שיעור צהריים 26.09.2022 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

חגי תשרי תשפ"ג - ערב ראש השנה

כתבי רב"ש א', עמ' 12, מאמר "מטרת החברה - ב'"

כשהתחילה להתארגן קבוצה בימי הרב"ש, הוא התחיל לכתוב מאמרים, כשביקשתי ממנו שיכתוב משהו כדי שנדע על מה לדבר, הוא התחיל לכתוב, וזה כבר המאמר השני.

מטרת החברה - ב'

"היות שהאדם נברא עם כלי, שנקרא "אהבה עצמית", ובמקום שאדם אינו רואה, שמפעולה תצא משהו לתועלת עצמו, אין לו חומרי דלק ליגיעה לעשות תנועה קלה."

האדם לא מסוגל לעשות שום תנועה אם אין ממנה תוצאה הממלאת אותו במשהו.

"ובלי ביטול אהבה עצמית, אי אפשר להגיע לידי דביקות בה', שהוא ענין השתוות הצורה."

זאת אומרת, להגיע להתקרבות, לחיבור ולדבקות בבורא אפשר אך ורק אם האדם מבטל את הרצון לקבל שלו על מנת לקבל, ואז במידה הזאת הוא מגיע לחיבור, לדבקות עם הבורא.

"והיות שזה נגד הטבע שלנו, לכן צריכים חברה, שיהיו כולם כח גדול, שנוכל לעבוד ביחד, לבטל הרצון לקבל, שהוא נקרא "רע", מטעם שהוא המונע להגיע להמטרה, שבשבילה נברא האדם."

האדם נברא כדי להגיע לדבקות בבורא, והדבר אפשרי אך ורק על ידי ביטול הרצון לקבל שלו. האדם לא מסוגל לבטל את הרצון לקבל שלו כי רק הרצון לקבל שורה בו, שולט בו, אבל אם הוא מתחבר לאנשים כמוהו, שהם כן מעוניינים בכל זאת לבטל את הרצון לקבל שלהם, אז בכך שכל אחד עוזר לאחר הם יכולים לעזור, כמו שכתוב "איש את רעהו יעזורו". כל אחד מהם יעזור לאחרים לבטל את הרצון לקבל, לתת דוגמה, לחזק, לתמוך בחבר, וכך הם מגיעים למצב שהרצון לקבל שלהם מתבטל לאיטו, בהדרגה.

לכן, למרות שכל אחד כלול רק מהרצון לקבל, אבל כשהם מתחברים ברצונות לקבל האלו יחד, אז כל אחד יכול לתת דוגמה לשני, לעזור לשני, וכך הם בהחלט יכולים להגיע למצב שהרצון לקבל בכל אחד מהם יתחיל להתבטל לאיטו בהדרגה. כך הם יגיעו למצב שהם יתחילו להתחבר האחד לאחר, וכך נקרא שהם מתחילים להתאחד, והאיחוד שלהם ידמה לבורא. בצורה כזאת, ככל שאדם מבטל את עצמו כדי להתחבר עם החבר, התוצאה מכך תהיה דומה לטבע של הבורא, לביטול הרצון לקבל ובלידת הרצון להשפיע.

"לכן צריכה החברה להיות כלולה מיחידים, שכולם בדיעה אחת, שצריכים להגיע לזה. אז מכל היחידים נעשה כח גדול אחד, שיכול להילחם עם עצמו, מטעם שכל אחד כלול מכולם. נמצא, שכל אחד הוא מיוסד על רצון גדול, שהוא רוצה להגיע להמטרה."

לאדם אין בכלל מלכתחילה רצון להגיע למשהו חוץ מלמלא את הרצון שלו, אבל מפני שהוא נמצא בחברה הוא מקבל מהם לאיטו, מההתכללות בהם, רצון להשפיע. הוא נכלל מהרצון להשפיע שלהם ויכול להפעיל את הרצון להשפיע משלו, ואז הם מתחילים להתחבר אלו עם אלו, וכך הם מתחילים להתעלות למעלה מהרצון לקבל הפרטי של כל אחד מהם ולהגיע לרצון להשפיע שכבר מתחיל לגדול, להיוולד, להתפשט ביניהם.

"ובכדי שתהיה התכללות אחד מהשני, אז כל אחד צריך לבטל את עצמו נגד השני. וזהו על ידי זה שכל אחד רואה מעלות חבירו ולא חסרונו. אבל מי שחושב, שהוא קצת גבוה מהחברים, כבר הוא לא יכול להתאחד עמהם."

