שיעור בוקר 30.07.23 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש" כרך א', עמ' 23, מאמר:

"לעולם ימכור אדם קורות ביתו"

קריין: ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמוד 23, מאמר "לעולם ימכור אדם קורות ביתו".

לעולם ימכור אדם קורות ביתו

תשמ"ד - מאמר ט'
1984 - מאמר 9

""אמר רבי יהודה, אמר רב, לעולם ימכור אדם קורות ביתו ויקח מנעלים לרגליו" (שבת קכ"ט). ויש להבין, מהו הדיוק "קורות ביתו", ומהי החשיבות של מנעלים, עד כדי כך שכדאי למכור קורות ביתו בשביל זה, היינו בכדי שתהיה לו היכולת לקחת נעלים לרגליו.

ויש לפרש את זה על דרך העבודה. הנה "קורות ביתו" הוא מלשון "מקרה", היינו כל מה שעבר על אדם בביתו. היות שהאדם מובן לנו בשתי הבחנות: בידע, היינו בשכל, ובהרגשה, זאת אומרת, מה שהאדם מרגיש בלבו, אם טוב לו או חס ושלום להיפך. והנה המקרים האלו, שעוברים על האדם, מעוררים לו שאלות בחיי יום יום. וזה נוהג בין אדם למקום, וכמו כן בין אדם לחבירו.

בין אדם למקום. היינו, שיש לו טענות להבורא, מדוע הוא לא ממלא לו כל צרכיו. זאת אומרת, מה שהאדם חושב שחסר לו, הבורא צריך למלאות לו. מטעם הכלל, שמדרך הטוב להטיב. ולפעמים יש לו טענות, כאילו הוא מרגיש להיפך, שמצבו הוא תמיד ברע ביחס לאחרים, שהם נמצאים במדרגה יותר גבוהה ממה שיש לו.

נמצא, שהוא בבחינת מרגלים, שמדברים על ההנהגה העליונה חס ושלום, מסיבת שהוא לא מרגיש את הטוב והעונג בהחיים שלו, וקשה לו לומר: "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי". נמצא, שהוא אז בבחינת מרגלים.

ועל זה אמרו חז"ל (ברכות, נ"ד) "חייב אדם לברך על הרע כשם שמברך על הטובה".

כי הבסיס של היהדות בנוי על האמונה למעלה מהדעת. היינו, שלא להסתמך על מה שהשכל מחייב אותו לחשוב, ולדבר, ולעשות, אלא להאמין בהשגחה עליונה, שהיא בבחינת טוב ומטיב. שדוקא ע"י זה שמצדיק את ההשגחה עליונה, הוא זוכה אח"כ להשיג ולהרגיש את הטוב והעונג.

ובעל הסולם זצ"ל אמר משל, על מה שיש לאדם טענות ותביעות להבורא, שהוא לא עונה לו על משאלותיו. שזה דומה לאדם, שהולך עם ילד קטן ברחוב, והילד בוכה בבכיות איומות. וכל אנשים שברחוב מסתכלים על האב, איזה מן אכזריות נמצאת באדם זה, שהוא יכול לשמוע בקול בכיותיו ואינו שם לב לכל זה. לאנשים ברחוב הילד מעורר רחמים עם בכיותיו, ולאדם הזה, שהוא אביו, אינו כך. הלא יש כלל, "כרחם אב על בנים".

והנה לקול בכיות הילד, הלכו אנשים אל אביו ושאלו, איפה הרחמנות של אביו. אז אביו השיב להם, ומה אני יכול לעשות, שבני, מחמד נפשי, שאני שומר עליו כבבת עיני, דורש ממני, שאני אתן לו סיכה, לדקור את עיניו, מסיבת שמגרד לו בעינים. האם בזה שאני לא ממלא את משאלותיו, אני נקרא "אכזר". או מטעם רחמנות עליו, אני לא אתן לו, שידקור את עיניו, וישאר סימא ועיור לעולמים.

אי לזאת, אנו צריכים להאמין, שכל מה שהבורא נותן לנו, הוא לטובתינו. הגם שאנו צריכים להתפלל על כל צרה שלא תבוא, שהבורא יסיר ממנו את הצרות האלו. אבל אנו צריכים לדעת, שתפלה לחוד, ועניית התפלה לחוד. זאת אומרת, אם אנו עשינו את מה שעלינו לעשות, אז הבורא עושה מה שהוא טוב בשבילנו, כמשל הנ"ל. ועל זה נאמר "וה' הטוב בעיניו יעשה".

וכמו כן אותו ענין נוהג בין אדם לחבירו. היינו כנ"ל, ש"ימכור אדם קורות ביתו ויקח מנעלים לרגליו". זאת אומרת, שאדם צריך למכור "קורות ביתו", היינו כל המקרים שעבר על ביתו בקשר לאהבת חברים. שיש לאדם שאלות וטענות על חבירו, היות שהוא עובד במסירות לאהבת חברים, ואין הוא רואה שום תגובה מצד החברים, שיעזרו לו משהו, וכולם מתנהגים עמו לא לפי הבנתו, שצריך להיות באהבת חברים. דהיינו, שכל אחד ידבר עם חבירו בצורה המכובדת ביותר, כמו שנהוג בין אנשים מכובדים.

וכמו כן במעשה, הוא לא רואה שום פעולה מצד החברים, שיהיה לו על מה להסתכל, שיש כאן ענין של אהבת חברים, אלא הכל מתנהג כרגיל, כמו בין סתם אנשים, שעוד לא היה להם ענין להתאסף ולהחליט, שצריכים לעשות חברה, שתהיה בהם אהבת חברים, שכל אחד ידאוג לטובת הזולת.

אם כן, הוא רואה עכשיו, שאין על מי להסתכל, שמי שהוא יעסוק באהבת חברים. והיות שהוא מרגיש, שהוא היחידי שהולך בדרך הישר, ועל כולם הוא מסתכל בעין של לעג וקלס, וזה נקרא "מרגלים", שמרגל אחר החברים, לראות אם מתנהגים כסדר נגדו באהבת הזולת. היות שכל הזמן הוא שומע, שהחברים דורשים כל היום, שעיקר הוא אהבת הזולת. והוא רוצה באמת לראות, אם זה תוכו כברו.

