תכונה שקיימת סביבנו. הנה אנחנו נמצאים בתוך העולם הקטן שלנו (ראו שרטוט מס' 10), והעולם הזה שלנו הוא לגמרי אגואיסטי. אנחנו בתוך עצמנו ולכן אנחנו לא מרגישים שום דבר ממה שנמצא מחוצה לו.

אנחנו גוף שחור, או חור שחור בחלל, שרק סופג ושום דבר לא פולט, לא מקרין החוצה. ואז יוצא שכל מה שנכנס לחור השחור הזה נעלם בו. זה העולם שלנו. ולכן כל מה שנמצא כאן מחוצה לנו, אנחנו לא מרגישים. שום דבר לא מרגישים. אתם מבינים איפה אנחנו נמצאים?

עכשיו שאלה, איך בכל זאת אנחנו יכולים להפסיק להיות החור השחור? איך לקשור את עצמנו לעולם הזה החיצוני שסובב אותנו? לשם כך עלינו לשנות את התכונה שלנו מספיגה מוחלטת לפחות לזה שנפסיק לספוג. כשנפסיק לספוג, ונתחיל לשים איזשהו גבול ונגיד, "אני מפסיק לקבל", זה נקרא צמצום א'.

ולאחר מכן, מלבד זאת, בזה שאנחנו מצמצמים את עצמנו, אנחנו נהיה ריקים בפנים. הפעולה הראשונה זה צמצום א'. שתים זה ריקנות. שלוש, צריך לעשות עם זה משהו. מה לעשות? לתקן את עצמנו. כלומר אני צריך להתחיל לתקן את עצמי מרצון לקבל לרצון להשפיע.

את הרצון, את התכונה שלי אני לא יכול לתקן, אני יכול רק לרכוש כוונה. כלומר מהאור אני רוכש את הכוונה. ואז יוצא לי שהכוונה שלי הולכת להיות כזאת, אני רוצה להיות כמו האור הזה. אבל זה חושך, זה ריקנות. יש לך חושך, יש לך ריקנות, אתה הרי אגואיסט. כן, נכון, אני אגואיסט. זה הטבע שלי. אני לא יכול לעשות מעצמי שום דבר אחר, אבל אני יכול לעשות על עצמי צמצום ראשון, צמצום א', ולהגיד שאני רוצה לעבוד רק בהשפעה. רוצה להיות כמוך, אתה שמסובב אותי.

ומי מסובב אותי? תכונת ההשפעה מסובבת אותי. ואני גם רוצה להשפיע. ואיך אני יכול לרצות להשפיע? לפחות בזה שאני לא אקבל, זה כבר חצי דרך כדי להשפיע. ואחרי זה אני כבר אוכל לקבל על מנת להשפיע, וזו כבר תכונה מאד מעניינת.

כאן יוצא שהחור השחור כבר לא הופך להיות חור שחור. הוא כבר לא סופג, אלא הוא אומר, אני חוסם את עצמי. עכשיו הקבלה שלי מוגבלת. היא מוגדרת היטב. היא נמצאת תחת שליטה, ניהול שלי. אני משתמש באופן מוגבל ברצון הגדול שלי, ביכולת הגדולה שלי לספוג את הכול.

אתם יודעים איך זה בעולם שלנו. בעצם כל היקום הופך לחור שחור אחד. על זה אתם יכולים לדבר עם קוסמולוגיים, זה מה שהם יגידו לכם. עם האסטרונומים, הם יספרו לכם את זה. מעשית כולנו מתקרבים למצב של חור שחור, כי האגואיזם שלנו הולך ומתפתח.

מה שקורה הלאה זה שאנחנו עושים חשבון, עד כמה אנחנו יכולים להשתמש מצד אחד בתכונה של החור השחור, שנמצאת בפנים, בתוך האגו שלנו. מצד שני להיות דומים לעולם שמסובב אותנו, שנתחיל להרגיש אותו. זה ניתן לבצע רק במידת השתוות הצורה. כמו מקלט רדיו, כפי שהוא קולט את הגל. ולכן אנחנו מבצעים על עצמנו צמצום. החור השחור מפסיק לספוג ואומר, אני יכול להשתמש ברצון שלי רק בהשפעה.

