שיעור בוקר 09.08.23 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 37,

מאמר "היתכן שירד משמים דבר שלילי"

קריין: ספר כתבי רב"ש חלק א', עמ' 37, מאמר "היתכן שירד משמיים דבר שלילי".

הייתכן? כאילו לא. אז למה השאלה בכלל נמצאת? כנראה שכאן אנחנו צריכים לראות את התשובה, שבאמת מהשמיים יכול לרדת גם דבר שלילי, גם דבר חיובי, אבל איך אנחנו צריכים לראות את זה, כנראה במטרה. נראה. לא יודע. קדימה.

היתכן שירד משמים דבר שלילי

תשמ"ד - מאמר ט"ו
1984 - מאמר 15

"ביאור למה שנאמר במאמר י"ד, על הכתוב בזהר פנחס (אות ע"ח) "אם זכו ישראל, היה יורד כמו אריה של אש לאכול הקרבנות. ואם לא זכו, היה יורד שם כמו כלב של אש". ושאלו על זה, איך יורד משמים דבר שלילי. אנו מבינים, מה שבא משמים הוא להטיב. וכשבא דבר שמשהו לא חיובי, איזה תיקון יוצא מזה, שנגיד, שזה בא עכשיו מלמעלה כמו כלב של אש, הלא זהו לא חיובי.

ויש להבין זה על דרך משל. אדם שהיה לו בן חולה. אז הוא הלך לאיזה רופא, שנתן לו תרופה. ולא עזר לבנו. אח"כ יעצו לו ידידים, היות שיש כאן פרופסור גדול, הגם שהוא לוקח הרבה כסף, מכל מקום כדאי ללכת אצלו, מטעם כי הוא מומחה גדול. וכשבאו אליו ובדק את בנו החולה, אז אמר שהוא חולה מסוכן, והמחלה זו נקראת בשם מסוים.

האיש שלם לו את המחיר שקבעו לו מראש, ואח"כ, כשבא הביתה, הוא שלח להידידים שלו ואמר להם, אתם יעצתם לי, שאני אלך להרופא הגדול, ושכדאי לשלם לו הרבה כסף. ובסוף מה עשה לי הרופא הגדול, שאמר שהבני החולה נמצא במחלה יותר גדולה מכפי שאמר לי הרופא הקטן. ובשביל זה היה לי כדאי לשלם מחיר כל כך גבוה, בכדי שיגיד שבני נמצא במחלה גדולה. הלא בשביל מה אני הולך לרופא, שירפא את החולה, אבל לא שיגיד שבני נמצא במחלה גדולה.

אז הידידים אומרו לו, זה שהרופא אמר בדיוק מה היא המחלה שלו האמיתית, לפי מה שקבע הרופא הגדול, אז אנו כבר יודעים איך לרפא אותו. בכדי לרפאות המחלה לא צריכים רופא גדול, כי לכל מחלה כבר יודעים איזו תרופה לתת. אלא עיקר הוא לדעת מהי המחלה האמיתית. ונמצא, שמה שמשלמים להרופא הגדול סכום יותר גדול מרופא קטן, הוא לקבוע בדיוק מהי מחלתו.

נמצא לפי זה, שקביעות החסרון, שנקרא שלילי, מכל מקום זה נקרא חיובי. היינו, ידיעת המחלה, הידיעה זו היא ממש דבר תיקון, כי עכשיו הוא יודע מה לתקן. נמצא, שידיעת המחלה נכנסת ברפואת המחלה, כי אי אפשר לרפאות את המחלה, אם הוא לא יודע סיבת מחלתו. לכן כשירד כלב של אש, שצורת הכלב מראה שהתחתונים נמצאים תחת שליטת אהבה עצמית, הנקרא, כמו שאומר הזה"ק, "הב - הב", כמו כלב, זה נקרא חיוב. שעכשיו יודעים מה לתקן, שלא חסר רק לתקן את הכלי קבלה.

נמצא, מה שבא מלמעלה צורת כלב של אש, הוא בא לשם תיקון ולא לשם קלקול. לכן נקרא גם זה חיובי ולא שלילי, כי הכל, מה שבא מלמעלה, הגם שלעיני התחתון נראה כמו דבר חסרון, אבל לאחר התבוננות של התחתונים, אז הם רואים, שהכל הוא לטובתם, בכדי שנדע מה שאנו צריכים לתקן את עצמנו.

ביאור למאמר י"ד [תשמ"ד] בענין רצון לקבל גשמי, שהוא רק חצי מדרגה של הרצון לקבל, מה שאין כן כשמקבל הרצון לקבל הרוחני, אז הוא נגמר עם הרצון לקבל בשלימותו. לפי זה יוצא, שבזמן שיש לו רצון לקבל הגשמי, הוא לא כל כך רע. ובשביל מה הוא צריך לקבל את הרצון לקבל הרוחני, שיהיה יותר רע. ולכן הייתי אומר, שיותר כדאי להישאר ברצון לקבל הגשמי. ומה לי להתייגע, בכדי להגיע לרצון לקבל הרוחני ולהיות יותר רע. ולמה לו להכנס למקום סכנה, אולי לא יצליח לתקן אותו. אם כן בודאי שיותר טוב להישאר עם הרצון לקבל הגשמי, היינו שכל התשוקות שלו יהיו רק לדברים גשמיים ולא לחשוק לרוחניות כלל.

הנה בהקדמה לספר הזהר (אות כ"ט) כותב שם וזה לשונו "חלוקה א' הוא להשיג את הרצון לקבל המופרז בלי מצרים, בכל שיעורו המקולקל מתחת יד מערכת ד' העולמות אבי"ע הטמאים. כי אם לא יהיה בנו הרצון לקבל המקולקל הזה, לא נוכל כלל לתקנו, כי אין לך מי שיתקן דבר שאין בו".

הרי אין לנו ברירה, אלא אנו מוכרחים לעשות מעשים, שיביאו לנו את השגת הרצון לקבל הרוחני. וגם זה לא בנקל. האדם יכול להשיג את הרצון לקבל הרוחני, משום שזה תלוי בבחינת אמונה, שהאדם צריך מקודם להאמין שיש רוחניות, וזה יותר חשוב מכל תענוגי גשמיים, עד כדי כך, שכדאי לוותר על תענוגים גשמיים, בכדי להשיג תענוגים רוחניים. לכן גם זו היא עבודה גדולה, שלא כל אחד יכול להשיג זה.

אבל יחד עם זה עדיין נחשב זה לבחינת "רע", היינו שהשיג את הרצון לקבל המקולקל. וזה ענין "שמתוך שלא לשמה באים לשמה". היינו, מקודם צריך האדם להגיע לדרגת "שלא לשמה" ואח"כ יכולים לתקן אותה "על מנת לשמה". כי לא יכולים לתת כוונה, אם אין לו מעשה. אלא לאחר שיש לו מעשה, אז אפשר להשתדל שהמעשה ילך על המסילה הנכונה, הנקראת "לשם שמים".

ולפי הנ"ל יוצא לנו באופן כללי ד' הבחנות בענין עבודת האדם, מה שהוא צריך להגיע לשלימותו, שבשביל זה הוא נברא:

א. הוא מקבל בעמ"נ לקבל.

ב. משפיע בעמ"נ לקבל.

ג. משפיע בעמ"נ להשפיע.

ד. מקבל בעמ"נ להשפיע.

בחינה א', שהיא "מקבל בעמ"נ לקבל", זוהי מדרגה הראשונה, שהנבראים נולדו עם בחינה זו. היינו, שיותר מאהבה עצמית אין להם שום הבנה. היינו, שאין להם שום ענין שיעשו טובה למי שהוא, אלא שקועים לפי הטבע שנולדו עם רצון לקבל אך לעצמם. ובבחינה זו נמצא כל העולם, ואין הבדל בין איש לחבירו.

בחינה ב' היא בחינה "שמשפיע בעמ"נ לקבל". זוהי מדרגה שכבר יצאה מכלל העולם, מה שהם רגילים לעשות מעשים שהם רק לקבל. והוא עושה מעשה דלהשפיע, אבל הוא צריך לומר תירוץ, מדוע הוא רוצה להיות משונה מכלל העולם. זאת אומרת, לעשות מעשים שהם נגד טבע שבו אנו נולדנו. אז הוא אומר להגוף שלו, תדע, שעל ידי זה שאני עושה מעשה דלהשפיע, יהיה לך אח"כ תענוג יותר גדול. ונותן להבין להגוף שלו, שזה כדאי לו, שהוא צריך להאמין, שזה ישתלם. ואם הגוף מאמין בזה, הוא נותן לו לעשות, בשיעור שהוא מאמין, שישלם לו שכר עבור זה, שמבטל מעשים של קבלה עצמית, ועשה מעשים של השפעה. וזה נקרא "שלא לשמה", שעל זה אמרו חז"ל ש"מתוך שלא לשמה באים לשמה".

וזהו קרש קפיצה לעבור ממצב למצב, היינו ממצב "שלא לשמה" למצב "לשמה", משום שלענין המעשה שניהם שוים. זאת אומרת, כי אין שום הבחן לומר, שיש מה להוסיף על המעשה דלשמה. ולכן, כיון שבבחינת המעשה הם שוים, נמצא שאין כאן שום עבודה בבחינת המעשה, אלא רק בבחינת הכוונה היא כל עבודה שלהם. שפירושו, הם צריכים רק לחשוב, אם המעשה שהם עושים הוא באמת מטעם מצות ה', שה' צוה לנו לעשות מצות, ואנו רוצים לקיים מצותיו, משום שזה הוא לנו לזכיה גדולה, שאנו משמשים אותו, ועוד נתן לנו לדעת, במה אנו יכולים לשמש אותו.

