שיעור בוקר 26.11.2020 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

נושא: עבודה למעלה מהדעת

העבודה באמונה למעלה מהדעת - קטעים נבחרים מהמקורות

אנחנו נמשיך כי אין לנו ברירה. יש לנו רק שני כוחות במציאות, כוח השפעה וכוח קבלה, אנחנו כולנו נמצאים מכוח הקבלה, כל העולם שלנו. מה זה כוח קבלה? אפילו שיש בנו כוח השפעה, יש פלוס ומינוס, אבל הנתינה שלנו גם היא בסך הכול בגלל שאנחנו רוצים מזה להרוויח, להצליח, ולכן גם היא נקראת קבלה. ברוחניות הכול נמדד לפי הכוונה ולא לפי הפעולה עצמה. יכול להיות שאני נותן ונותן מהידיים שלי לאלפי אנשים אבל זו בסך הכול קבלה ולא השפעה. ולכן העולם שלנו, אמנם הוא מורכב משני כוחות פלוס ומינוס, קבלה והשפעה בפועל, אבל לפי הכוונה אנחנו כולנו נמצאים בקבלה, בלקבל, ברצון לקבל, בכוונה לקבל, בנטייה לקבל, במטרה לקבל. לכן כמו שכתוב "כל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין"¹ שאפילו אם אנחנו משפיעים, אנחנו משפיעים רק לעצמנו.

ויש עוד רמה אחרת של הקיום, שזו כוונה על מנת להשפיע. גם שם לא חשוב מה אני עושה בפועל, נותן או מקבל, אלא הכול נמדד לפי הכוונה, שאני חושב על אחרים, ועד כמה שהאחר הוא יותר חשוב ממני אני נמצא בהשפעה אליו. לכן כל העבודה שלי היא להגדיל את חשיבות החברים, חשיבות הבורא בעיניי כך, שקודם כל הם ואחר כך אני, כמו אימא כלפי התינוק, שקודם כל הוא ואחר כך היא. לכן כך אנחנו צריכים לעבוד. הכול תלוי לפי החשיבות, אני או מחוצה לי. אם קודם אני, זה העולם הזה, ואם קודם הם, זה העולם העליון.

ההבדל הוא עצום, כי דווקא הכוונה הזאת, הנטייה הזאת, היא הופכת לנו את תפיסת המציאות. אנחנו מרגישים במקום את המציאות הזאת לפי הכוונה על מנת לקבל, אנחנו מרגישים מציאות אחרת לפי הכוונה שהחשיבות היא מחוצה לי. ולעבור מחשיבות לעצמי לחשיבות שמחוצה לי, זה נקרא לעבור מהעולם הזה לעולם הבא, זה לעבור את המחסום, זה לעבור את הצמצום. כך אנחנו צריכים כל רגע ורגע להשתדל לבנות את היחס הזה בין העולם הזה לעולם הבא, שהכול תלוי בכוונה, במידת החשיבות, מה יותר חשוב, מה חשוב היום.

אם כך, נלך לקטעים שלנו. מה שהם כותבים, הם כותבים בדיוק איך לכוון אותנו לעל מנת להשפיע, לאמונה למעלה מהדעת, לתכונת הבורא, שבו אנחנו נראה את החצי השני של המציאות שתחתיו אנחנו נפעלים, פועלים, משם אנחנו באים ולשם אנחנו חוזרים.

קריין: נקרא קטע מספר 38, "הכאת המחשבות לאדם".

""מחמת אותה הכאה של אור עליון, שמכה בפרגוד ההוא, הנה התנוצצו מהם אורות ועברו דרך מסך ההוא" (תע"ס, דף קט"ו, אות ו). ואפשר לפרש, ענין הכאה, פירושו המחשבות שמכה לאדם שמטרידו ומיגעו, ויש לו סברא לכאן ולכאן. וכל זה הוא מסיבה שיש לו מסך. ואם הוא מקיים את המסך ומסכים ללכת בדרך ה', שזה נבחן לבחינת מוחא, שזה נקרא בחינת בירור, שמברר שטוב לו לקבל בחינת אמונה למעלה מהדעת. שזה נבחן שגורם תוספת אור במדרגה העליונה, שהשמחה באה על ידי הבירור דוקא... זאת אומרת, אף על פי שאינו מרגיש כל כך חשיבותו של העליון, אזי הבירור הוא על ידי מסך, שנקרא בחינת נסיון, שהוא בחינת הסתרה. אבל כשמתגבר על המסך ומקיימו, היינו שאינו מבטל את המסך, מזה נגרמת שמחה למעלה, אזי העליון משפיע לו גם כן שמחה. כלומר, בשיעור שקיבל את חשיבותו של העליון למעלה מהדעת, אותו שיעור גדלותו של העליון נמשך לו בתוך הדעת, לא פחות ולא יותר."

(הרב"ש. רשומה 2 "הכאת המחשבות לאדם")

מה קורה כאן? אני בדרך כלל כשעוסק בחכמת הקבלה עם החברים, עם הלימוד, בכל מקום שאני מרגיש שאני נמצא בהסתרה, אני רוצה לבטל את ההסתרה, אני רוצה שייפתח לפניי, שיהיה לי ברור. ואני לא כל כך מודע שמה שאני עכשיו עושה כדי שיהיה לי ברור, שייפתח, אני רוצה לקבל רוחניות בתוכי, בתוך דעתי. ובתוך הדעת, ברצון לקבל אם אני אקבל את זה, זו תהיה קליפה, לכן לא יתנו לי כך לקבל. מלמעלה יש חוק, רק עד כמה שאני רוצה להיות דווקא ברוחניות, בלמעלה מהרצון לקבל שלי, שם אני יכול לגלות, במידה הזאת אני יכול לגלות את הרוחניות. לכן במקום לבקש לבטל את הגבולות ולהרגיש רוחניות בתוכי כמו שאני, אני צריך לבקש לעלות ולהיות ברוחניות, להשפיע, לתת, ואז אני אגלה כול מה שנמצא שם.

שאלה: הוא כותב כאן על המחשבות שמכות באדם, מטרידות אותו. אני צריך לבקש להימצא מעל המחשבות האלה בהשפעה, בקשר עם החברים, בהשפעה להם ולבורא?

זה שאני מקבל איזשהו יחס לרוחניות ורוצה לגלות אותו, לקבל אותו בתוכי, ברצון לקבל שלי, בתוך הדעת, זה הבורא נותן לי כתנאי, כהכנה, כנתונים כאלו, שלמעלה מהם אני צריך להשתוקק דווקא להיות ההיפך, בניגוד לנטיות שלי לגלות אותן בדעת, לרצות להיות למעלה מהדעת. זאת אומרת אני רוצה להיות בהשפעה, אני רוצה להתעלות למעלה מהאגו שלי, אני לא רוצה לדעת, לקבל ולהרגיש בצורה כמו שאני בדרך כלל עושה בכלים שלי, אלא בנתינה, בחיבור, בלמעלה מהאגו שלי. אז זו תיקרא רוחניות ועל מנת להשפיע, ואז אני אגלה באמת מה שנמצא מעל הרצון האגואיסטי שלי. בזה יהיה בורא וצורת הבורא, יחס הבורא לנבראים, את זה אני אגלה.

