שיעור בוקר 10.07.2020 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

נושא: מבנה המציאות

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 399, "מהות הדת ומטרתה"

קריין: אנחנו קוראים בספר "כתבי בעל הסולם", בעמוד ,399 את המאמר "מהות הדת ומטרתה."

אנחנו עברנו כבר את המאמר הזה עד הכותרת הזאת, "ב' דרכים: דרך יסורין, ודרך תורה", ונמשיך. המאמרים האלה הם מאמרי יסוד שאפשר להשתמש בהם גם להפצה, וגם לעצמנו, וגם נושא לדיון בקבוצות, וכן הלאה. אפשר להשתמש באותן המילים כמו שבעל הסולם, ואפשר לעטוף אותן במילים יותר ציביליים, כאלה שמשתמשים בקהל הרחב. אבל באמת, הנושאים הם נושאים יסודיים שבמבנה המציאות שבו אנחנו נמצאים.

מהמציאות הזאת אנחנו לא יכולים לברוח. מהדרך שהאור העליון מושך אותנו למטרת הבריאה, אנחנו לא יכולים לצאת. לכן כדאי לנו לדעת באיזו צורה אנחנו מתקדמים למטרת הבריאה, והיא נמצאת לפנינו כמטרה מחויבת שאליה אנחנו צריכים להגיע בזמן קצוב, או שאפילו יכולים לזרז את הזמנים. [אפשר] לעשות את הדרך הזאת על ידי כוח שמכה ודוחף אותנו קדימה, או דווקא על ידי הכוח הטוב, שמושך אותנו ועוזר לנו לקצר את הדרך.

אז בואו נראה איך אנחנו באמת בוחרים בכיוון הטוב, בדרך טובה, להגיע לאותה מטרה בסופו של דבר, רק הדרך היא בכל זאת חשובה מאוד גם כן.

קריין: "כתבי בעל הסולם", עמוד 399, טור ב' למטה, כותרת "ב' דרכים: דרך יסורין ודרך התורה".

ב' דרכים: דרך יסורין ודרך התורה

"והנה נתבאר, אשר השי"ת, הוא הטוב המוחלט. והוא משגיח עלינו, מתוך מדת טובו השלימה, בלי שום עירוב של רע. אכן, בבחינת השגחה מטרתית! שפירושו, שהשגחתו ית', מכרחת אותנו, לקבל סדר של מצבים שונים, על דרך עילה ועלול, דהיינו קודם ונמשך, עד שנעשינו מוכשרים, לקבל את הטוב הרצוי, ואז נבוא אל תכליתינו, כמו הפרי היפה בגמר בישולה.

ועם זה מובן, אשר תכלית הזה, בטוחה לנו לכולנו בהחלט. דאם לא כן, אתה מטיל פגם בהשגחתו ית', לומר, שאינה מספקת למטרתה, חס ושלום. וזהו שאמרו ז"ל: "שכינה בתחתונים צורך גבוה". כלומר, כיון שהשגחתו ית' הוא מטרתית, שהיא להביאנו בסופינו לדביקותו ית', שישכון בתוכינו, הרי נחשב זה לצורך גבוה. כלומר, שאם לא נגיע לזה, נמצא חס ושלום דופי בהשגחתו." יש עלינו עבודה מאוד גדולה, חשובה, שאין כמוה, להכין מקום לגילוי הבורא. להכין מקום לגילוי הבורא לכל הבריאה.

"שהדבר דומה למלך גדול, שנולד לו בן לעת זקנותו, שהיה חביב לו מאד. ולכן מיום הולדו, חשב טובות בעדו. והלך וקבץ כל הספרים, היקרים והחכמים המצוינים שבמדינה. והכין בעדו בית מדרש לחכמה. ושלח אחרי הבנאים המפורסמים, ובנה לו היכלי עונג. וקיבץ כל בעלי הניגון וזמרה, והכין לו בתי זמרה. וקרא המבשלים והאופים, היותר מצוינים, שימציאו לו מכל מעדני עולם. והנה, נתגדל הבן, ובא בשנים. והוא סכל, אין לו חפץ במושכלות. והוא סומא, אינו רואה ואינו מרגיש מיופי הבנינים. והוא חרש, לא ישמע בקול משוררים וכלי זמר. והוא חולה במחלת סוכר, ואינו רשאי לאכול אלא פת קיבר בלבד, וכדי בזיון וקצף." לא יכול לראות שמסביבו יש חיים כל כך טובים, עולמות שהכין לו האבא שלו. ממש עולמות, אין סוף, השגות, מה לא, והוא רואה צד אחד, ממש כמה מילימטרים מסביבו ולא יותר. זה מה שקורה לנו, לא יכולים להרים את הראש למעלה מהאגו שלנו, ולראות רחוק מחוצה לחיים הבהמיים, הגופניים שלנו.

"אולם עובדא כזאת, יכולה שיארע למלך בשר ודם. מה שלא יתכן להאמר, כלפי השי"ת, אשר ענין אונאה אין נוהג בו כמובן. אשר על כן, הכין לנו ב' דרכים של התפתחות:" זאת אומרת בכל זאת, הוא חייב שהתוכנית שלו תתממש, ולכן הכין לנו ב' דרכים.

"א. האחת - הוא דרך יסורין, שהוא, סדר התפתחות של הבריאה מתוך עצמה, אשר מוכרחת מטבעה, ללכת ולקבל בדרך עילה ועלול, במצבים שונים, זה אחר זה, אשר אנו מתפתחים על ידיהם לאט לאט, עד בואינו לכלל הכרה, לבחור בטוב ולמאס ברע, ולהגיע להכשר התכליתי הרצוי לו ית'. ודרך זה הוא אמנם ארוך בזמן ומלא יסורין ומכאובים." זאת דרך ייסורים. והייסורים האלה שאנחנו מקבלים בדרך, שאנחנו נתקעים בכל מיני פינות, מלמדים אותנו איך בסופו של דבר לקבל שכל, רגש נכונים, ולהגיע למטרה שהבורא בחר מלכתחילה.

את המטרה הזאת אנחנו לא רואים, אנחנו לא מכוונים למטרה, אנחנו לא רוצים להיות מכוונים למטרה. אנחנו מכוונים רק כמה שפחות לסבול בכל רגע ורגע. ולכן, נתקעים באיזה צער, מסתובבים. עוד באיזו פינה, מסתובבים. וככה מפינה לפינה, ועד שאנחנו מגיעים למצב הנכון, לוקח לנו המון זמן, המון מצבים לא טובים, נתקעים בכל מיני פינות חדות, וחולים ומתרפאים ושוב חולים, ושוב מתרפאים, מכות, מכות, מכות. זה מפני שאנחנו לא מכוונים מלכתחילה למטרה, ולא מחפשים אליה דרך ישרה וקצרה.

"ב. ועל כן, הכין לנו כלפי זה דרך נעים וטוב, שהיא דרך התורה והמצוה, המסוגל להכשירנו לתכליתנו, בזמן קצר ובלי יסורים." המצווה הזאת זה נקרא "לעשות הכול בעל מנת להשפיע", להתחבר, מאהבת הבריות לאהבת ה', להגיע לדבקות, ונעשה את זה על ידי זה שמושכים מאור המחזיר למוטב. אז הדרך הזאת "בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין"¹ היא הדרך שנקראת "דרך תורה".

"היוצא מזה, אשר המטרה הסופית שלנו הוא: הכשרתינו לדביקותו ית', שישכון בתוכנו!

והמטרה הזאת, היא חיובית, מבלי למצוא שום נקודת מוצא לנטות הימנה. כי השגחתו ית' חזקה עלינו, עם ב' אופני השגחתו, שהם "דרך יסורין" ו"דרך תורה", כמבואר.

אולם, מבחינת המציאות המעשיות, אנו מוצאים, אשר השגחתו ית' מגיע אלינו עם ב' דרכי השגחתו בבת אחת. והמה נקראים בדברי חז"ל "דרך ארץ ודרך תורה"."

שאלה: לפי המשל שהוא נותן, הבן שנולד למלך נותן דוגמה שפשוט אין לו כלים להשיג את מה שהמלך נותן לו.

נכון.

תלמיד: אבל אנחנו במצב שאנחנו נמצאים בו גם חווים סבל מזה שאין לנו את הכלים.

אז אם לא סבל המלך לא היה מכוון אותנו למצב הטוב, זה לא סבל, זה רק להראות לנו שאנחנו לא נמצאים במצב הנכון, זה כדי להראות לנו שיש מצב יותר טוב, אז למעשה כל פעם במצב הנוכחי אנחנו מרגישים את עצמנו לא טוב וברוך ה', זאת אומרת תודה למלך שהכין לנו כאלו דברים, שאנחנו לא יכולים להבחין בין אמת לשקר, למעלה מהדעת. למטה מהדעת אנחנו לא מסוגלים, אנחנו נברח מזה, אז בינתיים אנחנו פועלים על ידי טוב ורע שאנחנו מבינים, וירוס קורונה עוד כל מיני מצבים, עוד בעיות, עוד צרות באוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות, בכל מיני דברים כאלה.

תלמיד: למה לא מתבאר המקום שחסר לנו? כלומר יותר דבקות בבורא, יותר חיבור, אלא מתגלות יותר ויותר צרות דווקא, למה דווקא בצורה הזאת?

אם אתה תעשה דברים טובים, נכונים, אתה תגלה גם דברים נכונים בדרך, התרוממות, התלהבות, משיכה קדימה, גילוי, אבל אם אתה עדיין פונה מהרצון לקבל לעצמו א' לרצון לקבל לעצמו ב' לרצון לקבל ג' אתה מסתובב ביניהם כל הזמן אז ודאי שאתה מרגיש שכל החיים שלך מלאים ייסורים, כדי שאתה בסוף תנסה לצאת מזה.

תלמיד: אז לא רק המטרה הסופית לבקש בסוף מהבורא, זה לא רק העניין, אלא גם לבנות את אבני הדרך בדרך לשם?

אתה צריך להבין מה לבקש. אתה צריך להרגיש שיש לך מישהו שאתה יכול לבקש ממנו. איך תבנה את הכול? אדם צריך להשיג מאפס כמו שהוא נולד שהוא לא יודע כלום, הוא צריך על ידי החברה להיכנס לאיזו עבודה רוחנית, לאתר את הדברים שיכולים לעזור לו בדרך להגיע לשלמות. והוא לא יודע כלום, הוא לא מבין בשביל מה ולמה נולד ואיפה בכלל נמצא. מסבירים לו דברים כאלה שיכולים להיות לגמרי הזויים ואדם צריך מכל מה שיש לו לפניו למיין את ההבחנות בדרכו.

תלמיד: הדוגמה הזאת עם הייסורים שהבריאה עוברת, אני חושב איך בכל זאת אפשר לצאת מתוך זה, מתוך המעגל הקסמים הסגור הזה כדי באמת להגיע לשכינה לפי מה שהוא כותב כאן?

רק על ידי השפעה לחברים, לעבור מכל הבעיות, מכל הפינות, מכל הדברים האלה בדרך שאתה נתקע ואלה כיוונים לא מכונים, זה רק על ידי זה שאתה מתחיל אפילו בצורה עיוורת להשפיע לעשירייה שלך. לכן כתוב "או חברותא" חברה או מיתותא" מוות, אחד מהשניים.

תלמיד: יוצא שעל כל הרגשה שלילית שמגיעה אלי אני צריך נגד זה להעמיד דבקות בבורא.

ודרכו דבקות בבורא. על כל מצב ומצב אתה צריך להגיב כך, שאתה מכוון את עצמך דרך המצב הזה שאתה משפר אותו לחברים ודרך החברים לבורא. ואז אתה תראה שבכל רגע בחיים יש לך מה לעשות.

תלמיד: אבל בכל זאת יוצא שאני בורח.

אתה לא בורח, אתה עוסק בעבודת הבחירה. זהו. וזה כמו שכבר קראנו, שאחרי שרואה הבורא שהאדם גמר את העבודה שלו מתוך בחירתו אז עוזר לו השי"ת ומגלה לו הדרך בכלל, וכן הלאה. ככה זה.

תלמיד: אפשר לפעול באיזו צורה כזאת שכל הזמן להגדיל את המצב, להיות כל הזמן קשוב לחברים בלי תלות בשום דבר?

אתה עוד תראה עד כמה שאתה תעבור מצבים שאתה תשנא אותם, שאתה תרצה להרוג אותם, לא שאתה סתם לא מסכים, אתה לא תרצה להסתכל לכיוון ההוא. זה כל כך יהיה מגעיל, כל כך יהיה דוחה, שאין דבר יותר גרוע מהחברה. כך אתה תתחיל להרגיש.

כי החברה, אם היא תתחיל להביא אליך אור עליון, אז האור העליון הזה או שהוא מאיר לך במינוס שלו הדוחה לגמרי, או בפלוס שלו, המושך. ואז אתה עובר מצבים כאלו, יום ולילה. עד שהחשיכה כאורה יאיר. עד שאתה מבין שהחושך זה דווקא לא חושך, זה דווקא האור, רק שמאיר לרצון להשפיע ולא לרצון לקבל.

שאלה: מה זה נקרא בדרך שלנו לתת דוגמה אישית בצורה נכונה?

שאתה עושה משהו שאתה בטוח שבזה אתה מחזק את הקשר בין החברים ומפרסם את זה בין כולם. אתה חייב לפרסם, "המביא מתנה לחברו חייב להודיעו". אתה לא יכול לעשות מתן בסתר, אתה דווקא חייב לגלות מפני שזה מגביר אהבה.

