שיעור בוקר 11.06.19 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 163, "פתיחה לחכמת הקבלה",

אותיות י"ב – ט"ז

קריין: ספר "כתבי בעל הסולם", עמוד 163, "הפתיחה לחכמת הקבלה". אנחנו קוראים באות י"ב.

אות י"ב

"אמנם יש להבין, כיון שכל עיקרו של הנברא ושל כל הבריאה בכללה, הוא רק הרצון לקבל בלבד, ומה שיותר מזה אינו לגמרי בכלל בריאה, אלא נמשך יש מיש מעצמותו ית', א"כ למה אנו מבחינים את הרצון לקבל הזה לעביות ועכירות, ואנו מצווים לזכות אותו על ידי תורה ומצות, עד שזולת זה לא נגיע אל המטרה הנעלה של מחשבת הבריאה."

החומר של הבריאה, הרצון לקבל מגיע לנו מהבורא, אבל לא בצורה ישירה, לא ממנו, שמיוצר על ידו, מיוצב על ידו, מה שאין כן האור, ההשפעה הישירה מהבורא מגיעה ממנו, מעצמותו. ושניהם משתלשלים ובאים ובהתקשרות מיוחדת ביניהם והם מייצבים את הנברא. ואנחנו צריכים לשים לב לחומר, שזה הרצון שלנו וכל מה שבתוך הרצון, מרכיבי הרצון הכוונה היא, לא מילוי הרצון אלא מרכיבי הרצון, כל זה בא מהבורא בצורה בלתי ישרה והמילוי מוכן בצורה ישירה ומגיע מהבורא.

מכאן כבר יש לנו עקרון מאוד מיוחד, שכל התקדמות יכולה להיות אך ורק על ידי התגברות החומר. שכמה שאדם מתקדם, אפשר למדוד עד כמה שהוא מתרחק, לפי החומר שלו מהבורא ואז לפי העבודה שלו, עד כמה שהוא מסוגל להיות למעלה מהכבדת הלב, הכבדת החומר, לפי זה הוא מתקרב לבורא. זאת אומרת שתי ההבחנות הללו, חומר והמאור שמשפיע על החומר, שניהם באים ממקור אחד ואנחנו צריכים לסדר את היחס שלנו אליהם. אז אחד נמשך יש מיש מעצמותו, ואחד נמשך יש מאין.

אות י"ג

"והענין הוא, כי כמו שהגשמיים נפרדים זה מזה ע"י ריחוק מקום, כן נפרדים הרוחנים זה מזה ע"י שינוי הצורה שבהם. ותמצא זה גם בעוה"ז, למשל ב' בני אדם הקרובים בדעתם זה לזה, הם אוהבים זה את זה, ואין ריחוק מקום פועל עליהם שיתרחקו זה מזה. ובהפך כשהם רחוקים זה מזה בדעותיהם, הרי הם שונאים זה את זה, וקרבת המקום לא יקרב אותם במאומה. הרי ששינוי הצורה שבדעתם מרחקם זה מזה וקרבת הצורה שבדעתם מקרבם זה אל זה. ואם למשל טבעו של האחד הוא הפוך בכל בחינותיו כנגד טבעו של השני, הרי הם רחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב. ועד"ז תשכיל ברוחניות, שכל הענינים של התרחקות והתקרבות, וזווג ויחוד הנבחנים בהם, הם משקלים של שינוי צורה בלבד, שלפי מדת שינוי הצורה הם מתפרדים זמ"ז, ולפי מדת השואת הצורה הם מתדבקים זה בזה. ועם זה תבין שהגם שהרצון לקבל הוא חוק מחויב בהנברא, כי הוא כל בחינת נברא שבו, והוא הכלי הראוי לקבל המטרה שבמחשבת הבריאה. עכ"ז הוא נעשה עי"ז נפרד לגמרי מהמאציל, כי יש שינוי צורה עד למדת הפכיות בינו לבין המאציל, כי המאציל הוא כולו להשפיע ואין בו מנצוצי קבלה אפילו משהו ח"ו, והוא, כולו לקבל ואין בו מנצוצי השפעה אף משהו. הרי אין לך הפכיות הצורה רחוקה יותר מזה, ונמצא ע"כ בהכרח, כי הפכיות הצורה הזו מפרידה אותו מהמאציל."

העניין הוא מה רוצה כל אחד. אנחנו לא יודעים אפילו מה זה רצון לקבל, מכל שכן לא יודעים מה זה רצון להשפיע. ההבחנות הללו הן רחוקות מאיתנו. "רצון לקבל" זה לא סתם שרוצה משהו לקבל, חשוב לנו כאן רק להבין שעד כמה שאנחנו נתקדם, יהיה לנו רצון לקבל יותר גדול, אנחנו נהיה רחוקים ורחוקים ורחוקים מהבורא וגם רחוקים זה מזה, מחברים, כי "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו". ואז הפערים בינינו יתגברו, והמרחקים בינינו יתרחבו ואנחנו נרגיש את עצמנו מבחינה זו שהולכים ויורדים, לא מצליחים.

כי דווקא הרצון לקבל במקרה שמצליחים נעשה יותר ויותר גדול, יותר אכזרי, יותר מורכב מכל מיני הבחנות שבו וכולן ההפוכות זו מזו. עד שאם אנחנו מסתכלים על מצבנו בעיני הבריות, אז ודאי שלא יכול להיות שאנחנו יכולים להיות קרובים זה לזה.

זה כמו בחוגים אחרים ששם אנשים מתקרבים לפי זה שהם מתעסקים בחומר אחד, במילוי אחד ונעשים דומים זה לזה. מה שאין כן בקבוצה, כמה שהיא מתקדמת יותר ויותר לרוחניות, זה בינתיים נדמה לנו שאנחנו דומים וקרובים, זה לא יהיה כך.

נשתדל להתגבר על הפערים שיהיו יותר ויותר רחוקים "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו", וירגיש את עצמו הפוך מאחרים, תהיה לו ביקורת על אחרים מכאן ועד אין סוף, וודאי שעל המורה וגם על הבורא ועל הכול. זה הרצון לקבל שגדל "אני אמלוך" מתגבר יותר ויותר. ולמעלה מזה צריכים להיות בשמחה שזה מתגלה לנו מאותה הצורה, מאותו המקור.

קראנו את זה היום באות י"ב, שזה רצון לקבל שבא מהבורא בצורה בלתי ישירה והרצון להשפיע, האור, מגיע מהבורא בצורה ישירה ממנו. ושניהם, כמה שנמצאים בנברא יותר מפותח, נמצאים הפוכים זה מזה.

לכן לא להיבהל, לא להתפעל, לא לפחד, אלא לראות את הדברים האלה בעין בריאה, הייתי אומר שאנחנו צריכים לראות את עצמנו גם מהצד, שהרצון לקבל חייב להיות גדול יותר, ואז אני אראה בו כל מיני הבחנות שליליות, ולא אוכל להסכים עם שום דבר ויש כאן סכנה לברוח לכיוון האגואיסטי, כביכול לחזור לערכים של העולם הזה.

אם אני מחזיק שאין עוד מלבדו והכול בא מהבורא, והכול בא כדי להעלות אותי, לקשר אותי לקבוצה ולבורא ביתר כוח, ולכן זה כוח ההפוך מקשר, אז אני מתחיל להבין איך אני צריך להסתדר איתו. זאת אומרת, להגיד "עיניים להם ולא יראו", שזה עזר כנגדו בצורה הפוכה, כנגד החיבור שפועל, ואני דווקא בזכותו יכול לראות עד כמה שאני באפס כוחות בעצמי צריך להתקשר לבורא, לקבל ממנו כוחות ובצורה כזאת להגיע ליחס הנכון ל"עזר כנגדו" הזה, לרצון האגואיסטי שלי שגדל מיום ליום.

לכן שניהם באים מהבורא והבורא משחק איתנו כך שהוא מאוד מרחיק כל פעם את הרצון לקבל, ובא בצורה בלתי ישירה ממנו, והרצון להשפיע שבא בצורה ישירה.

שאלה: אתה יכול קצת להרחיב, כשאתה אומר, שהרצון לקבל מגיע בצורה בלתי ישירה.

כי זה "יש מאין", לכן זה בצורה בלתי ישירה. שלא היה קודם בבורא, אלא שהחליט שהוא צריך את זה כדי לברוא נברא כדי להיטיב לו.

תלמיד: כשאני מרגיש שהרצון לקבל שלי גדל, אז אני יכול להגיד שהבורא הגדיל את הרצון לקבל?

ודאי. אלא מי?

תלמיד: אז זו צורה ישירה, לא? כי הבורא הגדיל לי את הרצון לקבל.

כן, אבל הרצון לקבל עצמו לא מגיע ממנו. זה שהוא מגדיל אותו, נכון. שמגדיל אותו בצורה ישירה, לא נכון, כי על ידי האור שלו הוא עושה את זה בצורה כזאת אבל כלפיך זה בצורה לא ישירה. אתה לא יכול להגיד שאתה מזהה שהרצון לקבל שלך גדל מהבורא. ההיפך, נראה לך שאתה מתרחק ממנו.

שאלה: ולגבי שהרצון להשפיע בא בצורה ישירה?

רצון להשפיע לא בא מהבורא, אלא מגיע מהאור המחזיר למוטב לפי הנכונות שלך, רצון להשפיע לא מגיע בצורה ישירה, אלא אתה צריך לבקש, לדרוש, לעשות כל מיני פעולות.

תלמיד: וכשהוא מגיע אז אני כן יכול לקבוע שזה מגיע מהבורא בצורה ישירה?

כן. מפני שלא מגיע בצורה ישירה כביכול אלא שאתה נמצא בהשתוות הצורה עם הבורא, אז לכן ככה אתה מרגיש.

יש כאן עוד דקויות אבל נמשיך.

שאלה: הפכיות זה דווקא מצב טוב. מה עושים עם אדישות?

אדישות היא גם חלק מההפכיות. היא ניתנת לאדם כדי שהוא יברר עד כמה הוא בלי השפעה מלמעלה או השפעה מהקבוצה. כי גם דרך הקבוצה הוא מקבל השפעה מלמעלה. על הבורא אני לא יכול להשפיע בעצמי, אני יכול דרך הקבוצה להשפיע על הבורא ולקבל ממנו אז השפעה, שיש לי על זה שליטה.