הם צריכים להגיע לעזרה הדדית בקבוצה כדי שכל אחד יעלה את הרצון להשפיע שהוא יכול לקבל מאחרים, ויקטין עד שיבטל את הרצון לקבל שלו. אם הם עובדים על כך אז הם יכולים להתגבר על הרצון לקבל, להתחבר ברצונות להשפיע, ויוצא שהם יכולים להגיע למטרה מפני שכל אחד שנמצא בקבוצה, הוא מקבל מהקבוצה רצונות להשפיע ועל ידי זה הוא מדכא את הרצון לקבל שלו.

"וכמו כן בעת ההתאספות, צריכים להיות רציניים, בכדי לא לצאת מהכוונה, שעל הכוונה זו נתאספו. ומטעם הצנע לכת, שזה ענין גדול מאוד, היו רגילים להראות מבחוץ, שהוא לא רציני. אבל באמת בתוך ליבם היה אש בוערת."

למרות שכל אחד ואחד רוצה להגיע למטרה, אבל מצד אחד ביחס שלו לחברים הוא מראה זאת לכולם, ומצד שני הוא לא כל כך מדבר על כך במילים כדי לא לגלות את צפונות ליבו. ואז יוצא שאפילו כשכל אחד מגלה כי החברים הם גדולים ומיוחדים, בכל זאת הם לא מדברים על כך, אלא נמצאים במה שנקרא "הצנע לכת", זאת אומרת שהם נמצאים בצניעות ומדברים על כל מיני דברים שהם כביכול לא חשובים כל כך, אפילו מעט בזלזול, כדי לשמור על מצב שהאגו שלהם לא יגדל. והעניין הזה נקרא "הצנע לכת".

לכן בזמן ההתאספות מצד אחד הם צריכים להיות רציניים, אבל מצד השני גם כן קצת מכסים את זה כאילו שלא זה מה שבוער בליבם.

"אבל לאנשים קטנים, על כל פנים בעת האסיפה, צריכים להיזהר, לא להמשיך אחרי דיבורים ומעשים, שלא מביאים את המטרה, שהתאספו, שהוא, שעל ידי זה צריכים להגיע לדביקות ה'. וענין דביקות עיין בספר "מתן תורה" (דף קס"ח, דברי המתחיל "ובאמת")."

יש כאן כמה נקודות. אנחנו צריכים לעזור ולתמוך בחברים, אבל עושים זאת בצורה לא גלויה מדי אלא במקצת, בצנעה. לא מדברים על כך ולא מגלים, אלא שכך נזהרים מלדבר עד כמה כולם רוצים להגיע למטרה, עד כמה הם נמשכים לדבקות ביניהם ולדבקות בבורא, ככה, בצנעה. והצנעה הזאת היא דבר גדול, כי ככל שאדם שומר על עצמו, שלא לגלות את מה שיקר לו, כך הוא כמו שאנחנו נוהגים בחיים שלנו. אם אני נמצא במגע עם מה שיקר לי אני לא מדבר על כך. כך אדם בנוי, את הדברים היקרים הוא ישמור בפנים. "וענין דביקות עיין בספר "מתן תורה" (דף קס"ח, דברי המתחיל "ובאמת").

רק בזמן שנמצאים לא עם החברים, אז יותר טוב שלא להראות לחוץ את הכוונה שיש בליבם, ולהיות בחיצוניות כמו כולם, שזה סוד "והצנע לכת עם ה' אלקיך"." עם החברים אנחנו עוד יכולים לדבר על עד כמה יקר לנו להיות בחיבור בינינו ובחיבור עם הבורא, אבל אם ישנם אנשים זרים באותה החברה, בנוכחותם אנחנו בכלל לא מדברים על כך ושומרים על המטרה שלנו ועל הרצונות שיש בליבנו בצורה כזאת כמו שאדם בדרך כלל שומר על מה שיקר לו, הוא שומר עליו בפנים. בשביל הדברים היקרים אנחנו קונים כספת כדי להחזיק אותם, מסתירים אותם באיזה מקום, כך נהוג במה שיקר לאדם, כך גם כלפי רוחניות, אם היא יקרה לנו. "הגם שיש על זה פירושים יותר גבוהים, אבל הפירוש הפשוט הוא גם כן ענין גדול.

