שיעור בוקר 29.02.2019 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור בנושא: עבדו את ה' בשמחה

קריין: "עבדו את ה' בשמחה".

למה זה חשוב? כי אם אנחנו לא נמצאים בשמחה תמידית בכל מצב ומצב, זה סימן שאנחנו לא מרוצים מהבורא, ואם אנחנו לא מרוצים מהבורא, אז אנחנו כאילו דוחים אותו מאיתנו, ואז איך אנחנו יכולים להגיע לחיבור? שזו כל מטרת הבריאה, להגיע לדבקות הנברא בבורא, לכן אנחנו חייבים להיות כל הזמן בשמחה. איך יכול להיות שהבורא ברא את העולם ואני לא מרוצה ממנו? מעצמי, ממנו, מאנשים, לא חשוב ממי, לא מרוצה. זאת אומרת אני כאילו זורק לו את זה ואומר, אני לא מבין בשביל מה בראת, מה עשית, מה קורה, העולם שלך לא בסדר. זה נכון שכך אני מרגיש, אבל אני צריך גם כן יחד עם זה להבין שההרגשה הזאת נובעת מחוסר התיקון שלי, חוץ ממני לא צריכים לתקן כלום, ואם אני אתקן את עצמי, אז כל העולם יראה לי ככולו טוב, כגן עדן.

קריין: שיעור בנושא "עבדו את ה' בשמחה", קטע מס' 1 מתוך זוהר לעם, פרשת "ויחי", סעיף 116, 117.

"השכינה אינה שורה, אלא במקום שלם," שכינה זו נוכחות הבורא בתוך אדם. "השכינה אינה שורה, אלא במקום שלם, ולא במקום חסר, ולא במקום פגום, ולא במקום עצב, אלא במקום נכון, במקום שמחה... כתוב, עבדו את ה' בשמחה, בואו לפניו ברננה. אין עבודת הקב"ה, אלא מתוך שמחה." 

(זוהר לעם. ויחי, 116-117)

כך אומר ספר הזוהר. כתוב, עכשיו השאלה איך אנחנו מגיעים למצב הזה שאנחנו נמצאים תמיד בשמחה, ובאמת כמו שכותב בעל הסולם במאמר נ"ח, "שמחה היא תוצאה ממעשים טובים".

קריין: קטע מס' 2 מתוך מאמר "שמעתי", נ"ח, "השמחה היא בחינת "מראה" ממעשים טובים".

"השמחה הוא בחינת הארה עליונה, שמתגלה על ידי מ"ן, שהוא מעשים טובים." 

(בעל הסולם. שמעתי, מאמר נ"ח, "השמחה היא בחינת "מראה" ממעשים טובים")

אם אנחנו עושים מעשים טובים על בטוח שאנחנו נמצאים בשמחה. ואם לא בשמחה, סימן שלא היו לנו מעשים טובים. הכול תלוי באדם. עד כמה שהאדם מסדר את עצמו כלפי הבורא, כלפי הפעולות שלו, כלפי חובתו. אם הוא עובד נכון הוא צריך כל הזמן להיות בשמחה. כך יקבל הרגשה מלמעלה.

זה חוק, אנחנו רצון לקבל, אם האור פועל נכון בתוך רצון לקבל לפי איך שרצון לקבל מתעורר לאור, אז כתוצאה מזה יש שמחה.

שאלה: מה זו "שמחה"? איך היא באה לידי ביטוי?

"שמחה" זה נקרא שאני נמצא בהסכמה עם הבורא, אני מסכים עם מה שהוא ברא. יכול להיות שמתגלים כל מיני מצבים רעים, אבל אני דרך המצבים הרעים האלה מרגיש עד כמה שהם פועלים נכון וטוב, ואני רואה דרכם כבר את התוצאה היפה, ומגיעה השמחה.

קריין: קטע מס' 3 מתוך כתבי רב"ש, מאמר "מהו, כי אני הכבדתי את ליבו בעבודה".