תלמיד: באיזה כלים מתרחש הגילוי מעל המסך?

בכוונה על מנת להשפיע. לא בכלים ברצון לקבל אלא בכוונה על מנת להשפיע. כמו שאתמול למדנו בתלמוד עשר הספירות שיש רצון ויש כוונה, אנחנו נלמד גם היום ונמשיך את זה.

שאלה: אמרת שבמקום לבקש גילוי בתוכי אני צריך לבקש להיות ברוחניות, להשפיע, לתת, אז אני אהיה שם. אבל מי זה "האני"? נראה כאילו שזה כבר לא יהיה אני.

מתוכי, מתוך הרצון שלי. בינתיים אני לא כל כך מברר מי אני, אלא הרצון שלי. אני לא רוצה לקבל רוחניות בתוך הרצון שלי, אני רוצה להיות קודם כל בהשפעה, קודם כל בנתינה, מהצד השני של הרוחניות, דבוק בבורא, דבוק בחברים, להתנתק מהרצון לקבל שלי. זו בעצם צריכה להיות הנטייה שלי, שאני אעלה לדרגה יותר עליונה למעלה מהעולם הזה, אחרת אני אשאר בדרגת חי.

תלמיד: יש כאילו איזה בלבול, שאני רוצה להתנתק מהאני.

כן, כי אנחנו שניים, ישנה נקודה שבלב וישנו רצון. אני רוצה לעבוד מתוך הנקודה שבלב, ואני רוצה להעלות אותה למעלה מהרצון האגואיסטי שלי. הנקודה שבלב מה שיש בי, לכן אני משתוקק לרוחניות, היא חלק א-לוה ממעל, אני רוצה בחזרה להדביק אותה לאותו מקור מאיפה שהיא באה. ואז כשאני אשתדל ואשתדל ואבקש ועל ידי חברים והכול להתנתק מהאגו שלי ולהידבק בעליון, אני אוכל כבר להתחיל לעבוד שם עם הרצון, בלחבר לנקודה שבלב רצון.

שאלה: כתוב בטקסט שהבורא נהנה מההכאות האלה, לא כתוב שהוא נהנה מזה שאדם מתגבר אלא דווקא מהמכות הוא נהנה, למה?

כי המכות האלה הן מכות שלא באות על האדם, אלא על הרצון לקבל שהבורא ברא. אנחנו צריכים להבדיל, לחלק את עצמנו לפחות לשני חלקים, יש את "האני" שזה חלק א-לוה ממעל, שזה נקרא האדם שבי, ויש את הרצון לקבל שזה שייך לבהמה שבי. ואני רוצה להיות למעלה מהבהמה שלי, אני רוצה לרכוב על החמור, על החומר שלי וכך להתקדם.

לכן בהרבה מקרים בזוהר ובכל מיני מקומות בקבלה אתה תשמע סיפור של אדם הרוכב על החמור, המחמר. אנחנו צריכים לחלק את עצמנו לשניים, לא לשייך את עצמנו לגוף, אלא מה שנקרא "לנשמה", נשמה זה חלק א-לוה ממעל, זו השפעה.

שאלה: למה אתה מתכוון כשאתה אומר לעבוד מעל הכלים של הקבלה?

אימא שמטפלת בתינוק, היא עושה את זה מתוך שהרצון שלה, הטבע שלה מחייב אותה כך לעשות. ואנחנו רואים את זה, אנחנו לא צריכים להגיד לאימא שהיא תאהב את התינוק, שהיא תטפל בו, אלא הטבע שלה בעצם מחייב אותה.

אנחנו צריכים להגיע למצב שאנחנו כך מטפלים במה שמחוצה לנו מורגש כחברים, כבכלל כל האנושות, הבורא, אנחנו צריכים להגיע לזה ללא הרגשה שלנו שיש לנו נטייה לזה. אין לנו לזה שום נטייה, אבל אנחנו צריכים לפתח בנו כזאת אהבה, כזה יחס כמו מאימא לתינוק שלה. מאיפה זה מגיע? מתוך זה שיש לנו יחס לבורא מהנקודה שבלב, זה מושך אותנו אליו, אבל מושך בצורה אגואיסטית, ואנחנו צריכים להפוך את זה לצורה אלטרואיסטית, זאת העבודה.

אבל הכנות יש בנו. כי מתאספים אנשים שיש להם קשר לבורא אבל קשר נקודתי. מה זה נקודתי? רק נקודת קשר שהיא לא מסבירה לנו איזה סוג קשר צריך להיות, ואת זה נותנים לנו מלמעלה המקובלים כדי לתת לנו בחירה חופשית. אתה רוצה להתקרב לבורא, אתה רוצה להשפיע, אתה רוצה להיות דומה לבורא? בבקשה, אתה צריך לפתח את הרצון להשפיע שלך על פני הרצון לקבל. וכך אנחנו לאט לאט מחנכים את עצמנו לפעולות השפעה, עד שמגיעים להידמות לבורא ואז אנחנו נקראים "אדם".

תלמיד: כתוב כאן שיש לאדם מסך ויותר מזה הוא גם תומך ומחזק אותו. כלומר התחושה הזאת של המסך היא מציאותית כמו תנועת יד, נשימה נשיפה?

מה זה נקרא "אקרן" מה זה נקרא "מסך"? מסך זה נקרא שנגיד יש לי מסך שעל ידו אני יכול להשפיע אליך. מה זאת אומרת? פשוט מאוד, שאתה בעיניי נעשה יותר חשוב ממני, זה נקרא שיש לי מסך. זה הכול, חשיבות, אם אתה יותר חשוב ממני, כמו תינוק כלפי האימא שכך הטבע מחייב אותה. זה לא רק אצל אימא, אישה, אלא זה גם בכל מיני חיות, בהמות וכן הלאה. למה כל עולם החי מטפל בצאצאים? כי הטבע מחייב.

אצלנו הטבע לא מחייב, יש לי נקודת התעניינות בבורא בלבד, שאני רוצה לגלות אותו אבל לא כדי להשפיע לו, לאהוב אותו, את זה אין. אני יכול על ידי סביבה מתאימה להביא את עצמי לחשיבות, שהבורא הוא חשוב, שהחברים חשובים, שכדאי לי להתנתק מחשיבות לעולם הזה ולהיות בחשיבות לעולם הרוחני, בחשיבות להשפעה יותר מאשר לקבלה. זה נקרא שאני מייצב בי צמצום, אני לא רוצה לקבל כי חשוב לי יותר להיות בלהשפיע. זה נעשה על ידי סביבה ועל ידי המאור המחזיר למוטב, זו העבודה שלנו.