ואדישות כן, היא הדבר הכי קשה, וזה רק אומר שאנחנו לא סידרנו קשר הדוק בין האדם לקבוצה ולבורא, "ישראל אורייתא קודשא בריך הוא", השרשרת הזאת לא פועלת ולכן באה אדישות. אין דבר יותר גרוע. להיות ההיפך, בניגוד, זה טוב, בכל זאת אתה נמצא באיזה בירורים, אדישות זה שאתה לא יכול לברר שום דבר, אנשים נופלים לזה ויכולים להיות כך אפילו שנים. ואחר כך זה מתעורר, מפני שאדם הוא לא לבד, הוא חלק מהמערכת השבורה, ואם הנשמות האחרות שקשורות לשורש נשמתו כבר מתחילות לקבל כל מיני שינויים, כל מיני תיקונים, אז הן בצורה כזאת גם מעוררות אותו, אמנם שעזב נניח את ההתקדמות הרוחנית, אבל אז הוא מתעורר, כי הן חייבות גם את הנוכחות שלו בהשתתפות כדי להגיע לתיקונים.

תלמיד: אני שואל מה השורש הרוחני של האדישות? או שזו קליפה.

תלוי באיזה דרגות. אדישות בדרגות התחתונות היא לא אדישות, אלא הוא נופל לעולם הזה ורואה שטוב לו כך. זו לא אדישות, זה מין אגו שבצורה כזאת נהנה, הוא דואג שיהיה לו טוב בכל רגע ורגע, הוא אדיש רק להתקדמות הרוחנית. הנקודה שבלב לא מאירה, כי הוא לא השקיע בה מספיק כדי לקשור אותה לחברים, למורה ולשיטה, אלא מתוך הגאווה שלו נניח, לא היה לו דחף, הכרחיות לקשור את עצמו, הרגיש את עצמו חזק וחכם מספיק מהם וכן הלאה. זה מה שמשפיל את האדם. ואז מגיעה אדישות.

אבל שוב אני אומר, אצלנו כשאנחנו מרגישים אדישות, זה שהוא לא בא לשיעורים וכו', אבל אדישות יכולה להיות בצורה אקטיבית מאוד בגשמיות, שהוא אדיש להתקדמות הרוחנית, אבל בגשמיות הוא מתקדם ועוד איך משקיע שם. זה אדם שנראה לו שהוא הולך להרוויח. ובאמת יש לו מכשול גדול.

שאלה: האם קבוצה יכולה למנוע את האדישות הזאת, או שהיא קורית לאדם בלי קשר לקבוצה?

קבוצה חייבת לשמור על כל אחד ואחד, שהוא יהיה בה בצורה שווה. הקבוצה חייבת לדאוג שכל אחד ואחד יהיה בהרגשתו שווה לכולם. כולם שונים, יש כאלה ששונים בהרגשה שלהם, בהתפעלות שלהם, יש כאלה ששונים בידיעות שהם לומדים, יש כאלה שונים בחכמה שלהם, יש כאלה שלפי האופי אם לא בכמות ואיכות הידע הגשמי או הרוחני. הקבוצה חייבת לתת לאדם הרגשה שהוא שווה לכולם, שאין לו שום עדיפות על פני האחרים. לעזור לו בזה. כי אחרת הגאווה שלו תגדל והאגו יגיע למצב שהוא יוציא אותו מהדרך. זה בעצם נקרא לעזור לו לצאת מבית האסורים, שהוא מרגיש את עצמו נעלה ובטוח והכול בסדר. וזה בית סוהר, בזה הוא נמצא דווקא בזרימת נהר שלוקחת אותו לאיזה מפל גדול ששם הוא יתרסק.

תלמיד: אם יש חבר שהאדישות שלו נובעת מזה שהוא לא מוצא מילוי בתוך הקבוצה, והוא הולך לחפש אותו בחוץ, האם פה הקבוצה יכולה להיכנס ולספק לו כזה מילוי?

איך היא תספק לו?

תלמיד: במשחק, הקבוצה משחקת.

היא יכולה להתפלל עבורו, זה כדאי לקבוצה, כדאי לעשות כל מיני פעולות. אבל אם הוא כבר הולך לחפש מילוי בחוץ, אני לא יודע מה לעשות. אם אתה שואל אותי, אני לא יודע, הוא כבר התחיל לזלזל בקבוצה מצד אחד, ובדרכה של המערכת עצמה, של הארגון, מצד שני. הוא מחפש תחליף בחוץ, זה יותר גרוע מאשר סתם לעזוב, זה לא שהוא מתייבש או נעשה אדיש, הוא מחפש משהו במקום זה. אני לא הייתי נוגע בו בכלל, שילך. אסור לנו להיכנס לרוחניות של אדם, הוא עכשיו לא נמצא בנפילה, באדישות, הוא נמצא בחיפוש הדרך, הוא רואה שאצלנו, איתנו, אין לו מקום, הוא לא מספק לעצמו מה שהוא רוצה. שילך.

אני לא מצטער שישנם אנשים כאלו, כי כל אחד מחפש, אתה יודע, כמו כלב ברחוב, כל אחד מחפש לפי התכונות שלו, מה שמתאים לו, לכן לעזוב אותו. יש הרבה שבאים ונופלים והולכים, שיהיו. חוץ מזה, אנחנו קבוצה מאוד ספציפית, יכול להיות שלהתקדמות הרוחנית חסרה לו תמיכה דתית, אז הוא יחפש קבוצות שלומדות קבלה ושם גם דורשים בנוסף לזה לבוש חיצון, תפילות וכל הדברים. יכול להיות שזה מה שהוא מחפש כי זה מה שחסר לו, יש לו חוסר ביטחון, הוא מבין שכך צריך להיות. הוא עדיין לא הגיע בדיוק לפירוש מה היא בדיוק חכמת הקבלה, משייך אותה לדת, וכן הלאה. יש הרבה דברים, אבל צריכים להתקדם ולסמוך על הבורא.

שאלה: מה מטרת האדישות בעבודה? מה ההבדל בין אדישות גשמית לאדישות רוחנית?

אדישות היא דבר מאוד חשוב, כי היא מראה עד כמה אני צריך להגדיל את גדלות הבורא בעיניי, קודם כל. גדלות הבורא. בתוך גדלות הבורא גדלות האמצעים, זאת אומרת מורה, קבוצה, ספרים, שיטה וכן הלאה.

אם אני מבין שהאדישות צריכה לבוא אליי כל פעם ואפילו דחייה, אני צריך דווקא על פני זה להתגבר, כי זה בא בצורה בלתי ישירה מהבורא כמו שעכשיו למדנו, רצון לקבל בא בצורה בלתי ישירה ורצון להשפיע או האור בא בצורה ישירה, אז אני צריך בהתאם לכך לעבוד. ואני מקבל את הדברים האלה כהכרחיים בדרך. מה זה, מכות כאלה נופלות על אדם, גם על הרב"ש נפלו, שמנתקים אותו מכל המציאות, גם מהרע וגם מהטוב והוא כאילו בול עץ. חובה לעבור גם כאלה מצבים.

שאלה: האם בעבודה בין החברים כדאי לעשות בירור ולדבר על אדישות בין החברים?

כדאי. אם אלה מצבים שאנחנו עוברים כדאי לדבר, לברר אותם, אבל לא להתעמק מדי, פשוט להזכיר כל פעם שאלה המצבים שאנחנו עוברים ומה אנחנו עושים, איך אנחנו בונים את המסגרת שצריכה דווקא לקדם אותנו על פני המצבים הללו, שנשלחים כדי להעלות את גדלות הבורא, גדלות הקבוצה, כל זה. אלה סימנים יפים דווקא, אדישות היא סימן יפה, זאת אומרת מראים לאדם איפה חסרה לו עבודה.

אות י"ד

"ובכדי להציל את הנבראים מגודל הפירוד הרחוק הזה, נעשה סוד הצמצום הא', שענינו הוא, שהפריד הבחי"ד הנ"ל מן כל פרצופי הקדושה," שהיא רצון לקבל כמו שהיא, על מנת לקבל, "באופן שמדת גדלות הקבלה ההיא, נשארה בבחינת חלל פנוי וריקן מכל אור. כי כל פרצופי הקדושה יצאו בבחינת מסך מתוקן בכלי מלכות שלהם, שלא יקבלו אור בבחי"ד הזו, ואז בעת שהאור העליון נמשך ונתפשט אל הנאצל, והמסך הזה דוחה אותו לאחוריו, הנה זה נבחן כמו הכאה בין אור העליון ובין המסך, המעלה אור חוזר ממטה למעלה ומלביש הע"ס דאור העליון, כי אותו חלק האור הנדחה לאחוריו נק' אור חוזר, ובהלבשתו לאור העליון נעשה אח"כ כלי קבלה על האור העליון במקום הבחי"ד, כי אח"ז התרחבה כלי המלכות באותו שיעור האו"ח, שהוא אור הנדחה שעלה והלביש לאור העליון ממטה למעלה, והתפשטה גם ממעלה למטה, שבזה נתלבשו האורות בהכלים, דהיינו בתוך אור חוזר ההוא. וה"ס ראש וגוף שבכל מדרגה, כי הזווג דהכאה מאור העליון במסך, מעלה אור חוזר ממטה למעלה, ומלביש הע"ס דאור העליון בבחינת ע"ס דראש, שפירושו שרשי כלים, כי שם עוד לא יכול להיות הלבשה ממש, ואח"ז כשהמלכות מתפשטת עם האו"ח ההוא ממעלה למטה, אז נגמר האור חוזר ונעשה לבחינת כלים על אור העליון, ואז נעשה התלבשות האורות בכלים, ונקרא גוף של מדרגה ההיא, שפירושו כלים גמורים".

זאת אומרת, אחרי שהנברא מרגיש שהוא הפוך מהבורא בריחוק גמור, הוא חייב לעשות צמצום כי הוא לא יכול לסבול את הריחוק. ואחרי הצמצום הוא מחליט מה הוא יכול לעשות כדי עוד יותר להתקרב למאציל, אז הוא בונה יחס למאציל בלהשפיע וכך בונה את עצמו כראש חדש, יחס חדש למאציל. לפי היחס הזה החדש, שממנו, ממלכות, מצמצום, שמעלה את עצמו למאציל דווקא, להפוך את הרצון לקבל שלו להשפעה, לעל מנת להשפיע, אז הוא בונה, מתכנן את היחס החדש הזה שנקרא ראש הפרצוף. ואחר כך לפי מה שהוא שוקל ומחליט בראש שיכול לעשות נחת רוח למאציל, אז מקבל בעל מנת להשפיע בגוף הפרצוף.

שאלה: הוא כותב שנעשה כלי חדש למילוי האור. איך יכול להיות שהכלי שנברא מהאור פתאום התחלף, ונהייה כלי אחר למילוי האור?

גם את זה האור עושה לנברא, משפיע לנברא כך שהוא יכול לבנות יחס לבורא בצורה הפוכה. לא לפי השפעה ישירה מהמאציל לנאצל, אלא לפי השפעה צדדית. לפי השפעה ישירה המאציל משפיע לנאצל רצון לקבל ותענוג. ובצורה בלתי ישירה הוא משפיע לנברא הרגשה של עצמו, מה זה להיות משפיע.

