שיעור הקבלה היומי15 מאי 2019(בוקר)
שיעור בוקר 15.05.19 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
הכנה לכנס "קבלה לעם" העולמי בצפון אמריקה,
שיעור 6: חיים בגדלות הבורא
קריין: שיעור מס' 6, הנושא שלו זה "חיים בגדלות הבורא".
קטע 1 מתוך "שמעתי" ד', "מהי סיבת הכבדות שאדם מרגיש בביטול ה' בעבודה", אומר "בעל הסולם":
"עיקר עבודת האדם היא רק, לבוא לידי הרגשת מציאות ה', היינו שירגיש את מציאות ה', ש"מלא כל הארץ כבודו". וזה יהיה כל עבודתו, היינו שכל המרץ שהוא נותן בעבודה, היא בכדי להגיע לזה, ולא לשום דברים אחרים. ולא יתבלבל שהוא צריך להשיג משהו, אלא רק דבר אחד חסר להאדם, היינו בחינת אמונה בה', ולא לחשוב על שום דבר, כלומר, שכל השכר שהוא רוצה תמורת עבודתו, צריך שיהיה שיזכה לאמונת ה'."
(בעל הסולם. שמעתי. ד. "מהי סיבת הכבידות שהאדם מרגיש בביטול לה' בעבודה")
רק את הרגשת גדלות הבורא שנקראת "אמונת ה'" אנחנו צריכים, זה מכסה את הכל, זה מביא פתרון לכל דבר, לכל מצב. פשוט ככה, את זה נעשה. אין איזה בעיות, הקשות ביותר, המסובכות ביותר, שהרגשת גדלות הבורא לא מכסה אותן ולא משאירה אותן ממש כאפס.
שאלה: מה לגבי צער השכינה או צרת הציבור?
זה מחוצה לך. צער השכינה או צער הציבור זה שאתה רוצה מראש לכסות את הכלים שעוד חסרים מגדלות הבורא. בצער השכינה חסר מילוי שהבורא ימלא, שגדלות הבורא תמלא את זה. צער הציבור אותו דבר. זאת אומרת הם כלים שלא שאתה מצטער בצורה אישית ואז אתה מזמין את גדלות הבורא, אלה כלים חיצוניים, קבוצתיים נגיד, או כלליים, שמתגלה בהם חוסר בגדלות הבורא. אתה עובד גם על זה.
תלמיד: לכסות את זה, זאת אומרת שגדלות הבורא שמגיעה היא מכסה וכבר לא מרגישים שיש צער של השכינה?
אם אתה נכלל עם הקבוצה, אם אתה נכלל עם הציבור, אתה מתחיל לקבל את הכלים האלו, אז הם מתעוררים.
תלמיד: וזה למרות שאני עדיין רואה שיש פער בין גילוי הבורא לביני.
יש פערים מפני שאתה צריך קודם לדאוג לעשירייה ואחר כך לציבור הרחב. ואתה מגלה שחסרה לך, חסרה לעשירייה וחסרה לקהל הרחב, לכל האנושות, הכרת גדלות הבורא. חוץ מזה שום דבר, רק זה בהדרגה.
קריין: קטע 2 מתוך מאמר של הרב"ש, "מהו "לחם רע עין", בעבודה"
"כל עבודה שלנו בתו"מ, היא בכדי שנצא מגלות של הרצון לקבל לעצמו. כלומר, שאנו צריכים לכוון בעת שאנו עוסקים בתו"מ, שהשכר שלנו יהיה, שע"י זה נזכה לצאת מגלות והשעבוד של הרצון לקבל לעצמו, ונוכל לעבוד הכל בעל מנת, שיצמח מזה נחת רוח להבורא, ושכר אחר אין אנו דורשים עבור העבודה בתו"מ. היינו, שאנו רוצים לזכות, להרגיש בעת שאנו עוסקים בתו"מ, שאנחנו משמשים למלך גדול וחשוב, ושתהיה בנו בזה אהבת ה', מזה שאנו מרגישים את רוממותו יתברך. אבל כל הנאה שלנו תהיה מזה, שאנחנו משמשים את הבורא, זה יהיה השכר שלנו, ולא שהוא יתן לנו איזו תמורה עבור העבודה. אלא שנרגיש, כי העבודה בעצמה היא השכר, ואין שום שכר יותר גדול בעולם, מזה שזוכים לשמש את הקב"ה."
