שיעור הקבלה היומי3 פבר׳ 2021(בוקר)
שיעור בנושא "גדלות הבורא בעשירייה" (הכנה לכנס 2021)
3 פבר׳ 2021
שיעור בוקר 03.02.2021 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
הכנה לכנס - מגלים חיים בעשירייה
שיעור 2 - "גדלות העשירייה", קטעים נבחרים מהמקורות
קריין: נושא השיעור - הכנה לכנס "מגלים חיים בעשירייה", שיעור שני בנושא "גדלות הבורא בעשירייה", נקרא קטעים נבחרים מהמקורות.
גדלות הבורא בעשירייה. קודם כל בכלל איפה הוא, מי הוא, איך אנחנו מגלים אותו. האם לגלות את הבורא או את הגדלות שלו. למה דווקא בעשירייה. למה זה חשוב לנו. למה בזה אנחנו אומרים שמשיגים את מטרת הבריאה, מטרת החיים, מטרת הקיום שלנו. למה המטרה הזאת היא מחייבת אותנו לעשות כל כך הרבה פעולות, היא מחויבת על כולם ועלינו כולנו. אלו שאלות שאנחנו מגלים אותן כמעט יום יום, אפילו כמה פעמים ביום. אלו שאלות שאנחנו נתקלים בהן כשאנחנו לא מרגישים צורך בבורא, צורך בגדלות הבורא. אין לנו שום נטייה טבעית לזה, ולמה הבורא עשה לנו דווקא כך שאותו לא נרצה. כל הדברים האחרים יכול להיות שכן, אבל הוא בעצמו [...]. ועוד יותר מזה, גדלות הבורא, נחיצות, מגע עימו, אנחנו יכולים להשיג רק בקשר בינינו, והקשר בינינו הוא לגמרי לא טבעי. לא שאנחנו נולדים ונפתחת לנו איזו נטייה להיות בחיבור עד כדי כך, אנחנו רואים שככל שהעולם מתקדם, הוא נעשה יותר ויותר עוין, שונה, כל אחד ואחד נעשה יותר בולט, רחוק מהשני. אז איך יכול להיות שאנחנו בזה דווקא מתקרבים לבורא.
כל ההתפתחות האנושית היא כאילו הפוכה מהמטרה שלנו. אם נצא לרחוב ונדבר על החיבור, על האיחוד, על אהבה, זה יעורר צחוק, אלא אם כן אין ברירה, אנשים יבינו שכך אולי יהיה להם יותר טוב. אבל המטרה הזאת היא לא ריאלית, כולם מבינים שלא יכולים להשיג את זה. אז יש כאן דבר והיפוכו. מצד אחד אפילו שלא רוצים להיות בחיבור אבל מבינים שאם נהיה בחיבור, כנראה שזה יהיה טוב. מצד שני, לחיבור הזה אין שום סיכוי להגיע. יש כאן לפנינו עבודה על הכלי, על העשירייה, ממש מאבק עבור החיבור שלנו בעשירייה, ויחד עם זה על המטרה. אם הייתה המטרה חשובה, ולהשיג איחוד, זאת אומרת את הכלי אליה הייתה בעיה, אז היינו נלחמים על הכלי. אם הכלי היה חשוב לנו במשהו, אז היינו נלחמים על המטרה. אבל גם זה וגם זה, שני הדברים האלה הם לגמרי נעלמים מאיתנו בחשיבותם, במה שאנחנו צריכים אותם. איך יכול להיות שאם המטרה והאמצעי אליה כל כך חשובים שמעלים אותנו לדרגה נצחית ושלמה, איך זה שזה נעלם מההרגשה, מההבנה, מהחשיבות, משדה הראייה שלנו.
לכן אנחנו זקוקים לאותם אנשים שהשיגו אמצעי שזה עשירייה, השיגו מטרה שזה הבורא שמתגלה בעשירייה ודבקות בו, ואנחנו צריכים לשמוע לעצות. כי אנחנו נמצאים באין ברירה, מצד אחד יש לנו לחצים, צרות, בעיות, שהעולם מגלה לנו יותר ויותר כל פעם, מצד שני גם האמצעי שזה חיבור, וגם המטרה שזו השגת הכוח היחיד, אחד יחיד ומיוחד, שמחזיק אותנו, זה הכול נסתר אחרי הסתרת הכלי. נסתר הכלי ונסתר האור.
את כל זה אנחנו יכולים להשיג אם אנחנו מגיעים בכל זאת לעשירייה, לכלי שהבורא ברא. ולכן כתוב שהבורא מביא את האדם לגורל הטוב ואומר "קח לך", שם ידו של אדם על הגורל הטוב. ואם אדם מחזיק בזה, אפילו שלא רוצה, אפילו שלא מבין את החשיבות, אבל אנחנו מגיעים לאמצעי הזה מאין ברירה, כי הכול חושך והכול כלום, כאן יש לי איזה קצה של חוט, הבנה שאני יכול כן למצוא מהות החיים, מטרת החיים, סיבה להתקיים, להמשיך בחיים, אחרת אין. לא רק אנחנו, אנחנו רואים שגם האנושות מתקרבת לזה, אמנם לא מודעת לזה.
לכן כל העבודה שלנו היא בכל זאת לכבד, להעריך אותה מתנה, אותה הפעולה שהבורא עשה איתנו, שסידר לנו קבוצה, סידר לנו אמצעי להגיע אליו. ואת האמצעי הזה אנחנו לא כל כך רוצים, לא שנמשכים אליו בצורה טבעית, ואם לא בצורה טבעית, מאיפה אני אקח את הכוחות? מזה שמגיעה אלינו שיטה, עצה מלמעלה, ממש מהשמיים דרך מקובלים, שאומרים לנו על זה, ואנחנו יכולים למעלה מדעתנו לבצע את זה. זאת אומרת לעשות כל מיני פעולות נגד הרצון שלנו, נגד השכל שלנו, בהתקרבות זה לזה, כדי להשיג בינינו את כוח החיבור. כוח החיבור הזה הוא נעלם. זה כמו שהיקום שלנו, הוא הגיע פעם מנקודה אחת של פיצוץ, והנקודה הזאת התרחבה והתחילה להתפשט לכל הכיוונים, ואנחנו כאילו רוצים לאחוז באותה נקודת הקשר שהייתה.
כך אנחנו לאט לאט מגיעים להבנה מה קורה כאן במערכת הזאת. והאמת שכשאנחנו באמת מגיעים להרגשה ולהבנה איפה נמצאים ואיך מגיעים לחשיבות הכלי או לחשיבות האור, הבורא שבו, אנחנו מגלים כמו שכתוב, "עולם הפוך ראיתי"1. זה לא מה שציפינו, לא מה שחשבנו, זה משהו ההיפך מההיפך, הסתר כפול מה שנקרא, הסתר בתוך הסתר.
אבל להשיג את זה אנחנו יכולים אך ורק כשאנחנו מממשים יום יום, מהמצב שמגלים יום יום, נטייה לחיבור, למעלה מהשכל, למעלה מהרגש, למעלה מההיגיון. וכמה שיותר מתקדמים כך זה יהיה יותר ויותר. כי מגלה לנו הכוח העליון, לפי תוכנית הבריאה, עד כמה אנחנו שבורים יותר לעומק של הכלי, וכמה שאנחנו מרוחקים יותר, שנואים יותר, כמו שכתוב על תלמידי רבי שמעון וכן הלאה, שאלו שמתקדמים יגלו את השבירה בצורה יותר ויותר מהותית. ויחד עם זה אנחנו צריכים למעלה מזה יום יום, שוב ושוב להתחיל בעבודת החיבור אבל ברמה, בדרגה, במהות אחרת, יותר גבוהה. ואנחנו צריכים להיות מודעים לזה, לא כמו ילדים שפועלים רק לפי הרצון, רק לפי מצב הרוח, אלא "החכם עיניו בראשו"2. יש לפנינו מטרה מאוד מיוחדת לגלות את מקור הבריאה, מאיפה נעשה המפץ הגדול, והתפזרה כל הבריאה לכל הכיוונים. איך אנחנו מגיעים דרך הפיזור הזה, דווקא בכוח שלנו, שאנחנו מאחדים את כול חלקי הבריאה המתרחבים זה מזה, מאחדים אותם שוב יותר ויותר למקור שלה וכך מגלים את המקור.
לכן העיקר בכנס שלנו זה ההתקרבות שלנו יחד, כולנו למטרה אחת, לגלות את הבורא. וכדי להתקרב לגלות את הבורא, אנחנו צריכים קודם כל לייצב לעצמנו את גדלות הבורא. וגדלות הבורא, אף אחד לא יכול כי הוא ניצוץ אחד, כלי קטן שבור, ולכן רק בזה שאנחנו בכוח נתקרב זה אל זה, ובכוח נגד הרצון שלנו, נלמד את חשיבות המטרה שלנו, חשיבות המצב שלנו, חשיבות העבודה שלנו זה עם זה, למרות שכל אחד לפי טבעו מזלזל בשני. אז כך אנחנו מתחילים ללמוד איך אנחנו מרכיבים את הבריאה, מכוחות מנוגדים, על פני השנאה, מכל הפשעים מגלים חיבור, אהבה. ושני אלו צריכים להיות בשתי הידיים שלנו. ואנחנו לא עוזבים, "זה כנגד זה ברא א-לוהים"3, וכך אנחנו מתקדמים.
לכן אם קמים בבוקר, אם מתעוררים באמצע היום לקראת מטרת החיים, אנחנו צריכים מיד לאחוז בשניים, שמאל ימין ובאמצע כבר אנחנו צריכים להרכיב משניהם את המטרה שלנו שמתגלה לנו הכוח העליון, כי "על כל פשעים תכסה אהבה"4.
ןלכן גדלות הבורא בעשירייה, זה הנושא של השיעור השני בכנס, מגיעה מתוך זה שבצורה הפוכה, אין בורא, ואין גדלות הבורא. ומי שמדבר על זה, אני יכול לשמוע את זה מחברים, אבל אני לא מרגיש את גדלות החברים ובכלל הכול אפס. אם אני הכול מוריד לאפס אז יש לי רק את העולם הזה שנמצא בחושים הבהמיים שלי, אז אני נשאר כחי.
דרגת המדבר מתחילה מזה שאני מחזיק בתוכי את שתי הקצוות האלה, שלילה לבורא, שלילה לגדלות, שלילה לחברים, שלילה שלילה שלילה, שזה לא חשוב לי, חשוב לי לא לא לא לא לא, ואני מגלה שכך זה לפי הטבע שלי, זה קו שמאל, נגיד בינתיים. וכנגד זה אני מפתח את הימין, כן גדלות הבורא, כן גדלות החברים. גדלות החברים זה כאמצעי בו אני מגלה את גדלות הבורא כמטרה. וכך אני יכול לעלות מהעולם הזה לעולם העליון.
אחרת אני נשאר בדרגת הבהמה, ובזה גומר את החיים כמו כולם. אני צריך לעלות למצב שהחיים שלי הם כאמצעי מיוחד לגלות את כל הבריאה, המהות שלה, הכוח שלה. ולזה אנחנו צריכים להשתוקק. וזה למרות שלא רוצים אבל מגלים כל פעם שלא רוצים את החיבור, אבל דווקא בתוך החיבור זה מתגלה.
אנחנו צריכים, כמו כל היקום, לאסוף אותו בחזרה יחד לאותו מקום שממנו הוא התפוצץ והתחיל להתרחב לכל הכיוונים מהמפץ הגדול, כך אנחנו צריכים לאסוף את עצמנו, בינתיים בעשיריות שלנו והם יהיו בכל מקום בעולם. לא תהיה מדינה, לא יהיה מצב כזה באף מקום בעולם שלא יהיו לנו שם חברים שמתוך המקום שלהם, מתוך הרצון שלהם הם יתחילו לנוע לכיוון החיבור שלהם ואחר כך בינינו נתחבר יותר ויותר. עד שנחבר את כולנו, את עצמנו לעשירייה אחת, וזה נקרא שהגענו לאותה הנקודה שממנה הבורא התחיל את השבירה.