"האדם צריך לשמוח בזה שיש לו חסרון על רוחניות, מה שאם כן שאר אנשים, אין להם בכלל שום ענין עם רוחניות. וכשהאדם מחשיב את דבר זה, אף על פי שאין זה דבר חשוב אצלו, והאדם כן מחשיב זה, והוא משתדל לתת תודה לה' על זה, זה גורם לו שיקבל חשיבות על רוחניות, ומזה האדם יכול להיות בשמחה, וע"י זה האדם יכול לזכות לדביקות."

(רב"ש - ב'. מאמר 17 "מהו, כי אני הכבדתי את ליבו, בעבודה" 1991)

חיסרון זה הכול. מה הבורא ברא? רצון לקבל, חיסרון. אם אנחנו לא משתמשים בחיסרון אז איפה אנחנו נקבל? איפה אנחנו נהנה אם אני לא ממלא את החיסרון? ולכן האדם צריך לשמוח מזה שיש לו חיסרון, חוסר, כל הזמן השתוקקות, וזה צריך למלאות אותנו. איזה דוגמה נתתי על זה?

תלמיד: שילד מאוהב בילדה.

ילד שמאוהב בילדה. לכל אחד הייתה הרגשה כזאת, כשמישהי מושכת אותי בגיל 10, 11 או 12 ואז אני נמצא בחיסרון שאין לי את זה, אני לא רואה אותה נגיד, אבל כשאני חושב רק עליה, כבר יש לי תענוג. זאת דוגמה שמחיסרון אפשר ליהנות. מי יכול להסביר את זה, איך נהנים מהחיסרון? קשה. אולי נשים יכולות להסביר?

תלמיד: שמעתי דוגמה כזאת שאדם התקבל לעבודה ממש טובה והוא שמח שמה, הוא עדיין לא קיבל את המשכורת אבל הוא כבר שמח.

זה מאיר לו כאילו שהוא קיבל כבר עכשיו, אם הוא בטוח במקום עבודה ושישלמו, אבל כאן זה משהו אחר.

ברור לנו שאנחנו יכולים לקבל תענוג אפילו מדבר שחסר לנו, מזה שחסר לנו אנחנו מקבלים תענוג, הדוגמה כביכול ישנה שחסר לי, זה נקרא "חיסרון באהבה". ולמה אני נהנה מזה?

תלמידה: חסרה ההסתכלות של החבר, של היחס שלו, של האהבה שלו אליי, ובזה אני משתוקקת כל פעם, למצוא משמעות חדשה בלהִ‏‏נות את הבורא, להיות איתו בהתקשרות.

טוב, תודה. זה גם כן עדיין בצורה קצת נאיבית כמו בגיל 10 אבל זה טוב. זאת אומרת, אנחנו לא יודעים למה, בואו נשאיר את זה פתוח, אנחנו לא יודעים למה, אבל יש לנו דוגמה איך אנחנו נהנים מהחיסרון. יכולים ליהנות מהחיסרון כמו מהמשכורת שאני אקבל, ועדיין אני לא מקבל או מהארוחה שעוד מעט נקווה שיתנו לנו, ואנחנו כבר יכולים עכשיו להיות בהנאה.

אפילו יכול להיות שאנחנו נהנים מזה שיש לנו את החיסרון עצמו, לא מהתענוג שמאיר מהעתיד, אלא מזה שחסר לי. מתי אני נהנה ממה שחסר לי? כשאני מעריך את הנושא עצמו שחסר, ואז אני חי מהחיסרון, אני מעריך את החיסרון ואני לא רוצה שהוא ייעלם, ואני לא רוצה לקבל בו מילוי כי החיסרון הוא בלתי מוגבל, ומילוי יכול להיות שמגביל אותו.

