שיעור בוקר 01.09.2023 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 117, מאמר "פתיחה כוללת", אותיות א' – ב'

קריין: כתבי בעל הסולם, עמ' 117. מאמר "פתיחה כוללת".

1. פתיחה כוללת

   1. להבקיאים בע"ח, וגם שוה לכל נפש, ע"ד מתחילה למגמר והדר למיסבר:

   1. אות א'

"אמרו ז"ל, אין לך כל עשב מלמטה, שאין עליה מלאך מלמעלה, שמכה אותה ואומר לה גדל, שלכאורה תמוה מאד, דלמה ועל מה הטריח השי"ת מלאך ממרום, להכות ולהגדיל עשב הקטן שאין לה ערך של כלום.

והנה המאמר הזה הוא מסודות הבריאה הארוכים מלפרשם. כי לב חכמים עד אין חקר, לגלות טפח ולכסות טפחיים במליצתם הזהב, להיותם נזהרים מלגלות תורה לתלמיד שאינו הגון. אשר ע"כ אמרו ז"ל, שאין למדין מדברי אגדה, בהיות דברי האגדה חתומים וסתומים לפני ההמון כולו. ואינם מגולים זולת ליחידי סגולה שבדור וכן מצינו ג"כ בספר הזוהר, שרשב"י ציוה את רבי אבא, שהוא יכתוב את הסודות, משום שיודע לגלות ברזא. עיין באידרא, פי', דאיתא שם, דעל כל רז ורז שגילה רשב"י בסודות החכמה, הי' בכי ואמר, ווי אי אימא ווי אי לא אימא, אי לא אימא, יאבדין חבריי' מילא דא, ואי אימא, ינדעין חייביא איך למפלח למאריהון. פי', כי היה צר לו מב' צדדים, אם לא יגלה סודות התורה, אז יאבדו הסודות גם מחכמים האמתיים יראי השם, ואם יגלה הסודות, אז יכשלו בהם אינשי דלא מעלי, שלא יבינו הדברים בשורשם, ויבואו לאכול פגה. ע"כ בחר רשב"י ברבי אבא שהוא יכתוב, בשביל חכמתו במלאכת המליצה, לסדר הדברים באופן שיהי' מגולים בכל צרכן לכל אותם שהמה כדאים להבינם, ויהיו מכוסים וחתומים לאותם שאינם כדאים להבינם. וזה שאמר, שיודע רבי אבא לגלות ברזא. כלומר, דאע"פ שמגלה, מ"מ נשאר ברזא למי שאינו כדאי. אמנם הבטיחו לנו בזוהר הק', דעתידא חכמתא דא להגלות לגמרי בסוף יומיא ואפי' לקטנים, ועוד אמרו דבחיבורא דא יפקון בני ישראל מן גלותא, פי' שבהגלות חכמת האמת יזכו ישראל לגאולה השלימה, וכן אנו רואים שלאט לאט מתגלה דברי הזוהר והסודות הכמוסים בחכמת האמת, דור אחר דור, עד שנזכה שיתגלה כל החכמה הזו, ואז נזכה לגאולה השלימה.

שאלה: מה אנחנו לומדים עכשיו? מה זה המאמר הזה?

זהו מאמר של בעל הסולם, ואנחנו צריכים ללמוד את כל הכתבים שלו כדי ללכת בדרכו. תשתדל לקרוא, להבין, להתקשר למאמר עצמו ולמחבר.

שאלה: מהו העניין של לא לגלות את סודות התורה? הרי מדובר בהשגה של האדם, הכול מגולה רק נסתר מהאדם.

אנחנו עוד לא מבינים מה זה, נדבר על זה במשך הזמן.

שאלה: כתוב שהסודות מתחילים להתגלות מדור לדור. האם הכוונה שהסודות של הזוהר מתגלים בכתבי הארי" ובעל הסולם?

לא, זה לא רק בכתבים, אלא יש עוד כל מיני אמצעים שבהם החכמה האלוהית מתגלה לנמצאים בעולם הזה.

תלמיד: כלומר הנמצאים בעולם הזה יכולים להתחיל להרגיש את החכמה הזו יותר מהדורות הקודמים.

כן, כך זה מדור לדור.

קריין: נמשיך.

"וכדי לבוא לביאור המאמר שהתחלנו בו, נקדים לבאר את המשנה בספר היצירה המפורסמת, דאיתא שם בסוד עשר הספירות, עשר ולא תשע, עשר ולא אחד עשר. וכבר עמדו בה רוב המפרשים אמנם אנו נפרש אותה ע"פ דרכינו. באופן שיהי' הדברים מגולים לכל מבקש דבר ה'.

