שיעור בוקר 26.11.2020 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה

"תלמוד עשר הספירות", כרך א', חלק ב', עמ' 64, דף ס"ד, הסתכלות פנימית, "עגולים ויושר, כולל עשרה פרקים", אותיות מ"ג – נ'

זה מקום מאוד יפה שאנחנו עכשיו נמצאים. הוא מאוד מבלבל את המתחילים. אנחנו לא כל כך מיד מתחילים לתפוס את זה. פונים אלי הרבה אנשים עם שאלות, מה זה לכוון, ומה זה לא לכוון, להתרחק או להתקרב? איך אנחנו מודדים את הכלי, באיזו נטייה הוא נמצא?

לכוון או לא לכוון זה כאילו היחס הפנימי. להתקרב או לא להתקרב? זו תנועה חיצונית שבתוך הכלי, תנועה חיצונה, אז איך אנחנו יכולים לראות את זה בכלים רוחניים שהכול לא בפנים ולא בחוץ, אלא הכול ממש בתוך הכלי עצמו?

אנחנו רואים כאן הרבה שאלות, אבל כדאי לנו בכל זאת לראות איך הכלי הרוחני מורכב סך הכול משתי פעולות, מנתינה וקבלה, מתכונות הבורא ותכונות הנברא. וכשהם מתחברים ביניהם אז יש לנו במקום שתיים, ארבע. זה קומבינטוריקה פשוטה. כולנו למדנו את זה בבית ספר.

ובואו אנחנו נראה הלאה, עד כמה נוכל לתפוס. אם לא, אז אנחנו נחזור על זה יותר בעוד כמה זמן. הדברים האלה בכל זאת לא יעזבו אותנו. כאן מדובר באמת על מהות הכלי.

אות מ"ג

מצד החומר הא', נבחנת החכמה ללא אפשר. ומצד

שהיא מלאה אור, נבחנת ללא קמכוין.

"עתה תבין, שבחי"א שהיא חכמה, נבחנת לבחינת "לא אפשר ולא קא מכוין": כי מצד החומר הראשון שלה, שהוא מלכות דכתר, שקבלה את חידוש הצורה דבחי"א, בעת אשר ספירת החכמה, עדיין לא עלתה בשם לפני עצמה. כנ"ל, הרי ודאי גילוי הרצון לקבל הזה, נבחן ל"לא אפשר", כלפי ספירת החכמה גופה.". זאת אומרת שאין לה לאן להתקרב. היא כולה מלאה באור החכמה. "וגם מצד המלכות דכתר, נחשבת "לא אפשר" כי אי אפשר לה להאציל את החכמה, בלי שיהיה לחכמה, בחינת "רצון לקבל", כי קבלת השפע בלי רצון לקבל אותו, הרי היא כפיה וטורח, בהיפך מכונת המאציל, שהיא להיטיב ולהנות, כנודע. וגם נבחנת אל "לא קא מכוין", שפירושו שאין לה המשכה והשתוקקות לקבלת האור. כי כבר ידעת, שאין שלימות ברצון בטרם שנתגלתה בו השתוקקות והמשכה אל האור (כנ"ל ח"א פ"א אות נ' ד"ה עתה עש"ה)." ומפני שהיא כולה כולה מלאה באור החכמה, אז מאיפה יש לה חיסרון לאור החכמה? לא יהיה. לכן הבחינה הזאת היא עדיין לא כלי. "גם נתבאר שם היטב, שאין ענין ההשתוקקות מתגלה, רק בעת שאין האור והשפע בכלי, כי אז יתכן, שתשתוקק אחריו, אבל זה אינו יכול להתגלות בעוד שהכלי מלא מהאור שלה, עי' שם היטב. ולפיכך, כיון שכלי דחכמה האמור, הוא מלא באור שלו, אין בו עוד ההשתוקקות אל השפע, וע"כ נחשבת חכמה ל"לא קא מכוין", שפירושו, שאין לה המשכה והשתוקקות אחר השפע, כמבואר."