(רב"ש - ב'. מאמר 13 "מהו "לחם רע עין" בעבודה" 1989)
אנחנו צריכים להשתדל בכל הפעולות שלנו, בקבוצה, בלימוד, בהפצה, במה שלא יהיה, לא חשוב, במיוחד זה בפעולות שהן שייכות להפצה, לימוד, חיי הקבוצה, שכל תנועה שאני עושה אני עושה כדי לגלות את גדלות הבורא. זה מה שהוא אומר. "שנצא מגלות של הרצון לקבל לעצמו. כלומר, שאנו צריכים לכוון בעת שאנו עוסקים בתו"מ, שהשכר שלנו יהיה, שע"י זה נזכה לצאת מגלות והשעבוד של הרצון לקבל לעצמו, ונוכל לעבוד הכל בעל מנת, שיצמח מזה נחת רוח להבורא", ההרגשה הזאת חייבת כל הזמן להיות אצלנו כתפילה. לא מרגישים? מתפללים שיהיה ככה.
קריין: קטע 3 מתוך רב"ש ג', "עיקר מה שחסר לנו".
"עיקר מה שחסר לנו, שמסיבה זאת אין לנו חמרי דלק לעבודה, הוא שחסר לנו חשיבות המטרה, שפירושו שאין אנו יודעים איך להעריך את השרות שלנו, שנדע למי אנו משפיעים. וכן חסר לנו את הידיעה של גדלות ה', שנדע עד כמה אנו מאושרים בזה שיש לנו הזכיה לשמש את המלך, כי אין לנו כלום שנוכל להבין את גדלותו. וזה נקרא בלשון הזהר הקדוש, שכינתא בעפרא, היינו שענין להשפיע אליו יתברך הוא חשוב לנו כמו עפר. וממילא אין לנו חמרי דלק לעבודה, כי בלי תענוג אין כח לעבודה. אלא במקום שמאיר אהבה עצמית, אז הגוף מקבל חיות מזה, אבל בעבודה דלהשפיע, אין הגוף מרגיש בזה טעם של תענוג, וממילא הוא מוכרח להיות "רובץ תחת משאו"."
(רב"ש - ג'. מאמר 24 "עיקר מה שחסר לנו")
שאלה: מה זה "רובץ תחת משאו"?
יש עניין של החמור שהוא מסובב את הרחיים ויחד עם זה שר. חמור שר, ככה הולך בסיבוב וכל הזמן שר, טוב לו. ויש כזה שמכניס את הפרצוף שלו לתוך האבוס וככה הוא עושה. ויש שהוא הולך וכל הזמן בוכה, יש ויש. החמור שהוא החמור הנכון הוא כל הזמן הולך ושר. למה שר? כי עד כמה שהוא מרגיש שהפעולות שלו הן נבזות, הן בעצמן לא שוות כלום, הוא מבין את הפעולות האלו עד כמה שאין בהן שום דבר, אבל הבורא רוצה שהוא על פני הפעולות האלה, דווקא הפשוטות האלו וכאלו אפס, ממש מתוכן מביא את עצמו לכזאת דרגה, הכי גבוהה, אז הוא שמח. זה נקרא ש"משרה שכינתו על עצים ואבנים".
תלמיד: אני גר בסביבה של "חמורים" כאלה, זה בסדר.
כעובד הסתדרות?
תלמיד: לא. כל בוקר אני רואה אותם הולכים לבית כנסת, והם שכנים שלי והם כל כך שמחים. אני כל הזמן בדיכאון והם כל הזמן שמחים. למה כשאני לומד קבלה אני כל פעם חוטף מכות והם כל הזמן שמחים. אני שואל "מה נשמע?", "מאושרים, תעזוב את הקבלה אתה כל הזמן חוטף מכות, אתה לא רואה שהבורא מתאכזר אלייך בגלל שאתה עוסק בקבלה". אתה יכול להסביר לי מה קורה פה?
זאת אומרת מזה שאתה רואה את החברים שלך שנפרדת מהם והתחלת ללמוד חכמת הקבלה והם נשארו אנשים דתיים רגילים, כמוך, עם כיפה סרוגה, פשוטים כאלה, אז יש כאן כמה דברים. קודם כל טוב מאוד שיש לאנשים הרגילים ממה לשמוח, כי זה שהם נמצאים בעולם הזה ושמחים, הם לא מקללים את הבורא, דווקא לא, הם אומרים "ברוך ה'". שמעת את זה מהם.
תלמיד: כל הזמן.
הם מברכים את הבורא כל הזמן ומתפללים עליו ונמצאים במצב רוח יחסית טוב, זאת אומרת אנחנו רואים שבצורה כזאת שאנשים קיימים זה טוב להם. רק ישנם כאלו שהבורא משך אותם בפינצטה, כמוך, כדי לצער אותם. ככה זה, רוצה, הוא נהנה מזה שאתה בוכה. אתה היית כמוהם, שמח כל הזמן, ועכשיו לא. זהו. זה נקרא "מוסיף דעת, מוסיף מכאוב". ואז, כשהוסיפו לך דעת אתה לא יכול כבר להיות שמח, כי זה לא שהם עליזים כמו ילד קטן, שמחים וזהו, אלא אדם מבוגר הוא בדרך כלל לא סתם צוחק, צריכה להיות איזו סיבה מוצדקת.
