שיעור בוקר 07.01.21 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שמחה – קטעים נבחרים מהמקורות

שמחה זו הבחנה מאוד חשובה להבין, האם אנחנו נמצאים בדרך נכונה. אם אני נמצא בקבוצה ואני שמח בזה שאני נמצא בה, אם אני מתייחס לחברים כך שזה מעורר בי שמחה, מהיחס שלי אליהם בלב פתוח, באהבה, בחיבור, בהרגשת הקבוצה שלנו. אם אני כל פעם מרגיש שאני בכל זאת מתקרב לבורא, לפעמים בצד שמאל, לפעמים בימין, או כך או כך לא חשוב, אבל מתקרב אליו, אז גם מזה יש לי שמחה.

זאת אומרת שמחה ממעשים טובים שעוברים עלי, שאני בזה גם משתתף במקצת, אז באמת שמחה היא שמחה של מצווה. מצווה זה "ציווי" מצד הבורא להתקרב ולהגיע להזדהות עימו, לדבקות בו.

ולכן שמחה זו הבחנה מאוד מאוד חשובה, בזה שאני נמצא בצורה נכונה, בדרך נכונה, מכוון אליה למטרה נכונה, ונמצא בהשפעה ולקראת הבורא, לקראת בעל הבית שלי.

יכול להיות שמחה הפוכה, שמחה של על מנת לקבל, להרגיש את עצמי במרכז הבריאה ולא את הקבוצה והבורא בה, אבל זו כבר שמחה הפוכה משני הקצוות האלה, מהיצר הטוב ומהיצר הרע, מהרצון לקבל והרצון להשפיע. משני הכוחות האלה שפועלים בבריאה, ויכולים להיות בשמחה.

ולכן כשאנחנו מתקדמים, אנחנו צריכים לשים לב האם אנחנו נמצאים בשמחה וממה היא השמחה, כי ההבחנות הללו הן הבחנות מאוד חשובות, ואם נשים לב אליהן, לפתח אותן, אז באמת זה יעזור לנו מהר מאוד לאבחן כל מצב ומצב ומתוכו כבר לקבוע למה צריכים להגיע.

ותמיד המטרה צריכה להיות מצב שאני נמצא בו בשמחה, מתוך זה שאני נמצא בהתקרבות לבורא דרך העשירייה, וכרגיל כמו שאנחנו תמיד מדברים.

לכן תנסו להמחיש את המצבים האלו. בדרך כלל מי שהולך בדרך ורוצה להתגבר כל פעם על הרצון לקבל שלו יש לו מאמצים, יש לו קושי, הוא מרגיש את עצמו נמצא הרבה פעמים תחת מכבש ההתפתחות שמכביד עליו, אבל דווקא גם במצבים כאלו, בכל מצב ומצב אבל במיוחד במצבים האלה, אם הוא מחבר כל מצב ומצב עם המטרה, חייבת להיות בו שמחה שהוא בכל זאת על ידי זה שעובר את המצבים האלה וכמה שיותר עם הבורא יחד, אז מתוך זה הוא בכל זאת נמצא בשמחה, כי נמצא בעבודת ה' ומתקרב אליו.

אבל שוב, העניין הוא פרקטי מאוד, שעל ידי בירור השמחה, אנחנו מכוונים את עצמנו כמה שיותר חד לכיוון המטרה האמיתית, כי השמחה שמתגלה בנו, שאנחנו רוצים להגיע אליה, זה כמו שאנחנו מכוונים את עצמנו, מכיילים את עצמנו, להיות מכוונים בדיוק דרך הקבוצה, דרך השפעה לבורא, וכך אנחנו שומרים על הכיוון הזה ולא לטעות ממנו.

שאלה: מה הביטוי של שמחה שאתה מדבר עליה?

שמחה שבלב, כשהיא ממלאה לי את הלב, זאת הרגשה שאני קשור למעשים טובים ולמטרה האמיתית. יכולה להיות שמחה מצורה אחרת לגמרי, אבל זה כבר צורה לא ברצון לקבל, לא בחיבור, וכן הלאה.

יכול להיות הפוך, והמקובלים דווקא נותנים לנו דוגמה, שהשמחה מזה שאדם נמצא בעל מנת לקבל, שנמצא במקום בקבוצת מקובלים בקבוצת פושעים וכן הלאה. אז צריכים להבחין, זה דברים מאוד קיצוניים.

דווקא קל לנו להגיע להבחנות הללו מתוך זה שהבדיקה היא ממה השמחה שלי, מזה שאני נמצא בהשפעה? מזה שאני נמצא בחיבור עם החברים? מזה שאני מכוון לבורא? ואני רוצה להיות בדבקות דרך פעולת השפעה, דרך הקבוצה, עם הבורא. אז אם המטרה היא בזה, זה נקרא "ישראל, אורייתא, קוב"ה, חד הוא",¹ כאחד, ומזה יש לי שמחה שאני נמצא בזה בכל רגע, אז אני שמח וזאת שמחה של מצווה.

שאלה: יכול להיות גם במצבים עצובים או מדוכדכים, ועדיין יש לו שמחה בלב?

יכול היות, אבל זה ודאי שלא מצב שלם. יכול להיות שעדיין אני נמצא תחת איזה חשבונות לא כל כך משמחים. אמנם אני נמצא מכוון למטרה האמיתית ולבורא, אבל עדיין לא יכול להתגבר על כל הדברים האלו ובכל זאת אני נמצא יחד עם מידת עצבות קטנה, ואני בכל זאת מחובר למטרה וזה מעורר בי שמחה, אבל זה מצב ביניים.

שאלה: אם אנחנו אומרים שלשרת את החברים זה שכר, אז התוצאה מכך היא שמחה, לשרת את החברים או את הבורא?

גם זו יכולה להיות שמחה, כמו שכתוב "שמחה היא תוצאה ממעשים טובים", ואם אני מכניע את עצמי כלפי החברים וכלפי הבורא בצורה נכונה, אז מזה אני מרגיש שמחה. אבל עוד נלמד, יש כאן כמה הבחנות, אתה צודק.

שאלה: בשבוע הזה אנחנו קוראים הרבה מאמרי רב"ש וזה נותן לנו באמת הרבה שמחה, זה מאחד אותנו ללב אחד, ולקבל את כל מה שכותב הרב"ש. זה אומר לעשות מעשים נכונים בעשירייה?

כן. בטוח שזה משפיע עליכם ומעורר מעשים טובים. זאת אומרת, קשר יפה ונכון ביניכם. וכדאי להמשיך בזה, זה מעורר, זה צריך לעורר שמחה. שמחה ממעשה טוב, שאתם יום יום קוראים דברי רב"ש ומזה אתם מכוונים את הנשמה הפרטית של כל אחד וכל הנשמות בעשירייה, להיות יחד יותר ויותר קרובים לגילוי הבורא ביניכם.

שאלה: השמחה שעליה אנחנו מדברים זו תחושה מחוצה לי, או משהו שנולד בתוכי?

שמחה מגיעה מתוך האדם שנמצא ברצונות מכוונים נכון, למטרה נכונה במשהו כתוצאה מזה. זאת אומרת, כתוצאה מזה שאני נמצא בקשר עם המטרה, הקשר הזה מעורר בי הרגשת שמחה. זאת התוצאה.

שאלה: זאת תחושה של אור?

לא.

שאלה: או משהו שנמצא בי?

זו לא הרגשת האור, כי עדיין אין הזדהות עם הבורא ממש, שזה כבר מביא לנו הרגשת האור. אלה זו הרגשה שאנחנו איכשהו מכוונים, איכשהו מחוברים עימו, אבל עדיין לא הגענו לגילוי. כשאנחנו מגיעים לגילוי, שם זה כבר שמחה שמתגלה בצורה אחרת, יותר גדולה, יותר ממשית, עם כל ההבחנות שיצרנו.