ואז הוא רואה, שהכל הוא משפה ולחוץ. ואפילו בדיבורו הוא רואה, שאין שם שום אהבת הזולת, שזה דבר הכי קטן באהבת הזולת. דהיינו שאם הוא שואל ממנו איזה דבר, הוא עונה לו כלאחר יד, בלי תשומת לב, לא כדרך שעונים לחבר, אלא הכל בקרירות, כאילו הוא רוצה להפטר ממנו.

ואל תשאלו אותי, אם אני חושב על אהבת הזולת, מדוע אני עושה בקורת, אם החבר שלי אוהב אותי, כאילו אהבת חברים נתייסדה על בסיס של אהבה עצמית. לכן אני רוצה לראות, מה הרויח אהבה עצמית שלי מכל העסק הזה. לא כך הוא מחשבותי. אלא אני באמת רוצה באהבת הזולת.

ולכן הייתי מעונין בחברה זו שנתייסדה, בכדי שאני אראה, שכל אחד ואחד עוסק באהבת הזולת, שע"י זה כח הקטן שלי, שיש לי באהבת הזולת, יתרבה ויתגדל ע"י זה, ויהיה לי כח לעבוד באהבת הזולת, בכח יותר גדול מכפי שיש לי מכח עצמי. ועכשיו אני רואה, שלא הרוחתי כלום, כי אני רואה "אין עושה טוב גם אחד". אם כן, יותר טוב יהיה, אם אני לא אהיה עמהם, ואני לא אלמד ממעשיהם.

ועל זה באה התשובה, אם חברה שנתייסדה על אנשים מסוימים, ובעת שהתאספו, בטח היה מי שהוא, שרצה אז ליסוד את החבורא זו דוקא, בטח היה מברר אנשים אלו, שהם מתאימים לזה. היינו שיש בכל אחד מהם ניצוצין של אהבת הזולת. אלא שהניצוץ לא היה יכול להדליק את אור האהבה, שיאיר בכל הפרט. לכן הסכימו אז, שע"י התחברותם יחד אז, מכל הנצוצין ביחד יעשה שלהבת אחת גדולה.

לכן גם עתה, לאחר שהוא מרגל אחריהם, הוא צריך להתגבר ולומר, שכמו שהיו אז בעת שנתייסדה החברה, כולם בדיעה אחת, שצריכים ללכת בדרך של אהבת הזולת, כמו כן גם עתה. ובעת שכולם ידונו לכף זכות כל אחד לחבירו, שוב ידלקו את כל הנצוצים, ושוב תהיה שלהבת אחת גדולה.

וזה דומה כמו שאמר פעם בעל הסולם זצ"ל, ששאל, מה זה ענין כריתת ברית בין שני חברים, כמו שמצינו בתורה (וירא, שישי) "ויקח אברהם צאן ובקר, ויתן לאבימלך, ויכרתו שניהם ברית". ושאל, אם שניהם אוהבים זה לזה, ובטח אז שניהם עושים טובות זה לזה, ומובן מאליו, בזמן שאין האהבה נמצאת ביניהם, שמשום איזו סיבה שהיא האהבה נחלשה, בטח שאין הם עושים טובות זו לזו. אם כן מה מועיל את הכריתת ברית ביניהם.

ותירוץ, שהברית מה שהם עושים, אין זה על עכשיו, משום שעכשיו, בזמן שהאהבה מורגשת ביניהם, אין צורך לכריתת ברית. אלא הכריתת ברית נעשתה בכוונה תחילה על העתיד לבוא. היינו לאחר זמן, יכול להיות שהם לא ירגישו את האהבה כמו עכשיו, שגם אז יקיימו ביניהם היחסים כמקדם. ועל זה באה הכריתת ברית.

ולעינינו גם כן, הגם שעכשיו לא מרגישים את האהבה, כמו שהיתה בעת התיסדות החברה, מכל מקום כל אחד צריך להתגבר על דעתו וללכת למעלה מהדעת. ואז ע"י זה יתוקן הכל. וכל אחד ידון את חבירו לכף זכות.

ובזה נבין את דברי חז"ל, מה שאמרו "לעולם ימכור אדם קורות ביתו ויקח מנעליו לרגליו". "מנעליו" הוא מלשון "נעילת דלת", שפירושו "סגירה". שהאדם, לאחר שריגל את חברו, ש"ריגל" הוא מלשון "רגלים", שימכור אדם "קורות ביתו", היינו כל המקרים שעבר על ביתו בקשר בין אדם לחבירו, היינו שיש לו מרגלים, שאומרים לו דיבה רעה על החברים.

אז "ימכור הכל". זאת אומרת, שיוציא את כל המקרים, מה שהרגליו הביאו לו, ויקח במקום זה "מנעליו לרגלו". שהכוונה היא, שיסגור את כל המרגלים, כאילו אינם עוד בארץ. וכל השאלות ותביעות שיש עליהם, יסגור אותם. ואז הכל על מקומו יבוא בשלום."

שאלה: רב"ש מביא פה משל מבעל הסולם על אותו אבא שגורר את הילד ברחוב. כלפי הדוגמה הזאת, האם צריך להגיד לחבר שאתה דואג לו ואוהב אותו, שאתה רואה שהוא עושה לעצמו נזק, או שאסור להגיד שום דבר לחבר ורק להתפלל עבורו?

זה תלוי באיזה מצב נמצאים, אבל בכל זאת צריכים לעשות פעולה שהתוצאה ממנה תהיה הפסקת הלחץ על האדם, לפי מה שמועיל יותר.

שאלה: רב"ש כותב, "אם אנו עשינו את מה שעלינו לעשות, אז הבורא עושה מה שהוא טוב בשבילנו". איך אנחנו יודעים שעשינו את כל מה שעלינו לעשות?