הוא גרם לשבירה, הוא עשה את השבירה, הוא מגלה לנו את השבירה, ואנחנו נמצאים עכשיו איתכם במצב מאוד מיוחד. אחרי שהוא גילה את השבירה בדורות דורות דורות, כבר משך אלפי שנים, כמה אלפי שנים האחרונות, למקובלים, לאנשים מיוחדים, נשמות מיוחדות, עכשיו הוא רוצה לגלות את זה לכולם. כולנו, אנחנו צריכים לנוע לאותה הנקודה המרכזית שממנה התחילה השבירה.
שם אנחנו נגלה את החיסרון הגדול ביותר, הדחייה הגדולה ביותר בינינו, כוח השבירה וכוח הפיצוץ, "המפץ הגדול" נקרא, הפיצוץ הגדול ביותר. יחד עם זה אנחנו נחבר אליו את כל הכוח שלנו והבורא יעזור לנו בחזרה לבנות את הכלי עם כל מה שנגלה ביניהם ב"מפץ הגדול". אנחנו אוספים אותו עכשיו בחזרה לכלי, לעשר ספירות המקוריות. זו בעצם הפעולה שאנחנו צריכים לבצע כדי לגלות את גדלות הבורא באותה עשירייה המקורית שאליה אנחנו רוצים להגיע. זו בעצם, אפשר להגיד, צריכה להיות אולי אחת מהצורות של השיעור בכנס.
אנחנו נעבור איתכם עכשיו על הנושאים שהחברים שלנו נתנו לנו, הפסוקים, נדון על זה. אני מוכן לענות על כל השאלות, על כל הדברים, זה כול העסק הכי אקטואלי בשבילנו. אם אנחנו נתעסק בו במוח ובלב, אם אנחנו נרצה לממש אותו, זו בעצם הפעולה העיקרית שאנחנו צריכים כדי לתקן את הנשמות ולהביא אותם לנשמה אחת. נשמה פרטית זה העשירייה, נשמה כללית זה שנחבר את הנשמות שלנו יחד.
שאלה: מה זה אומר שאנחנו נתקדם אל נקודת הפיצוץ הגדול?
אנחנו נגלה כל פעם שבירה יותר ויותר גדולה, ריחוק, חוסר הבנה, חוסר אונים וחוסר אמצעים להגיע לחיבור, בשביל מה, למה, בכל פעם ופעם האדם יגלה שהוא נמצא מול השאלות האלו, רק שהן יותר ויותר מהותיות, צודקות. לכן, כמו בעשר המכות במצרים, כמה שמתקדמים ליציאה ממצרים, זאת אומרת, לחיבור, אנחנו מגלים בעיות יותר גדולות, יותר קשות, בהיגיון, בשכל, ברגש, שאנחנו נגד זה, לא אכפת לנו מזה, לא רוצים את זה, זו בכלל לא המטרה שלנו, מתחילים מרחוק מאוד לגלות את כל התהליך הזה, עד ששוב מתעוררים.
ועל ידי החברים, על ידי עשיריות רבות ועל ידי איש את רעהו יעזורו, אנחנו שוב ושוב חוזרים למסלול וממשיכים. כי בשום דבר בעולם שלנו לא נגלה תמיכה בדרך שלנו, בשום צורה, וכך יהיה עוד יותר ועוד יותר, ונגלה עד כמה, לא שאנחנו יותר קרובים לכל העולם, אלא אפילו יותר רחוקים ממנו, כי מי צריך חיבור. אנחנו מסבירים את זה בצורה כזו כמו הורים לילדים, שלא כדאי לריב, אבל תסתכלו מה קורה בינתיים, תסתכלו מה קורה באמריקה, מה קורה ברוסיה, עוד מעט זה יתגלה בסין ובכל המעצמות האלה הגדולות, יהיה ריב בשוק המשותף באירופה ועוד ועוד. העולם יגלה את ההיפך כל פעם יותר ויותר פירוד, שנאה, דחייה הדדית. ואנחנו, מעבר לזה, גם בתוך הקבוצות שלנו, כמו בקבוצה של רבי שמעון, נגלה שנאה זה לזה, נגלה את השלילה ומעל לזה נצטרך לגלות בכל זאת, נחיצות לחיבור. וכאן אנחנו צריכים להרכיב מערכות [שיורכבו] מהחברים שלנו, וכול יום חלק מהקבוצה יהיה חייב לקום ולדרוש מכולם חיבור, איחוד, חשיבות המטרה, אומנם שאין לנו בכלל. כמו אדם שקם מהמיטה ולפעמים הוא לגמרי מנותק מהכול והוא מודע לכך ולא מוחק את זה, הוא לא רוצה לעצום עיניים כמו ילד קטן שלא רוצה לראות מה מפחיד אותו, מי שמתקדם, "החכם עיניו בראשו". חשוב לנו מאוד ללכת בשני קווים, בשמאל ובימין, רק בעזרת השמאל נגדיל את הימין וכך נתקדם.
לכן גדלות הבורא בעשירייה, היא מזה שיש בכל אחד מאיתנו ובכולנו בעשירייה ביחד, את שני הקווים האלה, שמאל וימין ואנחנו מחזיקים את השניים ורוצים לחבר אותם יחד כך שלא בורחים מימין לשמאל ומשמאל לימין. מימין לשמאל בורחים על ידי הפחדים שכובשים אותנו ואנחנו רוצים רק להסתתר, ולא בורחים לימין שאנחנו רוצים רק לראות טוב ולא אכפת לנו מהשמאל, לא רוצים לראות את זה, אלא אנחנו מחזיקים את שתי המושכות האלה, כמו סוס שנמצא לפנינו, אנחנו מחזיקים אותו, וכך מנהלים את הבריאה שתלך למטרה. ובמטרה שני הקווים האלו הם כל הזמן יותר ויותר תומכים ומתחברים ביניהם יחד ואז אנחנו בין שניהם בונים את עצמנו.
לכן גדלות הבורא בעשירייה היא בזה שהעשירייה משתדלת בכל פעם לחבר את ימין ושמאל לקו האמצעי ומסתכלת בצורה בריאה, בוגרת, כמו גבר ממש, שיודע להתגבר על כל הדברים האלה, מתגבר גם על ימין, כי ימין מושך ואומר לנו, "אנחנו נהיה בכול טוב [ובצורה] יפה, בוא נשחק יפה וטוב", לא, אנחנו רוצים דווקא את השניים, לחבר את שניהם, ובחיבור בין שניהם נלמד איך בכל פעם בכל זאת לבנות את ימין על שמאל. אבל קודם כל לקרב אותם ולהבין שאחד בלי השני לא עובד. לכן הבורא מתגלה ב"בוא וראה". הוא אינו, אבל כמה שנחבר את שני הקווים האלה ההפוכים, נתחיל לגלות ביניהם את השלישי, שלא היה. אין בורא, יש איזה כוח עליון שמעורר אותנו, והוא יישאר כך נסתר מאיתנו, אבל מה שאנחנו מגלים הוא בורא, "בוא ראה", תתקדם, תתקרב, בוא וראה ואז תגלה. תתקדם ותגלה לפי המאמצים שלך, לפי ההצלחה שלך בזה.
לכן את כל המערכות האלה אנחנו צריכים להרכיב בכל עשירייה, כל אחד בעשירייה שלו, וגם על המערכות האלה נלמד מתוך המאמצים הפרטיים שלנו בתוך העשירייה, בעשירייה הכללית שלנו, בכלי הכללי. ואז נקום כמו גבר, "גבר" מהמילה מתגבר, שמתגבר על השמאל ומתגבר על הימין ומייצב אותם יחד, הוא לא נופל לייאוש ולא נכנס לשמחה ללא גבול, ורק יודע שהוא צריך לייצב את הדברים האלה יחד ומזה להרכיב את החיים שלו. נשתדל בצורה כזו כמו גברים, לקום ולהבין את החולשות שלנו, להבין את היכולות שלנו, את התלות שלנו בכוח העליון, התלות במורים שלנו, במיוחד בבעל הסולם ורב"ש, שנותנים לנו שיטה, תבנית, "תורה" מה שנקרא, איך אנחנו יכולים יותר ויותר לבנות מערכת בינינו שנקראת "נשמה", מערכת אדם הראשון, שהחיות שלה זה הבורא שמתגלה בה.
זה פחות או יותר, אפשר על זה לדבר עוד הרבה. האמת כשהגעתי היום לשיעור, להתחלה, להכנה שלכם, לא ידעתי מה להגיד, אף מילה. אבל כשקצת התכללתי מכם, ראיתי, שמעתי קצת, זה גם היה כרוח, אז הרגשתי שאולי את זה אני צריך להגיד. אנחנו צריכים להיות יותר ויותר שותפים יחד וכך נצליח.
שאלה: גדלות הבורא לאט לאט נפתחת לנו דווקא דרך ההתכללות היומיומית בשיעורי בוקר, אז המפץ הגדול זה המרכז שלו, כמו שאמרת, אנחנו מתחילים להעריך את הקביעות הזאת, מתפללים על זה. והשאלה היא, חוץ מתפילה ודוגמה אישית האם ניתן עוד איכשהו למסור את גדלות הבורא, את גדלות שיעורי הבוקר?
להתכלל בשיעור בוקר כי זו התחברות של כולנו יחד. זה לא בא ממני, תבינו, מה שאנחנו מרגישים בשיעור בוקר, ההתכללות הזאת היותר ויותר רגשית, שכלית, את כל זה אתם מייצבים. אני כאן עושה את התפקיד שלי, אבל בעצם לבד לא הייתי מגיע לכל המצבים האלו, הכול יחד בלבד, דווקא הגדלות והיגיעה שלכם היא שבונה את השיעור. ומה שאתם מרגישים זה את התוצאה מהמאמצים שלכם, מהלבבות האלה שרוצים להתחבר, מהשבירה שמתגלה יום יום, מכול הדברים. הכול אתם עושים. לכן העיקר בשבילנו זה להרגיש עד כמה אנחנו יכולים לעזור זה לזה, תלויים זה בזה, בזה העוצמה שלנו, לכך הבורא מצפה מאיתנו, אותו כוח השבירה וכוח החיבור שנמצאים בו, שממנו הם יוצאים, מושג "הבורא", בוא וראה, זה מה שהוא רוצה. שבכל פעם נדע איך להתחבר נכון יותר ויותר, מחושך יותר ויותר גדול כל יום, ולא נפחד ממנו אלא נוכל כבר להחזיק זה את זה, "איש את רעהו יעזורו". לבד אם הייתי קם, מנותק מהאחרים, פשוט לא הייתי יכול לקום, יותר טוב לעצום עיניים ולא לפתוח. אבל מפני שיש לי חברים ואני מגיע לשיעור, ולפעמים אנחנו מגיעים לשיעור ואין לנו כלום, ריקים בפנים ולא רוצים שום דבר, וגם בלב וגם במוח לא מגלים שום דבר, אבל כשאתה נכלל עם האחרים, מהם אתה מתחיל לקבל התעוררות.
כי זה נכון, אין מה לפחד, אין מה להתבייש. כי דווקא זה נקרא "מהות הבריאה", זה נקרא "מרכז הבריאה". יש איזה חיבור בחברים, ואתה שהיית ריק ואפילו מיואש, ומרגיש את עצמך לא מוכן לכלום, נכלל איתם ומתחיל להתאושש, מתחיל להתעורר, זה ממש כמו מכונת הנשמה, ואז אתה קם.
