שיעור בוקר 20.01.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 02.04.2003

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/CT0n4Urw?activeTab=downloads&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 627,

"מהו תורה ומלאכה בדרך ה'"

מאמר מכרך ה' משלבי הסולם, עמוד שכ"ו. זה המאמר הכי ארוך שיש לנו בשלבי הסולם, והוא נוגע כמעט לכל דבר שבו אנחנו נתקלים.

יש עבודה ששייכת לכלל כדי להחזיק את העם במסגרת, ולתת לו כל מיני פעולות שנקראות מורשת, זו "תורת הכלל". אדם שמבצע את זה, הוא מחזיק את עצמו כשייך לעם, כשייך למסגרת ולאיזו תנועה. ויש את "תורת הפרט", שהעבודה הזאת, התורה הזאת כבר לא תלויה במעשה אלא בכוונה, זאת אומרת בעבודת הפרט, בעבודת הלב. העבודה הזאת גם מתחלקת לשני חלקים, תורת הנגלה ותורת הנסתר.

"תורת הנגלה" זה מה שנגלה לאדם, שבינתיים מתחיל ללמוד את תורת הפרט על מנת לקבל, עם הכוונות שיהיה לו טוב בכל מיני אופנים שמתאר לעצמו. אחר כך הוא עובר לתורת הנסתר, שמה שהיה נסתר, כלומר כוונת הבורא ומטרתו שנחיה, נעבוד ונעשה את הפעולות מתוך כוונה דעל מנת להשפיע, מתגלה לאדם, ומתוך זה הוא מתחיל להתנהג ולעבוד כך עם הרצון שלו.

יוצא שרק בשלב האחרון, בחלק הרביעי שבמעשה האדם, כשהוא עובר מתורת הנגלה לתורת הנסתר, מרצון לקבל לרצון להשפיע, ומבין כבר שברצון להשפיע עיקר החיים, העבודה והמלאכה, שם הוא נעשה חופשי ונקרא "אדם". הוא יוצא מהטבע שהבורא שתל בו והנהיג בו, הוא יוצא מתחת שליטת הבורא, כי ברצון לקבל הבורא שולט. והוא עושה 'צמצום' ורוכש כוחות לא להיות תלוי ברצון לקבל, לא להיות תלוי בטבע שלו, אלא לעשות פעולות חופשיות שהוא כבר מחשב אותן בראש שלו, זה נקרא "ראש הפרצוף".

הוא עושה פעולות מעל הרצון לקבל, מעל הטבע. זה נקרא שבהדרגה, מהמחסום והלאה, הוא כביכול מוציא את שליטת הבורא מתוך עצמו, ומשליט את עצמו בבריאה. אומנם כביכול "עולם כמנהגו נוהג", אבל כבר במקום שליטת הבורא באה שליטת האדם. כך עד גמר התיקון, שאז במאה אחוז האדם שולט בבריאה, והבורא כביכול יוצא מהשליטה. זה המשפט "ניצחוני בניי".

תלמיד: כתוב, "ובהאמור יוצא, שיש בתורה להבחין כמה בחינות: א. שלומד תורה בכדי לדעת את הדינים, בכדי לדעת איך לקיים מצות התורה".

כתוב, "ובהאמור יוצא, שיש בתורה להבחין כמה בחינות:". יש ארבעה שלבים, או ארבעה סוגי גישה לתורה שבהם אדם עובר, עד שמגיע לאמת.

"א. שלומד תורה בכדי לדעת את הדינים, בכדי לדעת איך לקיים מצות התורה." בשביל מה לומדים? לדעת מה צריכים לעשות בגשמיות, אז הוא לומד ומקיים.

"ב. שלומד תורה בכדי לקיים מצות לימוד התורה. כמו שכתוב (יהושע א') "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, והגית בו יום ולילה". ופירש רש"י "והגית בו" והתבוננת בו, כל ההגיון שבתורה בלב, כדאמר "והגיון לבי לפנים"."

כאן כבר מדובר "שלומד תורה בכדי לקיים מצות לימוד התורה". הוא כבר חושב שבתורה יש ערך יותר מסתם לקיים, כתוב, לכן אנחנו מקיימים, לא. יש בלימוד עצמו ערך שצריכים להוסיף לזה לב, ויש תיקונים שהתורה עושה על הלב. התיקונים האלה הם כדי לעשות אותנו יותר טובים. הבורא רצה שנתקיים על ידי התורה, שעל ידי התורה נתחזק ונהיה יותר טובים.