ונודע שעשר הספירות, הם נק' כתר. חכמה. בינה. חסד. גבורה. תפארת. נצח. הוד. יסוד. מלכות. ואיתא בשער הקדמות למורנו האר"י ז"ל, בדרוש הדעת, אשר באמת אינם אלא חמשה בחי', דהיינו כתר. חכמה. בינה. זעיר אנפין, ומלכות. אלא שזעיר אנפין כולל ששה ספירות, חג"ת נה"י. והנה הארכתי בהרחבה בפנים חיבורי זה [פירוש פנים מאירות ומסבירות לספר "עץ חיים"] בענין עשר הספירות. וכאן אבוא בקצרה, כי חפצי בפתיחה כוללת הזו, ליתן לפני המעיין מושג כללי ונאמן, בהקפת רוב החכמה הארוכה הזו. והישרה אמיתיית בסגנון הלימוד. בספר עץ חיים, אשר רוב המעיינים נכשלין מאוד בפירוש הדברים, להיות המובנים הרוחניים שהמה למעלה מהמקום ולמעלה מהזמן, נבטאים ומתבארים בלשון הגשמי, המדומים ונערכים במקומות וזמנים. ועוד נוסף על זה, שאין מסודר בכהאר"י ז"ל שום סדר למתחילים בחכמה זו. ונתחברו הספרים בחיבור אמרותיו הקדושים שהי' אומר לפני תלמידיו יום יום, אשר התלמידים הי' מעצמם חכמים גדולים בחכמת האמת. ע"כ אין לך מאמר גדול או קטן בכל הספרים שנתחברו שלא יהי' צריכים לו בקיאות אמיתי בכל החכמה בכללות, לכן ילאו בהם המעיינים, ובשום אופן לא יתקשרו להם הענינים. ע"כ יצאתי בפתיחה הזו לקשר רוב הענינים ויסודות החכמה במושג קצר באופן שיהי' מזומן ביד המעיין לכל מאמר ומאמר שירצה לעיין בכהאר"י ז"ל. וע"כ איני מאריך לפרש כל ענין וענין עד סופו, כי זה יתבאר בפנים חיבורי, אלא מקצר ועולה, באופן שיספיק לענין הנרצה לי. וכן אמרו ז"ל בתחילה למגמר והדר למסבר.

שאלה: המקובלים בחרו בשפה מיוחדת בשביל שלא נטעה בלימוד, נכון?

כן.

תלמיד: למה לפני כן התורה כתובה כביכול בלשון בני אדם?

זה היה זמן אחר, היו אנשים אחרים שאנחנו אפילו לא יודעים מה קרה להם.

"והנה כייל לן [לימד אותנו] הרב, אשר ע"ס כח"ב חג"ת נהי"מ, אינם באמת אלא חמשה בחי', כח"ב ז"א ומלכות כנ"ל, והוא סוד שם בן ד', י"ה ו"ה, דקוצו של יוד הוא כתר, והיוד הוא חכמה, והי הוא בינה, ואו הוא זעיר אנפין, הכולל ששה ספירות חג"ת נה"י. והי אחרונה הוא מלכות. וצריך לידע, שהאותיות והספירות הם ענין אחד, אלא לפי הכלל שאין לך אור מתפשט בלי כלי, ע"כ כשאנו מדברים משניהם יחד, דהיינו כשהאור מלובש בהכלי, אז נקראים ספירות, וכשאנו מדברים מהכלים לבד, נקראים אותיות.

וז"ס שאיתא בהמאור, אשר הלבן שבספר התורה רומז לאור, והשחור שבס"ת דהיינו האותיות רומזים לכלים. פי', ע"ד שפירש הרמב"ן ז"ל בסו"ה יוצר אור ובורא חושך, ופי' שענין הוצאת יש מאין נקרא בורא, כי הוא חידוש מה שלא היה מטרם שנברא. והנה באור, וכל טוב ועונג הכלול באור, אין זה חידוש ובחי' הוצאת יש מאין, אלא הוא יש מן יש, דהאור וכל טוב כבר כלול במהותו ית' עצמו. וע"כ נאמר יוצר אור, דאינו ענין בריאה, אלא ענין יצירה, כלומר, מצייר האור באופן שדרי מטה יוכלו לקבלו, אבל החושך, שהיא חידוש שנתחדש עם הבריאה. בהוצאת יש מאין, כלומר שאינו כלול ח"ו במהותו ית', ע"כ נאמר ובורא חושך.

והנה החושך הוא הפכי אמיתי להאור, ולפ"ז צריך להבין, איך אפשר זה, שהחושך יהי' נמשך ויוצא מן האור.