והנברא שמקבל יחד עם המילוי, שמלכות דאין סוף קיבלה מילוי, היא הרגישה שנותן המילוי הוא הפוך ממנה, אז בהפכיות הזאת היא הרגישה בושה, אי הזדהות בין הרצון לקבל שבה ובין הרצון להשפיע של הבורא. והפער הזה השפיע עליה עד כדי כך חזק, שהיא לא יכולה לקבל ועושה צמצום.

אחרי שהיא עושה צמצום והיא כבר התרוקנה מהמילוי, גם מהמילוי שצריך למלאות לה את כל הכלים וגם מהמילוי שנותן לה הרגשה רעה לפי התכונות, לפי פער התכונות בינה לבין המאציל, אז היא יכולה עכשיו לעשות חשבון כמה היא יכולה וממה להיות בהשתוות הצורה עם המאציל כי היא מרגישה שזה הפתרון. ואז היא שוקלת, נגיד שהיא מקבלת כמו קו דק מאוד, אנחנו אומרים 20%, יכולה לקבל מהשפעת המאציל אליה וזה כדי להשפיע לו.

זאת אומרת, היא מוכנה לצמצם את עצמה לגמרי ומעבר לצמצום ליהנות כדי להשפיע לו. לא בכלים שלה הטבעיים ליהנות ברצון לקבל, אלא ברצון להשפיע לו ליהנות. יש כאן ממש מהפכה פנימית בתוך הנברא. הוא בונה בתוכו כלים שבהם הוא מוכן לקבל על מנת לקבל, לעשות צמצום, לעשות קבלה על מנת להשפיע. וכל זה הוא בונה בתוכו את המודל הזה, תבנית, היחס שלו החדש למאציל. ולפי התבנית הזאת הוא כבר מחלק את עצמו לכל מיני חלקים.

אז יש לו ראש איפה שהוא מחליט, ותוך איפה שהוא מקבל בעל מנת להשפיע, וסוף איפה שלא מסוגל לקבל בעל מנת להשפיע. ועוד עודף האור נשאר לו מבחוץ את מה שלא קיבל על מנת להשפיע, הכול בעצם שייך עכשיו להחלטה ולפעולה שלו.

זאת אומרת, הנברא בפנים עכשיו מסדר את עצמו בתבנית מיוחדת מאוד שממנה הוא יכול כך לתאר לעצמו מה הוא יכול לתת, אבל הכול נגמר בנברא, הוא לא שולח לבורא שום דבר. אין בבורא כלים שאתה יכול למלאות אותו, אלא איך שאתה ממלא את עצמך ברצון לקבל שהוא ברא, זה נקרא שאתה מהנה לו, שאתה ממלא אותו.

תלמיד: האם הרצון לקבל מתמלא, חלקית אפילו, במידת הכוונה או לא מתמלא?

מתמלא במידת הכוונה על מנת להשפיע, כי הכוונה הופכת לגמרי את צורת הקבלה. עכשיו הקבלה שלו היא לגמרי לא קבלה, זה השפעה.

תלמיד: למה הוא כותב שנעשה כלי חדש? כאילו הכלי נשאר אותו כלי, רק אופן המילוי השתנה.

תלוי מה אתה מתכוון לכלי. אנחנו מדברים על כלי שזה איכות הנברא, איך הנברא מחליט שרוצה להתייחס לבורא. זה הכלי שלו. אם אני בקבלה שלי מהנה לבעל הבית, נקרא שאני נמצא בכלי דהשפעה. וזה לא מוריד ממני שאני מקבל מבעל הבית אלא ההיפך, הקבלה שלי שאני מקבל בעל מנת להשפיע, היא יותר חזקה מאם הייתי כמו הבורא משפיע. כי אני עובד נגד הרצון לקבל שלי, אני בזה ממש עושה כאילו עבודה כפולה. מהרצון לקבל בונה כלים דהשפעה ועובד עם הכלים דהשפעה בהפוך ממה שהם בטבעם.

תלמיד: יצאנו מהחג עם הזמנה שנתת לנו לדרוש את תכונת האהבה, לחיות ברמה מעל הרצון לקבל ואז נכנסנו ל"פתיחה". דווקא באות הזאת מרגיש איך בעל הסולם כאילו מרים קצת את השמיכה, מראה לנו את אותה תכונת אהבה של הבורא, איך הוא מקרב את הנברא. האם אתה יכול לתת לנו קצת הכוונה לגבי הכוונה עכשיו בקריאה של ה"פתיחה", כמו שאתה מכוון אותנו בזוהר? שבאמת נוכל לראות קצת מתחת לשמיכה מה שבעל הסולם רוצה לקרב אותנו. מאוד מורגש איך הוא ממש מזמין אותנו לראות את האהבה של הבורא וכאילו מפספסים את זה קצת.

קודם כל, אנחנו לא מפספסים שום דבר. אנחנו נמצאים בשליטה והכוונה, בטיפול נמרץ מלמעלה, ואם נראה לנו שאנחנו פתאום סוטים מהדרך ובורחים ויש איזה בלבולים ומשהו לא יוצא ולא מוצלח, זה הכול כדי שאנחנו נברר יותר ויותר לעומק מה קורה, וגם בזה נראה שזה הכוונה מלמעלה, מאין עוד מלבדו, ואין מה לתקן אלא רק את היחס שלנו לזה.

לכן נתקדם. אני חושב שעוד אין צורך כבר עכשיו להתחיל לגלות את הדברים, כי צריכים להיות לזה יותר מוכנים. זה יבוא. צריכים לתת יגיעה. חג זה חג ולא כל יום חג, ואנחנו צריכים לעבוד. ולא לשים לב להרגשה שלנו, אלא דווקא במקום שאנחנו לא מרגישים איזו התעלות, התרוממות שזה מגיע, שם צריכים לתת יגיעה כדי שהיחס ללימוד, לחיים, לקבוצה יהיה לפחות כמו שהיה קודם.

כשהבורא רוצה לקדם את הקבוצה, הוא מעלה בה רצון לקבל. זה הפרס שאנחנו מקבלים ממנו. ואנחנו מרגישים בזה ודאי הכבדת הלב, חוסר רצון, אבל זה כדי להתקדם. זו עבודה.

שאלה: אחרי הצמצום נבנה מסך ויש בו כוונה על מנת להשפיע.

כן.

תלמיד: במה שונה הכוונה בעל מנת להשפיע זו, אם בכלל, מהמצב שבו המלכות קיימת לפני הצמצום בבחינה ג', שהיא גם סוג של מקבלת בעל מנת להשפיע, האם זו התחושה שאליו היא שואפת, לשם היא רוצה לחזור במסך או שזה משהו אחר?

כן, יש משהו במה שאתה שואל, כי בחינה ג' היא איזו דוגמה למלכות כשתהיה מתוקנת, כי בעתיד מלכות תירצה לעלות לזעיר אנפין, אבל עכשיו בינתיים אין לה, אלא יש לפני מלכות כל מיני בחינות שהיא יכולה לקחת מהן דוגמה, אבל כדי לקיים אותן היא צריכה את הרצון לקבל שלה. בכל הבחינות הקודמות אין עדיין רצון לקבל, הרצון לקבל הוא רק במלכות.

לכן להסתכל על איך, באיזה מצב נמצא זעיר אנפין, בחינה ג' או בינה, בחינה ב' אפשר, אבל מה יש לי מזה? אם אני לא מלאך ואם אני לא נמצא בכוחות שקיבלתי מלמעלה, זעיר אנפין, אני נמצא בשליטה השלמה של הרצון לקבל שבזה אין לי מקום פנוי, לא בלב ולא בראש, אני נמצא במצב של רק לקבל, מה אפשר לעשות. אז מה שאני כאן עושה, אני לא הולך לראות את הבחינות שלְפניי, אני מתעמק באור שנמצא בי, אני רוצה להתקשר עם המאציל שנמצא בי, שיצר אותי ואותו אני שואל למה עשה לי את זה, בשביל מה, לאיזו מטרה? וזה מביא אותי לפתרון.

לבחינות הגבוהות יותר אני יכול לפנות, אני יכול להרגיש אותן, הן גם נמצאות בי, כי כל בחינה הבאה כוללת בתוכה את כל הבחינות הקודמות, זה נקרא שאני פונה לבחינות הקודמות, אבל אני לא יכול לקבל מהן דוגמאות, אלא בסופו של דבר הפתרון הוא בלחטט בלברר במה שנמצא בי, בבחינה ד' שבד', מה המאציל רוצה ממני, שם אני נמצא.

תלמיד: אבל בצמצום תתבצע פעולה שנראית כך לפחות כביכול, כדחיית המאציל.

בצמצום נעשתה דחייה לא מהמאציל עצמו אלא מפעולת המאציל, מזה שהוא רוצה למלא אותי בצורה ישירה. אבל אני לא מתרחק ממנו, המאציל הוא מאציל. אני, כל כולי, גם בצמצום יש בי דביקות, מה שאני עושה אני עושה בצורה ישירה, בהשגה, ובהבנה ברורה שכל זה מגיע אלי מהמאציל וכל החלטה שלי היא בסופו של דבר באה מהמאציל, אני בזה לא מתנתק ממנו, אני רק מתנתק מלקבל ממנו. האהבה שלי נשארת איתו, היחס שלי, החיבור שלי נשאר עימו, אני נמצא מול בעל הבית ואנחנו קשורים יחד, יש לנו רק לסדר את הדברים האלה בפועל, ואני עכשיו לומד איך לעשות זאת.

צריכים להבין שהצמצום לא מחלק וחותך את הבריאה לשניים, ואני זורק הכול לבעל הבית ואומר "לך ממני, לא רוצה", לא. בצורה כזאת שהוא מביא לי בכל האהבה, אני מרגיש את האהבה הזאת, אני מרגיש את היחס שלו כמו שהוא נותן דוגמה אז כן, אבל דווקא בגלל זה אני מרגיש חוסר נעימות ואני חייב לפעול כנגד זה.

תלמיד: ואז מתבצעת פעולת הצמצום?

רק על דבר אחד, שאני לא יכול לקבל, מפני שהיחסים בינינו בהשתוות הצורה לפי ההתפתחות שלי כרגע נעשים יותר יקרים, ואני עושה את זה בהכרח. אני לא בוחר בצמצום, אין כאן בחירה, אני עושה את זה בהכרח כי אני חייב להפסיק לקבל.

תלמיד: מתוך דבקות.

מתוך דבקות בבעל הבית. כי אני רוצה שהקשר בינינו יישאר. במצב שאני מקבל עכשיו ממנו, הקשר ייפסק וכדי שהקשר לא ייפסק אני עושה צמצום. מצד אחד כביכול אני מפסיק, כל קשר פיזי עימו, בין הרצון לקבל שלי לרצון להשפיע שלו, ומצד שני אני פותח כאן דרך נוספת בינינו, קשר אלטרנטיבי, "אני רוצה להיות קשור איתך רק לא בזה". במה? "בכוונה. בוא נפתח עוד פס קשר בינינו, "כוונה"".