"ג. שלומד תורה בכדי לזכות למאור התורה.". הוא יודע שהתורה לא באה לתקן לו את הלב הבהמי להיות יותר טוב, ולשם זה הוא מקיים את מצוות לימוד התורה. אלא יש בתורה מאור, כבר משהו מיוחד. "בראתי יצר רע בראתי תורת תבלין". הוא כבר חושב על עצמו שהוא רע, והתורה מתקנת אותו להיות טוב. "..משום שהמאור שבה מחזירו למוטב". שע"י זה יזכה לאמונה ולהידבק בה'. ואז נכנס לבחינת "ישראל", היות שכבר מאמין בה' באמונה שלימה". הוא משתמש באור כדי לתקן את עצמו.

"ד. לאחר שכבר זכה לבחינת אמונה", בתיקון בעל מנת להשפיע, "אז הוא זוכה לבחינת "תורה, מבחינת שמותיו של הקב"ה"". הוא מקבל כבר אור חכמה בתוך אור דחסדים. את אור החכמה הוא מקבל כל פעם לפי דרגת התיקון שלו, זה נקרא, "שמותיו של הקדוש ברוך הוא". "שזה נקרא בזה"ק בחינת "אורייתא וישראל וקוב"ה חד הוא"."

תלמיד: כתוב "א. שלומד תורה בכדי לדעת את הדינים, בכדי לדעת איך לקיים מצות התורה". האם מדובר בגשמיות ללא כוונה?

שלבים ג' וד' שייכים לתיקון. ג' שייך לתיקון, וד' שייך כבר לגילוי הבורא. בג' הוא רוכש אמונה, כוונה בעל מנת להשפיע. ולפי גודל הכוונה מתגלה לו הבורא, זה בשלב ד'. שני השלבים האלה שייכים למי שמשתמש בתורה "כי המאור שבה מחזירו למוטב". שני השלבים הראשונים, א' וב', שייכים לאדם שעדיין לא מרגיש שהתורה צריכה לתקן אותו, עדיין לא התגלתה בליבו הנחיצות להתייחס לתורה כמו לתבלין.

יש אנשים שמתפתחים לפי א' ב' ג' ד' שלבים. יש אנשים שנמצאים בא' או ב' ולא יכולים להגיע לשלב ג' או ד', אלא נמצאים בזה.

תלמיד: בשלב ג', מפני שזה שלב קריטי, מה בדיוק צריך ללמוד?

כתוב מה הוא צריך ללמוד בשלב ג'. "ג. שלומד תורה בכדי לזכות למאור התורה". יש בתורה כוח, והכוח הזה מתקן אותי. מלכתחילה, אם יש לי דרישה לשנות את עצמי, שיש בזה משהו שאני רוצה להיות אחר, אני רוצה לראות את החיים בצורה אחרת, לא סתם להתעשר או להיות גדול, אלא אני רוצה לשנות את העולם או אותי, אז אני ניגש לתורה כבר כמו לאמצעי שמשנה את זה. במידה שאני דורש מהתורה כוחות לשנות אותי, את העולם, במידה הזו זה נקרא שאני משתמש במאור שמחזירו למוטב.

תלמיד: מה הכוונה במילה תורה?

תורה, הכוונה לאור שמגיע לאדם בכוונה מסוימת. אני יכול להשתמש בכוח הרוחני הזה רק כדי להחזיר את עצמי למוטב, אין בו שום דבר אחר. זה לפי המילים, מחזירו למוטב.

אם אני לוקח את התורה, כל מיני אמצעים, אז אני צריך לדעת מה הם האמצעים. כתוב, "בראתי יצר רע", כלומר יש יצר רע, ואם יש לך יצר רע, אז תדע שיש תורה תבלין. מה זה תבלין? שהוא מתקן את התורה. אני לא יודע מה זה, אבל כמו שיש לך איזה תבלין שאתה זורק למרק, כך יש לך משהו שאתה זורק ליצר הרע, והיצר הרע הופך להיות יצר טוב. זה נקרא להחזיר אותו למוטב, לטוב. התבלין הזה הופך אותו נגיד ממר למתוק. רק לזה, שום דבר אחר אתה לא תוכל להוציא מהתורה, אין. כי כתוב "בראתי יצר רע", ולפי זה "בראתי תורה תבלין", שאין בה חוץ מהתבלין הזה שום דבר. מי שרוצה להשתמש בתורה לכל מיני מטרות אחרות, הוא פשוט טועה לחשוב שיש שם עוד משהו. אין.