ואז באה העבודה בבחינת הבירור. היינו, אם באמת הוא כך, שכל כוונתו בתורה ומצות היא מטעם להשפיע, או אם יש לו חשבונות אחרים, זאת אומרת מטעמים של חשבונות של אהבה עצמית, שבשביל זה הוא מקיים תורה ומצות.

וכשהוא רואה איך הוא עוד מרוחק, שבאמת יהיו כל מעשיו לשם שמים, אז הוא צריך לבירור של אמת. כי יש הרבה אנשים, שאין להם הבירור הזה של אמת, אלא שהם חושבים, שבאמת הם עושים לשם שמים. הגם שהם עוד לא מאה אחוז לשמה, מכל מקום בדרך כלל הם מרגישים שזהו לשמה. אלא שיש עוד מה להוסיף בענין של לשמה. אבל באמת אין להם הרגשה אמיתית, או מצד טבעם, או מצד שלא היה להם מחנך טוב, שיורה להם הדרך, איך לא לרמאות את עצמם.

לכן אין הם מסוגלים לבוא לשמה, כי "לשמה" נקרא אמת ו"שלא לשמה" נקרא שקר. וצריך להיות אמצעי בין אמת לשקר, שיהיה קרש קפיצה מהשקר להאמת. והאמצעי בין אמת לשקר הוא שקר באמת. היינו, שיש שקר, אבל אין הוא באמת שקר, כי הוא חושב על שקר שהוא אמת. זאת אומרת, שהוא הולך בדרך השקר, והוא חושב שהוא אמת. נמצא, שאין זה שקר אמיתי. מה שאין כן אם הוא יודע, שהוא הולך באמת בשקר, אם כן הוא הולך בדרך האמת, שיודע, שבאמת הוא שקר, אז יש לו קרש קפיצה. כי רק אז הוא יכול לכנס לאמת אמיתי, היינו מאמת של שקר לאמת של אמת.

כי כל עוד שאין אדם יודע שהוא הולך בדרך של שקר, למה לו לשנות דרכו וללכת בדרך אחרת, אם אין לו הבירור שהוא נמצא בשקר. אלא רק אם הוא הגיע לידי ידיעה, שהוא באמת נמצא בשקר, אז הוא מסוגל לשנות את דרכו וללכת בדרך האמת.

לפי זה יוצא, אם האדם יש לו כבר דרך של אמת, היינו שהוא הולך לדרך של לשמה, אבל נמצא עוד באמצע הדרך. זאת אומרת, למשל, אדם, הרוצה לנסוע לירושלים, עולה על האוטו, המוביל, לפי שכתוב על השלט, לירושלים. ומכל מקום, הגם שכבר שמונים או תשעים אחוז מן הדרך לירושלים הוא עבר, מכל מקום עדיין לא נמצא בירושלים. אלא ממש כשהגיע לירושלים, אז יכולים לומר שהוא נמצא בירושלים.

אותו דבר כאן ברוחניות, אם נגיד, למשל, שירושלים נקרא אמת, היינו לשמה, אז בטח שמטרם שנכנס לתוך הלשמה, שהיא האמת, מוכרחים לומר שעדיין נמצא בשקר, היינו בהשלא לשמה, שנקרא שקר. אף על פי שהוא כבר הלך כמעט כל הדרך, וכבר הוא עומד על יד השער, הנקרא "אמת", שהוא בחינת לשמה, מכל מקום עדיין הוא נמצא בחוץ. נמצא לפי זה, שאין האדם יכול לדעת, אם הוא הגיע לשמה, מטרם שזכה להכנס לתוך הלשמה.

אבל מתי האדם יכול לדעת אם הוא כבר נכנס לתוך מדרגת לשמה. מה הוא הסימן לזה, שידע שעכשיו הוא נמצא במדרגת של האמת.

והתשובה לזה אנו מוצאים בהקדמה לתע"ס (אות נ"ו) וזה לשונו "ובזה תבין מה שאמרו ז"ל, היכי דמי תשובה, עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לכסלו עוד". שלכאורה הדברים מתמיהים, שאם כן מי יעלה לנו השמימה לשמוע עדותו של השם יתברך. גם לפני מי צריך השי"ת להעיד עדותו זאת. וכי לא מספיק שהשי"ת בעצמו יודע שהאדם שב בכל לבו ולא יחטא עוד. ומהמתבאר הדבר פשוט לגמרי. כי באמת אין האדם בטוח לחלוטין שלא יחטא עוד, בטרם שיזכה להשגת ההשגחה של שכר ועונש המבוארת, דהיינו גילוי פנים כנ"ל. וגילוי פנים זה שמצד השי"ת מכונה "עדות". ועל כן נתנו לו אות ברור, דהיינו "עד שיעיד עליו יודע תעלומות".

היוצא מזה, שבזמן שהאדם הגיע לבחינת השפעה, אז הוא זוכה לגלוי פנים מהשי"ת. וזה נקרא ש"היודע תעלומות מעיד עליו שהוא הגיע לשמה". וזה נקרא בחינה ג', היינו "משפיע בעמ"נ להשפיע", שזה נקרא, שכבר הגיע לבחינת לשמה, שפירושו, שהגיע לדרגת האמת. וזה באה לו על ידי הקרש קפיצה, שהוא "מתוך שלא לשמה באה לשמה". אבל בטח עם כל התנאים, שצריכים לתת, שלא ישאר בהשלא לשמה, כנ"ל.

ואחר שגמר דרגתו של משפיע בעמ"נ להשפיע, אז באה בחינה ד', שהוא "מקבל בעמ"נ להשפיע", שזוהי מדרגת השלימות. זאת אומרת, שהוא הגיע לידי דרגה, שאומר, אני רוצה לקבל הנאה ותענוג, משום שאני יודע בעצמי, שאני רוצה לקיים מטרת הבריאה, שהבורא ברא את הבריאה, מטעם רצונו להטיב לנבראיו. אי לזאת, הוא רוצה לקבל מהשי"ת את הטוב והעונג, משום שזהו רצונו יתברך.

אבל מטעם אהבה עצמית אין לו שום רצון וחשק לזה, מטעם שהוא כבר הגיע לדרגת השתוות הצורה, הנקראת "משפיע בעמ"נ להשפיע". לכן הוא רוצה עכשיו לקיים רצון ה', שהוא רצונו להטיב לנבראיו.

כי יש לנו לדעת, שיש ענין של מטרת הבריאה וענין של תיקון הבריאה. כי מטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו, פירושו, שהנבראים יקבלו טוב ועונג. נמצא, שכל מה שהם מקבלים יותר תענוגים, אז הבורא נהנה יותר. לכן מי שהוא במדרגת השלימות, הוא רוצה תמיד לקבל הרבה הנאה ותענוג. וזוהי מטרת הבריאה, כמבואר, שהיא להטיב לנבראיו.

מה שאין כן מי שהגיע לדרגת "משפיע בעמ"נ להשפיע", שזוהי בחינת דביקות והשתוות הצורה, מכל מקום זהו רק תיקון הבריאה. זאת אומרת, הבריאה צריכה לבוא לידי מצב, שיקבלו טוב ועונג, ומכל מקום ישארו אחרי כל קבלת התענוגים בבחינת השפעה. וזה נקרא "מקבל בעמ"נ להשפיע".

שאלה: לא הבנתי מה זה בחינה ממוצעת בין אמת לשקר.

שקר של אמת.

תלמיד: זה חצי אמת, חצי שקר.

או אמת של שקר.

תלמיד: חצי אמת?

כן, כאילו.

שאלה: הוא כותב שכדי להגיע מלא לשמה יישארו, צריך להתגלות בפני הבורא. מה זה גילוי פני הבורא שלא ישוב עוד לכסלו?

שרק אם הוא יקבל את המאור המחזיר למוטב, אז על ידי המאור הזה הוא יתקרב לבורא, יראה אותו, יבין אותו, וזה מה שיתקן אותו סופית והוא כבר לא יחזור למצב שהיה בו. זאת אומרת, אדם חייב להגיע למצב שהאור העליון, הבורא, מעיד עליו שהוא לא ישוב לכסלו עוד.

שאלה: הוא כותב לגבי להשפיע על מנת להשפיע, "שזוהי בחינת דביקות והשתוות הצורה, מכל מקום זהו רק תיקון הבריאה". אחר כך הוא אומר שצריך לקבל בעל מנת להשפיע. איך יכול להיות שאם אני במצב של משפיע על מנת להשפיע, שזה דבקות והשתוות הצורה, זה עדיין לא סוף הדרך, מה עוד נשאר?

כי לפי המעשה הוא צריך עוד להגיע ללקבל על מנת להשפיע והבורא לא נמצא בזה, אלא רק בלהשפיע, ולכן על האדם לעשות עוד צעד קדימה לקבל בעל מנת להשפיע.

שאלה: זה אומנם נראה רחוק מאיתנו, אבל אנחנו לומדים, שאם אפשר יותר להרגיש או לנסות לדמיין, אז דבקות והשתוות הצורה זה גמר התיקון. אם כך, מה עוד נשאר לעשות אחרי שהאדם בדבקות והשתוות הצורה?

יש דבקות ויש השתוות הצורה שהאדם מקבל וכל מה שהוא מקבל, זה מה שהוא יכול לעשות, ואין לו לפי הטבע משהו אחר לעשות אלא רק לקבל. אז אם הוא מקבל אך ורק כדי להשפיע לבורא נחת רוח, סימן שלפי הכוונה שלו הוא נמצא באיחוד עם הבורא. וזה סוף הדרך, אין יותר.

