שיעור הקבלה היומי4 פבר׳ 2021(בוקר)
שיעור בנושא "ביטול ומסירות נפש בעשירייה" (הכנה לכנס 2021)
4 פבר׳ 2021
שיעור בוקר 04.02.2021 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
הכנה לכנס "מגלים חיים בעשירייה"
שיעור 3 - ביטול ומסירות נפש בעשירייה
קריין: נושא השיעור, הכנה לכנס "מגלים חיים בעשירייה". שיעור מס' 3 – ביטול ומסירות נפש בעשירייה".
בעצם כדי לגלות את הבורא אנחנו צריכים את התכונות שלו, אבל את התכונות שלו בצורה ישירה אנחנו לא יכולים לאתר, לקבל, לרכוש, כי אלה תכונות הבורא, לא שלנו. אנחנו כדי להיות כנבראים צריכים להיות מהתכונות ההפוכות ממנו, מהתכונות שלו, זה וזה יחד. לכן אם אנחנו יודעים איך לעמוד על התכונות ההפוכות מהבורא, גילוי החושך, ואנחנו קובעים שזה חושך, וגם גילוי האור, תכונות הבורא עצמו, אז בצורה כזאת אנחנו יכולים לבוא לגילוי שלו.
ולכן כל העבודה שלנו היא לגלות את התכונות שלנו האמיתיות, להרגיש אותן, להבין אותן, להבין שהן שלנו ושאנחנו רוצים להתעלות מהן לתכונות ההפוכות, מקבלה להשפעה, משנאה לאהבה. ואז כשיש לנו את שתי התכונות האלה דווקא, שהן אצלנו כימין ושמאל, נמצאים בצורה כזאת ההפוכה ומובנת בשתיהן, אז בשתיהן אנחנו מרכיבים את דמות הבורא, שהוא כבר מתחיל להיות ברור לנו מי הוא ומה הוא.
זאת אומרת, אנחנו לא משיגים משהו מחוצה לנו, אלא אנחנו משיגים "בו-רא", בורא, שמתוך שתי התכונות הללו שהבורא עשה בנו, תכונת הקבלה ותכונת ההשפעה, דחייה וחיבור, משתיהן אנחנו מרכיבים בסופו של דבר את הקו האמצעי, מתחילים להשיג אותו. ומי הוא, עכשיו אנחנו לא יכולים להגיד, אבל אותו שורש, גם לרע וגם לטוב שיתגלה באמצע בין שניהם, הוא נותן לנו את השגת הבורא.
לכן אנחנו לא צריכים לברוח מהרע אלא להחזיק אותו כמו שמחזיקים בטוב. אנחנו לא צריכים להתרחק מהרע אלא לשנוא אותו כי זאת תכונה ההפוכה מהבורא, אבל לשנוא אותו וממש לשמור עליו.
מפני שהשגת הבורא תלויה בהשוואת התכונות ההפוכות ממנו ושלו עצמו, אז עד כמה שאנחנו בצורה הדרגתית מתרחקים מצורת הקבלה ורוכשים צורת ההשפעה על פני צורת הקבלה, כך אנחנו בעצם מתקרבים להבנת הבורא, להרגשת הבורא, עד שמתחילים להתייחד עימו ולהידבק בו.
לכן אנחנו צריכים להבין שהבורא חייב להסתיר את עצמו, וזה לא הרצון שלו כך או כך, אלא הוא עשה את זה כדי לתת לנו אפשרות להתקיים. ומתוך זה שאנחנו הפוכים ממנו וקיימים בתכונת הקבלה אנחנו יכולים להלביש עלינו, להשיג עלינו צורת ההשפעה, את הצורה שלו ואז במידה הזאת להתקרב אליו ולהשיג אותו. אבל התכונה ההפוכה הזאת היא נשארת בנו והיא היסוד שלנו בכל הדרך.
לכן מצד אחד הבורא מרחיק בינינו, מצד שני הוא דוחף אותנו לכיוון הקשר בינינו, וכך אנחנו בדבר והיפוכו משיגים אותו. בעל הסולם כותב על זה יפה.
בואו אנחנו ניגש לפסוקים ונלמד. הנושא של השיעור, האמצעי לגדלות הבורא, ביטול ומסירות נפש בעשירייה.
קריין: קטע מס' 1.
"בלי ביטול אהבה עצמית, אי אפשר להגיע לידי דביקות בה', שהוא ענין השתוות הצורה. והיות שזה נגד הטבע שלנו, לכן צריכים חברה, שיהיו כולם כח גדול, שנוכל לעבוד ביחד, לבטל הרצון לקבל, שהוא נקרא "רע", מטעם שהוא המונע להגיע להמטרה, שבשבילה נברא האדם. לכן צריכה החברה להיות כלולה מיחידים, שכולם בדיעה אחת, שצריכים להגיע לזה. אז מכל היחידים נעשה כח גדול אחד, שיכול להילחם עם עצמו, מטעם שכל אחד כלול מכולם."
(הרב"ש. מאמר 1, חלק ב', "מטרת החברה - ב'", 1984)
אם הכול מתגלה מתוך דבר והיפוכו, שאני לא יכול לגלות את הבורא אלא אם כן אני משיג קודם תכונות הפוכות ממנו ואחר כך במידה שאני מגלה תכונות שדומות לו, ובקשר, ביחס, בניגוד לתכונות האלה, אז אני מתאר אותו, כיתרון אור על פני החושך.
איך אנחנו מגלים את זה בעשירייה? האם אני צריך לא לשכוח את כל ההתרשמויות השליליות שלי מהחברים, ומזה להרכיב צורת דבר והיפוכו, צורת האגו שלי, שבזה אני הייתי מתאר אותן כאלו וכאלו, ודווקא על פני זה לכסות אותן באהבה ולשמור על שתי הצורות האלה בקפדנות? כנראה שבלי ההבחנות הללו, אם אני לא זוכר, לא סופג אותן, לא מעמיד אותן כך, בונה אותן, אני לא יכול לרכוש כלים שבהם אני אחר כך אגלה את הבורא.
לכן מה שעשה בורא, הוא ברא את הקבוצה, כדי לפתח בנו תכונות הקבלה ותכונות ההשפעה, הוא דוחף אותנו לקשר עם החברים וגם מעמיד אותנו בניגוד לחברים. מה עוד הבורא צריך לעשות כדי לעזור לנו להתפתח מהר ככל האפשר, גם בקצב וגם בתכונות, כדי שאנחנו נרכוש את כל התכונות האלו והאלו, אור וחושך, מה עוד חסר לנו כדי לגלות אותו. זאת בעצם תהיה השאלה.
שאלה: אמרת שאנחנו צריכים לשנוא את התכונות שמפריעות לנו להגיע למטרה. מה ההבדל בין לשנוא אותן התכונות לבין לפקפק או להביע ספק בבורא?
לא, יש כמה צורות הסתרה. הצורה כללית היא שהבורא נסתר, הכוח העליון שמנהל אותנו ומוביל אותנו בכל רגע ורגע בקיומנו בחיים, הוא נסתר. על זה אין לנו עכשיו מה להגיד כי אנחנו צריכים להתקרב ולגלות אותו לאט לאט, אבל זה יתגלה לאט.
מה שאין כן כשאנחנו מדברים על החברים, היחסים בינינו, היחסים בינינו אפילו לְמה שאנחנו מגלים במצבנו כלפי החיים שלנו שכביכול מגיעים אלינו מהבורא, כאן יש לפנינו דברים פתוחים יותר, לא נסתרים לגמרי. אתה בשאלה שלך בכלל מעורר את השאלה, "הבורא מי הוא, מה הוא, הוא קיים? אני לא יודע שום דבר". אנחנו לא ניגשים למושג הזה, "הבורא", בצורה כזו, כי אין לנו לזה כלים. אנחנו מודעים שכך אנחנו לא יכולים לגשת להשגה.
כדי להתחיל לגלות אותו אנחנו צריכים קודם כל, כמו בכל חכמה, בכל מדע, אנחנו צריכים קודם כל לגלות תכונות מתאימות לגילוי. לכן אנחנו צריכים קודם כל לסדר את שתי התכונות האלה שבטבע, פירוד וחיבור, בקשר בינינו, ברמה הגבוהה ביותר בטבע, דומם, צומח, חי ומדבר, בדרגת המדבר אנחנו צריכים להגיע למצב של חיבור מקסימלי.
למה אנחנו צריכים את זה? מפני שכל ההתפתחות בטבע, אנחנו רואים, היא מגיעה רק מחיבור על פני ההפכים. אנחנו רואים את זה מכל החומרים בכימיה, בפיסיקה, במה שלא יהיה. עוצמת המדע, עוצמת ההבנה תלויה בכמה שאנחנו מגלים את תכונות החיבור על פני התכונות הניגודיות, ריחוק. לכן אותו הדבר במין האנושי, שהוא המפותח ביותר, כשאנחנו רואים את עצמנו, עד כמה אנחנו הפוכים, עד כמה אנחנו שונאים זה את זה וכולי, אם אנחנו ממציאים לעצמנו כל מיני שיטות חיבור, לפי זה אנחנו מתפתחים.