לכן כדאי, שבין החברים, שמתחברים, תהיה להם השתוות אחד עם השני, בכדי שיוכל להיבטל אחד לפני השני. ובהחברה צריכה להיות שמירה יתרה, שלא יכנס בתוכם ענין של קלות ראש, משום שקלות ראש הורס את הכל. אבל כנ"ל, זה צריך להיות ענין פנימי." אם אנחנו מתחברים בינינו, נמצאים רק אנחנו, שיש לנו פגישה כזאת צנועה, אז אנחנו יכולים לדבר בינינו על כל הדברים שלנו, אף על פי שגם בזה אדם לא כדאי שיפתח לגמרי את הלב שלו אלא שיבין שצריכים לדבר בצורה כזאת שכולם מבינים, אבל הוא לא מוציא מתוך ליבו מה שבוער לו, יחס לחברים, חיבור. אבל אם יש מישהו זר אז לגמרי מדברים על משהו אחר. יכולים לקרוא מאמר, יכולים לשיר, לא חשוב מה, אבל משהו שנמצא בליבו של כל אחד, על זה לא מדברים.

"אבל בזמן שנמצא מי שהוא, אם הוא אינו מחברה זו, צריכים לא להראות שום רצינות, אלא להשתוות מבחוץ עם אדם שבא עכשיו. היינו, שלא לדבר מדברים רציניים, אלא מדברים שמתאימים לאדם שבא עכשיו. שהוא נקרא "אורח בלתי קרוא"." שלא שייך לקבוצה הזאת, אפילו שנמצא קבוצה אחרת, בכל זאת הקבוצה בעצמה צריכה לשמור כדי לא להיות לגמרי פתוחה כלפי כל אדם שלא שייך לחברי הקבוצה.

שאלה: מה אנחנו צריכים לעשות בינינו, כשאנחנו מתאספים בינינו, איך אנחנו צריכים לנהוג?

אתם צריכים לדבר על מה שחשוב, שזה לא בדיוק שייך לכל אחד אלא לכולכם יחד בצורה כללית, ניטראלית, והאדם לא מדבר מתוך הלב שלו. אתה יכול לעשות פעולות, לחזק את החברה, אבל עד כמה אתה אוהב חברים, עד כמה אתה דואג לחברים, על זה בדרך כלל לא מדברים. כי יש בזה אחיזה גדולה לקליפות, כי פעם אנחנו כך ופעם אנחנו אחרת, ואז אנחנו יכולים להשתמש לא נכון בכל היחסים הטובים שיש בלב של החבר.

תלמיד: אז לכאורה זה סוג של להצניע גם אם אני מאוד אוהב עכשיו בליבי את החברים, ואני מרגיש את זה, אז דווקא את זה להצניע?

כן, דווקא את זה להצניע. וזה דבר טוב, זה שומר על היחסים בינינו. צריכים להיות יותר רגועים. אני לא קופץ ולא בוער ולא מתפוצץ ולא צועק בנוגע ליחסים שלי, בנוגע לאהבה שלי כלפי החברים, כלפי הבורא, כלפי המטרה, אלא בצורה צנועה, רגילה.

שאלה: מה זה אומר לא להראות קלות ראש? איך לעבוד עם זה?

אנחנו צריכים לדבר כביכול בצורה ניטראלית, "קראנו שם באיזה מאמר", "שמענו מהמורה", אבל לא שאני מדבר מתוך זה שכך אני מרגיש. על הרגשות שלנו אנחנו לא כל כך צריכים לדבר, כי זה שאדם פותח את הלב ואומר מה שהוא מרגיש, יש בזה אחיזה לאנשים זרים ששומעים את זה, אפילו מחברים. כי החברים עדיין לא מתוקנים ולכן אתה לא יכול לפתוח להם את הלב כי במחשבות שלהם, ברצונות שלהם הם יכולים לפגוע בך ולפגום בך.

שאלה: הכלל הזה שלא לפתוח עד הסוף במה שלא קשור לחברי הקבוצה, זה קשור גם לחברים אחרים בבני ברוך?

כן, גם כלפי כל החברים. גם בתוך הקבוצה, גם מחוץ לקבוצה, אדם צריך קצת יותר לשמור על עצמו. פחות לדבר על מה שהוא מרגיש כלפי החברים, כלפי הבורא.

