שיעור בוקר 15.05.2020 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

העבודה באמונה למעלה מהדעת – קטעים נבחרים מהמקורות

אמונה למעלה מהדעת. יש רמת חשיבה ורמת קיום של השכל והרגש, אלה בעצם שני המרכיבים שלנו ולא יותר, בדרגת הרצון לקבל שהבורא ברא ובו אנחנו קיימים, ויש דרגת קיום, זאת אומרת הרגשה בשכל ורגש ברצון להשפיע שזו רמה שנייה, קומה שנייה, שזה המצב שבו קיים הבורא. כך אנחנו צריכים לראות את עצמנו מקבלים הזדמנות לעלות מהקומה הנוכחית שלנו הראשונה לקומה השנייה שלנו. זו העבודה שלנו.

למה היא נקראת "אמונה למעלה מהדעת"? כי אמונה זו דרגת הבינה שהמציאות נתפסת בכלים דהשפעה, בכלים של בינה, בהרגשת החיבור עם האחרים, מתי שאני מרגיש את רצון הזולת ואת הרצון האחרים שהוא יותר חשוב מהרצון שלי.

עכשיו אני לא מרגיש את זה, אני מרגיש רק את עצמי ועושה כל מה שכביכול לטובתי. כביכול, כי זה לא נכון, כי בזה אני מנתק את עצמי מכל הכלי דאדם הראשון ומרגיש בזה רק תא אחד מתוך הכלי הזה, וגם לא את כולם. אני לא מרגיש את המציאות, את העולם, שום דבר.

לכן לעלות מדרגת דעת, מלכות, לדרגת אמונה למעלה מהדעת, בינה, זו יציאה מהעולם הזה לעולם העליון, לעולם הבא, ואנחנו צריכים לבצע את העלייה הזאת כמה שיותר מהר. וודאי שזה לא שייך לחיים ומוות בצורה הגשמית, אלא זה שייך רק לתפיסת המציאות ואז אנחנו באמת נרגיש את המציאות בצורה אחרת. עד כמה שהבורא הכין לנו את הכול, גם את העולם הזה עם כל המאורעות שאנחנו עוברים היום ובכלל, ואת העולם הבא עם כל מה שיש שם, עולם שלם, נצחי.

אז כאן בקטעים האלה שמדברים על אמונה למעלה מהדעת, איך אנחנו עולים לדרגה הרוחנית מהדרגה הגשמית, אנחנו משתדלים להרגיש מה זה ומה אנחנו צריכים לעשות כדי לממש את זה.

קריין: קטע מספר 61 "העבודה בלמעלה מהדעת". מתוך מאמרו של בעל הסולם, "שמעתי מ'". אומר בעל הסולם.

"בזמן שהאדם עוסק בימין, הזמן מוכשר אז להמשיך שפע עליון, מטעם שברוך מתדבק בברוך. כלומר היות שהאדם הוא במצב השלימות הנקרא ברוך, מבחינה זו יש לו עכשיו השתוות הצורה. היות סימן לשלימות הוא, אם האדם הוא בשמחה. אחרת אין שלימות. וזהו כמו שאמרו חז"ל "אין השכינה שורה, אלא מתוך שמחה של מצווה". והפירוש הוא, כי הסיבה שהיא גורמת לו השמחה, הוא המצווה. כלומר, זה שהרב ציווה לו ללכת בקו ימין, זאת אומרת שהוא מקיים מצוות הרב, מה שקבעו לו זמן מיוחד ללכת בימין וזמן מיוחד ללכת בשמאל, והיות השמאל הוא בסתירה להימין, כי שמאל נקרא בזמן שעושה חשבון לעצמו, ומתחיל להסתכל מה שכבר רכש בעבודת ה', והוא רואה שהוא בעירום וחוסר כל, איך הוא יכול להיות בשלימות - מכל מקום מטעם מצוות הרב, הוא הולך למעלה מהדעת. נמצא, שכל השלימות שלו נבנה על למעלה מהדעת. וזהו נקרא אמונה." 

(בעל הסולם, שמעתי, מאמר מ. "אמונת רבו, מהו השיעור")

זאת אומרת, אדם שמסתכל על עצמו עד כמה הוא בחוסר כל, אין לו שום דבר, לא מבין מה שקורה לו. בעולם הזה הוא לא מבין ונניח שככה הרבה אנשים, אז מילא, "צרת רבים חצי נחמה". אבל העולם העליון הוא לא יודע מה זה, מה קורה איתו, הוא כבר נמצא כמה שנים בדרך ולא מרגיש שום דבר, לא מבין. אין שום סיכוי להגיע לזה או שיש סיכוי, אבל איפה ומתי?