שאלה: מתוך הניסיון שלך, יש לנו קושי להבין את נקודת הפיצול הזו שאנחנו יוצאים מתוך עצמינו. יש לך המלצות שיקלו עלינו וגם על החברים החדשים לתפוס את נקודת הממשק הזו, שממנה אנחנו צריכים לצאת מעל הרצון לקבל ולעבוד מעל הדעת?

קודם כל אתם צריכים לפחות פעם אחת נוספת ביום לשמוע את השיעור, כי אי אפשר לקלוט אותו משמיעה אחת שאתם שומעים עכשיו בפעם ראשונה. אני ממליץ שתיקח דף נייר, או מי שכבר לא רגיל אז במחשב, יש גם כאלה, תשמע את השיעור ותרשום את הדברים החשובים. אחר כך תבדוק מה רשמת, האם אתה רואה ביניהם קשר, איזה היגיון, סיבה, מסובב, למה זה כך וכן הלאה, ואז זה יהיה ברור לך שעשית את השיעור.

בעברית שיעור זה לא Lesson, בעברית שיעור זה גם מידה, כמות, שאתה בולע וזה נכנס ומתעכל בך. אז תנסו כך לעשות. אם אתה שואל מתי יהיה, מה יהיה, אתם תראו לפי קליטת השיעורים מה יש לכם וכמה עוד חסר. ואז אנחנו נתקדם משיעור לשיעור [באופן] הרבה יותר ממשי.

שאלה: כל עוד לא קיבלנו מסך, האם אנחנו מסוגלים לעבוד מתוך הנקודה שבלב לקראת תכונת ההשפעה?

הנקודה שבלב נמצאת בכל אחד ואחד, בכל בני האדם. מי שהתפתח או מי שלא התפתח, לא חשוב, אם הוא שייך לאדם ולא לבהמה, לא לחמור, לסוס ,לדג, לציפור, לא חשוב מי, אם הוא שייך לאדם אפילו הכי פרימיטיבי שחי בג'ונגל או באיזה מקום, יש לו נקודה שבלב. רק השאלה היא עד כמה היא מתעוררת בו או לא.

בזמנינו היא מתעוררת בהמון אנשים בעולם, ולאט לאט הם יגלו את זה ויחפשו איפה הם יכולים למלאות את הנקודה שבלב, לפתח אותה ואז הם יבואו. אנחנו צריכים בשביל זה לפרסם את עצמינו בכל העולם, בכל השפות. מתקדמים אלה שיש להם יותר נקודה או פחות נקודה, אבל כולם מתקדמים. זה בעצם כל הנכס שיש לנו מהחיים שלנו כאן במסגרת העולם הזה.

שאלה: אתה יכול להסביר שוב למה זה חשוב כל כך לקבל את המנה הכפולה של החומר משיעור בוקר? מה זה נותן לנו? אני שואל את זה מטעם העשירייה, למה זה חשוב כל כך?

בשיעור בוקר אני צריך להיות מחובר לעשירייה, ודרך העשירייה ועם העשירייה אני רוצה למשוך את המאור המחזיר למוטב, כדי שהוא יחבר אותנו עוד קצת יותר מאתמול. שבמשך כאלה מעשים ופעולות נגיע למצב שאנחנו באמת נהיה מחוברים פנימית מכל הנקודות שבלב לנקודה אחת, ואז נתחיל לגלות שאנחנו מחוברים עם הבורא. כשתהיה לנו נקודה אחת עם הבורא שקשור לזה, זו תהיה טיפת הזרע הרוחנית שממנו נתחיל יחד כולנו להתפתח כעובר רוחני, ברמ"ח איברים ושס"ה גידים, ככה נתפתח. נתחיל להרגיש בזה כל מיני שינויים, ודרך השינויים האלה, דרך החלקים האלה שנתחיל בינינו לסדר, אנחנו נתחיל לגלות בינינו בורא, "בוא וראה", איך שבמערכת הקשר בינינו, מתגלה השדה הזה, הקשר הכולל שלנו שזה הבורא. כך צריך לבוא אלי, אליך, אלינו גילוי הבורא.

שאלה: בטקסט כתוב שאחרי בניית המסך חשוב להחזיק ולחזק את המסך הזה. איך עושים את זה?

אנחנו כל הזמן משתוקקים לקשר יותר ויותר בינינו, כדי לתת לבורא מקום להתגלות, כדי לעשות לו בזה נחת רוח.

שאלה: בקטע הזה רב"ש מכנה את המסך "ניסיון", למה?

כל השגה רוחנית היא ניסיון שנותנים לאדם מפני שהוא צריך לעמוד בניסיון הזה, על מנת להשפיע לקבל את זה ולא על מנת לקבל. וכל פעם הנטייה היא הלאה עוד יותר ועוד יותר. ברוחניות אי אפשר לעמוד במקום, לנוח, לשבת, אלא כל הזמן להיות קדימה, לכן זה נקרא "ניסיון". אבל יש הרבה ניסיונות, אנחנו עוד נלמד את זה, וגם נלמד בתורה איפה כתוב על כל הניסיונות האלו שהיו לכל הגיבורים בתורה.

שאלה: איך אני צריך להתייחס למחשבות האלה שמופיעות במסך, האם אני צריך להשתיק אותן, אני צריך להתגבר עליהן, אני צריך לחזק את המסך? איך אני פועל?

אני צריך להתגבר על כל המחשבות האלה שנשלחות אלי, כמו בכלל כל המקרים בחיים, כדי שאני אתעלה למעלה מהן בחיבור לחברים ולבורא, זה נקרא שאני "עולה למעלה מהדעת". הדעת שלי זה המצב שלי, זה מה שאני רואה, חושב, מבין, ואני צריך לעלות תמיד למעלה מהדעת, זאת אומרת למען הבורא, למען החברה, ולמען ההשפעה לכולם. בקיצור מחוצה לי. זאת בעצם התגובה הנכונה על כל מה שהבורא מייצב בי בכל רגע ורגע.

קריין: קטע מספר 39, מאמר "הזדככות המסך".

"ענין הזדככות המסך, שנוהג בפרצוף, שעל ידי זה נסתלק גם האור. והטעם, כי אין האור נתפס לאחר הצמצום רק בכלי המסך, שהוא כח הדוחה. וזהו עיקר הכלי. כשנסתלק הכלי ההוא, אז נסתלק גם האור. פירוש, שענין כלי הוא בחינת אמונה למעלה מהדעת. ואז מופיע האור. וכשהאור מופיע, אזי טבעו לזכך הכלי, היינו לבטל את כלי האמונה. וכיון שכך, זאת אומרת שבא אצלו לבחינת ידיעה, תיכף נסתלק ממנו האור. אלא צריך לראות, שיגביר אז כלי האמונה, דהיינו המסך על הידיעה, ואז לא יפסק ממנו השפע.