תנסו לחשוב באיזה מקרים מהחיים היו לכם כאלה רגשות, שבאמת אני נהניתי מזה שחסר לי ואני רוצה, וכשאני באמת מקבל, אכזבה, כי אני כבר מגביל את זה. רציתי לנסוע, לראות משהו, למלאות, לטייל, ואחר כך ראיתי שזה לא כמו שציפיתי, נהניתי מהחיסרון יותר מהמילוי.

קריין: קטע מספר 4 מתוך "שמעתי" מ"ב "מהו, שראשי תיבות אלול "אני לדודי ודודי לי" מרמזת בעבודה".

"מי שרוצה ללכת בבחינת השפעה, הוא צריך להיות תמיד בשמחה, היינו בכל הצורות הבאות עליו הוא צריך להיות בשמחה מטעם שאין לו שום כוונה לקבלה עצמית. לכן הוא אומר, ממה נפשך, אם הוא באמת עובד בעל מנת להשפיע, בטח שהוא צריך להיות בשמחה בזה שהוא זכה להיות משפיע נחת רוח ליוצרו, ואם הוא מרגיש שעדיין אין עבודתו להשפיע, הוא גם כן צריך להיות בשמחה, משום מצד עצמו האדם אומר שהוא לא רוצה שום דבר לעצמו, הוא שמח בזה שאין הרצון לקבל יכול להנות מעבודה זו, מזה הוא צריך לקבל שמחה."

(בעל הסולם. שמעתי. מב. "מהו, שראשי תיבות אלול "אני לדודי ודודי לי" מרמזת בעבודה")

זאת אומרת, מקבלים שמחה מזה שהרצון לקבל לא מקבל את המילוי שהוא היה רוצה לקבל, אלא ממילוי אחר, מכך שבונים מעליו רצון להשפיע, שמזה מותר ליהנות.

שאלה: את הדוגמה עם הילדה, לא הרגשתי. יש פלירט דומה עם הבורא, נכון? מצד אחד אנחנו אומרים שאנחנו רוצים שהוא יתגלה בעשירייה, אבל גם מבינים שאם הוא היה מתגלה אז כל ההשתוקקות אליו הייתה נעלמת וכאילו מפחדים מזה.

כן, אבל מה עושים?

תלמיד: זו השאלה.

אין שאלה. לכן הבורא מלכתחילה סידר לנו כאלה דברים שבלי צמצום ומסך ואור חוזר אתה לא מגלה אותו. ולכן כשאתה מגלה זה לא נעלם, ההיפך, פי תר"ך פעמים יותר ויותר אתה מגלה. זה פטנט מיוחד.

תלמיד: איך נבנה הפלירט הזה? נגיד הילדה לפעמים מראה את עצמה, אתה מסתכל עליה, ומה לגבי הבורא, איך הוא מגלה את עצמו, מבטא את עצמו?

מה חסר לך עכשיו עם אשתך שתעשו כאלו יחסים?

תלמיד: זאת שאלה.

כן, זו שאלה.

תלמיד: אנחנו בעשירייה בונים יחד את דמות הבורא. מצד אחד אני נותן לחברים ביטחון שאנחנו נגלה אותו, מצד שני אני בונה גדלות והשתוקקות, שאיפה לזה.

לכן זה נקרא "חכמת הקבלה", ללמוד איך לקבל את התגלות המילוי, התגלות הא-לוהות, בצורה שלמה במאה האחוז. ואתה נמצא כל הזמן בחיסרון, כל הזמן משתוקק יותר ויותר ואז יוצא לך כלי אינסופי. אתה ממש עוד יותר ועוד יותר ועוד יותר משתוקק ועוד יותר נהנה ונהנה ומשתוקק וכלי ואור לא מכבים זה את זה. אתה מבין על איזה מצב מדובר? אין בעולם שלנו דבר כזה, כי כול רצון לקבל ומילוי מגיעים לקצר ביניהם, ואז נעלם גם הכלי וגם האור.

תלמיד: לכן אני תמיד בורח מהפגישה עם האור ומקבל את זה כהכרח.