וכאן הוא מתחיל לשאול, " מה קורה? למה הבורא כך מתייחס אלי"? וזה מעניין שדווקא שהוא שואל את עצמו בצורה כזאת, הוא מתחיל מתוך זה להבין שהכניסה לרוחניות היא לא לפי איך שהוא מתאר לעצמו. אלא כניסה לרוחניות זה שהוא לגמרי לא מתייחס למה שיש לו, אלא רק צריך לתאר את הבורא בלבד והאדם כאילו לא קיים, רק המציאות העליונה, מציאות הבורא קיימת ונמצאת. וכל היתר זה בסך הכול מה שנתראה לו, זה הכול כדי להפריע לו לנתק אותו מהרגשת הבורא, ממציאות הבורא, כי מציאות הבורא היא ש"אין עוד מלבדו".

לכן עד כמה שאנחנו נבטל את עצמנו כך שאין שום דבר חוץ מהבורא, ובכל מקום שנראה את הרצון שלו שכך מתגלה כדי לצייר לנו את המציאות, את בני האדם, את כל העולם, את כל היקום, הכול הבורא מצייר לנו כדי שאנחנו למרות זאת נהיה דבוקים בו, בצורה כזאת אנחנו מגיעים לדבקות.

והסימן שאני מגיע לזה הוא שמחה. לכן הוא אומר כך, "בזמן שהאדם עוסק בימין," היינו שהכול רק נמצא בשליטת הבורא "הזמן מוכשר אז להמשיך שפע עליון," בזה הוא מושך על עצמו את הכוח העליון, את כוח ההשפעה, כי הוא כל הזמן חושב בימין. וימין זה הבורא זאת אומרת, כוח ההשפעה. "מטעם שברוך מתדבק בברוך.". כי הוא נמצא באותה הנטייה כמו הבורא. "כלומר היות שהאדם הוא במצב השלימות הנקרא ברוך," כי הוא אומר שבהכול שולט רק הכוח העליון "מבחינה זו יש לו עכשיו השתוות הצורה.". הוא נמצא באותו מצב כמו הבורא, הוא פתוח אליו. "היות סימן לשלימות הוא, אם האדם הוא בשמחה.". והוא שמח כי הוא נמצא בפתיחה, בדבקות כלפי הבורא. "אחרת אין שלימות. וזהו כמו שאמרו חז"ל "אין השכינה שורה, אלא מתוך שמחה של מצווה"." מה זה "של מצווה"? ציווי. שכך אמרו לאדם, אתה צריך להגיע למצב שאתה פתוח כלפי הבורא ומתוך זה תקבל שמחה. "והפירוש הוא, כי הסיבה שהיא גורמת לו השמחה, הוא המצווה. כלומר, זה שהרב ציווה לו ללכת בקו ימין, זאת אומרת שהוא מקיים מצוות הרב," מה שהרב אמר לו "מה שקבעו לו זמן מיוחד ללכת" בקו "בימין וזמן מיוחד ללכת" בקו "בשמאל," בביקורת "והיות השמאל הוא בסתירה להימין," ולכן צריכים שני זמנים שונים "כי שמאל נקרא בזמן שעושה חשבון לעצמו," מה יש לו, מה אין לו, מי אני, מה אני, מה עם הבורא כלפי וכן הלאה. "ומתחיל להסתכל מה שכבר רכש בעבודת ה', והוא רואה שהוא בעירום וחוסר כל," שום דבר הוא לא רכש. קודם הוא הבין בזה יותר ועכשיו פחות מבין, יותר מבולבל. "איך הוא יכול להיות בשלימות –" זה ממש כמו אדם שנכנס לתוך היער ולא יודע לאיזה כיוון ללכת. אז כאן זה בדיוק המקום "מכל מקום מטעם מצוות הרב, שהרב אמר לו להיות בשלימות, "הוא הולך למעלה מהדעת. נמצא, שכל השלימות שלו נבנה על למעלה מהדעת. וזהו נקרא אמונה.".

הוא מקבל מהרב את הכלים, ואם יכול להיות דבוק לרבו למרות שהוא נמצא בעצמו במצב מושפל ביותר, אבל אם יכול להיות בשמחה בגלל שהרב אמר לו לעשות כך והוא נמצא, אז הוא מקבל דרגת אמונה למעלה מהדעת, ואחר כך מתחיל לראות שבדרגה הזאת הוא מגיע להרגשת הבורא. שם הבורא נמצא, מנותק מהמלכות, מנותק מכלים דקבלה שלו, מנותק מהחשבונות האגואיסטים שלו. וכך מגיע לאמונה למעלה מהדעת.

קריין: קטע 62, מתוך רב"ש ג'.

"כל הויכוחים שהאדם יכול להסתייע הוא רק מה שהדעת מחייבתו. מה שאין כן למעלה מהדעת הכל יכול להיות, רק שצריכים להתגבר בבחינת אמונה, שהשם יתברך יכול לעזור בבחינת למעלה מהטבע. ובעצם אי אפשר לקבל משהו מלמעלה מהטבע, מטרם שהאדם בא לידי החלטה שאין הדבר יכול להיות בתוך הטבע. ורק לאחר שבא לידי יאוש מבחינת הטבע, אז הוא יכול לבקש עזרה מן השמים, שיעזרו לו למעלה מהטבע.". 

(הרב"ש, מאמר 924 "וידבר אלקים אל משה")

(סוף השיעור)