וזה פירוש שכל כלי חסר לו אור, שלא נתמלא באור החסר לו, נמצא שכל מקום שחסר לו נעשה מקום לאמונה. מה שאין כן אם הוא נתמלא - לא היתה מציאות כלי, מציאות מקום לאמונה."

(בעל הסולם. שמעתי. מאמר ר'. "הזדככות המסך".)

זה דבר מאוד מעניין מה שבעל הסולם אומר לנו כאן. קודם כל הוא אומר שהכלי הרוחני נקרא "אמונה למעלה מהדעת". זאת אומרת זה לא רצון לקבל, הרצון לא יכול להיות כלי, זה היסוד שעליו אנחנו בונים את הכלי. אבל להידמות לבורא אנחנו יכולים רק אם אנחנו על פני הרצון בונים כוח השפעה, אמונה למעלה מהדעת. "דעת" זה רצון, ו"אמונה" זה כוח השפעה למעלה מהרצון, למעלה מהדעת. זה מה שאנחנו צריכים לעשות. לכן זה לא סתם איזה אמצעי, איזה עיקרון צדדי נוסף, אמונה למעלה מהדעת, אלא זו המהות של הכלי הרוחני, השפעה למעלה מהקבלה.

עכשיו מה הוא אומר לנו?

"ענין הזדככות המסך, שנוהג בפרצוף, שעל ידי זה נסתלק גם האור." כשהמסך מזדכך, אז האור מסתלק. "והטעם, כי אין האור נתפס לאחר הצמצום רק בכלי המסך, שהוא כוח הדוחה. וזהו עיקר הכלי." זאת אומרת, הכוח הדוחה בא מהמסך כלפי האור העליון הנחמד, היפה, הטוב, שמובן, שצריך להיות מורגש, ואני דוחה, אני לא מקבל את זה מין הסתם כך כשמגיע. כמו שמגיעים מבעל הבית כל מיני דברים טעימים לאורח, והוא לא מקבל את זה. "כשנסתלק הכלי ההוא, אז נסתלק גם האור. פירוש, שענין כלי הוא בחינת אמונה למעלה מהדעת. ואז מופיע האור." כי אם ישנה דחייה, באותה הדחייה שאני דוחה מלקבל בצורה ישירה, אני בונה בזה את הכלי, ואז מופיע האור במידת הדחייה שלי. זאת אומרת, באור חוזר שאני עושה, אני יכול לקבל את האור הישר שהוא מתלבש באור חוזר "וכשהאור מופיע, אזי טבעו" של האור "לזכך הכלי, היינו לבטל את כלי האמונה." למה? אני עבדתי כל כך קשה כדי להיות בכלי האמונה, כדי לא לקבל אלא רק להשפיע, רק לדחות, ועכשיו מגיע האור, מתלבש ומתגלה ובזה הוא מבטל לי את הכוח האמונה, כוח הדחייה? "וכיון שכך, זאת אומרת שבא אצלו לבחינת ידיעה, תיכף נסתלק ממנו האור. אלא צריך לראות, שיגביר אז כלי האמונה, דהיינו המסך על הידיעה," כשאני התחלתי לקבל משהו, אני צריך מיד לחשוב איך אני יותר ויותר מפתח את האור חוזר, את כלי האמונה שלי, שאני יותר ויותר רוצה להשפיע. אחרת האור שמגיע ומתלבש בי, הוא יבטל את כוח המסך, את כוח הצמצום, את כוח ההשפעה, ואז אני כמו שיושב אצל בעל הבית מתחיל לאכול לטובת בעל הבית, אבל אחר כך הטעמים האלה הם תופסים אותי ומחייבים אותי להתחיל כבר לאכול לעצמי. ואז לא ייפסק ממנו השפע, אם אני מתייחס כך שאני כל הזמן חושב על בעל הבית ודורש את האור החוזר. "וזה פירוש שכל כלי חסר לו אור, שלא נתמלא באור החסר לו, נמצא שכל מקום שחסר לו נעשה מקום לאמונה." זאת אומרת, אם יש לי הרגשת הריק, מקום ריק, אני צריך למלאות את זה באור האמונה, באור החסדים. "מה שאין כן אם הוא נתמלא –" המקום הזה במילוי, זאת אומרת באור החכמה, אז לא יהיה מציאות הכלי ולא יהיה מציאות מקום לאמונה והכול מסתלק.

שאלה: הוא כביכול מכוון אותנו לפחות ידיעה וליותר אמונה.

אנחנו תמיד צריכים לדאוג לאמונה, לאור חוזר, להשפעה.

תלמיד: אז מה זאת אומרת שכתוב, "דע את ה' א-לוהיך"? לא צריך לדעת כלום?

"דע את ה' א-לוהיך", אתה דווקא תדע בזה שאתה מפתח כלי דאמונה, כלי דהשפעה. כי מתוך זה שאתה מבצע את פעולת ההשפעה, אתה תדע את מה שהבורא עושה כלפיך. הדבקות נעשית לא לפי זה שאתה מקבל מהבורא, אלא דבקות נעשית בזה שאתה הופך את עצמך להיות דומה לבורא. דומה לבורא זה באמונה למעלה מהדעת.

תלמיד: זאת אומרת שאם האדם רוצה בעצם לפענח איך הבורא מטפל בו, הוא צריך להשפיע כל הזמן. ומתוך זה שהוא משפיע הוא לומד את דרכיו?

כל הזמן לחשוב רק על השפעה. ואם יבוא אליו מילוי, זה בסדר, הוא לא דוחה את המילוי, הוא חושב רק על השפעה. והנטייה להשפעה היא כבר תלווה אותו, תכוון אותו איך נכון להתייחס למילוי, שהמילוי יתלבש בכוח השפעה. זה נקרא שאור ישר מתלבש באור חוזר.

שאלה: ממה מורכבת אמונה?

אמונה מורכבת מהרצון לקבל האגואיסטי שעליו ישנו צמצום, מסך ואור חוזר. ועד כמה שאור חוזר מגיע, זה גובה האמונה, גודל האמונה.

שאלה: לאחר שהתחברנו בעשירייה ואנחנו מנסים לבנות את האור החוזר הזה, מה זה אומר, באיזו צורה מגיע האור ישר הזה?

האור שמגיע מהבורא, אור ישר, הוא מתגלה לפי האור חוזר. עד כמה שיש בכלי אמונה למעלה מהדעת, זאת אומרת שמתעלה בלהשפיע לבורא, באותה נטייה להשפיע לבורא מגיע האור העליון ומתלבש בזה.

בעל הבית מבין שהאורח דוחה את עצמו מלקבל, ואז הוא עוזר לאורח להיות בהשפעה, "שיקבל רק בשבילי". הוא אפילו אומר לאורח, "תעשה לי טובה, קח את זה, תראה עד כמה שזה טוב, תן לי תענוג. תן לי תענוג בזה, ובזה, ובזה. תאכל קצת, מה שאתה עושה, עושה לי נעים מאוד". ואז האורח עושה את זה לטובת בעל הבית. הוא בטוח שהוא עושה את זה לטובת בעל הבית.