תלמיד: לפעמים אתה נותן דוגמה אישית ואחרי זה אתה רואה שהדברים לא משתנים וזה קצת מתסכל.

זה לא לפי השכל שלך ולא עניינך, אתה חייב לעשות. נקודה.

שאלה: מה זאת אומרת שהבורא ישרה בנו?

הוא ישרה בנו, הבורא ישרה בנו. אנחנו פשוט נרגיש שהוא ממלא אותנו, שהוא ממלא את כל העולם ואנחנו נמצאים בתוך הבורא, כמו בים ממש, כמו שאנחנו עכשיו נמצאים באוויר, כך הבורא ישרה בנו. יותר נכון להגיד שאנחנו אז שורים בתוך הבורא.

שאלה: אתה יכול לתאר לנו מה זה "צער השכינה"?

אני יכול לתאר לך את צער השכינה?

תלמיד: מי שסובל זה אנחנו, אנחנו סובלים בכלים שלנו. זה "חוק נתן ולא יעבור".

אתה סובל בגלל שאתה דבוק לאגו המלוכלך שלך. לכן אתה סובל. תנסה להתרומם ממנו ולהבין שהסבל שלך הוא בגלל שאתה דבוק אליו. כמו שיש לך נניח חבר רע ואתה סובל בגלל שאתה נמצא עימו, דבוק עימו. אז מה לעשות? אין לך ברירה, רק להתנתק ממנו. תנסה. תסתכל עליו כמו על חבר רע שכל הזמן נכנס לכל מיני כאלה בעיות ואתה סובל יחד איתו. הוא נכנס לאיזה מצבים רעים, המשטרה תופסת אותו ואתה חייב להיות יחד איתו. והבורא בכוונה עושה לך את החבר הרע הזה. למה? כי הוא רוצה שאתה תתנתק ממנו ותידבק אליו, לבורא.

תלמיד: יש כל מיני ביטויים, "הבורא שונא את הגופים", "חוק נתן ולא יעבור", אני מבין את זה, אבל את הצער של השכינה לא.

צער, כן. שאתה מרגיש, זה לא מיד, אני מבין אותך, היום אתה חושב שאתה סובל, אתה תתחיל להרגיש שלא אתה סובל אלא השכינה סובלת. הבורא סובל בגלל שאתה מזלזל בו.

שאלה: בעל הסולם כותב שיש דרך ייסורים ויש דרך קלה, טובה של התורה, שהופכת אותנו ראויים מהר ללא הייסורים. על איזה זמן מדבר כאן בעל הסולם, ועל אלו ייסורים, מכאובים?

אם אתה נעזר בתמיכה מהעשירייה, ואתם מחליטים ביחד שבכל רגע ורגע אתם מחזיקים זה את זה וחושבים איך כולכם לא נופלים מהמצב שאתם קושרים את עצמכם לבורא, אתם תראו עד כמה אתם תתקדמו. אתם תראו עד כמה במצב הזה שאתם רוצים לקשור את עצמכם יחד, והבורא שיהיה גם לכוד ממש ברשת שלכם, שאתם מחייבים אותו להיות איתכם יחד, אתם תרגישו שאתם באמת עובדים, וכל הרגעים האלה מתחילים יותר ויותר להתברר ולברר לכם את המצבים. רק כך תנסו. אין דרך אחרת. הבעיה היא שאדם כל הזמן נופל למצב אישי שלו, שחושב שהוא לא בסדר. הוא לא בסדר רק בדבר אחד, שלא קושר את עצמו לעשירייה.

שאלה: המאמר הזה מדבר על האנשים באופן כללי, או על אלה שיש להם נקודה שבלב?

לאלו שאין להם נקודה שבלב חכמת הקבלה לא מדברת, בכלל. כי אין למי לדבר, אין למי לפנות, אין רצון, אין תכונה באדם שאפשר לפנות אליה. ודאי שיש לכל אחד ואחד נקודה שבלב, אלא כשאנחנו אומרים שאין נקודה שבלב, זה מפני שעדיין היא לא מתבררת, היא לא הראתה את פעולתה. יש כאלה אנשים, מיליונים, מיליארדים שבהם הנקודה שבלב היא רדומה, אבל נמצאת בכל אחד ואחד, אבל עמוק עמוק בתוך הלב, אחרי כל מיני רצונות שלא שייכים לרוחניות. אז לאט לאט זה יתגלה. לאט לאט הכוונה היא על ידי מספר פעולות, אבל זה לא יתפוס הרבה זמן, זה יכול להיות הכול בדור שלנו.

שאלה: מה זו הדרגה הזאת שנקראת "מי שמרגיש צער הציבור זוכה גם לנחמת הציבור". איזו דרגה זאת שאדם מרגיש את צער העשירייה או צער העולם?

עד כמה שאדם מרגיש שהעשירייה לא מחוברת מספיק, בצורה כזאת הצער הזה זה כבר הכלי שיביא אותו לנחמת הציבור. שהוא רואה אחרי הפעולות שלו שהכול מסתדר והשכינה מתגלה בתוך החיבור.

תלמיד: אז זה כבר כלי אלטרואיסטי, לא אגואיסטי, נכון?

כן, נכון.

שאלה: בעה"ס כותב כאן בסוף הקטע, "אולם מבחינת המציאות המעשית אנו מוצאים אשר השגחתו ית' מגיעה אליה בב' דרכי השגחתו בבת אחת". זה אומר שדרך התורה מתלבשת על דרך הייסורים ומתקנת את ההרגשה הזאת?

בעצם זו דרך אחת, רק כלפי אדם זה מופיע בשני האופנים, או דרך תורה או דרך ייסורים. אבל בעצם זו אותה הדרך רק היא מתחלקת לשני אופנים בהתאם לפעולות האדם.

שאלה: כשהרב"ש הצביע על עצמו ואמר "שיסבול", מה זה בדיוק, איזה חלק בי אומר "שיסבול"? האם אני מסוגל לדרוש מהאגו שלי שירגיש בצורה מסוימת?

אתה מוכן להרגיש סבל באגו שלך רק כדי לזכות לאמת. זה כמו אדם שמגיע לרופא, הוא רוצה להיות בריא, והרופא אומר, אבל אני חייב לחתוך לך נניח איזה פצע כדי לנקות אותו ולתפור אותו. האדם מסכים, מה לעשות, כדי לחיות. כך זה.

שאלה: היום המשפט הזה, "להכין מקום לגילוי הבורא בצורה חדשה" נשמע לי אחרת לגמרי מאשר סתם לגלות את הבורא. האם זה אומר שלהכין מקום לגילוי הבורא זה כאילו מכינים את המקום הזה לעולם, מפיצים? כי כשאני פשוט רוצה לגלות את הבורא זה כאילו אגואיסטית אני רוצה לבלוע אותו.

אנחנו צריכים דווקא לגלות מקום לגילוי הבורא. המקום לגילוי הבורא זה הרצון שיהיה בעל מנת להשפיע כמו שרצון הבורא להשפיע, אז הבורא יכול להתלבש בתוך המקום הזה. אנחנו בונים את המקום הזה מתוך הקשר שלנו עם החברים שרצוי שתהיה עשירייה. יכול להיות קצת פחות מעשר, מילא, אבל נניח שזה עשרה שמתחברים ביניהם ומשתדלים לבנות ביניהם כאלו מצבים, כאלו יחסים, שהם מותאמים בדיוק לתכונות הבורא. בזה הם מושכים את הבורא שיתלבש ביניהם לפי השתוות הצורה, בין הכלי שהם בונים לבין האור שזה הבורא. כך אנחנו צריכים לעשות.

שאלה: האם יש עוד איזו פעולה מלבד הכנת המקום? היות וזה נשמע כאילו אני מכין את המקום ואחר כך כאילו מגלה. אלה שתי פעולות?

אנחנו צריכים להכין את המקום, וברגע שהמקום מוכן אז זה נקרא שכינה, השוכן שזה הבורא מתגלה בשכינה.

שאלה: לא ברור מה ההבדל בין דרך הייסורים ודרך התורה עבור בן האדם שבדרך.

אנחנו מדברים דווקא עבור האדם שבדרך. אתה שואל בעצם שאלה לא פשוטה. זאת אומרת, אם אני נמצא בדרך ואני מחפש איך לגלות מקום ששם יהיה גילוי לבורא כדי לעשות לו נחת רוח, אז מה זו דרך הייסורים? אז זה כמו שהוא אומר כאן, שאם אדם לא מכין את המקום אז הבורא לוחץ עליו בכל מיני צורות, דורש ממנו שהוא יעשה את מה שצריך, כי האדם הוא חלק מהמערכת הגדולה, ובמערכת הגדולה הזאת הוא צריך לגלות את המקום שלו, כמו כל אחד ואחד מאיתנו, ששים ריבוא חלקים, שש מאות אלף חלקים שמתחלקים לעוד אלפי אלפי אלפי חלקים, אנחנו צריכים כל אחד ואחד להכין את המקום, אז או שהגיע זמן שאני צריך לתקן את עצמי כי אני חלק מהאדם הראשון, מביאים אותי לקבוצה ומסבירים לי מה אני צריך לעשות, להתחבר עם עשירייה ואז בזה אני מכין מקום מעצמי, מקשר שלי עם האחרים, ששם הבורא יכול להתגלות.

בדרך הזאת יש דרך תורה, שאני עושה את זה בעצמי, מבין, לומד, משתתף עם האחרים, או דרך ייסורים, שאני לא רוצה כל כך לעשות את זה ואז הבורא לוחץ עלי. כי אותו הבורא, אותו האור שצריך להתגלות באותו מקום הוא עומד וחייב כבר להתגלות, אבל אין מקום להתגלות, המקום לא מתוקן. ואז יש פער בינו, בין האור והמקום, וזה מורגש בנו כסבל.

שאלה: אני מבין שמי שנמצא בדרך כשהוא סובל זה האגו שסובל, האגו לא מרוצה, אבל איך אני מבדיל בין הייסורים של האגו והייסורים של דרך ייסורים?

ייסורים של האגו אתה סובל. ייסורים שהם ייסורים נכונים אז אתה מרגיש שהבורא סובל, שלא יכול להתלבש בתוך החברים, כי אתה לא מספיק מכין כאן מקום.

שאלה: נאמר שאנחנו "בני ברוך" מכינים מקום בכדי שהעולם יגלה את הבורא, האם זה נקרא שאנחנו מפיצים, ואז אם כך מי מגלה את הבורא?

אנחנו כולנו יחד קבוצת "בני ברוך".

שאלה: הם מדברים על חיבור כולם אבל עושים את זה בקבוצות נבדלות, נפרדות, איפה החיבור באמת כל הקבוצות האלה אנחנו, לא יודע מי?

קודם כל תתארגנו בקבוצות נפרדות, אחר כך נדבר על החיבור בין הקבוצות. אתם עדיין לא מבינים מה זה חיבור. אין עדיין באף קבוצה הרגשת החיבור, השגת החיבור, אז מה אתה רוצה כבר שבין הקבוצות יהיה חיבור? ככה לא עושים. קודם כל מתחילים מהעשירייה ואחר כך עוד ועוד עשיריות שיהיו מוכנות, אז יתחילו ביניהם להתחבר כבר מתוך ניסיון שיש להם בכל עשירייה.

שאלה: איזה סוג סבל מרגיש אדם שיש לו נקודה שבלב, זה משהו פיזי או רק הרגשה של חיסרון רוחני?

יש בזה כמה סוגי סבל אחד אחרי השני. מתחיל מסבל האגואיסטי שאין לי קשר עם העולם הרוחני שזה יותר ממה שיש לי כאן ואני רוצה אותו בצורה אגואיסטית. אחר כך יש לו עוד התפתחות שכבר לא חושב רק בעד עצמו אלא בעד העשירייה וכן הלאה. עד שמגיע למצב שרוצה לעשות נחת רוח לבורא. אבל כל ההתפתחות הזאת היא כולה על ידי המשכת האור, שהאור מאיר עליו ומעביר אותו ממצב למצב, מדרגה לדרגה, ואז הוא מתחיל מהאהבה עצמית שהוא סובל לחשוב על הקבוצה שהיא סובלת, ומתוך זה לבורא שסובל, לשכינה, צער השכינה, וכך מתקדם.

שאלה: מה חסר לנו כדי להגיע לחיבור?

רצון זה מה שחסר לנו. אנחנו לא מזכירים בצורה מכאנית אחד לשני, שאנחנו חייבים להיות מחוברים, כל הזמן, כל הזמן להזכיר זה לזה.

שאלה: אם אני מטפס הרים, אז לא אכפת לי מהקור מהמכשולים, אז אם אני מרגיש את המטרה שלנו כגדולה מספיק למה שאני ארגיש ייסורים?

אם אתה לא משיג את המטרה והיא חשובה לך, אז אתה מרגיש ייסורים שאתה עוד לא מגיע. עכשיו השאלה היא, מה היא המטרה, או בעל מנת לקבל שאין לי, או בעל מנת להשפיע שאני לא מסוגל לתת לזולת.

שאלה: שמעתי אותך אומר שאנחנו צריכים להכין מקום לבורא שישכון בתוך העשירייה, אז איך כעשירייה אנחנו יכולים להכין בעצם מקום לבורא בצורה פרקטית?

להשתדל להתחבר כך בינינו שבצורה הרוחנית לא יהיה מקום בינינו, שהרצונות שלנו הרוחניים הם יהיו קשורים זה לזה, ואז אנחנו מתחילים להרגיש ברשת הקשר הזו את הבורא.