שאלה: אמרת לעבוד בצניעות בקבוצה ולא להראות יותר מדי, אבל איך אפשר בו זמנית להראות דוגמה לחברים להשפעה, לקחת יוזמה ובו זמנית לעבוד בצניעות?

אתה יכול לעשות הרבה פעולות לחיזוק החברה, ולארגון וכולי, אבל לא שאתה מדבר על זה בצורה גלויה, פתוחה. תעשה מעשים. תחזק אותם כמה שאתה יכול, אבל בלי יותר מדי רגשות.

שאלה: אנחנו מצווים לדבר בשבח החברה. זה לא מהלב?

כן, אבל בצורה קצת יותר ניטראלית. כמו שאתה קורא מאמר. אני לא רוצה שאתם תפסיקו עכשיו לדבר מהרגש, אלא הרגש צריך להיות מאוזן. עוד מעט אנחנו נתחיל לעבוד עם זה ואז אנחנו נראה עד כמה אנחנו צריכים להיות מאוזנים בזה.

שאלה: אנחנו גם אומרים שדברים שבאים מהלב נכנסים ללב, איך להתייחס לזה?

כן. אל תדאג. זה יהיה. את הקשר בין הלבבות עושה הבורא. הוא יעשה את זה.

שאלה: דברנו קודם על זה שצריך דווקא לפתוח לב לחבר. "החברים עומדים בליבי", אז מה זה לפתוח לב לחבר אם לא כדאי להגיד מה יש שם?

תקרא עוד כמה פעמים את המאמר הזה ותראה איך הרב"ש, אמנם פונה לאנשים מתחילים לגמרי, שהם עדיין לא יודעים בכלל על מה מדובר, אבל תראה מה שהוא כותב במאמר השני שלו, שיחד עם זה שאנחנו צריכים להתחבר, החיבור הוא בשקט בלבבות. ויחד עם זה, חוץ מהפה, אסור לנו להוציא את המילים, את הרגשות העמוקים שלנו.

שאלה: אפשר לדייק? יש לי יחס לחברים ויש לי יחס לבורא. לבורא דברנו, שלא כדאי להגיד מה אתה מרגיש כלפי הבורא, אבל לגבי חבר, אם אני רוצה להגיד לו משהו, איך אני מתייחס במיוחד אליו עם אהבה, עם הכול? גם זה לא כדאי?

אתה לא צריך להגיד לו את זה בפה, בעל פה, בפה גלוי, במילים, אלא מה שאתה מרגיש בלב זה כבר מספיק. הבורא קורא מה שבלב.

שאלה: אנחנו צריכים לתת עזרה איש לחברו, על ידי זה שאנחנו מקבלים זה מזה, על ידי הביטול, אבל מה קורה בזמן שיש חבר שלא מתבטל ולא רוצה לקבל מהחברים.

זה כבר משהו אחר. אנחנו לא מדברים על זה עכשיו, איך אנחנו עובדים עם החברים שרוצים, או לא רוצים, כך או כך. אנחנו מדברים על האדם שנמצא בחברה, עד כמה הוא יכול להראות את היחס היפה שלו, יחס של אהבה, של חיבור לקבוצה. אז הוא יכול לעשות את זה בפועל, אבל לא בדיבור.

שאלה: באחד המאמרים שמענו ש"הנותן מתנה לחברו חייב להודיעו". וכאן מדובר על הצנע לכת. אז מה השילוב הנכון?

אפשר, כתוב "הנותן מתנה לחברו חייב להודיעו". שהוא חייב אם הוא עושה מתנה, או משהו, הוא עוזר לחבר, אסור לו לעשות את זה בצניעות ככה שהחבר לא ידע על זה, אלא ההפך, הוא צריך להראות שהוא עושה את זה, כי זה מרבה שלום, מרבה אהבה בעולם. צריכים לעשות את זה, אבל זה צריך להיות בצורה מאוד מתונה. לא שאני מתפרץ ברגשות לפני כולם. זה צריך להיות ב"קו האמצעי", מה שנקרא.

שאלה: האמת, התבלבלנו כי בכל הברורים האלה אני מבינה שאני צריכה לספר לחברות איך העבודה שלהן, איך ההתכללות שלהן נותנת לי התפעלות. אבל איפה הגבול הזה שלא לעשות נזק ובו זמנית לעורר את החברות?

יותר טוב לעשות במעשה ופחות במילים. זה מה שאני ממליץ.