מה זה בהשפעה? מה זה בנתינה? אם אתה בתכונת קבלה, מה אתה יכול לתת? רק אם אני אקבל כי אתה רוצה בזה ולא אני. כמו בעל הבית והאורח. אם אתה רוצה בזה, אני אקבל, ואם אתה לא רוצה, אני לא אקבל. בזה אני אשפיע לך. בזה אני אתן לך את ההזדמנות למלא אותי. אני אתן לך בכך תענוג. בזה אני מתחיל איכשהו, כביכול, להוציא מעצמי תענוג עבור האחר בזה שאני מקבל ממנו, כי הוא רוצה למלא אותי. אנחנו משחקים עם הבורא, ובצורה כזאת אנחנו פונים, אנחנו הופכים את עצמנו ממקבלים למשפיעים, זה כל האפקט של החור השחור הזה.

שרטוט מס' 10

לכן אנחנו לא יכולים לסגור את החור הזה, לא יכולים לעשות איתו כלום, אלא במידה שאנחנו נשנה את עצמנו, אז החורים השחורים שיש בחלל ומיום ליום מתחילים להיות ברורים לנו וזה הופך להיות העיקר בחלל, כל היקום שלנו זה חור שחור אחד, אז אנחנו נראה שההדרגה וההתנהגות, האופי, של כל היקום משתנה, הכול הולך להשתנות. אנחנו רק צריכים לדעת איך להשתמש נכון באגואיזם הענק הזה שרוצה רק לבלוע את הכול. ובאופן הדרגתי, באמצעות האור העליון, אנחנו מתחילים להבין שזה ניתן לביצוע.

שאלה: אמרת שאנחנו עוברים לקבלה מעשית. אם פעם ציירנו שרטוטים, אז עכשיו זה לא כך, עכשיו אנחנו מדברים על ההרגשה שלנו. אז מה שאנחנו בונים בפה דראש, אור חוזר או ישר, צמצום, ואחרי זה רואים כמה אפשר לקבל על מנת להשפיע, אם זה היה תיאורטי זה היה ברור. אבל עכשיו, כיוון שזה קשור להרגשות שלנו, לאגו שלנו, אנחנו ודאי יכולים לטעות ולקבל אור לא על מנת להשפיע למרות שעשינו חשבון.

אתה לא יכול לטעות, כי אם תטעה אתה לא תקבל כלום. כי חוץ ממך יש כאן חשבון לא רק בך ולא כלפיך, אתה לא יכול לטעות. יכול להיות שנראה לך שאתה טועה או לא טועה, אבל למעשה אתה אף פעם לא תוכל לקבל אור אם לא התכוננת לזה, אם אתה לא מוכן לזה, וזה הכול. בצורה כזאת בנויות כל המדרגות הרוחניות, אז אין לך מה לדאוג, לא תוכל לקבל את האור ללא מסך. אל תדאג לגבי זה, בשביל זה יש את כל המערכת של המדרגות, של הורדת האורות מלמעלה למטה וזה הכול.

שאלה: אתה יכול להסביר בצורה רגשית את הראש. אם יש שם מחשבות על עצמי, איך אפשר להפוך אותן למחשבות על העשירייה נניח?

בראש זה מה שקורה. יש לך פרצוף, יש לו ראש תוך סוף (ראו שרטוט מס' 11). מה יש לו בראש? כתר חכמה בינה זעיר אנפין ומלכות. בתוך יש לו כתר חכמה בינה זעיר אנפין מלכות. בסוף יש כתר חכמה בינה זעיר אנפין מלכות. הוא עושה חשבון. מגיע אליו האור הישר לראש, כל האור הישר, 100% אור ישר. ואז המסך מחזיר אותו, כלומר הוא לא רוצה לקבל אותו בשום צורה. הוא אומר, אני לא אקבל כלום, לא רוצה שום דבר. הוא כאילו מאשש את הצמצום, אני לא אקבל כלום, סירוב מוחלט. ולאחר מכן הוא שוקל כמה אני יכול לקבל למען בעל הבית ולא למען עצמי. כלומר, אני הולך לאכול, לשתות, ליהנות ממוזיקה, לראות אולי איזה בלט, לא משנה מה. אתה יודע, סעודה כמו סעודה, היא כוללת בתוכה את כל סוגי ההנאה, גם עישון לסוגיו, כל מיני דברים.

הוא אומר, את כל זה אני לוקח בחשבון ומסתכל מה אני מסוגל לעשות. איזה תענוגים, איזה מנות אני יכול לקבל, איזה ריחות אני יכול לקבל, איזה מראות אני יכול לקבל, איזה דיבורים אני יכול לשמוע, הכול הכול. את כל זה אני מחשב, כל ספירה וספירה, ומקבל לתוכי כמה שאני יכול מכל ספירה ולא מעבר לזה.

מה אתה שואל על זה?