שאלה: מה יש בשמחה שבלעדיה לא ניתן להתקדם בעבודה?

אם אני לא מרגיש שמחה, אני לא מכוון למטרה הנכונה. אני לא מכוון לבורא, אני לא מכוון לעשירייה. ולכן כל המאמצים שלי הם ממש נעלמים, הולכים לטמיון. השמחה היא תוצאה ממעשים טובים, שאני מכוון את עצמי למטרה הנכונה, לבורא ואני חייב בזה להרגיש שמחה.

שמחה זו בדיקה. זה כמו שאתה מכוון את עצמך לשמוע נגיד רדיו, או איזה משהו אחר, ועוד קצת יותר, עור קצת יותר, ועוד קצת יותר מרכז את הראייה, השמיעה שלך על משהו ואם אתה מכוון לזה בדיוק, אז אתה תופס את הדברים האלה בשמחה.

נגיד, אם אתה מתקשר לקבוצה וההתקשרות שלך לקבוצה היא מביאה לך הרגשת השמחה, סימן שאתה באמת מקושר לעשירייה.

שאלה: אתה אומר ששמחה זו מצווה. האם זה אומר שלגשת לעבודה ללא שמחה היא עבירה?

זאת לא עבירה ולא שמחה כל כך בשבילנו. זו פשוט הבחנה. הבחנה מאוד מאוד חשובה. אני חייב להגיע לקשר עם החברים, לקשר עם הבורא, וכמה שאני מתקשר אליהם יותר ויותר אז השמחה צריכה למלאות אותי יותר ויותר. זו תוצאה ממעשים טובים והבחנה לכיוון הנכון.

זה דבר מאוד מאוד חשוב, שהאבחון מאוד מאוד חשוב שאנחנו יכולים להשתמש בו כדי להיות מכוונים נכון בדרך. אם אני לא שמח הכיוון שלי עדיין לא בסדר. אני עדיין נמצא בשליטת הרצון לקבל שלי, אני עדיין נמצא בכיוון לא בדיוק נכון, שאני לא מאבחן בדיוק את המטרה, הקבוצה עדיין לא נראית לי כקבוצה רוחנית, כמקום רוחני וכן הלאה.

זאת אומרת, מאוד מאוד חשוב לי להיות מכוון כך למטרה הרוחנית שזה יביא לי שמחה של מצווה. מה זה שמחה של מצווה? שכדי להגיע אליה אני כל הזמן הולך בלרכוש תכונת ההשפעה. ואם אני מרגיש שאני עוד יותר ועוד יותר מתעלה מעל עצמי ורוצה להיות קשור בחברים, ולאבד את עצמי שם בכלל, לא להרגיש את עצמי אלא להרגיש שאני נמצא בתוכם, ולהרגיש רק אותם, כמו שרב"ש כותב ש"אין שום דבר חוץ מחברים", אם לזה אני כך מכוון את עצמי וזה מביא לי שמחה, אז הכיוון הוא נכון.

שאלה: את השמחה הזאת קל מאוד להרגיש אותה בעבודה בעשירייה כשאנחנו קוראים מרב"ש או נמצאים בשיעור היומי. האם אנחנו צריכים להוסיף איזו כוונה על השמחה? איזה מסך? איזו הכוונה או לתת לה לזרום דרכנו?

במידה שאני נכלל בעשירייה, לא חשוב איזו עשירייה, באיזו דרגה היא נמצאת, זאת אומרת, לא חשוב באיזו דרגה היא נמצאת, אם אני נכלל בה אני במשהו עוזב את האגו שלי, הרצון לקבל שלי ונכלל בה, כבר לפי המידה הזאת אני מתחיל להרגיש את הבורא ששורה בה.

זה עדיין לא ברור לי, לא מובן לי שזה ממש הבורא, אבל זה כבר מביא לי שמחה. זה חוק, החוק הרוחני. זהו הבחנה נכונה להיות מכוון למטרה. למטרה אגואיסטית או למטרה אלטרואיסטית. או על מנת לקבל או על מנת להשפיע. אבל תמיד זה מביא לי שמחה.

כמו שעבריין שמח שהוא מצא איזה מפתח ופותח בזה איזו כספת כדי לשדוד אותה, כך אני שמח בזה שאני מצאתי מפתח לפתוח את הלב שלי ולתת להיכנס לשם לכל האנושות, לכל העולם.

שאלה: המאבק עם האגואיזם שלי צריך לעורר בי שמחה, ואני הרי גם צריך לחלוק עם החברים ואני לא חולק, או עם מה אני חולק עם החברים? מה אני חולק? התחושות שלי שאני נאבק עם האגואיזם, ההצלחה שלי, מה אני מעביר?

יש הרבה מאוד הבחנות בדרך שלנו. העיקר שאתה מכוון לקשר עם הקבוצה ועם הבורא. סך הכול. זה שאתה נמצא במאבק כרגע או לא, אני בכלל לא ממליץ להיות במאבק. אני לא ממליץ להיות בלשבור את הרצון לקבל. לא. וגם בלשנוא את הרצון לקבל, תעזבו אותו. הוא יותר חזק מאתנו.

יותר טוב שאנחנו נתחבר בינינו ונשפיע זה לזה דברים טובים. חיבור, אהבה, חום, ב"איש את רעהו יעזורו". כך אנחנו נצא מהאגו שלנו. זה יותר טוב מאשר ללכת להילחם נגדו. הוא יותר חזק, יותר ערמומי, אין לנו כנגדו כוחות.

אנחנו צריכים ממש רק להתחבר בינינו ולבקש מהבורא שיתגלה בנו, ש"ה' יגמור בעדי מה שנקרא.". אני מתחיל את הפעולה שאני מתחבר עם החברים, ומזמין את הבורא, וההוא כבר גומר את הקרב הזה עם האגו, ולוקח אותנו ומעלה אותנו למדרגה הבאה למעלה מהאגו. וכך אנחנו ניצולים. וכך ממדרגה למדרגה כל פעם. זה מה שנקרא ש"עולים על כנפי נשרים."

שאלה: שאלה ראשונה, מהי הדרך הנכונה לבטא את הבחנת השמחה?

זה שאני באמת בלב ונפש נמצא עם החברים, ועם הבורא יחד, ואני רואה שכל העולם גם צריך להגיע לזה. דרך אגב, תראו באיזה מצב אנחנו נמצאים בכל העולם. עד כמה המצב הזה מיום ליום הוא מחמיר. עד כמה שהוא נעשה יותר ויותר בחוסר אונים.

ואנחנו צריכים לחשוב איך אנחנו מתעוררים, איך אנחנו משתדלים לבנות את עצמנו נכון בינינו ועם הבורא כדי להיות לכל העולם ממש כגלגל הצלה. והבורא רוצה שאנחנו כך נהיה. שאנחנו נהיה כקבוצת פורצים אליו, ואחרינו העולם.

אנחנו צריכים להיות בשמחה מתוך המעשים האלו, שאנחנו צריכים לקבל על עצמנו מתוך כל הכיוון הזה והמסר שאנחנו צריכים להביא לכל העולם. ואנחנו יחד עם זה צריכים להבין שהעולם לא צריך להמשיך לסבול. שבכל רגע ורגע שאנחנו עדיין לא מסוגלים למשוך את העולם אחרינו, זו הבעיה שלנו.

זאת אומרת שאנחנו בעצם בזה מאחרים. אם יש רע במציאות, אז אפילו הרע הקטן ביותר, מתוך אהבה שצריכה להיות מאתנו כלפי כל האנושות, אנחנו צריכים לבוא אליהם, ובכל המאמצים, בכל האפשרויות למשוך אותם, להציל אותם מכל המצב שהאנושות נמצאת. ולא לחכות עד שיהיה להם כל כך רע, שמאין ברירה הם יפנו ויבקשו.