תלמיד: האם צריכה להיות יגיעה נוספת משלב ג' לשלב ד'?

מה הם שלב ג' ושלב ד'? שלב ג' נקרא תיקון, התקנת הכוונה בעל מנת להשפיע על הרצון לקבל, בוא נגיד לרכוש גלגלתא ועיניים בפרצוף. בשלב ד' זה כבר לקבל על מנת להשפיע, עבודה על הרצון לקבל. אלה שני השלבים.

קודם מגיעים לתכונות הבינה, ואחר כך מלכות עם בינה שעובדות יחד, "וילכו שניהם יחדיו", מגיעות לכתר, לקבל על מנת להשפיע, ולמלכות תהיה השפעה כמו כתר. זה כבר שלב ד'. שלב ג' זה להגיע לבחינה ב', שלב ד' זה להגיע לבחינת שורש, שזה גילוי רזי תורה, גילוי שמותיו של הקב"ה, זה מה שהוא כותב.

זו כל העבודה באצילות. קודם מגיעים לעולם האצילות, למלכות דאצילות. כשיוצאים מהעולם הזה, מהמחסום, מגיעים דרך כל השלבים למלכות דאצילות, ובזה רוכשים גלגלתא ועיניים במלואם, כלים דהשפעה. גומרים את זמן הקטנות, מגיעים לשלב שנקרא י"ג שנה, בר מצווה, זה נקרא שנכנסים לאצילות. ואז כשנמצאים באצילות בכל הקטנות, מתחילים לעבוד על אח"פ דעלייה, על גדלות. מוסיפים אח"פ דעלייה מבריאה, אחר כך מיצירה, אחר כך מעשייה. זה נקרא כבר שגדלים, זה שלב ד'.

אח"פ שיכולים לצרף אותו לכלים דהשפעה, באח"פ הזה נכנס אור החכמה. ואור החכמה שמתגלה בכלים דקבלה האלה, בכוונה על מנת להשפיע, נקרא "גילוי שמותיו של הקב"ה". למה? כי האח"פ המתוקן הזה, כשהוא מקבל על מנת להשפיע, כשהוא המשפיע, הוא מבטא בעבודה שלו איזו תכונת הבורא, איזו השפעה. למשל האח"פ הזה שעובד בלקבל על מנת להשפיע משפיע בצורה כזאת, ואח"פ אחר בלקבל על מנת להשפיע משפיע בצורה אחרת. כל אופן השפעה כזה הוא בדומה לבורא, איך שהוא משפיע, ואז האדם מגלה בתוך העבודה שלו, בפעולה שלו, בהשפעה שלו, את "שמותיו של הקב"ה", את אופני ההשפעה.

תלמיד: איך אפשר להתחיל להרגיש את הרצון לקבל כרע?

למשל, גנבתי ותפסו אותי. באותו רגע אני צועק על עצמי "למה אני גונב, צריכים להפסיק עם זה". כי אני מרגיש ייסורים מזה שיש לי תכונה כזו.

תלמיד: אבל בעבודה שלנו.

בעבודה שלנו? זה בעבודה שלנו. כתוב שאדם הראשון גנב היה. כל הקבלות ללא כוונה על מנת להשפיע, נקראות גניבה.

תלמיד: כל מעשה שאנחנו עושים הוא לתועלת עצמנו.

כל המעשים שאתה עושה נקראים גניבה.

תלמיד: ועד שלא נראה אותם כרע, לא יהיה מאור המחזיר למוטב.