שרטוט מס' 11

תלמיד: בדוגמה הזאת נניח הבורא נותן לי מאכל, ואני אומר שאני רוצה לחלוק את המאכל הזה עם חבר, רק אז אני אקח את זה ממך.

זה טבעי, בלי זה אתה לא יכול לקבל כלום. בראש אתה מבצע חישוב אך ורק כלפי הקשר שלך בקבוצה, רק כלפי הקבוצה.

תלמיד: הבורא כאילו מפתה אותי בזה שהוא מעביר רק לי את המאכלים, ואני מכוון לחברים?

נכון. בהחלט. הוא משחק עם האגו.

שאלה: איפה העפר בשרטוט (ראו שרטוט מס' 12)?

איפה אני אמצא לך כאן עפר? עפר הכוונה רצון אגואיסטי כזה שאף פעם לא מקבל את האור. הרצון הזה נקרא "עפר".

תלמיד: וטעם לעפר?

טעם לעפר זה טעם לרצון האגואיסטי הכי הכי נמוך שיש שאין בו שום דבר לחלוק עם האחר, אגואיזם אבסלוטי.

תלמיד: אז מה לעשות עם זה?

מה לעשות עם זה? אל תדאג זה יעבור, אל תחשוב על זה. האדם לא צריך לחשוב על התכונות הרעות שלו בשום אופן. תרשום את זה לעצמך, אף פעם אל תחשוב על זה שאתה רע, אף פעם. תחשוב רק על זה שאתה טוב ואתה מחובר עם האחרים, עם הקבוצה, תחשוב רק על טוב, ואז אתה תהיה יותר קרוב לאור. תזכור את זה, זה יעזור לך הרבה מאד.

שרטוט מס' 12

שאלה: איזה משקל יש לרשימו?

יש לו משמעות מוחלטת. בלי רשימו לא ניתן לעשות כלום. רק על בסיס הרשימו ניתן לקבל החלטה.

שאלה: שאלה לגבי התענוג בפה, כשיש את החשבון על התענוג, איפה הפה הזה נמצא בעשירייה ועל איזה תענוג מדובר? אם אנחנו לומדים שאנחנו צריכים להודות על זה שהבורא נותן לנו כוחות להמשיך לעבוד, אז התענוג שלנו הוא להמשיך לעבוד, זה החשבון?

כן. והפה נמצא במרכז העשירייה. ובכלל כל מה שנמצא בעשירייה כאחד שלם נמצא באמצע של העשירייה.

שאלה: מה ההבדל בעבודה בין לשמה לבין לא לשמה, אם אני צריך לדרוש רק כוחות להמשיך את העבודה?

אם אתה מבקש כוחות רק בשביל להשפיע דרך חברים לבורא, זה נקרא "לשמה".

תלמיד: המטרה היא לחנך את האגו שלי לזה, לא לדרוש כלום או לדרוש רק כוחות להשפיע?

כן. זה לא נקרא לחנך, זה לא על ידי חינוך, זה על ידי האור העליון. אם אתה עושה תרגילים נכונים עם החברים, האור פשוט משנה אותך. אתה לא צריך לעשות שום מאמץ, המאמצים הם רק בלהתחבר עם החברים, ולעורר את האור העליון אלייך.

שאלה: לפני שבוע החלפנו עשיריות, החברים השתדלו ואספו עשיריות קרוב למסגרת הלימודים, בעיקר כלפי שיעור בוקר. אנחנו קיבלנו עשירייה שבה אני במקרה נמצא, שהחברים בה שונים במסגרות, בהבנה לגבי העבודה בעשירייה. זו העשירייה השלישית שלי, ואני פעם ראשונה חווה פחד אגואיסטי על עצמי, וגם פחד על החברים שלי. איך נכון להפוך את הפחד הזה לתפילה ולביטול?

ראשית כל, אתה צריך להודות לבורא על זה שאתה נמצא בעשירייה, זה הדבר הראשון. אחרי שאתה מודה לו, תתחיל לדבר אתו, פשוט כמו עם חבר, בצורה חופשית, מה היית רוצה, ומה אתה חושב שהוא רוצה ממך. לעשות כזה דיאלוג משני הצדדים, אני כלפי הבורא והבורא כלפיי. ועל מה אנחנו נסכים, ומה אנחנו נסכם בינינו ביחד, בסופו של דבר, לאיזו מסקנה משותפת אנחנו נגיע, כך תבצע זאת בצורה רגועה.