הוא צריך לבדוק את עצמו, שעד כמה שהוא לוקח משהו לפה, נניח אם אני לוקח את חפיסת השוקולד ואוכל, אז אני יודע שאני לא טועם טעם של השוקולד עצמו, לא, אני רוצה לטעות טעם של ההשפעה שלי לבורא. עד כמה שהבורא נהנה מזה שאני עושה את זה בשבילו.

אז קודם כל יוצא לי שהאור הפנימי שנכנס לתוך הכלי אחרי אור חוזר, זיווג דהכאה והתלבשות האור ישר בתוך האור חוזר ונעשה אור פנימי שכבר האורח מרגיש, הוא מורכב מהרבה חלקים, מרכיבים. יש שם דחייה של בעל הבית על פני זה שהבורא רוצה לתת לו, ועד כמה שהדחייה של האורח היא דוחה את הבורא, זה נקרא צמצום. אחר כך עד כמה שהוא מבין שהוא חייב בכל זאת לקבל מהבורא כדי להשפיע לו ולא לעצמו, אחרת זה ייראה קליפה, איך הוא מפתח את היחס שלו כדי להשפיע ולתת. ואיך שהם מתלבשים זה על זה, אור ישר ואור חוזר לפני שמקבל, זה נקרא "ראש הפרצוף". שם מתלבש אור חוזר מהאורח ואור ישר מבעל הבית.

ואז יש חשבון, כמה אני מקבל מבעל הבית כדי להרגיש שאני נותן לבעל הבית, ובזה אני עושה לו נחת רוח. ואני גם צריך להתחיל ליהנות ממה שאני מקבל ממנו. זאת אומרת יש כאן הנאה כפולה, הנאה מזה שאני נותן לבעל הבית ובעל הבית נהנה ממני. אבל בעל הבית יכול ליהנות ממני רק בתנאי שאני מקבל ונהנה ממה שהוא נותן. אז אני אחרי הצמצום פותח את הרצון לקבל שלי ליהנות ממה שאני מקבל מבעל הבית, נגיד מאותה חפיסת שוקולד ואני צריך ליהנות ממנה, אחרת בעל הבית לא ייהנה.

אבל אני נהנה כבר בעטיפה שאני עוטף, את אותו הטעם של השוקולד בגדלות וחשיבות של בעל הבית, ואז יוצא שאני טועם לא את הטעם הזה של השוקולד, אלא פי תר"ך פעמים יותר ממה שיש בו. אני כבר טועם את הטעם הרוחני שבו, שבו אני מרגיש גם [את] בעל הבית, גם את היחס שלי אליו, גם הדבקות שלנו זה בזה, זה הכול נעשה כתוצאה מהפעולה הנכונה, כחשבון הנכון בין אורח ובעל הבית.

שאלה: איך ברגע שמגיע התענוג, אתה גם דואג לחשיבות בעל הבית?

האדם נמצא תחת הצמצום שהוא עושה והוא שומר על הצמצום ומפתח את כל היחס לבורא מתוך הצמצום.

שאלה: האם בשלב המקדים, אנחנו מסוגלים להחזיק ביחס הזה עד לסוף התוצאה, כלומר, עד לזה שאנחנו יכולים לתת לבורא נחת רוח? או איך זה יכול להשפיע אם אנחנו מחזיקים בזה ואיך אנחנו מחזיקים בזה?

אנחנו צריכים להשתדל לבצע פעולה כמו שעכשיו דיברנו, טועים או לא טועים. כמו תינוק שמלמדים אותו איך לאכול נכון וראיתם מה קורה. הוא שופך הכול על השולחן ומתחיל לאכול מהשולחן, מתחיל להכניס את ידיים בחזרה לצלחת ולאכול מהצלחת.

כך גם אנחנו ברוחניות והרבה יותר גרוע. אבל זה נחמד, כי אנחנו רוצים להידמות לבורא, אנחנו רוצים בזה להתקשר אליו, ולכן זה כל כך נחמד בעיניו. זה כבר נקרא לעשות נחת רוח. אמנם הפעולות שלנו הן עדיין רוחניות כך וכך, אבל בכל זאת משתוקקים. ההשתוקקות הזאת, הפעולות האלה הן מאוד מאוד נעימות ויקרות בעיני העליון, כמו שאנחנו רואים שהתינוק רוצה ככה לאכול, הוא מסתכל עלינו ועושה.

אז תשתדלו, ובאמת אתם תגלו אחר כך כמה עשיתם נחת רוח וטובה לבורא.

שאלה: מתוך מה ששמענו, יוצא שפעולה ללא כוונה היא פעולה לא נכונה. והיא באמת ברובד האגואיסטי ואינה מכוונת לקראת האמונה מעל הדעת. אם כן השאלה, כשאני עושה פעולה כנגד הדעת שלי, זה לא אמונה מעל הדעת. אם כן, מה זה? ואיך לבדוק את הכוונה, כי יוצא שהיא תמיד אגואיסטית?

כשאני נגיד רוצה משהו לעשות, ואחר כך אני מחליט שאני אעשה הפוך, בשביל מה? למה? מי מחייב אותי? למי טוב מזה? אני צריך לענות על זה. אני הרבה פעמים בחיים שלי עושה דברים שאני לא רוצה, אבל אין ברירה. אני חייב ללכת לעבודה, אני חייב לעשות כל מיני דברים בבית, בחיים שלי, כלפי אנשים. זה לא נקרא שאני עושה את זה בעל מנת להשפיע, כך כולם עושים, זה מפני שאנחנו כולנו חייבים להתקיים. זאת אומרת אנחנו מוותרים על אגו קטן [בשביל] אגו יותר גדול.

כשאני עושה פעולה כלפי רוחניות, אין כאן רווח לאגו שלי. אם אני עושה עכשיו חשבונות, אז ודאי שעדיין אני נמצא באגו, זה נקרא "לא לשמה". אבל בכל זאת אני מתקרב לזה שאני רוצה לעשות את זה בעל מנת להשפיע ובאמת ללא שום קשר אליי. ואז אני צריך לתאר לעצמי מה זה נקרא שאני עושה למען מישהו, או משהו, או בכלל לאף אחד, זה יקרא "לבורא". אנחנו לומדים איך לעשות את זה דרך הקבוצה. כך לאט לאט נתקרב ונראה.

שאלה: כתוב כאן, שאם המקום מתמלא באור, אז לא יהיה מקום לאמונה, האם זה אומר, שלאורח יש כוונה לא נכונה לקבלת הנאה בשביל בעל הבית?

לא, אם הייתי בפעולה נכונה ורציתי לעשות [אותה] בעל מנת להשפיע ועשיתי צמצום ואני רוצה לעשות רק לטובת הבורא, ובאמת התאמצתי שככה זה יהיה לא לטובת עצמי, אני בדקתי את זה בקבוצה, ואני רוצה לעשות את זה דרך הקבוצה עם הקבוצה יחד ונגיד שאני מקבל איזו תגובה מהבורא, אז השאלה היא, מה עלי להמשיך?