אם אתה רואה שאתה מבין את המצב ולפי הבנתך אתה מוכן לעשות הכול, וכל מה שנמצא בידך זה חיבור ופנייה לבורא ואין יותר, אז תעשה את זה מהר.

תלמיד: אבל זה חייב להסתיים בפנייה לבורא.

כן. זה הכוח היחידי שיכול לתקן את המצב.

שאלה: רב"ש כותב במאמר ש"בעת שכולם ידונו לכף זכות כל אחד לחבירו, שוב ידלקו את כל הנצוצים". איך אנחנו יכולים לדון את החבר באמת לכף זכות, ולראות אותו שוב כגדול?

אני צריך להגיד "עיניים להם ולא יראו, אוזניים להם ולא ישמעו", אני לא רואה ולא שומע שום דבר רע על החבר ורק מוכן לעמוד לזכותו, ובצורה כזאת אני מתקדם איתו לקביעת הבחנות נכונות בקשר בינינו.

שאלה: רב"ש כותב "אנו צריכים להאמין, שכל מה שהבורא נותן לנו, הוא לטובתינו. הגם שאנו צריכים להתפלל על כל צרה שלא תבוא, שהבורא יסיר ממנו את הצרות האלו." אם אנחנו מאמינים שהכול לטובתנו אז מה פתאום צריך להתפלל שהבורא יסיר את מה שנתן?

אנחנו רוצים לקבל את השגחת הבורא בדרך של טוב ומטיב לרעים ולטובים, זאת אומרת, מה שאני אקבל זה לא חשוב, זה בטוח יהיה לטובתי. אבל אנחנו צריכים לראות שאני אקבל את זה בדרך חיובית. זה ברור שגם בדרך רעה וגם בדרך טובה לפי הרגשתי אני מתקדם למטרת החיים, למטרת הבריאה, אבל אני צריך לתקן את עצמי כך שארגיש את יחס הבורא אלי תמיד כטוב. לא חשוב שכנגד הרצון לקבל שלי הוא מתנהג בחריפות, כביכול "רע", אני צריך להרגיש בזה טוב, שהכול לטובתי.

תלמיד: רב"ש כותב הרבה על כריתת הברית, שיכול להיות שהם לא ירגישו את האהבה כמו עכשיו ואז הם יקיימו ביניהם את היחסים כמקודם, ועל זה באה כריתת ברית. איזו ברית צריך לכרות בינינו בעשירייה?

שכל אחד ואחד דואג לכל העשירייה שכולנו נדאג שיהיה לכולם רק טוב, הרגשה טובה, הבנה טובה. שאנחנו תמיד נראה את הכוח העליון כמסדר לנו צורה נכונה זה כלפי זה, וכך אנחנו נתקדם.

שאלה: רב"ש מחלק פה את הטענות לטענות כלפי הבורא, ואז הוא נותן את הדוגמה של האבא והילד, ואחר כך אומר אותו דבר גם כלפי החברים, שיש טענות כלפי החברים ואז יש עניין של כריתת ברית, צריך לזכור איך התחלנו. האם היחס לטענות כלפי הבורא ולטענות כלפי החברים צריך להיות אותו דבר?

לא תמיד. כלפי החברים זה יותר קרוב אלי, זה יותר מגולה ופתוח. וכאן אני צריך לעמוד ולקבוע את היחס שלי בדרישה מהותית, אני חייב שהיחס לבורא יהיה תמיד כאל טוב ומטיב, והיחס לחברים צריך להיות כתוצאה מזה שהוא בונה את היחס לבורא כטוב ומטיב.

תלמיד: כלפי החברים אנחנו יודעים שאפשר לשחק, נאמר אתה קם בבוקר, לא אכפת לך, אבל אתה מחייך, עוזר, חושב משהו על החבר. אתה שיחקת, הוא משחק חזרה, בניתם מציאות. כלפי הבורא אפשר לשחק?

איך שאתה מעמיד את עצמך כך תקבל.

תלמיד: זה לא ברור, כי אי אפשר לשחק עם הבורא. אני אכריח את עצמי להגיד שהוא טוב ומטיב?

אנחנו כל הזמן משחקים איתו. אנחנו תמיד מתארים אותו איך שאנחנו רוצים. זה שהוא אומר לך משהו, עושה לך משהו, הכול לפי ההשערה שלך.

תלמיד: אבל זה לא כמו משחק שאתה יכול לחייך או לעשות משהו עם הגוף. איך משנים את היחס לחבר ואיך משנים את היחס לבורא?

על ידי החלטה.

שאלה: הרבה פעמים בעבודת הקבוצה יש חברים שנותנים יותר כוח, דוחפים קדימה לחיבור, לאהבה. יש חברים שמתעוררים יותר, יש כאלה שפחות. לפי מה שאנחנו לומדים ויודעים אני צריך לתת את האהבה שלי לחברים ללא תמורה, בלי לחכות לשכר. ולפעמים אני אומר לעצמי, עשינו השקעה בקבוצה, בקשר בינינו, וציפינו שיהיה יותר חיבור, שתהיה יותר אחדות. האם הציור הזה שאני מתאר לעצמי, זו צפייה לשכר מהבורא?

ודאי שאנחנו מצפים לשכר, בלי שכר אנחנו לא יכולים לחיות, אז מה נעשה? בכל היחסים בינינו, בכל היחסים בינינו לבורא אנחנו מצפים לשכר, רק השאלה היא מהו השכר.

תלמיד: זו באמת השאלה, כי אתה אומר לעצמך הרבה פעמים, אני בא לתת, אני לא מחפש שום דבר, רק "נעשה ונשמע".

זה שקר. איך זה שאתה לא דורש שום דבר? אתה מוחק בזה את הרצון לקבל שהבורא ברא בך.

תלמיד: מצד אחד אני צריך לעשות את הפעולה שלי ללא שכר, לא לצפות לשום דבר, ומצד אחר אני בא ואני כן דורש, אני כן מצפה שיהיה משהו, שהבורא ייתן לנו מדרגה יותר גבוהה.

כן.