תלמיד: אבל הוא כותב פה שזה לא סוף הדרך, ולהשפיע על מנת להשפיע זה דבקות והשתוות הצורה.

זה לא להשפיע, אני מדבר על לקבל על מנת להשפיע.

תלמיד: אז למה הוא קורא למשפיע על מנת להשפיע "דבקות והשתוות הצורה"?

יש כאן עניין של כוונה ומעשה, לפי הכוונה להשפיע על מנת להשפיע, אז הוא עושה הכול בכוונה, אבל חסר כאן מעשה, כי לפי המעשה הכלים שלו הם עדיין ריקניים. הוא צריך עוד לקבל בעל מנת להשפיע ואז הוא באמת יהיה כמו שכתוב, "כל עצמותיי תאמרנה", וגם הכלים דקבלה שלו יהיו כולם בעל מנת להשפיע. האדם מפני שהוא נברא מרצון לקבל, חייב לעבוד עם כל הרצון לקבל שלו בעל מנת להשפיע. והבורא אין לו כלים דקבלה ולכן הוא נמצא בהשפעה.

תלמיד: יש מדרגה כזאת שהבורא הוא רק משפיע ואז אנחנו בתהליך התיקון מגיעים ללהשפיע על מנת להשפיע ואז הוא באמת קורא לזה דבקות. אנחנו כמו הבורא, רק רוצים להשפיע?

כן. לפי הכוונה.

תלמיד: ואחר כך יש עוד מצב של לקבל על מנת להשפיע.

משתמשים גם בטבע שלנו לקבל, לעל מנת להשפיע.

תלמיד: נשמע כאילו אנחנו עוקפים את הבורא, וכאילו יותר מתפתחים מהבורא.

כן. כן.

שאלה: הוא כותב במאמר, שעדיף להישאר ברצון הגשמי לעומת לרכוש רצון לקבל רוחני, למה הוא כותב ככה?

אם האדם לא מתקן, אז רצוי להישאר ברצון כמה שיותר נמוך. אם הוא מסוגל לתקן, אז רצוי לתקן כל רצון ורצון לקבל, כי בזה הוא יהיה בהשתוות עם הבורא.

תלמיד: במקרה שלנו, מי הרופא הגדול שמגלה לנו את המחלה הגדולה שנוכל לרפא אותה?

רק הבורא.

שאלה: הוא כותב "יש הרבה אנשים שאין להם את הבירור של אמת". איך ללמוד לברר יותר את האמת ופחות לרמות את עצמי?

להידבק בסביבה, אין יותר.

תלמיד: יש לנו אמצעי שנקרא עשירייה ואיך אנחנו משתמשים בעשירייה לברר את האמת?

ככל שאתה נדבק יותר לעשירייה, לא לאחד ולא לשניים מתוך העשירייה, אלא לכולם, כי כך זה לא נקרא שאתה נדבק לסביבה. אז אפשר להגיד שאתה כבר מתחיל להיות שייך בבחינת הכלי לרוחניות.

תלמיד: איך לתפוס את העשירייה כגוף אחד ולא כמו שאמרת, אחד, שתיים, שלוש?

זה חשוב מאוד, אחרת אתה לא נוגע בעשירייה. אתה צריך לראות את כל הסביבה שלך כמה חברים שבה, שלוש, ארבע, תשע, עשר, לא חשוב כמה, ולהיות דבוק אליהם. וכל מה שאתה עושה אתה עושה בשבילם. ודרכם לבורא, זה כבר אחר כך.

תלמיד: ובכל זאת אני לא מצליח לשנות את הגישה, שאלו בעשירייה הולכים איתי ואלה הולכים איתי פחות. מה עושים?

בהתאם לזה אתה צריך להתייחס אליהם בצורה מסוימת, לאלה יותר, לאלה פחות, לאלו כך, לאלו כך, העיקר שתרצה בסופו של דבר לראות את העשירייה כמכלול אחד.

תלמיד: זאת אומרת שאני עדיין רואה את העשירייה כמכלול אחד, על אף שאני רואה במכלול הזה את אלה שפחות הולכים בדרך, אלא שיותר, אבל זו תמונה שלמה.

אם כך תתייחס אליהם, אז תגיע למצב שתראה שהם כולם הולכים בדרך, רק שיש הבדל בסוגי העבודה שלהם, אופניי העבודה.

תלמיד: אולי גם בתנאים שכל אחד קיבל.

כן, בהתאם לזה.

שאלה: רב"ש כותב שמצב הג' נקרא שהוא בלשמה ושזה כבר נקרא דבקות והשתוות הצורה, אז בשביל מה צריך מעבר לזה? מה חסר?

חסר בפועל להידמות לבורא. כל אדם שדבוק לעשירייה, צריך להידמות לבורא בכך שהוא מביא לעשירייה, מעביר לעשיריה את כל הכוחות.

תלמיד: אבל לשמה זה לא בפועל? אם האדם נמצא בלשמה זה לא בפועל?

תלוי באיזו דרגת לשמה.

תלמיד: הוא כותב על להשפיע בעל מנת להשפיע.

זה לא מספיק.

תלמיד: אבל הוא קורא לזה לשמה, שזה כבר נקרא לשמה.

כן, כי זה לא לעצמו. אבל הוא לא משפיע בזה.

תלמיד: במה הוא לא משפיע אם הוא כבר נמצא בדבקות ובהשתוות הצורה? למה צריך מעבר לזה?

זו לא דבקות שלמה. הוא לא מקבל.

תלמיד: מה יש במצב הד' שיוצר את השלמות שאין במצב הג'?

ההבדל בין בינה לכתר, בין בינה למלכות, שבינה לא מקבלת. בינה היא ג"ר, אבל ז"ת דבינה מקבלת, מוסרת ונותנת, ממלאה את יתר הכלים.

תלמיד: אז העבודה בלשמה לא מסתיימת. כלומר, השגת הלשמה זה לא סוף העבודה.

מדרגת לשמה נכללת משתי מדרגות, להשפיע על מנת להשפיע ולקבל על מנת להשפיע.

תלמיד: מה השוני בלשמה בין המדרגות?

להשתמש בכלים דקבלה, או לא.

תלמיד: אנחנו תמיד אומרים שהתיקון הוא על הכוונה, אבל בפועל יוצא שהוא לא רק על הכוונה, גם על הרצון?

כוונה שהיא למעלה מהשימוש ברצונות. להשפיע על מנת להשפיע זה חצי מהבינה, לקבל על מנת להשפיע זה כל הבינה שנכללת עם הכתר ועם המלכות.

תלמיד: אז התוספת במצב הד' היא בזה שהוא גם משתמש ברצון?

משתמש ברצון להשפיע וברצון לקבל במלואם.

שאלה: כתוב "אבל מתי האדם יכול לדעת אם הוא כבר נכנס לתוך מדרגת לשמה. מה הוא הסימן לזה, שידע שעכשיו הוא נמצא במדרגת של האמת". אם האדם כבר נכנס לתוך ירושלים ונמצא בה, נמצא בלהשפיע על מנת להשפיע, למה הוא צריך סימנים? הוא יודע שהוא נמצא שם, זה לא שהוא צריך רמז, הוא הגיע.

מה זה הגיע, באיזה כלים הוא הגיע?

תלמיד: כמו שדיברנו, דבקות ולהשפיע בעל מנת להשפיע.

אז הוא נכלל מהדרגה העליונה הזו או לא?

תלמיד: בדרגה ג' הוא נכלל, אבל השאלה אם הוא יודע שהוא נכלל או שהוא לא יודע.

גם זה חשוב. נכון.

תלמיד: אז מה התשובה, הוא יודע?

התשובה היא שמדובר מצד הבורא ומצד הנברא, האם שניהם מבינים איפה הם נמצאים, איפה הם נפגשים. זה חייב להיות מלכות, בינה וכתר יחד.

תלמיד: וזה ברור לכולם מה קורה שם, לכל הצדדים, גם לנברא?

כן.

שאלה: רב"ש אומר שיש הרבה אנשים שלא עושים את הבירור של האמת וכל מה שהם עושים, הם חושבים שהם עושים לשם שמיים במאה אחוז וטוב להם. ויש אנשים שתמיד מרגישים מרוחקים כי הם כן עושים את הבירור של האמת, ובפועל, כל פעם שהם יבדקו, הם ירגישו באמת שהם לא במאה אחוז לשמה. מה התועלת בבירור הזה של האמת שתמיד נותן לבן אדם הרגשה שהוא לא בסדר?

התועלת היא שהוא יכול להתקדם עוד, להגיע לדרגה עוד יותר גדולה של "לא לשמה".

תלמיד: ההתקדמות תלויה בכמה יכולת יש לאדם כל הזמן לסבול?

גם בזה.

תלמיד: הוא כאילו מאשים את האנשים האחרים, החושבים שהם עושים הכול לשמה ואומר שאין להם הרגשה אמתית, או מצד הטבע שלהם, או מצד שלא היה להם מחנך טוב שמראה להם איך לא לרמות את עצמם. מה הפירוש שלא היה להם מחנך טוב?

שלא השפיע עליהם האור העליון, לראות שהם עדיין לא הגיעו לכל התיקון.

תלמיד: אנחנו בעשירייה צריכים לעזור אחד לאחר להיות בבירור של אמת כל הזמן?

בוודאי, אבל אנחנו לא יודעים מהי האמת, אלא בעשירייה כל אחד צריך להיות דוגמה לאחרים, דוגמה בחיצוניות, איך אנחנו צריכים להתנהג.