זאת אומרת, זה עדיין לא כלי. זו בחינה א'.

אות מ"ד

התגברות הרצון שבבינה, נבחנת לאפשר. ומצד שבא

לה זה מהחומר הא', נבחנת, ללא קא מכוין.

"ובחי"ב שהיא בינה, נבחנת אל בחי' "אפשר ולא קא מכוין": כי מצד החומר הראשון שלה (כנ"ל הסת"פ ח"ב אות כ"ט ד"ה וכן עש"ה), שהוא מלכות דעליון שלה, דהיינו מלכות דחכמה, שקיבלה בתוכה את חידוש הצורה דבחי"ב, דהיינו על ידי ההתגברות שעשתה (כמ"ש היטב לעיל ח"א פ"א אות נ' ד"ה וטעם עש"ה) הרי התגברות הרצון הזה, נבחן לבחינת "אפשר", כלומר, שהיה אפשר לה, שלא לעורר את התגברות הרצון הזה. ונבחנת ג"כ, לבחינת לא קא מכוין, משום דמלכות דחכמה הוא, והוא מלא מהאור שלה, וע"כ, אין התשוקה נגלית בה, כנ"ל, ותבין, שכל תוספות גילוי הרצון, שנעשו בבחי"ב יותר על בחי"א, הוא רק בחינת ה"אפשר", דהיינו התגברות הרצון שעשתה, שזהו מכח הנאצל עצמו (ע"ש לעיל ח"א פ"א אות נ' ד"ה עתה)."

אחר כך תתגלה בבחינה ב', בסופה שהיא כן רוצה להשפיע, הכול מגיע לה מתוך אותה החכמה שפועלת עליה.

שאלה: כשאנחנו עובדים באור חוזר כלפי הבורא, אז האור הישר שלו מתגלה כבר באותן הבחינות מהקל, מהחכמה?

תלוי באיזו מדרגה נמצא הנברא. יש הרבה אנשים שכבר היו וגם עכשיו במקצת נמצאים ברוחניות. ישנם כאלו יחידים. אבל האם הם מגלים את הפרטים האלה? כמו בעולם שלנו. אתה יכול להשתמש בחשמל, אבל אתה יודע רק להדליק את החשמל או קצת יותר מזה. אתה יודע את העקרונות שעובד מקרר, מחמם ועוד ועוד, הכול לפי הרמות.

אנחנו מדברים כאן על היסודות של הכלים. היסודות האלה הם מאוד מאוד עמוקים, כי כאן ההבדל בין הבורא לנברא. ולכן אנחנו צריכים להבין שזה לא מתגלה למתחיל. אבל להבין מה שכתוב כאן בצורה שטחית, להשפיע, לקבל, השתוקקות, דחייה, דברים כאלה כן אנחנו יכולים, ואנחנו נבין את זה.

בפעם הראשונה הקליטה היא קשה. אנחנו לא כל כך יכולים לברר את הפעולות האלה, מה זה נקרא ש"מכוון להתקרב", "לא מכוון", "רוצה, לא רוצה", "נמשך, לא נמשך". וכן הלאה. אנחנו עוד לא יכולים לעבוד עם זה חופשי. זה לא כל כך ברור לנו.

רוחניות בכלל לא יכולה להיות ברורה לנו כול עוד אנחנו לא ניכנס ונהיה שם בעשר ספירות שלימות, הראשונות לפחות. אז אנחנו כבר מתחילים איכשהו לזהות מה קורה. לפני כן זה הכול תיאור כאילו ברצונות האגואיסטים שלנו.

שאלה: למה בחינה ב' היא לא "קא מכוין"? הרי יש לה רצון להידמות.

היא עושה את זה. בחינה ב' מצד אחד מלאה באור החכמה. על פני אור החכמה, היא לא רוצה. ולכן היא מפתחת חסדים. בינה זה עצם חכמה ולכן אין לה בעיה.

תלמיד: אבל הוא אומר שחסדים זה לא כמכוון.