שאלה: אותו הבן של הבורא שנולד חירש ועיור, ולא מרגיש את העולמות שהבורא ברא עבורו, הוא לא סובל מזה שהוא לא מרגיש את העולמות, מספיק לו האוכל שלו, הבירה שלו והוא יחיה ככה את כל החיים, אין לו סבל מזה שהוא לא מרגיש את העולמות.

נכון, אבל הבורא לא נותן לו את הבירה והאוכל שלו, ומעביר אליו עוד איזה וירוס קורונה ועוד משהו כדי לנענע אותו לעבודה יותר גבוהה.

תלמיד: אז הצער של הבן צריך להתחלף, מזה שאין לי את התענוג הגשמי, זה צריך להתחלף לזה שאני לא יכול להשיג את העולמות של הבורא? מה שהוא רוצה שאני ישיג?

כן.

תלמיד: ואז לבורא יש נחת רוח מצער כזה?

לא מהצער הזה, אלא הצער יביא אותו לתיקונים, ובתיקונים הוא יתקן את עצמו, את המקום שלו, את היחס שלו לאבא, ושהאבא, הבורא יכול להתגלות בו, להגיע לדבקות עימו. אין לבורא שום אפשרות אחרת למשוך את תשומת לב האדם, אלא רק על ידי זה שמעורר בו איזו צרה.

תלמיד: אבל עדיין גם עם הצרה, למה שהבן ירים את הראש מעבר לאותם דברים? כי רק לדברים הבהמיים האלו הוא נמשך, אין כלים למשהו אחר.

יש, רק הוא לא יודע עליהם. אז לאט לאט על ידי זה שאין לו הצלחה במה שהוא חושב שהוא צריך, הוא משיג שכל ורגש שאין ברירה, הוא מתחיל להבין. "מה שלא עושה השכל עושה הזמן", "ייסורים ממרקים את הגוף", ככה זה.

שאלה: בהשתוקקות להתחבר עם החברים ובניית מקום לחיבור, אנחנו מגלים קודם כל את האחוריים. אנחנו יכולים להגיע לאיזה רצון להרוג מישהו, זה לא נותן להתחבר, ההיפך.

הבורא מסדר לנו כל מה שאנחנו צריכים כדי להתקדם בדרך. ואת כל הפלפולים שלכם אני לא רוצה לשמוע. אם אתם רוצים לגלות בכל מקום שאתם פונים שזה מגיע ממנו אז לא תטעו ותתקדמו, נקודה. כאן אני שומע כל מיני פילוסופיות כאלו ואחרות, נמאס, מספיק.

שאלה: איך אדם יכול בצורה נכונה להשתמש בייסורים הגשמיים של האנשים הסובבים אותו, כאלה שעדיין לא התגלתה בהם הנקודה שבלב?

צריך להסביר להם בכל זאת משהו בדרך, אפילו עוד לא בצורה רוחנית אבל משהו, כי אנחנו נמצאים כבר במצב שאפשר לדבר על הכול. אנחנו כבר נמצאים במצב שהוא נקרא התיקונים האחרונים של הבריאה, לכן אפשר לדבר ואין מה להסתיר. חכמת הקבלה מתגלה, רק אם אתה מסביר אתה צריך לראות עד כמה אתה נותן להם את הדברים האלה בצורה נכונה, בצורה עקבית, שהם לא יברחו, שלא יזלזלו, שאתה לא דוחה אותם לכמה שנים, זה הכול. אבל מותר לגלות את הכול.

שאלה: במה ההבדל לפי המאמר בין שתי הדרכים, אני מבין שבתוך שיעור הבוקר יש דרך תורה ודרך ייסורים, אתה יכול להסביר את זה?

דרך תורה זה שאנחנו מתחברים בינינו, לומדים כל השיעור, ובמשך כל היום חושבים רק איך להגדיל את הקשר בינינו, עד מצב, עד עוצמת קשר כזה שהבורא יוכל שם להתגלות, אפילו במידת שורש. זאת אומרת, אנחנו קונים מסך למעלה מהאגו שלנו דעביות דשורש, ואז הבורא לפחות באור הנפש, נפישה, משהו קטן כזה כמו ערפל מתגלה בנו. או שאנחנו כבר יכולים לגלות בינינו קשר יותר גדול, עם כל מיני אופנים בתוך הקשר, אנחנו מבדילים כאלו או אחרים, ואז אנחנו מתחילים לגלות את הבורא בצורה יותר ברורה, איך שהוא מתייחס אלינו, מה דורש מאיתנו, מה נותן לנו.

זה כמו תינוק שנולד שלא רואה עם מי יש לו עסק. אפילו שפותח עיניים הוא רואה ולא רואה, ואחר כך לאט לאט הוא פותח יותר ויותר את העיניים, הריכוז שלו בראייה נעשה יותר ויותר, ואז הוא מסתכל עלייך, הוא כבר נכנס איתך בקשר עין וכן הלאה. זאת כבר התגלות יותר גדולה של הבורא לנברא, אבל זה הכול תלוי בכמה שאנחנו מפתחים את היחס שלנו.

שאלה: מהו המצב של טוב ורע בעבודה רוחנית?

שמתקדמים בדרך טובה, או מתקדמים בדרך רעה. או שהבורא צריך להפעיל עלינו ייסורים עוד ועוד יותר גדולים, או שאנחנו מגלים את המקומות שאנחנו לא מחוברים מספיק, עובדים עליהם, דורשים ממנו שיתקן את הקשר בינינו, ואז הוא מתקן את הקשר בינינו ושם הוא מתגלה.

תלמיד: איזו עבודה נדרשת בעשירייה כדי להגיע למקום הזה?

מה שעכשיו אמרתי, אין יותר. וכל הזמן לדרוש ממנו, כל הזמן להתפלל. כי תיקונים אתם לא יכולים לעשות רק לארגן את הבקשה. וגם בקשה נכונה לבד אתם לא יכולים לארגן, אלא גם את זה לדרוש ממנו שיעזור לכם לבקש. הכול, הכול בעצם תלוי בו.

שאלה: האם ההבדל בין דרך תורה לדרך ייסורים הוא רק באופן שבו אני תופס את מה שקורה?

ודאי, זה לכל אחד בצורה אישית, אינדיווידואלית, כן. בכללות אתה יכול להגיד את הכלל, מה זה דרך תורה ודרך ייסורים, אבל מבחינה אישית בכל שלב ושלב, לכל אחד ואחד זה מתגלה רק לעומתו.

שאלה: האם עלינו לדרוש מהבורא את דרך התורה ודרך הייסורים, או רק את דרך התורה?

לא, אנחנו לא יכולים לבקש מהבורא דרך ייסורים, זה לא נכון, זה שקר. אדם מתוך הטבע שלו שרוצה ליהנות הוא לא יכול לבקש סבל, זה שקר. זאת אומרת שהוא משקר לעצמו. כתוב על זה גם כן.

שאלה: שמעתי שאמרת שהבורא עוזר לנו כשאנחנו משלימים את הבחירה שלנו. אז מהי הבחירה הזאת?

הבחירה היא בדרך טובה. שאנחנו רוצים להתקשר בינינו בכל צעד ושעל, בכל מצב, עוד יותר להתקשר, ולבקש את הבורא שיעזור בקשר הזה, ואחרי שהוא מקיים את הקשר שלנו, שיתגלה בו.

שאלה: מה אני יכול לעשות כדי שהקבוצה לא תחווה ייסורים?

אני לא חושב שאני צריך לחשוב על זה, איך שהקבוצה רואה אותי, מצטער או לא מצטער זה לא חשוב לי. מה שחשוב לי זה שהקבוצה היא כמוני, אנחנו ממש יחד, העיקר בשבילנו זה להתחבר, להתחבק יחד ועם הבורא יחד, ולדרוש ממנו שיעשה מכולנו כולל הוא איתנו, שיעשה מאיתנו רק גוף אחד, זה הכול.

שאלה: על מה עלינו להתפלל בעשירייה, שהבורא ייתן לנו חיסרון למקום, או שישרה בינינו שלום?

תבקש גמר תיקון.

שאלה: מה המשמעות שהסבל מזכך את הגוף?

כי על ידי הסבל אנחנו רוצים להפטר מהסבל, ואז אנחנו מזמינים את המאור המחזיר למוטב, ואז אנחנו מנקים את הגוף מהפסולת, מהרצון האגואיסטי.

שאלה: אמרת על המדרגה הקרובה ביותר אלינו שזה שורש ואור הנפש. האם במצב כזה האדם לא מרגיש ייסורים, הוא מרגיש אותם אחרת איכשהו?

אם כבר אדם הגיע לאור הנפש, יש לו הרגשה שהבורא ממלא את כל המציאות. כבר היחס שלו לבריאה הוא אחר, הוא כבר מרגיש שהוא נמצא במצב שהבורא ממלא את כל המציאות, שיש כזאת נוכחות הבורא בהכול, זה אור הנפש. יש וודאי דרגות עוד ועוד יותר גדולות, אבל את זה כבר יש לו.

תלמיד: איך מגיעים לזה? כלומר אנחנו מתחברים, החברים בעשירייה עולים מעל כל הרגשות, הייסורים, ואז מה?

בשביל זה אנחנו צריכים להמשיך לקרוא את המאמר.

מהות הדת הוא לפתח בנו את חוש הכרת הרע

"וזהו דברי חז"ל: "וכי מה איכפת ליה, להקב"ה, למי ששוחט מהצואר, או מי ששוחט מן העורף, הוי לא ניתנו המצות, אלא לצרף בהן את הבריות. (ב"ר, פמ"ד פסקה א'). וענין צירוף הזה נתבאר היטב במאמר "מתן תורה", אות י"ב. וראה, מה שכתבנו שם. אולם כאן אבאר, מהותו של התפתחות הזה, המושג ע"י העסק בתורה ומצות. מהו?

ותדע, שהוא דבר הכרת הרע שבקרבו, אשר עסק המצות, מסוגל לזכך, להעוסק בהם, הזדככות דרגתי ואטי. אשר אמת המדה, של המדרגות שבהזדככות, הוא שיעור ההכרה את הרע שבקרבו.

כי כבר מוכן האדם, מצד טבעו, לדחות ולבער כל דבר רע מקרבו. וזהו מדה שוה בכל בריה ובריה. אולם, כל ההבחן מבריה לחברתה, הוא רק בהכרה של הרע:

א. שבריה יותר מפותחה, מכרת בעצמה מדה יותר גדולה מהרע, וממילא שמבדלת ודוחית את הרע מתוכה, במדה יותר גדולה,

ב. ובלתי מפותחת, נמצאת מרגשת בעצמה שיעור קטן של רע, ועל כן לא תדחה הימנה, רק שיעור קטן של רע. וע"כ משארת בקרבה כל זוהמתה, כי לא תכירהו לזוהמא כלל.

וכדי שלא להלאות להמעיין, נבאר הרע והטוב בכללותם, כמו שנתבאר במאמר "מתן תורה", אות י"ב. אשר כללות כל הרע, אינו רק אהבה עצמית, הנקרא אגואיזם, להיותו הפכי הצורה מהבורא ית', שאין לו רצון לקבל לעצמו, ולא כלום, אלא רק להשפיע.

וכמו שנתבאר במאמר "מתן תורה", אות ט', י"א, אשר:

א. ענין התענוג והעדון, כל עיקרה הוא, בשיעור השואת הצורה ליוצרה,

ב. וענין היסורין ואי סבלנות, כל עיקרה הוא, בשיעור שינוי הצורה מיוצרה.

ראה שם בעיון מספיק.

"ולפיכך, מאוס לנו האגואיזם, וכואב אותנו בתכלית, להיותו הפכי הצורה מהיוצר ית'. אולם מיאוס הזה, אינה שוה בכל נפש, אלא מתחלק בינותינו לשיעורים.

כי האדם הפרא, הבלתי מפותח כלל, אינו מכיר את האגואיזם לתכונה רעה ולא כלום. ולפיכך משמש עמה בגלוי. לבלי שום בושה. ובלי שום גבול. גוזל ורוצח לעיני כל, בכל אשר תמצא ידו.

והמפותח מעט, כבר מרגיש, איזה שיעור בהאגואיזם שלו, לבחינת רע. ולכל הפחות, מתבייש להשתמש עמו בפרהסיא, לגזול ולרצוח נפשות במקום רואים. ובסתר עדיין מבצע כל זממו, אלא שמקפיד על כל פנים, שלא יראהו איש.

והיותר מפותח הימנו, נמצא, מרגיש את האגואיזם לדבר מאוס ממש, עד שלא יוכל לסובלו בתוך עצמו, ודוחה ומפרישהו לגמרי, כפי שיעור הכרתו אותו, עד שאינו רוצה, ואינו יכול, להנות מעמל אחרים. ואז, מתחיל להתעורר בקרבו ניצוצין של אהבת זולתו, המכונה "אלטרואיזם". שהוא מדת הטוב הכללית.

וגם זה מתלקח אצלו בסדר התפתחות דרגתי. דהיינו, מתחלה מתפתח בו חוש האהבה וההשפעה, לצרכי קרוביו ומשפחתו, על דרך הכתוב "ומבשרך אל תתעלם". וכשמתפתח יותר, מתרחב בו מדת ההשפעה, לכל בני סביבתו, שהם בני עירו, או בני אומתו. וכן מוסיף והולך, עד שמתפתח בו בחינת אהבת זולתו, על כל האנושיות כולו".