לכן אתה שקיבלת מהבורא קצת יותר שכל ורגש, לא רק גשמיים אלא רוחניים, יש לך חיסרון אליהם, אז אתה נמצא בחיסרון ולכן מאיפה תהיה לך עכשיו שמחה. זאת אומרת עכשיו אתה צריך רק להבין שלהתקדם אתה יכול רק אם אתה נמצא בחיסרון. האם כשיש לך חיסרון אתה צריך לבכות או לשמוח? אם החיסרון הזה כדי לקדם אותי למשהו, אז אומנם עוד לא הגעתי למשהו הזה אבל אני שמח מפני שזה מקדם אותי ואני כאדם גדול, מטרתי, חכם, כי "החכם רואה את הנולד", אז אני רואה מה יכול להיוולד מזה ואז אני שמח. רק לא שמח כמוהם מזה ש"ברוך ה' יום יום עובר", וזהו, אלא אני שמח מזה שיש לי אפשרות מיום ליום להגיע ליתר דבקות בבורא, להתחבר אליו, באיזו צורה להתקשר, להבין יותר, להרגיש יותר, בזה אני משמח אותו.
יש שמחה שאנחנו שמחים מהילדים הקטנים, איך שהם צוחקים, תינוק שנולד לא עושה שום דבר, רק שוכב וזורק ידיים ורגליים וזהו, אנחנו שמחים שמסתכלים עליו, "איזה חמוד". אבל אם ילד גדול בן עשר יעשה ככה, אתה תחשוב שהוא מפגר, חס ושלום. אז על זה כתוב "מה לעשות עם ילידם שהזקינו". כמו שלימדו אותם בגיל עשר, בבר מצווה, כך הם כל הזמן מקיימים את זה ושמחים. חס ושלום אני לא צוחק על אף אחד, זה הבורא מסדר את הדברים האלה לא אני, אלא צריכים בכל זאת להבין מה ההבדל בין זה שהם מתקיימים ככה לבין איך שאתה מתקיים. כי לך נתנו חיסרון כדי להתקדם ואתה צריך לממש את החיסרון הזה. כל העניין הוא שאתה לא שומע. אני מסביר לך איך אתה צריך לממש אותו ואז להגיע למצב שהוא באמת טוב, באמת נעלה, ואתה יושב ובוכה. "כסיל יושב בחיבוק ידיים אוכל בשרו"1.
תלמיד: אם כך אני רוצה שבאמת נעשה את ההבחנה הזאת, בעל הסולם במשפט הקודם אומר לך לעשות תורה ומצוות "כל סטירה שהתגברותו עליה נעשה שער" אז מה ההבדל בינינו? כי יכול אותו אחד מאושר במה שהוא עושה, לקום כל בוקר.
הוא קם כי כתוב. אני הייתי וגם אתה היית, אנחנו יודעים מה זה. חצי מהאנשים כאן שהיו בחינוך הדתי יודעים מה זה, אבל לא יכולנו להישאר באותה הרמה. התעוררה איזו נקודה שבלב ודרשה מאיתנו קצת יותר. ואתה לא יכול להתנגד כי זה החיסרון שלך. הבורא עשה את זה ככה. ואז אתה מגיע למצב שאתה רוצה לברר מהי מהות החיים, מטרת החיים. אתה אומר, "לא, אם אני קם בבוקר והולך לשחרית, הולך לאכול והולך לעבודה, חוזר למעריב והולך לישון, זה לא מספיק לי. אני רוצה לדעת בשביל מה ולמה ואיך".
תלמיד: מה ההבדל בין תורה ומצוות שאנחנו עושים לבין תורה ומצוות שהם עושים?
אתה רוצה לגלות את השורש לבריאה, אתה רוצה לגלות את שורש הבריאה, אתה רוצה לגלות את הא-לוקות. אתה רוצה לדעת, אתה רוצה לאחוז, להכיר, להבין, אתה רוצה להגיע לדרגתו, זה משהו אחר לגמרי. והם קיבלו ספר שכתוב "תעשה כך, תעשה כך, תעשה כך", כמו מתכון.
תלמיד: בגלל שאני עוסק במה שעכשיו אמרתי אני יותר עצוב?
לא, זה שאתה עצוב זה אתה אשם.
תלמיד: לא. כל מיני מצבים כאלה לא נעימים כמו שדיברנו על חושך ועוד.
נותנים לך כאלו מצבים כדי שאתה תעלה מעליהם, ואתה יושב כ"כסיל יושב בחיבוק ידיים ואוכל בשרו" אתה לא עושה. הידיים מחובקות. זהו.
תלמיד: אחד שעוסק בחכמת הקבלה יום יום מקבל יותר חושך מאותם אנשים שלא עושים, זאת אומרת שהם מאושרים במה שהם עושים? בגלל שאנחנו לומדים קבלה אנחנו מקבלים יותר חושך, זו הכוונה?