אנחנו רואים, רוצים או לא רוצים אבל הטבע שלנו גם דוחף אותנו לחיבור, רק בצורה מאוד מאוד פרימיטיבית, פשוטה, איטית, ואנחנו בכל זאת עוברים מצורה לצורה, מניתוק לחיבור, מגילוי הניתוק לגילוי החיבור יותר ויותר בכל אלפי שנות ההתפתחות שלנו. לכן כשאנחנו מגיעים ליתר התקדמות בהבנת הטבע אנחנו מבינים שבסך הכול במה שכל הטבע יכול להתגלות בנו זה במידות הפירוד ובמידות החיבור.
תסתכלו עכשיו מה קורה לנו, נניח באמריקה, ברוסיה, בכל מקום ומקום, מתגלה עוד יותר ויותר הפירוד שהיה בחברה, שקודם לא היה כל כך מורגש ועכשיו הוא כן מורגש. באמריקה שונאים אלו את אלו, שונאים ברוסיה אלו את אלו. ישנם מקומות שעדיין זה לא התגלה, זה עוד לפנינו ללא ספק, לפני זה נמצאים גם סין ויפן ואירופה וכולם. למה? כי למעלה מהפירוד הזה אנחנו נצטרך בעצמנו, בהכרתנו, בהבנתנו, להרכיב חיבור, זה נקרא "יתרון האור מתוך החושך", וכך זה יתגלה.
מתי זה ייגמר? בדרגות האלו, דומם, צומח, חי ומדבר, בכל מיני רמות שבחומר, חומר גשמי, חומר רוחני, עד שנוכל לחבר את הפירוד והחיבור בדרגה הגבוהה ביותר, וזה דווקא בכל היחסים העדינים, העמוקים ביותר בין בני האדם. עד כמה שנגלה את הפירוד בינינו בכל מיני אופנים, בין כל מיני בני אדם, והחיבור יחד עם זה על פני הניתוק והפירוד, אז הרגשת ה"זה לעומת זה" תיתן לנו את הרגשת הכוח העליון שברא את שתי הצורות הללו כקו האמצעי, ובצורה כזאת נגיע להבנה, להכרה, לגילוי, לחיבור ולדבקות בכוח העליון הזה, מתוך זה שיתקיים בנו.
שום דבר מחוצה לנו אנחנו לא משיגים, כמו שאנחנו לומדים מ"מבוא לספר הזוהר", בהשגת המציאות, שאת הכול האדם משיג בתוך עצמו ולא מחוצה לו, כפי שנדמה לנו. לכן אך ורק בתיקון הכלים האלה שלנו בכל אחד ואחד, שאחר כך אנחנו מגלים שזה לא כל אחד ואחד אלא כולנו כאחד, שגם אין פירוד בינינו, אז אנחנו מגלים בזה את הכוח העליון האחד שהוא כקו האמצעי בין הניתוק ובין החיבור. הוא גם למעלה משתי הצורות האלה, הוא לא כלול משתיהן, אלא דווקא מתוך זה אנחנו כנבראים יכולים להרכיב את הדמות שלו, הצורה שלו, ללמוד אותו.
שאלה: אנחנו כל הזמן אומרים שלא מבטלים שום דבר, משאירים את הרע ומכסים אותו באהבה. אבל כאן כתוב שאנחנו נאבקים ומבטלים את הרע בכלל.
אם אני מבטל את הרע מלהשתמש בו זה לא נקרא שאני מבטל את הרע שנמצא בי, כי זה הטבע שלי, ואני לא יכול לבטל מהטבע שלי שום דבר. אני מתקדם ומתקדם בחכמת הקבלה בלרכוש את תכונות ההשפעה אפילו, אבל איך אני רוכש אותן? עד כמה שישנה ומתגלה בי תכונת הקבלה, שאני רוצה לסדר את כולם, לגנוב, לשקר, כל דבר ודבר רע שאני רוצה לעשות לשני, למעלה מזה אני מגלה את היכולת שלי להיות הפוך מזה ואני משתדל, מתפלל ורוכש את תכונות ההשפעה.
תמיד רק כך. לא יכולה להיות תכונה אחת ללא השנייה. לא יכול להיות פלוס ללא מינוס, אין דבר כזה. לכן, למרות שאנחנו אומרים שהאדם כביכול מתנתק מהרע שבו, הוא לא מתנתק. או אפשר להגיד "מתנתק" אבל הרע נמצא בו, כי בלי הרע שנמצא בפנים לא יהיה גם הטוב. אנחנו צריכים להבין שרק בלעלות עם התכונה הטובה, תכונת ההשפעה, האהבה, החיבור, על פני התכונות ההפוכות הרעות הטבעיות שלנו, רק כך אנחנו צריכים להתקדם, לא אחרת.
שאלה: איך אנחנו יכולים להחזיק, להיאחז בטוב וברע באותה צורה בעשירייה כדי לתת נחת רוח לבורא ולהתקדם?
אנחנו צריכים יותר ויותר לחשוב שגם טוב וגם רע זה הכול יחסי. שבעצם גילוי הבורא הוא לא ברע ולא בטוב, אלא בלמצוא את הקשר ביניהם, למצוא את הקו האמצעי ביניהם, ושם אנחנו מאתרים את השורש העליון של שניהם. לכן נקרא "בראתי יצר הרע", שזה החושך, תכונת הקבלה, "ובראתי תורת תבלין"1, שזה האור, "כי המאור שבה מחזירו למוטב"2.
גם יצר הרע, האגו שלנו, וגם יצר הטוב, האור, החיבור, שניהם לא יכולים להתקיים אחד ללא השני כלפינו, כלפי הנבראים, לכן עד כמה שהאדם מתקדם למטרה, אז "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו"3. האגו שלו נעשה עוד יותר גדול, אבל הוא יודע איך להכניע אותו, איך להחזיק אותו כקו שמאל, ושבלי האגו הזה לא תהיה לו שום אפשרות להגיע לימין, לקו ימין ולבנות משניהם דווקא את צורת הבורא שנקרא "בוא וראה".
למה אני עומד על זה ומדייק את זה? כי אסור לנו להתייחס לדברים הרעים כביכול שהם רעים, אלא הכול יחסי, זה ניתן לנו כדי שאנחנו נשנא, נכון, נשנא את הרע, את החושך, הדחייה, האגו שלנו, אבל זה הכול אך ורק שיהיה מכוון לתכונת הבורא שמתגלה אך ורק על פני אותו האגו הרע. הכול כך מתגלה בצורה והִיפוכה. לכן האנשים שגדלים נכון, הם כן שונאים את הרע, אבל לא בצורה כזו שנראה לנו שהם זורקים אותו, שהם רוצים לבטל אותו ממש. מדברים בצורה כזו, אבל זה לבטל משימוש ישיר.
ובשימוש הפוך, שמתעלים מעל הרע, כי דווקא מעל הרע הזה בונים את עצמנו, ולכן את הרע הזה צריכים, כך אנחנו צריכים להבין שהבנייה שלנו, ההליכה שלנו צריכה להיות כזו. לכן בסופו של דבר אנחנו מבינים שאין רע בעולם, אלא רק אותו הרע שקיים בינתיים כדי לתת לנו לבנות את הטוב, ואחר כך אנחנו בסופו של דבר משיגים שגם לזה וגם לזה ישנו מקור אחד, ואנחנו צריכים להשתמש בהם באיזון.
שאלה: האם יש אפשרות להחזיק כל הזמן בקו האמצעי או שכל הזמן ניפול פעם לימין ופעם לשמאל?
אתה יודע לרכוב על אופניים?
תלמיד: כן.
יופי. וכשהתחלת לרכוב היית נופל או לצד ימין או לצד שמאל עד שהבנת איך זה להיות באמצע, אותו הדבר כאן. אנחנו צריכים לאט לאט לרכוש הרגשה פנימית כזאת מה זה נקרא רכיבה על אופניים. איך אנחנו שומרים על הקו האמצעי. לאט לאט. העיקר זה כמו שהתחלנו לדבר, שאין רע אלא הכול יחסי. כל טוב שאנחנו משיגים באיזו דרגה, בדרגה למעלה ממנה הופכת להיות לרעה.
ואחר כך אני מתקן על פניה ומגיע ליותר טוב, ואחר כך אותו הטוב שהשגתי בדרגה השנייה הופך להיות רע כלפי הדרגה השלישית. וכך אנחנו כל פעם עולים. וזה עניין הרשימות, שכמו שאנחנו לומדים על הרשימות בירידת הפרצופים מלמעלה למטה, כך אנחנו עכשיו צריכים להתחיל לגלות בנו את הרשימות, ומה שהיה קודם כדבר טוב היום הופך אצלי לדבר רע. ואני לא מסכים עם זה, אני רוצה דברים יותר גדולים, יותר משמעותיים.
שאלה: מתוך הקטע שקראנו, איך ללמוד לשמוח אם אני רואה ניגודים או דחייה בחברים?