תלמיד: אז מהו היחס הנכון בקשר בין החברים לבין הבורא בעצם הדרישה שלי אליו?

למה אתה רוצה להגיע?

תלמיד: אני רוצה להגיע כל פעם למדרגה יותר גבוהה בקשר בינינו, שהמחויבות שלנו אחד לאחר תהיה תמיד יותר גבוהה. ולפעמים אתה רואה שזה לא קורה, אתה רואה שקורה ההיפך. לדוגמה ערב לפני אנחנו עושים הכנה לשיעור, ואתה מרגיש על החברים שמחר בבוקר כולם יהיו פה. ואז אתה קם בבוקר, ואתה רואה פתאום שהכול הפוך. איך להתייחס לזה?

האדם הוא לא בעל הבית על עצמו, מרגע לרגע הוא יכול להשתנות. מה תעשה?

שאלה: אם קורה מצב שבו סיכמנו עם חבר שמגיעים לשיעור ואז פתאום הוא לא מגיע, מה אני צריך לעשות? אני צריך להוכיח אותו על מה שדיברנו, הרי סיכמנו בינינו וכולי, או שאני צריך להצדיק אותו?

אנחנו צריכים לברר את המצבים, כי בלי זה לא נוכל להתקדם.

תלמיד: מה זה אומר לברר את המצבים?

אנחנו חייבים לברר מה החלק שלו במצב, מה החלק של הבורא, ומה החלק של הקבוצה ואיך יוצא שהוא פועל כביכול נגד הקבוצה.

תלמיד: הסתירה הזאת כל הזמן קיימת, בין זה שאני צריך להצדיק אותו, כביכול שהוא כבר נמצא במצב גבוה, ומצד שני לעזור לו בכל זאת בעבודה, כדי שהוא יגיע, כדי שישתתף, שלא יזיק לעצמו בצורה הזו.

אנחנו חייבים לקבוע מצב רוח בחברה שיעזור לכל אחד להתרומם ולקבל כוחות מהחברה, מהסביבה, ומצד אחר, אנחנו צריכים להיות מוכנים להבין כל אחד, לא חשוב באיזה מצב הוא יהיה אחרי המעשה.

תלמיד: איזה יחס חבר צריך לפגוש מהעשירייה? למשל אם הוא לא מגיע, אנחנו מקבלים אותו באיזה אופן, או חשוב לנו שהוא יהיה ואנחנו לא מקבלים את המצב הזה שהוא לא מגיע?

אנחנו צריכים להגיע למצב שאנחנו מקבלים חבר בכל מה שהוא נמצא, לא חשוב במה, אבל אנחנו מצפים ממנו לתגובה יותר ריאלית למצבנו, שהוא ישתתף בחברה ויחזק את החברה בהשתתפות הנכונה שלו.

שאלה: במאמר כתוב שכל הביקורות שעולות בי כלפי החברים הן מדומות, כך אני רואה אותן. אז איך אני צריך לעבוד נכון עם מה שאני רואה בעיניים שלי שכביכול קורה במציאות? אני צריך לתאר שזה מדומה ולעבוד עם עצמי כלפי זה, או בכל זאת לעבוד כלפי החבר?

זה לא חשוב, העיקר שאני אעזור לחבר והחבר יעזור לי ושנינו על ידי עזרה הדדית נגיע לפעולות נכונות.

תלמיד: כתוב כאן שאני פשוט צריך לזרוק ולנעול את כל הביקורת שלי כמו נעילת "מנעליו", אז האם אני זורק, נועל את הביקורת, או עובד עם החבר?

אני זורק הצידה את הביקורת שלי.

תלמיד: להבנתי אם אני זורק את הביקורת שלי, זה כאילו לא ראיתי נכון, טעיתי.

כן.

תלמיד: אם טעיתי אז אין לי בעצם מקום לעבוד.

"עיניים להם ולא יראו, אוזניים להם ולא ישמעו", מזה אתה מתחיל.

תלמיד: חבר לא הגיע לשיעור הבוקר על אף שהבטיח שיגיע. אני רואה את זה בעיניים שלי. המאמר מייעץ לי לחשוב שאני טועה, שאני לא רואה נכון. איך לבנות את העבודה שלי מכאן?

אני לא יודע. אם אתה רואה שהוא לא בא, אז אתה רואה שהוא לא בא. זה לא שנדמה לך שהוא נמצא או שלא נמצא. יש אמת שאי אפשר להכחיש אותה.

שאלה: החברים באמת גדולים כמו שמתואר כאן, אבל כל מה שקורה, מקשה על העשירייה, התנאים לא אידיאליים. איך נוכל לעזור לכל חברי העשירייה להשתתף?

דוגמה. העיקר זה דוגמה, כשאתה נותן דוגמה לכולם באיזו צורה צריכים להתייחס איש לחברו.

שאלה: רציתי לשתף שאני אישית, כלפי אין עוד מלבדו וטוב ומיטיב, פועל לא רק בעשירייה, אלא בכל דבר שקורה לי לאורך היום, ורציתי לשאול אם זה יכול לעזור לכל החברים?

כן, אפילו כשאתה לא נמצא איתם בעשירייה, בכל זאת זה עוזר.

תלמיד: אני מתכוון בעבודה לא רק מול החברים, כשאני לא איתם, אלא ממש בכל אירוע שלא קשור לעשירייה, שקורה לי בכביש, או בכל מקום, אני משתמש בטוב ומיטיב.

כן, גם זה משפיע על כולם.

שאלה: מאיפה אנחנו יכולים לקבל כוחות כדי להילחם במרגלים שבתוכנו ולהתגבר עליהם?

בעצם רק מתוך החיבור שלנו, שם הבורא מסתיר את כל הצעדים שלנו עד גמר התיקון, שם כולנו נמצאים בצורה המתוקנת יותר ויותר. אנחנו צריכים בכוח להתכלל בחיבור בינינו ושם למצוא ומשם להוציא ליישום את הכוחות האלו.