תלמיד: הוא אמר עוד דבר קודם ש"לא יכולים לתת כוונה, אם אין לו מעשה", זה כאילו שהכוונה חייבת לבוא אחרי המעשה.

כן, כי הכוונה היא תוצאה מהמעשה. אם אני עושה מעשה נכון, אז גם הכוונה שלי משתפרת, היא יותר מתנקה.

שתלמיד: אם האדם עדין לא מתוקן, איזה מעשה הוא יכול לעשות, על איזה מעשים מדובר שיביאו לו אחרי זה כוונה?

מעשים של חיבור, מזה רב"ש מתחיל את המאמר.

תלמיד: אם מישהו עושה את המקסימום שהוא יכול על מנת להתקשר לחברים, לדאוג להם, נגיד לחשוב עליהם ככל שהוא מסוגל, אבל הוא רואה שבסוף החשבון לא על דרך האמת, שהוא עושה את זה לתועלת עצמו מטעם החינוך?

אפילו שעושה את זה לעצמו אבל האם קיבל מכך נקודות חדשות של בירור?

תלמיד: התוצאה של החשבון הזה היא תמיד שאתה מרגיש שאתה רע, לא על דרך האמת.

וזה לא טוב שקיבלת הבחנות כאלו?

תלמיד: זה כמו הרופא הטוב, שאומר שיש לך מחלה גדולה. זה טוב, אבל לא נעים.

אמת או לא אמת, זה העניין.

שאלה: נראה שמבחינה א' אין עבודה. זאת אומרת, כל העולם פחות או יותר נמצא בבחינה א'. מעירים לנו את הנקודה שבלב ואנחנו נכנסים לבחינה ב', אומרים לנו "בוא תשפיע" ואנחנו אומרים "פה יש שכר גדול אז אני אתחיל ללמוד את חכמת הקבלה, אני אתחיל לנסות להשפיע על מנת לקבל", בהתחלה.

מזה מתחילים כולם, כן.

תלמיד: ואז נראה שכאילו כל הלימוד בעצם של חכמת הקבלה, עד שאדם נכנס לשמה זה מעבר מב' לג'.

כן, זה העיקר.

תלמיד: כאילו מתבקש שתהיה איזו מדרגה אמצעית שנקראת "להשפיע על מנת לקבל על מנת להשפיע". אחרי קמפוס אחד אתה מבין שזה לא מספיק להשפיע על מנת לקבל, אתה מבין שזה לא בסדר, אתה לא יכול להישאר באיזו תחושה שאני באתי הנה להרוויח בגדול, אתה צריך לשנות את הכוונה שלך. יש הרגשה שכאילו די מהר כשאתה נכנס לחכמת הקבלה אתה מתחיל מזה שאתה רוצה להרוויח בגדול.

כן.

תלמיד: ואחרי זה די מהר, מי שנשאר לפחות בלימוד, מבין שזאת לא הנוסחה שמציעים לנו. בעל הסולם, רב"ש, לא מציעים לאדם "בוא תרוויח בגדול", אלא אנחנו אומרים בסופו של דבר אתה תצטרך להשפיע ולאהוב ולתת.

זה אמצעי.

תלמיד: כן, להגיע לגמר התיקון.

לגמר התיקון, כן.

תלמיד: כאילו אנחנו נמצאים לא בדיוק ב-ב' ואנחנו לא ב-ג', אנחנו במדרגה בין ב' לג'.

נגיד.

תלמיד: מוזר שהוא לא מקדיש לזה מדרגה. אם זאת כמעט כל העבודה שלנו עד שמגיעים לעבור את המחסום, לפרוץ ללשמה, כל העבודה זה לא ב' ולא ג', זה משהו באמצע.

א' זה לקבל, ב' זה?

תלמיד: ב' שאני משפיע על מנת לקבל, שאני מגיע להשפיע לחברים אבל זה כדי שאני אהנה מזה. אבל אנחנו לא בזה. מי שבזה מוצא את עצמו לא נשאר בלימודים הרבה זמן כי הוא מבין שזה לא סוף הדרך, הוא צריך לרצות לצאת מזה.

כן.

תלמיד: אנחנו נמצאים כל הזמן לא ב-ב' ולא ב-ג' ואין לזה פרק. הוא כאילו מסביר שזה מעבר. אם זה לא ב' ולא ג' מה השם שהיית נותן לעבודה שאנחנו עושים?

מה הכוונה שלו?

תלמיד: הכוונה להגיע לג'.

כן. מה הפעולה שלו?

תלמיד: להתחבר בעשירייה.

שאלה: אני מאוד לא מסכים עם החבר. האם האנחנו בכלל נמצאים בלקבל על מנת לקבל, בעבודה שלנו?

כן.

תלמיד: האם יש לנו כבר רצון לקבל רוחני כמו שהוא קורא במאמר?

לא, עוד לא, אבל בדרך.

תלמיד: מה העבודה שלנו - להיכנס למצב הא' של לקבל על מנת לקבל?

נו.

תלמיד: על זה אנחנו עובדים. אנחנו לא עובדים על לעבור להשפיע על מנת להשפיע.

אנחנו רוצים להגיע לזה או לא?

תלמיד: כן, גם רוצים להגיע לקבל על מנת להשפיע.

לא, אלה סתם מילים.

תלמיד: איפה אנחנו נמצאים ועל מה אנחנו עובדים, מבחינת מה המדרגה שלנו הנוכחית ולאן אנחנו רוצים להגיע למדרגה הבאה?

מה המדרגה הנוכחית?

תלמיד: האם אנחנו בכלל הגענו ללקבל על מנת לקבל?

למה אתה חושב שלא?

תלמיד: כי כבר יש כוונה. על מנת לקבל זאת כוונה שיש לו רצון רוחני שנמצא כבר באיזו השגה ומשתמש בו על מנת לקבל.

לא, רצון כזה לא יכול להיות לפני שאנחנו מקבלים, מאיפה יהיה לך רצון לקבל רוחניות?

תלמיד: עוד לא נכנסנו בכלל לארבעת המצבים האלה?

אתה אולי סופר אותם לא נכון.

תלמיד: אז איך כן?

נראה. לא יודע. מי עוד יכול לעזור?

שאלה: לפי מה שרב"ש כותב פה יש איזה קרש קפיצה בין להשפיע על מנת להשפיע לבין להשפיע על מנת לקבל, רק לא ברור מהו קרש הקפיצה. זה מה שהחבר שאל.

זה העיקר, זה המקשר.

תלמיד: אבל אנחנו כבר יודעים שאנחנו חיים בשקר. אז מה המצב הזה שהוא שקר באמת, שהוא חי בשקר והוא חושב שזה אמת? אנחנו כבר לא שם.

צריכים לברר.

שאלה: אני חושב שאם היינו בשלים לקבל את כל האמת בפנים, היינו מקבלים אותה. אבל אולי אין לנו עדיין מספיק הכנה בחיבור הדדי בינינו כדי שנכין קרקע לקבל את האמת הזאת שאנחנו נמצאים בשקר עד הסוף.

כן.

תלמיד: אז אנחנו בהכנה לזה, בהכנה לקבל את האמת הזאת. זה שיש עליות, ירידות, מצבים, כל אחד נמצא בכל מיני מצבים, זה לא מספיק. אנחנו צריכים להגיע באמת לערבות הדדית כזאת בינינו שנהיה מסוגלים לקבל את האמת הזאת, ואז לעשות איתה משהו. אחרת, גם אם רוצים מלמעלה להשפיע לנו, אי אפשר.

כן.

שאלה: אמרת שבכל מצב המדרגות מלכות, בינה וכתר, צריכות להיות יחד. איך הן יכולות להתקיים יחד?

מלכות, בינה וכתר יכולות להיות יחד רק אם הן כבר נמצאות בתיקון. כשמקבלים את כל מה שמתגלה במלכות על ידי התיקונים שמקבלים דרך בינה ומגיעים לדרגה שיהיה הכתר, זה כבר באמת גמר תיקון. כי הדרגות של חכמה וזעיר אנפין רק מעבירות את הכוח מכתר לבינה ומבינה למלכות.

תלמיד: כשמקובל עובד עם רצון שהתגלה בו, כשהוא רוצה משהו, אז הוא חייב לעבור את כל המצבים האלה בכל רצון ורצון?

כן. אבל זה לא עד כדי כך מפורט כמו שאתה חושב.

תלמיד: סיפרת פעם איך רב"ש ביקש שתקנה את הגבינה הכי טובה, הכי יקרה. שהוא ידע ליהנות מאוכל, אפילו מתענוגים פשוטים. האם כל התענוגים צריכים להיות מתוקנים בלקבל על מנת להשפיע? אפילו כאלה?

לא. זה לפי מה שמתגלה בנו. לפי מה שהבורא מגלה לכל אחד ואחד בכל רגע ורגע מה הוא צריך לעשות.

שאלה: רק רציתי להוסיף שכאן רב"ש כותב, "ומה לי להתייגע, בכדי להגיע לרצון לקבל הרוחני ולהיות יותר רע." כשמדליקים לך את האור אז אתה רואה שהכול יותר רע, כמה אתה רע. לכן, אנחנו חושבים שכאשר מגיעים" לשמה" אז הכול טוב ונמצאים בכל טוב, אבל דווקא כשאתה מגיע "לשמה", מראים לך כמה אתה רע, ומפה אתה מתחיל לעבוד. לפני כן לא הייתה עבודה.

אפשר להגיד כך.