עד כמה שאני רואה אותם שונים, הפוכים ממני, לא יכולים להיות בהסכמה ישירה זה עם זה כך אני יותר שמח, כי דווקא מההתנגדויות בינינו שאנחנו משתדלים לייצב רשת קשר בינינו, פלוס מינוס, מינוס פלוס, אלו, ואלו, ואלו, כך אנחנו מעמידים את עצמנו כך שאף אחד לא מסכים עם השני, אף אחד לא יכול להיות קרוב לשני, כולם מנוגדים לכולם וכל אחד גם נכלל בזה מכולם, ואז יוצא שיש בינינו כמו במערכת חשמלית, הרבה פלוסים והרבה מינוסים ובינינו באמת יש איזה מין חשמל, רשת כוח.
וכך אנחנו מרכיבים את המצב שלנו, שאמנם בכולו אנחנו מנוגדים בכל מיני צורות בינינו אבל כולנו מכוונים בזה לגלות את הבורא, את כוח ההשפעה, את כוח האהבה שהוא מכסה אותנו כשמיכה אחת לכולם, "על כל פשעים תכסה אהבה". וככה שאנחנו מגלים אותו בצורה כזאת, אנחנו שמחים שיש לנו הרבה צורות מנוגדות ואף אחת מהן לא נעלמת אלא עומדת ביסוד שלנו, ובזכותו של המינוס הזה אנחנו מגלים את הבורא.
שאלה: בהרכבה של הטוב על פני הרע, איזה מאמץ נוסף צריך להשקיע כלפי המקור של שני הכוחות האלה?
רק נטייה לחיבור בינינו, וכל מיני צורות חיבור שאנחנו רוצים לקיים, ולא חשובים לנו כל כך היחסים אלא העיקר להשתדל כל הזמן ולהרגיש מה כאן מתרחש, מה זה שהבורא כל כך מבשל בינינו כל פעם איזה דברים ולא נותן לנו להתקרב, להבין ולא להבין, להרגיש ולא להרגיש בינינו, ואנחנו רוצים כל הזמן לאתר את מהות השינויים האלו, כך אנחנו מייצבים את הכלים לגילוי שלו.
שאלה: נראה לי שיש שני סוגים של רע. רע אחד שמתגלה בעשירייה ורע אחד שכביכול מחוץ לעשירייה בחיים הרגילים, בכל מיני דברים שקורים לאדם. איך מתייחסים לרע הזה שמחוץ לעשירייה?
האמת היא שאני לא חושב שיש דבר כזה, אלא אלה אולי שתי רמות, שתי צורות. אני לא יכול כל כך להשפיע על החיים החיצוניים שלי. עוד לא ניתן לי לראות אותם בצורה השלמה, אני לא רואה את האנושות כעשר ספירות, את הכוחות שפועלים שם, מה שאין כן בעשירייה אני כן רוצה ואפילו חייב כבר להגיע למצב שישנה עשירייה, ישנה רשת קשר בינינו, שאני רוצה לאתר אותה ולהתחיל להרגיש בה שינויים ביחסים ביני לבין הבורא, וכך להתחיל להרגיש את הקשר עימו, את השפה עימו.
נניח שאני נמצא באיזה מצב שפתאום התחלתי לגלות או מאיזה כוכב בשמיים או בחוט חשמלי, התחלתי להרגיש פתאום איזה שינויים כאלה ופתאום כאלה, פתאום כך, פתאום כך. שמעתם איך כל הזמן רוצים לגלות כל מיני ציוויליזציות רחוקות מאיתנו, ואז אני מתחיל להשתדל לראות בהן איזו שיטה, איך שהן מתגלות כך או אחרת, בהתאם למה, כך אני משתדל לגלות.
כך אנחנו, אני נמצא בעשירייה, יש בי הרגשה של כל מיני שינויים שנמצאים בינינו, ואני רוצה לבנות מהם איזו טבלת קשר, כך או כך או כך או כך, למה אני יכול לשייך צורות כאלה של חיבור, או ריחוק, או צורות אחרות. וכך אני בונה איזו מין מטריצה, שיש תלות בין כאלו דברים וכאלו, וכן הלאה, בנו בינינו בעשירייה. ובזה אני מתחיל לגלות לאט, לאט, את יחס הבורא אלינו, איך שהוא בונה בינינו כל מיני מצבים של חושך ואור, ויחד עם זה מתי מגלה אותם, בהתאם למה מגלה אותם.
כי יש כאן עניין לא שהוא מגלה לנו ושולח לי או נקודות חושך או נקודות אור, אלא הוא מעורר בי את ההבנה הזאת ואז אני בהתאם למצבים שלי עם החברים רוצה לגלות את היחס שלו אלינו, יותר או פחות, ככה טוב, או ככה רע, או זה נכון, או זה פחות נכון, אני ביחסים בינינו בעשירייה מתחיל להתקרב אליו ולצאת לקשר עימו, איך אנחנו נעשה את זה? איך אנחנו נחבר את עצמנו יותר פחות, ואז נראה מה תהיה תגובה שלו.
האמת שבמצב שלנו הבורא הוא הראשון, הוא מגלה את המצבים, הוא מגלה את התכונות שבנו, והוא מייצב את כול הצורה, תמיד, ואנחנו עליה מגיבים בינינו, כולנו, עשירייה, וצריכים לראות, הגבנו נכון או לא, מה אנחנו מקבלים בחזרה, איך אנחנו מגיבים שוב, איך הוא עונה על זה? ובצורה כזאת אנחנו מתחילים להיות בשיח עימו.
זה דווקא קורה לנו מתוך היחסים בינינו, פשוטים, מה שיש בינינו בינתיים, לבינו מה הוא רוצה מאיתנו. עד כמה שאנחנו נהיה יותר ויותר רגישים אליו, אז לפי דרגת הרגישות הזאת אליו אנחנו נתחיל יותר ויותר להבין אותו.
זה לא כמו ילד קטן שהוא רק מבין חיוך, מחייכים אליו אז הוא שמח, ואם לא מחייכים אז הוא לא מגיב, הוא לא מבין אחרת, אחר כך כשהוא גדל אז הוא מבין את כל האפשרויות, כל הניואנסים של היחסים שלנו, כאלו וכאלו, בינתיים לפי הבעת הפרצוף, אולי לפי קצת קולות, אבל עדיין לא לפי התוכן, היחס בינינו ואליו.
אז לאט לאט כך אנחנו מתחילים ללמוד את השפה איך לדבר עם הבורא, שזה הכול תלוי בהתקשרות בינינו ואיך שאנחנו מתקרבים אליו. ואז אנחנו מגלים שיש לנו שפה, גדולה, עשירה, שאנחנו יכולים להביע בה את הכול. אין שום בעיה. אלא זה הופך להיות מהשפה כמו שהיא נראית לנו לשפת הספירות וטנת"א, ממש יחסים בינינו הופכים להיות לנקודות אור וחושך וכך אנחנו נתקדם. יש בזה הרבה. אבל רק רציתי להגיד שבצורה כזאת אנחנו בונים התקשרות עם הבורא.
שאלה: מחוצה לעשירייה לא נרגיש רע אלא נרגיש את הרע רק בתוך העשירייה, האם זה חלק מההתקדמות?
לא, אנחנו נרגיש את הרע גם מחוצה לעשירייה, רק התיקון של הרע שאנחנו נרגיש, אנחנו נרגיש אותו בתוך העשירייה, הרע שמחוצה לה, ובמידה שאנחנו נוכל לחבר את כל האנושות אלינו, כך אנחנו נוכל גם לתקן אותה בתוכנו, וכך אנחנו זה נקרא שאנחנו קולטים את האח"פ, מצרפים אותו לגלגלתא עיניים ובצורה כזאת מתקנים. כל התיקונים הם קורים בגלגלתא ועיניים, שמצרפים את האח"פ, מספקים לאח"פ את כוחות המסכים, מביאים אותו לדרגות שהוא נכלל בגלגלתא עיניים. זה כבר יבוא.
שאלה: האם חבר אחד לבד יכול לתקן את האיזון בעשירייה לקראת קו אמצעי או צריך מאמץ של כמה חברים?
אנחנו צריכים להשתדל ב"איש את רעהו יעזורו" לבנות כזה קשר בעשירייה שכולנו נרגיש שזו עבודה שלנו, המטרה שלנו, נמצאים כולנו במאמצים האלו וכך מתקדמים. רק בצורה כזאת. לא לבד. אני לבד שנמצא בעשירייה ואני עושה את העבודה ולא מקבל מהם שום תגובה ולא עובד איתם יחד, לא יתכן.
שאלה: איך להעלות את הרגישות הזאת בינינו בעשירייה?
מתוך קנאה. העיקר זה מתוך הקנאה. גם על זה יש מאמרי רב"ש שאתה יכול שם לראות איך שהוא כותב על זה. קנאה תאווה וכבוד, על ידי זה אתה מעלה את הרגישות ולחשוב על זה יותר ויותר.
שאלה: בעבר נדמה היה שלהתקרב לבורא זה להתקרב לקו ימין, ועכשיו נשמע כאילו שזה השתוקקות לקו אמצעי. מה ההבדל בין שני הקווים?
הבורא מושג לנו בקו האמצעי. בתכונה אחת, תכונה חיובית כביכול תכונת ההשפעה, אנחנו לא יכולים לגלות אותו אלא דווקא בקשר בין שניהם. עוד נלמד את זה.