שאלה: מה ההבדל בין הצנע לכת בדיבור עם החברות לבין תקשורת מלב סגור?

אנחנו צריכים להראות את עצמנו במעשים ופחות בדיבורים. זה כל מה שאני יכול להמליץ.

שאלה: המקובלים אומרים לנו לפתוח את הלב, וכשאנחנו מתחילים לפתוח את הלב אומרים לנו לא לדבר יותר מדי על רגשות. מה קורה אם חברה בעשירייה מדברת על הרגשות שלה, על הקושי שלה, על כמה קשה לה להתחבר. האם צריך לדבר על דברים כאלה או עדיף שלא?

לא. אנחנו בעיקר צריכים לדבר על מה שיכול לעורר את הלב של החבר, לנענע אותו כדי שיהיה יותר רגיש. אבל לא ההפך, לא לדבר על כמה זה קשה, על כמה זה לא הולך ולא מוצלח, על זה אנחנו לא מדברים, אלא רק כדי לעזור לחבר ולא להוריד אותו.

תלמידה: אצל נשים כשהן פותחות את הלב, אז הן בדרך כלל פותחות עם דברים שקשה להן כי הן רוצות תמיכה. מה קורה עם נשים שצריכות לשפוך את מה שעל הלב שלהן כדי לקבל תמיכה?

אולי לדבר יחד אבל בכאלו מילים שלא מורידות אף אחד. אנחנו צריכים להרגיל את עצמנו לא לגלות את מה שנמצא בתוך הלב. לא במקרה הרב"ש כותב על זה במאמר השני לחברה שמתארגנת. המאמר הראשון הוא "מטרת החברה", והמאמר השני הוא גם "מטרת החברה" אבל כבר מדובר על כמה צריכים להיזהר בגילוי הפה וגילוי הלב.

צריכים לקרוא את זה כמה פעמים ולהבין עד כמה אנחנו יכולים לעזור אחד לאחר וגם לא לגרום נזק. צריכים לקרוא את השורות האלה טוב טוב וגם מה שבין השורות.

שאלה: איך החברים יכולים לגרום לי נזק עם המחשבות שלהם אם הם נמצאים תחת שליטת הבורא "הטוב והמיטיב"?

זה לא חשוב שכולנו נמצאים תחת השפעת הבורא, אנחנו צריכים להגיע למצב שאנחנו כן חודרים קדימה, מגיעים לחיבור, עוזרים אחד לאחר ונכללים זה בזה ועם הבורא. לכן העבודה שלנו היא להיות יחד ולראות בקשר בינינו לאן פנינו, ואיזה טוב ורע יכול להיות בזה.

אנחנו גם יכולים לגרום נזקים זה לזה בכך שאנחנו יכולים לדחות, לדחוף את כל הקבוצה מהבורא. זה לא פשוט, יש בזה הרבה תנאים, אנחנו לאט לאט נלמד זאת בדרך. מפני שאנחנו נכללים משני כוחות, כוח הטוב וכוח הרע לכן צריכים לדעת איך לעבוד עם הכוח הטוב שיהיה טוב ועם הכוח הרע שיהיה טוב, ולא להפך, שעם הכוח הטוב יהיה רע ועם הכוח הרע יהיה רע. אנחנו צריכים ללמוד את הדברים האלה, איך להוציא תועלת מכל מצב ומצב.

שאלה: אומנם אנחנו לא מדברים או חושבים על חשיבות האוויר, אבל עבורנו אוויר חשוב מאוד. יש הרגשה שכמו האוויר, בשבילנו תמיד חשוב להיות עם הרב, עם החברים, עם הבורא. האם ההרגשה הזאת היא חשיבות הבורא?

אנחנו תמיד צריכים להיות מחוברים עם החברים ועם הבורא, להשתדל להיות מחוברים ככל האפשר. אנחנו צריכים כל הזמן לבדוק על ידי איזה כוחות אנחנו יכולים להגביר את החיבור בינינו. אז יש כאן עניין שלפעמים אתה פותח את הלב יותר מדי ובגלל שאתה והחברים שלך עדיין לא מתוקנים, אז יוצא שמזה אתה יכול לגרום רע, ריחוק זה מזה.

תלמיד: האם זה טוב שיש תענוג גדול מההרגשה הזאת שאי אפשר בלי החברים?

כן.

שאלה: אמרת לדבר פחות ולעשות יותר, ולפעמים מורגש שלעשות זה דווקא לדבר על כל מיני דברים. אז מהי פעולה? האם זו רק תפילה עבור החברים?