זה מה שאנחנו צריכים יותר ויותר להרגיש, את התלות שלנו בעשירייה. זו תלות שמביאה לנו חיים, שבלי זה אנחנו צריכים להרגיש שאין חיים, אין, אלה חיי בהמה שנגמרים וזהו. ניתנה לנו התקופה הזאת, חיי בהמה, שנרכיב את הצינור מכל אחד למרכז העשירייה שלו, בין כל העשיריות למרכז המשותף בין כל העשיריות לעשירייה. עד שאנחנו מגיעים להתחבר גם עם דורות מקובלים שהתגלו לנו בימינו ופעלו בזמנם, ואז כולנו כך מתגלגלים לאט לאט למרכז של אדם הראשון. את כול זה עלינו לבצע. זה נקרא גדלות הבורא בעשירייה, שבזה אנחנו מגלים בחזרה, אנחנו כאילו מגלגלים בחזרה את השטיח שנפתח לנו, וכך מגיעים כל פעם להכרת הבורא, לגדלות הבורא. אבל זה במידת ההתחברות בינינו על פני מידת הנפילות בינינו. זה דבר נפלא.
כשמתחילים להבין את זה, מתחילים יותר ויותר גם להכיר עד כמה אנחנו תלויים זה בזה, כי רק בזה בעצם ההצלה שלנו. אם כל אחד נופל מזה, הוא עף לחיים הבהמיים שלו וכבר מי יודע אם יש לו תקווה שוב לחזור. לכן כמה שיותר לחזק את הקשרים בעשירייה, ואפילו שאנחנו נופלים מיום ליום לעביות יותר גדולה, אבל הקשרים האלו שהיו אתמול יעזרו לנו. זה לא יעזור לכל אחד שהיה קודם בהמה והוא נופל, אלא שהיה קודם בחיבור עם האחרים וכשהוא נופל נשאר לו רשימו מהחיבור שלו עם החברים, ואז הרשימו הזה מחייה אותו. כמו שאנחנו לומדים בפרצוף, מה נשאר בפרצוף אחרי שהוא מזדכך? בזה שיש לו רשימות, שיש לו ניצוצין, אורות שהגיעו בזמן שהיה מזדכך. אלה התקשרויות בין כל רמות הקשר שהיו לו עם האחרים, והם דווקא בונים בו עכשיו תשתית לפרצוף חדש, למצב הרוחני החדש.
אנחנו נלמד את זה בפועל איך זה עובר עלינו. נגלה את הטנת"א הזאת ונממש אותה. וזה הכול כדי שמתוך זה נרגיש עד כמה הירידות חשובות לא פחות מהעליות, כי "יתרון האור מתוך החושך.", אם החושך גדול אז האור יהיה יותר גדול. ובלחבר אור וחושך מתגלה לנו גדלות וחשיבות הבורא שמורכבת משניהם. עושה אור ובורא את החושך, זה מושג הבורא. וכך נתקדם.
שאלה: מה זה אומר להיות שמחים שקו שמאל מתגלה בעשירייה?
אם יש לך הארה מהעשירייה שמתקדמים בשני קווים, אז אתה לא נופל בשמאל, אתה יודע שעכשיו אתה צריך לעשות צעד עם רגל שמאל קדימה, ולכן אתה מגלה בעיות בדרך, בחיבור. כמו שאתה נגיד מתקן אוטו, אז אתה פותח את מכסה המנוע, אתה פותח נגיד עוד כל מיני חלקים שיש בתוך המנוע, וכל פעם אתה מגלה עוד יותר ועוד יותר, אבל אתה יודע שאתה הולך לגלות את כל הדברים האלה כדי לתקן. לכן כל יום אנחנו כך צריכים לקום.
אבל אין דבר כזה שאתה קם או שאתה מתחיל משהו, ואתה לא מרגיש את נקודת השבירה, שהיא קושרת אותך לחטא עץ הדעת, לשבירה הכללית, היא חייבת להיות משם, להתגלות. לכן כל פעם בתחילה חדשה, אתה מגלה את נקודת השבירה בצורה יותר גדולה, חשובה, ואז בנקודה הזאת אתה מרגיש ניתוק מהבורא, מכל דבר. אתה מרגיש את עצמך שאתה הולך לאיבוד, לא יודע איפה אתה נמצא, מה קורה לך, מה יהיה, איך תחזור לקשר, איך תחזור למטרה, זה לא חשוב, איפה אני, מי אני. הנקודה הזאת שהיא כוללת בתוכה כל מיני שאלות מהניתוק ממרכז הבריאה היא חייבת להתגלות. וכמה שאדם עולה בסולם המדרגות, בכל רגע היא מתגלה בו בצורה יותר עוצמתית. אבל מצד שני, באיזו צורה היא מתגלה, באיזו עצמה היא מתגלה? במידה שאתה מכין את הקשר שלך עם העשירייה. ולכן "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו.", אז תתגלה לך הנקודה הזאת בצורה יותר עוצמתית, חשובה, שחורה.
לכן תלמידי רבי שמעון היו רוצים להרוג זה את זה. מה שאין כן, אנשים קטנים שמתחילים את הדרך, אצלם אין עד כדי כך ניגודיות, שנאה זה לזה, אלא הם לא מרגישים צורך, נמאס להם, כל מיני כאלה מצבים, מצבי רוח. מתי מתגלה לי שנאה חזקה? כשמצד אחד אני מרגיש איזו תלות, קרבה, קשר למישהו, ומצד שני אני מרגיש את הקשר הזה עכשיו כשלילי, משום מה. צורה הפוכה, דבר והיפוכו כל פעם, כך אנחנו מגלים ועולים.
שאלה: אם ניתנת לאדם הנקודה שבלב, האם הוא מחויב לפתח אותה לכזאת מידה של יחס שזה הדבר העיקרי לו בחיים?
כן. ברור שזה כך.
שאלה: תוכל להרחיב את העניין של לא ליפול לייאוש, מצד אחד, ומצד שני, הצעקה מתוך ייאוש שצריכה לצאת מאתנו כדי שהבורא יעזור לנו?
דוגמה לא ליפול לייאוש יש לנו מהבעל שם טוב. הוא נפל לייאוש, ואין לו כלום ולא ידע שום דבר, אפילו לא ידע לקרוא את הטקסט. והוא היה חכם גדול שקרא ולמד המון והיה גדול הדור, ובזמן הייאוש, בזמן הנפילה הוא לא ידע לקרוא, עד כדי כך. אז היה לו עוזר, שמש, והשמש הזה התחיל לקרוא, הוא שמע, אבל שמע ולא הבין. הוא רק חוזר על אותן המילים שהשמש אומר, "טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים היה האור העליון ממלא את כל המציאות.", הוא חוזר על זה, אמנם הוא גילה את המהות של כל המילים האלה, אבל עכשיו הוא לא שומע, הוא לא מבין. אבל מתוך זה שחוזר, חוזר, כך לאט לאט הוא מושך על עצמו מאור המחזיר למוטב, וזה תמיד כך, גם איתנו זה קורה כך כשאנחנו לומדים או רוצים להתחבר, וכך לאט לאט חוזר לחיים. ככה זה.
שאלה: בזמן ההכנה אמרת שהגעת לשיעור ולא היה לך את המילים כדי להתחיל. אחרי זה שמעת את החברים בקבוצת מיקוד ואמרת שמיום ליום אנחנו צריכים להפוך לשותפים יותר ויותר בינך לבין החברים. והשאלה היא, מה זה אומר להיות שותפים שלך בהתקדמות, ואיך כל עשירייה בכלי העולמי יכולה להוסיף לשותפות?
אנחנו לומדים את זה כל יום. אתם צריכים לקבל את זה מתוך הלימוד שלנו, אני לא יכול להגיד. זה לרצות להתקשר עם כולם בלב ונפש עד כמה שאפשר בכל רגע שזה אפשר. ואז יהיו לך נפילות עוד יותר גדולות מהמצב שאתה משיג, אבל אתה כבר קשרת את עצמך ותוכל לקום מזה.
ומה שאני אומר, לי זה קורה יום יום. אין יום כזה שאני קם בהתעוררות, קופץ מהמיטה ממש לעבודת ה'. זה קורה לפעמים רק כדי לתת אחר כך צורה הפוכה. אבל "אלף פעם ייפול צדיק וקם.", זאת אומרת קודם כל ליפול, וזה מגיע אלינו מלמעלה אם אנחנו מכינים את עצמנו. לכן לראות את הנפילות האלה כהזמנה להתקדמות, להתקרבות לבורא, שרוצה בעצם למשוך אותך אליו, לכן הוא נותן לך הרגשה שאתה רחוק, ואנחנו צריכים מיד לממש את זה בחיבור.
שאלה: הרשימות של החיבור עם העשירייה שעליהן דיברת, האם הן נשארות איתנו גם אחרי המוות של הגוף הפיזי? מה קורה אחרי שאנחנו מתחברים עם החברים?
מה אכפת לך מה יש לך מהגוף הפיזי? הגוף הפיזי הוא לא מהווה שום דבר, הוא רק נותן לך עכשיו איזה תנאים לחיבור, ובעצם יותר מזה אתה לא צריך אותו. אתה מגיע לחיבור פנימי, אתה יוצא לכוחות רוחניים, הגוף הזה מת, נרקב ולא נשאר ממנו כלום. בשביל מה אתה צריך אותו? אתה צריך לעשות ממנו מומיה, כמו פרעה? אין על זה שום שאלות. מה שהשגת בגוף הפיזי שלך, הכול נעלם כי אין בזה שום חשיבות חוץ מעד כמה הוא פעל ועזר לך להגיע לרוחניות. בכל היתר הוא שייך לדרגת חי ולא אדם, ולכן אין לו שום אפשרות להתקיים בדרגת האדם.
שאלה: בעשירייה שלנו דברנו על זה וניסינו יותר ויותר לעבוד עם הרגש, ונראה שכשאנחנו עושים את זה אנחנו כן הופכים להיות ליותר מרוחקים, או לפחות מזהים את המרחק בינינו, כיוון שאנחנו מרגישים עד כמה אנחנו שונים זה מזה. אבל יחד עם זאת, מתוך העבודה, אנחנו גם מגלים עד כמה אנחנו מתאימים זה לזה בצורה מושלמת. האם זאת גדלות הבורא שמתגלה דרך העבודה שלנו?
זו לא גדלות הבורא, כי אין כאן בורא בינתיים בהרגשה ובהשגה שלכם, אבל זו הרכבה נכונה להתקרב לגדלות הבורא.
שאלה: אם אנחנו מחויבים לחלוטין לאהבת החברים בעשירייה, האם אז אנחנו מגיעים לדרגת הגדלות?
אתם צריכים בכל זאת ללמוד עוד ועוד, ובעיקר לדבר ביניכם, כי זו השפעת הסביבה על האדם, ואתם צריכים לספר כל אחד לשני בישיבות חברים, בכל מיני פגישות ביניכם, עד כמה רק על ידי מה שאתם מתרשמים מחברים, עד כמה זה נכלל בכלי הרוחני שלכם.
כל התעוררות פרטית של האדם, והוא יכול ללמוד, לקרוא, ולדעת בעל פה כל מיני חומרים, פסוקים, הוא יכול לא חשוב מה, אבל באמת מה שהוא צריך זה להתרשם מהחברים. התרשמות מהם, מהגדלות שלהם, מהחיבור שלהם, זה נכלל בו ומזה נבנה הכלי הרוחני שלו.
שאלה: בתהליך הזה שהוא כל כך מבלבל אותנו שאנחנו מנסים להבין את גדלות הבורא, איך זה קורה שהוא שם את ידנו על הגורל הטוב?