שאלה: אם יצר הרע, הרצון לקבל, עוזר לי להכיר את הבורא, אז למה לחברים יש פחד להתמודד עם המצב הזה או עם קו שמאל?
פחד זה דבר שבינתיים קורה. אין בזה שום דבר מיוחד. זה בינתיים קורה לפעמים בדרגות שלנו, אחר כך זה יבוא שוב, אבל בדרגות יותר גבוהות. אני חושב שאם אנחנו נותנים רק קצת חיזוק זה לזה בעשירייה, אנחנו יכולים בינתיים לעלות למעלה מהפחד הזה לדרגות הביטחון, לדרגות התמיכה. וזאת צריכה להיות העבודה שלנו.
שאלה: מה הדבר החשוב ביותר?
אנחנו צריכים כל הזמן להימשך לחיבור.
שאלה: מה ההבדל בין קו אמצעי כשאנחנו באמצע שיעור לבין המצב הרגיל שלנו בעבודה או בחוץ? איך מתייצב הקו האמצעי?
אתה צודק. בכל מצב ומצב אנחנו צריכים להשתדל לאתר את הקו האמצעי וכך אחר כך אנחנו מייצבים את עצמנו בצורה שמרגילים את עצמנו אליה.
תלמיד: מה ההבדל?
ההבדל, בכל נתון ונתון בכל מצב ומצב שאתה צריך להשתדל לייצב את הקו האמצעי. לא חשוב לך שמאל ימין, אלא לכלול כמה שיותר שמאל בימין והעיקר זה להגיע למצב שאין עוד מלבדו. כל מצב ומצב הוא אמיתי אם אתה מחבר את כל הנתונים לאין עוד מלבדו. וזה הקו האמצעי. בינתיים יש בזה הרבה מאוד הבחנות, אבל זה בינתיים כך.
שוב אני אומר, זה כמו שילד, תינוק הולך להכיר את החיים אז הוא מחבר אלו ואלו כל מיני הבחנות קטנות, יותר ויותר גדולות וכן הלאה, וכך הוא מרכיב את תמונת העולם שבו, את היחס שלו לעולם, כך אנחנו. ולכן בכל מצב ומצב פרטי כדאי לנו לייצב את הבורא שהוא נמצא כעושה אור ובורא את החושך ומחבר ביניהם, ואנחנו צריכים בצורה כזאת להכיר אותו.
שאלה: מאיפה מגיעים הכוחות להתגבר על ההפכים בינינו?
כל הכוחות מגיעים מהבורא.
תלמיד: הרי האגו שלי תמיד מתנגד להפכים אז איך אני יוצר מעליו התגברות?
לא, אם אתה יודע, אם אתה מייצב את עצמך בצורה כזאת שאך ורק בצורה כזאת אתה יכול להשיג את הכוח האחד ששולט בכל המציאות, גם ברע וגם בטוב וגם בכול, אז יש לך כיוון נכון לאתר את הבורא כמקור לשני הכוחות הללו, ואז לאט לאט אתה מתחיל להתייחס אליהם בצורה שווה.
שאלה: אמרת שבלי קו שמאל אי אפשר יהיה לחבר את שני הקווים לאין עוד מלבדו לקו האמצעי, ונזכרתי במשהו מדעי שאם לוקחים נורה ושמים את המוליך החשמלי בתוך כוס מים הנורה לא נדלקת, אבל אם מוסיפים מלח, אז היא נדלקת. מלח ומים. מלח בוא נאמר מלכות קו שמאל ומים קו ימין. כמה מלח צריך, כמה שנאה, כמה פשעים צריך בכדי שיהיו לנו שני קווים שנגיע בסוף לקו האמצעי?
כי אתה צריך כאן יונים שליליים כדי שהם יעבירו לך את החשמל, כי יש כאן מולקולות של כלור מינוס. לא ניכנס לזה, אבל אתה צריך בדברים כאלה לפרק את המוליך הזה לשניים, לשלילי וחיובי, ולתת אז לזרם לעבור ממינוס לפלוס כביכול. אז אתה אומר שלא מספיק מים אלא צריכים להיות גם מלח כדי שהמים יהיו קצת יותר מוליכים את הזרם? נכון.
תלמיד: בעבודה הפנימית שלנו כשמתגלה שנאה או משהו, לא לבטל אותה, כאילו לעבוד מעליה?
אנחנו לא מבטלים שום דבר, אנחנו רק מתגברים עליה, אחרת אנחנו לא נעלה אף פעם. כל העליות שלנו הן שאנחנו מתייחסים נכון לכל הרע שמתגלה ורוצים להיות בזה בטוב שלנו יותר מהרע, ולכן הרע כל הזמן גם גדל ונמצא בתמיכה מצד שמאל של המדרגה. ולכן תלמידי רבי שמעון רצו להרוג זה את זה בסופו של דבר, הם לא התחילו מזה.
שאלה: לא ברור עד הסוף מה זה אומר לבטל את האגואיזם, את השימוש בו, האם איכשהו לדכא אותו בתוכי ולא לתת לו להתגלות כלפי חוץ, או זה משהו אחר, לשנות את הכוונה, לכסות באהבה?
שימוש נכון באגו זה נקרא שאני מבין ומרגיש ומשיג כל מה שמתגלה בי. מה לעשות, זה מה שמתגלה, הבורא ברא, כנראה שאני מאותו חלק באדם הראשון, ואני חייב לגלות את זה בי. אני לא יכול להגיע לתיקונים שלי, אם אני לא מגלה את כל הרע שהבורא הכין לי, ההכנה שלו היא עוד לפני שהוא ייצב אותי ולפני שאני בכלל התייצבתי כאיזה פריט מכל כלי הכללי הזה. אני מדבר בצורה כזאת שזה לא בדיוק כך אולי, אבל ככה יותר נוח להבין.
אז אנחנו עכשיו צריכים לשייך הכול לבורא, גם את הרע וגם את הטוב, וכותב על זה בעל הסולם, כדאי למצוא את הפסוקים האלה, שממש הבורא, כך כתוב, "יוצר אור ובורא את החושך", ולכן כך אנחנו צריכים לקבל את זה, שאי אפשר בלי זה, זה יכול להתקיים רק בעזרת זה, אור על פני חושך. ושניהם הולכים יחד ומתחברים יחד ואין דבר כזה שאנחנו אומרים יום שכולו אור. זה מפני שכל הלילה עומד ביסודו של אותו היום ולכן כך הוא יכול להאיר, "חשיכה כאורה יאיר". עוד נדבר על זה, לאט לאט מתרגלים למושגים האלה.
מה שאין כן, אני רוצה בזה שאתם תבינו שאתם צריכים להרגיש איך אתם מתייחסים לכל הדברים הרעים והטובים כגילויים שמגיעים מלמעלה ואנחנו צריכים לייחד אותם למקור אחד ולדעת איך אנחנו מתקנים אותם. לא להתפעל כל כך מהרע, אלא להבין שבלעדיו לא יכולים לייצב את הטוב.
שאלה: כשהמקובלים כותבים, בראתי את יצר הרע ואת התורה כתבלין, מי זה ה"אני" הזה, מה זה ה"אני" הזה? האם זה ה"אני" של העשירייה, שצריך לעשות משהו או לזהות את עצמו ככזה? מה זה ה"אני" הזה, מה זה בראתי?
זה קו האמצעי, שהוא הבורא, "בוא וראה", ככה הוא מתגלה בנו שכלול משניים, מחושך ואור, ורק בצורה כזאת אנחנו יכולים לאתר בתוכנו את הכוח האמצעי הזה, שעושה את האור ובורא את החושך. ובסופו של דבר בצורה כזאת, נותן לנו אפשרות להתקיים בין שני הכוחות האלו כקיימים. אחר כך אנחנו בעצם רואים את זה כאיזו הולוגרמה, הולוגרם, שאנחנו קיימים כך, אבל זה לא, אלא משום מה קיימים. מתוך זה שהבורא מייצב לנו את שתי קרני החושך והאור, ושתיהן איכשהו מגיעות להתחברות ביניהן, כך מייצבים לנו דמות של כל המציאות כולל אדם. עוד נדבר על זה, בינתיים בוא נתקדם קצת.
קריין: קטע מספר 2.
"צריכים לזכור שהחברה נתיסדה על בסיס של אהבת הזולת; היינו שכל אחד ואחד יקבל מהחברה אהבת הזולת, ושנאת עצמותו. ובזה שרואה שחבירו משתדל בביטול את עצמותו, ובאהבת הזולת, זה גורם שכל אחד יהיה נכלל מכוונת חבירו. נמצא, שאם החברה מבוסס למשל על עשרה חברים, אז כל אחד יהיה נכלל מעשרה כוחות, שעוסקים בביטול עצמיותו ושנאה לעצמו, ולאהבת הזולת.
(הרב"ש. מאמר 2 "בענין אהבת חברים" 1984)
כאן אנחנו מתחילים לדבר על הבחן חדש, שאני לא יכול לעשות אותה עבודה כמו שהחברים, אף אחד מאיתנו לא יכול להחליף את השני, זה ברור לנו. אבל כשאני לומד, כשאני שמסתכל עליו ורואה איזה סוג עבודה הוא עושה, אם אני מתייחס נכון לדרך ולבורא, אני תמיד רואה את החבר גדול ממני לפחות במשהו. והמאמץ שלי צריך להיות, איך אני אראה אותו שהוא באמת גדול מעל כולם.