שאלה: רב"ש נותן משל על הילד שרוצה לחטט בעיניים עם סיכה. איזה תענוג רוחני היינו מקבלים אם לא היינו מתנהגים בצורה לא נכונה כמו הילד במשל, והיינו כן מבצעים את מצוות האבא?

היינו מגלים את האור העליון, זה ברור.

שאלה: האם אני יכול להגיע לדרישה נכונה לבורא, כי הוא בעצם שולט בכל המחשבות שלי ואני מבקש ממנו שישלח לי רק מחשבות חיוביות עבור החברים, אבל האם אני יכול לשלוט, כאילו לנהל בעצם את הבורא?

בוודאי שכן. הבורא זה הכוח הטוב ומיטיב לרעים, לטובים, במאה אחוז תמיד בכל המצבים, אבל אנחנו מרגישים אותו בהתאם להשתוות הצורה. ולכן יש הבדל בין מה שאנחנו מרגישים, לבין מה שאנחנו מצפים וחושבים ומקבלים.

שאלה: אמרת שאנחנו צריכים לברר בעשירייה איפה פה אשמתו של חבר שלא בא לשיעור בוקר למרות הבטחתו, איפה פה האשמה של הבורא, ואיפה האשמה של העשירייה. האם צורת הבירור היא בפועל לדבר על זה בעשירייה? אמרת שכל עוד לא נעשה את זה לא נתקדם. אז האם לדבר על זה בצורה גלויה? החבר הבטיח ולא בא, יש מצב כזה וכזה, איפה פה הוא אשם ואיפה אנחנו אשמים ואיפה פה סידרו אותו בצורה כזאת.

אם אתה לא יכול לדבר כך, אז תדבר בצורה אחרת.

תלמיד: מה זאת אומרת לדבר בצורה אחרת?

איך שאתה יכול.

תלמיד: בעשירייה, ביחד עם הקבוצה?

כן, בוודאי. תנסה תמיד לדבר מתוך העשירייה שמתחברת יחד למנגנון אחד, לעיגול אחד.

שאלה: אני רואה כל הזמן אנשים שעושים מעשים טובים לעצמם ויש להם אמונה יותר מכל אחד אחר, אבל הם חושבים שאצל האחרים יש אמונה קטנה ושהם עושים מעשים רעים. אפילו אנשים שנראה לי שנמצאים בדרגה הגבוהה ביותר, מוצאים חסרונות באחרים. זה מכעיס אותי וגורם לי להיות עצובה וזה עולה מעל הרצון שלי לחיבור. איך להתייחס לדבר הזה או מה לעשות עם זה?

הייתי ממליץ לא לתת למחשבות ורצונות כאלה למלואות אותך. זה צריך להתאזן, זה צריך לעבור, אבל היחס הזה שלך רק אומר עד כמה חסרים לך עוד תיקונים.

שאלה: איך לעבוד עם המחשבות של המרגלים שעולות במוח?

צריכים לברר את המחשבות האלה וככל האדם מסכים אז לעלות אותם לתפילה, לבקשה, לדרישה. מה אפשר עוד לעשות?

שאלה: נאמר במאמר "וישים מנעלים לרגליו" כדי בצורה כזאת להבריח את המרגלים. המרגלים לכאורה לא קיימים, ונאמר כאן לכאורה. מה זה כאילו שהמרגלים נעלמים בזה שהוא שם מנעלים לרגליו, האם אפשר להיפטר מהמרגלים האלה, או שהם נשארים?

קודם כל "מרגלים" מראים לנו איפה אנחנו נמצאים, באיזו מידה אנחנו עדיין נמצאים בתכונות לא מתוקנות. לא כל התכונות מכוונות למטרת החיים, מטרת הבריאה שאיתם כולנו יחד במכלול נכון אנחנו מגיעים למטרה. זה דבר אחד.

דבר אחר, המרגלים האלו הם גם מעוררים בנו כל מיני שאלות, סתירות ואנחנו על ידי זה מתקדמים. לא רוצים, כן רוצים את הכוחות האלו, אם מבינים כמה הם לטובתנו או לא, זאת אומרת - כל זה פועל. אין בבריאה בכלל יצר רע ויצר טוב ורע וטוב אלא הכול נועד רק כדי להביא אותנו להתפתחות.

לכן המרגלים האלו מראים לנו כמה יש בנו עדיין רצונות, חסרונות, מחשבות לא מאוזנים, שאנחנו עוד לא יודעים לאן לשייך אותם. אדרבה, ככל שיש יותר, אנחנו נתקדם יותר מהר.

שאלה: איך להשתמש נכון במרגלים כשאנחנו מזהים אותם או מגלים אותם, ולעזור אחד לשני להשתמש בהם בצורה נכונה בתוך העשירייה?

צריכים לעלות אותם שהם לא יהיו נסתרים, שיתגלו ולהשתדל לעלות איתם בעיגול, כולנו יחד.

שאלה: אנחנו רואים את היחס שלך לשיעור, להשתתפות, פשוט זה הדבר החשוב ביותר. כשאתה למדת, איזה יחס היה כלפי חבר שלא הגיע לשיעור?

כמעט ולא היה דבר כזה שחבר לא מגיע לשיעור.

תלמיד: אם בכל זאת הוא לא הגיע, באיזה יחס הוא נתקל, הצדיקו אותו, מה?

היו אנשים שהיו אחראים על זה שחייבים לברר למה הוא לא בא, מה קרה, אבל תמיד היחס היה "מה קרה?" לא שמלכתחילה חושבים שהוא סתם עייף או עוד משהו אלא משהו קרה.

תמיד: היה כזה לחץ בחברה שזה כאילו משהו לא נורמלי אם זה קרה?

כן. אם אדם לא בא לשיעור אז, מה קרה?

תלמיד: ומה הלאה, מה החברה יכלה לעשות?

החברה היא אחראית. היו כמה אנשים אחראים על הגעתם לשיעורים, הם היו צריכים לברר ולהתקשר אליו ולבדוק ולדבר ולהביא אותו למצב שהוא מבין איך הוא עוצר את כולם, גורם רע לכולם. איך זה יכול להיות שאדם לא בא? זה לא יתכן. אלא הוא חולה כזה שלא יכול לקום, או עוד משהו קורה.