ודאי שאנחנו מקבלים חושך.
תלמיד: למה?
כדי להתקדם.
תלמיד: למה?
כי "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו"2, כדי שהוא יעבוד עמו וימלא את היצר הזה, את הרצון הזה. איך אחרת? כל הזמן אם אדם גדל אז הוא גדל, לכן "מה לעשות עם ילדים שהזקינו" שהם נשארו ילדים רק הזקינו. אלא אנשים שהם גדלים, הם גדלים לפי השכל שלהם, הרגש שלהם, הדרישה שלהם, מהותית. לא שהאדם רוצה יותר כסף, יותר כבוד משנה לשנה, הוא רוצה דברים יותר נעלים.
תלמיד: לפי מה שאתה אומר לי כשאנחנו מקבלים חושך, כל פעם שאנחנו רואים חושך כמו שפתחנו את הבוקר, בעצם בזה הבורא מקדם אותנו.
כן. ודאי.
תלמיד: זאת אומרת שאני מתקדם בחושך.
כן.
תלמיד: למה?
כי כולם ככה. תיכנס לבית חולים, תגיד לאיזו מנקה שאתה חולה, היא אומרת לך, אין שום בעיה ופותרת לך את הבעיה. היא רק לא יכולה לרשום מרשם, אבל היא תספר לך על הכול, הכול ברור מה שצריך לעשות וזהו. אם תדבר עם פרופסור גדול הוא יגיד לך, "לא, יש ספקות, יכול להיות שכן, יכול להיות שלא". זאת אומרת, "כל הגדול" נקרא שיש לו ספקות יותר גדולים, שאלות, הוא לא יודע בדיוק. זאת אומרת יש לו חסרונות שהוא צריך למלאות אותם וכך להתקדם, וכשמתקדם יש לו עוד יותר. כך אנחנו מגיעים למהות החיים, לגילוי. זה חדש?
אתה יודע שיושבים איזה פנסיונרים ומדברים על אלה שיושבים בכנסת שלא יודעים מה לעשות, תיכנס לכנסת ותראה איזה ויכוחים ואיזה פעולות הם עושים. אני לא מדבר על המאבק המלוכלך ביניהם, אבל זה לא פשוט, כל הדברים הם לא כל כך [פשוטים].
אבל אנחנו מקבלים חסרונות כדי לענות עליהם בגדלות הבורא. החברים שלך לא זקוקים לגדלות הבורא, כמו שהיה אתמול כך גם היום. כמו שאמרו להם בילדות כך גם עכשיו. ובאמת כשאתה מסתכל עליהם אתה רואה איזה חיים יפים וטובים יש להם, הם לא זקוקים לכלום. הם מגיעים הביתה, בשבת יש להם קידוש, ועוד כל מיני דברים, חמין, מנוחה, איזה חיים. נכון. רק מה? זה כמו אותו חמור שמסובב את הרחיים.
תלמיד: אני מאוד מתרגש לקראת הכנס, אני מרגיש ממש כוח ופוטנציאל והזדמנות.
זה כנס מיוחד כי אנחנו התחלנו שלב של ממש חיבור בינינו וגילוי נקודת המעבר, ואני מקווה מאוד שהכנס הזה, אני רואה אותו ככנס אחד, שהכנס הזה בסך הכול ייתן לנו דחף לחיבור בינינו. זה העיקר. לא שיהיה יותר ידע, יותר שכל, יותר בירורים, יכול להיות שיהיו כאלו גם, כי בכל זאת כמות האנשים משפיעה על זה, אבל על ידי המאמץ בחיבור אנחנו יכולים להשיג כאן הרגשה פנימית על מה מדובר בכלל.
תלמיד: בהמשך לדברים שלך, אני מאוד רוצה שבמהלך הכנס כולו אני אהיה כל הזמן בבקשה, בדאגה, בתפילה לחברים. אם לא בזה אז ברצון להיות בתוך זה. להיות מכוון לזה כל הזמן, כך אני רוצה להיות. האם אתה יכול לתת איזה טיפ, איזו עצה איך לעשות את זה עד כמה שאפשר בצורה מוצלחת?
אני בליבי כל הזמן חושב ומאוד רוצה שכולנו נהיה מחוברים לגוף אחד, ממש כמו עיסה, ממש כמו חתיכת בצק מוכן, ולתנור כבר לא אנחנו מכניסים אותו. אני רוצה שכך נהיה מחוברים. ללא שום צורה, ללא שום דבר, אבל כולנו כך יחד כבצק מוכן לאפיה. זה מה שאני מאוד רוצה ובדרך כלל כשאני מעביר כאלה כנסים זה מה שאני חושב כשאני מסתכל על הקהל. נשתדל לחשוב על זה. לא צריכים הרבה לכתוב, אולי קצת לדבר, תנסו, כי אתם יכולים כחברה.