יש לך את החבר הכי קרוב אלייך, הכי בטוח, שזה הבורא, הוא מכיר אותך יותר טוב ממה שאתה מכיר את עצמך, כל מה שאתה חושב ורוצה הוא כבר יודע, כי הוא יוצר את זה בך, כל רגע. כך שכאן אתה יכול להיות חופשי לגמרי, אתה יכול להירגע. תרגיע את עצמך. אם אתה לא מבין מה יש לך, תפנה אליו בצורה חופשית כמו תינוק בפני אימא, אין לך מה להתבייש, אין לך מה להסתיר, בצורה כזאת תפנה לבורא, וכך תפעל כל הזמן. וגם תספר על הקבוצה, על הכול, ואתה תמצא תשובה.

שאלה: נניח שאני רוצה ליהנות את החבר, והחבר לא מקבל את האופן שבו אני רוצה ליהנות לו, הוא אומר לי שבזה אני רוצה בעצמי ליהנות. בגדול הוא צודק, כי במצב שלנו אנחנו לא יכולים לפעול אחרת, ברור שאני רק משחק, פה יש קונפליקט בטענות ההדדיות האלה, אז מה אני אעשה?

תריבו אחד עם השני על זה שאתם רוצים ליהנות אחד את השני. אתם צריכים לעשות דבר פשוט. אולי אתם צריכים לא ליהנות לחבר מסוים, אלא בכללות לקבוצה, כל מה שנחוץ לה בשביל החיבור, לנסות לאסוף אותם יחד, לשלוח חומרים במהלך היום, לעשות שיחות ביניכם, לקרוא איזה מאמר ביחד במהלך היום, בעצם לעשות מה שאפשר, לא ביחס לחבר ספציפי, אלא ביחס לכל החברים, להכניס אותם יחד לקבוצה אחת.

תלמיד: נניח שאני רוצה לשיר שיר לכל הקבוצה בישיבת חברים, ודאי שאני נהנה מזה, גם החבר מבין שאני נהנה מזה, ואז יש טענות פתאום.

אני לא יודע למה יש להם טענות, כי אם מישהו מהחברים שלי היה רוצה לשיר לנו, אז היינו מקבלים את זה בצורה רגועה, ולמרות שהוא היה מזייף, וזה לא טוב, וזה ארוך, בכל זאת היינו מקבלים את זה ממנו בצורה נכונה, כי הוא חפץ לעשות לנו טובה ומשהו נעים. הכול תלוי בכוונה, ולא האם הוא שר או עושה משהו אחר. תנסו בכל זאת להגיע למצב שאתם מתייחסים בהבנה למה שעושה החבר.

שאלה: יש כזה ביטוי "רצון שהוא מתנה", השורש שלו זה תכונת התמידיות.

הרצון שברצון הזה, שאני רוצה לתת מתנה, זה רצון להשפיע, אין יותר משני רצונות, רצון להשפיע ובאמת להשפיע, זה הבורא, והרצון לקבל זה הנברא. כשאנחנו רואים כל מיני חפצים מגושמים, אובייקטים, זה רק נדמה לנו, זה נראה לעין, אבל האמת שאין שום דבר מזה. יש רק שני רצונות שקיימים אחד עם השני, הרצון האחד, הראשוני, זה הבורא, הרצון להשפיע, שאחרי זה, הוא ברא את הרצון לקבל. ושני הרצונות האלה, קיימים האחד כנגד השני.

בשביל לתת לרצון לקבל עצמאות, הרצון לקבל נברא, והוא מתפתח בכוונה לטובתו, על מנת לקבל. ובמידה שהוא מרגיש את העל מנת לקבל, כלומר את האגו של עצמו, באותה מידה הוא מתרחק מהבורא. במידת ההתרחקות מהבורא, הרצון הזה גם במקביל מרגיש את עצמו מנותק ממשהו.

כלומר, בשביל מה אני קיים, לאן, מה, מה קורה איתי, מי מנהל אותי? וכן הלאה. השאלות האלה נשארות ריקות ללא תשובה. ואז הרצון לקבל מתחיל לחפש, מי ברא אותי, בשביל מה, לְמה, לָמה? וכן הלאה. הוא כבר מתחיל לפעול איכשהו, לעשות כל מיני תנועות לחיפוש של המקור שלו. ואז הוא מגיע לרצון להשפיע, כשהוא מתחיל להבין שיש רצון אחר, רצון להשפיע סביבו. והוא עצמו קיים כולו בתוך עצמו, רצון לקבל, ולא מרגיש שהוא נמצא בתוך הרצון להשפיע, אז כבר קורים בו כל מיני קונפליקטים, החלטות מתרחשות בו ואז אנחנו כבר מדברים על נברא שמשתוקק להיכנס למגע עם הבורא.