תלמיד: ואיך מהנקודה הזאת יש את הכוח, התעוזה לנסות ולקבל שוב?

זה כבר אחר כך, זה כבר לא שייך לקבלה, אני לא הולך לקבל, אני הולך לממש כוונה, אני בכלל לא חושב על כלים דקבלה, הם נעשים משניים. לקבל קצת, להשפיע קצת אין לי בזה שום בעיה, גם לבעל הבית אין שום בעיה. אנחנו כבר יושבים ליד השולחן ודנים איך לפתח אהבה בינינו ולא כמה אני אוכל וכמה הוא ייתן לי מאכל, עלינו לקומה השנייה בהשפעה הדדית, באהבה הדדית, זה מה שאני בונה.

לכן אין כאן לא בושה ולא כלום, רק בתנאי הזה אני מבקש ממנו לעלות, וודאי שהוא מסכים ואנחנו עושים. תארו לעצמכם איזו צורת יחסים יש כבר, אחרי צמצום, מסך ואור חוזר שאני מעלה את זה לבעל הבית כבקשה, כהעלאת מ"ן. "בוא נתחיל כך להסתדר" ופתאום הכול מתרחב, פתאום הרצון לקבל שבא, "תעלה לי כמה שאתה יכול", והוא יודע איך, "רצון להשפיע תן לי כמה שאתה יכול, אני מסוגל להפוך את זה בעצמי שייצא ממני בחזרה בהכאה וזיווג וכן הלאה", פתחנו ממש צינור חדש ביחס בינינו.

שאלה: בהתחלה נכתב שאם לבורא אין, ול כוונה הקטנה ביותר לקבל, אם כך למה הוא רוצה שנעשה לו נחת רוח, שנהנה לו?

הבורא לא רוצה שום דבר מאיתנו, כי אנחנו עדיין לא קיימים, אין ממי לדרוש בתחילת הבריאה, הוא ברא את הרצון לקבל ומטפל בו בלי לשאול מה אתה רוצה, מה אתה לא רוצה? הבורא יודע את התגובות שלו מראש, הוא מפתח אותו, זה כמו עובר שמתפתח בבטן אימו.

שאלה: על המעבר מבחינה ב' לבחינה ג' יש לנו בדרך כלל שני הסברים. אחד שהנברא מחליט לקבל את אור החיים כי הוא לא יכול להתקיים בלעדיו, וההסבר השני שזה קרוב מאוד למסך, כלומר הנברא מקבל אור חכמה כי רק באמצעות הקבלה הוא יכול להשפיע. האם ההסבר השני בכלל קיים, הוא נשמע קצת קרוב?

לא, ההסבר השני עוד לא קיים ויהיה רק בעתיד, כי צמצום, מסך, אור חוזר, כל הפרצופים בעולמות אז יהיו קיימים.

שאלה: יש לי שתי שאלות. הראשונה, איך להתמודד עם הפחד לאבד את החיבור, את הקשר עם הבורא?

הקשר נמצא בקבוצה ורק עם הקבוצה לעבוד.

שאלה: אם אתה יכול להסביר יותר על "יש מיש" ו"יש מאין" לגבי המצאות הרצון, התפתחות הרצון. ויש לי גם שאלה שלישית.

אני לא רוצה לשמוע שתי שאלות. איך אתם לא מבינים? ככה לא לומדים. יש לנו קהל, אני לא יודע כמה, אלפים, שעכשיו צריכים לדעת מה אתה כותב לפניך? שלוש שאלות אתה רוצה עכשיו לשאול וכולם ישמעו וכולם אחר כך יבינו את התשובה? אף פעם אני לא רוצה לשמוע שתי שאלות סמוכות. שאלה אחת, כן או לא. אולי אני אגיד לך שאת השאלה השנייה אני כבר לא רוצה לשמוע. תשאל שוב את השאלה החשובה לך מהכול.

אני מבקש מהמתרגם שלנו להסביר לדוברי הספרדית שיש להם בעיה שהשפה שלהם היא [עם הרבה מלל], וכשצריך לדבר איתם אתה צריך להגיד אלף מילים. שיכתוב לפניו את השאלה וכשתהיה גמורה לפניו בצורה נכונה שישים סימן שאלה ואני אשאל, אחרת אי אפשר. זה לא שאנחנו מדברים ברחוב אחד עם השני, אנחנו כבר מכירים זה את זה וצריכים לסדר את הדברים נכון.

שאלה: האם אנחנו מרחיבים את תפיסת המציאות דרך הצמצום? כלומר ככל שאנחנו מצמצמים את הרצון לקבל, האם בזה אנחנו רוכשים חוש חדש?

אנחנו מצמצמים את עצמנו מלקבל בצורה ישירה מהבורא, ועל ידי זה אנחנו מרוויחים בזה שאנחנו מפתחים את הכלי שלנו לעל מנת להשפיע. כשאנחנו מתחילים להתעסק בעל מנת להשפיע עם הרצון לקבל, עם הצמצום, עם המסך, עם האור החוזר שהוא בעל מנת להשפיע ולקבל בו באור החוזר את הבורא, את ההשפעה ממנו, אנחנו ודאי שנעשים הייתי אומר, עוד יותר חכמים מהבורא אם אפשר כך להגיד.

זאת אומרת, אנחנו כוללים בתוכנו רצון לקבל, צמצום, מסך, אור חוזר, שפע שבא מהבורא, שבא לפי חוק ההתלבשות בין הכלי לאור, ובודאי שבזה אנחנו מגיעים למצב שכל הבריאה ברורה לנו, היא קיימת בנו. איפה יש לנו את העולם העליון, את העולם הרוחני? זה באותו כלי. הכלי שמתרחב בכוונה על מנת להשפיע, בתוכו כל העולמות, בתוכו כל הנשמות. אין מחוצה לזה. הכול בתוך הרצון לקבל בלבד.

קריין: אנחנו בעמ' 164, בטור ב', אות ט"ו.

אות ט"ו

"הרי שנעשו בחינת כלים חדשים בפרצופין דקדושה במקום בחי"ד אחר הצמצום א', שהם נעשו מאור חוזר של זווג דהכאה בהמסך. ויש אמנם להבין את אור חוזר הזה, איך הוא נעשה לבחינת כלי קבלה, אחר שהוא מתחילתו רק אור נדחה מקבלה ונמצא שמשמש תפקיד הפוך מענינו עצמו, ואסביר לך במשל מהויות דהאי עלמא, כי מטבע האדם לחבב ולהוקיר מדת ההשפעה, ומאוס ושפל בעיניו מדת הקבלה מחברו,"

זה מה שקורה במין האדם, נמצא במין האדם ולא נמצא בדרגת בהמה. במי שיש את זה, אפשר לקרוא לו "אדם", "תחילת האדם", ובמי שאין, הוא עדיין נמצא בהתפתחות של בהמה.

"ולפיכך הבא לבית חברו והוא מבקשו שיאכל אצלו, הרי אפילו בעת שהוא רעב ביותר יסרב לאכול, כי נבזה ושפל בעיניו להיות מקבל מתנה מחברו,"

ואם יזדמן לו לגנוב, יגנוב או לא? אני שואל בצורה טבעית. יש לנו, לכל אחד גם נטייה לזה. האם אני אוכל לגנוב ולקבל ישירות מבעל הבית לא אוכל? לגנוב אפשר, אין בעיה. כי אין בושה, היא לא מגולָה. לכן אני יכול לגנוב ממנו משהו, אבל כשהוא מגיע ונותן לי, אני אומר, "לא רוצה". כי כאן הוא מכניס לי בושה, פוגע בי.

שאלה: לא הבנתי את ההבחנה הזאת שבגניבה אין בושה, כי כל העניין של גניבה הוא בסתר, בגלל שאני מתבייש אני הולך לגנוב, אני לא עושה את זה בגלוי.

לכן אין לך בושה.

תלמיד: בגלל שיש בושה אני גונב.

לא הבנתי. אני מגיע אליך הביתה, אתה אומר "עכשיו אנחנו נאכל ונשתה". אני אפילו רואה מראש שאתה הולך להשפיע לי. אבל יש משהו בצד, איזה דבר שמוצא חן בעיני ואני לוקח אותו ושם בכיס. יש לי על זה בושה?

תלמיד: כן. כי אם אין לי בושה הייתי עושה את זה בצורה גלויה. הייתי חומס. הייתי גוזל.

לא. זה לאו דווקא כך. חוץ מהבושה צריכה להיות כאן הצדקה אחרת. לא, זה לא נכון. אלא אני בזה לא מרגיש שקבלה כזאת שאני לקחתי את זה ממך בהסתר, אני לא מרגיש שזה פגע ברצון לקבל שלי. ככה זה. אני עושה לזה הצדקה, ודאי, אבל זה לא נורא. מה שאין כן, אם היית באותו חדר, ואני הייתי לוקח את החפץ הזה, הייתי יכול לשים את זה בכיס?

תלמיד: כן. עם טריקים אבל לא בצורה גלויה.

זאת אומרת, לא יכול. בקיצור, אני לא יכול. אז כך אני יכול לעשות. מה ההבדל בין זה לבין זה שאנחנו יושבים ליד השולחן, ואתה כל הזמן רוצה לתת לי?

שעל החפץ הזה אני לא צריך לשלם, אני לא צריך להחזיר לך. אין לנו קשר בזה שאתה נותן ואני מקבל, לכן אני גונב. מה שאין כן, אם אתה נותן לי ואני מקבל, אז יש לנו קשר בין הנותן למקבל ואני לא מסוגל להחזיק את זה. למה? כי אתה פוגע בי, אתה מוריד אותי. אתה יותר גבוה, אני יותר נמוך, אתה ממש מבטל את האגו שלי. מבטל. אני המקבל, אני תחתיך. לכן ישנה הרגשה שנקראת "בושה".

אז על אותו המכשיר שגנבתי אני לא צריך שום דבר. גנבתי. יש לי חשבון אחר שאני מתבייש אולי, לא יודע מה. אבל על אותו דבר שקבלתי ממך בגלוי ואתה מוריד אותי, אני חייב או לשלם, זאת אומרת, להחזיר לך, או באותה ארוחה, או בכסף, או ביחסים בינינו. לבטל את היחסים בינינו שאתה גבוה ואני נמוך.

נניח שאנחנו חברים, אז אין בינינו חשבון כזה. אבל נניח שקבלתי ממך ארוחה, איך אני יכול להישאר בלי בושה? בלי חשבון? או שאנחנו לגמרי חברים ואין חשבון, אנחנו כבר מתוקנים, או שאני גונב, אחרת אני חייב. הדוגמה הזאת היא מאוד עמוקה, כל הבריאה בזה.