במידה שאני רואה את כל החברים שלי יותר גדולים ממני, ואני הופך להיות פחות מהם כנקודת המלכות כלפי ט' ראשונות, אני בזה מתחיל להשיג את הכתר, את הבורא. אתם מבינים מה כאן העניין? זו ממש שיטה איך מאהבת הבריות להגיע לאהבת הבורא, אז בואו נשתדל כך לא לשכוח על זה.
אני מעוניין כל פעם לראות כל חבר וחבר יותר גדול, לא רק ממני, אלא שהוא ממש בגדלות שלו מכסה את כל העשירייה במשהו. במשהו הוא, ובמשהו האחר, ובמשהו השני והשלישי, וכך כולם. ואני רק יכול לתמוך בהם, לשייך את עצמי אליהם, ואז מזה יוצא שאני בונה פרצוף של עשר ספירות שהם כולם מעלי כט' ראשונות ואני כמלכות, ואז אני מגלה בהם, בנטייה, באהבה, בחיבור שלי בהם, אני מגלה את הבורא. הבורא צריך להתגלות בתוך הכלי, אז הם הופכים להיות לכלי שלי, ט' ראשונות. זה ברור אני מקווה.
שאלה: איזה קווים קיצוניים, שמאל וימין, אנחנו צריכים לחוות בכדי להשיג השתוות הצורה איתו?
אני לא מבין את השאלה, איזה קווים קיצוניים? הם מתגלים, אני לא יכול להזמין אותם, להסביר אותם. אני לא יכול להגיד "תן לי שישים קילו מזה וארבעים קילו מזה", אני לא יכול. אני צריך לעבוד עד שהם מתגלים אצלי, שנאה כנגד טובה, אהבה, אלו כנגד אלו, אלו כנגד אלו, אני מגלה כל מיני מצבים, עד שהמצבים האלו עוזרים לי לבנות יחס לחברים ודרכם יחס לבורא.
יחס לבורא זה תוצאה מהיחס לחברים, שבתוך החברים אני מגלה אותו. צריך לגלות יחס לחברים קודם כל בחיבור, באהבה, בנתינה, בנטייה ואז אני אגלה שסך כול היחס שלי, זה היחס לבורא.
שאלה: איך אנחנו מאזנים את שני הכוחות בלי לבטל קו זה או קו אחר?
מפני שהם מתגלים בזה אחר זה, חושך, אור, דחייה, חיבור, אני לאט לאט מתוך זה לומד איך לאזן אותם יחד. מה זה לאזן אותם? כדי להיות בחיבור על פני הדחייה, כדי להיות באהבה על פני השנאה, ואני לא מזלזל באף נתון, אלא רק רוצה לחבר אותם יחד כדי לייצב מהם יחס, זה נקרא קו אמצעי, לחברים, לקבוצה ולבורא.
שאלה: לגבי שנאת עצמותו, לא ברור לי מה הכוונה פה. כי הרי אני לא חייב לשנוא את עצמי על מנת לאהוב את השני אלא להיפך, אני צריך לאהוב אותו כמו שאני אוהב את עצמי. איך זה משתלב?
אתה דוחה את הכול. אתה לא מבטל שום דבר, אתה רק דוחה, אחר כך נראה מה זה לדחות נכון, אתה דוחה את כל התכונות שלך שהן מפריעות לך להתחבר עם החבר. זה הכול.
תלמיד: זה נקרא שנאה?
כן.
שאלה: מההתחלה אמרת שאנחנו צריכים להציב את עצמנו במקום שבו אנחנו לא מסכימים זה עם זה. האם תוכל להסביר קצת יותר מה זה?
אני לא מבין בדיוק. האם יש כאן מקום שאנחנו לא מסכימים זה עם זה? ודאי שלא מסכימים, אז מה?
תלמיד: נגיד אם אנחנו דנים בשיעור וחברים אומרים, אני מסכים עם החבר הזה ומביא אותו כדוגמה או מסכים עם חבר אחר ומביא אותו כדוגמה, עם חבר אחר אני לא מסכים, בשבילי הוא לא טוב. מה זה נקרא שאנחנו צריכים להציב את עצמנו במקום שבו אנחנו לא מסכימים עם אף אחד?
אני לא מסכים עם הדברים האלה, ולא כך אני מפענח את השיעור. מה זה אני מסכים לא מסכים? אני לא מבין מה זה מסכים, לא מסכים, מי לא מסכים.
תלמיד: אתה אמרת וכנראה לא הבנתי נכון, רשמתי את מה שהבנתי.
לא מסכים, זה [לא] אומר לא מבין. איזה חוסר הסכמה יכולה להיות בינינו, אם הוא לא מבין שום דבר? הוא צריך לומר אני לא מבין ולא אני מסכים או לא מסכים. אדם שהשיג משהו אומר אני מסכים או לא מסכים מתוך ההשגה שלו. אבל מתוך זה שהוא נמצא בחושך, איך הוא יכול להגיד כך? הוא יכול להגיד, אני לא מבין, אני כאן צריך להבין או "אני מבין שאני לא מסכים מפני שלא הגעתי לזה, כשאגיע אז ודאי אסכים", כך לפי כל הניסיון שלי במה שאני עובר בחכמת הקבלה, אני רואה שבהרבה דברים לא הסכמתי עם השיטה עצמה אבל לאט לאט זה נפתח יותר ויותר ואני מסכים, וכך זה יהיה כל הזמן.
לכן כתוב, אין אדם עומד על דבר מצווה, אלא אם נכשל בה, זאת אומרת, אדם תמיד לא מסכים, שונא, דוחה, צועק, לא רוצה. אחר כך, כן מבין ומקבל ומסכים. וכך זה עם כל דבר ודבר, כי אנחנו תמיד מגלים את האור מתוך החושך.
תלמיד: אז אנחנו צריכים להסכים בינינו או לא צריכים להסכים בינינו?
אתם צריכים רק להשתדל להסביר זה לזה מה אתם לומדים בשיעור. לא בצורה רגשית, אלא בצורה טכנית.
תלמיד: האם זה כמו שכל אחד מרגיש או מבין?
אני לא יודע. אני לא שומע בשאלות שלכם דברים שבאמת דורשים הסבר, תשאלו אותי לעניין ולא מסביב, אם משהו לא ברור, אם לא מסכימים על משהו, בבקשה תשאלו על זה.
שאלה: לפי מה שקראנו פה בקטע, כדי להיות נכלל מעשרה כוחות אני צריך לראות שהחברים משתדלים בביטול עצמותם, איך לראות זאת הרי זה מוסתר מהאדם?
לא, "כל הפוסל במומו פוסל" אם אתה משתדל לראות שהם מבטלים את עצמם, בזה שאתה מבטל את עצמך כלפיהם, אתה תראה שהם באמת מבטלים את עצמם ואתה בזה גם נדבק אליהם.
תלמיד: אז כדי להתגבר על כך שאני לא רואה את זה, הפעולה שצריך לעשות היא התגברות למעלה מהדעת? זו פעולה פנימית?
בכוח, בכוח להכניע את עצמך כלפיהם.
תלמיד: ואז מההכנעה שלי אני מתחיל לראות את המאמצים הפנימיים של החברים יותר?
כן. מאוד עוזר להשתדל לאהוב אותם, זה יותר לא שכלי אלא רגשי. בכלל כל חכמת הקבלה בנויה על כך שמתקנים ברגש ומגלים את השכל בתוך הרגש.
שאלה: מה זה נקרא לתקן את הרע, זה לא בדיוק ברור לי?
"רע" זה נקרא דחייה בינינו, הפרעות לחיבור, זה הכול.
תלמיד: אבל את מה אני בדיוק מתקן? כי שמעתי שאנחנו צריכים לאזן בין הטוב לרע ושניהם באים מהבורא, אז מה זה לתקן?
לתקן זה להשתמש בכוחות הרעים כדי לשלוט עליהם בכוחות הטובים ואז יהיו לך כוחות טובים ורעים שמשלימים זה את זה. כי אם לא יהיה כוח הרע איך יבוא כוח הטוב, על פני מה הוא ייאחז? הוא חייב שתהיה לו תשתית.
תלמיד: אז התיקון שלי הוא לקבל את השמאל שפשוט מגיע מהבורא, ורק להוסיף בימין
מוסיפים את הימין ואז מסדרים כביכול ימין ושמאל. אם אתה לא מציב אותם זה מול זה ורוצה לעבוד עם שניהם יחד אין לך שמאל וימין.
תלמיד: אני קורא שמקובלים אומרים כל הזמן, תבטל את היצר הרע, תשנא את עצמך, כאילו אני מבקש מהבורא שזה לא יהיה, שאני אראה אותם רק באהבה, ארגיש כלפיהם רק אהבה. אז מה זה התיקון הזה?
תיקון של מי של השמאל של השנאה?
תלמיד: כן.
שאתה מתעלה, אתה ממש מרגיש שאתה מכסה את זה באהבה.