אתה מקבל את זה רק כדי להנות לשני, ואז בצורה כזאת זה מתקיים בך בצורה שלמה. זה מה שאנחנו לומדים, איך לעשות את זה בעל מנת להשפיע. ולומדים את זה בקבוצה עם החברים ואחר כך עם הבורא, ובאמת אז מגיעים לתענוג אינסופי בלתי פוסק. זו חכמה, זה לא פשוט אבל כדאי. לכן זה נקרא אהבה חלוטה, אהבה שלא מפסיקה, לא נעלמת.

שאלה: אני תלמיד מתחיל ואני עדיין לא מבין למה התענוג מהחיסרון לא נחשב כקליפה?

לא כל תענוג זה קליפה, ולא כל חיסרון זה קליפה. אלא "קליפה" נקרא מה שמרחיק אותנו מהבורא, מצורת ההשפעה. אם אנחנו נמשכים להשפעה, לנתינה, אז מההשפעה ומהנתינה אפשר ליהנות כמה שאתה רוצה. זה לא שאסור ליהנות. אסור ליהנות מקבלה מפני שברגע שאתה מתחיל ליהנות מהקבלה אז התענוג נעלם והחיסרון נעלם וכל המצב הופך להיות לאפס.

זו כל הבעיה בעולם שלנו. ברגע שאני מגיע למשהו שאני מקבל, כבר אין לי תיאבון, כבר אין לי ענוג, כבר אין לי יותר רצון להמשיך שום דבר. וכמה שאנחנו מתקדמים יותר ויותר מדור לדור, אנחנו יותר ויותר מיואשים. כאילו יש לנו תענוגים יותר גדולים ואנחנו מייצרים כל פעם תענוגים יותר גדולים דרך כלי התקשורת, דרך משהו, ובסופו של דבר הם נמצאים בייאוש, סמים, הורגים את עצמם, לא יודעים מה לעשות עם עצמם, עם החיים שלנו. למה? העולם מלא תענוגים לעומת מה שהיה לאנשים שחיו לפני אלף או אלפיים שנה. והיום, אתה רואה, אנשים לא מרוצים.

כי אנחנו לא למדנו בינתיים, ברצון לקבל שלנו המוגבר, לא למדנו איך ליהנות. לכן בסופו של דבר, אחרי כל היאושים האלו, מתגלה לאנושות חכמת הקבלה והיא מסבירה איך באמת ליהנות, וזה אך ורק בתנאי שאתה לא מכבה את החיסרון. אז אתה צריך להיות בחסרון מתמיד. לכן אנחנו לומדים איך לבנות צמצום, מסך, אור חוזר וזיווג דהכאה, להיכנס בהכאה עם המילוי ואז אתה יכול להיות בתענוג אינסופי. אינסופי במקום, בזמן, בעוצמה, בהכול.

שאלה: האם בעתיד הקרוב תהיה לנו הרגשה של צמצום, מסך ואור חזור בעשירייה?

אחרת לא יכול להיות. אם זה לא משותף, זה לא יהיה לאף אחד.

תלמיד: כלומר השדה שדיברת עליו היום, לפחות לפי התרגום נשמע שזה כוח כללי, שדה כללי.

כן.

תלמיד: האם נרגיש ממש בעשירייה שאנחנו נכללים זה בזה, מעלים מ"ן, יורד עלינו מ"ד, שממש נרגיש ככה?

כן, אתם תרגישו את זה, כי זה פשוט תפקוד של הפרצוף. אתם תרגישו את זה. אי אפשר אחרת.

שאלה: אז כדי להגיע למצב שהקבלה מסבירה עליו, כדי לקבל על מנת להשפיע, הדבר היחיד שאנחנו צריכים לעשות בעולם זה להביא אותו לחיבור.

אז מה שאלה?

תלמיד: האם זה נכון, האם זה ככה?

נכון. אתם רואים, חוזרים לעובדות פשוטות כביכול.

