שיעור הקבלה היומי١٦ نوفمبر ٢٠٢٦(בוקר)

חלק 2 בעל הסולם. תלמוד עשר הספירות. כרך א'. חלק ב'. הסתכלות פנימית. פרק ה', אות נ"ח (מוקלט מתאריך 10.12.2007)

בעל הסולם. תלמוד עשר הספירות. כרך א'. חלק ב'. הסתכלות פנימית. פרק ה', אות נ"ח (מוקלט מתאריך 10.12.2007)

١٦ نوفمبر ٢٠٢٦

שיעור בוקר 16.11.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 10.12.2007

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/HwVRHKyU?activeTab=downloads&mediaType=video

בעל הסולם, ספר "תלמוד עשר הספירות", כרך א', חלק ב',

פרק ה', הסתכלות פנימית, אותיות נ"ח – ס"ד

קריין: ספר "תלמוד עשר הספירות", כרך א', חלק שני, הסתכלות פנימית, דף ס"ז, אות נ"ח.

אות נ"ח

הצמצום היה מדעתה. המסך דוחק האור

בכח שליטה שלא מדעתה.

"והבן ההפרש, בין דבר הצמצום שעשתה המלכות דא"ס, שהיא בחינת הסתלקות מגדלות הרצון לקבל, מרצונה ובחירתה להשואת הצורה ביותר למאציל, ובין דבר המסך, שהוא בחינת כח העיכוב, בשליטה והכרח, שלא יגיע האור לבחינה ד'."

אות נ"ט

"וטעם הדבר הוא, כי אע"פ, שהן הצמצום והן המסך, נעשו על ידי מלכות דאין סוף ב"ה, כנ"ל. אמנם כבר ידעת, שבשעה שהרוחני קונה צורה חדשה, נוספת על צורתו, נבחן עי"ז לשני רוחנים, ולב' בחינות, הרחוקות זו מזו לפי מדת גודל שיעור שינוי הצורה, שיש בין ב' הצורות הללו. כי כמו שהגשמיים נפרדים זה מזה על ידי גרזן, ונרחקים זה מזה על ידי מקום ושטח, כן הרוחניים נבדלים זה מזה על ידי חידוש צורה, ומתרחקים זה מזה לפי מדת גדלו של השינוי, שנמצא בין צורה לצורה, אם פחות ואם יותר."

תראו את קבוצת מוסקבה, אנשים יושבים וקוראים את "תלמוד עשר הספירות" יחד איתנו בלי תרגום, איזו יגיעה זו. אני מקנא בהם, זו יגיעה כל כך גדולה, מה שהם עושים צריך לתת פרי ממש. אין מילים, התוצאה מזה בהחלט תהיה חזקה מאוד.

מה הוא אומר לנו כאן? שמידת ההתרחקות ומידת ההתקרבות הן לפי שינוי הצורה, שינוי התכונות. תכונת הבורא להשפיע, תכונת הנברא לקבל, וככל שהנברא יכול להתגבר על הרצון שלו ולסדר אותו בכוונה להשפיע, לפי זה הוא מתקרב לבורא. כך ברוחניות שני דברים נמצאים בריחוק או בקירוב אך ורק לפי השתוות הכוונות.

אות ס'

המסך הוא תולדה של המלכות המצומצמת.

מה שהוא רצון בעליון הוא כח בתחתון.

"ולפיכך, אחר שהמלכות הנ"ל, עשתה המשכה לאור הקו על ג' בחינות, נבחנת המשכה זו לצורה חדשה, שנתוספה על צורת הצמצום. באופן, שיש עתה שתי בחינות במלכות הנ"ל: הא' היא המלכות המצומצמת, שהיא הצורה הא' שנעשתה במלכות דא"ס ב"ה, וקבלה הצורה החדשה שנקראת "מלכות מצומצמת". ואח"כ, כשהמלכות הזו, עשתה המשכה אחר האור של ג' הבחינות, נולדה ויצאה צורה חדשה, שנקראת "מסך" כלפי האור שלא יופיע בה בבחי"ד. ונודע שכל רצון שיש בעליון, נעשה שליטה אצל הענף היוצא ממנו, ולפי שהמסך הוא ענף ותולדה מהמלכות המצומצמת. לכן, אע"פ שהמלכות צמצמה עצמה מרצונה ודעתה, בלי שום שליטה על ידי העליון ממנה, עם כל זה, התולדה הנמשכת ממנה, דהיינו המסך, כבר הצמצום רוכב עליו בשליטה גמורה להיותו מדרגה שניה לעולם הצמצום."