זו הדרך הרגילה שככה אנחנו מתפתחים. קשה להגיד שאנחנו מגיעים למצב שאנחנו מתחילים להשתתף בצער של הזולת. אבל בכל זאת אנחנו יכולים את זה לברר, יכולים את זה להרגיש, אבל יחד עם זה האגו שלנו שגדל מוחק לנו את זה, אומר, "זה לא נורא, יש לך בעיות משלך, שים לב על עצמך ולא על האחרים". ואם אנחנו אפילו משתתפים בצער הזולת, בצורה אגואיסטית משתתפים, זאת אומרת שזה פוגע בי ולכן אני משתתף.

אני לא מרגיש את צער הזולת, אלא עד כמה שהצער הזה מצער אותי. ולכן, אני לא יכול לסבול את צער הזולת. או שאני מפחד שיהיה לי אותו דבר. אני מרגיש את הצער שלו כשזה מגרד לי, לא טוב לי מזה. מה שאין כן אם הייתי קודם מתעלה מעל הרצון לקבל שלי, ואחר כך להרגיש את צער הזולת, אז הייתי באמת מרגיש את הצער של הזולת.

תלמיד: מה זה להרגיש את צער הזולת שאני כבר מעל עצמי, כבר לא אגואיסטי. מכאן שכל אחד מרגיש שהוא סובל עם השני.

ודאי שכל אחד מרגיש את הצער של הזולת באיזו מידה. מפני שאנחנו נמצאים באותו רצון לקבל, שונה קצת בכל מיני אופנים, אבל אנחנו נמצאים באותו רצון לקבל הכללי. ולכן, מה שסובל אחד כל אחד יכול לתאר לעצמו שהסבל הזה יכול להיות גם אצלו, ולכן הוא סובל מהדמיון שאותו סבל גם פוגע בו. אבל זה לא נקרא שאני סובל את צער הזולת, שהזולת סובל, אלא זה נקרא שאני סובל את הצער הזה.

מה שאין כן, הצער של הזולת, בשביל זה צריכים להיות אצלי כבר תכונות השפעה, שדרך תכונת ההשפעה שבי אני יכול לתאר את הזולת איך הוא סובל מתוך התכללות שלי עמו ואז אפשר להגיד שיש לי צער הזולת. זאת אומרת, כול עוד לא יהיו לי כלים דהשפעה אני לא יכול להרגיש את הצער של הזולת. אני רק רואה, שומע ויכול לתאר לעצמי את אותו הסבל. ולכן אני רוצה להפסיק אותו, שלא יהיה וכן הלאה, אבל זה מפני שאני מתעורר מעצמי שאני לא רוצה שדבר כזה יהיה לי, זה כואב לי שאני רואה שהוא מצטער.

תלמיד: זאת אומרת, הצער הראשון זה צער אגואיסטי, כאילו איזה כאב משותף בגלל שזה יכול להיות גם אצלי מורגש בצורה כזאת. זה לא צער שבאמת יש לי כלים דהשפעה, שאני באמת כמו הבורא מתייחס לעולם.

אתה מרגיש צער בגלל שזה מתואר בך כאילו שאתה סובל. אם לא היית סובל, אם לא היית מרגיש את זה, לא היה לך שום צער.

תלמיד: אז מה הבדיקה אם אני באמת בצורה נכונה סובל עבור הזולת?

למעלה מהדעת, אך ורק. אז אתה מרגיש את הסבל הזה לא בכלים שלך שזה מכוון אליך, אלא למעלה ממך. רק בצורה כזאת אתה יכול להיות אובייקטיבי.

שאלה: אתה נתת תשובה מכל כך גבוה. אני רוצה לשאול קצת יותר נמוך. אם אני לא רואה, אם אני לא מרגיש איזה רצון לייסורים של האחר, איך אני יכול להעלות אותו?

לבקש מהבורא. אתה לא מסוגל את זה לעשות. אף אחד לא מסוגל. כל הייסורים שאנחנו מרגישים זה שאנחנו מתארים את עצמנו במקום השני. אתה רואה את כל יפיי הנפש שיוצאים לרחובות וצועקים איך אתם כך עושים וכן הלאה. באמריקה עכשיו רואים את הדברים האלה, זה הכול ממש צורה אגואיסטית הגדולה ביותר, המסריחה ביותר.

אם אתה רוצה להשתתף בצער הזולת אתה צריך קודם כל להתעלות מעל הרצון לקבל שלך. בתוך הרצון לקבל שלך לא חשוב מה אתה מרגיש, אתה מתעלה מעליו, ואז כשאתה נמצא בכלים דהשפעה תתחיל להתקשר עם הזולת, תתחיל להרגיש את הסבל שלו בכלים דהשפעה שלך, לא בכלים דקבלה שלך, בכלים דהשפעה שלך ואז תוכל לעזור לו.

שאלה: האם האחר זה החבר בעשירייה?

בדרך כלל זה חבר מהעשירייה. כן.

תלמיד: אז יוצא שבהתחלה, כדי לעלות מעל האגו שלך צריכה להיות התנתקות? אני לא מרגיש את השיטה, את הדקות כאן. איך צריך קודם כל להתנתק כדי לעלות מעל האגו שלך ואחר כך בהתאמה להתכלל באחר?

אתה חייב. אתה חייב להיבדל מהרצון לקבל שלך, אחרת אתה עם הרצון לקבל שלך מצטרף לרצון לקבל של החבר ושני אגואיסטים כבר מתחילים לעשות בלגן. אלא אתה חייב להתעלות למעלה מהאגו שלך ואז בכלים דהשפעה שלך אתה רוצה להרגיש את הסבל של החבר, ואז כשאתה מתקשר אליו אתה עוזר לו. רק בצורה כזאת.

שאלה: הרגשת הסבל של הזולת זה בכלים דהשפעה, זה הרגשה שהחבר לא מתמלא מהבורא בגללי ובגלל זה אני לא רוצה להרגיש את זה?

זו הרגשה שאתה לא מעביר לו את אור התיקון ואור מילוי.

שאלה: וזאת הסיבה שאנחנו בורחים מהרגשת החיסרון של הזולת כי זה בעצם מכריח אותי לאיזו פעולת תיקון?

כן. מחייב.

שאלה: הצער של הזולת הוא ברצון לקבל שלי. האם לאחר רכישת כלים דהשפעה אני ארגיש את הצער ברצון לקבל של הזולת?

אתה מרגיש את הצער של הזולת ברצון שלך ואתה תרגיש אותו שאתה אשם בזה שהוא סובל.

תלמיד: ברצון לקבל שלו?

מה זה שלו? זה לא שלו. אם אתה מתקשר אליו אז זה שלך.

תלמיד: אז זה נהיה כבר שלי.

שאלה: האם בזה שאני מרגיש טוב אז אני כאילו מתקדם ברוחניות אבל זה בלבול או הפוך שאני דווקא נהנה ואני טועה?

אתה צריך להתקדם ברוחניות מהרגשת התענוג, שאפילו שאתה סובל אבל אתה נהנה מהסבל הזה. זה כמו כשבן אדם חולה מאוד אבל הוא מבריא, הוא נמצא בתהליך של הבראה. ולכן ההרגשה שלנו, תמיד בדרך שלנו שאנחנו ממש מכוונים למצבים יותר ויותר טובים.

שאלה: בעבודה בעשירייה מופיע רצון לגילוי הבורא אבל זה לא הרצון שלי, זה רצון שהופיע לכמה שניות ונעלם. האם זה נכון?

זה ודאי נכון, אבל אנחנו צריכים לחפש אמצעים איך להחזיק את המצב הזה קבוע.

שאלה: אם אני אוהב את החברים ואני מחובר אליהם והם גדולים מאוד, ועכשיו אני לא יודע מה אני יכול לתת להם, אני לא מרגיש מה חסר להם. אני יכול לתת להם גם בלי שאני יודע מה הם צריכים?

תמיד חסר להם מצב רוח. את זה תיתן.

התפתחות מדעת והתפתחות שלא מדעת

"ותדע, אשר ב' כוחות משמשים, ודוחים אותנו לעלות ולטפס, על שלבות הסולם האמור, עד שנגיע לראשו שבשמים, שהוא הנקודה התכליתית, של השואת צורתינו להיוצר ית'.

וההפרש בין ב' הכוחות הללו הוא:

שהאחד, דוחף אותנו "שלא מדעתינו". כלומר, בלי בחירתנו. וכח הזה הוא דוחף אותנו מלאחרינו. ונקרא ויז-א-טערגא [כח הדוחה לאיזה דבר מאחוריו]. והוא שגדרנו אותו, בשם "דרך יסורין" או "דרך ארץ"." זאת אומרת אין לנו ברירה, מקבלים ממש בעיטה מאחור ומאין ברירה אנחנו נמשכים למטרה, למשהו. הייסורים במקום הנוכחי הם מחייבים אותנו להתקדם. כך כל פעם אנחנו מתקדמים, מתקדמים, מתקדמים לכל מיני כיוונים, לא יודעים בדיוק את הכיוון המשותף, הכללי, אלא בהיסח דעת. מקבלים מכה מימין פונים לשמאל, מקבלים מכה משמאל פונים לימין, וכך אנחנו הולכים, כמו שתוי, שיכור בדרך.

זו הדרך שנקראת "דרך ייסורים". כי לָמה ייסורים? קודם כל אנחנו סובלים ואנחנו מתקדמים איכשהו, אבל בצורה שזה כל הזמן מביא לנו ייסורים, בהיסח דעת, אנחנו לא מבינים לאן, בשביל מה, לָמה, ולכן אנחנו כל הזמן סובלים ובוכים בדרך הזאת. מה קורה לנו? אנחנו לא יודעים בשביל מה, ובכלל, בשביל מה נולדתי, בשביל מה אני חי, בשביל מה אני מת, אני לא יודע שום דבר, אני חייב לקיים את הכוח שיש בי. זו ממש צורת בהמה, עוד יותר גרוע מבהמה, כי בהמה לא סובלת, ואדם סובל.

"וממנו הגיעה אלינו הפילוסופיא של תורת המוסר, שנקראת "אתיקה", המיוסדת על הכרה נסיונית. דהיינו, מתוך הבקורת של התבונה המעשיית. שכל עיקרה של התורה ההוא, איננו יותר, רק סיכום של הנזקים, שנולדו לעינינו, ע"י גרעיני האגואיזם. והנה, הנסיונות האלו הגיעו אלינו במקרה, דהיינו, שלא "מדעתינו" ובחירתנו. אולם המה בטוחים למטרתם, כי דמות הרע הולך ומתברר בחושינו. ובשיעור, שאנו מכירים את נזקיו, באותו שיעור אנו מסתלקים הימנו. ואז מגיעים לשלבה יותר עליונה שבהסולם." אין ברירה, אבל מתקדמים. זו דרך ארוכה, דרך שאנחנו לא יודעים מה, כך כל האנושות, אתם יכולים לראות את כול ההיסטוריה. אפשר היה לגמור אותה כבר מזמן, אבל ככה זה, יש לנו ממשלות, יש לנו כל מיני אנשים חכמים, פילוסופים, מדענים, לא יודע מה, מבלבלים לנו את המוח, בואו נעשה כך, בואו נעשה אחרת, ויחד עם כוחות הטבע, עם אסונות, כך אנחנו מתקדמים. לא יודעים בשביל מה, לָמה ולאן, שזה באמת עושה את החיים שלנו, מחוסר משמעות, עוד יותר קשים, עד שקשה לסבול.

"וכח השני, דוחף אותנו "מדעתינו". דהיינו, מכח בחירתינו בעצמנו. וכח הזה מושך אותנו מלפנינו. ונקרא ויז-א-פראנטא [כח המושך לאיזה דבר מלפניו]." זאת אומרת לא מאחורה דוחף אותי קדימה לכל מיני צורות, ואני אז הולך ככה, מאין ברירה, אלא מושך אותי קדימה, מאיר לי ואז אני נמשך. זאת אומרת, יש כאן הכרה, יש כאן השתתפות ממני, לא שאני מקבל בעיטה מאחור. "והוא שגדרנו אותו בשם "דרך התורה והמצות". כי ע"י עסק המצוות, והעבודה, לעשות נ"ר ליוצרינו, נמצא מתפתח בנו במהירות נפלאה, אותו החוש של הכרת הרע. כמו שנתבאר במאמר "מתן תורה", אות י"ג.

ואנו מרויחים בשנים:

א. שאין אנו צריכים לחכות על נסיונות החיים, שידחוף אותנו מאחרינו. שכל שיעור הדחיפה שבהם, נמדד רק במדת המכאובים והחורבנות, הנגרמים לנו ע"י מציאת הרע בקרבנו.

אולם, בדרך העבודה להשי"ת, מתפתח בנו אותה ההכרה, בלי שום הקדם של יסורין וחורבנות. ואדרבה, מתוך הנועם והעידון, שאנו מרגישים, בעת העבדות הטהורה להשי"ת, לעשות נחת רוח אליו, מתפתח בנו יחס רלטיבי [יחסי], להכיר את שפלות הניצוצין הללו, של אהבה עצמית, בהיותם מפריעים לנו על דרכינו, לקבל את הטעם העדון הזה, של השפעה להשי"ת.

באופן, אשר החוש הדרגתי, של הכרת הרע, הולך ומתפתח בנו, מתוך העתות של עונג ושלוה רבה. דהיינו, ע"י קבלת הטוב בעתות העבודה להש"י, מתוך הרגשתינו את הנועם והעידון, שמגיע לנו אז, מפאת השתוות הצורה ליוצרה.