תלמיד: איך החברה בצורה מעודנת, יכולה להראות לחבר שזה זלזול בשיעור כשהוא אומר, "יש לי שם מחשבות אחרות בראש".

בכלל אין דבר כזה, התחייבנו. התחייבנו שאנחנו מגיעים יחד כולנו יום יום עד גמר התיקון. ואין כאן ויתור.

תלמיד: איך להראות בצורה נכונה, בצורה עדינה שאין אצלינו ויתורים, שזה חשוב עבורנו, לא סתם שאנחנו מקבלים כל צורה של יחס כי הוא חבר?

אני לא יודע איך לעשות את זה בצורה מעודנת, עדינה. תשלח אליו כמה אנשים שיודעים לדבר בצורה עדינה, יפה. בכל זאת צריכים להתייחס לזה מצד אחד מאוד בחומרה, מצד שני מאוד בעדינות.

תלמיד: איך בכל זאת, שיהיה לחץ כזה באוויר בחברה, שאני לא יכול להרשות לעצמי דבר כזה?

אני לא יודע, אני חושב שרק אם אתה חולה ממש, אז אתה מרשה לעצמך להישאר במיטה, כשאתה כבר לא יכול לקום. ולא שיש לי כוח לבוא, אבל איך אני אלמד? זה לא בא בחשבון, אלא החשבון הוא פשוט, אם אני לא יכול לקום.

תלמיד: אז מצד אחד אנחנו שומעים את הרב נותן עצה כזאת, מצד שני אנחנו עכשיו קראנו ברב"ש שאסור לי לעשות עליו ביקורת.

איזה ביקורת?

תלמיד: על שהוא לא מגיע לשיעור.

למה?

תלמיד: מסיבה שהיא לטענתו מוצדקת, אבל לפי מה שאני מבין מהרב, לפי הקריטריון זה לא מוצדק.

אני לא יודע מאיפה אתם לוקחים את הכול.

תלמיד: מהמציאות.

מציאות זה משהו אחר ממה שכתוב. אין מציאות. מה שאנחנו עושים זאת המציאות.

תלמיד: זאת השאלה שמנסים לברר. הרב"ש כותב לא לעשות ביקורת, אני שומע מהרב יחס מסוים לשיעור הבוקר ורואה במציאות משהו אחר, בעיניים אני רואה. אז מה אני אמור לעשות, לעשות ביקורת או לא לעשות ביקורת? מה צריך להיות היחס לחבר?

צריכים לברר קודם מה קרה כאן. נגיד אם זה בקשר לבואו לשיעור אצל חבר, אז מה קרה? אולי יש סיבות שהוא לא יכול לבוא. אבל לא שאנחנו מראש סולחים לו, או מראש מענישים אותו.

שאלה: הוא מדבר פה על זה, שהמרגלים אצלי כשאני רואה משהו אצל חבר. אם יש סיטואציה שאני בן שני חברים שכל אחד אומר משהו על השני, לכן הם לא יכולים להמשיך להיות ביחד. את זה אני רואה.

והם לא רואים?

תלמיד: הם כרגע רואים שמשהו אחר, אבל אני רואה שיש מצב כזה. וחוץ מלהתפלל לא מצאתי משהו כמו שישמעו שיעור על זה, או מאמרים.

בדרך כלל כך אנחנו לא נגיע לכלום, אנחנו צריכים להושיב אותם ושידברו ביניהם, אנחנו כצד שלישי מקשרים ביניהם, מדברים עם שניהם, מה הטענות שלהם אחד על השני. יכול להיות שאתה תגלה שבכלל, שאין להם טענות אלא זה רק נדמה להם, הכול בדוי.

שאלה: עד כמה פעולות שכל אחד עושה משפיעות על העשירייה, או שכל אחד הוא "אדם לעצמו" במה שהוא עושה?

צריכים יותר לדבר ביניהם בעשירייה. ולא אחד, ואחר כך השני ואחר כך השלישי. אלא שיהיה ברור להם, על איזה מצב מסוים יש להם הסכמה קבוצתית, על זה, ועל זה, וככה וככה, וכל ההסכמות הקבוצתיות יהיו רשומות בליבם ושהם חייבים להשתמש בהם.

תלמיד: את הנושאים שעליהם הגענו להסכמה קבוצתית בעשיריה, אנחנו צריכים לקיים לפי ההסכמה הקבוצתית שעליה הגענו.

כן.

שאלה: ברור. אבל אני שואל, עד כמה הפעולות של כל אחד, יש להן השלכות על העשירייה, או שהפעולות שלו והחשבון הן עליו כפרט, והן לא משליכות על הסביבה שלו?

יש ויש אני לא יודע. אבל אם זה שאלה קבוצתית, הבחנות קבוצתיות, אז כולם מקבלים את זה וכולם הולכים לפי זה.

תלמיד: לדוגמה, אדם החליט שהוא לא מגיע לשיעור, למה הדבר הזה משפיע עכשיו על כולם?

הוא חייב לענות על התשובה לשאלה, למה הוא לא מגיע?

תלמיד: נגיד, יש לו תשובה, והוא קיבל החלטה שהוא לא מגיע. ההחלטה שלו, הפעולה שלו משפיעה עכשיו על כולם, או שזה החלטה שלו?

הוא חייב להחליט כאילו שהוא שומע את זה מכולם.

תלמיד: אבל בסופו של דבר, שהוא החליט על משהו, התוצאה תהיה על כולם, או התוצאה רק עליו?

ודאי שהיא תשפיע על כולם. אם הוא נגיד לא בא לשיעור, זה משפיע על כולם.

תלמיד: אז מה הגבול של ההדדיות בין האדם לקבוצה? או שלכול דבר יש השפעה וכל פעולה שאתה עושה אתה צריך לקחת בחשבון, שהיא משפיעה על הקבוצה?

ודאי.

תלמיד: יש משהו שלא משפיע על הקבוצה?