מה קורה לפי סדר הפעולות? מלכות דאין סוף התפתחה על ידי ג' הבחינות הקודמות, כי היא המדרגה האחרונה מההתפתחות שבה נגלה הרצון לקבל במלואו. וכשראתה שבזה היא נמצאת בהפכיות מהכתר, עשתה על עצמה צמצום. אחרי הצמצום החליטה שהיא חייבת להגיע להשתוות הצורה למאציל, ואז נעשה בה מסך.

מסך הוא הפעולה השנייה לאחר הצמצום, ולכן הצמצום תמיד כלול, תמיד נמצא בתוך המסך. לא יכול להיות מסך ללא הצמצום שנמצא בו בתוך תוכו. הצמצום הזה מבדיל בין אור לכלי בשליטה הגמורה מצד הכלי. המסך הוא המוסיף על השליטה הזאת להבדיל בין אור לכלי, ויכול להתחיל לקרב ביניהם כבר לפי המידה שהנברא, שהכלי מחליט.

באיזשהו מובן אפשר להגיד שמסך וצמצום הם הפוכים. הצמצום הוא כדי לגרש את האור; והמסך הוא כדי להתחיל לקרב את האור, או להתקרב לצורת האור. הצמצום תמיד פועל בתוך המסך והוא הבסיס שמעליו נבנה המסך. אנחנו בדרך כלל לא מזכירים את שם הצמצום במסכים, בכל הפרצופים מאין סוף עד עולמנו. באין סוף אין צמצום ובעולם שלנו אין צמצום, ובכל סולם המדרגות מאין סוף עד עולמנו הצמצום הוא בפנים, ומעל הצמצום מסך. אנחנו לא מזכירים בדרך כלל את הצמצום, אבל ברור שהוא נמצא מאליו בתוך כל הפעולות האלו.

אות ס"א

ההפרש מעגולים ליושר, הוא, במסך שנתחדש

בע"ס דיושר.

"המתבאר מהנ"ל, שיש ב' בחינות מלכות: האחת היא "מלכות מצומצמת" והשניה היא, מלכות שיש בה מסך. ותדע, שזהו כל ההפרש בין ספירות דעגולים לספירות דיושר, שנקראות קו. כי בעשר הספירות דעגולים, הנה המלכות שבהן מבחי' המלכות המצומצמת, שאין שם מסך כנ"ל, ובעשר ספירות דיושר, הנה המלכות שבהן מתוקנת במסך הנ"ל."

אלו הבדלים בין שתי צורות הכלים שיכולות להיות. הכלים שהם לפני הצמצום נקראים כלים דעיגולים, והכלים לאחר הצמצום, שיש בהם שליטת המסך, נקראים כלים דיושר. האם אלו שתי צורות כלים, כך שנעשה העתק מהעיגולים ומהעיגולים נעשה יושר? לא. זה אותו כלי, רק ככל שאני יכול לשלוט בכלי, זה נקרא שאני שולט בקו, וככל שאני לא יכול לשלוט עליו, אז אני עושה עליו צמצום.

הצמצום לא הופך את הכלי ליושר, הצמצום הוא כמו שהיה באינסוף. כמו שהיו העיגולים באין סוף וקיבלו הכול לתוכם שזה נקרא עולם אין סוף, ואחר כך נעשה הצמצום, האור הסתלק ונשארו העיגולים שזה נקרא עולם הצמצום, אז גם הוא עגול. עכשיו על פני העיגולים האלו אני מביא להם קו. את אותו האור שהסתלק אני רוצה להחזיר פנימה אבל על ידי הקו, כך שאני שולט איך אני ממלא את כל הכלי (ראו שרטוט מס' 1).