ב. שאנו מרויחים זמן. כי הוא פועל "לדעתנו". ויש בידינו להרבות בעסק, ולמהר בזמן, כפי חפצנו אנו."

דרך תורה או דרך ייסורים, כאן הוא מסביר אותה בצורה ברורה מאוד. אנחנו מתקדמים בלי ידיעתנו, כמו כל האנושות, מה שנופל עליה היא לא מרגישה מה, אלא בורחת לכיוון השני. עכשיו זה וירוס הקורונה, כולם מטפלים בקורונה, אולי לא כדאי לנו לטפל בווירוס הזה, אולי לא כדאי, אולי אנחנו צריכים להיות קשורים לדרך, למטרה, ולא שקיבלנו בעיטה מאחור ונלך לכאן או נלך לשם. אבל כך אנחנו מתקדמים, לכן זו דרך ארוכה, דרך שקשורה לסבל ולהיסח דעת.

שאלה: בעל הסולם כותב פה שאנחנו מרוויחים את זה, שאפילו שאנחנו מתקדמים מתוך העונג והשלווה הרבה, עדיין מכירים את הרע.

זה בדרך השנייה.

תלמיד: נכון, הוא כותב שאנחנו מרוויחים שניים. ובתוך סעיף א' במה שמרוויחים, הוא כותב ש"חוש הדרגתי, של הכרת הרע, הולך ומתפתח בנו," עדיין אנחנו מכירים ברע.

בטח, כי אנחנו מקבלים ייסורים, אבל יודעים איך לעקוף את הייסורים האלה. אנחנו לא מתקדמים בעצמנו, סתם רצים, אתה לא יכול עכשיו לרוץ למטרה. אתה מקבל את החיסרון ואתה מעבד אותו בצורה נכונה, שהחיסרון הזה מושך אותך קדימה, ולא שאתה לא רוצה להתקדם למטרה, לא רוצה לברר את הדרך, ואז אתה מחכה עד שתקבל בעיטה מאחור.

תלמיד: כלומר, ההבדל הוא, שבבעיטה מאחור אנחנו רק מנסים לברוח ובמשיכה מקדימה מנסים להשתמש במה שמתגלה לנו?

כן.

הדת איננה לתועלת הבריות, אלא לתועלת העובד

"רבים טועים, ומשווים את תורתינו הקדושה, לתורת המוסר. אולם זהו הגיע להם, משום שלא טעמו טעם הדת מימיהם! וקורא אני עליהם את המקרא: "טעמו וראו כי טוב ה'".

והן אמת, ששניהם, האתיקה [מוסר] והדת, לדבר אחד מתכוונים, שהוא, לרומם את האדם מזוהמת האהבה עצמית הצרה, ולהביאו על מרומי הפסגה של אהבת זולתו.

אולם עם כל זה, רחוקים אחד מחבירו, כרחוק מחשבת הבורא ית' מן מחשבת הבריות. כי הדת נמשכת ממחשבותיו של הבורא ית'. ותורת המוסר באה ממחשבות בשר ודם, ומנסיונות החיים שלהם. ועל כן, ניכר ובולט ההבדל שביניהם, הן בכל הנקודות שבבחינות השמושיות, והן בהמטרה הסופית:

א. כי הכרת הרע והטוב, המתפתח בנו ע"י תורת האתיקה, בעת השימוש, יש לה יחס רלטיבי להצלחת החברה, כנודע.

ב. מה שאין כן הדת, אשר דבר הכרת טוב ורע, המתפתח בנו מתוך שמושה, יש לה יחס רלטיבי אל השי"ת לבדו. דהיינו, מן שינוי הצורה מהיוצר ית', עד להשואת הצורה אליו ית', שנקרא דביקות. כמו שנתבאר לעיניך במאמר "מתן תורה", אות ט', יוד, י"א, עיין שם היטב.

וכן רחוקים המה זה מזה, בתכלית המרחק, בענין המטרה:

א. כי המטרה של תורת האתיקה, הוא לאושרם של החברה, מבחינת בקורת התבונה המעשיות, הלקוחה מנסיונות החיים, אשר סוף סוף, אין המטרה מבטחת להעוסק בה, שום התעלות של מה למעלה ממסגרת הטבע. ואשר על כן, המטרה הזאת, עדיין לא יצאה מכלל הבקורת, כנודע. כי מי יוכל להוכיח ליחיד, את מדת הטוב בעדו, בצורה סופית, כזו, שיהיה מוכרח בשבילה, למעט דמותו, באיזה שיעור של משהו, בשביל אושר החברה?

ב. מה שאין כן, המטרה הדתית, מבטחת את האושר אל האדם עצמו, העוסק בה. כי כבר הוכחנו לדעת, אשר, בביאת האדם אל אהבת זולתו, אז הוא נמצא ישר בבחינת הדביקות, שהוא השואת הצורה ליוצרה ית'. אשר עמה יחד, עובר האדם מתוך עולמו הצר, המלא מכאובים ואבני נגף, אל עולם נצחי רחב, של השפעה להשי"ת והשפעה לבריות.

גם תמצא, הבדל ניכר ובולט למדי, בבחינת התמיכה:

א. כי עסק על פי שיטת תורת האתיקה, הנהו נתמך על יסוד של מציאת חן בעיני הבריות. ודומה דבר זה, כדוגמת שכירות, המשתלמת לבסוף. ובהתרגל האדם לעבודה כזו, הנה לא יוכל להתעלות, גם במדרגות המוסר, כי כבר רגיל הוא בעבודה כזו, המשתלמת היטב מהסביבה, המשלמים בעד מעשיו הטובים.

ב. מה שאין כן, בהעסק של תורה ומצות, לעשות נחת רוח ליוצרו, בלי שום קבלת פרס, הרי הולך ומטפס על דרגות המוסר, ממש כפי שיעור העסק. שהריהו נעדר מכל תשלום על דרכו, ופרוטה ופרוטה מצטרף לו לחשבון הגדול, עד שקונה טבע שני, שהוא ההשפעה לזולתו, בלי שום התעוררות של קבלה עצמית, זולת להכרח קיומו בלבד. ונמצא, באמת שנשתחרר מכל מאסרי הבריאה.

כי בשעה, שהאדם ממאס כל קבלה עצמית, ונפשו קצה, בכל מותרות מתענוגי גופניים הקטנטנים וכבוד וכו', נמצא שמטייל לחפשי בעולמו של הקב"ה, ומובטח, שלא יארע לו כאן שום נזק ותקלה לעולם. שהרי כל הנזקים, מורגשים ובאים לאדם, רק מבחינת הקבלה עצמית, המוטבע בו. והבן זה היטב.

והנה נתבאר היטב, אשר מטרת הדת, עומדת כולה רק לצורך האדם העובד ועוסק בה. ולא כלל לשמש הבריות ולהועילם. הגם שכל מעשהו, סובבים לתועלת הבריות, ומשוער בהמעשים הללו, אולם אין זה אלא בחינת מעבר, אל המטרה הנשגבה, שהוא השואת ליוצרה.

ועם זה מובן גם כן, אשר מטרת הדת נגבית בעולם הזה, בחיים חיותו. כמ"ש לעיל, ועיין היטב במאמר "מתן תורה", אות ו', בדבר המטרה של הכלל ושל הפרט.

אולם, ענין שכר עולם הבא - זהו ענין אחר, ואבארו במאמר מיוחד, בע"ה.".

אנחנו רואים שיש כאן בעיה מסוימת. אנחנו צריכים מאוד להיזהר שלא נלמד את האנשים להיות יפים וטובים זה לזה, כי אז הם יקבלו שכר זה מזה, עד כמה שזה טוב. אלא שנבין נכון את מה שכותב בעל הסולם, שהם יחלקו מדליות ויעשו כל מיני הטבות זה לזה, לא כדי להסתיר לעצמם את דרך האמת. שלא יחליפו את הדרך הזאת של האמת לזה שיקבלו שכר מהסביבה.

זה מה שבעל הסולם כותב "והנה נתבאר היטב, אשר מטרת הדת, עומדת כולה רק לצורך האדם העובד ועוסק בה. ולא כלל לשמש הבריות ולהועילם.". לגמרי לא כדי לשמש את הבריות. זאת אומרת זה יכול להיות רק בתנאי שאנחנו דרך זה פועלים לבורא. ואם לא לבורא, אנחנו לא הולכים לסדר את הבריות כדי שיהיה להם טוב. כי אם אתה עושה להם טוב, אתה באיזו צורה סוגר להם את הדרך לתיקון האמיתי. זאת אומרת הבורא כביכול מקלקל ואתה מתקן.

כאן אנחנו צריכים להבין את עומק הדבר. ולכן אנחנו לא פועלים כמו שפועלים כל מיני יפי נפש, כל מיני ארגונים למיניהם. אנחנו לא דואגים לבריות בצורה ישירה. כי אנחנו יודעים שבצורה כזאת שנעשה להם טוב, אנחנו בזה רק נקלקל להם את הדרך, כמו שכתוב "חוסך שבטו, שונא בנו".

זאת אומרת אנחנו צריכים רק להראות להם את הדרך הנכונה ועד כמה היא מתבצעת בקשר בין החברים, בעצם בין כולם, שכל אחד עוזר לאחרים להיות מחובר כדי שהבורא יתגלה בינינו, ובצורה כזאת בלבד אנחנו מגיעים לטוב המוחלט. ואם אנחנו עושים את זה רק כדי שבינתיים יהיה טוב לבריות, אנחנו בזה מקלקלים להם את הדרך. כמו שאנחנו יכולים כך להרוס את הילדים שלנו אם אנחנו לא דורשים מהם. אם אנחנו עושים במקומם, ונעשה הכול במקומם, ממש נהרוס להם את החיים.

לכן כל העבודה שלנו צריכה להיות לפי גישה לא פשוטה. כמו שבעל הסולם אומר במאמר, "כי עסק על פי שיטת תורת האתיקה," מוסר "הנהו נתמך על יסוד של מציאת חן בעיני הבריות. ודומה ... לשכירות,". שאני משתמש בבריות כדי שישלמו לי ובזה אני לא מגיע לשום תיקון.

שאלה: אני מבין מהמאמר שבגלל זה בהסבר שלנו החוצה חשוב מאוד לכלול את העניין המערכתי, כלומר למה בכלל אנחנו ניגשים לזה.

נכון, אחרת הם יכולים להבין שכמו שהמקובלים האלו אומרים, כך כולם אומרים, ואין בזה שום דבר, זו לא בעיה, אז בואו נלך לפי זה. יש הרבה תורות כאלה שמדברות על לעזור לזולת, לעשות יפה וטוב, זה לגמרי לא כמו שאנחנו מדברים.

אני עוד לא רוצה להרחיב בזה עד כמה חכמת הקבלה בעצם אומרת לנו בצורה פשוטה, אם אתה רוצה לעשות לאדם טוב, אתה צריך רק לגלות לו את הדרך לטוב. ללמד אותו עד כמה כל המכות שהוא מקבל מביאות אותו לטוב. ולא שאתה רוצה לחסוך ממנו את המכות, אלא רק להראות איך להגיב עליהן בצורה נכונה.

מה שאין כן, כל יתר השיטות מיד אומרות לך איך לסלק את המכות, ואנחנו לא. המכות באות מהבורא כדי לכוון אותנו למטרה, ובלי מכות אנחנו לא יכולים להתקדם. אם נהיה מוכנים למכות, נקבל אותן בצורה נכונה, זאת אומרת אנחנו נוכל לממש אותן נכון. ולא שתהיה "שכירות" כמו שהוא כותב.

"הדת איננה לתועלת הבריות, אלא לתועלת העובד", תראו מה שבעל הסולם כותב. הדת, הכוונה חכמת הקבלה, היא לא לתועלת הבריות, לא לטובת בני אדם, אלא לאלו בני אדם שהם מוכנים לעבוד, להשקיע כוחות, מוכנים ללכת למעלה מעצמם.

הדת איננה לתועלת הבריות, אלא לתועלת העובד

"רבים טועים, ומשווים את תורתינו הקדושה, לתורת המוסר. אולם זהו הגיע להם, משום שלא טעמו טעם הדת מימיהם! וקורא אני עליהם את המקרא: "טעמו וראו כי טוב ה'".

והן אמת, ששניהם, האתיקה [מוסר] והדת, לדבר אחד מתכוונים, שהוא, לרומם את האדם מזוהמת האהבה עצמית הצרה, ולהביאו על מרומי הפסגה של אהבת זולתו.

אולם עם כל זה, רחוקים אחד מחבירו, כרחוק מחשבת הבורא ית' מן מחשבת הבריות. כי הדת נמשכת ממחשבותיו של הבורא ית'. ותורת המוסר באה ממחשבות בשר ודם, ומנסיונות החיים שלהם. ועל כן, ניכר ובולט ההבדל שביניהם, הן בכל הנקודות שבבחינות השמושיות, והן בהמטרה הסופית:

א. כי הכרת הרע והטוב, המתפתח בנו ע"י תורת האתיקה, בעת השימוש, יש לה יחס רלטיבי להצלחת החברה, כנודע.

ב. מה שאין כן הדת, אשר דבר הכרת טוב ורע, המתפתח בנו מתוך שמושה, יש לה יחס רלטיבי אל השי"ת לבדו. דהיינו, מן שינוי הצורה מהיוצר ית', עד להשואת הצורה אליו ית', שנקרא דביקות. כמו שנתבאר לעיניך במאמר "מתן תורה", אות ט', יוד, י"א, עיין שם היטב.