הוא לא מכוון להתקרב לחכמה. לא מכוון להתקרב לאור החכמה. כי בעצם, הוא בא מאור החכמה.

אות מ"ה

אור החכמה מספיק, ולא היתה מוכרחת

להתגבר ולהמשיך חסדים.

"ואין להקשות, הרי גם מלכות דכתר שנעשתה לבחינה א' בספירת החכמה, היתה לה ג"כ אותה האפשרות שלא לקבל בחינת חידוש דהרצון לקבל, ולמה נבחנת בחי"א ב"לא אפשר". אמנם יש כאן הפרש גדול כי המלכות דכתר, לא היתה לה אפשרות, להאציל את הנאצל בלי שיהיה לו "הרצון לקבל", כמ"ש לעיל, משא"כ מלכות דחכמה, שהיא בחינת הנאצל גופיה, היתה יכולה להסתפק לגמרי בבחינת הרצון לקבל שלה, בלי להתעורר ברצון להשפיע שהוא בחי"ב, ולהמשיך אור דחסדים משום דאור החיה מספיק לגמרי בשביל הנאצל, ואינו צריך עוד לשום הוספה כל שהיא."

תראה איזה תירוץ יפה הוא נותן לך. איך יכול להיות כשאני מלא מאור החכמה, שאני בכלל אצא לאיזו פעולה? הרי אור החכמה זה אור של הבורא. זה אור של תכלית הבריאה. אור החסדים זה רק אור של תיקון הבריאה.

אות מ"ו

ז"א נבחן ללא אפשר, משום שאור החכמה

היה חסר לו.

"ובחי"ג, שהיא זעיר אנפין, נבחן ל"לא אפשר וקא מכוין". "לא אפשר" הוא, מטעם דאחר שהבחי' הב' נתעוררה והמשיכה האור דחסדים נעשה בזה בחינת עיכוב, על אור החכמה שבנאצל, כי בחינת הרצון להשפיע הוא הפוך מבחי"א, שהיא רצון לקבל, ששם אור החכמה. וכיון שאור החכמה הוא עיקר החיות של הפרצוף, דע"כ מכונה האור הזה, בשם חיה, כנ"ל, לפיכך חזרה המלכות דבינה, והמשיכה הארת אור החכמה לתוך אור החסדים שלה, וכשמלכות הבינה המשיכה ועשתה חידוש צורה זאת, יצאה מבחינה ב' ונעשתה לבחינה ג' (כנ"ל הסת"פ ח"ב אות ל' ד"ה ועל עש"ה), שנקרא זעיר אנפין."

זאת אומרת, מה גרם לזעיר אנפין שבכל זאת לא היה לו מספיק מבחינת הב', צורת ההשפעה. עוד לא הגיעה לשלימות ולכן הייתה צריכה להשפיע קצת מאור החכמה בתוכה ומזה נעשה הזעיר אנפין.

1. אות מ"ז

ז"א נבחן לקא מכוין, משום שהיתה לו

השתוקקות לחכמה.

"ובהמשכה זו, שהיא בחי"ג, יש עלינו להבחין שני דברים: הא' הוא "דלא אפשר", דהיינו, שאין לה עצה אחרת, מחמת שאור החיה היה חסר בנאצל. והב' הוא, דקא מכוין" כי יש כאן השתוקקות, אחר הארת החכמה שהמשיכה, מחמת שהמשיכה אותו, בעת שהיתה ריקנית ממנו, כי בחי"ב היתה מכסה על אור החכמה כנ"ל, ויש בה רק אור דחסדים בלי חכמה, לכן המלכות שלה, שהמשיכה הארת החכמה, הנה המשיכה זאת בבחינת השתוקקות, שנקראת "קא מכוין" כנ"ל. וע"כ נקראת בחינת ז"א, "לא אפשר וקא מכוין", כמבואר."

זו התפתחות.

קריין: אות מ"ח.

2. אות מ"ח

המלכות נבחנת לאפשר, משום שהיה לה להסתפק

בחכמה שבז"א. ולקא מכוין, משום שהיתה לה

השתוקקות.