תלמיד: זה לא נקרא שאני רוצה לבטל את זה.
זה נקרא כביכול שאתה מבטל, אבל זה לא נעלם. לבטל זה נקרא ששינית את היחס השלילי שלך לאותם הדברים הרעים שהתגלו. אתה מבין שאתה צריך אותם, וטוב שהם מתגלים וטוב שהם קיימים ושמאל חייב להיות כל הזמן ביסוד של הפרצוף כי אחרת לא יהיה קיום לפרצוף.
תלמיד: אז כשמבקשים "תן לנו לראות רק מעלת חברנו ולא חסרונם" זה אומר שלמרות שאני רואה את החיסרון, עזור לי להתגבר על כך ולראות שם את הבורא?
איך אתה יכול לראות טוב בלי רע, זה חייב להיות כך, אין אור בלי חושך.
שאלה: אם החבר יכול לראות בברור את הדוגמה ואת הביטול ואת ההקרבה של החברים בעשירייה והוא עדיין לא מתרשם מזה ולא מוכן להשקיע יותר בעבודה, איך העשירייה יכולה להשפיע עליו יותר? והאם זה עניין של העשירייה או עניין של הפרט?
אנחנו צריכים להשקיע בחבר יותר ויותר בכל זאת. כל העשירייה חייבת לראות את עצמה כחייבת לקיים כלפיו את פעולות הבורא. להראות לו דוגמאות, לעזור לו, לתמוך בו בצורה כזאת שמראים לו יותר ויותר עד כמה משקיעים ותומכים בו. והם צריכים להבין שהבורא מביא להם את הכבדת הלב הזאת, כי אם הם לא מתייחסים נכון לכל העבודה הזאת, להזדמנות הזאת שמקבלים ודאי מהבורא, הם לא יוכלו להתקדם. חוץ מצא, זאת אומרת חוץ מזה שהוא מזיק ממש. לפעמים יש כאלו הפרעות מהחבר בעשירייה שקשה מאוד בכל זאת לטפל בו, ואנחנו צריכים להשתדל בכל זאת להמשיך לתמוך בו, לתת לו הזדמנויות יותר ויותר להתקדם ולדבר וגם ללמוד כאלה פסוקים ומאמרים מהרב"ש. אין מה לעשות, סבלנות, טיפול, כמו בתינוקות.
שאלה: יוצא שאין עוד מלבדו כולל גם השפעה וגם קבלה, למה אנחנו לא מתרכזים בזה אלא מכוונים את עצמנו לתכונת ההשפעה?
כי זה מה שחסר לנו בטבע שלנו. אנחנו רוצים את כל הרע שהבורא מגלה ורק את זה הוא בעצם עושה בצורה גלויה יחסית, כל הזמן הוא מעורר בנו בכולנו רק רע, בכל בני האדם בכלל בעולם, בעולם כולו ובנו ובעבודה שלנו בינינו, ואנחנו בהתאם לזה צריכים להשתדל להשלים את זה בטוב.
תלמיד: אבל המטרה שלנו, והתכלית שלנו, אנחנו אומרים כל הזמן שהיא השפעה, אהבה וכן הלאה, שזה באמת מה שצריך להוסיף, אבל זאת לא המטרה, המטרה היא להגיע לאיחוד מעל זה, לאין עוד מלבדו, לקו האמצעי, לא?
לאיחוד זה בקו האמצעי, נכון שאת כל המצבים השליליים והחיוביים אנחנו מגלים כדי להיות כמקושרים בינינו בשני הקווים, בקו השלישי.
תלמיד: שזה יותר מאהבה בעצם.
זו התכללות, אני לא יודע איך להגיד, איחוד. כי אהבה זה עדיין כביכול מצב שמרגישים בו את השוני בינינו, וגם את החיבור בינינו. והרגשת השוני והחיבור יחד היא שמייצבת בינינו את תחושת אהבה. אבל למעלה מזה אלה כבר דברים שאין בשבילם כל כך מילים.
תלמיד: בשביל להבין את המיקוד של העבודה הפנימית, כי כל הזמן נעים בין שני הניגודים האלה, אהבה ודחייה, חיבור ופרוד. זה נכון ככה כל הזמן להיות, או שיותר נכון לנסות להסתכל על שני הדברים האלה רק ככוחות מניעים?
להשתדל להיות כל הזמן בחיבור, כמו שרב"ש כותב. ואם אנחנו כל פעם רוצים להשיג את החיבור, אז כל פעם נצליח לגלות את הפרוד, ואז כל פעם נהיה בחילוף כזה בין פרוד לחיבור, פרוד וחיבור, אבל כל פעם במדרגה יותר גבוהה, זה עניין הסולם.
שאלה: מה המאמץ הזה להשתדל לאהוב או להשתדל להיות בחיבור, איך אפשר לתאר, להרגיש את המאמץ הזה?
המאמץ להיות בחיבור זה שאני רואה את כל העולם הנמצא, או נניח את הקבוצה בכל מיני צורות שונות, ואני במאמץ שלי מתאר אותם כשייכים למנגנון, למערכת אחת, ונמצאים בהשלמה זה לזה. שפועל עליהם מלמעלה כוח אחד, יש להם משימה אחת, וכל אחד פועל מצידו, אבל סך הכול כשהם מתחברים יחד, הם כמו מערכת. קחו איזו מערכת חשמלית, בכל דבר ודבר, לכל פריט ופריט יש שם כל מיני פעולות משלו, אבל בסך הכול כשהם מתחברים יחד הם מייצבים איזו צורה כללית.
תלמיד: אם אני מבין נכון את מה שאתה מצייר, זו איזו תמונה שאני מצייר בתוך השכל שלי, וקודם הדגשת שפעולת התיקון היא פעולה רגשית שצריך לעשות. אני מנסה לשאול ולהבין מה המאמץ שצריך להיות בלב, איך להשתדל בלאהוב?
אני לא יודע, תדבר עם החברים, תבקש שיסבירו לך, אל תתבייש. אני לא כל כך מבין את השאלות שלכם.
שאלה: איך השנאה יכולה להתגלות בשלמותה אם אני תמיד זוכר באחורי הראש שהמורה והחכמים אומרים לנו ש"אין עוד מלבדו"?
וכך אתה תמיד חושב על אין עוד מלבדו ואף פעם לא בא לך איזה יחס שלילי לאף אחד, כשאתה רואה שכל זה בא מ"אין עוד מלבדו"?
תלמיד: כן, זה לא מתגלה אף פעם בעוצמה, כי תמיד יש לי מחשבה כזו בראש "אין עוד מלבדו", וזה קצת משחרר את השנאה.
אז זה עוד יבוא, ההפרעות יבואו לפי ההכנה שלך אליהן.
קריין: קטע מספר 3.
"זה ידוע שבכל עשרה השכינה שורה, והוא קומה שלימה כידוע, ובקומה שלימה יש ראש וידים ורגלים ועקבים כידוע. נמצא שבהיות כל אדם נחשב את עצמו ל-אין בהחברה, אזי נחשב לעצמו שהוא עקב בבחינת החברה והם בבחינת הראש והגוף והאברים העליונים, ובהיות כל אחד חושב את עצמו לכך, אזי המה פועלים שיפתח להם שערי שפע וכל טוב שבעולם, והעיקר נמשך על ידי האיש שהוא נחשב יותר ל- אין ועקב."
(מאור ושמש. פרשת עֶקֵב)
שאלה: כשהשנאה לא מגולה בעשירייה בגלל שחברים מחזיקים את עצמם לא לבטל אותה, ומתבטלים, מה הצורה הטובה ביותר לגלות את הרע ולא להישאר באשליה?
תמיד אפשר להוסיף. אין דבר כזה שבחיבור שאי אפשר להוסיף. אפשר להוסיף בפועל במעשים, במחשבות, בכל דבר אפשר להוסיף. תשתדלו להוסיף בקשר ביניכם בעשירייה, ואז דווקא מהמאמצים, כשאתם רוצים להיות יותר מחוברים, שם תרגישו חיסרון בחיבור, ובאותו חיסרון כבר תתקדמו לבורא.
שאלה: בקשר בין שנאה לקנאה, קודם מגלים את השנאה?
אני חושב שקודם מגלים את הקנאה, אבל מה זה חשוב? גם עם זה וגם עם זה, צריכים לדעת איך לעבוד, ולהשתדל להפוך אותם, לא למחוק, לא לסגור עיניים על זה, אלא כמה שאפשר להפוך אותם לכוח חיבור חיובי.
שאלה: איך אנחנו יכולים לגרום שכולנו נהייה כעקב כלפי העשירייה?
האדם צריך לחשוב מי הוא לעומתם, צריך להשתדל לראות את מצבו האמיתי, לקיים מה שכותב רב"ש, וגם לתת לזמן לעבוד. זה לוקח זמן, עד שאפילו האגו עוזר לו לראות עד כמה שהוא פחות מכולם. שבהתחלה הוא חושב שהוא יותר מכולם, מבין, יודע, מרגיש, משקיע, אחר כך הוא מגלה שהכול ההיפך. ואולי אין אמת לא בזה ולא בזה, אלא את מה שמתגלה הוא צריך לקבל כאמת, כי הכול יחסי.