זה לא יקרה כי הם לא רואים את האור בקצה המנהרה. ולכן אנחנו צריכים להשתדל לחשוב איך אנחנו מביאים להם אפשרות לשמוח באותו מצב הרע שנמצאים, מפני שאם אנחנו נכוון אותם למטרה הרוחנית, יוצא שאותה המטרה היא כבר תאיר עליהם, היא כבר תמשוך אותם. הכול תלוי בנו, בקיצור.

תלמיד: שאלה שנייה שלנו. איך אנחנו עורכים את מבחן השמחה הזו בקבוצה?

אתם יכולים לדבר על זה וכמה שיותר תדברו בבקשה, האם אתם נמצאים כולם בקבוצה בשמחה מתוך זה שאתם כולכם מתחברים בצורה שווה, לא שכֹל אחד יותר או פחות אלא עד כמה שאתם מרגישים שאתם ממש בצורה שווה. ואין בקבוצה מישהו שולט או מנהל או משהו אלא כולם לפי התור ש"ץ, גבאי והקבוצה ככה מחוברת שתמיד להתכלל בקבוצה כל אחד ואחד בודק כמה פעמים ביום להתכלל בקבוצה שהוא עושה את זה, זה מעורר בו שמחה.

שהתוצאה מהתכללות בקבוצה בהתקרבות לחברים מזה שאני מרגיש אותם כמו שבעל הסולם כותב באגרות שלו במיוחד, כשאני נזכר בחברים אז הרגליים שלי רוצות לרקוד והלב שמח, אז זה מביא שמחה. שמחה זה מצב פנימי של הכלי דאדם הראשון ובצורה שאנחנו מתחברים לכלי הזה מעוררים השפעתו אלינו אנחנו מרגישים את זה, משם באה שמחה, לכן זה נקרא "שמחה ממעשים טובים" מהחיבור.

שאלה: איך שמחה של מצווה קשורה לשחק את המשחק של המדרגה הבאה או שאולי השמחה הזאת לא קשורה למשחק אלא זו המציאות האמיתית?

להרגשת השמחה אתה יכול לחבר כל דבר ודבר, גם כשאתם משחקים במדרגה יותר עליונה בקבוצה, אמנם שאתם לא כל כך מחוברים אבל אתם משחקים בזה שאתם מחוברים, שאתם רוצים כל אחד תומך באחרים, כל אחד מבטל את עצמו כלפי אחרים. זאת אומרת כל הפעולות האלו ודאי שהם יכולים להיות יחד עם השמחה ואתם שמחים שאתם מסוגלים יחד לבצע אותם וכל אחד שמבצע אותם נותן דוגמה טובה לאחרים. סך הכול אין בזה חידוש רק אנחנו מדברים על זה היום כדרכנו לברר את כל הפרטים ברוחניות יום יום.

אז מה שאנחנו רוצים להסביר לעצמנו היום ששמחה זו הבחנה מאוד חשובה, קריטריון מאוד חשוב בכיוון שלי ברוחניות, ואם אני מכוון בדיוק למטרה נגיד, אני לא רואה איפה המטרה, אני נמצא נגיד כמו אוניה בים או מטוס באוויר, רחוק לא יודע איפה זה מהמטרה, אבל יש לו רדאר נגיד או משהו וכך הוא מכוון את עצמו למטרה.

וזה מה שקורה לנו שאם אני במעשים טובים שלי בחיבור עם אחרים, בהכנעה שלי כלפי החברים, בחיבור יחד עם כולם וכלפי כל העולם, תלוי כלפי איזו מטרה קרובה לנו או יותר רחוקה אנחנו מכוונים, אבל תמיד אם אני נמצא בחיבור ומהחיבור שאני נמצא במאמץ לחיבור אני נמצא בשמחה אז אני הולך בקו נכון לקראת המטרה.

שאלה: האם אנחנו משחקים כאשר אנחנו מראים לחברים את השמחה מהקשר בינינו?

כשאנחנו מראים לחברים שאנחנו שמחים אנחנו בעצם מעוררים אותם גם לזה. וחברים שלא מכוונים עדיין לאותו כיוון ולא יכולים להעריך את זה הם לא יכולים לשמוח, ודווקא להם זה קורה הפוך, הם מסתכלים עלינו וזה מעצבן אותם. זה דוחה אותם שאנחנו שמחים להתקדם בצורה נכונה למטרה הנכונה. אבל גם זה טוב כי אז הם מבינים שהם לא נמצאים באותו רגע בסדר הנכון כלפי המטרה.

תלמיד: רציתי לדייק, האם מצאתי מפתח מליבי כדי לתת לחבר ולעולם להיכנס או המפתח הוא מהלבבות של החברים?

אני לא כל כך רוצה להגיד שזה המפתח, אני לא רוצה להשתמש בהבחנות שלך כי הן עוד לא אמיתיות. אבל זה מהלב שלי, אני משתמש בהבחנות מהלב שלי, ועדיין לא קשור כל כך ללב של החברים כדי שנוכל יחד איתם בלב המשותף להתחיל לעבוד. זה השלב הבא.

שאלה: מהו הקשר בין יראה ושמחה בעבודה רוחנית?

הם תומכים זה בזה. עד כמה שאני נמצא ביראה אני יכול בזה להעלות את השמחה.

שאלה: אם אני רואה את מה שקורה בעולם ויחד עם זה מבין שאני צריך ללכת ולתת ולכוון ולומר ולכתוב, אני צריך לעשות את זה, אבל יחד עם זאת אני לא עושה את זה מסיבות שונות, האם גם מהמצב הזה עלי להגיע לשמחה?

אנחנו צריכים להעלות את עצמנו לשמחה ממעשים טובים, מזה שאני נלחם בעד החיבור, שמתוך זה שאני נלחם בעד החיבור, משיג אותו או אפילו עוד לא כל כך משיג אותו, אבל זה שאני נמצא במאמץ לחיבור, אני צריך להיות בשמחה.

שאלה: מה הוא כוחה של שמחה?

זה האור העליון שמאיר מתוך זה שאנחנו מכוונים נכון למטרה.

שאלה: האם שמחה היא תוצאה של המטרה הרוחנית, או יכולה להיות המוטיב להשגת הרוחניות?

לא. שמחה היא תוצאה ממעשים טובים. היא יכולה להיות גם ממעשים רעים אצל אגואיסטים, אבל אנחנו מדברים על אלו שרוצים להגיע לדבקות.

שאלה: בשימוש הקריטריון של השמחה נדמה שתמיד צריכה להיות גם שאלה, מה קורה ברגע הנוכחי? והשאלה איך למדוד נכון את מה שקורה ברגע הנוכחי ביחס לשמחה?

המדידה היא רק במידת הקשר בינינו כאיש אחד בלב אחד.

שאלה: נדמה לי שהשמחה היא כביטוי של גילוי הבורא. האם עלי להתאפק או לתת לשמחה הזו לפרוץ? האם זה נכון, אני לא יודע איך להתנהל כשאני חש בזה?

אנחנו צריכים להשתדל להמשיך באותה העבודה שמביאה לנו שמחה, ושמחה זה רק סימן שאנחנו מתקדמים נכון כלפי חיבור. זו לא סתם שמחה, זו שמחה שנובעת מזה שאנחנו הולכים לקראת החיבור, לקראת הביטול, לקראת הקשר עם הבורא. ולכן כמה שאנחנו משתדלים לפתח אותה יותר מתוך פיתוח הקשר שבינינו, מתוך הקשר שלנו עם הבורא, שמחה כתוצאה ולא השמחה עצמה, כתוצאה מפעולות החיבור, שאנחנו הולכים לתקן את הכלי של אדם הראשון, של כל הנשמות, של כל הנבראים יחד, מזה יש לנו שמחה. והשמחה צריכה להיות כמה שיותר חדה, מבוררת, ושהיא כוללת בתוכה את כל הנבראים, כל הכוחות, כל המקרים, הכול, שאת כולם אנחנו יכולים לחבר כמה שיותר עוד ועוד לאותו כיוון. שהם באים ממקור אחד ואנחנו מכוונים על ידי כל המקרים האלו לאותו מקור אחד, לבורא.