תחזור על השאלה ששאלת.

שאלה: כתוב שאם המקום יתמלא באור, אז לא יהיה מקום לאמונה, רציתי להבין, האם זה אומר שזה היעדר כוונה נכונה?

לא. אם אני עשיתי פעולה נכונה דרך הקבוצה לבורא וקיבלתי ממנו איזשהו מאור, האור הזה הוא שמגיע אליי והוא מבטל לי את הכלי, כי אני כבר נמצא בידיעה, אפילו שאני קיבלתי את זה באמונה למעלה מהדעת. זה מחייב אותי לפתח אמונה למעלה מהדעת יותר גדולה וככה מגיע האור ומבטל את הכלי.

זה נקרא אצלנו שהוא גורם להזדככות הכלי, כמו שהגלגלתא מזדככת, ע"ב מזדכך, ס"ג מזדכך. מאיפה זה בא? מתוך זה שעשו פעולה נכונה בעל מנת להשפיע וקיבלו אור פנימי, והאור הפנימי מבטל את המסך והוא עושה כל פעם מסך פחות, פחות ופחות.

זה מה שאנחנו לומדים מלמעלה למטה בבניית העולמות. אבל בבניית הנשמות, אנחנו נלמד איך אנחנו כל פעם עולים דווקא מעלה מעלה. השאלות יפות ונכונות.

שאלה: אני מבין שהאורח מתקרב לבעל הבית באמצעות אמונה. אם כך, מתי מתחיל תפקיד החסדים?

חסדים ואמונה זה אותו דבר, אותו כוח השפעה.

שאלה: צמצום זו פעולה מצד האדם או תוצאה מעבודת האדם על חשיבות החברים?

צמצום זו תוצאה מעבודה עם החברים, שבתוכה נמצא הבורא, ולאט לאט פועל עליי ומחייב אותי, מסביר לי, מראה לי, עד כמה חשוב לי לצמצם את הרצון לקבל לעצמו. זאת אומרת מחשבות לעצמי, רצונות לעצמי, ובעיקר את המחשבות על עצמי. שאני לא אחשוב על עצמי אלא רק על הקבוצה והבורא. זו תוצאה מהשפעת הבורא דרך הקבוצה עלי, ואני מגיע לזה דרך הרבה מאוד ייאושים, נפילות, חוסר אונים, אני לא ידוע איפה אני נמצא ולמה זה ככה, אחרי הרבה זמן. הרבה זמן. ככה זה.

זה כמו שרב"ש סיפר לי שבעל הסולם מאוד שמח כשהוא מצא אצל הרב שלו ספר שמדובר בו על העולם הרוחני. כשהוא התארח אצלו הוא ראה שם איזה ספר, לקח אותו, הסתכל וראה שזה "עץ חיים" של אר"י, הוא אפילו לא ידע שדבר כזה קיים, הוא כל כך רצה לדעת. והרב שלו נכנס ואמר לו, לא, שים את זה במקום. אבל הוא כבר ידע על מה מדובר, נסע מהר לעיר, הרב שלו גר בכפר, והוא מהר חזר לוורשה, מיד נכנס לחנות, קנה את הספר הזה, וחשב שזהו, עכשיו הכול יפתח לפניי. וכשרב"ש סיפר לי את זה, הוא אמר שבעל הסולם לא ידע שייקח לו עשרים שנה עד שהוא יראה, יבין, ירגיש ויתמצא במה שהוא קורא. ככה זה. בניית הנשמה זה מבנה מאוד מאוד מורכב ולכן זה לוקח זמן.

שאלה: כתוב כאן שבשביל זה צריך היה להגדיל את כלי האמונה, כלומר לעשות אמונה על הדעת. מה זה "עיקר פסח על הדעת"?

שאנחנו רוצים למעלה מהידיעה, לפרוש את כוח האמונה, ההשפעה. עכשיו אנחנו עדיין לא יודעים מה זה. נראה לנו שידיעה זה משהו שאנחנו יכולים להחזיק, כמשהו בטוח, ואמונה זה משהו מעורפל, ככה פורח באוויר. אבל זה לא נכון. אנחנו צריכים להרגיש פעם מה זה נקרא אמונה ועד כמה שהכוח הזה הוא כוח הבורא, זה כוח יותר עליון מכוח הידיעה כי הוא בלתי מוגבל. ואז אנחנו נבין שהיחס שלנו למילה אמונה, לכוח האמונה, נובע מהבהמיות שלנו בעולם הזה.

שאלה: איך בעשירייה נוכל לדאוג כל הזמן לפיתוח כלי האמונה ולא להישאר בידיעה?

רק על ידי חיבור ביניכם. אין יותר מזה. יש לכם את כל הספרות, הכול מתורגם, הכול מוקלט, הכול מסודר, הכול תלוי רק בכם.

תנסו בקבוצה, בעיקר בקשר ביניכם, לבנות תנאים לגילוי הא-לוהות.

שאלה: איך אנחנו מקבלים בעשירייה למען הבורא הזדמנות, האם זה אפשרי ואיך זה קורה בפועל, או שזו עבודה אישית?

זה יתברר לאט לאט במידה שאתם מתחברים ביניכם, ומרגישים שאתם מסוגלים לבטל את המחיצות בין הרצונות שלכם לבורא. שאנחנו משתוקקים לבורא בעשירייה, ואנחנו רוצים לחבר יחד את ההשתוקקויות האלה, הנטיות האלה. לא שנבטל אותן אחד כלפי שני, אלא כמו זר שיש בו הרבה סוגים של צמחים, ואנחנו רק מחברים אותם יחד. כך אנחנו צריכים להתחבר, לחזק את זה בזה, וזה יקרה. אבל העיקר לבטל את המחיצות שבינינו.

שאלה: אנחנו מצד אחד לומדים שכלי רוחני זה אור חוזר, זה הכוונה על מנת להשפיע, נטייה שלי להשפעה על פני הקבלה, לחברים על פני עצמי. מצד שני אומרים ולומדים שאור חוזר הוא לא כלי אמיתי אלא רק שורשי כלים?

כי האור החוזר עוד צריך להתחבר עם הרצון לקבל. בינתיים הוא רק עולה מעל הרצון לקבל לבעל הבית. והכלי האמיתי הוא כשאור חוזר חוזר ומתלבש בתוך הכלי, ברצון של הכלי, ואז הרצון של הכלי עם האור החוזר שמכסה אותו מבפנים, הופך למקום קבלת גילוי הבורא, או מה שנקרא אור פנימי.

שאלה: מה ההבדל בין ניסיון לכלי הידיעה, ואיך הם עובדים יחד?