וב"פנים מסבירות" ענף א' הארכתי בזה עש"ה, ואטייל כאן בקצרה.

דנודע מה שאיתא בזוהר בדבר מטרת הבריאה, שהיא להנות לנבראיו, כי מדרך הטוב להטיב, ע"ש. ומובן, דכל מה שאצלו ית' הוא רצון, יהיה אצל הנבראים חוק מחוייב ומוכרח. ונמצא דכיון שחשב השי"ת להנות לנבראיו, תיכף הוטבע טבע מחוייב בהנבראים, שירצו לקבל את הנאתו, דהיינו החשק הגדול לקבל שפעו ית'. ותדע שזה החשק נקרא כלי, בערך שורש.

וע"כ אמרו המקובלים שאין לך אור בלי כלי, כי הרצון לקבל הכלול בכל נאצל ונברא הוא הכלי, והוא ג"כ כל מדת האור, כלומר שמקבל בדקדוק כפי שיעור שרוצה, לא פחות ולא יותר, כי אין כפיה נוהגת ברוחניות, ואפי' בהגשמיים אינה מסטרא דקדושה.

וברור, שהכלי משונה צורתה מן האור, דע"כ נבחנת תחת שם כלי. ולא בשם אור. וצריך להבין ענין שינוי צורה הזאת. אמנם כן, זה הרצון לקבל עצמו הוא שינוי צורה גדולה. מפני שאין צורה הזו נוהגת כלל וכלל בהמאציל ית', דממי יקבל ח"ו, אלא שנתחדשה, ע"ד המצאת יש מאין, עכשיו בהנאצל הראשון, שבו הרצון לקבל מעילת העילות ית', ועיין בפמ"ס ע"א.

ומתבאר בזה, מ"ש בזוהר הק', דכתר עליון אוכמא היא לגבי עילת העילות, דכונתם על בחי' הרצון לקבל הכלול בנאצל הא', ומכנים שינוי הצורה הזו בשם אוכמא, משום שאיננה בהמאציל ית', וע"כ הוא שורש להחושך, שהוא גוון שחור בערך האור, והפכי לו. ונתבאר בפמ"ס, דכמו שדברים גשמיים נבדלין זמ"ז ע"י גרזן ומקבת, כן הרוחניים נבדלין זה מזה בשינוי הצורה שיש ביניהם, ובהגדיל השינוי צורה. עד להפכיות. מהקצה אל הקצה, נעשה ביניהם פירוד גמור, עש"ה.

ונתבאר שם, דצורת הרצון לקבל תיכף כלול בכל אור המתפשט הימנו ית', ורק בבחי' כח נעלם, אשר אין כח הנעלם הזה מתגלה אל הנאצל, זולת בהתגברות הנאצל לרצות בתוספות שפע, יתר מכפי שיעור שבהתפשטות שלו מצד המאציל. עד"מ, כשהמאכל יונעם ויבושם לחיך, יתגבר חשקו לרצות בתוספת מאכל, יותר משיעור אכילתו. ולכן, אחר שהנאצל מתגבר ברצונו להמשיך תוספת שפע. יתר מכשיעור שבהתפשטותו, אז נגלה הכלי קבלה בפועל. והענין הוא משום שאין צורה זו נוהגת בו ית', אלא בהנאצל ע"כ אינה נגמרת אלא בהתעוררות הנאצל, והבן היטב."

עד כאן זו האות א'.

שאלה: בסוף האות הוא נותן הגדרה לרצון לקבל שבשבילי היא חידוש. זה לא מה שהוא קיבל מהבורא אלא זה משהו מההתעוררות שלו ליתר קבלה. מה הכוונה?

הוא כבר מדבר על התפתחות הרצון לקבל. שחוץ מזה שהוא קיבל אותו מלמעלה, מהבורא, הרצון לקבל גם מתפתח בתוך הנברא, בהשתתפות הנברא עצמו.

תלמיד: מה זה היתר הזה שהנברא רוצה?

יתר הכוונה, שחוץ מהשורש של הרצון לקבל שמגיע אליו מהבורא, הוא מתפתח בתוך הנברא לדרגות א', ב', ג', ד', והדרגות האלה כבר שייכות לנברא.

תלמיד: היתר זה לא רק ד' אלא כל ההשתלשלות.

כן.

שאלה: הוא כותב שעד האר"י חשבו שיש רק עשר ספירות והאר"י לימד שיש ה' בחינות. מה זה מלמד אותנו על חכמת האמת, האם שהיו מקובלים גדולים, בעלי הזוהר שהשיגו את כל המדרגות, ועד האר"י בעצם לא ידעו את זה?