הבורא שנותן, למה הוא נסתר? ואז, אם אני לוקח ממנו זה נקרא "גניבה"? אני לא רואה את בעל הבית, מה פתאום אני גונב? זה נמצא בעולם הזה, אני לוקח. אף אחד לא מרגיש שום בושה. אם היה מגולה, אף אחד לא היה יכול לקבל.

תלמיד: אז הגניבה היא בעצם תיקון או כיסוי לבושה?

כן.

תלמיד: יש בזה הבחן אחד שקבלתי עכשיו מהדוגמה על הגניבה, שהוא פוסל את הקשר.

כן.

תלמיד: אבל חוץ מפסילת הקשר, מה הבעיה עם זה?

זו יכולה להיות אחר כך הבעיה שלי עם המצפון, כמו שאנחנו אומרים בעולם הזה. אבל אני מנתק את הקשר בין הנותן למקבל. כאילו שזה לא שייך לאף אחד. זה מה שעושים כל בני האדם בעולם הזה. "אין קשר, איזה בורא? מה אתה רוצה ממנו? תיהנה מהחיים, גמרנו." זו ההצלה.

שאלה: מהדוגמה הזאת הבנתי שכאשר אדם מרגיש שאין לו השתוות הצורה, בגלל זה הוא מתבייש?

כן, בסופו של דבר זה מחוסר השתוות הצורה.

תלמיד: למה אדם לא מרגיש שאם הכול מגיע ממנו, אז הוא יכול להגיד "לא אכפת לי", "אין לי שום בעיה"?

כי זה פוגע באגו שלי.

תלמיד: אבל הוא עושה את האגו.

הבורא עשה את האגו והבורא נותן לי, ואני מקבל. אם אני נכנע כלפי הבורא אין לי שום בעיה. אפילו את ההכנעה הזאת שלי, אני יכול להתחיל להרים למעלה ולתת לעצמי מדליה.

תלמיד: תחזור בבקשה שוב, לא הבנתי.

אם האגו מרשה לי אז אני הולך עם זה. אני מקבל את הכול ממנו, וכמה שאני מקבל יותר אני יכול להגיד, "כולם יכולים לקבל מהבורא. הוא רוצה להיטיב. אין שום בעיה. בואו אנחנו נקבל ממנו יותר ויותר". יכולים? יכולים. רק מה הבעיה? הבורא לא נותן. הוא לא מתגלה ועושה לנו צרות, כי הוא רוצה בקשר אחר, שנקבל בהשתוות הצורה. שעל ידי "קח ותן", על ידי קבלה ממנו אנחנו נעלה לדרגה שלו. זו לא בעיה כמה שאנחנו מקבלים. אלא הבעיה היא, האם אנחנו יכולים לעלות מדרגת הנברא בעולם הזה לדרגת הבורא בעולם הרוחני? זה מה שחשוב לנו.

תלמיד: מההבדל הזה האדם מרגיש כאן קנאה, שנאה, משהו?

כן. יש כאן כל מיני רגשות.

שאלה: בהמשך לזה, איך זה מסתדר עם זה שחבר יכול לתת לחבר מתנות ועל ידי המתנות הוא פוגע לו בלב ומרכך אותו לאט לאט?

אם אנחנו חברים.

תלמיד: כן, אבל יש גם בושה.

תלוי באיזה מצב אנחנו נמצאים, באיזה יחסים אנחנו נמצאים. אני נמצא בקבוצה, ואנחנו למדנו כל מיני דברים, ואני נמצא עכשיו במצב שפל, ממש נופל ואין מה לעשות, וחברים מגיעים אלי, ורוצים לעזור לי כך או כך, וכאן זו השאלה, באיזה מצב אני נמצא ?אם היה לי קשר טוב איתם, ועכשיו הקשר הזה עובד, יכול להיות שלא יעבוד, אבל הוא עובד, אז אני בשמחה מקבל את זה. למה בשמחה? כי אני נותן להם הזדמנות להשפיע לי, ועל ידי זה הם עולים, ומעלים את הקבוצה.

אני כאן בעצם מרגיש את עצמי דווקא ההיפך, שאני גרמתי לקבוצה לעלות. אז אין כאן ממני שום פגם גם בגאווה שלי. כי הבורא עשה את זה, ועושה דווקא דרכי, אז עשה ממני גיבור בזה שהשפיל אותי והקבוצה על ידי יכולה לעלות.

אתה יכול כך להסביר את זה, ואפשר להסביר את זה בצורה הפוכה לגמרי. הכול תלוי, בקיצור, ביחסים בין האדם לקבוצה, יש כאן הרבה צורות. כל חכמת הקבלה היא בזה, בבורא, אדם וקבוצה.

עם בעל בית הכול ברור?

שאלה: האם הצמצום הוא לא דרך לרמות את בעל הבית?

אני לא יודע על מה הוא מדבר. אין לי שום אפשרות לרמות את הבורא. לא כדאי לי לדבר בצורה כזאת שכאילו הבורא לא יודע, הוא נסתר, אני אעשה עכשיו ככה, או אעשה עכשיו אחרת. ילד קטן יכול כך לדבר. אני מדבר בצורה ישירה שאני נמצא נגדו, מולו, בהסכמה או אי הסכמה, עם הקבוצה או בלי קבוצה. אבל תמיד אני נמצא ממש, הייתי אומר, בתוכו, בתוך הבורא. אפשר להגיד מול, איך שנוח לך, אבל לא שאני הולך לרמות, לעשות משהו, זה לא הכיוון הנכון. מה יש כאן? זה לגמרי נגד "אין עוד מלבדו".

אנחנו לא סיימנו את הדוגמה, אז קדימה.

קריין: אנחנו בעמ' 164, טור ב' למטה, שורה "ולהוקיר".

"מטבע האדם לחבב ולהוקיר מדת ההשפעה, ומאוס ושפל בעיניו מדת הקבלה מחברו, ולפיכך הבא לבית חברו והוא מבקשו שיאכל אצלו, הרי אפילו בעת שהוא רעב ביותר יסרב לאכול, כי נבזה ושפל בעיניו להיות מקבל מתנה מחברו,"

אם חברו מבקש יותר ויותר, האם בא לי לדחות את זה יותר ויותר או שאני מסכים כל פעם יותר ויותר? מה קורה כאן?

תלמיד: יש משהו חדש שמתפתח.

מה?

תלמיד: הסירוב נשאר סירוב.

האם הסירוב שלי גדל או קטן בהתאם להפצרה של החבר, של בעל הבית?

תלמיד: גדל.

גדל?

תלמיד: כן.

ככל שבעל הבית מפציר יותר ויותר, אני יותר ויותר אומר "לא, לא".

תלמיד: אני חייב לשמור על מה שאמרתי לפני רגע. אחרת, אם פתאום תאמר לי "תאכל" אז אני אוכל?

אבל אם החבר מאוד מבקש וממש פותח לך את הלב, ואתה מרגיש שזה בא ממש מהלב, זה בא מתוך אהבה, שאתה עושה לו טובה, והוא עובד עד הסוף, כך שאתה חייב עכשיו לאכול, אחרת אין פגיעה יותר גדולה מזו. "תעשה לי טובה" הוא אומר לך, זאת אומרת תעשה "לי" טובה, הוא מבקש ממך שאתה תעשה לו משהו, לא שהוא עושה לך בזה משהו.

פשוט מהאהבה שלו אליך הוא לא דורש שום דבר, רק שתקבל ממנו, והקבלה שלך היא כהשפעה אליו.

תלמיד: בהתחלה אני מסרב כי אני נפגע, אבל באמת כשהוא מפציר, אני מתחיל לעשות חשבון מולו.

הוא אומר לך, "אין לך לב, תראה מה שאתה עושה לי, אני הכנתי הכול בשבילך, איפה הלב שלך, אנחנו חברים, אני אוהב אותך, אני חיכיתי להזדמנות הזאת שנים עד שתבוא אלי ותוכל לעשות לי טובה. תוכל לעשות לי טובה, לא לקבל ממני, לעשות טובה, אתה תיתן לי תענוג בזה שתטעם משהו שהכנתי לך". אתה מכיר את המילים האלו? בקושי.

תלמיד: איפשהו זה שובר.

זה שובר. אתה מרגיש שאתה לא יכול לסרב. אם אתה בן אדם, אז איפה כאן הבושה? אין כבר בושה, הוא ביטל לך את הבושה, בושה שייכת למי שמקבל. אבל אם אתה נותן ומשפיע, והוא עושה ממך משפיע על ידי השכנוע שלו, האם אתה מתבייש בזה שאתה לא יכול לתת? הרי הוא עשה ממך הפוך מזה. אז מה קורה הלאה, אתה מקבל את האוכל?

תלמיד: כן.

כן, יופי. מסכימים שהוא מקבל?

תלמידים: כן.

כן. כי בושה אין. ההיפך, אתה מרגיש שאתה עושה לו טובה, ואז אתה מתחיל לאכול, ואז אתה רואה כמה הוא נהנה. ככל שאתה אוכל, הוא יותר משמין, ממש ככה פורח. אז אתה אוכל יותר ויותר, "איזה יופי הדגים האלה, והמלפפון והבשר וזה וזה", אתה עושה הכול כדי באמת למלאות אותו בתענוגים. בזה שאתה מרגיש את התענוגים אתה חייב לעשות את זה כך.

מה קורה עם הבושה? היא הופכת להיות כבוד. ומה הלאה? מתי זה נגמר, לפי הבטן שלך? איך אתה שוקל עכשיו כמה אתה יכול ליהנות? עד כמה שאתה מעריך שבעל הבית עשה את זה בשבילך ועד כמה שאתה יכול עכשיו לעבוד, לעשות את הדברים האלה, את הקבלה שלך, לטובת בעל הבית.

זאת אומרת, אתם ממש מתעלים מעל המאכלים וכל מיני חשבונות ארציים לחשבונות של תענוגים זה לזה, והתענוגים האלה מתלבשים זה בזה. כמה שבעל הבית רוצה לתת לך תענוג, כמה שאתה יכול לתת לו תענוג, ואתם רוצים שזה יהיה בהשתוות בינכם.

נגמרה הסעודה נגיד. זו בעיה איך שהיא נגמרה, אבל נגיד נגמרה הסעודה. מה מרגיש כל אחד ואחד?

תלמיד: תענוג.

תענוג ממה?

תלמיד: מזה שאני השפעתי לבעל הבית.

שאתה משפיע לבעל הבית. בעל הבית מרגיש שהוא משפיע לך?

תלמיד: כן.

איזה תענוג משותף אתם יכולים לראות מזה?

תלמיד: שיש אהבה.

אהבה. זאת אומרת, על ידי היחסים האלו אתם הפכתם את הבשר, דגים, כל מיני מאכלים לאהבה. אז עליתם לדרגה אחרת לגמרי, מהדרגה הגשמית הבהמית לדרגה הרוחנית.