שאלה: האם הרצון לקבל הגשמי והרצון לקבל הרוחני מנוגדים זה לזה? איך אנחנו יכולים להתגבר על השילוב העוצמתי המנוגד שביניהם?

נחכה עד שיתגלה הרצון לקבל הרוחני. אז נראה מה היחס ביניהם, בין גשמי לרוחני.

שאלה: אמרת שאם אנחנו פועלים נכון בפעולות חיבור אז גם הכוונות שלנו יכולות להשתפר. רציתי לברר מהי אותה פעולה נכונה? האם כדי שפעולה תיחשב נכונה, מספיק שאני אהיה פשוט פתוח וכנה לקראת החיבור?

זה מספיק.

שאלה: איך אנחנו צריכים להגיב כשמגיעה לנו מלמעלה הכרת הרע, כשאנחנו מרגישים דחויים מהבורא וקשה לנו יותר להעלות תפילה? מה אפשר לעשות בזמן הכרת הרע כדי לא להיות בדחייה ולהישאר דווקא בדבקות עם הבורא?

רק חיבור. אין שום דבר חוץ מזה.

שאלה: איך לראות את כל העשירייה כמכלול אחד?

זאת שאלה. הייתי אומר השאלה העיקרית. אני חושב שאנחנו צריכים לקרוא שוב את המאמר הזה ואז לחשוב על הפתרון.

קריין: נקרא שוב את המאמר של רב"ש "היתכן שירד משמים דבר שלילי".

היתכן שירד משמים דבר שלילי

תשמ"ד - מאמר ט"ו
1984 - מאמר 15

"ביאור למה שנאמר במאמר י"ד, על הכתוב בזהר פנחס (אות ע"ח) "אם זכו ישראל, היה יורד כמו אריה של אש לאכול הקרבנות. ואם לא זכו, היה יורד שם כמו כלב של אש". ושאלו על זה, איך יורד משמים דבר שלילי. אנו מבינים, מה שבא משמים הוא להטיב. וכשבא דבר שמשהו לא חיובי, איזה תיקון יוצא מזה, שנגיד, שזה בא עכשיו מלמעלה כמו כלב של אש, הלא זהו לא חיובי.

ויש להבין זה על דרך משל. אדם שהיה לו בן חולה. אז הוא הלך לאיזה רופא, שנתן לו תרופה. ולא עזר לבנו. אח"כ יעצו לו ידידים, היות שיש כאן פרופסור גדול, הגם שהוא לוקח הרבה כסף, מכל מקום כדאי ללכת אצלו, מטעם כי הוא מומחה גדול. וכשבאו אליו ובדק את בנו החולה, אז אמר שהוא חולה מסוכן, והמחלה זו נקראת בשם מסוים.

האיש שלם לו את המחיר שקבעו לו מראש, ואח"כ, כשבא הביתה, הוא שלח להידידים שלו ואמר להם, אתם יעצתם לי, שאני אלך להרופא הגדול, ושכדאי לשלם לו הרבה כסף. ובסוף מה עשה לי הרופא הגדול, שאמר שהבני החולה נמצא במחלה יותר גדולה מכפי שאמר לי הרופא הקטן. ובשביל זה היה לי כדאי לשלם מחיר כל כך גבוה, בכדי שיגיד שבני נמצא במחלה גדולה. הלא בשביל מה אני הולך לרופא, שירפא את החולה, אבל לא שיגיד שבני נמצא במחלה גדולה.

אז הידידים אומרו לו, זה שהרופא אמר בדיוק מה היא המחלה שלו האמיתית, לפי מה שקבע הרופא הגדול, אז אנו כבר יודעים איך לרפא אותו. בכדי לרפאות המחלה לא צריכים רופא גדול, כי לכל מחלה כבר יודעים איזו תרופה לתת. אלא עיקר הוא לדעת מהי המחלה האמיתית. ונמצא, שמה שמשלמים להרופא הגדול סכום יותר גדול מרופא קטן, הוא לקבוע בדיוק מהי מחלתו.

נמצא לפי זה, שקביעות החסרון, שנקרא שלילי, מכל מקום זה נקרא חיובי. היינו, ידיעת המחלה, הידיעה זו היא ממש דבר תיקון, כי עכשיו הוא יודע מה לתקן. נמצא, שידיעת המחלה נכנסת ברפואת המחלה, כי אי אפשר לרפאות את המחלה, אם הוא לא יודע סיבת מחלתו. לכן כשירד כלב של אש, שצורת הכלב מראה שהתחתונים נמצאים תחת שליטת אהבה עצמית, הנקרא, כמו שאומר הזה"ק, "הב - הב", כמו כלב, זה נקרא חיוב. שעכשיו יודעים מה לתקן, שלא חסר רק לתקן את הכלי קבלה.

נמצא, מה שבא מלמעלה צורת כלב של אש, הוא בא לשם תיקון ולא לשם קלקול. לכן נקרא גם זה חיובי ולא שלילי, כי הכל, מה שבא מלמעלה, הגם שלעיני התחתון נראה כמו דבר חסרון, אבל לאחר התבוננות של התחתונים, אז הם רואים, שהכל הוא לטובתם, בכדי שנדע מה שאנו צריכים לתקן את עצמנו.

ביאור למאמר י"ד [תשמ"ד] בענין רצון לקבל גשמי, שהוא רק חצי מדרגה של הרצון לקבל, מה שאין כן כשמקבל הרצון לקבל הרוחני, אז הוא נגמר עם הרצון לקבל בשלימותו. לפי זה יוצא, שבזמן שיש לו רצון לקבל הגשמי, הוא לא כל כך רע. ובשביל מה הוא צריך לקבל את הרצון לקבל הרוחני, שיהיה יותר רע. ולכן הייתי אומר, שיותר כדאי להישאר ברצון לקבל הגשמי. ומה לי להתייגע, בכדי להגיע לרצון לקבל הרוחני ולהיות יותר רע. ולמה לו להכנס למקום סכנה, אולי לא יצליח לתקן אותו. אם כן בודאי שיותר טוב להישאר עם הרצון לקבל הגשמי, היינו שכל התשוקות שלו יהיו רק לדברים גשמיים ולא לחשוק לרוחניות כלל.

הנה בהקדמה לספר הזהר (אות כ"ט) כותב שם וזה לשונו "חלוקה א' הוא להשיג את הרצון לקבל המופרז בלי מצרים, בכל שיעורו המקולקל מתחת יד מערכת ד' העולמות אבי"ע הטמאים. כי אם לא יהיה בנו הרצון לקבל המקולקל הזה, לא נוכל כלל לתקנו, כי אין לך מי שיתקן דבר שאין בו".

הרי אין לנו ברירה, אלא אנו מוכרחים לעשות מעשים, שיביאו לנו את השגת הרצון לקבל הרוחני. וגם זה לא בנקל. האדם יכול להשיג את הרצון לקבל הרוחני, משום שזה תלוי בבחינת אמונה, שהאדם צריך מקודם להאמין שיש רוחניות, וזה יותר חשוב מכל תענוגי גשמיים, עד כדי כך, שכדאי לוותר על תענוגים גשמיים, בכדי להשיג תענוגים רוחניים. לכן גם זו היא עבודה גדולה, שלא כל אחד יכול להשיג זה.

אבל יחד עם זה עדיין נחשב זה לבחינת "רע", היינו שהשיג את הרצון לקבל המקולקל. וזה ענין "שמתוך שלא לשמה באים לשמה". היינו, מקודם צריך האדם להגיע לדרגת "שלא לשמה" ואח"כ יכולים לתקן אותה "על מנת לשמה". כי לא יכולים לתת כוונה, אם אין לו מעשה. אלא לאחר שיש לו מעשה, אז אפשר להשתדל שהמעשה ילך על המסילה הנכונה, הנקראת "לשם שמים".

ולפי הנ"ל יוצא לנו באופן כללי ד' הבחנות בענין עבודת האדם, מה שהוא צריך להגיע לשלימותו, שבשביל זה הוא נברא:

א. הוא מקבל בעמ"נ לקבל.

ב. משפיע בעמ"נ לקבל.

ג. משפיע בעמ"נ להשפיע.

ד. מקבל בעמ"נ להשפיע.

בחינה א', שהיא "מקבל בעמ"נ לקבל", זוהי מדרגה הראשונה, שהנבראים נולדו עם בחינה זו. היינו, שיותר מאהבה עצמית אין להם שום הבנה. היינו, שאין להם שום ענין שיעשו טובה למי שהוא, אלא שקועים לפי הטבע שנולדו עם רצון לקבל אך לעצמם. ובבחינה זו נמצא כל העולם, ואין הבדל בין איש לחבירו.

בחינה ב' היא בחינה "שמשפיע בעמ"נ לקבל". זוהי מדרגה שכבר יצאה מכלל העולם, מה שהם רגילים לעשות מעשים שהם רק לקבל. והוא עושה מעשה דלהשפיע, אבל הוא צריך לומר תירוץ, מדוע הוא רוצה להיות משונה מכלל העולם. זאת אומרת, לעשות מעשים שהם נגד טבע שבו אנו נולדנו. אז הוא אומר להגוף שלו, תדע, שעל ידי זה שאני עושה מעשה דלהשפיע, יהיה לך אח"כ תענוג יותר גדול. ונותן להבין להגוף שלו, שזה כדאי לו, שהוא צריך להאמין, שזה ישתלם. ואם הגוף מאמין בזה, הוא נותן לו לעשות, בשיעור שהוא מאמין, שישלם לו שכר עבור זה, שמבטל מעשים של קבלה עצמית, ועשה מעשים של השפעה. וזה נקרא "שלא לשמה", שעל זה אמרו חז"ל ש"מתוך שלא לשמה באים לשמה".