"ובחי"ד שהיא המלכות, נבחנת ל"אפשר וקא מכוין": אפשר הוא, מטעם שכבר ישנה הארת חכמה בז"א, דהיינו בבחי"ג כנ"ל, והמלכות דז"א, אינה מוכרחה לעשות ההתגברות הזאת מחדש, כדי להמשיך אור החכמה, בשיעור יותר גדול מבחי"ג. וקמכוין הוא, מפני שההתגברות הזו, אחר אור החכמה, עשתה בבחינת השתוקקות, דהיינו בשעה שלא היה לה אור החכמה, שאז מתגלה התשוקה, כנ"ל."

קריין: אות מ"ט.

3. אות מ"ט

הפרש בין אור החכמה להארת החכמה.

"ואין להקשות כאן, הרי בבחינה ג' יש הארת חכמה, כנ"ל, דעל כן נקראת בחינה ד' בבחינת "אפשר" וא"כ איך מתגלה בבחי"ד התשוקה לאור החכמה, אמנם תבין מאד כי יש הפרש גדול, בין הארת החכמה לבין אור החכמה. כי הארת החכמה, משמעותה, שעצמות המדרגה היא אור דחסדים, אלא שמקבלת הארה מאור החכמה, משא"כ אור החכמה, הרי כל עצמותו של האור כולו חכמה, ולא כלל חסדים." מה ההבדל בין בחינה ג' לבחינה ד'? בינה בונה את בחינה ג', קצת הארת חכמה מוסיפה, ואחר כך בבחינה ד' את כל אור החכמה. מה ההבדל בין שניהם? "והנה לבחינת חיותה של המדרגה, מספיקה ג"כ הארת החכמה כמו שיש בבחי"ג שהיא ז"א, וע"כ המלכות דז"א, שהתגברה ברצונה להמשיך אור החכמה, לא היתה מוכרחה לזה, אלא שהיתה בחינת השתוקקות בה אחר עצמות אור החכמה, הנעלה הרבה על בחינת הארת החכמה שבבחי"ג. כי כלפי אור החכמה האמור, נבחנת שהיא ריקנית מהאור הזה, ויתכן ע"כ שתתגלה אחריה התשוקה, כמבואר."

4. אות נ'

בחי"ד בלבד נחשבת לכלי קבלה משום שהיא

בחינת אפשר וקא מכוין.

"והנה נתבאר שלא כל הרצונות נחשבים לכלי קבלה, אלא רק בחי"ד בלבד, כי אין הרצון נחשב לבחינת קבלה, זולת בב' התנאים "אפשר" ו"קמכוין", דהיינו: שלא יהיה מוכרח לקבלה, ושתתגלה בו "השתוקקות לקבל". לאפוקי בחי"ג, אע"פ שיש שם השתוקקות לקבל, דהיינו "דקא מכוין", מ"מ כיון דמוכרח לקבל, שהוא חיותו המוכרחה כנ"ל, ע"כ אינו נחשב לכלי קבלה. ולאפוקי בחי"ב, שאע"פ שאינה מוכרחת לקבל, מ"מ כיון דאין שם השתוקקות, אינה נחשבת לכלי קבלה ואין צריך לומר בחי"א, שאין בה לא זה ולא זה, כי היא מוכרחת לקבל האור שלה שהוא חיותה, וגם אין בה השתוקקות, ע"כ ודאי הוא רצון קלוש לגמרי."

אנחנו סיימנו, אם אפשר כך להגיד, את העניין של הרצון לקבל. איך הוא נבנה ואיזה שני פרמטרים יש ברצון. רצון וכוונה שעל ידי שילוב נכון בין שניהם בא הכלי ליישום, ואז בחינה ד' באמת מאוד מאוד מוכנה לקבלת האור. אפשר ומכוונת, זאת אומרת גם מצד הרצון וגם מצד הכוונה היא פתוחה לקבל את האור במלואו. ולכן היא נקראת "גמר הכלי".