עכשיו השאלה, למה אי אפשר לעשות כך? למה אנחנו בעולם הזה בכל מצב ומצב לא יכולים לקבוע כאלו יחסים, שהם גם ימלאו כל אחד ואחד ויעלו כל אחד לדרגה הרוחנית? אין תשובה.

שאלה: אם זה קורה בעולם הזה אני לא מרגיש בסופו של דבר מנוצל, שהוא ניצל אותי, עשה לי איזה טריק? הוא כאילו גרם לי להרגיש שאני עושה לו טובה, אבל אני לא מרגיש השפלה בסופו של דבר?

כן. למה?

תלמיד: כי אני עדיין נשארתי ברצון לקבל שלי, וגם הוא. כלומר, ככה אני רואה אותו.

למה זה לא קורה עם אימא?

תלמיד: כי אני מרגיש שהיא חייבת לי.

לא רע, היחס שלך הוא כזה, היא הולידה אותי, היא חייבת לי.

תלמיד: הקשר שיש בינינו הוא כאילו מבטל את הבושה שיש לי, עד לרגע מסוים. כשאני אתבגר אולי זה ישתנה.

כשתתבגר כן, כנראה שזה ישתנה. תתחיל לעשות חשבון עם האהבה של אימא.

שאלה: בגלל שהבורא נסתר אז אני לא מרגיש את ההפצרה שלו, אז את ההפצרה אנחנו הופכים ליגיעה מצדינו, ואז הבושה הופכת לכבוד?

יגיעה בינינו כדי להשפיע לו בחזרה?

תלמיד: כן.

כן, אז מה? ואז את היגיעה הזאת אנחנו משייכים לו, שולחים אליו כביכול. זה שאנחנו השקענו עכשיו, אנחנו השקענו בהכנת הכלים כדי לקבל ממך את הסעודה, את האור, ואז על ידי זה אנחנו נפטרים מהבושה, [היא הופכת] לכבוד.

תלמיד: בדיוק, הבושה הופכת לכבוד. הכבוד שהשפענו לו, התייגענו, עמלנו על זה, אז הרווחנו את זה, עבדנו בשביל השכר הזה.

זה מה שבסופו של דבר אומר האורח עם בעל הבית, שאת כול מה שיש שאתה נתת לי, אני לא יכול להחזיר לך כי תמיד אני אשאר מקבל. אבל שוב, אם ישנם יחסים של אהבה, שהם רוצים לעלות ליחסים של אהבה, אז אין כאן גם כן בושה.

"אכן בעת שחברו מרבה להפציר בו בשיעור מספיק, דהיינו עד שיהיה גלוי לו לעינים, שיעשה לחברו טובה גדולה עם אכילתו זו, הנה אז מתרצה ואוכל אצלו, כי כבר אינו מרגיש את עצמו למקבל מתנה, ואת חברו להמשפיע, אלא להיפך, כי הוא המשפיע ועושה טובה לחברו ע"י קבלתו ממנו את הטובה הזאת. והנך מוצא, שהגם שהרעב והתאבון הוא כלי קבלה המיוחד לאכילה, והאדם ההוא היה לו רעבון ותאבון במדה מספקת לקבל סעודת חברו, עכ"ז לא היה יכול לטעום אצלו אף משהו מחמת הבושה, אלא כשחברו מתחיל להפציר בו, והוא הולך ודוחה אותו, הרי אז התחיל להתרקם בו כלי קבלה חדשים על האכילה, כי כחות ההפצרה של חברו וכחות הדחיה שלו בעת שהולכים ומתרבים, סופם להצטרף לשיעור מספיק המהפכים לו מדת הקבלה למדת השפעה, עד שיוכל לצייר בעיניו שיעשה טובה ונחת רוח גדולה לחברו עם אכילתו, אשר אז נולדו לו כלי קבלה על סעודת חבירו. ונבחן עתה, שכח הדחיה שלו נעשה לעיקר כלי קבלה על הסעודה, ולא הרעב והתאבון, אע"פ שהם באמת כלי קבלה הרגילים."

שאלה: שאלת קודם למה בעולם שלנו זה לא קורה, אבל זה כל מה שקורה בעולם שלנו?

מה?

תלמיד: התהליך הזה שעכשיו תיארנו פה, אני חייב לכסות איכשהו על כל קבלה שאני מקבל.

אז אתה מכסה את זה בכל מיני דברים אגואיסטים. בעולם שלנו ודאי שאתה חייב לכסות מה שלא יהיה. יש רצון לקבל, יש פער בין מקבל לנותן, אתה חייב את הפער הזה למחוק. איך אתה עושה את זה? או שאתה בא עם נשק ואומר "תביא לי", ואז אין הבדל בין מקבל לנותן אלא ההיפך. או שאתה משלם, או שאתה מגיע על ידי אהבה נגיד, כמו שכאן הוא מסביר. אבל אתה חייב, בכל מקרה אתה חייב לעשות כאן השתוות בין נותן למקבל.

אז מה אתה שואל?

תלמיד: אז אני אומר שזה כל החיים שלנו. זאת אומרת, זה לא רוחניות.

חוץ מתן וקח אין שום דבר, לכן זה נקרא חכמת הקבלה.

תלמיד: זה לא רק תן וקח, זה תן וקח בהשתוות.

רק מה זה נקרא השתוות? שאני אגיד "אין בורא" ואז נעשה הכול טוב ויפה. אתה יודע, כמו שיהודי שמצא בשבת אלף דולר אומר שהיום יום שני, מרים את זה והולך. זאת אומרת אין, וזאת גם כן השתוות. תלוי לאיזו השתוות אתה מגיע.

תלמיד: כשקצת מתעמקים בזה רואים שבעצם כל החיים שלנו מסתובבים סביב התהליך הזה. אז מה בעצם מיוחד ברוחניות?

אתה יכול על ידי אותו חוק ההשתוות, לא לחשוב על השתוות, אלא שאתה מגיע להתחברות מעל ההשתוות עם הנותן, ואתה נעשה בדרגה שלו. זה נקרא חכמת הקבלה, חכמה איך לקבל. כך תקבל בטוח וכולם כך. אבל אתה משתמש ביחס שלך עם הנותן בצורה כזאת, שאתה מעלה את עצמך לדרגתו.

תלמיד: את זה לא הבנתי, איך אני מעלה את עצמי לדרגתו?

תספר לנו בקשר לבעל הבית, איך אתה יכול לעלות לדרגת בעל הבית, כמה אפשרויות יש לך? או שאתה משלם לו ואז אתה כמו בעל הבית, אפילו יותר ממנו, כי יכול להיות שהוא בעל מסעדה ואז הוא תלוי בך. או שיש ביניכם אהבה, שאתה בא, הוא רוצה לתת, אתה רוצה להשפיע, גם כן לתת, יש ביניכם השתוות הצורה. או שאתה בא עם אקדח, זאת אומרת, אתה משלם לי בחיים שלך.

איזה אפשרויות עוד יש לנו? לא יודע. תן לי רק אפשרות אחת, שאם בעל הבית הוא גבוה, והוא נותן לך הכול והכול בא ממנו, אז איך אתה משתמש במה שהוא נותן, ועוד כדי להגיע לדרגתו? אתה מרוויח כאן כפול, גם את המילוי וגם את העלייה לדרגה שלו. תגיד לי איך? מהי חכמת הקבלה שאתה כך מקבל?

תלמיד: זאת אומרת, ככל שאני מעריך יותר ויותר את בעל הבית, יש לי את גדלות בעל הבית יותר ויותר, אתה צודק, יוצא פה שאני באמת מקבל פעמיים.

ודאי שפעמיים, על זה אין וויכוח. איך אתה מסדר את זה? איך אתה מסדר את זה שאתה מקבל פעמיים מבעל הבית ועוד עושה לו טובה? את זה צריכים ללמוד, את הערמומיות הזאת אנחנו צריכים ללמוד ולממש.

שאלה: מה שאנחנו קוראים עכשיו ולומדים עכשיו, זה הביטוי של "ואהבת לרעך כמוך" בסופו של דבר?

זה ביטוי, אפשר "ואהבת לרעך כמוך" או "ואהבת את ה' א-לוהיך".

תלמיד: יש הבדל בין כוונה, כי אנחנו מדברים פה לרוב על כוונה, לבין אהבה לחבר? הכוונה זה אותו דבר כמו "ואהבת לרעך כמוך"?

נגיד שזה אותו דבר. כוונה להשפיע הכול לחבר זה נקרא שאני אוהב אותו. לתת לו כיסא, כרית, זה ביטוי של אהבה.

תלמיד: כי אני מקבל לעצמי בסופו של דבר אבל גורם לו נחת כביכול, הכוונה משתנית?

כן. זה לא נקרא שאתה מקבל, הכול נחשב לפי הכוונה.

שאלה: מה ההבדל בין הרגשת צער השכינה להרגשת הבושה?

"צער השכינה" זה הרגשת העליון שנמצא בצרה, שמאוד רוצה. שיש אח"פ דעליון שנמצא בך ואתה לא רוצה לקבל ממנו, ואז אתה מרגיש את צער השכינה. והבושה זה בהתאם לזה עד כמה שאתה מפותח, שאתה מרגיש בושה בזה שאתה לא ממלא את רצונו.

שאלה: מה זה אומר שכוח הדחייה נעשה לכלי קבלה?

כוח הדחייה והסירוב לקבל נעשים לכלי קבלה חדשים. נגיד שאתה נותן לי איזה כיבוד, ואני כדרכי דוחה ודוחה. ואתה, נגיד שאתה כל פעם מפציר ומפציר, אז בסופו של דבר אני אומר "טוב, נקבל ממנו קצת משהו". אז כוחות הדחייה הם הופכים להיות לכוחות ההשפעה. בזה שאני בסופו של דבר מקבל ממך, אני עושה לך טובה או לא?

תלמיד: כן.

כן. חשבת וחשבת ואחר כך אמרת כן. נאמין לך.

תלמיד: אבל משהו לא ברור. הרי בעולם שלנו אתה כל הזמן במשא ומתן עם כל המציאות, ואני לא מרגיש שכשאני דוחה משהו מספיק פעמים הוא נהיה לכוח קבלה, הוא בונה בי תיאבון יותר גדול.

כי אף אחד לא רוצה לתת לך, ולכן אתה לא מרגיש שעל ידי זה שאתה דוחה, אתה מגיע למצב שאתה יכול לקחת. אתה מבין? אין דבר כזה. אבל מה היה אם מישהו היה רוצה לתת לך יותר ויותר ומפציר בך, ואתה אומר "לא, לא, לא", ואתה מחייב אותו יותר ויותר להביע כלפיך נכונות ממנו כדי שתקבל. נניח אתה נכנס לחנות והמוכר אומר, מה שאתה רוצה עכשיו לקנות עולה מאתיים דולר. אתה אומר "לא, לא כדאי לי". המוכר אומר, אני אתן לך במאה חמישים. ואתה "לא, אני לא רוצה". הוא אומר, אני אתן במאה. ואתה "לא". הוא אומר, בעשרה דולר, ואתה "לא רוצה". אז הוא אומר, קח את זה חינם. ואתה "בחינם אני אקח".