זה הוא שם את ידנו על הגורל הטוב, אנחנו לא יכולים לדעת, אבל ככה זה קורה, ככה זה כתוב. אם אנחנו מתקדמים לפי מה שכותבים לנו מקובלים, אנחנו רואים שבאמת יד הבורא מכוונת אותנו, כל אחד ואת כולנו יחד, אז אנחנו מגלים את זה. זה נקרא לגלות את הבורא.
שאלה: אתה יכול למקד אותנו איפה בפעולת ההרכבה של פלוס על מינוס, הבורא מוסר את עצמו כמקור לכול?
באמצע, בין שניהם, זה נקרא יוצר את האור ובורא את החושך. חושך זה בריאה, זה כלי חדש ואחר כך האור בא על פני החסרונות שהוא מגלה. ולכן אנחנו צריכים לראות, גם בזה וגם בזה את פעולת הבורא עלינו. והחושך יותר חשוב, כי הוא מהווה לנו דרגה חדשה, עביות חדשה. והאור, כבר לפי המאמצים שלנו שאנחנו מגלים. זאת אומרת, החושך מתגלה לנו מהבורא, על פני הדרגות הקודמות. והאור, אנחנו צריכים בינינו להתחבר בכל האמצעים, כדי למשוך את הבורא אלינו. זה נקרא שהאור מתקרב וכך מראה לנו איפה אנחנו, מי אנחנו.
קריין: קטע מתוך ספר "עדת צדיקים"
"אמר ר' צבי סופר לבעל שם טוב, למה אתם מחשים (שותקים)? העת לחשות? ועתה עשו איזה דבר. ויען לו בעל שם טוב כי אין אני יודע כעת מאומה, ניטל ממני כל הכוח שלי, אולי אתה זוכר איזה דבר שלימדתי אותך, הזכר אותי." זאת אומרת, המורה אומר לתלמיד "אני לא יודע עכשיו כלום, הכול הסתלק ממני ואולי אתה זוכר משהו מהלימוד שאני לימדתי אותך". תראו איזה מצבים ישנם ברוחניות. "ואמר ר' צבי גם אנכי אינני יודע מאומה זולת הא"ב הפשוט אשר אנכי זוכר." מפני שהוא היה קטן מבעל שם טוב, אז נעלם ממנו גם הכול חוץ מלדעת את האותיות "אז צעק הבעש"ט ומה אתה מחשה (שותק) קרא לפני את הא"ב! והתחיל ר' צבי סופר לקרוא לפניו א'.. ב'.. ג'.. ד'.. והבעש"ט עונה אחריו בקול, בהתלהבות עצומה כדרכו בקודש תמיד, עד שהחזיר אליו כל כוחו כמאז." (ספר "עדת צדיקים" עמ' 11)
אפילו כאלה ניתוקים ישנם במקובלים גדולים כמו בעל שם טוב. אין לנו אדם יותר גדול מהאר"י ועד ימנו, כמו בעל שם טוב. ותראו איזה ירידות היו לו, זה נכון וזה טבעי, ואף אחד לא מתבייש, ואף אחד לא מפחד לספר על דברים כאלה, כי זו הדרך, אלו המדרגות שאנחנו צריכים לעבור.
קריין: קטע ראשון מתוך הרב"ש:
"אנחנו מתאספים כאן, ליסד חברה, שכל אחד מאתנו נלך ברוח הזה "להשפיע לה'". ובכדי להגיע להשפיע לה', מוכרחים מקודם להתחיל להשפיע להאדם, שזה נקרא "אהבת הזולת".
ואהבת הזולת לא יכולה להיות, אלא בביטול עצמו. שכל אחד ואחד צריך להיות בשפלות מצד אחד. ומצד השני אנו צריכים להתגאות, בזה שהבורא נתן לנו את ההזדמנות, שנוכל לכנס לתוך חברה, שלכל אחד מאתנו יש לו רק מטרה אחת "שהשכינה תשרה בינינו"."
(הרב"ש. מאמר 1 חלק א' "מטרת החברה א'" 1984)
זאת אומרת, להרכיב כאלו יחסים בינינו, ממינוס ופלוס, מחושך ואור, שיהיו כמו רשת קשר בינינו. קשר לא יכול להיות אלא מדברים שונים, אפילו מנוגדים, שאנחנו רוצים בכל זאת למעלה מהניגוד, להיות בקשר. ואז אנחנו מעמידים את הרשת בינינו ובה אנחנו מגלים את הכוח שייצב לנו את החושך ואור, למעלה מהם, זה הבורא. כך אנחנו מתקדמים. אז "אנחנו נתאספנו כאן", זאת אומרת, על ידי כוח עליון, ודאי, לא רצינו להיות בקשר, ולא רצינו את העשיריות והחיבורים. גם עכשיו אנחנו לא כל כך בנטייה לזה, אין לנו נטייה טבעית לזה כמו למטרות האגואיסטיות.
אבל אנחנו מתאספים כאן, כמו שמסביר לנו בעל הסולם במאמר "מתן תורה" ו"הערבות", שכך אנחנו משיגים את הכוח העליון. רק בצורה כזאת בונים רשת קשר בינינו שהיא כלולה גם מריחוק וגם מקירוב, גם מאור וגם מחושך. ואז מעליהם, מאור וחושך, מגלים את הכוח העליון שהוא המקור לשניהם.
שאלה: ברשת הזאת, איפה שיש גם חושך וגם אור, בקטע שהמורה יחד עם התלמיד כביכול נפלו לתוך המצב. אנחנו נהיה ראויים אי פעם לעבור יחד איתך את כל המצבים?
זה יבוא, זה עוד רחוק קצת מהמצב שלנו, אבל בטח שיהיה. ואנחנו נרגיש גם את המצבים האלו בהתקרבות. נלך יחד למצבים שבהם אנחנו נשתתף יחד בשווה, אז ודאי שנרגיש את עצמנו עוברים גם בחושך גם באור, זו לא בעיה. הבעיה שלנו עכשיו זה חיבור. חיבור שבו לפי עוצמת החיבור, לפי אופי החיבור, אנחנו מגלים את הבורא.
קריין: קטע 2.
"אנו רוצים לזכות, להרגיש בעת שאנו עוסקים בתו"מ, שאנחנו משמשים למלך גדול וחשוב, ושתהיה בנו בזה אהבת ה', מזה שאנו מרגישים את רוממותו יתברך. אבל כל הנאה שלנו תהיה מזה, שאנחנו משמשים את הבורא, זה יהיה השכר שלנו, ולא שהוא יתן לנו איזו תמורה עבור העבודה. אלא שנרגיש, כי העבודה בעצמה היא השכר, ואין שום שכר יותר גדול בעולם, מזה שזוכים לשמש את הקב"ה."
(הרב"ש. מאמר 13 "מהו "לחם רע עין" בעבודה" 1989)
סדנה
איך אנחנו יכולים לעורר בחברים גדלות הבורא? זה חסר לכל אחד ולכולנו יחד. איך אנחנו מעוררים בחברים הרגשה, הכרה, הבנה, ידיעה על גדלות הבורא? אני צריך לראות בזה את התפקיד הראשון שלי, ההכרחי, שזו המטרה שלי. אם אני גומר את היום ולא השקעתי בחברה בזה שגדלות הבורא מתעוררת בהם יותר מקודם, אני לא עשיתי את העבודה הרוחנית שלי בכלל. בזה אני צריך למדוד את העבודה שלי, את ההצלחה הרוחנית שלי, עד כמה החברים התרשמו ממה שאני שיחקתי, עשיתי, שרתי, רקדתי לפניהם, לגבי גדלות הבורא. איך אני מעורר בחברים שלי בעשירייה את גדלות הבורא?
*
אנחנו משמשים את הבורא. זאת אומרת רוצים להגיע למצב שמתגלה בנו הגדלות שלו. הבורא בעצמו זה דבר שנעלם, נעלם. רק אם החברים מגלים לי אותו, בכלי הזה שהם מגלים אני יכול להתרשם ממנו, להרגיש אותו, וזה יקרא אצלי גדלות הבורא. לא יכול להיות שזה יהיה פחות מעשרה, זאת אומרת כלי שלם. זה לא מספר אנשים, אבל בכל זאת זה צריך להיות מורכב מכל מיני רצונות, כוונות, מצבים שונים, שהם בכל זאת מתחברים כדי לגלות את הבורא כמקור שלהם, מקור אחד לכמה אנשים שונים, לכמה רצונות שונים.
כאן השאלה, איך בכל זאת בהתחברות עם החברים אני מגלה את גדלות הבורא? האם אני מגלה את גדלות הבורא, או שאני מגלה את גדלות החברים שמתעסקים בגדלות הבורא? מה ההבדל בין זה לזה? איך אני מגיע לגלות את הבורא דרך זה שאני מתפעל, שאני מגלה עד כמה החברים שלי נלהבים, כמה הם רצים, ממש נמשכים לגלות גדלות הבורא? אני מסתכל עליהם, בסדר גמור, מעריך אותם אולי בזה, אולי רוצה להצטרף אליהם, אבל איך מזה אני מגלה את גדלות הבורא, לא את החברים ולא במה שהם עוסקים, אלא את גדלות הבורא עצמו, איך אני מגיע לזה?
*
קריין: קטע מס' 3.
"עיקר מה שחסר לנו, שמסיבה זאת אין לנו חמרי דלק לעבודה, הוא שחסר לנו חשיבות המטרה, שפירושו שאין אנו יודעים איך להעריך את השרות שלנו, שנדע למי אנו משפיעים. וכן חסר לנו את הידיעה של גדלות ה', שנדע עד כמה אנו מאושרים בזה שיש לנו הזכיה לשמש את המלך, כי אין לנו כלום שנוכל להבין את גדלותו.
וזה נקרא בלשון הזהר הקדוש, שכינתא בעפרא, היינו שענין להשפיע אליו יתברך הוא חשוב לנו כמו עפר. וממילא אין לנו חמרי דלק לעבודה, כי בלי תענוג אין כח לעבודה."
(הרב"ש. 24. "עיקר מה שחסר לנו")
לכן יש צורך בשבירה, שעל ידי זה אנחנו נהייה רחוקים זה מזה, לא יהיה מורגש באף אחד שהוא קשור בשני, ואנחנו דווקא נוכל להתרשם זה מזה ובצורה מיוחדת, סלקטיבית, דווקא לגבי גדלות הבורא. זאת אומרת אני צריך להגיע לעשירייה כל פעם, בשביל מה? כדי לשמוע מהם, להתרשם מהם, מגדלות הבורא שבהם נמצאת, וזה חשוב לי. זה נקרא "איש את רעהו יעזורו".
לכן אפילו שאנחנו בעצמנו בפנים, אף אחד לא נמצא עדיין בקשר עם הבורא, וזה אי אפשר כי אנחנו בינתיים לא מחוברים בינינו בצורה כזאת, אנחנו בכל זאת צריכים לתאר לעצמנו, אחד כלפי השני במשחק, שיש לנו גדלות בורא, שהוא חשוב לנו. על מנת מה? על מנת לפרסם את זה לחברים. כך על ידי החברים כל אחד מקבל התרשמות מגדלות הבורא שלא נמצאת בהשגה, בהבנה, בהרגשה, אלא אנחנו מדברים על מה שכתוב, על מה שמספרים לנו מקובלים שכבר מגלים את זה. בצורה כזאת אנחנו מדברים על הזכייה הגדולה שיש לנו כדי להגיע לעל מנת להשפיע לו, ובצורה כזאת יותר ויותר מתחילים להתקרב לגילוי שלו.
קריין: שוב קטע מס' 3.