אנחנו לא כל כך מבינים את זה, כי אנחנו לא יודעים מה הן מדרגות, גם לא מבינים מה זה גמר תיקון, לכן על זה עוד מוקדם לנו לשאול, אנחנו לא מרגישים. תתאר לעצמך שילדים קטנים מתחילים לשאול על דרגות כאלה שהגדולים עוברים. זה עוד מוקדם.

שאלה: אחד הדברים שאני מבין מתוך הקריאה של הקטע הזה, זה שבעבר היה את המקובל שהיו לו תלמידים שנכחו באור שלו ואת זה הם קיבלו, ופה כתוב שעכשיו אנחנו צריכים לעבוד בצורה מסודרת. במאמרי רב"ש שאנחנו קוראים, אני ממש שמח שהם ארוכים, כי אז יש את ההשפעה של האור ולא הייתי מתמצת אותם לשני פסוקים כמו שחלק מהאנשים רוצים. ועדיין אני מרגיש שאנחנו בונים חלקים שונים שבסופו של דבר הם יתחברו על ידי הקבוצה, על ידי הכלי העולמי, לא רק בעשירייה.

כן.

תלמיד: מה ההתייחסות שלנו, האם להמשיך בצורה כזאת, או לעבוד בצורה מסודרת כמו שהוא כותב כאן?

למה זה לא מסודר הצורה שבה אנחנו מתפתחים, לומדים?

תלמיד: זה מה שחשבתי, אתה בונה ובסוף הדברים האלה יתחברו בתוכך, בתוך העשירייה, בכלי הכללי, וההתכללות תהיה מצד כולם.

אתה צריך לקבל את כל מה שמלמדים אותך ולהשתדל לחבר את זה יחד לחכמה אחת. נקודה.

שאלה: כתוב כאן "דכמו שדברים גשמיים נבדלין זמ"ז ע"י גרזן ומקבת, כן הרוחניים נבדלין זה מזה בשינוי הצורה שיש ביניהם, ובהגדיל השינוי צורה. עד להפכיות. מהקצה אל הקצה, נעשה ביניהם פירוד גמור". חשבתי שרוחניות היא מקום של שלמות, של אחדות, ושאין כבר את ההפכים ואת כל הניגודים האלה, ועכשיו אני שומע שזה אותו דבר.

מדובר כלפי המשיגים.

שאלה: אמרנו שחושך הוא יש מאין, אבל אז אנחנו אומרים שהחושך יוצא מתוך האור. למה אנחנו אומרים שהוא יש מאין אם כתוב שהוא יוצא מתוך האור?

כי הוא הפוך מהאור.

שאלה: לגבי השוני בין החלוקה לספירות ולחמש בחינות. במה זה שונה כלפינו, להבנת החכמה הזאת ולעבודה שלנו?

נלמד הלאה ונראה. סתם לקפוץ ולשאול על דברים שעוד לא למדנו זה לא מחכמה.

תלמיד: כתוב "יוצר אור".

"ובורא חושך".

תלמיד: כן. "יוצר אור, דאינו ענין בריאה, אלא ענין יצירה. כלומר, מצייר האור באופן שדרי מטה יוכלו לקבלו". מה זה ש"מצייר האור באופן שדרי מטה יוכלו לקבלו"?

לאור יש אותן התכונות שאחר כך יתגלו ברצון לקבל כדי שהוא יוכל לקבל ולתאר לעצמו את האור.

שאלה: הוא כותב כאן "יש מאין נקרא בורא", למה יש מאין יש בורא? זה אמור להיות נברא.

יציאת יש מאין היא עניין הבורא. קודם זה לא היה קיים בשום צורה כלפינו ועכשיו זה קיים. זה נקרא "בריאה", מעשה הבורא.

תלמיד: בריאה היא נברא, רצון לקבל, והוא כותב "יש מאין נקרא בורא, כי הוא חידוש מה שלא היה מטרם שנברא."

כן.

תלמיד: האם הבורא לא היה קודם?

לא. קודם לא היה כלום, ואז אנחנו לומדים איך הכול התייצב ונעשה.

תלמיד: הייתה עצמותו שהוא יש מיש, וממנו יוצא יש מאין שזה הבורא.

כן.

תלמיד: האם מהבורא יוצא נברא?

כן.

שאלה: מה זה "עילת העילות" שהוא כותב כאן?

הכי גבוה שיכול להיות.

תלמיד: אבל הוא משווה את זה עם כתר, כאילו שזה נמצא אפילו למעלה מכתר.

כן.

תלמיד: האם "עילת העילות" זו עצמותו?