לא.

תלמיד: אז איך אתה זז, אם כל דבר שאתה עושה משפיע עליה?

מלכתחילה או שאני פועל לבד, או שאני פועל בקבוצה. ואני פועל בקבוצה מפני שזו הדרך להתקדמות. לבד אני לא יכול.

תלמיד: ברור. אז נגיד מהנקודה שהחלטתי, אני עכשיו פועל בקבוצה, וכל מה שאני עושה משפיע על הקבוצה. איך אתה חי במצב שאתה מרגיש שאתה קשור מכל הכיוונים, בכל דבר שאתה עושה?

בוודאי. ואני הולך לזה בשמחה, כי זה מה שמביא אותי לדרגה הרוחנית.

תלמיד: אז איך לפעול בצורה נכונה, להיות החלק המועיל בקבוצה?

כשאני עושה את מה שמוטל עלי בכל הכוח, מחזק את הקבוצה ומעביר להם את, ההתנהגות שלי, הדעה שלי. זה בלתי אפשרי אחרת.

שאלה: הבנתי מהמאמר, שהאדם רואה שהחברים עובדים באהבת הזולת, אז הוא גם מצפה שהכוח של עצמו יגדל מאהבת הזולת. ולפי מה שהבנתי, זה לא נכון ואני לא אמור לצפות שהכוח של עצמי יגדל ביחס לחברים. ואז הוא מסביר שברגע שכולם זוכרים למה התאספנו ושלכל אחד יש את הניצוץ הקטן, אז יש איזושהי שלהבת שנדלקת שוב.

כן.

תלמיד: איך להגיע למקום הזה של לרכז את המאמץ לא בכך שאני פועל, עושה או מוסיף יותר, אלא לרכז את המאמץ לזה שכולנו, כל אחד הוא ניצוץ קטן, ושיש לנו את המאמץ המשותף להוסיף לתוך השלהבת הזאת, להגדיל אותה דווקא ולא את הכוח של עצמי?

אם אני חושב על זה. אם אני פועל לקראת זה, זה יקרה.

תלמיד: מה זאת אומרת, אם אני חושב על זה?

אם אני רוצה לחזק את הקבוצה ולא את עצמי, נגיד שיש ביניהם איזו סתירה, אז לפי זה אני פועל.

תלמיד: אבל אז אוטומטית אני מגדיל את הכוח של עצמי. אני אומר, "אני פעלתי, אני עשיתי פה איזו פעולה"

אני לא מבין מה אתה אומר.

תלמיד: הוא נותן שם איזו פעולה פרקטית לעשות. איך להגדיל את השלהבת, איך לזכור למה מלכתחילה התאספנו.

כן.

תלמיד: אז איך לעשות את הפעולה הזאת פרקטית באמת, שלא שאני אעשה את המעשה, את הפעולה, ואז אני אצפה שהכוח שלי יגדל?

אחרי כל הפעולות שלנו במשך היום, ובכלל אנו צריכים לראות את הסדר, איך אנו מתחברים, איך אנו מתלכדים, איך אנו באים "כאיש אחד בלב אחד", עוד ועוד אוספים את עצמנו. ולפי זה אפשר לקוות שבאיחוד כזה, ותתגלה בנו את הצורה הנכונה של מציאות.

תלמיד: אני מרגיש שדווקא הנקודה הזאת של "לדון כל חבר לקו זכות", כמו שהחברים דיברו פה, שהחבר לא קם, או כל מיני דברים כאלה. דווקא הנקודה הזאת היא זאת שמוסיפה, שמדליק vמחדש את השלהבת.

כן.

תלמיד: אז איך אנחנו כאילו אומרים, "מעכשיו אנחנו סוגרים באמת את כל המקרים האלה שכל אחד חושב על השני, ומפה מתקדמים הלאה"?

אתם צריכים להחליט. זו החלטה פנימית של כל אחד ואחד. ואולי בעוד כמה דקות זה ישתנה. אבל אתם צריכים כל הזמן לעמוד על זה, לבדוק את זה, להרים את ההחלטה הזאת וכך להתקדם.

תלמיד: צריך להציף את זה בעשירייה?

כן. ודאי. אחרת בשביל מה אתם קוראים את המאמר? אתם מקבלים את זה כתורת רב"ש?

תלמיד: כי הטענות האלה מצטברות. כמו שאתה אומר, אחרי שניה, כל יום, יש טענות שמצטברות מחדש. אנחנו צריכים לשבת ביחד כל יום ולהגיד, "אוקיי. היום אנחנו.."..

לא צריכים לשבת יחד. אתם לא תוכלו להגיד אחד לשני שום דבר חדש. אתם צריכים פשוט להבין שרק בבירור הפנימי בתוך הלב של האדם, שם הוא מברר את היחס שלו לדרישת המקובלים.

תלמיד: אז מה מביא כל אחד מהעשירייה באמת לבירור הפנימי הזה שהוא עושה כל יום, כל רגע?

כי הוא רוצה להרגיש שהוא מתקדם, הוא רוצה לדעת שהוא מתקדם.

שאלה: הוא מדבר כאן על בקר וצאן, שזה בעצם צ'ק הביטחון דאז. איך אנחנו יכולים לכרות ברית בלי שחלק מהחבר אצלי, וחלק ממני אצל חבר?

ודאי שאנו תלויים זה בזה, כי מלכתחילה, אנחנו נמצאים במערכת אדם הראשון, כך כולנו תלויים זה בזה, אפילו אם לא מרגישים את זה בכלל. ואנחנו צריכים לקחת את זה בחשבון, שאני בהחלטה שלי פועל על האחרים, והם בהחלטה שלהם פועלים עליי, וכך אנחנו מתקדמים.

תלמיד: ובצורה פרקטית אין איזה תחבולות?

צריך לראות, אני לא חושב שזה יגיע כל כך מהר, ומובן.