זאת אומרת יש עניין שבכזה משא ומתן בין שניהם, שהם בעצם קרובים זה לזה, מתפתחים ביניהם כלים חדשים. מה זאת אומרת כלים חדשים? הם עולים יותר ויותר מדרגת מקח וממכר לדרגת יחסים לבביים. כל פעם שהוא מסרב והוא לא רוצה והוא כן רוצה והוא לא רוצה וכן הלאה, הם יותר ויותר מבררים כלים רוחניים שביניהם, איפה שהם יכולים. וכשהם מגיעים לקשר בכלים רוחניים, אז כמה שהוא נותן וכמה שהוא מקבל וכמה שזה עולה, אין לזה שום ערך.

העיקר הקשר שיש עכשיו בינינו, שאנחנו הגענו למצב רגשי שיש בינינו קשר. ואם כדי לקיים את הקשר הוא יתן ואני אקבל או אני אתן והוא יקבל, זה לא חשוב. הם עוברים לרמת יחסים לא חומרית אלא רוחנית.

תלמיד: זאת אומרת שיש משהו במשא ומתן בין שני אוהבים.

ודאי.

תלמיד: שהופך לאט לאט את הקשר שלהם, משנה את איכות הקשר ביניהם?

כן, עד שזה מגיע להסכמה הדדית. זה נקרא "חיזור" אם אתה מכיר. שהבחור כבעל הבית ונותן מתייחס לבחורה שהיא מקבלת, לאישה. אז יש כאן חיזור שהוא לוחץ ועושה כך וכך, כל מיני פעולות, מביא מתנות, מביא פרחים עד שמעלים לדרגת החיבור. זה עם השכינה הקדושה, ריקוד לפני הכלה, כל הדברים האלה, הדוגמה הזאת פועלת לכל אורך הדרך עד גמר התיקון.

תלמיד: את הדבר אנחנו צריכים בעצם לעשות כל הזמן בינינו אחד עם השני?

כן.

תלמיד: להשתמש במשא ומתן הכביכול גשמי, להתחיל ממנו, זאת אומרת מהקשר בינינו שאנחנו רואים, ולאט לאט להתעסק ביחסים האלה עד שהם משנים איכות ואנחנו מתחילים להרגיש את הקשר בינינו בעצם.

כן, בצורת היחס בין כל אחד בתוך הקבוצה והקבוצה כלפי כל אחד רצוי שאנחנו נייצב כזה מצב כמו בעל הבית והאורח. וזה על מנת לעלות כל פעם לדרגה ששניהם משתווים ברוחניות וכך מתקדמים. ההתקדמות היא תמיד רק בזה שמעלים את עצמנו לדרגת הקשר, שהקשר הוא חשוב וממי למי זה בכלל לא שייך. "אני לדודי ודודי לי" זה עובד.

שאלה: ראיתי שני מצבים בסעודה. יש משהו לאכול בסעודה, אני אוכל ואי אפשר להחזיק בכוונה, אני רק אוכל.

לא, זה תלוי איזו סעודה. בסעודה כשאתה בא לכאן אתה משלם כסף נכון?

תלמיד: סעודה פה, אני מדבר פה.

אתה משלם כסף, אז אין לך אותו חשבון.

תלמיד: אבל זו לא מסעדה, לא הלכתי למסעדה, אני הלכתי לסעודה עם החברים.

אז איזה חשבון יש לך שאתה אוכל, אין לך חשבון עם האוכל עצמו. אלא מה? האוכל שלך, כאילו הבאת מהבית.

תלמיד: לא, האוכל הוא לא שלי, זה אוכל כדי להתקשר עם החברים.

יפה.

תלמיד: אני רוצה להתקשר עם החברים אבל האוכל מאוד טוב, אי אפשר להחזיק בכוונה, "בום" אני נופל. זה מצב אחד.

לא יכול להחזיק כוונה.

תלמיד: כן, זה מצב אחד. ויש מצב שני.

אוכל רע.

תלמיד: האוכל טוב, אבל אני לא מרגיש את האוכל, אני מרגיש חברים, אני מרגיש קשר, אני לא מרגיש כלום באוכל, אני רק מרגיש חברים.

אתה בהרגשת החברים.

תלמיד: כן. וגם זה לא טוב.

זה תלוי בהתפעלות.

תלמיד: אני רוצה גם את זה וגם את זה. איך זה אפשרי?

קודם כל, זה שאתה יכול להיות בהתפעלות עם החברים ואז לא אכפת לך מה שאתה אוכל, זה דבר גדול. זה דבר גדול. אם אתה לוקח חתיכת תפוח אדמה ושם על זה כפית שלמה של מלח בטעות או משהו, ואוכל ולא מרגיש, בגלל שאתה כולך באש בוערת בקשר עם החברים, זה סימן טוב.

תלמיד: יש פה משהו מוזר בגלל שאני לא אוכל ואני נהנה מהקשר בינינו. כי כולם אוכלים והם לא מבינים למה אני לא אוכל, אבל אני אוכל את הקשר בינינו, ואז אני מוזר בעיניי החברים.

ולמה אתה לא אוכל באמת?

תלמיד: בגלל שאי אפשר לאכול, אני מרגיש שאם אני אוכל אני שוכח את החברים.

למה, כי אתה בזה מוריד מההתקשרות הרוחנית עם חברים?

תלמיד: לא, אני מרגיש שאם אני אתחיל לאכול אני אשכח את הקשר והקשר יותר חשוב לי מלאכול.

טוב, אבל כדאי לצרף את זה יחד, כך שזה לא מפריע אחד לשני, אלא שבכל הרמות אתה תרגיש שאתה נמצא בקשר איתם. לא סתם מקובלים קבעו את הסעודה כדבר מאוד מאוד חשוב גבוה בהתקשרות.

תלמיד: זה מה שאני שואל, איך לאכול וגם להיות בכוונה יותר ויותר.

זו עבודה גדולה. תנסה ותראה עד כמה שיותר קשה גם לאכול וגם להיות בקשר עם החברים מסתם להיות בקשר עם החברים. ודאי.

תלמיד: מה חסר פה?

חסר, תשאל את החבר שלך, לפני הסעודה הוא אוכל כפול כדי להגיע לסעודה ורק לחשוב על החברים. הוא לא צריך את המאכלים, הוא לא צריך כלום, מה הוא צריך את כל מה שנותנים לנו, הוא מלא. אבל הוא יכול להקדיש את עצמו לקשר עם החברים. זה טוב או לא טוב?

תלמיד: גם אני עשיתי כך אבל אני מרגיש רע בגלל שאין חיסרון לאכול עם החברים.

אז גם זה לא טוב.

תלמיד: כן.

אז איך להגיע למצב שגם זה וגם זה יתקיים יפה. אני אומר בשיא הרצינות. הרב"ש היה מאוד מאוד מחושב. היו מרגישים בזמן שהוא לוקח איזו חתיכת מלפפון נגיד, עד כמה הוא ממש עושה את העבודה הרוחנית. היה לו קשה ללעוס, קשה לבלוע. אם היו באותם הזמנים מצלמות כאלה קטנות הייתי מצלם. הייתי צריך לבקש אישור, אבל לעצמי אולי איכשהו. גם צילמו אותו קצת, הוא היה מאוד לחוץ. אתה חייב לאכול, אתה צריך ליהנות מהאוכל עצמו, מפני שהחברים הכינו את זה, ואתה צריך להכניס, לצרף לכל חלק שאתה מכניס לפה את האהבה שלהם. ככה. מה הבדל?

תלמיד: אבל זה כמו שאחד מצמצם את השני.

לא, זה לא בא אחד על חשבון השני. דווקא יחד. לכן בעל הבית אומר, אתה אוהב אותי, אז אני רוצה לראות איך שאתה אוהב אותי. "עוד ביס ועוד ביס", כמו אמא לתינוק, "תעשה בשבילי, תעשה בשבילי".

תלמיד: מה חסר?

עוד קצת לעבוד. לא נורא. זה יהיה. לכולנו יש [מה ללמוד] בזה. הדוגמה הזאת היא דוגמה מאוד עמוקה, אנחנו קצת ככה נוגעים בה בינתיים.

שאלה: מכל הדוגמאות מה שהבנתי, שאם אדם מגיע לאמונה מוחלטת שהבורא אוהב אותו, הוא לא מתבייש משום דבר.

הוא לא מתבייש, אבל איך בכל זאת הוא מחזיר את האהבה. אני לא יכול להיות כמו תינוק שהוא מטפל בי ואני מחייך וזה מספיק לו והוא נהנה ממני. אני לא יכול להיות כל הזמן בדרגה כזאת. כדי להיות בדרגה כזאת אני צריך לבטל את עצמי לגמרי, זו דרגת אפס, האפס המוחלט שלמדנו, עברנו על זה קצת. זאת אומרת אז הוא נהנה ממני באשר אני כזה. אבל זה עוד לא תחילת הדרך.

שאלה: כשהחבר מקבל מהחבר, הוא לא מרגיש שכל מה שחשוב לחבר הזה זה שהוא יאכל, שהוא יקבל ממנו את האוכל, לא חשוב לו ממני? אולי לא טוב לי לקבל כל כך הרבה.

אם אני מזמין חבר ואני דואג שהוא יאכל כי הוא רעב, זה משהו אחר, העיקר בשבילי שהוא יאכל. אבל השאלה היא האם אנחנו בכוונה כזאת מכינים את עצמנו לסעודות. העיקר בשבילנו בסעודות זה ההתקשרות בינינו.

בואו נעשה בסעודות הקרובות, וגם לקראת הכנס הגדול שיהיה לנו בעזרת השם במולדובה, שאנחנו נכין כאן את עצמנו כך, שבזמן הסעודות כל אחד יהיה ממש במאמץ, במתח עצום, ונרגיש את זה באוויר. נעשה כך שבאמת בזמן הסעודה אנחנו יכולים להרגיש השפעה הדדית בינינו ולבורא. לא סתם ברכות, אלא באמת מהלב.

תלמיד: אבל בדוגמא של בין בורא לנברא, כשהנברא מתחיל לקבל והוא רואה שהבורא מפציר בו, יש פה גם יחס שהוא מברר מה הכוונה בזה שהוא נותן לי. כל רצונו זה להיות משפיע או שהוא גם דואג לי, או שהוא דואג לעצמו רק לתת?