אם הייתי רואה אותם כרע, אז הייתי נפטר מהם. מתי אני יכול לראות אותם כרע? כתוב "כיתרון אור מתוך חושך". אם הייתי יודע שעל ידי פעולת השפעה אני מגיע לטוב, אז הייתי רואה שפעולת הקבלה מביאה לי רע. איך אני יכול לראות את זה? אז יש דרך ייסורים, שאני עושה פעולות בתוך הרצון לקבל שלי ומקבל מכות, ואז פשוט אני לא רוצה שיהיה לי רצון לקבל, אני רוצה לצמצם אותו. "פחות חכמה, פחות ייסורים, לכן אל תדרוש הרבה, ואז יהיה לך יותר טוב. לשם מה אתה צריך לרוץ, שב בשקט ויהיה לך טוב", כך כל העולם מבין. אבל זו לא דרך להתפתחות, והיא נקראת דרך ייסורים ולא דרך תורה.

אנחנו לא מסוגלים בכל זאת לחיות וללכת בדרך הזו, כי הרצון לקבל שבנו כל הזמן מתפתח ובוער, אנחנו לא בעלי הבית עליו, הוא בכל זאת ידרוש את שלו. ואז אנחנו, נרצה או לא נרצה, נשתמש בו. אם נשתמש בו, אז נסבול. נסבול מזה שרוצים להשתמש בו אבל לא מקבלים את מה שרוצים. זה נקרא דרך ייסורים, בכל מיני האופנים שלה.

ויש דרך תורה, שבה אני לא מגלה שהרצון לקבל רע בעצמו כי הוא מביא לי צרות, לא, אלא אני מסתכל קצת על רוחניות. מהלימוד שלי, מכל מיני פעולות שלי, אני מתחיל לגלות שברוחניות, בעל מנת להשפיע, יש חן גדול מאוד, יש שם דברים גדולים מאוד, נצחיות, שלמות, השגה, משהו שאין בכלל ברצון לקבל. ואז אני רואה שהרצון לקבל הוא רע לא מפני שאני מקבל בו צרות, מזה שתופסים אותי כשאני גונב, מזה שאני רוצה ולא מקבל מילויים, אלא הרצון לקבל הוא רע מפני שהוא לא נותן לי להגיע לדברים הטובים האלה שיש ברוחניות. אני מתחיל להשוות אותו עם רוחניות, ובגלל זה אני מתחיל לרצות ממש להעביר אותו מהעולם, לסלק אותו ממני. זה נקרא כבר "דרך תורה".

באור העליון שמאיר לי קצת, אני מתחיל לראות את הרצון לקבל כרע, אני רוצה לעבור לעל מנת להשפיע, ואז אני נמשך לרוחניות. וכשאני נמשך לרוחניות, אז להיפך, הרצון לקבל לא מפריע לי. ככל שיהיה לי יותר רצון לקבל, ואם אני בא אתו לרוחניות, אז זה יותר טוב. אני לא הורס אותו ולא הולך נגד ההתפתחות, מפני שזה לא יעזור לי. אלא אני לוקח את כל כולו, ומתחיל רק לדרוש מהאור שיחזירו למוטב.

לכן מכל הצדדים, כשאתה לוקח את הדרך הזו, את ההתפתחות במאור המחזירו למוטב, אז הדבר הזה הוא טבעי, הוא הולך יחד עם התפתחות הרצון לקבל, עם התפתחות האנושות. זו הדרך היחידה שיכולה לתת לאדם תשובה לכל השאלות שלו. למה אני סובל? אל תסבול, תשתמש ברצון לקבל, הוא מתפתח בך, אבל תשתמש בו בצורה נכונה. לכן דווקא שימוש ברצון לקבל, בתיקון שלו בעל מנת להשפיע, הוא המענה המושלם לכל השאלות האלה. אתה לא צריך להגביל את עצמך, אתה לא צריך בצורה מלאכותית לברוח מהתענוגים, אלא אתה ממש נכנס לשימוש המלא של הרצון לקבל.

תלמיד: איך זה שאדם מסתכל על אחרים ורואה אותם כפגומים, כרצון לקבל שעובד בצורה פגומה, ועל עצמו הוא לא רואה את זה?

איך יכול להיות שאדם מסתכל על אחרים ורואה שהם כולם ברצון לקבל, והוא לא?

תלמיד: כן, הוא עושה כמוהם.