ואחרי זה, לא יכול להיות יותר. כי יש רק בורא ונברא ובקומבינטוריקה ביניהם, רצון לקבל ורצון להשפיע, גם מצד הבורא וגם מצד הנברא, אין לה יותר מארבעה שלבים, ולכן השלב הרביעי הוא גמר הכלי.

שאלה: אני חשבתי שהמטריצה שהוא מדבר עליה זה רצון וכוונה. אבל מהטקסט נשמע שמדבר על רצון והשתוקקות, שזה מה שעושה את הכלי. אז יש שם הבדל בין כוונה להשתוקקות?

השתוקקות וכוונה, אין הבדל. למה שאני משתוקק, לזה אני מתכוון. אלא לפעמים אנחנו אומרים רצון והשתוקקות, שזה תוספת לרצון. תלוי איפה אנחנו מדברים על מילת "השתוקקות".

תלמיד: אז במקרה הזה, זה רצון וכוונה, למה אני רוצה להתקרב ובאיזו צורה.

כן.

שאלה: מה מכריח את הכלי לקבל?

מה מכריח את הכלי לקבל? רצון לקבל, שמתוכו היא מבינה שיש משפיע, והיא מקבלת מהמשפיע ובקבלה מהמשפיע היא משנה לה את הרצון לקבל, לכוונה. ואז היא יכולה להתייחס להמשפיע כמו שהמשפיע אליה. וזה מה שקורה, וזה עובר בשלבים.

שאלה: אנחנו מדברים על כוונה בד' בחינות דאור ישר, אבל עדיין אין שם כוונה.

עדיין אין כאן כוונה, אתה צודק. אין כוונה מצד הרצון לקבל של המלכות. אבל בכל שלב ושלב יש לך רצון שמכוון למשהו, לחיסרון ואותו אנחנו יכולים לקרוא גם "כוונה".

תלמיד: אז למה הוא מתכוון פה כשהוא אומר רצון וכוונה?

כשזה רצון לקבל, ועל פניו איך אנחנו עובדים עם אותו רצון לקבל כדי לדמות אותו למשפיע.

תלמיד: אבל יש הבדל בד' בחינות דאור ישר, בין הרצון לבין איך אני עובד איתו?

אלה שני רצונות שכביכול פועלים. בכל בחינה ובחינה פועלים שני רצונות, ומתוך זה היא מתפתחת.

תלמיד: איך נוצרים שני רצונות, עוד לפני שיש מסך?

ומה אחר כך עם המסך, מה החידוש? החידוש רק הכיוון. כל מה שיש בכלי אחר הצמצום, זה היה גם לפני הצמצום, רק עוד לא היה בשל, לא הייתה החלטה.

תלמיד: איך, כתוצאה ממה יכולים להיות שני חשבונות שונים?

מתוך זה שיש הבדל בין רצון ומילוי. הפער בין הרצון לבין המילוי, בונה את הכלי נכון לתפקיד.

שאלה: איפה שכתוב "זעיר אנפין לא אפשר ומלכות אפשר", האם הכוונה היא שרצון המלכות הוא רצון שלם ואפשר שיקבל את האור בצורה כזאת, על זה מדובר ב"אפשר" ו"לא אפשר"?

כן.

שאלה: מלכות לאחר הצמצום כבר לא תדע מה זה להשתוקק לחכמה, היא בעצם רק לחסדים? אין בחינה ד' מבחינת מלכות לאחר הצמצום.

מלכות אחרי הצמצום משתוקקת רק להחזיר את הכול למאציל. זאת אומרת שהמאציל בשבילו זה המלכות של הכלי, של הנאצל. אני רוצה להחזיר, למלאות את בעל הבית.

תלמיד: אני יכול למלא אותו רק בחסדים שלי, לא יכול להשתוקק לחכמה כמו בחינה ד'.

אותו אתה לא יכול למלאות בחכמה, ודאי. אבל כדי לעשות, למלאות אותו בחסדים אתה צריך לקבל את החכמה.

(סוף השיעור)