שאלה: אחרי שאנחנו מתפללים לאיחוד, מבקשים מהבורא שיעשה רצוננו כרצונו, שישנה את הטבע שלנו מהטבע האגואיסטי לטבע השפעה שלו, ולאחר המאמץ במשך היום להחזיק בכוונה הזאת, בדרישה הזאת, אני לא מרגיש שעשיתי עסק טוב, לא מופיעה השמחה. איפה הכשל במבנה התפילה או בלהחזיק בה?

בזה שאתה לא מעריך את החיבור ולכן אין לך שמחה. אתה לא מעריך את החיבור. שמחה זו תוצאה ממעשה הטוב. אתה לא עשית מעשה שאתה חושב שהוא טוב ולכן אין לך שמחה.

שאלה: איך אני יכול לעשות שהחברים שלי מהעשירייה ירגישו שמחה בעבודה אל הבורא?

תן דוגמה שאתה עובד בעשירייה ואתה נמצא בשמחה. תן דוגמה שהם יראו שאתה נמצא בעשירייה ומוכן לעזור להם בכל מה שאפשר, ויש לך שמחה מזה שיש לך הזדמנות לזה. וודאי שלמתחילים זה יהיה קצת לא מובן, הם יחשבו שאתה סתם טיפש, בשביל מה אתה עושה את זה, מה אתה רץ פתאום לעשות את כול הדברים. אבל לאט לאט הם יגדלו, ישמעו ויעריכו את זה.

אני זוכר כשבאתי לקבוצה וראיתי אנשים כל כך שמחים לרוץ ולעשות כל מיני דברים. אחד בא אלי ואומר "אתה צריך משהו, כן? תגיד מה אני ארוץ בשבילך", ואז אני לא ידעתי למה הוא מתכוון שהוא ירוץ בשבילי. עד שאני התחלתי להבין שזו באמת צורת העבודה הנכונה בין חברי הקבוצה. זה לא פשוט עד שהאדם מעכל את זה.

אני רוצה להגיד דבר מאוד חשוב, למי שיש באמת נקודה שבלב מאוד קשה, כבדה, חשובה, אז יש לו גם התנגדות לעבודה בקבוצה יותר גדולה. יותר גדולה, כי הוא צריך להרים כלי גדול ויש לו קושי להתחיל לעשות את זה. זה יכול להיות אחרי שנים, שנים הוא רק מתחיל לשמוע על מה מדובר. ולפני זה לא מסוגל, הוא סתום, אוזניים סתומות, עיניים, ממש השכל בכלל לא יכול להפוך את עצמו, הוא לא מסוגל להתנתק מהאגו שלו, זה כובש אותו, זה תופס אותו בצורה שאין מה לעשות, רק סבלנות. סבלנות סבלנות סבלנות שנים, שנים 10, 20, 30 שנה, כמו שאומר בעל הסולם, עד שיכול להיות שנפתח לו. אבל אם זה עסק נצחי, אז מה זה 30 שנה אפילו. בזמננו זה לא לוקח כל כך הרבה זמן אבל בכל זאת, להיות מוכנים שזה ייקח כמה שנים.

שאלה: אם אני משיג את הפלירט הזה עם הבורא כמו עם אישה, האם העשירייה לא מאבדת בזה כלום?

למה מאבדת?

תלמיד: התהליך הזה מאוד עמוק וכאילו שיש שם רק אותי ואת הבורא, והחיסרון הזה שדיברת עליו שתמיד יש לרצות להשיג את זה. אני מרגיש שבזמן הפלירט הזה החברים הם לא חברים, אלא הם כמו זאבים שרוצים לקרוע את זה ממני?

תמשיך, זה טוב.

שאלה: בתחילת השיעור דיברת על החשיבות של ההכנה לשינה והחשיבות של ההתעוררות הנכונה. מה החשיבות המיוחדת של שני הזמנים האלה לפני השינה ואחרי השינה, אם אנחנו אומרים שחייבים להשתוקק לבורא 24 שעות ביממה?