שאלה: כשאני קורא ציטוטים מהרב"ש אני מרגיש שיש שמחה, האם זה נכון להגיד שהשמחה היא ביטוי של האור שממלא את הכלי?

כן אבל זה לא אור שממלא את הכלי, זה אור מקיף.

שאלה: למה אהבה ושמחה נסתרות ולא גלויות ברוחניות?

לא גלויה ברוחניות? אתה לא נמצא ברוחניות לכן אתה אומר כך. הרוחניות מלאה בשמחה, באהבה, באור, בחום, בחיבור. איך אתה אומר כך, כאילו שאתה אומר עובדה. אהבה זה המילוי של הרוחניות. כשאנחנו אומרים "ואהבת" שזה החיבור החזק העוצמתי האמיתי, זה צריך להביא לנו שמחה.

שאלה: האם יכולה להיות שמחה שאינה מחזיקה את הכלי של האדם הראשון?

כן, שמחה הפוכה, שמחה ממעשים רעים. אם אני מממש את האגו שלי, אז גם מתוך מימוש האגו יש לי שמחה. יש שתי אפשרויות להיות בשמחה, או שאני מממש את הרצון לקבל שלי, או שאני ממש את הרצון להשפיע שלי. את הרצון לקבל שלי אני יכול לממש רק בדרגת העולם הזה ומזה יש לי שמחה, את זה אנחנו לא מקבלים בחשבון. אלא יש לנו התפתחות רוחנית, אנחנו רוצים להתקדם לקראת הבורא, לכן אנחנו צריכים להרגיש שמחה מזה שמבצעים פעולות השפעה, פעולות חיבור יותר נכון.

שאלה: האם שמחה היא גם השכר שלנו כדי שנתקדם בדרך?

לא. זה מתגלה כאילו כתוצאה, אבל זה לא שכר. כתוצאה. שמחה היא תוצאה ממעשים של חיבור.

שאלה: האם עלינו לשמוח מביטול, האם ביטול מביא שמחה?

כן, ודאי. ביטול שהוא בדרך למטרה הוא מביא שמחה. תנסו להרגיש את זה, תבטלו את עצמכם ותנסו להרגיש עד כמה זה מביא לכם שמחה או לא. אם אתם לא קשורים למטרה אז ביטול לא יביא לכם שמחה.

שאלה: איך אפשר להיות בשמחה כשכל העולם בכאוס וסבל?

כי אנחנו מבינים שככה זה מתגלה ממטרת הבריאה, שאי אפשר להגיע בלי ההבחנות הללו של סבל וכאוס לכל האנושות, אלא על ידן להגיע לאותה המטרה. ואנחנו יכולים במאמצים שלנו להמתיק בהרבה את הדרך, זה הכול תלוי ביציאה שלנו לקהל הרחב.

לכן בואו נתחבר כמה שיותר מהר לעשיריות, כי לא מתוך עשיריה אנחנו לא יכולים לצאת לקהל הרחב בפועל. אנחנו יכולים רק לפרסם להם כל מיני ידיעות, אבל להשפיע באמת לקהל הרחב אנחנו יכולים רק ממצב שאנחנו מחוברים בעשיריות. ואז מתוך עשיריות אנחנו מכוונים אליהם, איך לסדר מהם עשיריות יותר גדולות.

שאלה: האם שמחה יכולה לנבוע גם אם אתה עושה פחות מאמצים?

זו שמחה לא טובה, זו שמחה אגואיסטית.

שאלה: כמו כל העשיריות בכלי העולמי גם אנחנו נפגשים כמה פעמים במהלך היום, קוראים רב"ש או שומעים קטע מהשיעור. יש מפגשים כאלה שמסתיימים בשמחה, ויש כאלה שלא. זו יכולה להיות אינדיקציה בשבילנו לרמת החיבור שהגענו במפגש?

אסור לסיים מפגש אלא רק בשמחה בלבד.

תלמיד: אנחנו בדרך כלל נוהגים לסיים בשיר את המפגשים שלנו, ואנחנו שמים לב שזה בדרך כלל מעורר שמחה בעשירייה.

מתוך זה שזו פעולה קבוצתית.

תלמיד: זאת אומרת, אם אנחנו שמחים כעשירייה, זה תמיד סימן טוב לאיזושהי פעולת חיבור.

כן, ודאי.

תלמיד: אני זוכר שאחד החברים בעשירייה אמר שהיה לו מאוד מאוד קשה להתחבר למפגש עשירייה, אבל עכשיו הוא מרגיש שממש נעים לו לבוא, כיף לו עם החברים. לא בהכרח תמיד קושרים את זה לבורא או למטרה, אלא נפגשים ביחד וטוב לנו ביחד. איך להתייחס לזה?

להשתדל לקשור את זה למטרה, כי אחרת אתם נמצאים במושב לצים.

תלמיד: אם אנחנו לא מכניסים את הבורא זה תמיד מושב לצים, אפילו אם אנחנו מדברים על החיבור בינינו?

זה "מושב לצים", זו קבוצת פושעים, עבריינים, בטלנים. אבל לא קבוצה, לא עשירייה של מקובלים, שבונים ביניהם קשר כדי לקבל בתוך הקשר את הכוח העליון.

תלמיד: איך נזהרים מזה? איך מדייקים את זה?

צריכים כל הזמן להיות בהכנה לזה. מה זה, איך נזהרים? אתם נמצאים בזה כל הזמן או לא? חושבים לקראת זה או לא?

תלמיד: אני אסביר. כי זו מחשבה מאוד חמקמקה.

אל תסביר לי את הדברים האלה, אני אומר לך מה צריך לעשות. אני לא הולך כל יום לרפאות אתכם שוב ושוב. אתם כבר יודעים את כל הדברים ואין מה לשאול. יש לממש, זה הכול.

שאלה: אם אני רוצה לעורר את החברים שלי לשמחה, אם שמחה היא תוצאה ממעשים טובים, איך אני יכול לעורר בחברים שמחה?

קודם כל אתה צריך להראות להם ממה אתה נמצא בשמחה, שאתה נמצא בשמחה והשמחה היא בחיבור ואתה צריך לעורר בהם את החיבור, ולספר כמה שנעשה לך טוב כשאתה נזכר בחיבור, מרגיש את החיבור וכן הלאה. ככה זה. לשמח את החברים מתוך זה שאתה שמח.

תלמיד: כשדיברנו על משחק, אז דיברנו על זה שכל חבר צריך שישחקו כלפיו בצורה מאוד מאוד ספציפית, כל אחד לפי מי שהוא ומה שהוא. איך אני יודע מה באמת יעורר שמחה בלב החברים, בלב כל חבר וחבר שתביא לאיזו התעוררות כללית בתוך העשירייה?

אני לא יכול להגיד לך. אתה צריך פשוט בזה לעבוד ואז תרגיש, "אין חכם כבעל ניסיון".

שאלה: אנחנו קוראים שלוש פעמים ביום מאמרים רב"ש חצי שעה, ואני לא מרגיש שזה תורם לחיבור בינינו וזה די מייאש. האם יש משהו שאתה ממליץ לעשות?

אז תעשו פעמיים ביום רב"ש ופעם ביום דברו על החיבור, או שתחזרו על שיעור הבוקר. תעשו משהו שיעזור לכם לחזק את החיבור בעשירייה. אם מאמרי רב"ש לא מחזקים חיבור בעשירייה, סימן שאתם לא קוראים אותם יחד אלא כל אחד קורא, שומע את הקריין ולא קוראים יחד. אתם צריכים להיות מכוונים בהכנה ללב אחד. אתם צריכים להגיע עכשיו למפגש בעשירייה ועל ידי קריאת מאמר רב"ש אתם עוד יותר מתחברים בלב, ואתם תרגישו את החיבור הזה בלב, ומתוך זה תהיה לכם שמחה יותר ויותר גדולה במשך קריאת המאמר.