את צודקת. הרבה מהפעולות שלנו נעשות בפה ולא במעשה, כי מה יש לנו לעשות כל כך במעשה. לכן ככל שאנחנו מתקרבים זה אל זה, אנחנו צריכים להיזהר יותר לא לגרום נזק על ידי הדיבור שלנו.

המאמר נמצא, אני לא כתבתי אותו אלא רב"ש, הוא כתב אותו ממש לאנשים מתחילים, והמאמר מאוד בעייתי. אנחנו צריכים לגשת אליו בעדינות ולהשתדל להבין אותו. אני בטוח שאתם עדיין לא יכולים להבין אותו אבל לאט לאט זה יתגלה ואתם תוכלו לכוון את עצמכם נכון איך לעבור בין כל המכשולים האלה.

שאלה: האם הצנע לכת צריכים לקיים גם במשך ישיבת החברים?

כן, ודאי, תמיד. כי אם אנחנו יוצאים מחוץ להצנע לכת אנחנו גורמים נזק לחברה, לעשירייה.

שאלה: אנחנו נמצאים בווירטואלי רוב הזמן, איך אפשר לעשות פעולה רוחנית כדי לחזק את החבר בלי מילים?

את זה אנחנו צריכים ללמוד, אפשר בדוגמה, בכתיבה, בכל מיני דברים, לאו דווקא לפתוח את הפה. תשתדל להתפלל שהבורא יעזור לו, בצורה כזאת אתה עוזר לחבר.

שאלה: איך להתייחס לחברים שיש להם ירידות והם משתפים את הרגשות שלהם?

להשתדל לחשוב איך. קודם כל להתפלל זה בטוח טוב וזה מאוד עוזר גם למי שמתפלל גם עבור מי שמתפללים, ואפשר לעשות במעשים כל מיני תמיכות.

שאלה: איך להבין מה החיסרון של החבר אם הוא בהצנע לכת ולא מראה את הרגשות שלו?

כל אחד מאיתנו זקוק לתמיכה, זקוק לעזרה, לכן על זה אין מה לשאול, אלא אפשר תמיד להתפלל עבור החברים שהבורא יעזור להם.

שאלה: לפעמים כשאנחנו שואלים שאלות החברים מדברים ממקום מאוד אישי, מאוד רגשי, זה בסדר? זה מותר?

אני מקווה שמהמאמר הזה תבינו על מה כדאי לדבר ועל מה לא.

שאלה: האם אפשר להגיד שכל מה שיוצא מהפה שלי, בעיקר הטענות נגד החברות, הוא מהאגו שלי, אבל לקשיים עליהם הן מספרות לי אני צריכה להתייחס כפנימיות?

נכון, גם זה וגם זה.

שאלה: לפעמים בסדנאות אנחנו מדברות מאוד שכלי ופחות רגשי. אז אם אנחנו בהצנע לכת מה אני צריכה לחשוב כשאני שומעת את החברות? איך להתחבר ללב שלהן מתוך הצנע לכת?

בלי להראות מבחוץ שאת מתחברת בלב, אבל בפנים כן לפתוח את הלב.

שאלה: הרבה פעמים אנחנו מדברים על דיבור פנימי, לפנות לעשירייה בלי מילים. האם בפנייה ללא מילים רק מבפנים כן אפשר לפתוח את הלב?

בפנים כן.

שאלה: היום בשיעור בוקר אמרנו שאם רוצים להגיד משהו לבורא מעבירים זאת דרך העשירייה ואז הבורא מדבר איתך. על מה אני יכולה לדבר עם הבורא דרך העשירייה?

על הכול, הבורא שומע רק דרך עשירייה, מכולה כמה שאפשר, אם את רוצה לדבר עם הבורא את חייבת קודם להתחבר עם החברות.

שאלה: לגבי אורח בלתי קרוא, יש הרבה פעמים מצבים שיש באדם עצמו אורח בלתי קרוא, בתוך העשירייה צץ איזה אורח בלתי קרוא, מה עושים אז?

אם זה בתוך האדם אין בעיה, כמו שאומרים "הכול נשאר במשפחה".

שאלה: האם תוכל להגיד כמה מילים בעניין השתיקה, פעם למדנו ששתיקה היא הסכמה עם הבורא ועכשיו אנחנו אומרים שצריך לא לדבר. מה היא שתיקה, מה היא העבודה הפנימית הזאת וכמה אפשר להשתמש בה בשביל להתקרב למטרה?