תלמיד: אפשר להוסיף עוד קצת, שרצון של מתנה, זה הרצון הראשוני שנותנים לאדם שנכנס לקבוצה, כך מסבירים בלימודי "מא”ק".

ומה עם הרצונות האלה?

תלמיד: מה זה הרצון הראשוני הזה, רצון שהאדם מקבל?

זה כשהבורא דוחף את האדם כלפי עצמו, רוצה לקרב את האדם, אז הוא נותן לו רצונות כאלה. בקיצור, מעורר אותו כך, מושך, מפלרטט, אפשר להגיד בכל מיני מילים. אבל כן, מושך אל עצמו.

שאלה: אמרת שבעולם החיצוני מאוד חסר הרצון הזה, להתחלק עם השני. איך אנחנו יכולים ליצור את הרצון הזה לחלוק עם השני, כדי שכל הבריאה תקבל את זה?

לא צריך לכל הבריאה. תעשה כך שהדבר הזה יורגש בתוך הקבוצה. מספיק אם בתוך הקבוצה שלכם אתם תעשו, כל העולם ירגיש את זה.

שאלה: האם היית יכול להסביר בצורה רגשית, בלי שרטוטים, מה מיוחד בחשבון הזה שנקרא ד'/ד'?

יש שם רצון לקבל מוחלט. רשימו ד' זה רצון לקבל אבסולוטי, עוד לפני הצמצום. ואז הוא עובר את הרגשת הסבל, ייסורים גדולים מההופכיות של עצמו אל הבורא, וזה נקרא "בושה". ואז הוא מצמצם את עצמו, לא רוצה להרגיש, כי הרגשת הבושה היא נוראית, ההרגשה הזאת לגמרי מבטלת את כל התענוג מהקבלה. אני לא יודע עם מה להשוות את זה.

תאר לעצמך שאתה באיזה מקום גנבת כמו גנב גדול, הרי אתה מבחינה ד', אתה רצון לקבל גדול, אז גנבת ארגז עם מטבעות זהב. ובזבזת את כל המטבעות האלה על הוללות, ואז מתברר שהארגז של הזהב הזה, שייך לבן היחיד האהוב שלך, שעכשיו בגלל זה נשאר עני, חולה וזקוק לכל, ואין לו כלום, ועכשיו הוא סובל נורא. תאר לעצמך את ההרגשה שלך אז.

כל זה, זו בחינה ד', החלק הרביעי של הרצון. זה אגו גדול, ענק, עם הרגשת תענוג עצומה, עם הרגשת בושה עצומה, עם חוסר יכולת לסבול את עצמו, ממש שנאה לעצמו עבור האגו של עצמו, וכן הלאה. וודאי שקורה צמצום. אני לא רוצה לעבוד יותר עם האגו הזה, אני רוצה להמית את עצמי. זה הכל.

תלמיד: מה זה ד' דהתלבשות וד' דעביות.

ד' דהתלבשות זה כבר עניין אחר. זה כבר אחרי המסך. אחרי שהוא כבר מתחיל לעבוד עם הרשימות מהעבר, הוא כבר מתחיל לעבוד איתן בשביל ליהנות את הבורא, ואז יש לו את כל הרשימות האלה, והוא בעזרתן כבר מתחיל להסדיר את היחסים שלו. אז איך אני, על סמך כל מה שחוויתי, יכול עכשיו ליהנות את הבורא כמו שהוא משתוקק ליהנות אותי? בזה שאני מרגיש ייאוש מוחלט מהטבע האגואיסטי שלי, וגם בהרגשה של אהבה חלוטה מצד הבורא. גם תוך כדי הרגשה של חוסר היכולת בכלל לעשות משהו בעצמי, ועוד. וכתוצאה מכל זה, אנחנו רואים איך בחינה ד' הזאת עובדת. היא פועלת כבר כפה ד'ראש. כפה שמחליט הכול, מחליט מה לעשות. וההחלטות שלה כבר עושות, יוצרות את הכלי הראשון, "ראש", "תוך", "סוף".

שאלה: אז אין שום חיסרון בחשבון הזה ד'/ד' ביחס לד'/ג' למשל, איפה שאני רוצה ד' אבל יכול ג'? אבל כאן אני רוצה ד' ויכול ד'.

לא. כל החסרונות האלה נשארים. הם כולם מורגשים. אני רק מרגיש את זה כחיסרון במסך, ואני אמשיך לעבוד על זה בעתיד, ודאי. בטח שמלמטה למעלה אני אעבוד על זה, עד שאני אגיע למסך המוחלט, על כל התענוג שאני יכול לעשות לבורא, ואני אעלה אליו את התענוג שלי פי תר"ך פעמים.