וכן רחוקים המה זה מזה, בתכלית המרחק, בענין המטרה:

א. כי המטרה של תורת האתיקה, הוא לאושרם של החברה, מבחינת בקורת התבונה המעשיות, הלקוחה מנסיונות החיים, אשר סוף סוף, אין המטרה מבטחת להעוסק בה, שום התעלות של מה למעלה ממסגרת הטבע. ואשר על כן, המטרה הזאת, עדיין לא יצאה מכלל הבקורת, כנודע. כי מי יוכל להוכיח ליחיד, את מדת הטוב בעדו, בצורה סופית, כזו, שיהיה מוכרח בשבילה, למעט דמותו, באיזה שיעור של משהו, בשביל אושר החברה?

ב. מה שאין כן, המטרה הדתית, מבטחת את האושר אל האדם עצמו, העוסק בה. כי כבר הוכחנו לדעת, אשר, בביאת האדם אל אהבת זולתו, אז הוא נמצא ישר בבחינת הדביקות, שהוא השואת הצורה ליוצרה ית'. אשר עמה יחד, עובר האדם מתוך עולמו הצר, המלא מכאובים ואבני נגף, אל עולם נצחי רחב, של השפעה להשי"ת והשפעה לבריות.

גם תמצא, הבדל ניכר ובולט למדי, בבחינת התמיכה:

א. כי עסק על פי שיטת תורת האתיקה, הנהו נתמך על יסוד של מציאת חן בעיני הבריות. ודומה דבר זה, כדוגמת שכירות, המשתלמת לבסוף. ובהתרגל האדם לעבודה כזו, הנה לא יוכל להתעלות, גם במדרגות המוסר, כי כבר רגיל הוא בעבודה כזו, המשתלמת היטב מהסביבה, המשלמים בעד מעשיו הטובים.

ב. מה שאין כן, בהעסק של תורה ומצות, לעשות נחת רוח ליוצרו, בלי שום קבלת פרס, הרי הולך ומטפס על דרגות המוסר, ממש כפי שיעור העסק. שהריהו נעדר מכל תשלום על דרכו, ופרוטה ופרוטה מצטרף לו לחשבון הגדול, עד שקונה טבע שני, שהוא ההשפעה לזולתו, בלי שום התעוררות של קבלה עצמית, זולת להכרח קיומו בלבד. ונמצא, באמת שנשתחרר מכל מאסרי הבריאה.

כי בשעה, שהאדם ממאס כל קבלה עצמית, ונפשו קצה, בכל מותרות מתענוגי גופניים הקטנטנים וכבוד וכו', נמצא שמטייל לחפשי בעולמו של הקב"ה, ומובטח, שלא יארע לו כאן שום נזק ותקלה לעולם. שהרי כל הנזקים, מורגשים ובאים לאדם, רק מבחינת הקבלה עצמית, המוטבע בו. והבן זה היטב.

והנה נתבאר היטב, אשר מטרת הדת, עומדת כולה רק לצורך האדם העובד ועוסק בה. ולא כלל לשמש הבריות ולהועילם. הגם שכל מעשהו, סובבים לתועלת הבריות, ומשוער בהמעשים הללו, אולם אין זה אלא בחינת מעבר, אל המטרה הנשגבה, שהוא השואת ליוצרה.

ועם זה מובן גם כן, אשר מטרת הדת נגבית בעולם הזה, בחיים חיותו. כמ"ש לעיל, ועיין היטב במאמר "מתן תורה", אות ו', בדבר המטרה של הכלל ושל הפרט.

אולם, ענין שכר עולם הבא - זהו ענין אחר, ואבארו במאמר מיוחד, בע"ה."

תלמיד: נראה שזה מאמר מאוד חשוב. כשאנחנו מדברים בהפצה, האם בקמפוס אנחנו יכולים לדבר על זה בצורה ישירה?

לא, אנחנו לא מסבירים את זה לאנשים רגילים שזה בשבילם וזה לא בשבילם, אלא רק לאלו שיש להם נקודה שבלב וכן הלאה. אנחנו לא עושים את זה. אנחנו מסבירים את זה בצורה כזאת שמי שמבין, מבין. ומי שלא מבין, לא מבין. אבל לא שהוא יחשוב שזה לא בשבילי ויעזוב, כי מה שלא בשבילו היום מחר יכול להשתנות. זה לא שאדם נולד כך וזהו, יכול להיות שבעוד כמה שנים כבר יהיה לו יחס אחר לזה, הוא יגדל. כך גם אנחנו בחיים שלנו משתנים. אז לא שנולד ואין לו נקודה שבלב לא יכול להתפתח, לא. יכול להיות שבגיל שלושים או ארבעים, מי יודע מתי, פתאום הלב שלו נפתח והוא רוצה דווקא את האמת.

שאלה: יוצא שרק המקובלים יכולים ללכת בדרך תורה, ואם יש אדם פשוט שהוא מרגיש שהוא צריך לתקן את היחס שלו לחברה, אבל הוא לא יכול להתייחס לבורא והוא לא יכול להיות חלק מקבוצה של מקובלים, אז אין לו בחירה אלא רק ללכת בדרך הייסורים?

גם בדרך ייסורים הוא לא יוכל להשיג שום דבר. מי שלא משתמש בכוח הטבע כדי לשפר את עצמו, ודרכו לשפר את כל הסביבה, הוא לא מגיע לשום דבר נכון. הוא משתדל לעשות משהו שבא לו, אבל סך הכול אנשים כאלו משתדלים לעשות תיקונים בחיים, תיקונים בעולם והעולם נעשה יותר גרוע עד כדי כך שקלקולי החיים מביאים אותם להתחכם. ואז הם רוכשים את החכמה ומתחילים לשמוע ולהבין באיזו צורה נכונה הם יכולים לשפר את החיים.

אין שום כוח בעולם שלנו שיכול לתקן את העולם חוץ מהכוח העליון, ולכן רק את זה אנחנו מסבירים. ולא שיש דרך למקובלים ודרך ללא מקובלים. ללא מקובלים אין דרך, הם רק חושבים על עצמם, מקיימים את עצמם עד שהם יקבלו שכל ורגש שהם צריכים לעשות משהו ושזה לא חיים.

תלמיד: כשמתברר כשכל המצבים מגיעים מהבורא, בדרך כלל ייסורים, איך לא להישאר לבד עם המצב הזה אלא להדביק לזה את העשירייה את הקשר הפנימי?

אתה חייב להיות כל הזמן עם החברים בכל דבר בחיים, מהבוקר עד הלילה, מה שאתה חושב, אתה צריך לחשוב מתוך הקשר שלך עם העשירייה, אחרת זה לא רוחניות, ממש כך. לא להיפרד לשום דבר. תנסה כך, בדברים הכי אינטימיים, הכי כאלו וכאלו לא חשוב מה, תתאר לעצמך שאתה עושה את זה יחד עם החברים, ואז הפעולות שלך יהיו טהורות. תנסה ותראה.

שאלה: לזכור את החברים כל הזמן זה משהו שכל יום אני לפעמים נזכר בזה, בסוף יום אני מצטער על זה, ובתחילת היום אני ממש רוצה שזה יהיה, אבל לא יוצא. איך עושים את זה?

איך עושים את זה? עושים את זה כך שלא לשכוח. תבקש מהחברים, מכולם, שכולם יחשבו, לא צריכים להתקשר, שכולם יחשבו על קשר בינינו, שהוא קשר קבוע. זה הכול.

תלמיד: מה הכוונה לא צריכים להתקשר?

פנימית מתוך הלב. תחייג מתוך הלב.

תלמיד: נניח עכשיו אני נזכר באמצע היום לא חשבתי על החברים שעה אז אני חושב עליהם?

אתה צריך לתת תשובה, להצטער, להתקשר ולהשתדל לא להתנתק.

שאלה: כתוב "ועם זה מובן גם כן, אשר מטרת הדת נגבית בעולם הזה". לא ברור לי מה משמעות המילה "נגבית" ומה אנחנו חווים כשזה קורה?

אתה צריך להשיג אותה, "בחיים חיותו" כמו שהוא כותב.

שאלה: אנחנו נמצאים בצעד להשגת המדרגה הזאת, אבל האגו מבלבל אותנו ומראה לנו אלף דלתות ואף אחת מהדלתות לא נכונה.

אני לא רוצה לשמוע את הטענות האלו. כל הבעיות האלו עושה גם הבורא כדי שאתה עוד יותר תרצה לבקש את העזרה שלו. כל הבלבולים באים גם מהבורא, הכול מאותו מקור אין עוד מלבדו כדי שאתה תהיה קשור אליו עוד יותר. כמו שאתה רוצה שהילד שלך לא יברח, אז אתה מפחיד אותו, "יש שם מישהו, יש שם משהו, תיזהר" וכן הלאה. מה אתה עושה לו? שיהיה דבוק אליך, ככה הבורא עושה איתך.

שאלה: בעולם הפיזי הדת מבטיחה את הצלחת היחיד כי הוא עובד עם הדעת. האם הדת הרגילה ברחוב היא תהליך הכרחי בשביל להגיע ללימוד חכמת הקבלה?

אין הכרחיות שום דבר. ללימוד חכמת הקבלה אתה צריך רק דבר אחד, לסבול ולבקש פיתרון, זה הכול. הבורא ברא יצר הרע, חיסרון, והוא בעצמו הפתרון. שום דבר חוץ מזה אתה לא צריך. צריכים שניים, נברא שסובל ובורא שבא ועוזר לו וכך הם מתחברים

שאלה: אמרת שאת כל הרצונות שלי הכי אינטימיים אני מכניס עם הקשר עם החברים. איך לעשות את זה? מה תהיה המחשבה או הרצון?

אתה משתדל לממש אותה יחד, בכוח עם החברים. כל דבר יחד עם החברים, כי תתאר לעצמך אם אתה תהיה ברוחניות אתה תהיה יחד איתם כל הזמן, דבקות סופית, דבקות שלמה, עם העשירייה עם הבורא. איך אתה תהיה בכל העסקים שיש לך, שיש גם אולי כמה מלוכלכים או אינטימיים? אין שום בעיה. אתה חייב להידבק לחברים ולבורא יותר מאשר לכל הדברים האלה החיצוניים. זה הכול.

תלמיד: ואחרי זה אני בודק?

כן, בדיוק.

תלמיד: זה נקרא שימוש נקי טהור ברצונות?

בטח.

שאלה: מה ההבדל בין לתקן את עצמך כדי לתקן את הסביבה לבין לתקן את הסביבה כדי שהיא תשפיע עליי?

להתחבר אני והסביבה הסביבה ואני לאחד ממש.

שאלה: אם הטוב היחיד, כמו שאומרים המקובלים, זה להסביר את שיטת חכמת הקבלה, והאדם הפשוט לא רוצה לשמוע על חכמת הקבלה, אז מה זה אומר לעשות טוב לאדם הפשוט?

אין לנו מה להסביר לאדם הפשוט, מה אתה תעשה לו? תגיד לו שצריכים להיות טובים עם האחרים? אתה יכול לעשות את זה, גם זה לא רע. אבל בסופו של דבר חכמת הקבלה מיועדת לאנשים שכבר מוכנים לתיקונים. לכן היא מתגלה עכשיו, כי לפי מה שמספרים לנו המקובלים, בעצם בסופו של דבר היום, כולם כבר כאלה שמוכנים לקלוט את חכמת הקבלה. הרי לא מין הסתם עוברים כולם מכות אינטגרליות סביב כדור הארץ, אלא רק כדי ליישב בינינו את הפערים כדי שאנחנו כולנו נהיה ממש אותו דבר.

שאלה: בהתאם לחכמת הקבלה, האם אפשר לומר שדת זאת עבודה למען העשירייה?

נכון. זאת אומרת, דת, אתה מתכוון לחכמת הקבלה. חכמת הקבלה מתממשת רק בתוך העשירייה, כי העשירייה מהווה את המבנה של הנשמה.

שאלה: איך אנחנו מעלים את עוצמת הקשר שלנו במיוחד במפגשי העשיריות?

אנחנו צריכים קודם לדבר עד כמה אנחנו לא מסוגלים בלי העשירייה להגיע למטרה, שאם אנחנו נשארים עם ניתוקים בתוך העשירייה, אז אנחנו בהמות, דרגת בהמה, דרגת חיה, ולא יכולים להגיע אף פעם למטרה. קודם כל הכרחיות לעורר, ואחר כך איך אנחנו מחזקים את הקשר בינינו. ולדבר על זה, לדבר.

שאלה: האם אפשר להבהיר את המושג "דת" כי דובר בעבר שהדת והקבלה הם שני דברים שונים והדת לא אוהבת את הקבלה.

נכון.

תלמיד: האם אפשר להבהיר את המושג הזה "דת", כי במאמר בעל הסולם משתמש בדת כאילו זו קבלה.

ככה הוא קורא לזה. אבל ברור לנו מתוך מה שהוא כותב, איזה הבדל יש בין דת, מה שמקובל ברחוב, וחכמת הקבלה. כל המאמר נקרא כך, "מהות הדת ומטרתה". אז הוא כותב שהדת היא לא לתועלת האדם, אלא לתועלת הבריות, כדי להביא אותם לדבקות בבורא. זה נקרא דת אמיתית. ואם אנחנו חושבים על דת שזה רק לקיים כל מיני פעולות, ללא שום מטרה רוחנית, זו בעיה. אז אנחנו מורידים את התורה והדת מִדרגה רוחנית, לסתם פעולות גשמיות, שאין עליהן שום תיקון, שום תכלית, שום שכר. ככה זה.