רב"ש נותן דוגמה מאוד פשוטה, הוא אומר כך, יש לי ילד ולשכן שלי יש ילד. הילד שלי חמוד, הוא עושה דברים טובים, הוא חכם, אני מסתכל עליו, אני רואה שהוא ממש אדם קטן, ואני מסתכל על הילד של השכן, מלוכלך, לא יודע כלום, מוזנח, לא יודע שום דבר, הוא גס, עושה רעש כל הזמן. למה? זה עניין של היחס.

האם הילד שלי הוא לא כמו הילד של השכן? שניהם ילדים, אין הבדל, רק אני רואה בילד שלי את החצי הטוב ובילד של השכן אני רואה את החצי הרע. כך גם אתה, גם החברים שלך, כולם אותו הדבר. רק אני יכול להצדיק את עצמי, אני יודע למה אני כך. אבל למה החבר לא כך? זה ההבדל.

תלמיד: אז גם זה נכון וגם זה נכון.

כן. ואחר כך אתה תראה אחרת. אתה תראה את הדברים השליליים בך ואת הדברים החיוביים בחבר, ואז תתחיל לקנא. הקנאה תהיה טובה, רעה ואחר כך אולי טובה. קנאה טובה תהיה כשתרצה להיות קרוב אליו כדי ללמוד ממנו, להתחזק על ידו. אתה תיתן לו והוא יתרום לך. כך תתחיל לקנות את החבר.

תלמיד: בעמוד 328 פסקה שנייה. "שאם נותנים דבר חשוב לאדם, והוא אינו יודע את ערכה, ויש אנשים שכן יודעים את החשיבות שבדבר, הדבר הזה עובר לאלו אנשים, או ע"י גניבה או ע"י אבידה, שהאדם אינו יודע לשמור אותה," על איזה ערך מדובר?

בעמוד שכ"ח, פסקה שנייה כתוב, "כלומר, היות שידוע, שאם נותנים דבר חשוב לאדם, והוא אינו יודע את ערכה, ויש אנשים שהם כן יודעים את החשיבות שבדבר, הדבר הזה עובר לאלו אנשים," שיודעים את ערכם, ערכו של הדבר. ואז "או ע"י גניבה או ע"י אבידה, שהאדם אינו יודע לשמור אותה, ויש אנשים שיודעים את ערכה," שבדבר "והם גונבים, ומוצאים," בצורה אחרת "ולא מחזירים לבעליהם." את הדבר.

זאת אומרת, אם הדבר חשוב לי, אז אני משתדל לרכוש אותו בצורה כלשהי. אם אין ברירה אני גונב ואולי לא גונב, אולי אני משלם משהו, אולי אני מחליף זה בזה, אבל ככה זה אצלנו, כתוב "לכו ותתפרנסו זה מזה".¹ זאת אומרת, אנחנו כל פעם נמצאים בינינו במקח וממכר. אני נותן לו והוא לי, וכך כל אחד עושה משהו בעולם, וכל אחד צריך את כולם כדי שישרתו אותו. כך אנחנו בנויים.

וכל פעם אנחנו בוחרים בחיים שלנו בדבר שנראה לנו יותר חשוב. אז כל הזמן אנחנו צריכים לשים לב מה חשוב לנו. ומטבע האדם, אם הדבר חשוב לו, הוא מבדיל אותו משאר הדברים. הוא מתחיל למצוא בו כאלו אופנים, כאלו תכונות וכאלו צדדים שכלל לא ראה אותם קודם, ופתאום הוא מגלה ומתחיל להכיר את הדבר כמו שאף אחד לא מכיר ולא יודע.

זה נקרא בעל מקצוע. דבר אתו על איזה דבר שעבורך הוא שולי, על אף שאתה משתמש בו, והוא יודע את כל היוצרות שלו. הכול תלוי בתשומת הלב, בחשיבות הדבר. זה נקרא "מקצוע", כך אנחנו בכל דבר בחיים. אנחנו מבליטים איזה דבר והופכים אותו לעיקר ומתחילים לעסוק בו, בשבילנו הוא העיקר וכל היתר טפל. ואז אני יכול לעשות המון דברים עם זה, אני נעשה מומחה בדבר, או שהדבר הזה נעשה מאוד חשוב לי ורק אותו אני דורש. כך אנחנו צריכים לעשות ביקורת על מה אנחנו, מה חשוב לי ואיך אני עובד על זה, מה אני בוחר כחשוב.