בקיצור, אנחנו צריכים להשתדל כך לראות את עצמנו. אלה שאתה מכניס לכנס, דרום אמריקאים, צפון אמריקאים, אירופאים, אסיאתים למיניהם, ודאי שישראל ורוסיה ואפריקה וכולם, תעשה מהם משהו שהופך להיות אחד. זה מה שאנחנו צריכים ואז ודאי נצליח. אנחנו כבר עשינו הרבה פעולות הכנה, אנחנו יכולים כבר ממש לעבור לצד השני של המחסום.
שאלה: אני רוצה לבקש ממך שתשלח מידי פעם לקבוצה, לחברים, מסרונים במהלך השבועיים כשלא תהייה כאן. זה טוב, זה מאד מחזק. לפעמים בנסיעות אתה שולח הודעה מוקלטת או כתובה דרך החברים, זה עוזר.
בסדר. נעשה את זה.
תלמיד: אני מרגיש הכי הרבה שמחה כשאני בוכה לבורא על הסבל שלי, כי זה בא ממנו ויש לי השתוקקות לתת לו.
זה שבא לך לבכות, זה בא ממנו?
תלמיד: הכול בא ממנו והוא נותן לי חיסרון, והוא נותן לנו בעיות, כדי שאנחנו נחזור אליו ונתפלל, או שהוא נותן חיסרון כדי לתת לנו את תכונת השפעה. אבל לפעמים אני מרגיש שאתה לא מאשר את הדמעות שלי ואני לא יודע מה לעשות, כי אני רוצה להשתמש ברגישות שאני מקבל כלפי תפילה לחברים.
תגיד לי, אני חייב לענות על השאלות שלך?
תלמיד: אין לי תשובה.
אם יש לך בורא, מה אתה רוצה ממני? אם יש לך בורא ואתה יכול לשאול אותו, למה אתה חושב שיש כאן מישהו שיכול לעזור לך, במקום הבורא לענות לך? כשאני עונה לך, אני כאילו חותך את הקשר שלך לבורא, כבר אין לך חיסרון אליו.
תלמיד: יש בי הודיה שאתה עוזר לי לעשות צורה נכונה לכלי.
למה אני צריך לעשות את זה?
תלמיד: לא יודע, למה אתה מקבל אותי כתלמיד שלך?
תלמיד זה לא כדי לעזור לך, תלמיד זה כדי ללמד אותך. ללמד אותך איך שאתה תפנה לבורא ותיצור עימו קשר, ואז הקשר הזה יעזור לך לכל החיים. רק בזה אני צריך לעזור. רק שאתה תדע איך להתקשר לבורא. לכן כתוב כאן, עשירייה וגדלות הבורא. שאתה תדרוש דרך העשירייה, מהעשירייה, וגם תיתן בחזרה לעשירייה, וזה הכול.
תלמיד: האם זה לא נכון להשתמש ברצון לקבל לעצמי, לקצור את הכוח מהרצון, כדי להשתמש בזה למלא תפילה בשביל החברים?
כן, תעשה. אבל מה אני שייך לזה? תעשה, עם החברים אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה.
תלמיד: לפעמים אני מרגיש שאתה לא מאשר את הצורה שבה אני נותן את החיסרון שלי לך ולחברים ולבורא, ואני רוצה לתת בצורה שאתה רוצה ללמד אותי.
אחרי כל הבירורים, אם אפשר כך להגיד, אני אגיד לך רק דבר אחד, רק עם החברים אתה יכול לברר את הדברים. לא תקבל ממני שום דבר, אפילו שתשמע הסברים אלף פעם, לא חשוב כמה שנים, רק עם החברים בתוך הקשר ביניכם, בקבוצה, שם אתה תמצא את כל התשובות על מה שאתה רוצה, רק מתוך המעשה שלך בתוך הקבוצה.
תלמיד: אתה עומד בינינו ובין הבורא, אנחנו לא בחרנו בזה.
ביניכם, כשאתם מחוברים יחד ולבורא. כשאתם מחוברים.
תלמיד: וזה דרך החיסרון?
כן.
שאלה: בחיים שלנו אנחנו מרגישים שאנחנו חייבים לעשות החלטות, אפילו שזה לא אמיתי. כשמרגישים כך, איך צריכים לעשות החלטה נכונה במשהו?
החלטה נכונה במשהו צריכים לעשות פשוט. כל מה שאני מחליט חייב להיות מכוון לבורא שהוא יעזור לי להתקדם לגדלות שלו, להכיר את הגדלות שלו. הגדלות שלו היא נותנת לי כוח וגם הבנה איך אני יכול לעשות דברים נכון, לממש, לחשוב, להרגיש. זה נקרא "באורך נראה אור".
תלמיד: לא הבנתי, כי אין בורא בהשגה שלי.