"עיקר מה שחסר לנו, שמסיבה זאת אין לנו חמרי דלק לעבודה, הוא שחסר לנו חשיבות המטרה, שפירושו שאין אנו יודעים איך להעריך את השרות שלנו, שנדע למי אנו משפיעים. וכן חסר לנו את הידיעה של גדלות ה', שנדע עד כמה אנו מאושרים בזה שיש לנו הזכיה לשמש את המלך, כי אין לנו כלום שנוכל להבין את גדלותו.
וזה נקרא בלשון הזהר הקדוש, שכינתא בעפרא, היינו שענין להשפיע אליו יתברך הוא חשוב לנו כמו עפר. וממילא אין לנו חמרי דלק לעבודה, כי בלי תענוג אין כח לעבודה."
(הרב"ש. 24. "עיקר מה שחסר לנו")
שאלה: התרשמתי מהחברים, מה אני עוד יכול להוסיף לזה?
אם אני מתפעל מהחברים, מה אני יכול להוסיף לזה? אתה יכול להגביר את ההתפעלות שלך מהחברים על ידי המחשבה. עד כמה החברים נמצאים בזה, שאתה מקנא בהם, שהם יותר קרובים למטרה, ובחיבור ביניהם עד כמה הם קרובים לבורא, ואתה מרגיש את עצמך שאתה לא איתם יחד ממש בלב ונפש לזה. על ידי זה אתה מגיע למצב שאתה מרגיש את עצמך חסר, ואתה כבר מתחיל לפנות לבורא שיעזור לך להידבק בחברים ולהיות איתם יחד בהתקרבות אליו, לבורא. כבר ההתפעלות שלך מהחברים בסופו של דבר היא תמיד צריכה להביא אותך לתפילה לבורא.
אם הכול נגמר בפנייה שלך לבורא דרך קבוצה, דרך חברים, או אפילו אתה לבד, זו בכל זאת תוצאה רצויה, זה בכל זאת העלאת חיסרון, והבורא לא צריך חוץ מחסרונות. אבל ודאי שהוא מצפה לחיסרון של עשירייה. אבל מכל החסרונות האלה שאנחנו כך מגלים זה לזה, אנחנו מגיעים לחיסרון המשותף שלנו, ואז עם החיסרון הנכון, בצורה נכונה, מיד אנחנו מגלים את התגובה. כי כך הקשר בין המדרגות, הבורא הוא תמיד מדרגה יותר עליונה מאיתנו, ואם אנחנו מגלים מ"ן מהמדרגה שלנו למדרגה יותר עליונה, בטוח שמיד אנחנו מזמינים את המ"ד, תגובה על השאלה שלנו ממנו. אין דבר כזה שזה נשאר ללא תשובה, תמיד ישנה תשובה. אולי זו לא אותה תשובה שאנחנו מצפים, אבל בדרך כלל אנחנו מתחילים כבר להרגיש מהר מאוד שזה הבורא עונה לנו, וכך מתחילים איתו קשר ודו שיח, "אני לדודי ודודי לי".
תלמיד: יוצא כך שגדלות הבורא אי אפשר להרגיש בכלים דקבלה.
לא, גדלות הבורא אנחנו יכולים להרגיש רק בחיבור בינינו. כי הוא ברא אותנו יחד, עשירייה, ופחות מעשירייה, מה שאנחנו מרגישים את השבירה, אנחנו מרגישים את השבירה מתוך האגו הגשמי, לא רוחני. אם אנחנו מתעלים על האגו הגשמי ומתחברים לעשירייה כבר אנחנו נמצאים בקשר עימו.
שאלה: האם הבורא מראה לנו את היחס שלנו לרוחניות דרך מה שנראה לנו היחס של החברים לרוחניות וגדלות הבורא? גדלות החברים והבורא תלויים בי?
זה הכול לפי הכלים שלך. הכול לפי הכלים שלך, כך אתה מגלה.
שאלה: איזו הרגשה יכולה לתת לנו ביטחון בזמן שאנחנו עושים מאמץ לבסס עשירייה חזקה?
קודם כל הביטחון שלי נעשה יותר ויותר גדול בעשירייה, שאני מעריך יותר ויותר את החברים. גם בירידה, שאני נופל ומתנתק מהם זו הכנה להשגת הקשר בינינו ולביטחון בינינו עוד יותר גדול. הביטחון הוא תוצאה מהערבות. לכן נצטרך שוב לחזור לקטעי הערבות ולהבין איך אנחנו מגדילים, מגבירים את הערבות ההדדית. כי אם לא נהייה בהתקשרות של ערבות בינינו, לאף אחד לא יהיה כוח להשגת הבורא, לעלייה הרוחנית.
שאלה: מה המשמעות של להיות ראוי בעבודה?
להיות ראוי בעבודה נקרא שיש לי כלים לעבודה. הכלים לעבודה הם שיש לי קשר עם החברים והעבודה שלנו היא שאנחנו נהדק את הקשר בינינו, נתקרב בינינו יותר ויותר כדי שבהתקשרות הדדית בינינו נוכל להתקרב לבורא. מה זה להתקרב לבורא? הבורא זה הדג הכי קטן ואנחנו בונים רשת שהיא צריכה להיות מאוד מאוד עדינה כדי לתפוס אותו, לגלות רזולוציה שלו יותר ויותר גבוהה. ולכן בהתקשרות בינינו אנחנו בונים רשת כזאת שיכולים לגלות אותו. בהתקשרות בינינו הרשת שלנו עולה לדרגות 0, 1, 2, 3, 4 וכן הלאה, וכך 125 מדרגות. הבורא מתחיל להיות מורגש ממדרגה מסוימת, קודם כל ככוח תמיכה, ככוח השפעה, ואחר כך כשאנחנו מגלים אותו אפילו בכלים דלקבל על מנת להשפיע.
שאלה: איך אנחנו יכולים אפילו בירידה להשתמש בירידה לטובת העשירייה ולא לשנוא את המצב הזה של הירידה?
מצד אחד אנחנו צריכים לשנוא את הירידה, מפני שהיא מנתקת אותנו מחיבור ומהבורא. מצד שני, אנחנו צריכים להעריך את הירידה הזאת מפני שהיא מגלה בנו רצונות שבורים, ואז בלתקן אותם אנחנו מגיעים ליתר גילוי הבורא. לכן יש כאן דבר והיפוכו, את המצב שמפריד בינינו אנחנו שונאים, אבל שונאים זה לא נקרא שאנחנו רוצים למחוק אותו, אלא אנחנו מתייחסים אליו בצורה מטרתית, כמו גדולים, ולא כמו ילדים קטנים שלא רוצים לראות את הרע רק טוב.
ולכן כך אנחנו מתייחסים לחיים, תמיד משתדלים לראות שני מצבים הפוכים, גם חושך וגם אור ואור על פני חושך, וכך אנחנו מגלים לאט לאט את צורת הבורא שכך מתראה לנו משניהם יחד, שהוא עושה את האור ובורא את החושך.
שאלה: איך לעשות כך שהבורא יבטח בנו, שהוא יסמוך עלינו?
על ידי זה שאנחנו משתדלים כל הזמן להיות בחיבור, למעלה מכל ההפרעות לחיבור שהוא מעורר בנו. הוא מגלה בנו יותר ויותר את השבירה שעשה, ואנחנו צריכים על פני זה לגלות נטייה לחיבור יותר ויותר, אבל לא בזה שאנחנו שונאים את השבירה. אומרים שאנחנו צריכים לשנוא את הרע, אבל אנחנו גם מבינים שבלי רע אי אפשר להגיע לטוב, ששניהם צריכים לעורר אור כנגד חושך וחושך כנגד אור, אחרת אני לא אזהה שום דבר.
אני כנברא לא יכול לראות את האור, רק כשיש על פני החושך כל מיני צורות של האור, אז אני מגלה בהן יחסים כאלו של הבורא כלפי, כלפינו. לכן אנחנו צריכים כל הזמן להשתדל לעמוד על שתי רגליים, ימין ושמאל, ולשתיהן יש חשיבות. ואין לבריאה פחות חשיבות כביכול מהבורא, אמנם שהוא הראשון והאחרון, אבל להגיע, להביא את עצמנו מהמצב הראשון למצב האחרון זה רק על ידי החושך, שאנחנו מעריכים את החושך ואור כשתי צורות שהן כולן מגלות לנו את הבורא, בוא וראה.
הן לא מגלות לנו את הכוח העליון ממש שנמצא למעלה מהאבחנות הללו, אלא רק ביחס אלינו. ולכן, אנחנו מעריכים את האור והחושך כלפי המטרה ממש במידה שווה. זה נקרא "עושה אור ובורא את החושך".
שאלה: חוץ מהכמיהה, מההשתוקקות לפעול בשביל לגלות את תכונת האהבה, נגיד הדאגה, כל הנטיות האלה, איזה עוד צורה של גדלות הבורא אפשר להביא לחברים בעשירייה?
אנחנו דווקא מגלים את גדלות הבורא מתוך מצבים שליליים, חיסרון וכן הלאה. וממצבים שהוא עוזר לנו ומעלה אותנו למעלה מזה אנחנו גם מתרשמים, אבל יותר מזה אני מתרשם עד כמה הוא בונה צורות רעות. כי ממש יתרון האור הוא רק מתוך החושך, שאם לא יהיה חושך עם כל ההבחנות שבו, אני לא רואה את האור, לא יכול לזהות בו כל מיני הבחנות, ניואנסים למיניהם. כלום.
לכן אני מייחס לבורא את העבודה הזאת שבונה בי דרגות חושך, זו עבודה בלילות מה שנקרא, שזה העיקר. ואני מודה לו בזה שברא את החושך, כי מתוך החושך הזה אנחנו יכולים להתקיים, אנחנו יכולים לעמוד ולהכיר בגדלות שלו.
שאלה: אז גדלות הבורא שאנחנו יכולים לעבוד איתה היא תמיד אך ורק מתוך זה שלא הרגשנו שום קשר, שום קרבה, שום חיבור ואפילו הפוך מזה, היינו תקועים בעצמנו ופתאום עכשיו אנחנו קצת משתוקקים למשהו אחר? רק שם זו גדלות הבורא שאפשר לדבר עליה?
הייתי אומר שכן. נגיד כשלמדתי באוניברסיטה אפילו, אז רוב הלימוד הוא מזה שאתה פותר תרגילים, מבצע תרגילים, שאלות ועוד שאלות, בעיות במתמטיקה, פיזיקה, כל מיני דברים, ואתה צריך לענות עליהן. זאת אומרת, מתוך החושך, מתוך בלבול, מתוך דברים שאי אפשר להבין אותם, להרגיש אותם, לעכל אותם, אתה בכל זאת מוצא איך אתה מגיע לפתרון ובזה אתה בונה את עצמך, רק מתוך זה.
נגיד כמו הלימודים שלנו, כמה שאני מדבר, אולי כמה אחוזים ממה שאני אומר נכנסים לאוזן, ואולי עוד משהו מזה נכנס ללב. אבל אם אתם נתקלים בזה בעצמכם, שלפעמים זה קורה עם כל אחד והוא עובר דרך החושך בלחפש את התשובות לאור בעצמו, אז בזה הוא גדל. לכן כל הפעולות שלנו צריכות בכל זאת להתלוות בסדנאות לפחות, אבל אתם צריכים בעצמכם לא לברוח מכל הקושיות והבעיות אלא לסדר אותן נכון כדי שהבורא יאיר בהן וייתן לכם תשובות נכונות. אבל זה לפי המאמצים שלכם כמו לפתרון הבעיות בזמן לימוד אחר, חיצון.
תלמיד: פשוט מורגש לאחרונה יותר ויותר שהמילים לא מצליחות להעביר את זה. זאת אומרת, אנחנו יכולים לדבר על זה, אנחנו יכולים להגיד שאנחנו רוצים לתת את זה אחד לשני, שאנחנו רוצים לגלות את זה, אבל בעצם המילים לא מצליחות להעביר את הצורה הזאת, אלא אם כן אתה עכשיו חווה את זה על הבשר שלך באיזו צורה.