תלמיד: יש חשיבות לדברים שאנחנו מנסים להשיג אותם כמו ללמוד. אם אתה רואה שיש לך את זה, מה זה אומר "לגנוב"?

לא, הוא אומר כאן פשוט, הוא מדבר על חשיבות הדבר. שאם יש דבר שחשוב לי, אני משתדל להגיע אליו בכל מיני שיטות. אני רוצה לרכוש אותו איך שלא יהיה. גניבה זה דבר טוב. קודם כול כשאני מסתכל על משהו, אני אומר "אני רוצה אותו". כמו ילד. ילד קטן בא, הוא לא שואל של מי זה, הוא רוצה לתפוס וזהו. רק שלילד אתה סולח. אתה אומר, אין לו שכל, הוא לא מתחשב. כך גם אנחנו, המחשבה הראשונה היא "אני רוצה". אבל, מתחיל להיות "אבל", זה לא שלי, מה יהיה לי, אולי כן, אולי לא. אבל בסופו של דבר, זהו.

מתי זה נקרא גניבה? גניבה נקרא שאני יודע בטוח שזה שייך למישהו, ואני לא מתחשב בו. ומה שאני עושה זה להשתדל לעשות את זה, לרכוש את זה, לקבל את זה נגד רצונו. גניבה, זה שאני עושה את זה בסתר. יכול להיות שאני עושה גניבה בסתר מעצמי ואני לא יודע שאני גונב, יכול להיות שזה בסתר ממי שאני גונב, או יכול להיות משנינו.

אחרי הגניבה באה עוד אפשרות שאני לא גנב אלא גזלן. אני בכלל לא מסתכל עליך או עלי, אני בא אליך ולוקח וגמרנו. אני משתמש בכוח. בקיצור יש בזה הרבה דברים. בכולם משתמשים ברוחניות. אין שום תכונה בנו שאנחנו לא נשתמש בה. וההפך, ברוחניות משתמשים גם לדברים טובים בכל התכונות האלו, גם בגניבה וגם בגזילה באופן הטוב. מה זה "באופן הטוב"? נגד הרצון לקבל. אני מסתיר מהרצון לקבל, אני גונב ממנו, אני בא אליו בכל מיני שיטות כדי להוציא ממנו את החלק לשימוש דלהשפיע.

תלמיד: האם אפשר לקנות חבר בצורה כללית, או שעם כל אחד ואחד נצטרך לעבוד בצורה אישית?

האם לקנות חבר אפשר בצורה כללית, שאני מתייחס כך לכולם? כן. אני דווקא לא חושב שצריכים להתייחס בצורה אישית למישהו, למשהו, או לבחור לעצמו שלושה, ארבעה אנשים. אני למשל עובד עם כמה אנשים כאן, יש כמה חבר'ה שהם מהמחלקה שלי ואני עובד איתם יחד. כל הזמן אני איתם בטלפונים, בזה ובזה, זו עבודה. אני מכיר אותם יותר טוב כי הם מאותו מקצוע, ואני מכיר אותם יותר בשטח. אבל זה לא אומר לי שאני דווקא מתייחס אליהם כמו לחברים שלי ברוחניות.

החברים שלי ברוחניות יכולים להיות אחרים לגמרי, זה ממי שאני מתפעל יותר, ממי שיכול להשפיע עליי יותר באופן שלו, איך הוא מתייחס לרוחניות, איך הוא משקיע, איך הוא מתמסר לעבודה. זה אחרת מאלה שאני עובד איתם, אומנם גם הם עושים את זה, אבל זה כבר תלוי באופי, זה תלוי באופן שאדם הזה עושה. נניח שיש חבר שרץ כאן מהבוקר עד הלילה ועושה הכול ואני כל הזמן בקשר אתו, אבל אני יותר מתפעל מחבר אחר לדוגמה. זה בכלל לא שייך אחד לשני. הצורה שהוא עושה את זה, כאילו משפיע עלי, זה תלוי באופי שלי, בתכונות שלי. עלי הוא משפיע יותר מהחבר הראשון. מה אני אעשה? זה כך.