בזה אני לא יכול לטפל. אתה צריך דרך הקבוצה לבקש גדלות הבורא, נקודה. אל תחשוב שאני מזלזל בך ולא רוצה, אין לי יותר מה להגיד. רק גדלות הבורא, תנסה איכשהו להמחיש, אם הוא היה מגולה איך החיים שלך היו משתנים, תנסה. כשאנחנו מבקשים גדלות הבורא אנחנו מבקשים כוח, כוח להיות למעלה מהרצון לקבל שלנו, לא יותר מזה. אני לא רוצה להבין אותו, אני לא רוצה להכיר אותו, אני לא רוצה אפילו להרגיש אותו, שום דבר לא רוצה ממנו, רק דבר אחד, תן לי כוח להיות למעלה מהרצון שלי. לעשות משהו, פעולות השפעה, כמוך, זה הכול. זאת אומרת אתה שם ואני כאן רק תן לי אפשרות להיות כאן כמו שאתה שם.
תלמיד: אפשר לעשות החלטה לא נכונה בחיים שלך? יש דבר כזה?
אני לא יודע, אני לא פילוסוף.
תלמיד: אני לא שואל מכיוון הפילוסופיה.
אני לא יודע, אני מצטער. מה שאנחנו לומדים, תלמד כל שיעור עוד פעם, עוד פעם, תעבור בבית, כמה שתוכל לקבל ותתקדם.
שאלה: על פני מה מתגלה גדלות הבורא?
גדלות הבורא מתגלה על פני הקושיות. שאני דורש ממנו שתתגלה גדלות הבורא מפני שמתוך זה יהיה לי כוח ללכת למעלה מהדעת, למעלה מהשכל שלי, למעלה מהרגש שלי, למעלה מהאגו שלי. על פני זה מתגלה גדלות הבורא. במה זה מתגלה? זה מתגלה ככוח שאני יכול להשתמש בו כדי להיות למעלה, הפוך ממה שאני.
שאלה: אם אני מקבל מהבורא תענוג ברצון לקבל האם כחלק מההתקדמות יכול להיות שאברח מהתענוג כי אני לא מסוגל להתמודד איתו ולכסות אותו בגדלות הבורא או שתמיד יש לי יכולת לקבל כיסוי לרצון?
אני בכלל לא חושב על הרצון, אני לא מתחשב עם הרצון, אני מתחשב עימו רק מפני שהוא מעורר אותי לגדלות הבורא, שבלי גדלות הבורא אני לא יכול להיות למעלה מהרצון. לכן אני צריך את זה, לא יותר מזה.
שאלה: אם אני בקטנות והגדלות זה רק תוספת, אני צריך להישאר בקטנות?
אנחנו עוד לא יודעים, עוד לא למדנו את זה. כשנהיה בקטנות ותהיה לנו הזדמנות לגדלות אז אנחנו נדון. גדלות חייבת להיות על חשבון הזולת, גדלות זה נקרא שאני מצרף אלי אח"פ ואז אני ממלא את האח"פ כדי להשפיע לזולת, לכן גדלות זה רק תוספת והעיקר זה קטנות, עיקר המדרגה.
תלמיד: ואם אני בחושך אני צריך ליהנות מזה שאני בחושך, מכך שיש לי הזדמנות לעבוד?
ברוחניות אנחנו לא מדברים על הנאה, אנחנו מדברים לשם מי, לשם מה היא ההנאה. ההנאה שלי היא מזה שאני עושה נחת רוח לבורא, ברוחניות החשבון הוא רק לבורא, כמו שבגשמיות החשבון הוא רק אלי.
תלמיד: אם אני בחושך?
אני בחושך, אז מה?
תלמיד: זו הזדמנות.
זה הזדמנות למה?
תלמיד: לעבוד.
כן.
תלמיד: למה אני צריך להוסיף גדלות? זה כאילו שאני רוצה לברוח מהחושך. אני לא רוצה לברוח מהחושך, אבל אני מרגיש שאם אני מוסיף גדלות זה כאילו שאני רוצה לברוח.
לא, אני אומר לך שגדלות זה לא על החשבון שלך, גדלות זה שאתה משפיע לאחרים, רק לצורך זה ברוחניות ישנה גדלות.
תלמיד: מה הטעות שלי פה?
שאתה חושב שגדלות זה שאני מקבל עוד מיליון. אתה לא מקבל, אתה מקבל מיליון כדי למסור אותו. דרך האח"פ שלך אתה מקבל כדי למסור, זה נקרא גדלות. ולכן עיקר המדרגה זה הקטנות וכל הזמן צריכים לשמור על הקטנות.
תלמיד: מה אני צריך לעשות בחושך?
למה זה חושך?
תלמיד: כי אנחנו מדברים על החושך.
קטנות זה חושך?
תלמיד: לא. אני שואל מה אני צריך לעשות בחושך? לא הבנתי כלום היום.