כל הכלי הוא הנברא, רצון. אני כבר דחיתי מבעל הבית את כל הכיבוד, ועכשיו אני מקבל כיבוד על ידי המסך, כלומר כמה אני יכול להשפיע לו במידה הזאת שאני והוא נהיה שווים. אז אני ממלא את העיגולים האלה על ידי הקו. קו הוא לא כלי חדש, אומנם כך אנחנו אומרים, אלא קו הוא אמצעי חדש למילוי אותם הכלים.

קצת יותר להבין את פירוש המילות. המילים הן לפעמים כאלה שלא יכולות להעביר לנו את כל העניין המתרחש. אנחנו אומרים שמסך זה כלי, אור חוזר זה כלי. כלי זה מה שהבורא ברא, רצון לקבל, וכל היתר זה באיזו צורה אני משתמש בכלי.

אם אני שולט על הכלי, חייב להיות צמצום. זה מה שאנחנו אומרים אחר כך בפרצוף, יש פה, יש ראש, ואני רוצה שיהיה לי ראש. אם יבוא האור, שיבוא, בוא נראה אותו. יש לי צמצום, אני לא אתן לו להיכנס פנימה, אני אדחה אותו. אני אומר לבעל הבית "רגע רגע. איפה הכיבוד שלך? יפה מאוד. אתה אוהב אותי, גם אני רוצה לאהוב אותך. אל תשבור אותי".

כמה אני מסוגל לקבל עד גבול מסוים שייקרא "טבור", זה אני שקובע איפה יהיה הטבור, אם למעלה, למטה. אולי בכלל אני לא יכול לקבל, אז הטבור יהיה בפה. בגמר התיקון הטבור יורד לסיום. אני לוקח אותם הכלים, אין כפל כלים, אלא צורת המילוי שלהם עכשיו היא כפי שאני קובע, וזה נקרא "קו", קצבה, גבול.

שרטוט מס' 1

אות ס"ב

הטעם שהאור מכה ורוצה להכנס לבחי"ד,

הוא מפני שהנאצל המשיכו כן.

"עתה תבין היטב, את ענין האור החוזר, העולה ע"י זווג דהכאה מפגישת האור העליון במסך שעל בחי"ד, שהתחלנו לבארו לעיל (אות י"ח ד"ה והענין). ותבין, מה שאמרנו שם, שהאור העליון אינו מקפיד על הצמצום שעשה הנאצל, והוא יורד להתפשט גם בבחי"ד, עש"ה, הנה הטעם הוא, מפני שהנאצל בעצמו ממשיכו בהכרח מתחילה כן, כי כבר נתבאר (לעיל ח"א פ"ב או"פ אות ב') שהאור העליון, הוא תמיד במצב המנוחה המוחלטת, ואינו פוסק מלהאיר לתחתונים אפילו רגע, כי אינו נופל ח"ו תחת המקרה והחידוש, וכל עניני התפשטות האור העליון האמורים, הכונה היא על ההמשכה מצד הנאצל, אשר מקבל מהאור העליון, כפי הכנת הרצון לקבל, דהיינו ההשתוקקות שבו. כמו שנתבאר לעיל (הסת"פ ח"ב אות נ' ד"ה והנה)."

עכשיו הנאצל הוא הקובע כמה אור הוא ימשיך לפי ההכנה שלו. על ידי הבחירה החופשית שלו הוא מכין את עצמו, ואז ממשיך את האור אחרי שבודק איזה, בכמה, באיזו כוונה וכן הלאה. ולכן יוצא שהאור עכשיו נמשך על ידי הנאצל ושייך לנאצל. לכן האור הזה שהוא מקבל אנחנו מייחסים אותו לנאצל, ואנחנו מייחסים אותו לפעולות הנאצל כלפי הבורא. הוא כותב, האור שנכנס לבחינה ד' "הוא מפני שהנאצל המשיכו כן.".