אבל בכלל לא כדאי לשים לב למישהו או למשהו, אלא לכללות כל החברה. תתרום לכל החברה, אחרת תהיה לך אכזבה מאחד, אחר כך מהשני. זה צריך להיות יחס יותר כללי, זה ייתן לך יותר אפשרויות בכל מיני צורות לתת לחברה, לא שיהיה לך קל לברוח יותר. אבל הנעילה הזאת על מישהו, לא הייתי אומר שזה טוב דווקא, זה מגביל, כי אז אתה זורק ומזלזל ולא נהנה מהכוח הכללי של החברה. יש הרבה אנשים וכולם עובדים, ואני לא חושב שזה טוב. אבל שוב, זה תלוי עדיין באופי ובמצב שאדם נמצא בו.

תלמיד: יש פה הרבה אנשים שנמצאים שנה, שנתיים, שאני לא דיברתי איתם.

מה זה משנה אם אני לא מדבר עם בן אדם שנה, שנתיים. אני רואה שיש שם אדם כזה צנוע, שקט, כל יום מחלק לנו תה, הוא בא בשקט ומחלק. אני לא דיברתי אתו אף פעם בחיים, אבל אני מכבד ולומד ממנו את כל הדברים האלה.

תלמיד: אבל לא השקעת בקשר אתו, איך אפשר?

איך שאני לא משקיע, אני כנראה משקיע, אחרת לא הייתי רואה את זה. אם לא הייתי משקיע, אז לא הייתי רואה, זה בטוח, זה רק לפי השקעה. אני רוצה לראות כל אחד ואחד יותר גדול, כמו הילד שלי, רוצה שהוא יגדל, לכן אם יש איזו תנועה ממישהו, אני מיד רואה את זה, כי אני רוצה לראות את זה, מצפה. אין לי בעיה לראות, דווקא ההיפך. לפעמים אני לא רואה, לא שומע ולא אומרים לי, זה לא טוב, לכן כתוב שבחברה חייבים לדבר על מה ומי עושה.

תלמיד: האם השקעה כללית בחברה כולה למעשה נותנת לך אותו כוח כאילו השקעת בכל אחד בנפרד? אם לא השקעת בבן אדם, לא הכנסת מעצמך שום דבר שלך בו, אז איך תתפעל ממנו? אז אולי אפשר להגיד שבן אדם צריך להשקיע בחברה כולה וייקח גם את הכוח של החברה כולה.

מי שמשקיע את עצמו כלפי כל החברה כולה, ודאי שנהנה מכל החברה בחזרה, אבל בתנאי שהוא בכל זאת נותן תשומת לב לכל החברה איכשהו. הוא חושב על איזה מחלקות יש כאן, מה הם עושים, באיזה מחלקות עובדים אנשים, מה הם מבצעים. לפעמים הוא עובר פה ושם כדי להסתכל, כדי להתרשם ממה שהם עושים בערבים, או איך הם עובדים בשטח בכל מיני מקומות.

לי מאוד חסר שאני בכלל לא יודע מה קורה מחוץ לכותלי הבניין הזה. אני לא יודע איזה חוגים, שיעורים פותחים מחוץ למרכז שלנו, וזה חסר לי להערכה. אבל כאן שעובדים אנשים, אני מסתכל, משתדל לספוג מזה התרשמות. אבל זה רק מאלה שכאן, יש המון אנשים שעובדים בשטח ואני לא מתרשם מהם, אני גם לא שומע, הם לא מדברים על זה. לפעמים אני שומע, ואז אני נדהם ממה שחבר עושה, לא ידעתי.

כל התוספת, שאנחנו בעצמנו יכולים לגדול ולהשתוקק לבורא, זאת אומרת לגדול בגובה, היא תוספת שצריכה לבוא אלינו מהסביבה. התוספת הזאת באה לפי הערכת הסביבה, כלומר לפי כמה אתה שם לב אליה, איך היא משפיעה עליך, ואתה מצפה שהיא תשפיע לטובה. אז להסתכל על החברה בצורה נעימה, יפה, כמו על הילד הקטן שאתה תופס ממנו כל תנועה חדשה, כשהוא פתאום מתפתח ועושה משהו, זה דבר הכרחי. ומפני שאני מצפה מכם להתקדמות, אז אני מסתכל בצורה כזאת, ואז אני מרוויח.

(סוף השיעור)

---

1.  תלמוד בבלי, זרעים, מסכת ברכות, דף ג', ב' גמרא.↩