שאלה: לפי הדימוי הזה, מה התפקיד של העקב כלפי הגוף והאיברים העליונים, במה הוא תורם לכולם?
העקב תומך בכולם. זה שהוא משיג את עצמו ומרגיש את עצמו כפחות מכולם, דווקא הוא נעשה יסוד לכל הבניה, ועליו עומדים כולם.
שאלה: איך להפוך לאין כלפי כולם בצורה נכונה כדי שהשכינה תשרה בתשעת חבריי?
זה מגיע לאט לאט על ידי מאור המחזיר למוטב. אני צריך לעשות מאמצים כמה שיותר לעזור, לשרת, להבין, העיקר לבקש מהבורא שייתן לי הסתכלות נכונה על עצמי, על היחס שלי בחברה, עד כמה שבאמת אני צריך לתמוך בהם, לעזור להם מפני שהם גדולים ואני לא מגיע למצב אלא רק בצורה כזאת, כקטן לעומת הגדולים ויכול לשייך את עצמי אליהם. אני מבקש מהבורא לעזור לי להגיע לכזה תפקיד.
ואז מתוך זה מגיעה כבר בחזרה הבנה, הכרה, הרגשה שאני כן שייך לכלי הזה, שאני שייך באמת לדרגה התחתונה של הכלי, ואני צריך להתייחס אליהם כמו לט' ראשונות שהבורא מתגלה דווקא בהם, ואני כמלכות רק תומך בהם. ורק בתמיכה הזאת שלי כלפיהם אני נותן תנאי לבורא, יכולת לבורא להתגלות בהם. ואז במידה שאני משייך להם תכונות עליונות ממני, במידה הזאת אני מגלה בהם את הבורא. הבורא מתגלה בתוך התכונות האלה שהרכבתי מעליי, לפניי, שאלו הט' ראשונות, וכך אני מתייחס אליהם.
שאלה: מה זאת אומרת שהבורא מתגלה בט' ראשונות?
הבורא נמצא אחריהם, הוא ככתר, וכל אלו זה הט' ראשונות שמתגלות כלפיי, מגלות לי את הייחוד שלו, את הטבע שלו, אני מסתכל עליהם ואז אני מגלה בהם את כל הדברים הטובים. העולם הוא נעלם ומה שאתמול ושלשום היית חושב על החבר, זה לא בא בחשבון, היום אתה מגלה אותו בצורה אחרת. ומאיפה זה בא? מהיחס שלך, כי "כל הפוסל במומו פוסל".
תלמיד: אז אני מתחיל מזה שאני "אַין", אפס כלפיהם, ואז אני נכלל איכשהו בתכונות שלהם, אני מחליף את שלהם?
אתה מקבל מהם את התכונות שלהם וזה עוזר לך יותר ויותר להבין אותם.
שאלה: תודה רבה על כל הבירורים האלה. רציתי עוד לדייק, מתגלה כזאת תמונה שאנחנו מתחילים משנאה וחושך, ובצורה הדרגתית על ידי מאמצים של ביטול התכונות של החברים מתחברות בתוכי ואז אנחנו מתחילים לראות על ידי זה שכל זה לא היה שנאה, לא היה רע, זה היה טוב. האם כך זה מתגלה ואנחנו רואים הלאה שיש מקור אחד שהוא "אין עוד מלבדו"?
כן.
תלמיד: במקום הזה כאילו נעלמת ההרגשה, התחושה של שמחה ושל עצב, או שזה כאילו נהיה משהו משני והמיקוד, הפוקוס עובר לאיזו נקודה חדשה של חיבור, והעצב והשמחה הופכים להזדמנות להתעלות מעליהם?
הכול נכון.
תלמיד: האם אלה ג' הקווים שאנחנו מדברים עליהם, שמאל זה שנאה נפילה, ימין זה התעלות עלייה, ומה שמתגלה מתוך זה זה הקו האמצעי ובזה אנחנו צריכים להיאחז?
בינתיים.
שאלה: בעבר דיברנו על כך שצריכים להתמוסס בחברים, וכאן אנחנו מתארים את עצמנו בתור עקב, מה יותר מדויק?
אלה צורות היחס שלנו שכך אנחנו יכולים לתאר לעצמנו כל פעם בכל מיני צורות אחרות, אבל בסופו של דבר, כשזה מתגלה בסך הכול, אתה תזהה שם את כל ההבחנות הללו, גם עקב וגם עוד צורות.
שאלה: הרע, השמחה, כל אלו, הם הרגשות שלנו, התגובות שלנו לכל מה שקורה בעשירייה, והקו האמצעי זה בעצם איך שאתה מנהל את הרגשות והתגובות שלך, זה נכון?
נגיד שכן, זו תוצאה מאיך שאנחנו יודעים לשלב הכול יחד.
קריין: קטע מספר 4.
"חשיבות עבודה הוא דוקא בזמן שבא לכלל אפס, היינו בזמן שהוא רואה, שהוא מבטל את כל מציאותו וישותו, שאין אז שום שליטה להרצון לקבל, ורק אז הוא נכנס להקדושה."
(בעל הסולם. "שמעתי", י"ט. "מהו, שהקב"ה שונא את הגופים, בעבודה")
זה ברור, את זה אנחנו גם לומדים מהצורות עיבור יניקה מוחין שאנחנו עוברים בין המדרגות. מצב אפס הוא המצב שנמצא בין המצבים, בין המדרגות, וכך אנחנו גם נכנסים לקדושה, לעל מנת להשפיע, מי שמרגיש את עצמו שנמצא באפס. הרגשת האפס, עוד נדבר על זה, אנחנו צריכים לייצב אותה בקשר של כל אחד כלפי העשירייה. אם אנחנו מייצבים את זה, מכאן והלאה אנחנו כבר נכנסים לרוחניות.
קריין: קטע 5.
"האדם צריך לעבוד "בלתי ה' לבדו", שהכוונה "בלי שום תמורה", הכוונה היא, שהוא מוכן למסירת נפש בלי שום תמורה, בלי שתיוולד מזה איזו מציאות של תמורה מהמסירות נפש שלו. אלא זהו העצם, שזוהי המטרה שלו, שהוא רוצה לבטל את עצמותו לה', היינו לבטל את הרצון לקבל שלו, שזהו מציאות נברא, את זה הוא רוצה לבטל לה'. נמצא, שזוהי המטרה שלו. זאת אומרת, המטרה שלו היא למסור נפשו לה'."
(הרב"ש. מאמר 12 "וישב יעקב בארץ מגורי אביו" 1985)
שאלה: מהו הגילוי של השפע?
גילוי של השפע זה גילוי היחס של הבורא אליך, זהו. הרצון שלך נבנה מהאהבה שלו לנבראים, ואז יוצא שמה שאתה הולך לגלות, אתה הולך לגלות את האהבה, "ואהבת את ה' אלוקיך"4, בנטייה שלך אליו, לגלות את האהבה שלך אליו, אז אתה מגלה את אהבתו אליך. זה מה שאנחנו צריכים לעשות, וכדי להגיע לזה, להתחיל להבחין בזה כל מיני דברים, הבחנות, למעלה מהאגו שלנו, ללא שתלויים באגו שלנו, אנחנו צריכים את החברה ואנחנו צריכים את המציאות הזאת. שהיא, המציאות הזאת, התייצבה אך ורק מתוך הכרחיות להגיע לנקודה הסופית בהתפתחות שלנו, לכן אין שום דבר במציאות שהוא מיותר אלא בכל דבר אנחנו נצטרך להשתמש כדי להגיע לאהבה.
שאלה: אני מבין מה זה לבטל את הרצון לקבל שלי בפני הבורא, אבל מה זה לבטל את המרחק, את הקיום של הנברא, מה זה אומר לבטל את הקיום שלי, האם את כל המציאות שאני רואה אני מבטל כלפי הבורא?
היחס שלך, האני שלך, אם יש לך משלך איזה יחס וקשר למה שנעשה, את זה אתה רוצה לבטל. וזה שאתה מבטל את זה, זה לא שאתה מבטל וזה לא קיים, אלא אתה מתעלה מעל הביטול ובונה קשר חדש.
שאלה: אנחנו יודעים שהכול מגיע מהבורא, האם רק רע מתגלה בעולם הגשמי?
תלוי איך אנחנו מגדירים את הרע. בכל דבר שאני עדיין לא מסוגל להעריך את הבורא כהגדול והנורא והממלא את כל המציאות ומחזיק את כל המציאות שאני מתאר לעצמי כולל אותי, זה נקרא "רע". כל הפרעה שלי לגילוי הבורא כגדול, יחיד, מיוחד, טוב ומיטיב, זה נקרא רע.
קריין: קטע מספר 6.
"צריך להתפלל לה', שה' יעזור לו, שיהיה ביכולתו ללכת בעבודה בעינים עצומות, ולא יהיה נצרך לשום דבר, אלא שיהיה בידו לעשות הכל לשם שמים, אף על פי שהגוף מתנגד לזה. כלומר, שאין לו לתת עצות להבורא, איך שיעזור לו. אלא הוא צריך להכניע עצמו, ולהתבטל לה' בלי שום תנאים. אלא, היות שהוא לא יכול להתגבר על הגוף שלו," על השאלות, על כל מיני הפרעות איך לקבל מה שהוא מרגיש שלפניו, "לכן הוא מבקש מה', שיתן עזרה לנצח את מלחמות היצר, היות שהוא מבין את שפלותו."