תלמיד: איך מתיישב עניין החוק העליון שהוא תופס לכל הענפים עם התחושה שלנו בעולם הזה, שאנחנו כן יכולים להשתמש ברצון לקבל לעצמנו עם כוונה אגואיסטית? הרי נעשה על זה צמצום, לא משתמשים בצורה כזאת.

יש לך בעיה עם העולם הזה, איך פתאום בעולם הזה אחרי כל הצמצומים נעשה מקום חופשי. כי זה מקום חופשי. זה רצון כל כך קטן שלא שייך לא לקדושה ולא לקליפה. תעשה מה שבא לך, כמו תינוק, מה שהוא עושה עושה, זה הטבע.

העולם שלנו לעומת כל יתר הרוחניות הוא ממש גרגיר חול. אנחנו לא מבינים, כי הוא נראה לנו גדול, כך זה מתראה בי. אבל הרצון שבו לעומת הרצון שברוחניות הוא רצון כזה שאפילו צמצום לא פועל עליו. מלכות דאין סוף השאירה בצמצום שלה איזשהו מקום שלא נחשב שהוא קיים, לכן הוא נקרא "העולם המדומה". הוא לא נחשב כלפי רוחניות שבכלל יש בו משהו. אנחנו נמצאים מחוץ לצמצום, לכן תעשה מה שאתה רוצה, זה לא נחשב לא לזכויות ולא לעבירות, לשום דבר. עד שתתבשל להכיר שכול החיים האמיתיים הם מעל. כלומר הרצון לקבל שאצלנו הוא כזה קטן.

אפשר להגיד אחרת, שאנחנו לא בודקים בחכמת הקבלה את הרצון לקבל לפי הגודל, אלא בודקים אותו תמיד לפי האיכות. מה ההבדל בין שורש, א', ב', ג', ד'? איכויות. נכון שהרצון לקבל יותר גדול, אבל הוא לא גדול כך שבמקום עכבר קטן יש לך עכבר כמו פיל, אלא יש לך במקום עכבר פיל, ובמקום פיל אדם. יש הבדל באיכויות, דומם, צומח, חי, מדבר. נכון שהרצון לקבל הוא בגודל יותר גדול, אבל יחד עם הגודל הוא הופך להיות לאיכות אחרת.

אנחנו לא מסוגלים להסביר רוחניות בצורה כל כך פשוטה וישרה, ברורה.

אנחנו לא יכולים להגיד שהעולם שלנו הוא קטן ברצון כמו שהוא קטן באיכות שלו. הוא קטן באיכות כאן באופן מאוד מאוד קיצוני. מהו חוסר האיכות שבעולם הזה? חוסר גילוי הבורא. לכן הרצון לקבל הוא כבר לא נחשב לרצון לקבל. אם על ידו אתה לא מגלה עם מי יש לך עסק בתוך הרצון שלך, אז זה לא חשוב אם הוא גדול או קטן. הוא לא קשור לשורש, הוא לא יודע ממי הוא מקבל, עם מי יש לו עסק.

בוא נגיד כך, אתה יכול להיות איש גדול אצלך שם בכפר, אבל כשאתה בא לארמון המלך כדאי לך להיות בארמון המלך אפילו המנקה, זה הרבה יותר איכותי מלהיות איש גדול בכפר. זאת אומרת לא בגודל הרצון לקבל, אלא באיכות שלו, שהוא מנותק מכל מציאות העולמות, לכן הוא נחשב קטן לפי זה.

לכן מותר לו לעשות מה שבא לו. כי אם הוא מנותק מהבורא, אז אתה כבר לא מתכוון אליו לא לטוב ולא לרע. אתה יכול להגיד מה שבא לך, אבל הנתק הוא נתק, זה לא חשוב מה קורה במילים. לכן העבירות והמעשים הטובים הם רק מעל המחסום, כשאדם מגיע לקשר עם הנותן ואז יש לו כבר מסך.

אות ס"ג

המשכת הנאצל אנו מכנים התפשטות האור העליון.