אתם צריכים לעבוד על זה, זה נקרא לאמץ את הלב.

שאלה: מה זה אומר המצב שמרגיש שמחה מהקשר לחברים, למטרה, אבל לא מצליח להראות את זה לחברים?

אתה חייב, את זה כותב רב"ש, אתה חייב להראות להם שאתה אפס כלפיהם. אתה חייב בעניין השמחה להביא להם שמחה שאתה יותר גדול מהם, זה אתה חייב, פשוט מאוד. איך לעשות? כמשחק, לא חשוב איך, אבל זה מה שאתה חייב להראות להם. שאין לך דבר יותר גדול, אין לך רגעים יותר גדולים מזה שאתה מתחבר איתם ונמצא יחד איתם. ועוד יותר מזה, אם אתם יכולים יחד לעשות איזה מפגש, סעודה, זה קשה, כי כולנו היום נמצאים בקשר וירטואלי, אבל אם יכולים קצת להתקרב זה לזה, זה עוד יותר טוב.

שאלה: האם שמחה מתעוררת כשיש לנו רצון להשפיע בקבוצה? האם אנחנו יכולים להגיע לשמחה מזה שהאגו לא יכול ליהנות מעבודת ההשפעה בקבוצה?

זה בדיוק מה שאנחנו רוצים. אנחנו רוצים להגיע לשמחה כזאת, שהיא נובעת מחיבור בינינו, מהשפעה זה לזה, ממעשים טובים. זה כמו שרב"ש כותב, שאני מרגיש שהחברים מחוברים וחושבים עלי, ואז יש לי שמחה מתוך זה, היא ממלאה את הלב שלי, הלב שלי ממש נמס מזה שאני מרגיש כמה שהם נמצאים בדאגה אלי. וגם אני ככה כלפיהם, כלפי כל אחד ואחד, רוצה להיות מחובר עם כולם כדי להמיס את הלב של כל אחד ואחד.

ואני רוצה שהם ירגישו את זה, ואני גם רוצה להרגיש את היחס שלהם אלי. וכך שאנחנו ממש עובדים שכל אחד נמצא בלב של חברו, וכולנו יחד בסופו של דבר מעורבבים עד כדי כך שיש לנו לב אחד לכולם. ואז מתגלה הבורא בלב הזה כמו בכלי.

תלמיד: אם אנחנו לא מצליחים להרגיש את העבודה בהשפעה, האם אנחנו גם צריכים לשמוח, לפחות מזה שאני לא מקבל מילוי לעצמי?

לפחות מזה שאתם פיזית, מכאנית כבר מתקדמים לזה גם להיות בשמחה. לעורר את השמחה בצורה מלאכותית ולהשתדל שהשמחה תבוא מבפנים, מתוך הקשר ביניכם.

שאלה: האם אני צריך להרגיש שמחה, או מספיק שאני פשוט משחק בזה בפני החברים?

רצוי שאני ארגיש בפועל שמחה שהיא תמלא אותי ממש עד כדי כך, שאין לי יותר אפשרות להכניס אותה, ממש ממלאה את הכול. אין לי לא שכל ולא רגש, ולא שום דבר משלי, אלא רק שמחה שאני מקבל מהקבוצה. כך צריך להיות, בצורה אמיתית. וזה תלוי רק בביטול שלי כלפיהם.

שאלה: גם אם אני לא מרגיש בשמחה אני צריך להשתדל לשחק אותה בתוכי או לא משנה מה אני מרגיש?

אתה חייב לשחק.

שאלה: האם יכולה להיות לנו שמחה כתוצאה מצד שמאל כשאנחנו ב"לא לשמה"?

שמחה שאנחנו ב"לא לשמה" כן יכולה להיות אבל לא מתוך שלילה אלא מתוך דבר חיובי, שאנחנו כבר נמצאים בדרך ל"לשמה" אמנם שעדיין ב"לא לשמה". שמחה זה תמיד ממצב הטוב, ממצב שאני מעריך אותו, מכבד אותו, מגיע לי.

שאלה: להמשיך מה שהחבר מהולנד אמר, כאילו צד שמאל, באמת מהי אותה שמחה שנוצרת מהמצב, "אין מצב יותר מאושר בעולם של אדם, שהוא מיואש מכוחותיו עצמו"? איך השמחה הזאת מגיעה?

זו שמחה שמגיעה מתוך זה שבמצב המיואש ביותר הוא נזכר שיש לו קשר עם הבורא ומתפרץ עליו כמקור יחידי שיכול להציל אותו, לעזור. או שזה מגיע מתוך זה שנמצא במאבק עם האגו שלו, או מתוך זה שמגיע במאבק לחפש כוחות השפעה כדי להתחבר לזולת או כדי לעזור לזולת, תלוי בדרגה שלו. אבל זו לא שמחה ממש של מצווה, אלא זו שמחה מזה שתפס את גלגל ההצלה.

שאלה: מהי הדרישה הנכונה לבורא, כדי לראות את החברים כל הזמן בשמחה?

הבקשה לבורא היא בזה שאנחנו רוצים להיות מחוברים כדי לבנות מהחיבור שלנו מקום נכון לגילוי שלו. שבגילוי שלו בנו הוא נהנה. ולכן אנחנו צריכים את החיבור, את הגילוי, את כל המאמץ שלנו. את המאמץ שלנו אנחנו בונים רק כדי לתת לו מקום. אם אנחנו עושים את זה רק לצורך זה אז יש לנו שמחה מהמאמץ וכיוון למטרה.

שאלה: יש תחושה שהשמחה כתוצאה ממעשים טובים היא סוג של שכר. האם יש פגם כלשהו בזה שזה שכר, ואיך אני צריך להתייחס לזה?

אני מתייחס לשמחה כמו להבחנה בדרך, מדידה בדרך. שאם אני שמח מזה שאני נמצא יחד עם החברים אז באמת זו שמחה ממעשה טוב, שאנחנו מחוברים, מתחברים. והבורא רוצה לעזור לנו בחיבור שלנו ולכן הוא מוסיף לזה הארה משלו, וההארה הזאת היא שמחה. שמחה היא באה כהארה ממרום, ולכן אנחנו מאוד שמחים שהבורא הוא שמח איתנו.

קריין: יש שני קטעים שציינת, עוד לפני המסמך אני אתחיל בקטע ראשון, מאגרת ח' של הרב"ש:

"ואחר שכבר השגתי את הלבוש של אהבה, תיכף מתחילים לזרוח בי ניצוצי אהבה, והלב מתחיל להתגעגע ולהתאחד בחבריי, ונדמה לי שעיניי רואות את חבריי, וכמו כן אוזניי שומעות את קולם, פי מדבר איתם, הידיים מחבקות, והרגליים רוקדות באהבה ובשמחה יחד עימם במעגל, ואני יוצא מגבולי הגשמיים ואני שוכח שיש מרחק רב ביני לבין חבריי, והקרקע השטוחה של כמה פרסאות לא תבדיל בינינו, וכאילו חבריי עומדים בתוך ליבי ורואים את כל מה שמתרחש שמה, ואני מתחיל להתבייש ממעשי הפעוטים נגד חבריי, ואני פשוט יוצא מכלים הגשמיים, שמתדמה לעיניי שאין שום מציאות בעולם, רק אני וחבריי. ואחר כך גם "האני" מתבטל ונבלע ונכלל בחבריי, עד שאני עומד ומכריז שאין שום מציאות בעולם - רק החברים."