וזהו קרש קפיצה לעבור ממצב למצב, היינו ממצב "שלא לשמה" למצב "לשמה", משום שלענין המעשה שניהם שוים. זאת אומרת, כי אין שום הבחן לומר, שיש מה להוסיף על המעשה דלשמה. ולכן, כיון שבבחינת המעשה הם שוים, נמצא שאין כאן שום עבודה בבחינת המעשה, אלא רק בבחינת הכוונה היא כל עבודה שלהם. שפירושו, הם צריכים רק לחשוב, אם המעשה שהם עושים הוא באמת מטעם מצות ה', שה' צוה לנו לעשות מצות, ואנו רוצים לקיים מצותיו, משום שזה הוא לנו לזכיה גדולה, שאנו משמשים אותו, ועוד נתן לנו לדעת, במה אנו יכולים לשמש אותו.

ואז באה העבודה בבחינת הבירור. היינו, אם באמת הוא כך, שכל כוונתו בתורה ומצות היא מטעם להשפיע, או אם יש לו חשבונות אחרים, זאת אומרת מטעמים של חשבונות של אהבה עצמית, שבשביל זה הוא מקיים תורה ומצות.

וכשהוא רואה איך הוא עוד מרוחק, שבאמת יהיו כל מעשיו לשם שמים, אז הוא צריך לבירור של אמת. כי יש הרבה אנשים, שאין להם הבירור הזה של אמת, אלא שהם חושבים, שבאמת הם עושים לשם שמים. הגם שהם עוד לא מאה אחוז לשמה, מכל מקום בדרך כלל הם מרגישים שזהו לשמה. אלא שיש עוד מה להוסיף בענין של לשמה. אבל באמת אין להם הרגשה אמיתית, או מצד טבעם, או מצד שלא היה להם מחנך טוב, שיורה להם הדרך, איך לא לרמות את עצמם.

לכן אין הם מסוגלים לבוא לשמה, כי "לשמה" נקרא אמת ו"שלא לשמה" נקרא שקר. וצריך להיות אמצעי בין אמת לשקר, שיהיה קרש קפיצה מהשקר לאמת. והאמצעי בין אמת לשקר הוא שקר באמת. היינו, שיש שקר, אבל אין הוא באמת שקר, כי הוא חושב על שקר שהוא אמת. זאת אומרת, שהוא הולך בדרך השקר, והוא חושב שהוא אמת. נמצא, שאין זה שקר אמיתי. מה שאין כן אם הוא יודע, שהוא הולך באמת בשקר, אם כן הוא הולך בדרך האמת, שיודע, שבאמת הוא שקר, אז יש לו קרש קפיצה. כי רק אז הוא יכול לכנס לאמת אמיתי, היינו מאמת של שקר לאמת של אמת.

כי כל עוד שאין אדם יודע שהוא הולך בדרך של שקר, למה לו לשנות דרכו וללכת בדרך אחרת, אם אין לו הבירור שהוא נמצא בשקר. אלא רק אם הוא הגיע לידי ידיעה, שהוא באמת נמצא בשקר, אז הוא מסוגל לשנות את דרכו וללכת בדרך האמת.

לפי זה יוצא, אם האדם יש לו כבר דרך של אמת, היינו שהוא הולך לדרך של לשמה, אבל נמצא עוד באמצע הדרך. זאת אומרת, למשל, אדם, הרוצה לנסוע לירושלים, עולה על האוטו, המוביל, לפי שכתוב על השלט, לירושלים. ומכל מקום, הגם שכבר שמונים או תשעים אחוז מן הדרך לירושלים הוא עבר, מכל מקום עדיין לא נמצא בירושלים. אלא ממש כשהגיע לירושלים, אז יכולים לומר שהוא נמצא בירושלים.

אותו דבר כאן ברוחניות, אם נגיד, למשל, שירושלים נקרא אמת, היינו לשמה, אז בטח שמטרם שנכנס לתוך הלשמה, שהיא האמת, מוכרחים לומר שעדיין נמצא בשקר, היינו בהשלא לשמה, שנקרא שקר. אף על פי שהוא כבר הלך כמעט כל הדרך, וכבר הוא עומד על יד השער, הנקרא "אמת", שהוא בחינת לשמה, מכל מקום עדיין הוא נמצא בחוץ. נמצא לפי זה, שאין האדם יכול לדעת, אם הוא הגיע לשמה, מטרם שזכה להכנס לתוך הלשמה.

אבל מתי האדם יכול לדעת אם הוא כבר נכנס לתוך מדרגת לשמה. מה הוא הסימן לזה, שידע שעכשיו הוא נמצא במדרגת של האמת.

והתשובה לזה אנו מוצאים בהקדמה לתע"ס (אות נ"ו) וזה לשונו "ובזה תבין מה שאמרו ז"ל, היכי דמי תשובה, עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לכסלו עוד". שלכאורה הדברים מתמיהים, שאם כן מי יעלה לנו השמימה לשמוע עדותו של השם יתברך. גם לפני מי צריך השי"ת להעיד עדותו זאת. וכי לא מספיק שהשי"ת בעצמו יודע שהאדם שב בכל לבו ולא יחטא עוד. ומהמתבאר הדבר פשוט לגמרי. כי באמת אין האדם בטוח לחלוטין שלא יחטא עוד, בטרם שיזכה להשגת ההשגחה של שכר ועונש המבוארת, דהיינו גילוי פנים כנ"ל. וגילוי פנים זה שמצד השי"ת מכונה "עדות". ועל כן נתנו לו אות ברור, דהיינו "עד שיעיד עליו יודע תעלומות".

היוצא מזה, שבזמן שהאדם הגיע לבחינת השפעה, אז הוא זוכה לגלוי פנים מהשי"ת. וזה נקרא ש"היודע תעלומות מעיד עליו שהוא הגיע לשמה". וזה נקרא בחינה ג', היינו "משפיע בעמ"נ להשפיע", שזה נקרא, שכבר הגיע לבחינת לשמה, שפירושו, שהגיע לדרגת האמת. וזה באה לו על ידי הקרש קפיצה, שהוא "מתוך שלא לשמה באה לשמה". אבל בטח עם כל התנאים, שצריכים לתת, שלא ישאר בהשלא לשמה, כנ"ל.

ואחר שגמר דרגתו של משפיע בעמ"נ להשפיע, אז באה בחינה ד', שהוא "מקבל בעמ"נ להשפיע", שזוהי מדרגת השלימות. זאת אומרת, שהוא הגיע לידי דרגה, שאומר, אני רוצה לקבל הנאה ותענוג, משום שאני יודע בעצמי, שאני רוצה לקיים מטרת הבריאה, שהבורא ברא את הבריאה, מטעם רצונו להטיב לנבראיו. אי לזאת, הוא רוצה לקבל מהשי"ת את הטוב והעונג, משום שזהו רצונו יתברך.

אבל מטעם אהבה עצמית אין לו שום רצון וחשק לזה, מטעם שהוא כבר הגיע לדרגת השתוות הצורה, הנקראת "משפיע בעמ"נ להשפיע". לכן הוא רוצה עכשיו לקיים רצון ה', שהוא רצונו להטיב לנבראיו.

כי יש לנו לדעת, שיש ענין של מטרת הבריאה וענין של תיקון הבריאה. כי מטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו, פירושו, שהנבראים יקבלו טוב ועונג. נמצא, שכל מה שהם מקבלים יותר תענוגים, אז הבורא נהנה יותר. לכן מי שהוא במדרגת השלימות, הוא רוצה תמיד לקבל הרבה הנאה ותענוג. וזוהי מטרת הבריאה, כמבואר, שהיא להטיב לנבראיו.

מה שאין כן מי שהגיע לדרגת "משפיע בעמ"נ להשפיע", שזוהי בחינת דביקות והשתוות הצורה, מכל מקום זהו רק תיקון הבריאה. זאת אומרת, הבריאה צריכה לבוא לידי מצב, שיקבלו טוב ועונג, ומכל מקום ישארו אחרי כל קבלת התענוגים בבחינת השפעה. וזה נקרא "מקבל בעמ"נ להשפיע"."

שאלה: רב"ש כותב פה בעמ' 38 טור א', "לא יכולים לתת כוונה, אם אין לו מעשה. אלא לאחר שיש לו מעשה, אז אפשר להשתדל שהמעשה ילך על המסילה הנכונה, הנקראת "לשם שמים"." ואז הוא כותב בבחינה ב', שזה גם בטור ב', שכאילו כל המעשים שלו הם כבר בסדר, הוא מקיים את כל המעשים ואז הוא עושה בירור על הכוונות ומגלה את האמת, שכל הכוונות שלו הן לא טובות, ואז הוא צריך להתרכז בתיקון הכוונות. "נמצא שאין כאן שום עבודה בבחינת המעשה, אלא רק בבחינת הכוונה היא כל עבודה שלהם." וכולי. הוא מגלה שהכוונות הן לא בסדר ואז יכול להיות מצב שפתאום גם את המעשים הוא לא מסוגל לבצע.

האם במצב כזה הוא צריך לחזור למה שכתוב קודם, שצריך להגיד לגוף שלו להאמין ולחזור, לנסות לבצע את המעשים, ואפילו שהוא לא מסוגל לבצע את המעשים הוא צריך להמשיך להתרכז בכוונות?

אני לא כל כך מבין מה התועלת במעשים בלי כוונות. כוונות חייבות להיות, השאלה איזה כוונות, נכונות או לא נכונות.