רב"ש היה עושה לנו תרגילים בהם הוא מגיע לסעודה ואומר "אנחנו לא מדברים" ובכל הסעודה היה שקט מוחלט. ולפעמים זה היה בזמן השיעור, הוא אמר "היום אנחנו שותקים וחושבים". והיינו יושבים שעתיים בלי לומר אף מילה. צריך ללמוד איך לעשות זאת. שתיקה מאוד מכובדת אצל מקובלים.

תלמידה: ומה זאת שתיקה פנימית? פיזית הפה סגור אבל זה לא אומר שבפנים הגעתי לשתיקה.

זה נקרא "שבולם עצמו בשעת מריבה" אדם לא מרשה לעצמו לדבר מתוך עצמו כלפי אחרים כלפי הבורא, פשוט מאוד.

תלמידה: אם החברות אומרות מה הן מרגישות ובתוכי יש כל מיני אורחים בלתי קרואים, איך לעבוד איתם בשביל לא להזיק לי, לחברה, לקבוצה, ולא להתרחק מהבורא?

הכי טוב זה להתפלל לבורא. התפילה בדרך כלל מתקנת הכול.

שאלה: איך העשירייה יכולה לחזק את החברות שלא יכולות להשתתף בכלל בפגישות בגלל כל מיני דברים הכרחיים? איך לתמוך בחברות כאלה ואיך לאזן בין משפחה לעשירייה?

את זה צריך ללמוד, נדבר על כך לחוד.

שאלה: קודם כל תודה על התשובה שנתת לי אתמול, שנדבר בעשירייה, באמת נתת לנו עבודה אמיתית ואנחנו בהודיה על זה. אבל מה לעשות עם חברים שלא באים בצורה קבועה?

אתה מבין שאנחנו לא מדברים על זה עכשיו אלא על משהו אחר. בנוגע לחברים שלא באים, אין מה לעשות, אתם צריכים לעבוד על כך בקבוצה.

שאלה: בשיעור הזה אנחנו מדברים על חשיבות הצנע לכת ובמאמר אחר הוא כותב "ויגבה לבו בדרכי ה'", האם אתה יכול לתת לנו כלל שעל ידיו נוכל בצורה נכונה ומיטבית להתנהל ולשלב את שני הקצוות השונים האלה. האם יש כלל אוניברסאלי?

לאט לאט נגיע אליו, אבל אתם צריכים למצוא אותו מכל העצות שאנחנו שומעים מהרב"ש.

שאלה: אני מבין שהכלל הוא "לא יגונה ולא ישובח" בכל דבר שאנחנו עושים. אבל בכל זאת על מה אנחנו יותר מגנים פה על עצמנו או על החברה?

זה אותו דבר, אם אנחנו הולכים להתחבר אז לא חשוב האם אני פוגע בעצמי או בחברה כי אני כבר חלק מהחברה.

תלמיד: זאת אומרת שהכלל "לא יגונה ולא ישובח" תופס בכל מה שאנחנו עושים?

כן.

שאלה: האם אנחנו מסוגלים לזהות איזה מילים יכולות לגרום נזק ואיזה כלי יש לנו כדי לעשות את ההבחנה?

אני לא יכול לומר, את זה אתם צריכים לגלות בעצמכם.

שאלה: מה יכול להתבטא כקלות ראש בעשירייה?

על השאלות האלה אתם צריכים לדון ביניכם ולענות בעצמכם, לכן אני עכשיו ממליץ לקיים סדנה. תדברו על מה שקראנו, תדונו ותחליטו בעצמכם.

סדנה

מתוך מה שלמדנו במאמר, איך עלינו להתנהל בינינו בעשירייה, נדבר על מה שקראנו ונחליט איך להתנהל בהמשך ביחס למה שקראנו.

*

אני בכל זאת ממליץ שתקראו את המאמר ותדברו עליו שוב ושוב. כי העיקרון הוא "להיות בשתיקה" ולא לגלות מה יש בלב כל אחד כלפי האחר, אלא לעזור, להראות את האהבה בצורה אחרת. במילים היוצאות מהפה צריך להיזהר, שתיקה היא הכי מכובדת אצל מקובלים, כתובים על כך הרבה פסוקים יפים.

(סוף השיעור)