אני לא מבין, הבלבול שלך היא מקצה לקצה.
תלמיד: זה לא בלבול, כל השיעור אנחנו מדברים על החושך, מה אני צריך לעשות בחושך?
בחושך אני צריך רק גדלות הבורא שתאיר לי.
תלמיד: מה זו גדלות הבורא שאני צריך להוסיף בחושך?
הרגשה שאני שייך, שאני קשור לעליון.
תלמיד: מצד התלמידים, מה ייחשב כהשפעה? המורה ברור, הוא מלמד, הוא מעביר אנרגיה, כוח לתלמידים. מה מצד התלמידים? מה ייחשב כהשפעה?
אני עושה הכול כדי שכולנו נהיה מחוברים. מחיבור פשוט, אנשים באים, משקיעים בזה זמן, כסף, כוחות, מההשתתפות שלהם הפשוטה יש הרבה תועלת. כמה אנשים יש לך בעולם שמוכנים לזה? וכאן אנשים אפילו משלמים, לוקחים ימי חופש על חשבון עצמם, על חשבון המשפחה. זו הקרבה מאד גדולה. הכול מושקע בעל מנת להשפיע בכל זאת, אמנם שהם לא כל כך מבינים, ואין להם בדיקה לבדוק את הכוונות שלהם, דווקא בגלל שהכוונות עדיין לא כל כך נקיות. אבל זה לא חשוב.
תלמיד: אז מה, ההשתתפות שלי בכנס זה נקרא השפעה?
ההשתתפות של כל אחד בכנס זו השפעה. כן. והקרבה. וממש זה קורבן. אני מאוד מחשיב.
שאלה: את גדלות הבורא אני תמיד צריך לראות כמקום עבודה או מתישהו אני אהיה בעודף גדלות בורא? גדלות הבורא אני צריך לראות את זה כמשהו שאני צריך להשיג כל דקה ודקה?
לא צריך שום דבר חוץ מגדלות הבורא שעוזר לי לעשות פעולות השפעה.
תלמיד: אבל אני צריך כל פעם לראות את זה כמקום שאני צריך לעשות כל פעם מאמץ כדי להשיג את זה?
וודאי. כי כל רגע ורגע יש בירורים חדשים ואני צריך גדלות הבורא מחדש.
שאלה: האם אפשר להגיד שהחיים הגשמיים הם בתוך הרצונות והחיים הרוחניים בכוונות?
כן, אפשר כך להגיד אומנם שזה מעורב, אבל כן.
תלמיד: אבל ההתעסקות היא בכוונות.
כן.
שאלה: מה באמת מרוויחים אנשים שבאים לכנס פיזי? אם הם לא החליטו עדיין להגיע פיזי לכנס.
אנשים שהם באים פיזית ויחד יושבים ועושים כנס זה בעיקר הסדנאות, בעיקר זה חיבור, אין שם כל כך שאלות מסובכות, לא באים לכנס כדי ללמוד, כדי לברר את הדברים, באים כדי לצבור כוח בחיבור, כי על ידי כוח החיבור אחר כך באה ההבנה, ההרגשה ופתיחת הכלים הנפשיים. הלב והמוח נפתח לפי החיבור שבכנס. לכן זה כל כך חשוב. ולכן אנשים שהם אפילו לא בעניינים כל כך כדאי שיבואו, יהיה להם מתוך זה, מתוך ההתכללות עם האחרים, תהיה להם קצת פתיחה. ממש פתיחה, הם ירגישו תוספת מוחין.
שאלה: יש לנו הודעה ובקשה לתמיכה. בקזחסטן במהלך הכנס במוסקבה נתחבר או ליין בלילה, וביום באלמטה תהייה פעולת הפצה גדולה, לראשונה שמונה ארגונים שעוסקים בהשכלה עושים אירוע משותף ונתנו לנו להעביר הכשרה. כל מה שנותר זה כמה שעות לחברים לישון בין אירוע לאירוע.
בלילות הם יהיו מחוברים לכנס וביום יש להם אירוע הפצה גדול עם שמונה ארגונים.
הם יוכלו כך להחזיק, זה לא קשה? אני לא מבין. כנראה שהם מבינים מה שהם עושים. אני לא יודע. אני לא הייתי עושה את זה, הייתי נותן לאנשים לנוח, אחרת איזה כנס זה יהיה, כולם יהיו בתרדמה?
שאלה: למה לי גדלות?
אנחנו לא שואלים למה לי ברוחניות. ברוחניות אין כאלה שאלות, "לי". יש שאלות, למי. אז אם בורא שם כמטרה שלו הרצויה בעיניו שזה גמר תיקון כללי טוטלי לכולם, אז אני מקבל את זה כמטרה האישית שלי ואליה אני עובד.
שאלה: רצינו להודיע לחברים בכלי העולמי על עמוד של כנסי מראה.