מה הבדל בין ניסיון לידע? מתוך שרוצים להגביר, להגדיל את הניסיון, מגיעים לידיעה. אבל הניסיון הזה כרוך בהשפעה, בחיבור, בכל מיני מצבים שעוברים עד שמגיעים לכלי הידיעה הנכון. מטרת הבריאה היא לדעת, "דע את ה' אלוקיך ועבדהו", כך כתוב. זאת אומרת שכלי האמונה זה התנאי שאנחנו יכולים להידמות לבורא, לגלות את הבורא אבל כשהוא מתגלה אנחנו מגיעים לידיעה, "וידע אדם את חווה אשתו", אנחנו מגיעים לזיווג דהכאה עם הבורא. זו התחברות, חיבור הדדי, "אני לדודי ודודי לי".

קריין: קטע מס' 40 מתוך מאמרו של הרב"ש, "ענין חשיבות הכרת הרע".

"עבודה, שהוא בבחינת ההכנה להכנס לרוחניות אמיתית. היינו, שבשעה שהוא מקבל על עצמו להאמין בחשיבות ה' למעלה מהדעת, אז הוא צריך לקבל על עצמו, שהוא רוצה ללכת דוקא באמונה למעלה מהדעת, אפילו שיתנו לו דעת איך לראות את גדלות ה' בתוך הדעת, הוא בוחר יותר באמונה למעלה מהדעת. מטעם "כבוד אלקים הסתר דבר". וזה נקרא, שהוא רוצה ללכת בלמעלה מהדעת. ודוקא אז הוא נעשה כלי מוכשר לקבל רוחניות, הואיל שאין הוא דואג לשום דבר עבור עצמו, אלא כל כוונותיו הוא רק להשפיע להבורא. ומשום זה כבר אין פחד, שאם יתנו לו איזה הארה, שזה ילך לכלי קבלה. הואיל, והוא משתדל תמיד לצאת מאהבה עצמית."

(הרב"ש. מאמר 2 "ענין חשיבות הכרת הרע" 1987)

קורה כאן דבר מאוד מיוחד, זה מגיע ככה כדי להעלות את האדם למדרגה עוד יותר גבוהה. הוא עשה כלי של אמונה, של השפעה, למעלה מהאגו שלו, זה נקרא למעלה מהדעת, הוא רוצה להיות בהשפעה כמו שהבורא אליו, גם הוא אל הבורא, ומגלה את היחס שלו לבורא ואת יחס הבורא אליו.

וכאן השאלה, האם הוא רוצה לקבל את זה בכלים שלו, או לא? אם הוא יקבל את זה בכלים שלו זה נקרא שהוא מוריד את עצמו מדרגת למעלה מהדעת לתוך הדעת, מהאמונה לידיעה. לא ידיעה בתוך האמונה, אלא ידיעה במקום שלו, בכלים דקבלה.

אז ודאי שהאדם צריך להישאר בדרגת האמונה. הוא צריך להגיד כך, "אני נמצא בהשפעה לבורא, למרות שהבורא נותן לי את כל האפשרות להיות בכלים של ידיעה". נגיד כמו אותה דוגמה של האלף דולר במעטפה. קיבלתי מעטפה עם אלף דולר, כי בורא רוצה שאני אקבל את זה. אני מקבל, ואז או שאני לא בודק את זה לגמרי, או שאני כן בודק, מה אני עושה עם זה? אם אני בודק ורואה שיש אלף דולר, זה נקרא אמונה בתוך הדעת, דעת ואמונה שוות. אם אני לא בודק אני נשאר באמונה למעלה מהדעת אבל מזה אני לא מתקדם. אם אני פותח את המעטפה, רואה שבמקום אלף דולר יש נגיד דולר אחד, ואני מקבל את זה כמו אלף דולר, אני מעלה את עצמי לדרגה של "עיניים להם ולא יראו", ומזה אני זוכה לדרגה יותר גבוהה. זאת אומרת עד כמה שאני כל הזמן נמצא בין דעת, ואמונה למעלה מהדעת, אני כל הזמן עולה למעלה, למעלה לצורת ההשפעה ודבקות בבורא.

אנחנו עכשיו לא מבינים את זה, אני מרגיש את זה עליכם, אבל בעצם זה האמצעי, זה המנוף שיכול לעלות אותנו כל הזמן כמו ג'ק, שככה כל פעם מעלה אותנו לדרגה יותר ויותר גבוהה.

שאלה: כשבאה הארה אפילו קטנה, יש הרגשה שאתה נופל בה וזהו, אתה לא יכול להתגבר על זה. איך לעשות את זה? איך לממש את הניסיון הזה נכון?

אני מאוד שמח לשמוע את זה ממך, כי תמיד היית בטוח ברגש ובשכל שלך, ועכשיו אתה כבר בעל ניסיון, שאתה לא מסוגל להתמודד. זה נכון. אלא מה שחסר לך זה סך הכול להתכלל עם הסביבה, חסרה השפעת הסביבה. תנסה להגיע לקראת שיעור הבוקר בצורה שאתה לא בטוח, לא יודע, לא מבין, לא מרגיש, בכלל לא יודע מה לעשות, ותתחיל להתכלל עם החברים בחצי שעה שלפני השיעור כשיש לכם חיבור. ושים לב עד כמה אתה מקבל מזה כוחות, הבנה, הרגשה, פתאום נפתח לך משהו לחשוב אחרת, להרגיש אחרת.

לא כתרופת הרגעה, אלא כמשהו שפותח לך את העיניים והשכל. מאיפה זה בא? רק מתוך זה שנכללת בכלי יותר גדול משלך. כך אנחנו צריכים להתקדם. תראה עד כמה זה יעזור לך, דווקא אתה יכול.

שאלה: מה ההבדל בין הרצון שרוצה להתמלאות לפני שיש צמצום ומסך, לרצון שמתמלא אחרי זה, האור הפנימי. מה בעצם ההבדל בין שני הכלים האלה? האם בסופו של דבר זה אותו כלי, או כלי אחר?

זה משהו אחר לגמרי. או כלי שאני בזה רק מוכן להנות בעצמי, לקבל משהו לפי הרצון שלי, או כלי שאני רוצה למלאות את הבורא. זאת אומרת זה לפי הגודל שלו, עד כמה שאני מרחיב את הכלי בגובה, בכמה שאתה מכבד אותו, בכמה שאתה מברך אותו, מגדיל אותו בעיניך, לפי זה אתה ממלא אותו, לפי זה אתה מתמלא בעצמך. מה זה נקרא פי תר"ך פעמים להיות יותר גדול? זה מפני שאתה מכין את הכלי הזה למלאות את הבורא מאפס בעצם.

תלמיד: כשצריכים להתגבר על האור ישר, האם יש טעם לנסות להגדיל את החשיבות של התענוג שיכול להתקבל אחרי העבודה, או פשוט רק להגביר את החשיבות של הבורא ושל החברים?