זה מה שמוליד את הכתר.

אות ב'

"ולפיכך, אין התפשטות אורו ית' יוצא מכלל מאציל לבחי' נאצל, עד שיעבור עליו ד' בחי', שנקראים חכמה, בינה, זעיר אנפין, מלכות. כי כללות התפשטות אורו ית' נקרא חכמה, שהוא כל שיעור עצמות האור של הנאצל ההוא.

וכשהוא מתגבר להמשיך תוספת שפע יתר מכשיעור התפשטותו, נבחן זה לבחי' ב' שנק' בינה. ובבחי' הב' לבד יש להבחין בה ג' הבחנות:

הבחנה א', אשר מהותה של ספי' בינה הוא עצם אחד מהחכמה.

הבחנה ב', ענין התגברות הרצון שגילתה, שמטעם זה נגלה בה שורש לכלי קבלה, ובערך הזה יש בה שינוי צורה, דהיינו עביות בערך אור החכמה, ונקרא זה גבורה עילאה.

הבחנה ג', היא מהות השפע שהשיגה ע"י התעוררות רצונה עצמה, שאור הזה נבחן בשם לפי עצמו, דהיינו אור דחסדים, ששפל הרבה מאור החכמה, המתפשט מצד המאציל לבדו, ואור דחסדים משותף ג"כ מצד הנאצל והתגברותו כנ"ל, דהגבורה שהיא בחי' אור שנתעבה, נעשה שורש לאור דחסדים.

וג' הבחנות האלו יחד נקראים בשם בינה ובחי' ב' מחכמה, כנ"ל. ונתבארו ב' הספירות, חכמה, ובינה, והכתר ה"ס א"ס ב"ה, בבחי' שהוא שורש להנאצל.

אמנם אע"פ, שבחי' ב' כבר גילתה התגברות הרצון שבה אל הפועל מ"מ עדיין איננה ראויה להיות בחי' כלי קבלה שלימה, והענין, כי ברוחניות קרובים המה מאד הכלי עם האור שבו, ותלויים ממש זה בזה, שבהעלם האור יתבטל הכלי, ובהעלם הכלי יתבטל האור, וחשיבות הכלי כחשיבות אורה, וכדומה, וע"כ לא נשלמה בהבינה צורת הכלי קבלה, להיותה מעצם אור החכמה כנ"ל, וע"כ אור דחסדים שהמשיכה ע"י התגברותה עצמה, הי' בטל בשיעור עצמותה כנר בפני אבוקה, וע"כ, זהו אור דחסדים, התפשט עוד מהבינה ולחוץ מבחינתה, גם נתגבר להמשיך תוספת שפע יתר מכשיעור התפשטותו מצד הבינה, אז נשלמה הכלי קבלה. וע"כ אנו מבחינים עוד ב' בחי', בחי' ג' ובחי' ד', שמהות התפשטות שנתפשט מהבינה, ששם עדיין צורת הכלי כלול בכח בהעלם, בכל עוד שלא התגבר אחר תוספת, זה נק' זעיר אנפין. ומה שהתגבר לתוספת שפע, נק' כלי מלכות, שהוא כלי קבלה שנשלמה בהנאצל ההיא, שעכשיו כלול הוא מאור וכלי, ובזה יצא מכלל מאציל, ונבחן בשם נאצל.

אלה הם ד' בחי' הנודעים בשם חו"ב וז"א ומלכות, וה"ס שם בן ד'. דחו"ב ה"ס י"ה, וזו"ן ה"ס ו"ה: והם נבחנים בעשר ספירות, מפני שזעיר אנפין כולל ששה ספירות, שהם חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד.

והענין דמהותו של הז"א הוא אור דחסד וגבורה, דהיינו ב' הבחי' אור דחסדים וגבורה עילאה, שנתפשטו מהבינה ולחוץ כנ"ל. ויש כאן להבחין, שבהבינה, הגבורה הוא קודם ושורש לאור דחסדים, אמנם בת"ת להיפך, אשר החסד הוא קודם לאור הגבורה, מפני שעיקר התפשטותו הוא אור החסד. אלא שהגבורה טפילה בו אגב אמיה הבינה, ובזה תבין מ"ש ב"עץ החיים" ובמרשב"י אשר בעולם הנקודים היה הגבורה דז"א קודם לחסד שלו, והיינו משום דהזו"נ דנקודים נחשבים לזו"ן דבינה, ולא לזו"ן ממש דב' בחי' התחתונות, מד' בחי' הנודעים, כמו"ש במקומו, וע"כ הגבורה דז"א קודמת לחסד שלו."

(סוף השיעור)