שאלה: רב"ש כותב פה בסוף המאמר "שיסגור את כל המרגלים, כאילו אינם עוד בארץ. וכל השאלות ותביעות שיש עליהם, יסגור אותם.". ואני שמעתי שענית קודם לחבר, שצריך להעלות אותם שלא יהיו נסתרים, שיתגלו, ושצריך לברר את המרגלים. אני מנסה להבין איך הדברים האלה מתחברים? כי דווקא בזה שאני מברר אותם, כשמעלים אותם דווקא זה מה שמאפשר לסגור אותם כמו שהרב"ש כותב?

כן.

תלמיד: איך?

לעשות אותם גלויים.

תלמיד: אבל כשהם גלויים, העצה של רב"ש היא דווקא לסגור אותם, לא להתעסק איתם.

אם לא תגלה אותם, לא תוכל לסגור אותם, ולא תוכל לעבוד למעלה מהם.

שאלה: יש לנו הזדמנות גדולה עוד יותר בלבנות את היחסים בינינו כיוון שאין "מצוות שהזמן גרמן" אצל נשים, אז יותר מאתגר לקבוע קביעות. איך להגיע למצב של דאגה הדדית, ייסורי אהבה הדדיים, שאני דואגת לחברה והחברה לי? איך לא לפספס את נקודת הקשר הזו?

לנסות כל פעם לפתח אותה יותר, ולדבר על זה עם חברות. לחוד בין החברות, ולחוד בין החברים.

תלמידה: שאלה מעשית, האם אפשר לברר את המחויבויות שהחברה לוקחת על עצמה, נניח שהיא אומרת שהיא יכולה להגיע לשיעור יומיים בשבוע, אז אנחנו דורשים ממנה ביחס ליומיים האלה, או שאנחנו רוצים הביא אותה לכך שהיא תגדיל מחויבות? איך להתנהג נכון?

אני לא יכול לענות על השאלה הזאת. אם חבר יכול לבוא רק פעמיים, אחרת הוא לא יגיע בכלל, אז כדאי, ועלינו ללכת לקראתו.

שאלה: מה זה להזיק לעשירייה? אם אנחנו מדברים על זה שעצם אי ההגעה שלי לשיעור היא הרי נזק לעשירייה, לכלי העולמי, אז איך אפשר לקבוע את זה כנזק מצד אחד, בקונטקסט של העבודה הכללית שלנו, ומצד שני להשאיר מרחב לאדם כאילו להתפתח בעצמו, לקבל החלטות בעצמו, ולממש את מה שנקרא חופש הבחירה בעצמו? איך זה מסתדר ביחד באיזון נכון?

בינתיים זה בלתי אפשרי. אנחנו צריכים להמשיך באותו מצב כמו עכשיו, ויכול להיות שעוד חודש, חודשיים נוכל לעשות כאן סיכומים, ולהמשיך הלאה.

תלמיד: אם האדם נמצא בעשירייה והוא מרגיש שהתפיסה שלו מלכתחילה שגויה כפרט. שמעתי ממך שיש נוסחה, שכדי לקבל החלטה נכונה אנחנו צריכים קודם כל להתחבר חזק בעשירייה כדי שהתפיסה הזאת תתוקן ואז מתוך התפיסה המתוקנת יותר, לקבל כל החלטה, גם אם זו החלטה קשה או לא פשוטה. אז אפשר לעשות את זה בעשירייה, כבר יש לה את האפשרות לפתור את כל הבעיות האלה ולפתור אותן נכון. האם נכון להסתכל ככה?

נראה לי שכן.

שאלה: אם אנחנו רואים שהדוגמה לגבי שיעור הבוקר לא עובדת, נגיד בחמש השנים האחרונות מי שהחשיבו את זה למטרת חייהם ולא ראו אפשרות לחיות, להתקיים, לעבוד בקבלה בלי זה, מגיעים כל בוקר. אבל מי שלא תפסו את זה כעיקרון מרכזי וחשוב באותה מידה, לא מגיעים לשיעור.

אין מה לעשות עם זה.

תלמיד: האם אדם שמצטרף לעשירייה צריך להתחייב להשתתף בשיעורי בוקר?

מה זה ייתן, אם הוא מתחייב או לא מתחייב? באיזה אחוז אולי זה יכול להרים אותו, את ההתכללות שלו? אבל כעיקרון, כל ההתחייבויות האלה לא עוזרות.

שאלה: מה לעשות במצב שבו מתוך רצון להצדיק ולקבל את החברים בכל הנסיבות, זה עלול להפוך לאדישות כלפי החברות? איך לנהוג אז?

הכול תלוי עד כמה אנחנו מחברים את עצמנו יום יום לסיכום של השיעור, לסיכום של הסדנה וכן הלאה. אנחנו צריכים לדבר על כך.

שאלה: למה הוא מתכוון כשהוא כותב ש"ימכור הכול"?

שהוא מוכן לאבד הכול, רק לא את מטרת הבריאה.

שאלה: איך אנחנו ככלי נשי יכולות לתמוך בגברים שיצליחו לקום בבוקר?

לדבר עם הנשים שלהם. אישה יכולה לסובב את הגבר. אם אישה תרצה, הגבר יקום וילך לשיעור. הגבר מאוד חלש כלפי האישה.

תלמיד: מהמאמר עולה שהעיקר שצריך לשים אליו לב הוא עניין אהבת חברים, כי בזה יש מרגלים. שהחברים, אני לא רואה אותם עוסקים באהבת חברים ועל זה צריך להתגבר. יש מצבים שהנשים שולחות את הגברים לשיעור בוקר, אבל אז אתה מרגיש שהחבר נמצא בשיעור מפני שהאישה אומרת לו ולא כי הוא בא לעסוק באהבת חברים.

מלא לשמה באים לשמה.

תלמיד: אז לקבל את החברים, לא חשוב למה הם הגיעו, לקבל אותם ובכל זאת לעשות את פעולת ההצדקה. מה הגורם, זה לא חשוב, העיקר שהחבר נמצא בשיעור בוקר, לפחות הוא נמצא ומפה אני יכול לעבוד מעל הדעת בכל המובנים.

כן.

(סוף השיעור)