שאלה: לפעמים בזמן הלימוד, ולא רק בזמן הלימוד, כשמתעוררת שאלה ואתה מתחיל להתעמק בה, אתה מקבל תשובה. ואם אתה מתעמק בה יותר, אז התשובה יכולה להשתנות. האם התלמיד יכול להבין שהתשובה שהוא קבל היא נכונה, האם ניתן לקבוע את זה או לא?

להגיד לך בכנות? אין לזה חשיבות. זה לא חשוב בכלל אם התשובות נכונות או לא נכונות. הכול בדרך וזה תמיד יהיה כך. אנחנו מדברים על זה שהתשובות נכונות ברגע הנכון כך. הרגע הנכון הזה חייב בעתיד להיראות כלא נכון, ובמקומו יהיה נכון אחר. זה לא משנה. אנחנו כל הזמן כביכול משחזרים את הנשמה, שחזור או שיקום של הנשמה מהשבירה שלה. לכן אל תשימו לב.

והאמת, בכלל כל השאלות והתשובות שלנו שאנחנו עושים היום, זה אך ורק בשביל שייווצר בנו רצון עוד יותר גדול לקשר בינינו ולהשפעה. אבל כל החכמות האלה שאתם לומדים עכשיו, אור ישר, אור חוזר, ארבע בחינות, ככה, אחרת, להפוך, לשים על הראש, כל זה שטויות.

כשאתם תתחילו להרגיש את זה, אז אתם תראו איך זה באמת. זה לא ככה כמו שזה היום בשכל האגואיסטי שלכם, ממש לא. אבל זה כבר לא משנה העיקר שאנחנו הולכים לזה ואנחנו מתקדמים לזה.

יש פה גישה אמביוולנטית. מצד אחד צריך באופן מאוד רציני להשקיע בלימודים אבל עוד יותר להשקיע בחיבור. והלימודים, לא חשוב אם אתה שוכח או לא שוכח, אין לזה שום חשיבות. הבנת או לא הבנת גם לא משנה. משנה רק דבר אחד, האם הלימוד הזה עודד אותך, עורר אותך לחיבור או להכרחיות לחיבור. כי רק זו הבעיה, רק זה מה שצריכים לקחת בחשבון.

תלמיד: אני לא התכוונתי לשאלות על פתיחה לג"ר, פה דראש וכולי אלא על התפתחות רוחנית. שאלות רגשיות על היחס של הבורא עם הקבוצה.

גם השאלות האלה, לא חשוב כמה לשאול אותם וכמה לקבל תשובות על השאלות האלה, חשוב רק האם הן מעודדות אותך, מעוררות אותך לחיבור עם הקבוצה. וודאי שאני מבין שאני חייב לענות על אלפי שאלות בשביל שמישהו יתקדם במילימטר לחיבור.

ואז עוד אלף שאלות בשביל שעוד מישהו יתקדם במילימטר, אני מבין את זה. ככה אנחנו מתקדמים, מה לעשות. אבל לוקחים בחשבון רק תנועה רגשית בינינו, כי רק בקשר בינינו לתוכו יכול להיכנס הבורא, רק בזה אנחנו עושים לו נחת רוח, רק כך.

שאלה: אני מרגיש שאני חי בשני עולמות כשאני לומד קבלה. אני מרגיש את הצער של האנשים שנמצאים מחוץ ללימוד שלי ואני מנסה להסביר להם או לפנות אליהם, אבל הם לא מדברים בשפה שלי, הם לא מבינים אותי. אני מרגיש איזו מציאות חדשה עבורי ואז אני מנסה לספר להם שהבעיה שאנחנו לא מחוברים אבל הם לא שומעים אותי. מה אני יכול לעשות? זו הדאגה הכי גדולה שלי, אני באמת מודאג מזה.

מה מדאיג אותך יותר, היחס של האנשים אליך, היחס שלך אל האנשים, או היחס של הבורא אליך והיחס שלך אל הבורא? אתה תחשוב על זה. כי כל היחסים שלך אל בני האדם והיחסים בין בני האדם לבורא זה הכול הבורא עושה לך, זה מה שהוא מסדר לך. אל תקבל את זה כאמת. כל זה תיאטרון שהבורא מעמיד מולך, מין הצגה כזאת והוא היוצר של ההפקה הזאת. אז אתה אל תשקע יותר מידי בעניין הזה, לא יותר מידי.