נכון, זאת השפה שלנו, זו שפת הרגש, זו לא לינגוויסטיקה.
תלמיד: אז בעשירייה המטרה שלנו לתת לחברים את הכוח רק לעבור את המצבים האלה שבהם אני אוכל לעמוד מול החושך ולייצר איזו פנייה פנימית שתביא לי את ההרגשה הזאת של הגדלות, בעצם רק את הכוח לזה? רק את ההשתוקקות לזה?
אתה חייב לעורר את הלב של החברים ובצורה כזאת אתה מעורר את הלב שלך, לא בצורה ישירה. והעבודה שלך בזה היא בעצם דרך הלב של החברים להגיע ללב שלך. ככה זה עובד. אחרת הלב שלך יישאר סתום.
שאלה: איך להגביר בעשירייה את החשיבות לגלות את גדלות הבורא בצורה קולקטיבית, משותפת?
אתם צריכים לגרות את החברים שאחרת הבורא לא מתגלה, ושהחברים יחשבו שאתם כבר מגלים את זה במשהו, ומתוך קנאה הם גם כן ירצו להכיר את גדלות הבורא, בצורה מלאכותית. אבל מזה גם כן תבוא אליהם הכרת גדלות הבורא קצת יותר, וכך יתקדמו.
שאלה: שמעתי שאת גדלות הבורא אני יכול להרגיש רק דרך האיחוד בינינו, איך לעבוד עם זה שנדמה לי שהחבר תמיד טוען את ההיפך?
למה אתה לא רוצה להסכים עימו? נגיד שהחבר מדבר אחרת ממה שאני, אז מה? אם הוא לא מדבר כנגד מטרת הבריאה אלא רק חושב אחרת על משהו משני, אולי אני דווקא אסכים עימו על מנת להתחבר עימו. אולי דווקא על זה כתוב "תעשה רצונך כרצונו", לאו דווקא כלפי הבורא שרצונו זה להשפיע וגם אתה צריך להיות בלהשפיע, אלא גם כלפי החברים. אולי אני אעשה ככה ועל ידי זה אנחנו נתחבק, ואולי זה נקרא "על כל פשעים תכסה אהבה", שאני לא אחכה עד שהחבר ישתנה, אולי אני אשתנה. ואולי אז מתוך זה בצורה כזאת שאני אתקרב לחבר, אני ארגיש שזה מה שמצפה הבורא ממני. זה יכול להיות דבר גדול, תנסו.
שאלה: במצב שאני רואה שהחברים שלי כבר נמצאים בחיבור, אני לא בזה ואני רוצה, ויש תפילה כבר לבורא כל הזמן, איפה אני מאתר את התשובה של הבורא, איפה אני מזהה אותה, לא את מה שנדמה לי, איפה התשובה?
תנסה לתאר את הבורא שנמצא בסך הכול בין החברים. אני צריך לקבל את התגובה של העשירייה אלי נגיד, כבורא, זה נקרא "בתוך עמי אנוכי יושבת".
קריין: קטע מספר 4.
"בכדי שיהיו חומרי דלק לעבוד בעל מנת להשפיע, ולא לקבל שום תמורה, אלא העבודה בעצמה תהיה שכר, אנו זקוקים להאמין בו יתברך. הכוונה, להאמין על גדלותו. וצריכים לתת כח ויגיעה גדולה איך להשיג אמונה בגדלות הקב"ה. ובלי אמונה בגדלות הבורא, אין כח לעבודה בעל מנת להשפיע. כלומר, שדוקא בזמן שמרגישים גדלות ה', אז האדם מוכן לעבוד בלי שום תמורה.
אלא העבודה בעצמה היא השכר, היות ששוה אצלו מה שהוא משמש למלך גדול, שכל הון דעלמא אין לו שום ערך נגד השרות הזה, שה' נותן לו רשות לכנס ולשמש אותו. לכן אנו צריכים לרכז את כל מחשבותינו, איך להגיע להרגיש את גדלות ה'. ואז הכל נמשך אחרי הנקודה זו."
(הרב"ש. מאמר 21 "מהו "שכור אל יתפלל", בעבודה" 1989)
אנחנו לא יכולים להתייחס לבורא בצורה ישירה, לגדלות שלו, ייחודיות שלו, אנחנו יכולים לעשות את זה רק דרך הכלי, דרך עשירייה. לכן כתוב שאחרי כל חבר עומד הבורא, שאני צריך להתייחס לעשירייה כמו לבורא וכן הלאה. זה לא סתם מילים אלא זה נובע מתוך הכלי שלנו. ולכן אני צריך לראות יום יום, כמה שאני יותר ויותר מתבטל כלפי העשירייה, להשתדל בצורה כזאת, ואז אני אראה שהחברים אולי ההיפך, הם משתדלים יותר להתבטל ביניהם כלפי, ואני לא יודע איך להתבטל כלפיהם. ואנחנו נמצאים ממש באיזה מאבק, לא מדברים על זה, אבל ממש במאבק כזה פנימי, שאני רוצה להתבטל כלפיהם ואני רואה אז מהם, שהם כולם מחוברים ביניהם כדי להתבטל כלפי.
תנסו כך ותראו שבאמת זה מה שקורה, זה גם כן משחק הבורא, זה משחק הבורא שכך עושה. זה בצורה כזו, ודווקא כשאנחנו רוצים להתבטל זה כנגד זה, כל אחד כלפי העשירייה, אז הוא ירגיש שכל העשירייה יותר מוצלחת בלהתבטל אליו. ואז מגיעה הבושה, וכל מיני רגשות כאלה ש"אז מה עלי עשות?", אני לא אוכל לשרת אותם, כי בכל זאת הם מלכתחילה מעמידים אותי יותר גבוה מהם, אז מה עושים? ואז אני פונה לבורא ומבקש ממנו תן לי כוח להתבטל כלפי הכלי, כדי שבצורה כזאת שאני מתבטל כלפיהם, לפי איך שאני מפרמט את עצמי, מסדר את עצמי בצורה כזאת, אני יכול להתבטל כלפיך. כי בלי להתבטל לכלי אני לא יכול לגשת אליך בביטול עצמי.
סדנה
איך אני נמצא בנטייה תמידית להתבטל כלפי העשירייה, ובכך מגלה שדווקא העשירייה מתגלה כמתבטלת כלפי?
*
אז אחרי שאני משתדל להתבטל כלפי העשירייה, ואני רואה שאני לא מצליח, לא מצליח כי הם מתבטלים, אני רואה את זה ככה, שהם מתבטלים כלפי עוד לפני זה, וביתר הצלחה ממה שאני מתבטל כלפיהם, אז אני פונה לבורא. כי מהביטול שלי לא יוצא שום דבר, ודרך ביטול בעשירייה אני צריך לבטל את עצמי כלפי הבורא, שהוא כסיכום, כתוצאה, עומד מאחורי העשירייה, אז אני פונה אליו וממש מבקש, בוכה, תן לי אפשרות להתבטל כלפיהם, ואז על ידי זה אני מתקרב לבורא.
זה נקרא שהבורא ייצב לפני את הכלי, שאם אני מרגיש שאני רוצה להתבטל ולא מסוגל, אז אני מגיע אליו ומבקש, בוכה שהוא יעזור לי. ואז מזה אנחנו מתקדמים באמת בביטול עצמי.
שאלה: הנושא של השיעור הוא גדלות הבורא בעשירייה, אז מהו התהליך עכשיו של גילוי גדלות הבורא בעשירייה?
עד כמה שהעשירייה נראית לי כמטרה שבה אני צריך לייצב את עצמי, לפרמט את עצמי, להתכלל, להתבטל, להתקשר, להיטמע, בצורה כזאת אני מתקרב להבין, להרגיש את מושג הבורא. שאני לפני זה לא יודע, הוא נראה לי כ"אל זר", וכאן אחרי שאני מתקרב לעשירייה שאיתם יש לי בכל זאת יותר מגע ויותר שפה אנושית, אז אני על ידי זה גם כן מוצא איזה רגשות להתייחס לכוח הזה שמייצב לי את העשירייה, שמתגלה מתוך העשירייה, שזה הבורא.
ואני מתחיל להתייחס אליו ש"לא יהיה בך אל זר", שאני דרך הקבוצה, כמה שהיא חשובה, יקרה, מורגשת בי, בצורה כזאת אני מתחיל להתייחס לבורא. שבעצם אחר כך אני צריך רק להעביר דגש לבורא בזה שהוא ייצב לי את הקבוצה. ובאמת הקבוצה קיימת או לא קיימת? אלא זה הכול מה שהבורא ייצב רק כדי שאני אתקשר אליו. שדרך הרשת הזאת של עשר הספירות אני אוכל להרגיש אותו. שזאת מין רשת כזאת, תבנית בוא נגיד, מטריצה, שדרכה אני יכול לגלות אותו.
ואז חשיבות הבורא, חשיבות הקבוצה, אצלי זה הכול אותו דבר, כי הקבוצה זה הכלי והבורא זה המהות, האור שמתגלה בתוך הכלי הזה. וכך מתקדמים.
תלמיד: אז מה ההבדל בין גדלות העשירייה לבין גדלות הבורא?
אין הבדל, הלוואי שאנחנו נגיע למצב שזה יהיה לי כאחד. שזה יהיה לי כאחד, שאין יותר. שהקבוצה הופכת להיות אותה תבנית של אדם הראשון שהבורא ברא, כדי דרך התבנית הזאת, דרך הכלי הזה, תהיה לי יכולת להתקשר אליו. כי בלי עשירייה, בלי כלי אין אור. וכשאני יכול להתקשר לעשירייה כתומך, כמתקשר אליהם, כמלכות שלהם, אז אני בזה מתקשר לבורא.
יוצא שהעשירייה זאת מערכת ההתקשרות שלי לבורא, וגם מערכת ההתקשרות של הבורא אלי. ואז כמה שאני מגדיל את העשירייה הזאת, אני מתקשר לבורא יותר עוצמתי, אוניברסאלי, יותר גדול, יותר כולל, עד שכך אני מגלה את כל הכלי.
תלמיד: איך מצליבים? איך מוסיפים את מושג הבורא לעשירייה, וגם להפך איך מוסיפים את העשירייה לגדלות הבורא?
אני משייך לעשירייה את כל הכוחות של הבורא. אלא מי זה "עשירייה"? "עשירייה" זה מה שהבורא מציג לפניי כמייצב את אותו התיאטרון שאני רואה, ולכן דרך החברים אני מתייחס אליו. וכל חבר וחבר וכולם יחד משחקים את המשחק הזה שהבורא מחייב אותם, ואני בהתאם לזה צריך להיכנס לאותו משחק ולייצב את עצמי שעושה איתם את אותו משחק, אותו ריקוד. יש כאן הרבה דברים, אבל זה מספיק לנו, בכל היתר קצת תעבוד עם הרגשות שלך.
שאלה: לגבי תפילה, מצד אחד אנחנו לומדים שאנחנו לא אמורים לבקש על עצמנו אפילו לא להשפיע לו נחת רוח, מצד שני היה עכשיו קטע שהסברת אותו שעלי לבקש כוחות כדי לראות את גדלות הבורא, אז איפה אני יכול להבחין אם אני מתפלל נכון?
האמת שזה לא חשוב. אם אתה פונה דרך העשירייה לבורא או אפילו לבורא ללא עשירייה, זה לא כל כך חשוב. זה בסופו של דבר יביא אותך, אם לא בדרך הישרה, אז בדרך צדדית. אבל בכל זאת, זו לא דרך שתטעה אותך מהכיוון הנכון, לכן העיקר תצליח.