"ובאותו רגע שהנאצל משתוקק לקבל מהאור העליון, מיד שואב אליו את האור העליון. בדומה למדליק נר מנר ואין הראשון חסר, כן בשעה שהנאצל ממשיך אליו האור העליון אין אור העליון חסר כלום מחמת אותו החלק שהמשיך הנאצל לתוכו, וכן אין לו שום התפעלות או התפשטות מחמת המשכתו של הנאצל, אלא, כדי לשבר את האזן, אנו מכנים את המשכת הנאצל, בשם התפשטות האור העליון. וזכור זאת לכל המקומות, כי אנו מדברים תמיד, בלשון התפשטות האור העליון, והכונה היא, על המשכתו של הנאצל גופו, על השתוקקותו עצמו בלבד."

זה שאנחנו אומרים שהאור מתפשט מלמעלה למטה, אנחנו מדברים על התמונה שרואים אותה, ולא על הסיבה שמביאה להתפתחות האור, לפעולה הפנימית. הפעולה הפנימית היא על חשבון הנאצל, זו הפעולה שלו, הוא ממשיך את האור, ולא שהאור מתפשט מלמעלה למטה, אין דבר כזה.

אדם שבעולם הזה, לפני שהוא מפעיל את האור עליו, הכול אין סוף, אין עולמות ואין כלום. אלא ברגע שהוא מתחיל להמשיך לעצמו, אז הוא קובע כמה מדרגות יש בינו לבין אין סוף, באיזו צורה הוא ממשיך, ובאיזה אופן כל העולמות האלה, המדרגות בינו לבין אין סוף פועלות. כי לפני שאנחנו מפעילים את המערכת הכול קיים בכוח בלבד ולא בפועל. הכול מתחיל מלמטה, כל העולמות קיימים בכוח ולא בפועל, ורק כלפי האדם המשיג זה קיים.

צריך להבין, ששום דבר לא מתפשט, שום דבר לא בא אלינו ואז קורה לנו משהו, אלא הכול קורה אך ורק על ידי האדם. האור נמצא במנוחה מוחלטת, הבורא לא עושה שום דבר חדש, הוא לא מעורר אותנו. בנו נמצאים הנתונים שנקראים רשימות. הרשימות האלה מתעוררות, ואז על ידי התעוררות שלהן, או בתת הכרה, בניתוק מההבנה וההרגשה שלי, או עם ההשתתפות שלי בזה, כבר מתחילה להיות ההפעלה ממני לאין סוף, ואז נפרשת מאין סוף אליי מערכת שהיא נקראת מערכת העולמות. לפני זה אין כלום. ברגע שהאדם מפעיל את הרשימו או שהרשימו מופעל מתוך האדם, מיד יש לו את כל המערכת. לפני זה אין מערכת, הכול רק בפוטנציה, בכוח.

תלמיד: באות ס"ב, האם בעל הסולם אומר שהנברא מרגיש את כל האור בתוכו לפני שהוא דוחה אותו?

גם בכוח. כמו שאנחנו לומדים, אם אני לא מרגיש את האור הזה שבא אליי, אז איך אני יכול לדחות אותו? אני צריך לדחות אותו מתוך ההרגשה שלי, מתוך ההזדהות איתו במשהו, ולא. אז יש כאן שאלה, איך יכול להיות שהוא ירגיש את האור הזה אם הוא עוד לא דחה אותו, הרי הוא יקבל אותו בעל מנת לקבל. לא. אנחנו מדברים על נברא שנמצא כבר מצויד בכוח הצמצום.

כבר ברור שיש בי את כוח הצמצום, הוא נמצא אצלי מכבר. מכבר אני נמצא בצמצום, מצידי, ברצוני, לא מלמעלה אלא מעצמי. אז רק מתגלה האור העליון במידה שאני נמצא בכוח הצמצום הכללי, ואני דוחה אותו כולו. ואז עם כל הרצונות שלי שכולם נמצאים תחת הצמצום, הצמצום רוכב על כל הרצונות, אני בודק כמה אני יכול למלא בעל מנת להשפיע. מובן שאני שולט על כל הרצונות, על כולם יש צמצום. אבל בלקבל על מנת להשפיע אני בודק שאני יכול רק עד כאן למלאות את עצמי (ראו שרטוט מס' 2).