תלמיד: זה העניין, נשמע ממה שהוא כותב פה שקודם כל הוא מגיע לשלב שבמעשה הוא בסדר ואז הוא עושה בירור על הכוונות ומפה ממשיך הלאה, אבל בפועל הוא רואה שגם במעשה הוא לא בסדר, ולא רק בכוונות. אין לו, לא מעשים ולא כוונות.

נניח.

תלמיד: במצב כזה הוא יכול להגיד, אני צריך להתרכז ולעשות מעשים כי זה מה שמביא עליי מאור ובלי זה אני לא יכול לתקן את הכוונות, או שהוא יכול להגיד שלא מתאים לי בכלל לעשות מעשים כי כל הכוונות שלי דפוקות. במה הוא צריך להתרכז?

הבנתי. נברר.

שאלה: אחרי קריאה נוספת של המאמר, הבנתי שהרצון לקבל הרוחני זה גם עניין גבוה. זה אומר שהאדם מעדיף תענוגים רוחניים על פני כל התענוגים הגשמיים. איך בעצם אדם משיג רצון כזה?

הוא מקבל הארה מלמעלה שמקדמת אותו ואז הוא רואה שלעסוק עם הרצון להשפיע זה יותר גבוה מאשר לעסוק עם הרצון לקבל, בכלל.

תלמיד: הוא לא קיבל את כל התענוגים שיש בעולם בשביל להכריע "אני רוצה רק רוחניות", אז איך הוא יודע באמת שזה הדבר היחיד שהוא רוצה?

הוא רואה את זה לפי הרצון שלו. הוא לא חייב לעבור את כל התענוגים שיש בעולם, אלא הוא מרגיש. הכול הולך לפי הרגשת האדם, ואם אדם מרגיש שיותר מזה אני לא רוצה, סימן שהוא הגיע כבר לרצון הכי גבוה. לפי דעתו, אין לו עם מי להשוות את זה.

תלמיד: ואם נותנים לאדם כזה רצון זה אומר שהוא כבר מוכן לעבור ל"לשמה"?

כן.

שאלה: מדרגת ההכנה שבה אנחנו נמצאים היא מאוד מוזרה, כי אנחנו כביכול עוברים את כל ההבחנות שרב"ש מדבר עליהן במאמר אבל אנחנו לא באמת עוברים אותן.

כן.

תלמיד: מה אנחנו בעצם עושים בדרגת ההכנה ביחס למדרגות האמיתיות?

זו הכנה, מין תרגילים.

תלמיד: מה קורה לנו כשאנחנו עושים את התרגילים? מה דרגת ההכנה הזאת בונה בנו?

אתה יכול לתאר לעצמך את הדרגות האלה כאילו שאתה נמצא בהן, כאילו שאתה עובד בהן, מתעלה מהן, נופל מהן וכן הלאה, אבל כל הדברים האלה הם כהכנה, הם לא באמת.

תלמיד: אם אני מבין נכון, בסופו של דבר ההכנה הזאת מובילה למשהו שבלעדיו אי אפשר להגיע לאמת.

כן.

תלמיד: אז מה נבנה שם שבזכותו אנחנו יכולים להגיע לאמת?

נבנית שם נכונות להגיע לאמת.

שאלה: אני מבין שבמצב של בחינה ב' האדם עושה פעולות חיבור בקבוצה והוא מסביר לגוף "כדאי לך לעשות, יהיה לך טוב מזה", אחרת הוא לא יכול לעשות שום פעולה. זו בחינה ב'.

כן.

תלמיד: האדם יכול להישאר כך הרבה זמן. הוא מסביר לגוף שיהיה לו טוב, כל אחד מצייר לעצמו איזו תמונה, אבל מה גורם לו אחר כך לעבור לבחינה ג', לעבוד בלי חומר דלק הזה שהוא מסביר לגוף שכדאי לו?

למה? בחינה ג' היא כבר בכל זאת לשמה.

תלמיד: לכן אני שואל, איך לא להישאר בזה שאני בא לכאן, אני מתחבר, כנראה שהגוף קיבל את חומר הדלק להגיע לכאן, כנראה ששכנעתי אותו, והא מבין את השכר.

כן, אבל אין לך מה לתת לבורא. כמו שאמרת, בחינה ב' הזאת היא עדיין ללא תוצאה.

תלמיד: ברור, לא מגיעים להשתוות הצורה. אז מה הטריגר?

חסרים כלים דקבלה, לקבל על מנת להשפיע.

תלמיד: מה גורם לאדם בכל זאת לעבוד ללא חומר דלק?

ללא חומר דלק אדם לא יכול לעבוד, חומר הדלק שלו הוא להזדהות עם הבורא אפילו שיהיו לו כלים דקבלה.

תלמיד: מה עושה את המעבר מזה שאני משכנע את הגוף שכדאי לו לעבוד, לזה שאני יכול לעבוד כבר על חומר דלק אחר?

רק גדלות הבורא יכולה לעזור בזה.

תלמיד: זה מובן, וכמובן צריך לקחת את זה מהקבוצה.

איפה ראית את זה בטקסט, מאיפה באה לך השאלה? נקרא שוב.

קריין: "בחינה ב' היא בחינה "שמשפיע בעמ"נ לקבל". זוהי מדרגה שכבר יצאה מכלל העולם, מה שהם רגילים לעשות מעשים שהם רק לקבל. והוא עושה מעשה דלהשפיע, אבל הוא צריך לומר תירוץ, מדוע הוא רוצה להיות משונה מכלל העולם. זאת אומרת, לעשות מעשים שהם נגד טבע שבו אנו נולדנו. אז הוא אומר להגוף שלו, תדע, שעל ידי זה שאני עושה מעשה דלהשפיע, יהיה לך אח"כ תענוג יותר גדול. ונותן להבין להגוף שלו, שזה כדאי לו, שהוא צריך להאמין, שזה ישתלם. ואם הגוף מאמין בזה, הוא נותן לו לעשות, בשיעור שהוא מאמין, שישלם לו שכר עבור זה, שמבטל מעשים של קבלה עצמית, ועשה מעשים של השפעה. וזה נקרא "שלא לשמה", שעל זה אמרו חז"ל ש"מתוך שלא לשמה באים לשמה"."

לזה אתה מתכוון?

תלמיד: בדיוק, עדיין לא יצאנו מהטבע, זה עדיין לא לשמה, האדם משכנע את הגוף, מתרץ לו שיהיה לך טוב, יהיה לך עולם הבא, משהו כזה. לכן אני שואל, מה בכל זאת הטריגר לעבור לבחינה ג'? כי האדם יכול להישאר כך עד סוף החיים ולשכנע את הגוף לעבוד.

לא. אם הוא לא יתחיל לעבוד עם הרצון לקבל אז הוא לא יוכל להגיע להשתוות עם הבורא. אדם עובד עם הרצון לקבל כמו שהבורא עובד עם הרצון להשפיע, ובזה הם יכולים להגיע להזדהות.

תלמיד: אם אני מבין נכון, אני משכנע את הגוף להתחבר כדי שהוא יעבוד, אבל אני עדיין צריך להתכוון לעבוד לשמה, אז באמת ייעשה ההיפוך הזה.

להשפעה.

תלמיד: כן.

הבורא עובד בצורה פשוטה, הוא עובד כבר בהשפעה, ואדם צריך לעבוד בהשפעה רק על ידי כוח הקבלה שמתגלה בו.

שאלה: רב"ש כותב בקשר להשגת הרצון לקבל הרוחני, שאנחנו יכולים להשיג אותו רק במידה שאנחנו מאמינים בזה שיש רוחניות, ואז אנחנו יכולים לוותר על תענוגים גשמיים. רציתי לשאול מה הקשר בין אמונה להערכת החברה? האם זה אותו דבר, האם אחד גורם לאחר, מה הקשר בין שני הדברים.

במידה שיש לך הערכת החברה אתה הולך להשיג את הכוח הרוחני כדי לעזור לחברה, כדי להציל אותה.

תלמיד: זאת אומרת, כוח הוויתור שיש לי לוותר על תענוגים גשמיים לא בא מהחברה?

הכוח עצמו כן. ככל שאתה נכלל בחברה כך בא לך כוח הוויתור, אבל להחליט על זה אתה צריך עוד לפני זה.

תלמיד: אבל אני יכול לוותר על תענוגים גשמיים אם אני מגלה שהם רעים, אז כוח גילוי הרע גם בא מהחברה?

כוח גילוי הרע יכול לבוא דרך החברה אבל מהבורא ודאי.

תלמיד: בזה שאני מעריך את החברה אני צריך להתחיל לזהות את הרע ביחס שלי כלפיהם. מה מניע אותי לזהות שעכשיו היחס שלי כלפי החברה הוא דבר רע שאני צריך לוותר עליו?

אתה מגלה את זה בתוך העבודה שלך בחברה.

תלמיד: אני שואל כדי לדעת איך לזרז את זה. נגיד עכשיו אני יושב עם החברים, אני יכול לשבת איתם חצי שעה, שעה, ולהרגיש שהם אולי חשובים, אולי פחות חשובים, אבל אני לא מרגיש מספיק מידת רע כדי לוותר על משהו.

כן.

תלמיד: אז כדי שהמאמץ בזמן שאנחנו עובדים יחד בשיעור יהיה גם כדי לזהות את הרע, אני שואל איפה אני יכול להשיג איזשהו כלי מסוים?

תבקש מהבורא כוחות ותראה עד כמה אתה מקבל או לא.