עיקר אני אומר לך שוב, שיעור יום יום וכמה פעמים ביום אם אפשר עוד להתקשר לקבוצה ואנחנו מגעים לכנס בצורה נכונה, יפה.
שאלה: לפני שיש לנו אמונה למעלה מהדעת בגדלות הבורא, האם זה נחוץ להכיר קודם מה זה גדולה בכלל? האם לכל החברים בעשירייה יש הבחנות שונות בגלל שיש להם דרכים שונות להרגיש ובשילוב של כולנו יחד אפשר להרגיש מה זה גדולה?
אתה יכול לדבר עם החברים על גדלות הבורא, על גדלות החברים, על גדלות העשירייה, על גדלות העסק שלנו בכלל, גדלות מטרת הבריאה, אבל בכל זאת ההתקדמות היא על ידי זה שאנחנו מייצבים את עצמנו כך שמזמינים מאור המחזיר למוטב, כי רק כתוצאה ממנו מהשפעתו, אנחנו נתחיל להרגיש את המצבים המתקדמים שלנו מיום ליום. לכן אנחנו צריכים לסדר את עצמנו.
שאלה: עד כמה חשוב לבקש את גדלות הבורא עבור החברים? לפי איזו צורה ואז לבדוק את התוצאה?
אני לא יכול לענות לך על השאלה הזאת כי לפי השאלה שלך אתה לא מבין על מה מדובר. לא. כך אני לא יכול לענות. רק אם תשמע כמה פעמים את השיעור הזה ועוד כמה פעמים שיעורים באותו נושא, אתה תקבל תשובה אולי. צריכים יותר לקרוא מאמרים של רב"ש ויותר להשתתף בשיעורים. כך אני מרגיש שחסר לך.
שאלה: איך להתייחס נכון למשחקים של הבורא?
כדבר החשוב ביותר.
שאלה: איזו השפעה יש לאח"פ בהתכללות ההדדית ובגילוי הבורא?
אנחנו עכשיו לא מטפלים באח"פ. העיקר בשבילנו להרכיב את הגלגלתא עיניים בצורה כזאת שנוכל לטפל באח"פ, ואז אנחנו נדבר ונלמד מה היחס הנכון לאח"פ, איך אנחנו יכולים להתארגן ואיך אנחנו יכולים לעבוד עמו. זה בעיקר יהיה אחר הכנס.
תלמיד: לגבי גדלות הבורא בעשירייה, אני רואה שבצורה ממש שיטתית יש כזאת תופעה שכשאני מנסה לעורר את החברים, לתת להם גדלות, אני מיד מתעורר מזה בעצמי. זה ממש כמו חוק טובע עובד הסיפור הזה.
כן. נכון.
תלמיד: השאלה אם אני מקבל את הפידבק הזה, זה מדד מספק לעבודה נכונה?
אני לא יודע אם זה מספק, אבל זה אומר לך שכדאי כל הזמן לדאוג לגדלות הבורא בתוך העשירייה. שאך ורק בצורה כזאת אתה יכול גם לתקן את עצמך בגדלות הבורא. הגישה נכונה. יפה.
שאלה: עד כמה חשוב לדחוף עד הסוף בבירור עם החברים או עם הקבוצה או שאחרת אין לי מקום להתכללות? האם כדאי תמיד להגיד את העמדה שלי ואז לקבל את הדעה של החבר או שמראש אני מקבל את הדעה של החבר, מתבטל כלפיו? אז אין לו קשר איתי.
אתה אל תדאג לפידבק מה שיש ממך לחבר ולחבר אליך, העיקר זה להראות לחבר שאתה רוצה להיות מחובר עמו כדי להתחבר עם הבורא. זה הכל, זה העיקר. והתגובה שלו, שלך, אחר כך, העיקר כל הזמן להראות את זה. אתה תראה לו שאתה מסכים להיות עמו בכל צורה, בכל מצב, רק שזה יהיה מכוון להתקשרות עם הבורא. אם אתה מראה לו את זה, אתה עושה טובה גדולה לו, לך, ולכל העשירייה.
שאלה: מה המשמעות של המידע שיש בתוך הרשימות?
על פני הרשימות הקודמות אנחנו מרגישים את המצב הנוכחי. ולכן כך אנחנו צריכים ללכת קדימה. אנחנו לא צריכים לדאוג כל כך לרשימות, מה שמתעורר מתעורר, העיקר בשבילנו זה התכללות דרך החברה בבורא ועם הנטייה הזאת אנחנו הולכים קדימה עם כל הנתונים, עם כל הרשימות שמתעוררות בנו. אנחנו עוד לא מסוגלים למיין את הרשימות ולבחור מהן עם מה לעשות פעולות ואיזה ועם מה לא.
שאלה: מה היא בדיוק פנייה דרך העשירייה לבורא? איך אנחנו בונים את הפנייה הזאת?
אני רוצה לעורר את כל העשירייה לפנות לבורא כדי לקבל ממנו את כוחות ההשפעה כדי שיעזרו לנו להתחבר בינינו ולהתחבר אליו. זה מה שחסר סך הכל. אני רוצה לעורר את העשירייה ועם העשירייה יחד, את הבורא, כדי בחיבור בינינו לגלות את המצב שהבורא נהנה. בואו נשתדל כך לעשות, זה בעצם המהות של הכנס.
שאלה: אמרת שמבינים את השיעור כשבעצמנו עוברים את המצבים של השיעור. האם אנחנו ביחד יכולים לעבור את המצבים אחד של השני?
לא. אני לא חושב על איך אני עובר מצבים פרטיים שלי, אני חושב איך אני מתחבר עם הקבוצה ויחד עם הקבוצה עובר מצבים כאלו שהם כמה שיותר קרובים לגילוי הבורא, כדי לתת לו מקום להתגלות ולקבל מאיתנו נחת רוח, כמו ילדים טובים שרוצים לשמח את אימא. תחשוב על זה. זאת גישה יותר נכונה.
שאלה: הבורא מקדם אותנו בצורה מטרתית ומערכתית, חושך ואור. איך אנחנו מתייחסים להשפעתו ברגש ושכל רוחניים ולא בהמיים?
אני לא מבין את השאלה, על ידי חושך ואור או גשמיים או רוחניים כך הוא מקדם אותנו, ובין החושך לאור, בפער ביניהם, עד כמה שאנחנו יכולים לפענח את זה, לפתוח, להבין את זה נכון, כך אנחנו נתקדם. שאנחנו מבינים קודם כל שחושך ואור בא ממנו, ושזה לא תלוי בחברים ולא תלוי בי אלא זה בא מהבורא שכך מייצב לנו את התנאים, שבהם אנחנו צריכים להיות כל הזמן מכוונים דרך חיבור בינינו לחיבור עם הבורא בלבד. לזה ניתנה לנו כל הרגשת המציאות המורכבת מחושך והאור.
תלמיד: אבל איך אני מתייחס להשפעתו בצורה רוחנית ולא בהמית?
אני לא יודע מה זה רוחנית ובהמית, כאילו שאתם מבינים. אני יודע שמה שיש לי עכשיו, את זה אני מקבל ממנו ומה יש לי מזה אני מתייחס לקבוצה ולבורא, זהו.
שאלה: איך אני יכול לבדוק האם הגדלתי במשך היום את גדלות הבורא בעשירייה?
עד כמה שהעשירייה נעשתה לך יותר קרובה, חשובה, עד כמה שאתה מרגיש שהיא יותר נמצאת בלב שלך, בזה אתה מגלה במקום הלב הגשמי את הלב הרוחני, והבורא לאט לאט יתגלה בו.
אולי נעבור בכל זאת למשהו אחר, רק תתארו לעצמכם, אנחנו נמצאים אתכם עכשיו שעתיים בשיעור, גם בכנס השיעור הוא של שעתיים ואנחנו הגענו רק לחצי. זאת אומרת, מתוך 10 פסוקים עברנו רק 4 פסוקים, אז מה אנחנו נעשה בכנס? על זה אתם צריכים לחשוב ולתת תשובה גם לי, גם למארגני הכנס, מה אתם חושבים, כי איך אנחנו יכולים בצורה כזאת להתקדם? או שיתנו לנו 3, 4 פסוקים כאלו וזה מספיק, או אולי לא? אני לא יודע איך אנחנו עוברים בכנס על החומר שהם רוצים לתת לנו. אולי דווקא הפסוקים הבאים הם יותר מהותיים, יותר חשובים מהקודמים? אני לא יודע, בואו נשתתף יחד בלסדר את הפסוקים לכל שיעור ושיעור בכנס.
ואנחנו רוצים עוד יותר מזה, אנחנו רוצים לעשות יותר סדנאות ודיבורים בינינו, וודאי לענות על שאלות של החברים שישתתפו גם בצורה הפוכה, רחוקה, וגם נשים יהיו בהשתתפות שלנו, אתם בכלל מבינים איזו מסה עוד נופלת לנו על הראש, מה נעשה?
אולי בכלל לקצר את כל התוכן של הכנס, שלא יהיו כל כך הרבה נושאים? אני לא יודע, אבל אתם צריכים בכובד ראש להתייחס לזה, מה חשוב לנו כדי לבנות את הכלי שלנו שנקרא עשיריית בני ברוך המאוחדת, שזה יהיה בכוונת שלנו, שלזה אנחנו צריכים להגיע, כלי רוחני של בני ברוך כעשירייה אחת. מה עושים?
למי ישנה תשובה על זה, אבל תשובה קצרה, שני משפטים מקסימום, מה אתם ממליצים לנו לעשות עם השיעור הראשון, תראו עד כמה הוא תופס לנו זמן ועוד לא נגמר, אפילו חצי ממנו, אז מה עושים? למי יש איזו עצה טובה, נכונה?
קריין: אולי כדאי להוסיף לשאלה שלך שגם יהיו הרבה אנשים חדשים בכנס, אנחנו צופים לפחות 1000 איש נוספים שיגיעו וישתתפו איתנו.
אני מפחד לתת להם להיכנס עם שאלות כי אז אני אצטרך להרחיב את הדיבור שלי וההסבר שלי לכל הכיוונים שלא שייכים בדיוק לנושאים שלנו, שבחרנו, אז אני לא יודע מה לעשות. אתם צריכים להשתתף בלייצב את הכנס והמצב, יש עוד זמן, אפשר לשנות הכול. אני עד הרגע האחרון לא צריך להיות מעורב בזה, לי זה לא חשוב, העיקר שאתם תדונו ותחליטו ותביאו לכל שיעור נגיד אותם עשרה פסוקים, או שבצורה אחרת אתם רוצים שאנחנו נעשה את זה, אבל הכול תלוי בידיכם.
קריין: קטע מספר 5 נקווה שלפחות אותנו שומעים.
"אם כוונתם היא לעשות נחת להבורא, הרי זה גורם, שאם הם רוצים להוסיף עבודה, הם נצרכים להוסיף בגדלות הבורא, כי כפי שיעור גדלותו יתברך, בשיעור זה הם יכולים להיבטל אליו ולעשות את כל מעשיהם רק לשם שמים. וזה כמו שאומר בזה"ק על פסוק "נודע בשערים בעלה", שכל אחד ואחד "לפי מה שמשער בליבו".
אי לזאת, אלו אנשים שרוצים לעבוד לשם שמים, בכדי שיהיה להם חומרי דלק לעבודה, הם צריכים כל יום להשתדל להשיג בחינת אמונה בגדלות ה', היות שגדלות ה' זו שמחייבת אותם לעבוד בשבילו. וזהו כל התענוג שיש להם בעבודתם."
(הרב"ש. מאמר 15 "מהו, שהצדיקים ניכרים ע"י הרשעים, בעבודה" 1989)
אני חושב שהפסוק הזה הוא קצת מתקדם כי מדובר כבר על זה שיש איזו הכרה בגדלות הבורא ואז ממשיכים.