יוצא שבלי כוח הצמצום מראש, שאני מוגן לא "לבלוע" את האור, לא "לאבד את הראש" לתענוגים האלו, בלי הכוח הזה מראש האור לא מתגלה. כי מה התנאי של צמצום א' שהיה לנו באין סוף, בעולם הצמצום? שהאור לא יופיע בנברא אם הנברא לא ירצה שהוא יתגלה. כתוב שם במילים כאלו, שאם התחתון החליט כך, אז העליון מסכים עם התחתון. זאת אומרת, השליטה מהצמצום והלאה נמסרת לתחתון.

האור מתגלה תמיד רק במידת הצמצום ששורה על התחתון. אם אתה מוגן, אז האור מתגלה. ואז הוא לא מפר את תנאי הצמצום, כי הוא לא נכנס בפנים. הוא נותן לך הזדמנות עכשיו להחליט מה תעשה איתו. לכן אנחנו אומרים שצמצום א' לא מתבטל.

אפילו שהוא אחר כך הולך ומקבל בתוכו אור, וממלא את החלק הזה, זה לא נקרא שהוא הפר את צמצום א', כי הוא לא מקבל לעצמו. צמצום א' היה צמצום על עצמו, על קבלה לעצמי, וכאן זו קבלה על מנת להשפיע. לכן צמצום א' לא מתבטל, הוא לא עושה מעליו איזו פעולה. הוא משתמש בכלים האלו לגמרי בצורה אחרת, הוא מרגיש בהם תענוגים אחרים, תענוגים של השפעה.

שרטוט מס' 2

אות ס"ד

חלק האור שהיה צריך להכנס לבחי"ד,

ונדחה ממנה, הוא נעשה או"ח.

"ולפיכך, אחר הצמצום, שהמלכות דא"ס ב"ה חזרה והמשיכה האור העליון, הנה כיון שהמשיכה אותו ע"י ההשתוקקות שבבחי"ד שלה, כנ"ל, הנה נמשך לה האור העליון גם אל בחי"ד, אלא מכח המסך שעשתה, לעכב את האור שלא יתפשט אל בחי"ד, הנה חזר אותו חלק האור לאחוריו, שבזה קיימה את רצונה שמתחילה, שיגיע לה האור רק בג' בחינות. אמנם אותו חלק האור, שהמסך החזיר לאחוריו לשרשו, דהיינו החלק הראוי לבחי"ד, לא נעלם ממנה, אלא נעשה לאור גדול, המלביש את ג' הבחינות של האור העליון, ממקום המסך ולמעלה עד השורש, שהאור החוזר הזה, נעשה לבחינת כלי קבלה, לג' הבחינות של האור העליון, במקום הבחי"ד, כנ"ל (הסת"פ אות כ"א ד"ה ועתה, עש"ה)." 29:17

מה הוא אומר לנו? שיש לנו כלי קבלה אחר. כמו שאמרתי, שלגמרי בצורה אחרת עכשיו יש יחס בין הנברא לתענוג. שלא העיקר הוא התענוג, אלא התענוג הוא כאמצעי, הוא הפך להיות מהעיקר לאמצעי כדי להתקשר על ידו לבורא. לכן אנחנו אומרים שלא הרצון לקבל הוא הפונקציה, אלא היחס לבורא, שאפשר להתייחס אליו על פני הרצון לקבל (ראו שרטוט מס' 3).