שאלה: אנחנו צריכים להתקדם מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע ולכן אנחנו עושים פעולות, מתייגעים בחיבור, בלימוד ובהפצה, בכל מה שמלמדים אותנו המורים לעשות במטרה להתקדם להשתוות הצורה עם הבורא, אבל היוצרות הפנימיים הם עדיין בעל מנת לקבל וצריכים להתחלף לעל מנת להשפיע.

כן.

תלמיד: מה קובע אם האדם יישאר תקוע עם המנוע הפנימי על מנת לקבל או שמנתקים אותו מזה ונותנים לו מנוע חדש בעל מנת להשפיע? מה תלוי באדם כדי שיזכה להחלפה של המנוע הפנימי הזה?

זה רק על ידי עזרה מלמעלה, ישועת ה'. כתוב את זה בהרבה מקומות, רק הבורא יכול לעזור כאן.

שאלה: הבנתי שזה עניין של חשיבות, עד כמה חשוב לי להתקדם, בהתחלה חשוב לי לקבל, אחרי כן להתחיל להשפיע כדי לקבל, ואז לבנות כוונה. חשוב עד כמה אני מסוגל לגרום לעצמי לרצות להתקדם לשלב הבא, ובסוף אני גם רוצה וגם מבין שאני רוצה להשתוות לבורא. האם זה נכון מה שאני חושב?

בערך כן.

שאלה: כתוב "אלא רק אם הוא הגיע לידי ידיעה, שהוא באמת נמצא בשקר, אז הוא מסוגל לשנות את דרכו וללכת בדרך האמת." כלומר אם האדם מזהה שהוא בשקר אז הוא יכול לשנות את דרכו. לפי הדוגמה של ירושלים, נניח שהוא ב-95% בדרך לירושלים, האם הוא יכול להגיע עכשיו לירושלים?

הוא לא יכול. מאיפה הוא יודע שזה נכון או לא נכון, על סמך מה?

תלמיד: אבל הוא כבר יודע שזה שקר.

מאיפה הוא יודע?

תלמיד: הוא עושה בירורים.

איזה בירורים הוא עושה אם הוא עדיין לא הגיע?

תלמיד: אז הוא לא עשה עדיין בירורים נכונים?

הוא פשוט לא עשה, לא רק שלא עשה בירורים נכונים. אין לו על מה לעשות בירורים.

תלמיד: מה העבודה שלו עכשיו?

להמשיך ולהתפלל.

שאלה: במה תלויה ישועת ה'?

ברצון ה'.

תלמיד: על ידי מה הוא יכול לעורר את רצון ה'?

תפילה.

תלמיד: כשאדם זוכה לישועת ה', הוא עובר מבחינה ב' לבחינה ג'?

לפי רצון ה'.

תלמיד: אם הוא זוכה לישועת ה', אז הוא נכנס ללשמה, לבחינה ג'?

לפי רצון ה'.

תלמיד: ומה השכר שלו בבחינה ג'?

מה שה' מחליט.

תלמיד: מה האדם פה אם הכול לפי רצון ה'?

לבקש ולהמשיך. אחרת הוא נופל לעל מנת לקבל.

שאלה: הבנתי שבבחינה הב' יש בניית הרצון לקבל וגילוי של הרע האמיתי שברצון לקבל. אם התנאי הראשון לבחינה הג' הוא צמצום טוטלי אז איך מגיעים מהרצון לקבל ההרסני, לצמצום, למה שהוא יעשה את זה?

הרצון לקבל מגיע לצמצום מתוך רצון להזדהות עם הבורא.

שאלה: כתוב "עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לכסלו עוד". מהן העדויות האלה, מה הבורא מעיד על האדם?

זה מין גילוי, שגם הבורא מעיד עליו שהוא כבר נמצא מעבר להחלטה הנכונה.

תלמיד: האם זה סוג של שכר?

כן, אפשר להגיד שזה סוג של שכר.

תלמיד: אם כך, מה ההבדל בין זה לבין מה שטוענות הדתות?

פה הכול מגיע אלינו בתנאי שאנחנו עושים פעולות השפעה, זאת אומרת על מנת להשפיע. אין לרצון לקבל שום רווח.

תלמיד: איך נגיע לגילוי השקר שלנו, ומצד שני למימוש הדברים בצורה נכונה?

מגיעים לכך בכמה צעדים, לא בבת אחת. אני לא יכול בפעולה אחת לעשות שתי פעולות נפרדות, מנוגדות אפילו במשהו, ולהגיע לתוצאה הרצויה. אלה כמה פעולות שצריך לבצע בזו אחא זו, עוד נלמד את זה.

שאלה: יש זיהוי, גילוי של דבקות והשתוות הצורה כשמגיעים למצב של "עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לכסלו עוד". אחרי שגילינו כבר שהבורא הוא העד שלנו, מה יעביר אותנו למצב של לקבל בעל מנת להשפיע?

נקבל יותר כוחות השפעה מלמעלה ואז נבקש שיהיו לנו באמת אפשרויות לקבל על מנת להשפיע. כך זה עובד.

תלמיד: כשאדם מגיע ל-לקבל בעל מנת להשפיע, איך הוא יישאר במצב השפעה ויקבל תענוג וגם שהבורא יקבל תענוג?

למה הבורא לא יכול לקבל תענוג אם אנחנו נמצאים בכלים דהשפעה? הבורא מקבל תענוג מכל פעם שאנחנו מרוצים מהמצב שלנו, שנמצאים בו.

תלמיד: כשאנחנו מגיעים כבר למצב של לקבל בעל מנת להשפיע, מאיפה מגיע הכוח להמשיך להשפיע?

בלקבל בעל מנת להשפיע אנחנו מרגישים שאנחנו מעבירים לבורא תענוגים, ותמורת הצלחתנו לעשות זאת הבורא פותח לנו עוד הזדמנויות להשפיע, לקבל על מנת להשפיע. זה מה שמוביל אותנו קדימה.

שאלה: מדובר במאמר על רצון לקבל רוחני, האם נוכל להגדיר את הרצון לקבל הרוחני כהבחנה מודעת?

הרצון לקבל הרוחני הוא הבחנה מודעת, כן, לזה מגיעים, אין לי מה להוסיף.

שאלה: איזה קריטריונים יש לנו על מנת לקבל החלטות בעשירייה? איך אפשר למצוא בעשירייה החלטות שיקרבו אותנו לאמת, ואיך לדעת מהי הדרך לאמת בעבודה?

כל הבירור הוא בעשירייה. לפני שאני נכנס לעשירייה אני לא קובע כלום. אפילו שברור לי שכך צריך להיות, זה יכול להיות לגמרי לגמרי שקר. אני נכנס לעשירייה ואז מברר איתם יחד מהי אמת ומהו שקר, ופועל לפי האמת של העשירייה.

תלמיד: מה במקרה שיש דעות שונות בעשירייה?

במקרה של דעות שונות, הם לא נכנסים לעל מנת להשפיע ואז זו בעיה, אז צריך לברר בירורים קודמים.

תלמיד: האם יש קריטריונים לאותו בירור? איך לעשות בירור כזה בעשירייה?

זה לא לעכשיו, אני לא יודע מה להגיד.

שאלה: הרצון לקבל הרוחני נראה אינסופי, בלתי מוגבל, האם זה אומר שעלינו להסכים לעבוד בעל מנת להשפיע ללא הגבלה, ללא זמן, ללא סוף?

אנחנו צריכים להסכים לכל דבר ובלבד לא להיפרד מהבורא, זאת אומרת, דרך העשירייה אנחנו רוצים כל הזמן להיות מכוונים אליו. ומה שלא יהיה רק לזה להיות מכוונים ורק לקשר הזה לצפות, דרך העשירייה לבורא.

שאלה: כאן בבחינה ג' יש שאלה, הוא הגיע כבר להשתוות הצורה, עכשיו הוא רוצה לקיים את רצון הבורא להיטיב לנבראיו, אז יש לו עכשיו ניגוד בין הרצון שלו לרצון הבורא? או שכבר אין לו רצון משלו?

הרצון שלו ורצון הבורא נעשים כבר כאחד.

שאלה: מה זה בדיוק תיקון הבריאה?

תיקון הבריאה משמעו, שכל הבריאה מצורה ההפוכה מהבורא מגיעה לצורה הדומה לבורא.

שאלה: כמו באבחון מחלה מדויק של רופא, איך נוכל לדעת בעשירייה שהפעולות שלנו יהיו מלקבל על מנת לקבל ל-לקבל על מנת להשפיע?

רק להמשיך ולברר זאת במשך העבודה, אז נתחיל להרגיש האם הרצונות, הכוונות שלנו הם בעל מנת לקבל או בעל מנת להשפיע, רק במשך הזמן.

שאלה: האם במעבר מבחינה ג' ל-ד' אנחנו אמורים לרצות לקבל הנאה מהשפעה?

הנאה מהשפעה אנחנו כן מקבלים, אבל ההנאה הזאת היא בכך שאנחנו משפיעים לבורא.

תלמידה: לקבל בעל מנת להשפיע זה לקבל תענוג מהשפעה?

כן.

שאלה: עדיף לרצות לקבל את התענוג הזה מהבורא או מהחברה?

עדיף דרך החברה. אני רואה שאתם מגיעים כבר להבחנות טובות.

שאלה: הוא כותב, "לכן אין הם מסוגלים לבוא לשמה, כי "לשמה" נקרא אמת ו"שלא לשמה" נקרא שקר. וצריך להיות אמצעי בין אמת לשקר ... הוא שקר באמת". המעבר הזה הוא מצומח לחי? זו הפרסה שעבר?

כן, זה כבר למעלה מהפרסה.

(סוף השיעור)