קריין: קטע מספר 6.
"אלו, שרוצים ללכת בבחינת להשפיע, הם מרגישים את הריקנות שבהם, והם זקוקים לגדלות ה', והם יכולים למלאות את הריקנית הזו, דוקא עם רוממות, הנקרא מלאים מצות, כשיעור, שהם מבקשים, שה', שיתן להם כח, שיוכלו ללכת למעלה מהדעת, שזה נקרא רוממות. היינו, שהם מבקשים, שה' יתן להם כח ברוממות, שהיא למעלה מהדעת, בגדלות וחשיבות ה', ולא רוצים שה' יתן להם זה להשיג, היות שהם רוצים להכניע את עצמם, בכניעה ללא תנאי, רק שמבקשים עזרה מה', בשיעור זה הם יכולים למלאות את המקום של ריקנות עם מצות. וזהו "מלאים מצות כרמון".
(הרב"ש. מאמר 7 "מהו אדם ומהו בהמה בעבודה" 1991)
זה דבר מאוד עמוק, אין לי כוח להסביר אותו. אם לא היינו גדלים מתינוקות, מילדים קטנים לגדולים ומולידים ילדים ומטפלים בהם, ומתוך הטיפול בילדים מתחילים אחר כך להכיר את היחס של ההורים שלנו אלינו, איך שהם דאגו, מה עשו בשבילנו, איך הרגישו כלפינו, שזה הכול "ממעשיך הכרנוך" לפי אותו העיקרון, אם לא הייתה לנו כזאת אפשרות, לא היינו מכירים את יחס ההורים אלינו.
איך אנחנו יכולים להכיר את יחס הבורא אלינו, הרי אנחנו אף פעם לא מגיעים לדרגה שלו? אלא הכול מושג על ידי הכלים השבורים, שהבורא שבר קשר בינינו ולכן אנחנו יכולים לעבוד בהתקשרות בינינו כמו לתינוק שלנו שאותו צריך לגדל, זה האדם הקטן שאנחנו מרכיבים אותו מאפס ממש ורוצים להוליד בקשר בינינו ולדאוג לו יותר ויותר, ואז מזה שאנחנו עושים את החיבור לפרצוף אדם, אנחנו בזה מתחילים להכיר את עבודת הבורא מה שהוא עשה עלינו. ואז בדומה לאיך שאנחנו מכירים את עבודת ההורים, מה שהם עשו, איך דאגו לנו, מזה, כבר מהעבודה בינינו אנחנו יכולים להכיר את הבורא.
לכן אפשר להכיר, אפשר להשיג, אפשר להבין את הבורא אך ורק במידה שאנחנו מרכיבים את הקשר הנכון בינינו, שהוא ממש הולך באותם השלבים, עיבור, יניקה, מוחין, בהתקשרות לעשירייה, לעשירייה יותר ויותר גדולה שכוללת בתוכה את כל באי עולם. לכן רק בצורה כזאת אנחנו בונים את הצורה שלנו שתקרא אדם, הדומה לבורא.
תלמיד: מה שאתה מלמד אותנו זה ממש אומנות, אומנות העבודה עם העשירייה ועם הבורא.
כן.
תלמיד: נראה שאתה מלמד בהתאם ליכולת שלנו, או ההכנה שלנו.
בלבד, אחרת אני אקח ילדים ואכניס אותם לכיתות גבוהות?
שאלה: אז איך אפשר לדעת מה יהיה מצבנו בכנס, כי יכול להיות שיהיה פסוק אחד שעליו אתה תפתח את כל השיעור, ויכול להיות שיהיו עשרה פסוקים ונעבור על חלק מהם, תלוי במצבנו. אז איך אפשר להכין חומר למצב שאתה לא יודע איפה נהיה שם?
אתם צריכים להיות מכוונים לחיבור בלבד ובחיבור אתם תגלו לאיזה דרגת חיבור אתם יכולים להגיע. מגיעים אנשים מאוד שונים, ישנם הרבה אנשים חדשים שלא השתתפו איתנו לא בשיעורים היומיים ובסדנאות וכן הלאה. אנחנו צריכים לתת לכולם מקום להשתתף מצד אחד, מצד שני שלא יבלבלו את הקו שלנו. אנחנו לא יכולים להתקדם לפי אלו שרק עכשיו מצטרפים אלינו מכל מיני סיבות, אלא אנחנו הולכים בכל זאת לפי הקבוצות המתקדמות, עשיריות שכבר בנו את עצמן ומגיעות לכנס כשהן נחוצות להגיע לקרבה כזאת, לחיבור כזה ביניהם כדי שהבורא יתגלה.
אז אנחנו לא מורידים מעצמנו את גדלות המטרה, איחוד המטרה, חדות המטרה, אנחנו בכל זאת כמו שעכשיו ועוד יותר הולכים קדימה. ואם מגיעות כל מיני שאלות לא לעניין, אז אנחנו פשוט עוברים מעליהן. צריכים קצת יותר סבלנות, אבל יכול להיות שנצטרך לבנות מערכת, שמישהו שואל שאלה ואני אומר שאת השאלה הזאת אני מעביר למישהו אחר, נגיד [לאחד המרצים שלנו] שיושב כמוני עם המיקרופון ועונה עליהן, ואני בינתיים ממשיך עם קו הכנס הראשי.
אין ברירה, יכול להיות שכך נחלק את הדברים. אין לנו הרבה זמן ובאמת אנחנו לא רוצים לדלל את ההליכה שלנו בכל מיני אנשים שלא מסוגלים ללכת לאותו כיוון, באותו קצב ובאותם האמצעים כמונו.
קריין: קטע מספר 7.
"כתוב "ברוב עם הדרת מלך", נמצא, מה שהרבים יותר גדול, הכח של הרבים יותר פועל, היינו שמייצרים אוירה יותר חזקה של גדלות וחשיבות של הקב"ה. שאז כל אחד ואחד, הגוף שלו מרגיש, שכל המעשים מה שהוא רוצה לעשות עבור קדושה, שהוא להשפיע לה', להון תועפות יחשב לו, שזכה להכנס בין האנשים, שזוכים לשמש את המלך. ואז, כל מעשה קטנה שהוא עושה, הוא מלא שמחה ותענוג, שיש לו עתה במה לשמש את המלך.
ולפי שיעורו, שהחברה עם מחשבותיהם בעת ההתועדות חשבו בגדלות ה', כל אחד לפי שיעורו גורמו לו חשיבות בגדלות ה', כן הוא יכול ללכת כל היום בעולם השמחה והחדוה."
(הרב"ש. מאמר 17 "סדר ישיבת התועדות" 1986)
תלמיד: בקשר להצעה שלך, אז את כל ההכנה של הנושאים אנחנו בעצם עושים עכשיו בשיעורי הבוקר. בכנס צריך להיות תבנית שונה שזה לא יהיה אותו הדבר. וההצעה היא, לעשות פתיחה חזקה של רב לנושא בהתאם להתקדמות מצבנו, כמה ציטוטים, סדנה שהעשירייה לועסת את כל החומר, ואז שאלות אך ורק מתוך העשירייה. זאת אומרת שהעשירייה עומדת מאחורי השאלה ולא החבר לבד.
יכול להיות, אני לא כל כך נכלל מכל זה, אבל אני רוצה שבכל זאת אתם תכתבו את כל הדברים האלה למארגני הכנס בכתובת boardworldkli@gmail.com
קריין: קטע מספר 8.
"ע"י שהחברים מדברים מרוממות ה', התעורר ע"י זה חשק ורצון להתבטל לפני הבורא, כי מתחיל להרגיש ענין תשוקה וכיסופין להתחבר להבורא. וגם יש לזכור, שעד כמה שהחברים יכולים להעריך את חשיבות וגדלות ה', מכל מקום, צריכים עוד ללכת למעלה מהדעת.
כלומר, שהבורא יותר גבוה ממה שהאדם יכול לצייר גדלות ה' בתוך השכל. ולומר, שאנו צריכים להאמין למעלה מהדעת, שהוא מנהיג את העולם בהנהגה של טוב ומטיב. שאם האדם מאמין, שהבורא רוצה אך ורק לטובת האדם, זה מביא להאדם, שיאהב את ה'. עד שיזכה לבחינת "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך". ואת זה האדם צריך לקבל מהחברים."
(הרב"ש. מאמר 30 "מה לדרוש מאסיפת חברים" 1988)
זאת השאלה, איך אדם יכול לקבל את זה מהחברים, עד כדי כך שכל מה שעושה ה' זה נכון וטוב ולאדם אין כאן בזה שום דבר חוץ מלהכניע את עצמו ולקבל לגמרי.
איך הוא מקבל את זה דרך החברים? שעד כדי כך הוא צריך להתבטל כלפיהם, אבל בצורה מטרתית, כשהוא מכוון לבורא ורק בצורה כזאת הוא מתקשר נכון לחברים. ואז בצורה כזאת הוא מגלה שהחברים זה לא אותם הפרצופים שיש לפניו, ואלה הן ספירות רוחניות שהבורא מייצב אותן, זה נקרא שהוא עומד אחריהן.
ואז הבורא בצורה כזאת של החברים השונים משחק עם האדם כדי לכוון את האדם בצורה נכונה על ידי כל מיני צורות שנראות לו חברים כאלו וכאלו כך וכך, ואם הוא משתדל לזהות אחרי כולם כולם את הבורא, אז בצורה כזאת הוא מתקדם אליו, והחברים הופכים להיות כתבנית שעל ידה הוא מגלה את הבורא.
קריין: כן, קטע מספר 9.
""ואתם, הדבקים בה' אלקיכם, חיים כולכם היום", היינו כשתהיו דבוקים ונאחדים זה בזה, אז "חיים כולכם", כשהם באחדות אחד, אז נאה לאחד לדבק באחד ושורה עליהם ה' אחד."
(דגל מחנה אפרים. פרשת ואתחנן)
אם אני רואה חברים דבוקים זה לזה, אז גם לי יש כוח להתחבר ולהידבק אליהם, וכאן העבודה שלנו להראות לכל אחד שאנחנו דבוקים, ואז בצורה כזאת אנחנו מושכים כל חבר וחבר לאותה הדבקות ובדבקות אז אנחנו מגלים את הסיכום של הדבקות שזה הבורא. ואם אנחנו מתחברים יחד, אז התייצבות של התכונות שלנו בחיבור, הם נותנים לנו הרגשת הסך הכול הכולל מאיתנו, מהמאמצים שלנו, שזה נראה ונקרא ומורגש בנו כ"בורא".
וזה הפלא, אף אחד לא חשב קודם שאתם עשיתם אותי, אנחנו מייצבים את הבורא, מי אנחנו? אנחנו כאילו ההורים שלו? לא, אנחנו מגיעים מהשבירה לחיבור ודרך החיבור בינינו למרות הקושי וכל ההפרעות שאנחנו מגלים, אז כך אנחנו בונים את דמות הבורא בנו, וזה הבורא, "בוא וראה", כך עושים.
את זה אנחנו חייבים להשיג בכנס, לשים לב לזה. ואולי לפני זה מי שיכול.
קריין: קטע מספר 10
"ויהי רצון שנזכה לקבל אורו יתברך, וללכת בדרכי השם ית', ולעבדו שלא על מנת לקבל פרס, אלא להשפיע נחת רוח להשם ית', ולהקים שכינה מעפר, ולזכות לדביקות ה', ולבחינת גילוי אלקותו ית' לנבראיו."
(בעל הסולם. "שמעתי". ג'. "ענין ההשגה הרוחנית")
סדנה
מה השגנו בסך הכול מהשיעור של היום?
*
(סוף השיעור)