אבל הבורא מלכתחילה שלם, מה זאת אומרת "רצונו להשפיע"? רצון להשפיע לא נמצא בו, שעל ידי זה הוא מרגיע את עצמו. הוא שלם מלכתחילה, אין לו חשבונות כלפי עצמו, רק עם הנברא. אתה גם לא ממלא אותו, אין משהו שמגיע אליו, הוא שלם. כל ההתחשבות שלו איתך זה בכלים החיצוניים שלו שהוא ברא כלפיך, שרוצה למלא את זה. זה נקרא "רחם", שליש תחתון דבינה, דתפארת.

תלמיד: כלומר אין תהייה כזאת או הרגשה שהוא מממש רק את הרצון שלו להשפיע.

אין דבר כזה. לפני שאין נברא בצורה כזאת שיוכל ליהנות מזה שהוא מקבל מהבורא, אז איך אנחנו מדברים? אין כלים, כל הכלים של הבורא בנבראים.

שאלה: אם הבורא שלם, למי אתה משפיע נחת רוח?

לכל האנושות, לכל הכלי, הם בעיניי הבורא. אני משפיע להם מפני שהוא אוהב אותם, מפני שהוא יצר את הכלי הזה שאני חייב למלאות אותו, להשפיע, לאהוב אותם, לזה אני משפיע, בזה ההשפעה שלי לבורא. "הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו"¹. כלפי הבורא כולנו צדיקים, אתה לא יכול אף פעם להיות כלפיו משהו, רק כלפי הנבראים, הם הבנים שלו.

תלמיד: אבל אתה עושה את זה לאנושות בשבילו, נחת רוח לבורא.

נכון.

תלמיד: אז מה זה נחת רוח לבורא אם הוא שלם?

מפני שאני עושה את זה לאנושות. ובשבילי האנושות והבורא נעשים כאחד. בנקודת האהבה האחרונה, אהבת הבורא ואהבת הבריות הופכות להיות כאחד.

שאלה: פה ישר מהצמצום הוא מסביר שיש לקבל על מנת להשפיע. איפה להשפיע על מנת להשפיע? הוא לא מדבר על זה.

להשפיע על מנת להשפיע זה רק ההכנה, זה קטנות, ולכן אנחנו כאן לא מדברים על המצב הזה, אבל הוא נמצא בדרך.

שאלה: בשיח הזה בין הבורא לנברא יכולה להופיע יראה או פחד. או במילים אחרות, האם הבורא יכול לאיים איכשהו כמו נגיד אמא שלפעמים מאיימת על הילד שלה כדי לעורר בו פחד?

כן. "אתה חייב לאכול כי יש דוב בחוץ". והבורא גם עושה לנו כך, ואנחנו כמו ילד קטן מפחדים מהדוב שבחוץ ועושים כול מה שצריך. זה נקרא "לא לשמה".

שאלה: מה יש בבושה שיש לה כוח עד כדי כך שאדם מוכן למות רק לא להתבייש?

בושה זו פגיעה באגו שלנו, והאגו שלנו זה הנברא היחידי. ולכן אם הנברא הזה נעלם, אני מוכן לשים קץ לחיי, כי כל החיים שלי הם רק כדי להחזיק את האגו שלי במצב המכובד, כמו שהוא דורש. אין חוץ מזה שום דבר. תנסה לעקוב אחרי מה שאתה עושה מהבוקר עד הלילה, זה רק כדי להחזיק את האגו שלך. כלום חוץ מזה אתה לא עושה, שום דבר. אם תתחיל לעשות על מנת להשפיע, בדיוק תזהה בזה שאתה עוזב את האגו שלך, את הדאגה לכבוד שלך. אחרת אתה כל הזמן נמצא רק ברדיפת כבוד עצמי, לאו דווקא שכולם יראו, ידעו, אלא בחשבון שלך עם עצמך.

שאלה: הגיע אורח לחבר שלו עם כלי הקבלה שלו, הוא מוזמן לאכול והוא דוחה את זה כי זו מתנה שמקלקלת אותו כפי שהוא תופס את זה, והחבר מפציר ומפציר ויש בו יותר הבחנות רגשיות לגבי זה.

האם כלי הקבלה החדשים שמצוינים פה אחרי הדחייה, כתוב, "אלא כשחברו מתחיל להפציר בו, והוא הולך ודוחה אותו, הרי אז התחיל להתרקם בו כלי קבלה חדשים", האם כלי הקבלה החדשים זו התקרבות למחשבות בין הבורא לנברא?

כן זו בניית הקומה השנייה, של יחסים מלב ללב, שם לא חשוב מי נותן או מי מקבל העיקר הקשר, העיקר שהקשר יתקיים ויגדל.

שאלה: אני מנסה להבין, נגיד עכשיו הבורא נותן.

מה הוא נותן אני לא יודע. אבל נניח הוא נותן.

תלמיד: גם אני לא יודע אבל אני מניח שאנחנו אומרים שהוא משפיע ונותן, אני עכשיו רוצה להיכנס לקשר איתו. אז קודם צריך לעשות צמצום על כל המציאות?

אין לך מה לעשות צמצום כי אתה עדיין לא מרגיש שהוא נותן לך משהו, אתה צריך להתחיל להתקרב אליו.

תלמיד: ואז אני ארגיש איזו נתינה מצידו?

במידה שאתה משתוקק ללכת לקראתו, לתת לו, להגיש לו כלים. כלים זה נקרא שאתה כאן הופך להיות אותו האורח שבא לבעל הבית ואומר אני הכנתי את הכלי, אני רוצה לקבל ממך כדי לעשות לך נחת רוח. ונחת רוח זה העיקר. אולי אני יכול לתת לך נחת רוח בלי לקבל ממך משהו, זה אפשרי או לא? הבורא אומר, כן אפשרי, אני מוכן לקבל ממך נחת רוח בלי שאני אתן לך משהו. אוו עד כמה שזה טוב. למה זה טוב? כי אני לא לא צריך להכין את הכלים דקבלה שלי ללקבל על מנת להשפיע. אז תביא לי בבקשה, תן לי לעשות לך נחת רוח כשאני לא מקבל ממך כלום, והוא נותן.

ההשפעה הזאת מצידך אליו נקראת "קטנות אור החסדים". אתה מגיע בצורה כזאת, אין לי אפשרות לקבל ממך על מנת להשפיע אבל אני רוצה להיות איתך בקשר, רוצה להשפיע לך, תן לי הזדמנות. יופי, יש לך נפש רוח, אתה משפיע לו, אתה מרגיש שאתה משפיע, אתה לא מרגיש אותו כי עדיין אין ביינכם ממש קשר בחומר אבל בהשפעה כזאת, ביחס יפה יש. אתה כבר נמצא בעיבור, יניקה, מוחין, קטנות.

תלמיד: איך נכנסים למצב הזה של הפצרה מצד הבורא?

שהוא מפציר בך?

תלמיד: כן.

אז אתה צריך כבר להיות מוכן עם הקבוצה אחרי כל הפעולות שדיברנו עליהן עכשיו, להשפיע על מנת להשפיע, ואז אל תדאג, אצלו זה פועל בצורה של קודם ונימשך מיד, ואז הוא מפציר.

תלמיד: המצב הזה של החסדים שתיארת הוא כבר להיות כאורח אצלו, או שזו הכנה להיות תומך?

חסדים כאורח זה נקרא שאתה יכול להשפיע לו בלי לקבל ממנו בפועל שום דבר. אתה מכין את הכלים שלך בצורה כזאת. אתה מפחד לבוא אליו עם כלים דקבלה. אתה אומר, לא, יותר טוב שאני אעשה ככה, הוא רוצה לתת לי את הכול. לא, יותר טוב שאני אבוא אליו ואני אתן לו משהו. נניח, אני מגיע אליו עם איזו מתנה קטנה. הוא לא צריך את המתנה הזאת, אבל בכל זאת אני רוצה שהקשר יתחיל מזה שכך אני אהיה לפניו.

ואז אתה מגיע עם מתנה אחת, אחר כך עם עוד משהו, ועוד משהו. הוא נותן לך את האפשרות הזאת, עד שאתה מתחיל להיות בקשר כזה שאתה לא מסכן את היחס של האהבה, את היחסים, ואתה כבר יכול להתחיל לקבל ממנו וזה כבר תענוגים. לא יודע מה להגיד.

שאלה: אמרת שהבורא ממש מחכה מתי כבר נוכל לקבל, איך אפשר להגביר את ההרגשה הזאת, שרק תלך ותגדל?

אנחנו מקבלים את כל ההבחנות הללו דרך הקבוצה. אני לא יכול להגיד לך. זה מגיע, פשוט עד כמה שעובדים עם החברים יותר ויותר, פתאום מרגישים שיש לנו איזשהו מושג, איזשהו קשר עם הבורא. צריכים להתחיל לעשות.

אין כאן פתרון אחר, רק דרך ה-ו-י-ה. הבורא נמצא בה-ו-י-ה, ה-ו-י-ה זו קבוצה.

קריין: אות ט"ז.

אות ט"ז

"ומדמיון הנ"ל בין אדם לחברו, אפשר להבין ענין הזווג דהכאה הנ"ל, ואת האו"ח העולה על ידו, שהוא נעשה כלי קבלה חדשים על אור העליון במקום בחי"ד. כי ענין ההכאה של אור העליון המכה בהמסך ורוצה להתפשט אל בחי"ד, יש לדמותו לענין ההפצרה לאכול אצלו, כי כמו שהוא רוצה מאד שחברו יקבל את סעודתו, כן אור העליון רוצה להתפשט למקבל. וענין המסך המכה באור ומחזירו לאחוריו, יש לדמותו לדבר הדחיה והסירוב של חברו לקבל את סעודתו, כי דוחה את טובתו לאחור. וכמו שתמצא כאן אשר דוקא הסירוב והדחיה נתהפכו ונעשו לכלי קבלה נכונים לקבל את סעודת חברו, כן תוכל לדמות לך, כי האו"ח, העולה ע"י הכאת המסך ודחיתו את אור העליון, הוא שנעשה לכלי קבלה חדשים על אור העליון, במקום הבחי"ד ששמשה לכלי קבלה מטרם הצמצום א'. אמנם זה נתקן רק בפרצופי הקדושה דאבי"ע, אבל לא בפרצופי הקליפות ובעוה"ז, שבהם משמשת הבחי"ד עצמה לכלי קבלה. וע"כ הם נפרדים מאור העליון, כי השינוי צורה של הבחי"ד מפריד אותם, וע"כ נבחנים הקלי' וכן הרשעים, למתים, כי הם נפרדים מחי החיים ע"י הרצון לקבל שבהם. כנ"ל באות י"ג עש"ה, ודוק בזה, כי אי אפשר להסביר יותר."

(סוף השיעור)

---

1. "הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו" (ירושלמי חגיגה פ"א)↩