הכול בכל זאת חייב להיות מכוון אל הבורא, כי הוא הסיבה הראשונית לכול. והוא גם מסדר את כל השאר, את כל הבובות האלה על הבמה, את כל האנושות הזאת ואותך יחד איתה אך ורק בשביל שאתם טיפ טיפה תתעוררו ותהפכו להיות יותר דומים לו בקשר ביניכם. ואם אתם לא בקשר ביניכם אתה נשארים בובות, מריונטות, ומיד ברגע שמתחילות להתחבר אותן המריונטות, בובות הסמרטוטים האלה, פתאום הן הופכות לאמיתיות, חיות במידה שהן מתחברות.

הנה עוד ועוד, עוד יותר הן הופכות לחיים וכך בחיבור ביניהן הן ממש יוצרות דמות חיה ודמות לא של בן אדם אלא דמות של "האדם", דמות של דומה לבורא. זו לא דמות של אדם שיש לו ראש, ידיים, רגליים, לא, זו דמות של השפעה לאהבה.

חוץ מהבורא פתאום נוסף עוד אחד, בול כמו הבורא, אבל עוד אחד ועצמאי ונמצא כנגדו. את הדמות הזאת אנחנו צריכים ליצור. אנחנו היוצרים שלה, של הדמות הזאת. וכל מה שאתה אומר "חבל לי עליהם, אני דואג", בסדר, זה הכול בדרך ואנחנו צריכים לעבור את זה. אלה הרגשות נכונות. אבל בכל זאת צריך להסתכל קצת מעבר, קדימה.

שאלה: אנחנו שומעים שמעבר בין מצב למצב קורה כשמתגלה מצב של שנאה בין חברים. מה חסר לנו כדי להגיע למצב הקיצוני הזה של שנאה?

למה, לָמה? לא, בשום פנים ואופן. החוק הראשון של לימוד נכון, בשום פנים ואופן לא להיכנס להרגשות שליליות, דעות שליליות. בשום פנים ואופן לא לחשוב רע, לא לחשוב רע על כלום, כי הכול יוצא מהבורא, אין עוד מלבדו. ולכן אפילו כל האירועים השליליים והכי נוראיים בעולם שלנו, יוצאים ממנו. ממנו או באופן ישיר או דרך מערכות אחרות, אבל בכל זאת הוא האחראי על הכול והוא עושה את כל זה כי אין לו דרך אחרת, רק בצורה כזאת להביא אותנו בכל רגע לתנועה לקראת גמר תיקון.

ולכן בשום פנים ואופן לא להביע דעה שלילית על כלום, רק על עצמך. וגם על עצמך, לא לשבת ולאכול את עצמך, אלא אך ורק למקם את עצמי נכון. המצווה הכי גדולה ונחוצה זה להיות תמיד בעירנות ושמחה. ואדם שיושב ואוכל את עצמו זה לא אדם שמתקדם טוב, ממש לא. אלא ההפך ממש, אותו אחד ששמח ומאושר, מלא אנרגיה, מבין בשביל מה הוא חי ולאן הוא מתקדם זה אדם שיתקדם.

השיעור שלנו מתקרב לסיומו. בימים הקרובים יהיה לנו עוד שיעור. יודיעו לכם ואני אהיה מאוד שמח לחזור על זה ואתם תכינו את השאלות, בכל מקרה אנחנו נוכל לענות עליהן. אני שמח שיש לכם עניין רציני, שמח שאתם מבינים איזו חוכמת קבלה התחלנו ללמוד, יותר רגשית, פנימית, קרובה יותר אלינו, שזקוקה למימוש בתוך קבוצה. זה טוב מאוד ואותי זה מאוד משמח שאתם מבינים את המצבים האלה.

אל תדאגו שאתם לא יודעים או לא מבינים את השרטוטים, לא יודעים מה כתוב, מה אנחנו לומדים, זה לא חשוב. הכי חשוב זו ההרגשה הפנימית שלכם, דרך חיבור בתוך קבוצה לחיבור עם הבורא. זהו, אין יותר מזה, הכול פשוט.

תלמיד: יש לנו עכשיו תקופת מעבר כזאת באמצע.

אני יודע.

תלמיד: בזה שאני עושה צמצום א' אני בעצם דוחה את כל התוכנית של הבורא שהוא ברא אותי. האם זה נכון?