(הרב"ש. מאמר 4 "מהו מבול מים, בעבודה" 1989)
זאת אומרת, גם להסכים עם זה, גם להבין את זה, לקבל את זה, ואפילו להילחם כנגד ההפרעות הקודמות שלו.
קריין: שוב.
"צריך להתפלל לה', שה' יעזור לו, שיהיה ביכולתו ללכת בעבודה בעינים עצומות, ולא יהיה נצרך לשום דבר, אלא שיהיה בידו לעשות הכל לשם שמים, אף על פי שהגוף מתנגד לזה. כלומר, שאין לו לתת עצות להבורא, איך שיעזור לו. אלא הוא צריך להכניע עצמו, ולהתבטל לה' בלי שום תנאים. אלא, היות שהוא לא יכול להתגבר על הגוף שלו, לכן הוא מבקש מה', שיתן עזרה לנצח את מלחמות היצר, היות שהוא מבין את שפלותו."
(הרב"ש. מאמר 4 "מהו מבול מים, בעבודה" 1989)
שאלה: לפי הקטע שקראנו, באיזה מקרה יש מקום לתפילת יחיד ובאיזה יש מקום לתפילת רבים?
את זה אתם צריכים לאתר בעצמכם. אני לא יכול.
תלמיד: לפי מהקטע שקראנו.
זה לפי ההסכמה. אני מדבר בצורה מעשית בעשירייה, אנחנו צריכים לדון בינינו ולחשוב איך אנחנו עושים. גם בכנס, תפילת היחיד זה כל אחד ואחד מתפלל בעצמו בזמן הקריאה, בזמן כל מיני שיעורים וכן הלאה. אבל תפילת הרבים שאנחנו מתפללים עבור הרבים, זה גם כל אחד ואחד מחליט. אבל תפילת רבים שאנחנו כולנו יחד נכנסים בהתכללות אחת על זה אנחנו כבר צריכים לעבוד.
תלמיד: יכול להיות שלא הבנתי. יש פה עניין שקראנו כרגע, שבן אדם מתפלל כדי להתגבר על ההפרעות שלו, כבדות. האם לא צריך להעביר את זה לעשירייה ולעשות תפילה משותפת?
הוא יכול בהסכמה אם זה כך נהוג בעשירייה, אז הוא יכול להביא את זה לעשירייה ולבקש מהם תמיכה, הסברה, וכך שנתפלל יחד.
קריין: קטע מספר 7.
"אמרו חז"ל "כשם שאין פרצופיהם דומים זה לזה, כך אין דעותיהם דומות זו לזו", ואיך יכול להיות כאיש אחד בלב אחד.
תשובה - אם אנו מדברים שכל אחד ואחד דואג לצורך עצמו, נמצא שאי אפשר להיות כאיש אחד, הלא אין הם דומות זו לזו. מה שאין כן שכולם בטלו את רשות עצמם, וכולם דאגו רק לתועלת הבורא, אם כן אין כבר דעותיהם הפרטים, שכל הפרטים יתבטלו, ונכנסו כולם לרשות היחיד."
(הרב"ש. אגרת מ"ב)
אנחנו כבר צריכים להשתדל לסכם בינינו בעשירייה, שאנחנו משתדלים להתחבר ולחשוב כולנו לתועלת הבורא. זה שיש לנו איזו מטרה מיוחדת ומחשבה משותפת ורצון מיוחד של כולם, שהוא כולו מחובר למקור שלנו, ואנחנו רוצים להיות מקושרים, מכוונים למקור הזה יחד. זה מה שיש במיוחד בזמנינו שנמצאים בדור האחרון, ולכן דווקא על זה קודם הבורא עונה.
מי שחושב שהוא יכול להגיע בעצמו לכל הדברים האלה, הוא ממש עושה טעות מרה מאוד, כי הוא השקיע המון כוחות, יהיו לו מזה הרבה מאוד צורות פרטיות שלו שהוא יתבלבל בהם בסופו של דבר. כי אנחנו רואים שאנחנו באמת נמצאים כבר בדור האחרון, ולכן כולנו יחד צריכים בכל עשירייה ועשירייה, לפחות בכל עשירייה שנהיה מכוונים לבורא.
שאלה: לגבי העבודה בעשירייה דיברנו על החשיבות של להיות קטן כלפיהם, לראות אותם גדולים. מה אם אני מגלה שאני קטן כלפיהם, אני צריך להסכים לזה או שאני צריך לרצות להיות גדול עבורם?
גם גדול וגם קטן, כמו שאנחנו לומדים, תראה מה שכותב רב"ש. גם להתבטל כלפיהם שאני אפס ותומך בכל דבר מה שהם, כי הם גדולי הדור וכולם גדולים. וגם שאני מושך אותם וכמה שאפשר אני מביא להם את הנטייה שלי לבורא. וכך אנחנו מתקדמים, גם זה וגם זה.
שאלה: מה זה הדבר הזה שנקרא מסירות נפש לבורא, למסור את נפשו לבורא?
אני לא יכול להגיד לך, כי אני גם עוד לא הגעתי לזה, יש לי בזה עוד דרגות, בכל דרגה ודרגה, אבל נראה לי שטוב לנו לתאר את זה לעצמינו כך שאין לי שום בעיה אחרת בעולם, בחיים, אלא הכול אני מקבל בהזדמנות כל הזמן להיות דבוק בו. זאת אומרת, לשייך את עצמי לתיקון העולם, כדי לגלות את הבורא בכל פרט ופרט ובכלל כולו. זאת אומרת, אנחנו כנבראים צריכים תכלס לא לראות את המילים היפות, אלא במה זה מתבטא בצורה ברורה, פעולה נכונה מצידנו.
אז מסירות נפש, "נפש" זה נקרא שאני משיג את הפרצוף של הנפש שלי ואני עובד עליו כדי שכולו להגיע למסירות כללית, זאת אומרת לגמר התיקון. וגמר התיקון מצידי זה שאני עובד בתוך העשירייה שלי, כדי לכלול בתוך העשירייה שלי כל הדומם, צומח, חי, מדבר שנמצא במציאות. ובהתכללות הזאת בתוך העשירייה שלי, אני עושה את הכול כדי להביא את כל המבנה הזה לדבקות בבורא. זה נקרא "מסירות נפש", למסור את הנפש שלי לדבקות בבורא. כך כל אחד ואחד צריך לעשות ובסופו של דבר מגיעים אנחנו אם כך לתיקון הכללי של המציאות.
קריין: קטע 8.
"ואחר שכבר השגתי את הלבוש הנ"ל, תיכף מתחילים לזרוח בי נצוצי אהבה, והלב מתחיל להתגעגע ולהתאחד בחברי, ונדמה לי שעיני רואות את חברי וכמו כן אזני שומעות את קולם פי מדבר אתם, הידים מחבקות והרגלים רוקדות באהבה ובשמחה יחד עמם במעגל, ואני יוצא מגבולי הגשמיים ואני שוכח שיש מרחק רב ביני לבין חברי והקרקע השטוחה של כמה פרסאות לא תבדיל בינינו, וכאילו חברי עומדים בתוך לבי ורואים את כל מה שמתרחש שמה, ואני מתחיל להתבייש ממעשי הפעוטים נגד חברי, ואני פשוט יוצא מכלים הגשמיים, שמתדמה לעיני שאין שום מציאות בעולם רק אני וחברי. ואח"כ גם "האני" מתבטל ונבלע ונכלל בחברי, עד שאני עומד ומכריז שאין שום מציאות בעולם - רק החברים."
(הרב"ש. אגרת ח')
זה דבר כל כך גדול שאני מפחד להוסיף לזה משהו, וגם אתם לא שואלים. אני רק רוצה שאתם תכתבו כמו שדיברנו אתמול.
קריין: boardworldkli@gmail.com
יופי, תכתבו בבקשה לכתובת הזאת בכל השפות, לא חשוב באיזו שפה אתם יודעים לכתוב, מה אתם חושבים על כל השיעורים האלה של הכנס, מה להוסיף. נגיד בשיעור שלי היום, אנחנו קראנו בעצם רק בעל הסולם ורב"ש. יש "מאור ושמש" גם קצת, אבל בעצם.. האם חסרים כאן עוד פסוקים ממקורות אחרים.
האם כדאי שיהיו לא שמונה, אלא לפחות עשרה פסוקים, או אפילו עוד יותר. כי בכל זאת עד שאנחנו שנגיע לכנס, אנחנו נהיה עוד יותר ויותר כבר מוכנים לזה. יכול להיות שכל אותם הפסוקים שאנחנו נקרא אותם גם בכנס, הם יראו לנו לא מספיק מכילים את החומר שעליו אנחנו צריכים לדבר ולהתאחד. אבל תגובות בכל זאת מאוד רצוי שאנחנו נקבל ולפי זה נתקן את השיעורים האלה. יש עוד זמן עד הכנס לתקן אותם.
(סוף השיעור)