אבל איך אני יכול להבטיח לעצמי שאני אקום במצב טוב, מוכן ישר מיד לעבודה, שאני אתעורר בצורה כזאת שממש כאילו לא נפרדתי, והייתי מתוך שינה גם כן בקשר עם הבורא? אני צריך לדאוג לזה. מה זה 24 שעות, סתם אומרים 24 שעות? זה דווקא אם מדובר על 24 שעות אז מדובר על זה שאני דואג בזמן השינה לא להתנתק מהבורא, צריך להיות כך.

שאלה: בשלב מסוים יחזרו ההבדלים בינינו, איך אנחנו תמיד מחזירים בינינו את מצב הכנס, מהו המפסק הזה שמדליקים וחוזר מצב הכנס?

יש לך כל יום שלוש שעות של כנס בזמן שיעור הבוקר. אני לא יכול לעשות לכם כנס יותר מזה. יש עוד שעה או יכול להיות יותר בערב שאנחנו עושים. יהיה עוד שבוע ימים בפסח, שאני מתכוון שנעשה כאן ממש לימוד טוב כמו כנס, אבל יש לנו שבוע ימים. אחר כך נראה לקראת הכנס באמריקה אולי יהיה עוד משהו באמצע כאלה דברים. יכול להיות שבדרך נקפוץ לאיזה מקום נעשה כנס מקומי, כמו שדיברנו עם קבוצת איטליה. יכול להיות כל קבוצה, לא חשוב לי, לאו דווקא למערב, גם למזרח אני מוכן לטוס, רק כדי לגרום להתעוררות.

אני אשתדל לעשות כל מה שאפשר, רק שוב אני אומר, מה שאתם עכשיו קיבלתם אם למחרת אתם כבר באים ולא באים, ככה ככה, לשיעורים, אני מבטיח לכם שלא יצא מזה שום דבר. אתם חייבים לקבוע שיעור יום יום. לא יכול להיות עשרים וארבע שעות, שעוברות בלי שאתם נמצאים באותו השיעור כמו שאנחנו כאן. אם אני נמצא בטיסה ולא נותן שיעור, אז יש שיעור מוקלט, אז אתם חייבים לשמוע ולהיות איתו. חוץ מזה בזמן השיעור להיות בהתקשרות עם החברים, אלו דברים הכרחיים, אין מה לעשות, בשביל מה אנחנו נמצאים בעולם הזה?

שאלה: השמחה היא החלטה? איך אמורה להגיע אלינו התחושה הזו?

בזה שאני נמצא במצב שאני הולך לקראת הבורא, כדי לגלות את הנצחיות והשלמות שלי בכל הבריאה, מזה צריכה לבוא שמחה. מזה שאני מתקדם לאהבה עם האחרים, מזה שאני עושה משהו טוב לכל האנושות ולבורא. יש הרבה כאלו משפטים כאלו, שאת יכולה להגיד למה את נמצאת בשמחה. וסך הכול אם אנחנו נמצאים בעסק שלם, זאת אומרת שאנחנו נמצאים באנושות שהיא שלמה, שהיא אינסופית, אז כבר יש לי מזה שמחה, שום דבר לא נגמר, הכול נעשה כטוב.

אני לא רואה סיבות למה יכולים להיות עצובים. אם אני מתרגז ועצוב, זה בגלל שלא יכול להשקיע כוחות בהפצה, שיש הזדמנות לזרז את התיקון ומשהו מפריע, אז לכן אתם רואים אותי שאני מתרגז, צועק, לא מרוצה, רק מתוך חסרון בלהצליח בהפצה מתוך מה שניתן.

שאלה: אם אני אגיע להכרת היצר הרע שלי, האם זה ימשוך את המאור כדי לתקן את הכוונה שלי?

ודאי, עוד לפני זה.