לכן מהו הכלי החדש שיש בנברא? מסך ואור חוזר. זה הכלי החדש. למה כלי חדש? הוא לא חדש, כי איפה הוא מקבל? בתוך הרצון. אלא כל הפעולה העיקרית שלו היא מתוך מסך ואור חוזר. לכן אנחנו אומרים שזה כביכול הכלי שלו, משם הוא משפיע ומשם הוא מקבל, מעל הרצון לקבל הרגיל. אנחנו חייבים להגיד איפה הוא נהנה, הוא נהנה בזה שהוא משפיע, זאת אומרת לא בתוך הרצון שלו, אלא בזה שמעל הרצון, על ידי הרצון, הוא יכול לבטא את הכוונה שלו. לכן כך אנחנו מציירים, אומרים, ובכל מיני צורות משתדלים להביע את העניין החדש הזה.

שרטוט מס' 3

תלמיד: הכלי הזה עכשיו מקבל את ג' הבחינות של האור, אז למה הוא אומר ג' בחינות של האור?

אור שעובר ומגיע לבחינה ד', מה זה האור הזה? הוא האור שמביא לנאצל את הרגשת הבורא, למה הוא רוצה את זה, עם איזו תכנית, עם איזה רצון, עם איזו מטרה הוא בא. לכן אנחנו אומרים שלבחינה ד' מגיע אור מג' הבחינות הקודמות. זאת אומרת בחינה ד' מבינה בתוך האור הזה מה זה האור.

אתה יכול סתם לקחת איזשהו כיבוד, אבל בעל הבית מכניס בכיבוד הזה כוונה משלו, שהוא רוצה שעל ידי זה תרגיש שהוא הכין את זה בשבילך, שהוא רוצה על ידי זה לעורר אותך, רוצה שאתה תתבייש, שתבין שהוא עשה לך את זה כדי שאתה תעשה לו גם משהו, הכול נמצא בפנים. הבורא הוא ערמומי, הוא מסובב אותנו על ידי התענוג הזה שהוא תענוג מורכב.

אתה מקבל תענוג ופתאום אתה מרגיש שרע לך מזה. איך אנחנו מרגישים? אחרי שקיבלתי תענוג בא לי להוציא את זה בחזרה, זה מה שקורה לי, מתוך זה שרציתי לקבל וליהנות נעשה לי ההפך. למה? כי התענוג הזה הוא מורכב, הוא כולל בתוכו הרבה הבחנות, הבורא בכוונה הכין לנו אותן. הרי אין קשר בינינו רק על ידי התענוג, אבל בתענוג בפנים יש שם את כל הדברים שאני צריך כדי להתפתח מעל התענוג, כדי להגיע להשוואה אליו.

איזו צורה אתה צריך להכין נגיד למישהו שאתה רוצה שהוא יגיב לך. תלמד מהמעשה הזה כמה אפשר לשלוט על ידי תענוג שאדם רוצה בצורה טבעית, גם עם ילדים בחינוך, גם בקשר בינינו, וגם ודאי כלפי הבורא. הרי אנחנו בונים מתוך המלכות ט' תחתונות שהן הופכות להיות כט' ראשונות, כשמלכות הופכת להיות לכתר. אנחנו צריכים ללמוד "ממעשיך הכרנוך". כמו שאתה בצורה ערמומית סיבבת לי את התענוג כך שהוא הופך אותי למשהו אחר, עכשיו אני מסובב את עצמי בחזרה.

תנסה כך לעשות עם הילדים, אומנם לאט לאט, אבל תראה עד כמה אתה יכול לשלוט עליהם ולפתח אותם. אנחנו בדרך כלל מיד אומרים, "אני אתן לך את זה, אם תעשה את זה". ילד מאין ברירה מקבל את זה, אבל ברגע שאפשר הוא זורק את כול התנאים שלך ובעצמו גונב או לוקח מה שהוא רוצה. זה לא חינוך. מה זה "חנך נער על פי דרכו"? תן לו מה שהוא רוצה, אבל בתוך החבילה הזאת שאתה נותן תסתיר את המערכת שתחנך אותו, שתיכנס לתוך הרצון לקבל שלו ותהפוך אותו למשפיע. אנחנו צריכים ללמוד מה שהוא עושה איתנו, זו חכמה גדולה מאוד, ההכנה הזאת של החבילה שאתה צריך למסור נגיד לילדים, כדי להוציא מהם ברצונם, בהכרתם, בהשתוקקותם, מה שאתה רוצה שייצא. כלומר שהוא ירצה מה שהכנת לו בפנים מעצמו, שיחשוב שזה שלו, שיהיה מנותק ממך ויבצע את זה, זה נקרא שאתה מוסר לו את החינוך. אחר כך שכשאתה לא נמצא הוא ממשיך ומתפתח, וזה בונה אותו כאישיות. אלו דברים גדולים.