(הרב"ש, אגרת ח')

קריין: הקטע השני מתוך אגרת מ' של רב"ש:

"ובו בזמן שמתחילים להרגיש את אהבת חברו, תיכף מתעוררת בו בחינת שמחה ותענוג. כי זה כלל: עם דבר חידוש משתעשעים. כי זה שחברו אוהבו זה דבר חדש אצלו, כי תמיד הוא יודע שרק הוא לבדו דואג עבור שלומו וטובתו, אבל ברגע שמגלה שחברו דואג עבורו זה מעורר בו שמחה שאין לשערה, וכבר אינו יכול לדאוג עבור עצמו, משום שהאדם יכול לתת יגיעה רק במקום שמרגיש תענוג, וכיון שמתחיל להרגיש תענוג בזה שדואג עבור חברו, ממילא אין לו מקום לחשוב עבור פרטיות."

(הרב"ש. אגרת מ')

כן. זה מאוד חשוב אם הקבוצה יכולה להראות עד כמה שהיא דואגת לכל אחד ואחד. זה מאוד מחמם את הלב של כל חבר וחבר, שמרגיש שהחברים שלו חושבים עליו.

שאלה: את הקטע הזה מאגרת ח' של הרב"ש, אנחנו קוראים ברגעים הכי מרגשים, במפגשים בינינו, בכנסים. מה המצב הזה שרב"ש מתאר, שאדם מתמוסס בחברים?

כי אין לו, הוא מאבד על ידי השפעת החברים, על ידי חיבור איתם, את ההרגשה הפרטית שלו, שהוא קיים. אלא מרגיש את עצמו כבר קיים בתוך החברים, מרגיש רק את כולם יחד, כמו שכתוב "כאיש אחד בלב אחד". ובזה הוא מגיע למצב ומתחיל להרגיש את הכלי הרוחני, שאין שם כל אחד ואחד מעשירייה, אלא כל העשירייה הופכת להיות לאדם.

בפעם הראשונה הם מגיעים להרגשת היחידה הרוחנית, העשירייה היא כמו אחד ברוחניות, ואז הם כבר מרגישים קיימים ברוחניות. ומה שהם מרגישים בתוך העשירייה, זו כבר הרגשת העולם הרוחני, האור העליון שמחזיק אותם יחד, מחבר אותם יחד, וגם במשהו ממלא אותם.

תלמיד: איך הוא מגיע למצב הזה, זה בתפילה לחברים?

ממש בתוך החברים, מתוך המאמץ לחבר את כולם יחד. תנסו, הכול נמצא ממש מולנו כדבר הראשון שאנחנו צריכים להשיג.

תלמיד: בקטע הזה של הרב"ש יש ממש שלבים שהוא מתאר, בהתחלה ה"אני" מתבטל ואחר כך גם אין את ה"אני" אלא רק החברים.

אתה תרגיש את זה. כשתתחיל לממש את זה, תרגיש שזה נמצא לפניך. בחכמת הקבלה כמה שתקרא, ואתה יודע, קראת כבר כל כך הרבה, והכול נעלם. אבל כשאתה מתחיל לממש את זה, אז אתה מגלה, שזה מה שצריך לעשות בדרך.

שאלה: האם הארה של האור המקיף מרחוק נותנת לנו משהו לצפות אליו והופכת למקור של שמחה במצב של ירידה או של שפלות?

כן. אתה צודק, גם לזה יש מקום.

קריין: אנחנו קוראים מתוך מסמך בנושא "שמחה" קטעים נבחרים מן המקורות. קטע מספר 1 מתוך "זוהר לעם".

"השכינה אינה שורה, אלא במקום שלם, ולא במקום חסר, ולא במקום פגום, ולא במקום עצב, אלא במקום נכון, במקום שמחה."

("זוהר לעם". "ויחי", מאמר "ויחי יעקב", סעיף 116)

זאת אומרת, שאנחנו צריכים להיות בשמחה, כדי לגלות את הבורא ששורה בנו, מצד אחד. מצד שני, אנחנו צריכים להיות בחיסרון, כדי לגלות את הבורא שישרה בינינו. איך השמחה באה יחד עם החיסרון? מפני שהחיסרון הוא לקבלת האורח, ויש שמחה מפני שאני הולך לקבל את האורח, ודווקא לכן זה הולך יחד.

אז איך אנחנו מגלים שמחה מזה שאנחנו מחוברים והולכים לקבל את הבורא בתוכנו, וזה הולך יחד עם חיסרון גדול, שהוא יתגלה בנו? איך אנחנו כך מתחברים?

"השכינה אינה שורה, אלא במקום שלם" איך יכול להיות מקום שלם, אם חסר שם בורא? ממה צריכה להיות שמחה, מזה שאני ריק? השמחה היא מזה, שאני הולך לקבל את הבורא בכוח השפעה, באמונה, באור חוזר שלי, ולכן זה שאני נמצא בחיסרון אליו, זה לא פגם אלא ההיפך, זה מעלה אותי לקראתו, וככול שיש לי חיסרון אליו, זה חיסרון טוב, שלא מבדיל בינינו, אלא מקרב אותי אליו.

קריין: ציטוט מספר 2 מתוך "שמעתי".

"הנה השמחה היא בחינת "מראה" ממעשים טובים: אם המעשים הם של קדושה, אז מתגלה על ידי זה שמחה. אבל צריכים לדעת, שיש גם כן בחינת קליפה. ובכדי לדעת, אם זה קדושה, הבירור הוא ב"דעת", שבקדושה יש דעת, מה שאין כן בס"א אין דעת, כי "אל אחר אסתרס ולא עביד פירי [אל אחר נסתרס ואינו עושה פירות]". לכן, כשמגיע לו שמחה, הוא צריך לעיין בדברי תורה, בכדי שיתגלה לו דעת התורה.

עוד צריכים לדעת, שהשמחה הוא בחינת הארה עליונה, שמתגלה על ידי מ"ן, שהוא מעשים טובים. והשם ית' דן את האדם "באשר הוא שם". דהיינו, שאם האדם מקבל על עצמו עול מלכות שמים לנצחיות, תיכף על זה שורה הארה עליונה, שהיא גם כן בחינת נצחיות. ואפילו שגלוי וידוע לפניו, שתיכף יפול האדם ממדרגתו, מכל מקום דן אותו "באשר הוא שם". היינו, אם אדם החליט עכשיו בדעתו, שמקבל עליו עול מלכות שמים לנצחיות, נבחן זה לשלימות."

(בעל הסולם. "שמעתי". נ"ח. "השמחה היא בחינת "מראה" ממעשים טובים")

שאלה: מה הכוונה שבקדושה יש דעת ובסטרא אחרא אין דעת?

כתוצאה מזה שאם יש לך כלי על מנת להשפיע, מתגלה שם דעת, דעת העליון. אתה מעלה את עצמך מדרגה לדרגה על ידי חיבור עם האחרים, וכך אתה מתקרב יותר ויותר ומתחבר לכלי דאדם הראשון. לכן בקדושה, בחיבור כזה, בתיקונים כאלה, יש לך תמיד דעת.

מה שאינו כן בסטרא אחרא, שם אין דעת, כי אתה רוצה כל פעם להגדיל את עצמך, ואז כל פעם אתה יוצא בריקנות. עד שהריקנות הזאת, בדרך הפוכה, ארוכה, בכל זאת מביאה אותך ללימוד כזה, ואתה מבין שאין ברירה, אני חייב להתכופף ולהכניע את עצמי לחיבור.

שאלה: איך להבחין נכון ברצונות של החברים כדי להתחבר איתם ולעורר שמחה?

אם אתה לא קרוב אליהם, אתה לא תרגיש את הרצונות שלהם. ואם אתה קרוב אליהם, אתה תרגיש. אז תעשה כל מה שאפשר כדי להיות קרוב אליהם.

שאלה: מה העבודה או מה הכוונה "כשמגיע לו שמחה, הוא צריך לעיין בדברי תורה, בכדי שיתגלה לו דעת התורה."?