שאלה: במשך הכנס או באיזשהו שיעור לפעמים נוצר מצב של ירידה, במצב הזה התרגיל הכי טוב בשביל החברים והעשירייה זה להתנהג בשמחה או לדבר על הירידה עצמה?

לא כדאי לדבר על הירידה, קודם כל כי זה לא נכון שישנה הירידה, זו תמיד עלייה, רק אנחנו מפרשים את זה כירידה חלק ממנה, חלק מהעלייה הכללית. כמו שכתוב "מעלים בקודש ולא מורידים בקודש", אלא זה שמעלים בנו רצון לקבל ולפני שהוא יתוקן אנחנו מרגישים את זה כירידה, כך אנחנו מרגישים, אבל לא שזו ירידה, זו עלייה בסולם רק ברגל שמאל, רגל ימין, שמאל ימין, כך אנחנו עולים, ולכן לא לחשוב שזו ירידה.

שאלה: כנשים שיש לנו קצת זמן בין העבודה והמשפחה, מה סדר העדיפויות בין לימוד עשירייה והפצה, לנשים?

לנשים, אני לא יכול להגיד. נשים פתורות ממצוות שהזמן גרמן. אם יש לאישה דברים חשובים בבית, במשפחה, אז קודם כל היא צריכה לסדר את זה, אבל דברים שאי אפשר לא לעשות, אז היא חייבת את זה לעשות, זה נחשב כתיקון העולם.

תלמיד: השאלה היא בזמן הפנוי מה אני אמורה להעדיף לעשות?

הפצה, רק הפצה. לאישה אין יותר חשוב מהפצה. גבר קודם כל חיבור ואחר כך הפצה, לאישה קודם הפצה ואחר כך חיבור.

שאלה: הודיה גדולה לך רב ולכל המשתתפים של הכנס על הפריצה הגדולה שעשינו. קיבלנו את האור העליון ועכשיו אנחנו יכולים לחלק אותו דרך Wi-Fi קבלי לכל העשיריות שלנו. האם זה אומר שאנחנו עכשיו במדרגה חדשה ויכולים לעבור מהתפילה עבור העשירייה, לתפילה עבור כל העולם?

תפילה עבור כל העולם אנחנו יכולים ודאי שלבצע וחייבים לבצע, והכול נובע מהפעולות שלנו בעשירייה. אבל קודם עשירייה, בלי זה אנחנו לא יכולים להתקדם. קודם עשירייה, זה לגברים, לנשים זה קצת אחרת, לנשים הפצה חיצונה היא בכל זאת יכולה להיות חשובה יותר מעשירייה, תלוי באיזה מצבים הן נמצאות. עוד נדבר על זה, נהיה בקשר, אני אשתדל על כל השאלות שלכם.

שאלה: בשיעור האחרון בכנס אמרת שכשאנחנו מפיצים ל99%, לעולם הרחב אנחנו צריכים להפיץ שיטה אינטגרלית, חינוך האינטגרלי בלי קבלה. כשעושים את זה יש שיטות אחרות שממש נשמעות כמעט אותו דבר.

זה לא אכפת לי.

תלמיד: האם אנחנו צריכים לפתח הסבר במה הייחודיות?

לא צריכים שום דבר. אנחנו צריכים לפרסם מה שיש לנו בלבד ולא להתבלבל עם שום שיטות אחרות. אני לא פסיכולוג ולא פילוסוף, ולכן אין לי שום בלבול עם זה, ואם יש לך בלבול אז זו בעיה שלך, אני מבין שיש, אבל אין לי יותר מה להגיד. אני לא מעורב עם כל יתר השיטות ולא אכפת לי מהן, אני לא מסתכל עליהן, ממש. אסור להסתכל עליהן, אחרת אני צריך להתאים את עצמי אליהם איך הם נראים על הרקע שלי, איך אני נראה על רקע שלהם, זה לגמרי לא טוב.

(סוף השיעור)