של החברים, אמרת נכון, תנסה. כשאתה יושב יחד עם החברים אם אתה מתבטל כלפיהם קצת, מרגיש את החשיבות שלהם, כמה שהם חשובים לך בהשגת הבורא, בהרגשת הבורא, אז אתה תראה עד כמה שיש לך כלי יותר גדול. רק על ידי זה אתה גדל, מאחד לעשר מאחד לעשר, כך כל פעם אתה עולה.

תלמיד: אז לא להסתכל על ההבדל בתענוג שיכול להתקבל לפני ואחרי, אלא להסתכל ולעבוד רק על הגדלות של החברים?

תסתכל על ההבדל בתענוג ותסתכל על כמה שהתענוג הוא היה גשמי, ועם החברים זה רוחני. תראה כל פעם, ולא חשוב באיזו מדרגה נמצאים, תמיד תענוג לבד, כאילו לבד, זה גשמי, עם החברים רוחני.

שאלה: מה החשבון שהאדם צריך לעשות עכשיו בשיעור, אתה נותן כל כך הרבה מתנות, איך עושים את החשבון הזה?

לחזור אחר כך על זה בקבוצה, אפילו שזה ייקח שעה ושעתיים. ולהודות לחברים כי אם לא הייתם מחוברים יחד לא הייתם מרגישים שום חידוש, אני אומר לך בשיא הרצינות. גם אני אם לא הייתי נותן את זה לתלמידים, לקבוצה, שאתם מתחברים ורוצים, לא הייתי מגלה שום דבר חדש. וככה בשבילי כל שיעור זה גם כן חידושים.

יש כאן נשמות שכל הזמן מתחברות בכל מיני צורות ביניהן, ואז בחיבורים האלו החדשים כל פעם מתגלה נוכחות הבורא בצורה חדשה. זה נקרא שצדיקים יושבים ונהנים מזיו השכינה. זיו השכינה זה נקרא כמו גלים בים, שההתקשרויות ביניכם כל הזמן משתנות ומביאות צבעים חדשים.

תלמיד: אנחנו צריכים לדחות משהו בשיעור?

רק להתחבר, את כל הדברים שהם מפריעים לחיבור אותם לדחות. אבל אני חושב שאפילו לא צריכים לדחות, כי אם אתם משתוקקים להיות יותר ויותר יחד, עוד לא באות ממש הקליפות, אחר כך הן יבואו, אבל עדיין עוד לא רוצים להרוג זה את זה, לא עד כדי כך.

שאלה: יש כזה ביטוי שעדיף לטעות כולם יחד מלהיות צודק לבד. אז כשמצטייר לי שאני כביכול צודק, אבל אז אני נכלל בתוך הכלי הזה של אמונה למעלה מהדעת, על ידי זה אני נזכר באותו ביטוי, אז פה העבודה הנכונה שלי?

נכון. מאוד חשוב למרות כל החכמות, כל החשבונות, להיות תמיד בחיבור עם הקבוצה.

שאלה: כתוב שאדם רוצה ללכת למעלה מהדעת ואז הוא נהיה כלי עבור הרוחניות. איך אדם יכול לרצות את זה מתוך עצמו, או שהוא רוצה הכוונה היא שהוא מתפלל?

אדם רוצה ללכת למעלה מהדעת מכמה סיבות. סיבה ראשונה שניסה כל מיני אמצעים להשיג רוחניות בתוך הדעת, ורואה שלא הולך לו ולא יילך לו לפי מה שמקובלים אומרים, זה דבר אחד. דבר שני, הוא מסתכל על החברים ולפעמים נראה לו שהוא יותר מהם לפעמים שהוא פחות מהם, ומכל מיני כאלו מצבים הוא גם כן מקבל חשיבות להיות למעלה מהשכל שלו, כי רואה שבסך הכול הוא לא משיג בשכל שלו שום דבר.

וגם כן כמו שאמרו החכמים שמלמדים אותנו, בעל הסולם, רב"ש וכל היתר, תראה מה שכתוב בזוהר בכל הדברים האלה, הכול כתוב רק איך לצאת לאמונה למעלה מהקבלה, לכוח השפעה למעלה מכוח הקבלה. בואו נעשה את זה בצורה מלאכותית כמה שאפשר, מלאכותית, ואז אנחנו נזמין מאור המחזיר למוטב והוא כבר יסדר בינינו קשרים כבר לא מלאכותיים אלא באמת קשרי השפעה, וכך נתקדם.

שאלה: להמשיך את הנושא של האמונה למעלה מהדעת וגדלות החברים, אז בדעת אני סופר שיש חמישה חברים פה בעשירייה, אבל אני מאמין שכל העשירייה פה איתנו?

כן, אתה חייב לקבל את כל העשירייה שהיא כולה מחוברת חוץ ממך, ואתה חייב כמה שאפשר להשפיע על החיבור ביניהם ולהיות מחובר איתם.

שאלה: אמרת שצריך לבטל את המחיצות בין הרצונות של החברים כלפי הבורא, מהם אותן המחיצות?

שאתם תנסו להרכיב לב אחד להכין אותו להשפעת הבורא. הבורא רוצה לשפוך לכם את כל הרוחניות שתתגלה בכם, בכלי שלכם, אבל אתם לא מתחברים בצורה כזאת שאפילו מנה אחת קטנה ביותר הוא לא יכול לתת לכם. כי גם מנה אחת בכלי הכלי צריך להחזיק, הכוס הזאת אפילו שהיא קטנה היא צריכה להיות כוס שלמה. ואנחנו לא נותנים בחיבור הזה את צורת הכוס.

שאלה: התנאי של כל קבלה צריך להיות גדלות הנותן, שאת זה אני יכול לקבל מהעשירייה על ידי הביטול שלי והשרות כלפי העשירייה, על ידי הגדלת החברים, האם זה נכון?

העיקר זה גדלות החברים.

שאלה: להחזיק באמונה למעלה מהדעת באיזה אופן, או לבנות מסך באיזה אופן, האמצעי זה גדלות החברים, אפשר להבין את זה ככה בצורה פרקטית?

כן.

שאלה: האדם יכול לפנות לבורא רק עבור החברים, במידת החשיבות שלהם?

כן, רק לזה.

שאלה: יש לי השתוקקות כלפי הבורא, אני רוצה לשבור את אותה המחיצה ואני רוצה לספוג את ההשתוקקות של החברים, איך זה אפשרי?

קודם כל על ידי זה שאתה עושה מעצמך אפס, אחרת זה אתה שרוצה, אתה רוצה. אז אתה צריך להקטין את עצמך ולעשות כל מה שרק אפשר כדי לחבר את החברים. ומתוך זה שתצליח לחבר אותם אז לפנות לבורא. אתה יכול גם לפני זה לפנות לבורא, אבל בבקשה שהוא יעזור לך בחיבור החברים. תתחיל מתוך זה שאתה קטן מהם.

(סוף השיעור)

---

1. "כל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין" (כתבי בעל הסולם, "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אות ל"א)↩