זה מה שאנחנו צריכים לראות מג' הבחינות שמגיעות לבחינה ד'. בחינה ד' שמקבלת היא רוצה ליהנות, שום דבר חוץ מזה, הרצון לקבל המופרז נמצא באין סוף, אין גבול. התענוג שהגיע כולל בתוכו כל מיני הבחנות קודמות, אבל בחינה ד' לא מבחינה את ההבחנות הקודמות, אלא כשהיא מקבלת, היא מתחילה להתפתח בפנים. וכשהיא מתפתחת בפנים היא לא זורקת את מה שקיבלה, הרצון ליהנות שבה הוא כזה גדול שהיא חייבת לקבל את הכיבוד, היא לא זורקת מיד. היא חייבת לקבל אותו מאין ברירה, והיא חייבת להתפתח בפנים עד שעושה ממש צמצום, עד שהופכת להיות מ-מקבלת לזה שהיא לא רוצה לקבל בגלל שהיא לא נמצאת בקשר אלא בניתוק, זה מה שקורה לה.

לכן חוץ מההוי"ה הזאת אין שום דבר, משם אפשר ללמוד על כל ההתנהגות. עוד יזדמן לנו לדבר על זה, אנחנו לא מבינים כמה טמון בחכמת הקבלה לכל סדרי החיים שלנו.

תלמיד: כתוב בכותרת ס"ב שהאור מכה ורוצה להיכנס. לאור יש רצון?

זה מה שהוא אומר, האור מכה ורוצה להיכנס. הוא מסביר בדיוק באות ס"ב, "הטעם שהאור מכה ורוצה להכנס לבחי"ד, הוא מפני שהנאצל המשיכו כן." אל תחשוב שהאור בא, מכה ודוחף, ורוצה להתפרץ פנימה, לא, אלא כך אנחנו אומרים על האור שהוא עושה, אבל בעצם בחינה ד' מושכת אותו והיא עושה את הפעולות.

אחרי הצמצום האור לא נמשך מעצמו, הוא גמר את הבריאה. עולם אין סוף שגמר את הבריאה ונכנס לבחינה ד' ומסר לה את כל התכונות של האור, בחינה ד' עושה צמצום ומתחילה להתפתח בפנים מאותה החבילה שקיבלה מתוך האור. אחרי שבחינה ד' קיבלה בתוכה את האור מג' הבחינות הקודמת, אין אחרי זה שום דבר, הלאה זו רק התפתחות, הכול היה שם. באין סוף הזה עד גמר התיקון והלאה הכול כבר נמצא, רק בכוח, וצריך לצאת בפועל, חוץ ממרכיב אחד שהוא הבחירה החופשית של האדם שבעצמו רוצה להיות שותף בזה, אבל הכול נמצא.

לכן האור אחרי זה נמצא בצורה פסיבית, הוא כבר עשה את העבודה. עכשיו בחינה ד' מתחילה להרגיש אותו ובהתאם לזה להגיב. מאין סוף שהאור מילא אותה, כל הפעולות הן מצד הנברא, מצב בחינה ד'. זה שאנחנו אומרים שהאור נמשך, שהאור בא, שהאור לוחץ, ביטושים, כל מיני דברים, כך זה יוצא במילים שלנו, בחינה ד' כך מרגישה, אבל היא ממשיכה את זה.

תלמיד: אם רצונות דעולם הזה לא חשובים, אז איך אפשר להתחיל לעבוד עם האור, איפה הצעד הראשון שלי במודעות? אני מוכן לשלם לבורא, איפה הקופה?

אצלנו.

(סוף השיעור)