יש מפה ראשונה של כל כנסי המראה בזמן כנס דרום אמריקה, כל סימן זה כל כנס מראה שדיווחו עליו, ואם אתה לוחץ על הסימן אז אתה רואה את השם של העיר ופרטי קשר.
יופי.
תלמיד: וגם מפה תחתונה של כל כנסי מראה בזמן כנס צפון אמריקה. לכל מי שלא דיווח על הכנס מראה שלו יש טופס למטה בדף שאפשר לרשום אותו.
תלמיד: יש לנו כמעט 600 נרשמים, למעלה מ-14 מדינות, המלון הוא סולד אאוט, אבל ארגנו הכנות עם מלון צמוד וכל המידע נמצא באתר. כמו כן אנחנו מאמינים שבהתבסס על המידע שקיבלנו, שאם כל החברים בצפון אמריקה יירשמו לכנס נוכל להגיע ל 700, אנחנו נלחמים וממשיכים במאבק על כל חבר, כדי שכל אחד יהיה בכנס הזה.
יש מקרים שבהן נשים נשארות עם הילדים כדי שהגברים ייסעו. אנחנו יודעים שהחברים חוצים את כל המדינה לכל אורכה, לוקחים חברים איתם בדרך, נוסעים יחד שעות על גבי שעות. יש לנו כל כך הרבה חיסרון שהצטבר, שבטוח שהכנס הזה הולך להיות משהו חסר תקדים, מיוחד, פיצוץ. אז תוודאו שאתם שם.
תלמיד: יש לנו כמעט את כל הקבוצה מפלורידה שמגיעה, מעל 15 חברים, גברים, נשים שמגיעים כולם לכנס. יש לנו חברים שעבדו בצוותי התוכן, שעבדו בהכנת השיעורים, שעבדו בצוות ההתעוררות, בביטחון, בלהקה, בטכנולוגיה, הכנת האתר. החברים שנוסעים יחד, שטסים יחד. השיקולים הכספיים הונחו הצידה והחברים עושים הכול כדי להגיע. הם יהיו בארוחות, בתכניות הילדים, כל חבר שמגיע הולך לקבל תפקידים. יש לנו חבר שהתחייב לנסוע לחתונה אבל הוא מגיע לכנס רק בשביל יום אחד לפני שהוא צריך לחזור, זה המאמץ שהוא עושה.
יש כאן התרגשות ענקית שאנחנו מרגישים אותה מאוד חזק, שזו ממש הרגשה של כנס אחד בין דרום אמריקה לצפון אמריקה. יהיה לנו גם כנס מראה באורלנדו לדרום אמריקה ולאחר מכן ניסע לניו ג'רזי. אנחנו מצפים לראותכם, להכניס את הבורא לתוך העבודה שלנו, להרגיש את החיבור, לגלות את החיסרון. לא יכול להיות שום דבר יותר יפה מזה. תודה רבה לחברים, זה הולך להיות ענק.
אז מחר כבר בשיעור אתם תהיו לבד, אנחנו טסים עכשיו, מהערב 12 שעות לניו יורק, 12 שעות בניו יורק, ו-6 שעות מניו יורק למקסיקו. ושם עוד מחכים עד הערב כדי לתת שיעור בוקר שיהיה כאן. אז כנראה שיומיים אנחנו לא נהיה בשיעור. שימו לב אחד לשני, לא תתנו לאף אחד ליפול.
תלמיד: אני רק רוצה לספר לכם שגם טורונטו משתתפת במהלך שני הכנסים. יהיה לנו כנס מראה ענק במקסיקו ואנחנו כולנו מוכנים לנסוע באוטובוס הרוחני שלנו לניו ג'רזי. אני אישית התמזל מזלי ואני חלק מכל מחלקה בהכנה, בכנס אני יכול להגיד בביטחון גדול שאין אף חבר שיש לו סיבה לדאוג לגבי איך הוא הולך להתקיים, לפעול, לחיות את הכנס הזה. לכולם יש רק מטרה אחת, היא הכלי שאנחנו מכינים יחד, האם העולם הזה יתמלא בגדלות הבורא, זאת הדאגה היחידה. זה ממש מורגש.
כל הפגישות של כל העשיריות, השיחות היומיות שלנו, הכול מכוון לזה. אני ממש מתרגש, אף פעם לא הייתה הכנה כזאת. זה מרגיש כאילו ההכנה הזאת באמת מיוחדת, באמת מביאה אותנו לייצב את הדרך הזאת. אז לחיים חברים, אני מאושר מהכנס הזה.
לחיים.
זה המון שעות נסיעה מטורונטו לניו ג'רזי, זה ממש מעשה לא פשוט.
אז העיקר לעבוד על החיבור ואז אתם תראו כמה שזה ייתן לנו דחף קדימה. תשמרו כל אחד על השני, ונתראה.
(סוף השיעור)