שאלה: האם תוכל לפתוח את הנושא הזה, לתאר את עצמך שאתה בעשיריה עם הפעולות שאתה עושה, מה אני צריך?

אני מתאר לעצמי עשיריה שהיא כל הזמן נמצאת אתי, כל הזמן נמצאת אתי. המושג עשיריה, המחשבות, הרצונות, כל מה שאנחנו, כל הזמן אתי. תנסו כך להרגיש אותם במשך כל היום. כמו חס ושלום שיש ילד קטן חולה בבית, ואמא בכל זאת צריכה ללכת לעבוד, אז היא כל הזמן חושבת עליו, כל הזמן. לא חשוב שהיא עובדת שם באיזה מקום ועושה משהו, הוא כל הזמן בראש שלה ובלב שלה. כך גם אנחנו, חושבים על העשיריה. ממש כך, אפילו עוד יותר.

שאלה: אמרת שאנחנו צריכים להיזהר מאוד שלא נלמד את האנשים להיות יפים וטובים זה לזה, כי אז הם יקבלו שכר זה מזה. ולא כדאי להסתיר מהם את דרך האמת, כדי שהם לא יחליפו אותה בשכר מהסביבה. אתה יכול להרחיב?

לא כדאי להרחיב, אלא ההפך, כדאי לצמצם. זאת אומרת, אני לא מסביר להם שיש שתי דרכים, ומכניס אותם לכל מיני בירורים. אני פשוט אומר להם מהי מטרת הדת. שמטרת הדת היא להתקשר לכוח העליון, מתוך זה שבני אדם מחוברים, לכן זה "מאהבת הבריות לאהבת ה'", שזה העיקר, ולא לשכוח את זה. ומי ששוכח את זה, ולא מלמד את זה, הוא ממש זורק את כל הדת, שזה העיקרון הראשון שלה, ואנחנו כך צריכים ללמוד את הדברים.

מאהבת הבריות לאהבת הבורא, כך צריכים להתקשר, ואז אנחנו ממש מגיעים לדבקות בבורא, שזו המטרה שמוסכמת על כולם, מקובלת על כולם, וכך אנחנו מגיעים אליה. אני רק עוד יותר ועוד יותר מסביר את זה כמה שאפשר. אבל את זה, את העיקרון הזה בעיקר, חוץ מזה אין שום דבר.

שאלה: אם אתה פונה לקהל הרחב, לא לתלמידי קבלה או לנקודות שבלב שמצטרפות, עם איזו דת, איזו דעת, איזה כוח עליון אתה פונה אליו פה?

אני מסביר להם שיש כוח עליון בטבע, הכוח הכללי של הטבע, שהוא נקרא הטבע, וא‑להים בגימטרייה זה הטבע. אני מסביר להם את כל הדברים האלה. שלא יהיו להם בלבולים, כמו שלימדו אותם כל מיני אנשים שלא מבינים מה זה דת, מהי מהות הדת ומטרתה. אני מסביר את זה, כן. אחרת הם יישארו כך שלא מבינים כלום. אתה צריך להביא להם שכל, רגש, בדברים האלה.

שאלה: לא מספיק רק להגיד להם, בואו נתחבר יפה, נרגיש את כוח החיבור הטוב בינינו?

לא, אז אתה יפה נפש, שום דבר לא קורה, זה דוחה.

שאלה: כשאנחנו אומרים חכמת החיבור, מה הטופ של חכמת החיבור?

הטופ של חכמת החיבור הוא שאנחנו מגיעים לטבע האינטגרלי, גלובלי, שכולו ככה נמצא בנוי, ומתגלה כך לפנינו מיום ליום יותר ויותר. ולכן כדי להשיג את הטבע הזה, כדי לצאת לעולם הרחב, כדי להסביר לעצמנו איפה אנחנו נמצאים, אנחנו צריכים לבנות כאלו מערכות בנו, ואז נתחיל להרגיש את הטבע הגלובלי באנושות הגלובלית.

שאלה: לפעמים אנחנו אומרים שהציבור הרחב לא צריך להתעמק במה זה באמת בורא, אלא שאנחנו נהיה הכוונות שלהם, מספיק שאנחנו נפיץ להם בצורה פשוטה, נספוג את החסרונות, ואנחנו נהיה מעין מעבר עבורם.

לא, אתה לא יכול. לא יהיה לך במה להתקשר איתם. אתה לא יכול להשאיר אותם כמגששי קיר.

תלמיד: איך תסביר את המושג "בורא" לקהל הרחב?

הטבע כולו כולו, כל הכוח הזה שברא את היקום. אתה שמעת על המפץ הגדול, אז אותו הכוח גם שהיה לפני המפץ הגדול, ועשה את המפץ הגדול, וברא את כל היקום, וגם את כדור הארץ, ועל פני כדור הארץ את הדומם צומח חי מדבר, כל זה נקרא א-להים, בגימטרייה הטבע. ואין לו שום צורה של פנים, אחוריים, ידיים, רגליים, אלא זה הטבע, הכוח, שדה, שדה כוח. אדם נורמלי היום לא יכול להבין את זה?

תלמיד: אז המסר שלי איחוד מעל ההבדלים לא מספק אותנו, אנחנו צריכים להסביר שיש פה בורא, כוח הטבע הכולל.

אם אנחנו מתחברים בינינו, בבניית החיבור שלנו אנחנו מתאימים יותר, מתקרבים יותר, לאותה הצורה כמו השדה הזה, כמו הכוח הזה, ואז מגיעה אלינו השפעה יותר חזקה שלו. אז אנחנו זוכים לכוחות, כוחות החיבור, כוחות הפעולה, כוחות ההבנה, כוחות הרגש, אנחנו מתחילים להתפתח. עד היום הזה לא התפתחנו, התפתחנו רק בצורה חומרית. כשאנחנו נתחיל להתעגל, לעשות מעצמנו עיגול, עשיריה, מתוך העשיריה הקטנה, אנחנו נעשה דֵמה לכל היקום הגדול, גם הוא כדורי, ואנחנו כדוריים, ואז אנחנו מתחילים לפי השתוות הצורה שלנו ושלו, לקבל ממנו השראה, השפעה, הקרנה, וכך נתחיל לגדול, להתחכם.

שאלה: מה ההבדל בין חיבור בלי ידיעת הבורא, בלי ידיעת הטבע, שזה חוק הטבע הכללי, לבין חיבור עם ידיעת חוק הטבע הכללי?

ההבדל הוא שאם אני רוצה להתקשר עם הבורא, אני רוצה לדעת את החוק הכללי של הטבע, זה נקרא חכמת הקבלה.

שאלה: אז העניין הוא לא חיבור, אלא התקשרות עם החוק הזה של הטבע, וחיבור הוא כדי להתקשר עם החוק הזה?

חיבור זה אמצעי. שאני צריך להתאים את התכונות שלי לתכונות שלו, ואז בינינו יהיה חיבור. מושג החיבור אומר לנו שאנחנו נעשים מחוברים עמו. זאת אומרת, נמצאים בהתקשרות הדדית, "אני לדודי, ודודי לי".

שאלה: וזאת הסיבה של כל הכישלונות של החיבורים באנושות, כי אנחנו רואים בזה כמטרה, ולא כאמצעי להתקשרות עם הבורא?

לא. אנחנו גם לא מתחברים עם הבורא, לכן כל החיבורים שלנו, כולם כולם, עד כמה שאנחנו עוד נתקדם, הם כולם רק יראו לנו את הפסול. גם בחיבור במשפחה, וגם בין החברים, וגם בין המדינות, בכל דבר ודבר. רק בתנאי שאנחנו מתקשרים עם הבורא, והוא מקיים את החיבור בינינו, ולַמה מקיים? כדי שאנחנו נגלה אותו.

שאלה: כשאדם גורם לעצמו רע, או עושה לך או למישהו אחר רע, משהו לא נעים, איך לעבוד נכון עם הבורא כדי לקבל את זה, להוריד את הראש, לקבל את זה בהכנעה כמו שהחכמים כותבים לנו?

אם זו עשיריה, אתה צריך להביא את זה לעשיריה, ולדון בזה איתם. ואם זו לא עשיריה, אז אין כאן חוקים, תעשה מה שמקובל בחברה שאתה חי בה.

שאלה: לפי הקטע שקראנו, לפי הדרך של חכמת הקבלה, איזו עזרה אפשר לתת לאחרים. אם אנחנו מדברים על אנשים חיצוניים, איך אפשר לעזור להם בחיפוש מטרת החיים?

לאנשים זרים איך אנחנו מסבירים? אנחנו מסבירים לכולם מהי מטרת החיים כמו שאנחנו לומדים מחכמת הקבלה. אנחנו לא מסתירים מאף אחד. הבעיה שלנו, בדורנו היא רק לגלות את הכוח העליון, כי אחרת אנחנו נסבול. זה הכול.

שאלה: מה שאמרת עכשיו על המפץ הגדול, מה חכמת הקבלה אומרת על החלקיקים הפיזיים?

לא אומרת כלום, ואנחנו לא לומדים את זה ולא רוצים לדעת. החלקיקים הם אנחנו, יותר מזה אנחנו לא לומדים. מה אכפת לך מהחלקיקים, בשביל מה לך את זה? קודם כל תשיג את כל התמונה הזאת, התקשרות בין כולם על ידי האור, אז תראה מזה את הכול. עכשיו להסביר את כל הדברים האלה, זה פשוט מיותר, לא ניתן.

שאלה: איך אני יכול ללמוד להפיץ דרך החיבור בעשיריה, דרך תפילה וחיבור עם האור?

אני לא יודע, אתה צריך לפנות לחברים שלנו, הם יסבירו לך.

שאלה: הציבור הכללי מחובר דרך דתות שונות ואתיקה חילונית כללית. כשאנחנו מפיצים מהו הקו האדום שעלינו לא לחצות כלפי דתות ואתיקה, מה עלינו לא להגיד, מהו הקו האדום שלא נעבור אותו?

אנחנו לא נכנסים לאזור שלהם. אנחנו מדברים על התאמת האדם לטבע הכללי, לפיזיקה. יש כוח פיזי שפועל בעולם, כוח חיובי, ואנחנו הכוח השלילי, אנחנו מדברים על איך אנחנו מתקרבים בשינוי שלנו, בהתאמה אל הכוח החיובי הזה בסך הכול. מה זה שייך לדת? שיתפללו שיעשו מה שהם רוצים אין לנו שום קשר לזה, שום קשר.

שאלה: האנושות מדברת הרבה על איחוד, אז כשאדם מתחיל להתעניין בקבלה, איך נסביר לו על האיחוד בלי שיתבלבל בין שני הקונספטים, האיחוד שעליו האנושות בכלל מדברת, לבין האיחוד שאנחנו מדברים עליו?

אתם צריכים להסביר מה זה איחוד אצלנו. האיחוד אצלנו הוא שאנחנו רוצים להתחבר להיות חברה כל כך מחוברת שכביכול מרגישים שאנחנו גוף אחד, מחשבות, רצונות, מטרות, הכול מחובר אצלנו, כמו במשפחה. תגיד להם כך, כמו במשפחה שהיא ממש משפחה מאוחדת, מחוברת.

שאלה: יוצא שבמאמר הוא מורה שישנן שתי דרכים. דרך הייסורים היא מחויבת, טמונה בתוך הבריאה, ודרך שנייה היא אלטרואיזם, ניצוצות של השפעה, היא גם מתפתחת בצורה הדרגתית בנברא. האם את דרך ההשפעה כל אדם צריך לבנות בעצמו?

אנחנו פועלים לפי הרשימות, והרשימות האלה נמצאות בכל אחד ואחד, לכן אין שום פרט ואין שום צעד בבריאה שלא יתממש על ידי הרשימות. לכן או דרך תורה או דרך ייסורים, בסך הכול זו התקדמות על ידי הרשימות בלבד.

תלמיד: מה עם הבחירה?

הבחירה היא כל פעם איך לממש את הרשימו או בדרך תורה או בדרך ייסורים.

שאלה: אתה יכול עוד הפעם לקשור בין הייסורים של הקהל, לאמצעי החיבור לבין הכוח העליון?

את הייסורים של הקהל, הקהל מרגיש כייסורים גשמיים, אבל אין גשמיים, הכול נובע מחיסרון הבורא בעולמו של הנברא ואנחנו צריכים להסביר את זה לנבראים.

תלמיד: ההבנה הזו מספיקה או שהקהל גם צריך לעשות משהו?

רק על ידי חיבור. מה זו הבנה? ההבנה עצמה לא מתקנת. אתה צריך להביא לבורא חיבור עד כמה שאתה רואה אותו, ולבקש מהבורא שיתקן אותו, שיחבר.

תלמיד: גם אצל הקהל צריכה להיבנות בקשה כזו?

הם מרגישים צרות?

תלמיד: כן.

אז זהו. מה הבעיה? לא צריכים יותר כלום.

שאלה: אמרת עכשיו שהכי נחוץ להסביר לציבור הרחב, את גילוי הכוח העליון. מה זה הכוח העליון?

הכוח העליון הוא הכוח הכללי של הטבע, הכוח החיובי, לכן הוא מפתח, מוליד, וכנגדו ישנו כוח שלילי, דומם, צומח, חי, ובעיקר המדבר.