כי השמחה היא סך הכול הכנה, מתוך זה שעשית פעולה נכונה. ומה אחר כך, איך להוסיף לשמחה הזאת השגה, חיבור ממשי עם המדרגה היותר עליונה? אז אתה צריך לעיין בדברי תורה כדי לדעת מה אתה עושה עם כל הכלים, הכוחות שרכשת ועכשיו יש לך אפשרות לעבוד איתם נכון בהתחברות.

שמחה זו כביכול הארה עליונה, היא כמו אור מקיף שנמצא בך. ומתוך זה, איך אתה מגיע להשגה? כי זו רק הארה, ואתה צריך כאן לעשות מאמץ על ידי שמחה, כדי להגיע למימוש. זו עוד עבודה, אבל כל פעם השמחה היא כמנוף שמעלה אותך לפעולת חיבור יותר עליונה.

שאלה: איך בתוך השמחה אני יכול להרגיש שלא קיים שום דבר חוץ מחבריי?

תשתדל, אתה תגיע על ידי מאמצים כאלו שבהם אתם מתחברים כמה פעמים ביום ולומדים ומדברים וקוראים, ואתה שומע שאי אפשר להגיע למטרה הרוחנית, אלא אך רק מתוך החיבור ביניכם, כי במטרה הרוחנית הבורא מתגלה רק בתוך החיבור ביניכם, שאתם מתקשרים ביניכם ממש ככלי אחד, "כאיש אחד בלב אחד". ומתוך זה, אתם מגלים מצב שבו הבורא מתגלה.

אז אין ברירה, אתם חייבים להגיע לזה, ולכן לדבר כל הזמן סביב זה ולעורר שמחה מזה שאנחנו נמצאים בעבודה הזאת. וכל אחד ואחד מעורר את האחרים וכך אתם מעוררים את הבורא שמוסיף לשמחה שלכם את האור שלו, את העוצמה שלו, עד שזה מתגלה לכלי רוחני. וזה כלי אחר ממה שגילו המקובלים במשך הדורות, כי אנחנו שייכים לדור האחרון. לכן מצד אחד, זה לא פשוט לנו, קשה יותר לגלות את הכלי הזה, כי הוא כלי מעין גמר התיקון. אפילו הכלי הקטן שאנחנו מגלים היום, כבר בכל זאת מחובר בצורה כזאת, ככלי של גמר התיקון. ולכן אנחנו צריכים בהתאם לזה לעבוד על זה יותר ויותר קשה. אבל בזה אנחנו נכנסים למצבים של התיקון הכללי של כל האנושות, של כל העולם הזה שמעלים אותו, ומתחילים לקשור אותו לעולם העליון.

שאלה: השמחה תגיע בתנאי שהעשירייה צריכה להיות במשהו מתוקנת בגלל שהיא בהסתרה?

כן. שמחה צריכה להיות מזה שאנחנו עשירייה. אומנם יכולה להיות שישייה, לא חשוב כמה אנחנו, אבל אם אנחנו יחד, זה נקרא "עשר". אפילו שניים. כתוב "מיעוט הרבים שניים" שאם אנחנו כך מתחברים יחד בינינו, זה כבר נחשב לקבוצה, אפילו שניים, אבל זה קשה מאוד. יותר מחמישה זה כבר בטוח עשירייה. לכן אנחנו רוצים שיהיו על המסך לפחות חמישה נוכחים מכל קבוצה. אם כמות כזאת של אנשים מתבטלת זה אל זה, הם כבר מתחילים להיות קשורים למערכת אדם הראשון.

שאלה: האם השמחה שלי צריכה להיות התוצאה או הסיבה לשמחה שבחברים?

גם זה וגם זה. אני צריך לעורר שמחה בכל החברים בהתפעלות שלי מהקבוצה שבתוכה אנחנו עומדים לגלות את הבורא. ואני צריך להרגיש כתוצאה מהתעוררות החברים, מהעשירייה כולה, עד כמה היא משפיעה עליי ונותנת לי את אור החיים, מילוי החיים, רוח החיים.

שאלה: בקטע שקראנו כתוב, "ובכדי לדעת, אם זה קדושה, הבירור הוא ב"דעת", שבקדושה יש דעת, מה שאין כן בס"א אין דעת,". זה אומר שאנחנו יכולים לבדוק אם אנחנו נמצאים בשמחה הנכונה על ידי זה שיש לנו איזה הבחנות רוחניות יחד עם השמחה? רק לפי זה לדעת אם זו באמת שמחה נכונה?

לא רק זה, אבל דרך זה אנחנו נדע. דרך חיבור ושמחה אנחנו מגיעים להבחנות חדשות.

תלמיד: איך אדם יכול להבדיל בין סוגי השמחה, כי יש לנו כל מיני סוגים של שמחות ועוד לא הגענו אולי לשמחה הרוחנית. איך חבר יכול לדעת שהוא נמצא בשמחה הנכונה, באמת בדרך הנכונה, שהשמחה הזאת מתעוררת במקום הנכון?

אני לא יודע, קודם כל יש לי חיים רגילים, משפחה, עבודה ועוד. וחוץ מזה יש לי קבוצה. אז זה שאני נמצא בקבוצה ומרגיש חיבור איתם, מזה אני מתמלא בשמחה, בביטחון, בהתעוררות מתוך התכללות. ומתוך זה אני קובע את ההתפתחות הרוחנית שלי. ובתוך הקבוצה אני מברר את הדברים. אני מבין שאם אני מתקדם נכון, אני צריך להרגיש כל פעם כשאני נמצא בין החברים שמחה. פשוט זו הרגשה שבלב, היא מגיעה מתוך זה שאנחנו בקשר בינינו במשהו תואמים לאור העליון, להתפתחות, להשפעה הדדית. אני לא הייתי מקושר איתם אם לא הייתה המטרה הרוחנית. המטרה הרוחנית מחייבת אותנו להיות יחד.

זאת אומרת אנחנו כבר מתעלים מעל האגו שלנו, של כל אחד ואחד, ואני בחרתי בחברים האלה כמו שכותב רב"ש "והחברים בחרו בי", מפני שדווקא בחיבור בינינו אנחנו מגיעים למטרה הרוחנית ואז יוצא שכדאי לנו כך להתקדם.

תלמיד: רב"ש ממליץ תמיד להוסיף לחברים מצב רוח מרומם?

נכון.

תלמיד: יש קשר בין מצב הרוח שאנחנו מוסיפים לבין השמחה, או שאלה שני דברים שונים?

אני לא כל כך מבדיל ביניהם כדברים שונים. יכול להיות מצב רוח מרומם שלא מביא ממש שמחה, אבל הוא מוסיף כוח חיבור, כוח אהבה, כוחות אחרים. כי שמחה היא כבר [כתוצאה] ממה שאנחנו עושים בעצמנו מלמטה ומגיעים מזה להשראה מלמעלה. זה העניין של השמחה. שמחה היא תוצאה ממעשים טובים שמגיעה מהבורא על הנבראים כדי לעודד אותם כדי להחזיק אותם ולחבר אותם, כדי לתת להם כוח נוסף להתגבר על הרצון לקבל.

לאט לאט זה יתגלה יותר כי זה לאורך כל הדרך. אבל מה שאני רוצה עכשיו, בשיעור הזה במיוחד, הוא בכל זאת לכוון אתכם לדבר חשוב שזאת ההבחנה, זה כיול, אני מכייל את עצמי למטרה בתנאי שאני, הקבוצה והבורא מחוברים יחד בעיניי למטרה ושכתוצאה מזה אני מרגיש שמחה.

שאלה: האם השמחה הזאת יכולה להיות מנוגדת להרגשת הבושה שהבריאה מרגישה את עצמה כמקבלת? והאם ישנו איזה גבול לכמה הרגשה צריכה להיות בבושה וכמה בשמחה? שהנברא מרגיש שהוא מקבל והניגוד לכך זה שהוא נותן את הרגשת השמחה כמתחיל להשפיע?