לא, הבורא ברא אותי בכדי שאני אגיע להידמות לו, לכן הוא ברא אדם, "אדם" מהמילה דומה, כל פעולה של הבורא זה רק קדימה עוד צעד ועוד צעד להידמות, להשתוות המלאה להבאת האדם למצב של נצחיות ושלמות. אז אין פה שום נסיגה, אפילו אם אנחנו רואים שיש בדרך איזו שבירה, שבירת הכלי, ונפילה וקליפות למיניהן ומצבים נוראיים כשאנשים רוצחים ושוחטים אחד את השני עם מלחמות וכל דבר אחר בעולם שלנו, וגם בעולם הרוחני יש כאלה זעזועים, כל הדברים האלה הכרחיים בשביל שאנחנו נוכל לברר את הרצונות האלו, ונארגן מהם מבנה אבסולוטי שנקרא "נשמה" או "אדם". לא משנה איך לקרוא לזה, אבל אין דרך אחרת. זה תהליך שהוא בעצם קבוע מראש. כי סוף הפעולה נמצאת בתחילתה, המצב הסופי הוא זה שהנהיג את כל הפעולות.

הבורא חשב ליצור אדם שלם שיהיה שווה לו לגמרי, ואז האדם הזה הופיע מייד. המצב הזה, או הנשמה הזאת מייד הופיעה. ומתוך המצב ההתחלתי והסופי, ביניהם התגלתה גם הדרך באיזה צורה אפשר להביא את הנברא. למה צריך שתהיה דרך? כי אדם בסופו של דבר, לא צריך להיות בובה הדומה לבורא, הבורא היה יכול לבנות אותו מלכתחילה לגמרי דומה לו, אבל אז הוא היה חסר עצמאות.

בשביל שהעצמאות הזאת תופיע האדם חייב לעבור את כל השלבים האלה בצורה רגשית, ברגש ובהכרה, ולכן חייבים פה את המאמצים, היגיעות שלנו, החיפושים והייסורים שלנו, כל זה הכרחי. אחרת, לא יהיה לנו מה שנקרא חיסרון, רצון, השתוקקות, תאווה, תשוקה. לא יהיה לנו, נהיה סתם מכונות, בלי רגשות. רגשות באות דווקא כתוצאה מכל מיני פעולות הדרגתיות עלינו.

אנחנו חייבים להגיע למצב הזה, הוא כבר מוזמן מראש. אבל את הדרך שאנחנו בוחרים, אנחנו בוחרים בעצמנו. ובחיפוש הזה של הדרך, פה מתגלות תכונות חדשות, ייסורים, רצונות, השתוקקויות, כל ההרגשות האלה, והן בסופו של דבר כך צריכות להתגלות שאנחנו נרגיש מה זו שלמות הבורא, זה מה שאנחנו מפתחים בנו.

שאלה: בפתיחה אנחנו משתמשים בקטגוריות בסיסיות, אני עושה חשבון לקבל לעצמי, אני עושה חשבון לקבל למען הבורא, עכשיו עברנו לחלק רגשי של הלימוד ותחת המושג אני, עצמי, אנחנו צריכים להגיד עשירייה. האם היית יכול לתת איזושהי דוגמה אחת שהעשירייה מבצעת חישוב האם לקבל לעצמה, או לקבל בשביל הבורא?

פרצוף. עשירייה זה פרצוף. אז איזה דוגמא אני יכול להביא לך?

תלמיד: כיצד זה בא לידי ביטוי בפעולות הקבוצה?

כשהקבוצה מתאספת יחד, אז היא הופכת לפרצוף, וכבר פועלת לפי חוקי חכמת הקבלה. כשהיא מתחברת לעשרה יחד אז היא הופכת לפרצוף, עם ראש, תוך, סוף, פה, טבור, וסיום. האור מגיע, מוחזר, אתם מבררים בקבוצה ביחד כמה אתם יכולים לקבל וכמה לא. בפנים מתגלה הבורא, אלו הפעולות שלכם. רק שצריך לעשות אותן. כולכם אנשים מבוגרים, ועברתם כל מיני תהליכי לימוד, אתם מבינים מה זה. אז עכשיו צריך לממש את זה, אז קדימה.

אנחנו מתכוננים עכשיו לשבוע שלם של פסח, שאנחנו נעבור בלימוד אינטנסיבי של מה זה להיות בתוך האגו, בתוך העבדות שלו, בתוך עבדות פרעה, מלכות פרעה. האגו הזה שלא רוצה לשחרר אותנו ואנחנו בכל זאת איכשהו צריכים לברוח ממנו.

אז זה מה שאנחנו נלמד ביחד, זה חומר טוב מאוד וגם הרבה מאוד. וזה בעצם הדבר הכי חשוב. אנחנו נמצאים בתוך האגו, מצרים, וברגע שאנחנו יכולים לצאת ממנו זה נקרא יציאת מצרים, זה מה שאנחנו נלמד.

(סוף השיעור)