שאלה: בקשר לקביעת מצב, אם תלמיד מקבל נאמר הכבדה, הוא צריך לקבוע שעכשיו הבורא מטפל בעשירייה, והאם תלמיד בשכל הגשמי שלו מסתכל בכלל בתוך ההכבדה או מכסה על זה על מה שהוראת הדרך אומרת?

את זה צריכים לברר בתוך הקבוצה.

שאלה: האם נכון שחבר אחד בעשירייה לפני כולם כל הזמן משבח רק חבר אחד שלו, האם זה לא מזיק לעשירייה?

אתם צריכים לסדר את זה ביניכם, לדבר ביניכם ולסדר. אם זה מפריע לך, אתה צריך לספר על זה לכל חברי העשירייה.

שאלה: כל הפרעה, גם גשמית, ניתנת לנו כדי שנתגבר עליה. אסור לעזור כי האדם צריך להתגבר על זה לבד. אבל אם האדם חולה הוא הולך לרופא, התבלבלתי פה. האם תוכל לעזור לי עם תשובה, יוצא שאני לא צריך ללכת אליו?

למה אי אפשר לעזור לחבר? אני לא מבין מה הבעיה. תקראו את מאמרי רב"ש. אני אפילו לא רוצה להסביר לכם את זה, שם כתוב. תקראו את מאמרי רב"ש על החברה.

שאלה: בהפצה עבור חדשים אנחנו נתפסים כסוג של דתיים לפי הגדרת העם הפשוט.

זה לפי השפה. תלוי באיזו שפה אתה כותב. אם אתה מביא כתבים של בעל הסולם או רב"ש, אז ודאי שנראה שאת זה כתב איש חרדי, אפילו לא סתם דתי, חרדי. אבל אם אתה כותב בעצמך, אתה צריך לכתוב את זה בצורה עממית, שלא מרגישים שיש כאן איש דתי.

תלמיד: כן, זה מובן לחלוטין. אני אומר עוד לפני שאנחנו פותחים את הפה או רק בהתחלה, למעשה ככה תופסים אותנו, זה מה שקורה. איך אנחנו מסבירים בצורה פשוטה את הצעקה שביטא כאן במאמר בעל הסולם, שהוא אמר "אכן כאן הדבר קבור"?

בעולם יש כוח אחד שפועל, שהוא כוח חיובי, תקרא לזה בורא, והוא מעצב הכול ועושה את הכול והוא דורש מאיתנו רק מצווה אחת, לא מן הסתם אני אומר "בורא" ו"מצווה", שזה חיבור בינינו. הוא ברא את הנברא, שבר אותו לחלקים ורוצה שהנברא הזה יבקש ממנו שיחבר אותו בחזרה. למה? כי בזה שהנברא פונה אליו לבקש חיבור, קודם כל הוא מתחיל להכיר את הבורא. שנית, הוא מתחיל להכיר איך הבורא מחבר את החלקים. שלישית, מה זה נקרא חלק שנפרד וחלקים שמתחברים, מה הם משיגים בחיבור שלהם? את הבורא, וכך מגיעים לדבקות בו. יותר מזה לא צריכים. בסך הכול יש לך תמונה כל כך פשוטה, שאתה יכול להסביר את זה לתינוק.

שאלה: אם אנחנו מכינים קבוצת מיקוד עבור הפצה במעגלים שלנו ובאותה קבוצת המיקוד כל אחד מדבר לפי תסריט, טקסט שנכתב מראש, האם יהיה אור במעגל הזה? מהצד הם נראים כמו אנשים טובים, יפים, שיש ביניהם יחסים טובים.

זה בכלל לא חשוב, זה תלוי אך ורק עד כמה שהם מחוברים ביניהם. מבחוץ אתה לא יכול לראות אם הם כן מחוברים או לא מחוברים, ומה קורה.

שאלה: שאלה על מה שקורה עכשיו בפתח תקווה, יכול להיות שזה גם קורה בעוד קבוצות בעולם, שחברים מתחילים להתארגן לעבור למקומות אחרים, חלק בצורה של בודדים וחלק בקבוצות. חלק גם משכנעים אחד את השני לעבור מפתח תקווה לאור המצב הווירטואלי. איך אנחנו אמורים להתייחס לזה?

פתח תקווה אני לא חושב שזה מקום שבו הווירוס במיוחד שולט ומשתולל, אז זאת לא סיבה, אלא כנראה שהם עוברים בגלל שיש מקומות יותר נעימים, יותר יפים, יותר זולים, יכול להיות שישנה עבודה. אני לא יודע, אני שואל רק דבר אחד, אם מחר תהיה לנו אפשרות שוב להיכנס ללימודים יחד, אנחנו ניכנס או לא? לי במאה אחוז ברור לי שכן. אם עכשיו יבוא מישהו ויציע לנו כמה שעולה הבניין שלנו ואפילו יותר, אני לא חושב שכדאי לנו להתפטר מהבניין, זה המרכז העולמי שלנו וכאן הלימודים חייבים להתרחש ברגע שאפשר. דבר אחד.

דבר שני, אני חושב שבקרוב אנחנו נוכל לחדש את הלימודים רק לא לכולם. אנחנו נחלק את האנשים נניח לשלושים, ארבעים, כמה שאפשר באירוע, שהם ישבו בצורה כמו שצריכה להיות ויבואו בצורה שצריכה להיות, עם המסכות וכולי, ואנחנו נשב ונלמד. כמה אפשר בחתונות?

תלמיד: נראה לי שכרגע אפשר עד עשרים איש. זה ממש מהימים האחרונים.

אז עשרים. בסדר. לא נורא. צריכים לבדוק, כי יכול להיות שבמקרה שלנו אפשר יותר. נגיד שאפשר חמישים, זה כבר משהו. יש לנו בדרך כלל ארבע מאות איש?

תלמיד: סדר גודל כזה. שלוש מאות חמישים, ארבע מאות באולם לימוד.

נגיד ארבע מאות, אז ארבע מאות לחלק לחמישים זה שמונה. אז תוך שבוע ימים כל אחד יכול להיות כאן בלימודים. אני אשמח מאוד לרדת לקומה שנייה. גם עכשיו יש שם אנשים. גם אתה יושב שם במקום שלי, אני אזרוק אותך מהמקום שלי ואני אשב שם ואלמד. האולם נורמאלי, אפשר לשבת וללמוד כרגיל, לא קורה איתו כלום.

קריין: אפשר גם על הגג.

אפשר על הגג, יכול להיות. אני לא יודע אם על הגג יהיה אפשר כי שם זה אוורור ולא עם מזגן. בקיצור אני מוכן לזה ואני חושב שכן.

אני הייתי עובר אולי זמנית לחודשיים שלושה. אני הייתי עובר בתנאי שאין לי ברירה ואני חייב להתפרנס שם, וכאן אני לא יכול לפרנס את המשפחה, בכל זאת אנחנו נכנסים למצבים קשים. אבל סתם כך לעבור תעשו חשבון.

אני חושב שתוך זמן קצר אנחנו מגיעים בחזרה לאולם הלימוד בכל מיני צורות, יכול להיות לא לכולם יחד, ובהתאם לזה יכול להיות שאנחנו גם נתחיל סעודות. זה לא סוף העולם עם הקורונה הזאת. כך אנחנו נעשה. נניח באולם האירועים יושבים באיזשהו מרחק זה מזה, אבל יושבים, אוכלים, שותים, אנחנו יכולים לעשות את זה, לארגן את זה בצורה מדויקת יפה ונכונה ושיהיה לנו כך. אפילו עם המכשיר הזה לבדיקת החום ועוד כל מיני דברים. אין שום בעיה. אני חושב שתוך חודש חודשיים זה יתברר. בואו נתחיל לחשוב לכיוון זה ולא לכיוון החוצה.

אני לא חושב שמישהו שמושך בני אדם יותר רחוק מהמרכז שלנו עושה טובה לאנשים וגם לעצמו. אני לא רואה סיבה לצאת למקום אחר, אלא אם הוא מקבל שם דברים הכרחיים היום לקיומו וכאן לא. אבל אני לא הייתי יוצא.

תלמיד: כן. זה מאוד חשוב כי התחילה תופעה כזאת והחברים משפיעים אחד על השני בגלל ההרגשה שלא נפגשים פיזית.

אני לא מבין למה לא נפגשים. עשיריות נפגשות?

תלמיד: עשיריות נפגשות. חלק מעשיריות נפגשות פיזית עם כל ההגבלות, שומרים מרחק, עם מסכות ועושים סעודה ביחד.

אני לא יודע מה להגיד לכם, לי נראה שאפשר לעשות את זה. איפה הם נפגשים? אפשר לעשות אולי אפילו במרכז שלנו מקום מפגש לעשיריות, רק שהם יבואו לפי הסדר כך שלא יהיה בלגן ושיקיימו את הסעודות שלהם. צריכים לחשוב, אנחנו באמת רוקנו את המקום הזה כך שהוא נעשה כמת, לי לא נראה שזה נכון.

תלמיד: אנחנו נבדוק את זה ונעדכן, יש כאן הרבה חלל, הרבה מרחב.

בטח, שיכנסו לאיזה פינה. יש מלא כיתות, שיתפזרו עשירייה כאן ועשירייה שם בזמנים שונים וכן הלאה, עד שעוד מעט, כך אני חושב, יהיה לנו איזה כלי להתמודד עם הקורונה וירוס.

שאלה: לגבי מרכזים בעולם, אמרת שעדיף להיפטר מהמרכזים ועכשיו אתה אומר שכדי להיפגש. האם לחברים כדאי בכל זאת להחזיק בהם כי אז הם יוכלו לחזור ולשבת יחד לעשות סעודה בצורה בטוחה ולפי הכללים? האם היית ממליץ גם להם לחזור?

אני לא חושב שכדאי להחזיק מרכז כדי לעשות פעם בשבוע סעודה. שמעתי שדי קשה להחזיק את המרכז. מקסימום הולכים לאיזה מקום, כי בכל זאת מפגש יחד זה טוב. אבל להחזיק, כמו שאני שמעתי כאלו מרכזים יקרים, כמו שהיו שם במוסקבה ובעוד כל מיני מקומות, זה לא משתלם.

שאלה: לגבי מפגשי עשיריות, לא כל העשיריות נפגשות פיזית בעיקר בגלל מה שאמרת לגבי השמירה. לפני שבוע אפילו אמרת שהזמינו אותך ואמרת שאין טעם לשבת עם מסכות וכל אחד יבוא עם הבקבוק שלו ושמירת מרחק, אז אתה מעדיף לא להיפגש. ועכשיו אתה אומר שאם אפשר במקום כזה בטוח, אז כן להיפגש.

לא, מה שאני עכשיו אמרתי היה נכון לגבי זמן השיעור. בזמן השיעור אנחנו נשב במרחק זה מזה ונגיע גם בצורה מסודרת ובכניסה אנחנו נמדוד חום וכן הלאה.

תלמיד: ולגבי מפגשי עשירייה, האם אפשר להיפגש בבית שיש בה חצר?

למה לא, רק תשמרו על מרחק, תשמרו על הכללים האלו ותעשו. אם יש לך חצר בבית הפרטי שלך, ויש הרבה כאלה, אני לא רואה בעיה. ואולי אפשר גם להיפגש אצלנו ברחבה של הספורט, איפה שאתם רוצים, יש לנו כאן מלא מקום. אנחנו צריכים לחשוב איך אנחנו בכל זאת פעילים באותו מקום, לא בכולו, כי חבל להפעיל את כולו סתם כך, אבל ישנם חלקים שלא תהיה בעיה להפעיל אותם. אפשר גם על הגג. שעולים על הגג דרך הרמפה ועל הגג יש חלק כזה שאנחנו מבדילים אותו, מקדישים אותו לישיבת עשירייה. שעשירייה באה, מתיישבת שם, משתמשת במקום, שולחנות, כיסאות, עם הכיבוד שלה, עם כל הדברים שלה והולכת, גם זה יכול להיות. אני לא יודע, אני לא מכיר את כל החוקים, אבל נראה לי שזה אפשרי.

נחשוב, צריכים לדון בזה. ודאי שיש את הנהלת המפעל שהם צריכים להגיד מה קורה בקשר לכל החוקים ואיך אנחנו נשמור עליהם.

שאלה: מה שמיוחד בחודשים האחרונים זה, שכולנו יושבים מולך באופן וירטואלי ושווים. אתה לא רואה ששינוי הפורמט הזה, שאתה תהיה בכיתה מול חמישים אנשים יפר את השוויון שנוצר עכשיו בכל הכלי העולמי?

אני לא יודע. אתם מרגישים שזה ממש שוויון? אני לא יודע, צריכים לבדוק. אבל אם יש אפשרות לאיזה חלק להיות מיוחדים יותר ואחרים שמתקשרים לאותו החלק, אני לא רואה שיש בזה בעיה. אני הייתי שמח שיהיו אנשים שהם יותר מלוכדים גם סביב המורה, וחלק שאני יכול גם להתקשר אליהם בצורה אולי לא כמו שהם יושבים פיסית, אלא בצורה וירטואלית, אבל בכל זאת מקושר אליהם, זה יהיה יותר טוב. החיבור בסופו של דבר יהיה יותר חזק, אם יהיה גרעין שהם ישתדלו להשקיע יותר בחיבור ביניהם, כך אני חושב. אם אתם מסתכלים על איך יכול להיות שהם יותר ואני פחות, אני לא חושב שזה רוחני. נעבור לדיווחים.

(סוף השיעור)

---

1. (קידושין ל', ע"ב)↩