יכול להיות קשר. כי הבושה היא תוצאה מהרגשת הרצון לקבל והשמחה היא התוצאה מהתכללות ברצון להשפיע. כן, יכול להיות.

תלמיד: איך זה מורגש בקבוצה בעבודה?

אני לא יכול להגיד את זה. תעבוד על זה ותרגיש. אי אפשר למדוד את זה. תנסה. הכול בא לתוך האדם מתוך המאמצים שלו.

קריין: ציטוט 3 מתוך הרב"ש.

"האדם צריך לשמוח בזה שיש לו חסרון על רוחניות, מה שאם כן שאר אנשים, אין להם בכלל שום ענין עם רוחניות. וכשהאדם מחשיב את דבר זה, אף על פי שאין זה דבר חשוב אצלו, והאדם כן מחשיב זה, והוא משתדל לתת תודה לה' על זה, זה גורם לו שיקבל חשיבות על רוחניות, ומזה האדם יכול להיות בשמחה, וע"י זה האדם יכול לזכות לדביקות, מטעם כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, "כי ברוך מתדבק בברוך", היינו זה שהאדם בשמחה ונותן תודה לה', שאז האדם מרגיש, שהוא מרגיש, שה' ברך אותו בזה שנתן לו להרגיש קצת משהו קדושה, אז "ברוך מתדבק בברוך", וע"י השלימות הזו האדם יכול לבוא לדביקות אמיתי."

(הרב"ש. מאמר 17 "מהו, כי אני הכבדתי את ליבו, בעבודה" 1991)

שאלה: האם להיות בשמחה גורם לקנאה בקבוצה?

זו יכולה להיות קנאה, זו יכולה להיות אפילו דחייה, תלוי באיזה מצב אדם נמצא, אדם פרטי. אם אני רואה שמחה בעשירייה, יכול להיות שאני פתאום מתעורר אליהם באיזו תביעה, למה הם שמחים, מאיפה הם שמחים. הבורא מעביר כל אחד ואחד מאיתנו דרך כל מיני הבחנות. כמו שאנחנו רואים בתלמידי רבי שמעון שרצו להרוג זה את זה, איזו שמחה שם יכולה להיות? אז את המצבים האלה אנחנו עוברים.

אבל העיקר, שאנחנו משתדלים בכל מקום להגיע לחיבור כזה שזה מעורר בנו שמחה. ואז אותם המצבים של ניתוק, שנאה, קנאה, תאווה, כבוד, כל הדברים השליליים שמתגלים בכל אחד ואחד, אנחנו מוסיפים אותם כחומר דלק למדורה שלנו, שכולה כולה מחממת אותנו ומביאה לנו את אש האהבה בליבנו. צריכים לעבוד על זה. אבל צריכים להבין שתמיד הדברים השליליים הם באים כדי שאנחנו נעשה מהם מדורת אהבה.

שאלה: שאלה לגבי הודיה. כמו שכתוב כאן, בהתחלה הייתה הודיה. יש לי הרגשה שלהודיה לא יכולה להיות שמחה.

זה נכון. אבל זה ברור לנו שלהודות לבורא על כל מה שהוא עשה לנו זה תחילת הקשר עימו. אין כאן מה להוסיף, זה באמת כך.

באמת יכול להיות שאנחנו צריכים לקחת את זה כנושא, הודיה, ולראות איך אנחנו מגיעים לזה, איך אנחנו מארגנים את ההודיה, איך אנחנו מביאים את עצמנו לזה, על מה להודות, להודות לבד או להודות בקבוצה. אנחנו נעבוד על זה. אתה צודק.

שאלה: במצב שהוא לא שמחה או הפוך משמחה, איך אפשר להשתמש באמצעים של העולם הזה להתחיל להפוך את המצב? כי אני זוכר סיפורים שלך על רב"ש שהתחיל לרקוד בחדר או על מקובל ששילם לכליזמרים שינגנו לו. איך מתחילים את התהליך הזה?

מזה שמשלמים לכליזמרים. שאתה מחפש כל מיני אמצעים. אבל לך יש עשירייה, וזה כאשר אין לך כלום חוץ מזה, אז אתה מחפש הבחנות חיצוניות כשאתה לא יכול להתחבר נגיד עם העשירייה. אבל אם יש לך עשירייה ואתם מתחברים כמה פעמים ביום, אתה חייב בכוח להביא את עצמך אליהם, אתה צריך אולי להכין להם איזה מאמר או משהו, אתה צריך להשתדל לקחת על עצמך כל מיני מטלות של העשירייה, וכך להתקדם. תתחיל לשרת אותם, ואתה תראה כמה במקום המאמצים שלך אתה מקבל מהם כוחות.

קריין: ציטוט מספר 4.

"הזהר הקדוש שואל, הלא כתיב "קרוב ה' לנשברי לב". העובד ה', היינו מי שכוונתו בעל מנת להשפיע, צריך להיות בשמחה בזה, שמשמש את המלך. ואם אין לו שמחה בזמן העבודה הזאת, סימן שחסר לו בהערכת גדלות המלך. לכן אם רואה שאין לו שמחה, אז צריך לתקן, היינו שיחשוב בגדלות המלך. ואם מכל מקום הוא לא מרגיש, יש לו להתפלל לה', שה' יפתח עיניו וליבו, שירגיש את גדלות ה'.

וכאן מתפתחות ב' הבחינות:

א. בזה שאין לו הרגשת גדלות המלך צריך להצטער.

ב. צריך להיות בשמחה בזה שכל הצער מהחסרונות על רוחניות, ולא כמו שאר אנשים, שכל חסרונות, שמהם מצטערים, הם רק על על מנת לקבל.

וצריך לדעת, מי הוא שנתן לו לאדם את הידיעה הזאת, שצריך להצטער על רוחניות. ומזה הוא צריך להיות שמח, שה' שלח לו מחשבות של חסרון רוחני, שזה בעצמו נקרא ישועת ה'. ולכן הוא צריך לשמוח."

(הרב"ש. 42. "עבדו ה' בשמחה")

אפילו במצבים שלנו שאנחנו לא מרוצים בהם מההתקדמות ומהכול, בכל זאת מאיפה באים המצבים האלו? הכול בא מהבורא, מאין עוד מלבדו, ולכן כבר מזה אני שמח. אפילו מקשר שאני דרכו מקבל כל מיני שאלות, חסרונות, אני מקבל אותם מהבורא? כבר מזה יש לי שמחה, מזה שמעורר אותי על ידי כל מיני מצבים לא נעימים. הוא לא נותן לי להישאר ברוגע.

מה עושה הבורא עם כל המציאות, עם כל בני אדם שבעולם? הוא נותן להם להיות רגועים כלפי רוחניות. זאת אומרת שורה עליהם איזשהו אור מאוד מאוד קטן רוחני, שהם כאילו נרדמים כלפיו, הוא מרדים אותם. ואז יש להם למטה מהרמה הזאת התעניינות רק בגשמיות, רק בגופים, ברצונות דומם, צומח וחי. דרגת המדבר, דרגת האדם, היא מתמלאת עם האור העליון הקטן ביותר שמרדימה בהם את החיסרון הזה להיות אדם, להתחיל להיות אדם, להיכנס לרוחניות. ואז בדרגות דומם, צומח וחי הם נמצאים וזהו.

אדם שאין לו מנוחה, הוא רוצה להגיע לגילוי הרוחניות, לגילוי הבורא וכן הלאה, זה נקרא שבו הבורא כבר מתחיל לעורר אותו יותר ויותר, וכבר מזה צריכה להיות בו שמחה.

(סוף השיעור)

---

1. " אורייתא, ישראל וקוב"ה, חד הוא" (זוהר עם פירוש הסולם, אחרי מות, אות רצ"ט)↩