חג פסח תשפ"ג
שיעור צהריים 06.04.23 - הרב מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
שיעור בנושא - אורות דפסח
קריין: שיעור בנושא: "אורות דפסח".
מה מיוחד באורות דפסח? פסח נקרא ''פה – סח'', שמדבר על היציאה מ''הרצון לקבל'' ל''רצון להשפיע''. זאת אומרת על אותה מהפכה רוחנית פנימית בתוך האדם שעליה מספרים לנו מקובלים ולזה בעצם כולנו מכוונים כדבר הגדול ביותר שיכול לקרות איתנו. אנחנו יוצאים מהרצון לקבל, מהטבע שלנו, ונכנסים לטבע חדש שמגיע לנו מלמעלה, מִדרגת ההשפעה, ומתלבש בנו הכוח הזה, האור הזה, ההרגשה הזאת. כך אנחנו חושבים על פסח ועל האורות של פסח. בעצם כל החג הוא לעבור מרצון לקבל לרצון להשפיע. נקווה שאנחנו מתקרבים לזה ונרגיש את זה, וכל היתר נמצא בפנים.
קריין: קטע ראשון, אורות דפסח, אומר בעל הסולם.
"צריכים לדעת, שאורות דפסח סגולתן הוא לזכות לאור האמונה. אבל לא לחשוב, שאור האמונה הוא דבר קטן, כי הקטנות והגדלות תלוי רק בהמקבלים. כי בזמן שהאדם אינו עובד על דרך האמת, אזי הוא חושב שיש לו אמונה יותר מדי, ובשיעור האמונה שיש בו, הוא יכול לחלק לכמה אנשים, אזי המה יהיו יראים ושלימים. מה שאין כן מי שרוצה לעבוד את ה' על דרך האמת, ובודק את עצמו בכל פעם, אם הוא מוכן לעבוד במסירות נפש "ובכל לבבך". אזי הוא רואה, שתמיד הוא בחסרון עם בחינת אמונה. היינו שתמיד יש לו גרעונות בבחינה זו. ורק בזמן שיש לו אמונה, אזי הוא יכול להרגיש, שהוא יושב תמיד בפני המלך."
(בעל הסולם. "שמעתי". מ"א. "מהו קטנות וגדלות באמונה")
אין לנו מצב יותר חשוב, מהפכה פנימית שמתרחשת בתוך האדם, יותר גדולה מפסח, שבו אנחנו מקבלים כוח השפעה, כוח חיבור, שאין לנו מלכתחילה. כולנו נולדים ומתפתחים ברצון לקבל רק לעצמנו, וכשמגיע לנו כוח חדש, כוח השפעה, אז אנחנו מבינים שיש כאן מהפכה פנימית, שאנחנו כן מסוגלים להיות מעל עצמנו, בחיבור בינינו, בלהשקיע למישהו. זה בעצם הפסח, יציאה משליטת הרצון לקבל שנקרא "מצרים", לרצון להשפיע שנקרא "ארץ ישראל".
היציאה הזאת היא לא פשוטה, אנחנו צריכים להיות הרבה זמן תחת שליטת הרצון לקבל כדי להכיר בו, כדי להבין שאנחנו לא מסוגלים בעצמנו לצאת ממנו. רק אחרי שאנחנו משתדלים, עושים כל מיני פעולות כדי לצאת מזה, מתפללים מבקשים מחפשים, אז אנחנו סוף סוף מסכימים שאנחנו רוצים להתחבר עם החברים, שאנחנו צריכים חברה כדי למסור את עצמנו אליה ולקבל ממנה כוח השפעה, ובצורה כזאת אנחנו יכולים להתעלות מעל האגו שלנו לרצון שכולו להשפיע החוצה, מחוץ לנו דרך החברים ולבורא.
ככל שאדם מתאר לעצמו את המעבר הזה, ככל שאדם מצייר לעצמו את המהפכה הזאת שצריכה לקרות בו, כך זה מקדם אותו ומקצר לו את הדרך. בשביל זה בעצם אנחנו חיים, כי אין תועלת אחרת מהחיים שלנו, שאנחנו נולדים בעל מנת לקבל וחיים בעל מנת לקבל בכל ההזדמנויות שיש לנו, ומתים בעל מנת לקבל, אם במשך הקיום שלנו בעולם הזה אין לנו את ההתהפכות הזאת, את המעבר הזה, את המהפכה הזאת בנו, שאנחנו פתאום מרגישים שמהרצון לקבל, שחושבים רק על עצמנו, אנחנו מסוגלים לחשוב על הזולת כמו על עצמנו. כלומר לצאת מהעל מנת לקבל, מלהיות מכוונים לעצמנו ולהתחיל להיות מכוונים לזולת.
הדבר הזה הוא למעלה מהטבע, ככל שמשתדלים אי אפשר לתאר אותו. מה שאין כן אם זה מגיע אז מיד האדם מבין שלזה מתכוונים המקובלים ביציאה מגלות לחרות. והכוח הזה שאנחנו מקבלים - שיכולים לחשוב על הזולת, שיכולים לעשות חשבונות עבור החברים, עבור כל העולם מחוצה לנו, הכוח הזה נקרא ''כוח האמונה'', ''כוח ההשפעה'', ''כוח הבורא''.
ככל שאנחנו מצפים לזה אנחנו מקרבים את הכוח הזה אלינו עד שהוא סוף סוף מתלבש בנו ואז אנחנו נרגיש את עצמנו נמצאים כבר במשהו אחר לגמרי שלא הרגשנו עד כה. נקווה שזה יקרה עם כל אחד מאיתנו ועם כולנו יחד.
שאלה: במילה פסח יש שתי הברות פה-סח, מה המפתח לפסח בשבילנו?
אנחנו עוברים מרצונות, כוונות, מחשבות שלנו על מנת לקבל לעצמנו, שכל הזמן חושבים אך ורק לטובת עצמנו, זה הטבע שלנו, כל אחד כך בנוי וכך נולד, לטבע השני, מה שנקרא "נהפוכו", אנחנו ממש עוברים היפוך ומתחילים לחשוב על הזולת. בסך הכול הזולת זה הבורא, אבל אנחנו לא מגיעים מיד לחשוב ולהרגיש שזה הבורא, אלא אנחנו צריכים לעשות תרגילים שבהם אנחנו מכוונים את עצמנו קודם לחברים, כי בצורה פרקטית בעזרת החברים אנחנו יוצאים מעל מנת לקבל ונכנסים לעל מנת להשפיע.
שאלה: מה חסר לנו כדי שתקרה המהפכה בתוכנו?
חסר לנו רצון שזה באמת יקרה. שנרצה לצאת מעל מנת לקבל כל הזמן לעצמנו ולהיכנס למחשבות על מנת להשפיע לזולת. מתוך הזולת אנחנו יכולים קודם לחשוב על החברים, על החברות, על מי שנמצא איתנו, מי שקרוב אלינו, שמבין אותנו, מרגיש אותנו, כל חבר וחבר ככל שהוא מסוגל, גם לפי הטבע שלו, לפי האופי שלו, אבל גם שהוא משתוקק וחולם על ה''מהפכה הרוחנית'' הזאת שהיא תקרה בו.
אנחנו צריכים להבין מה שקורה לנו במעבר הזה. קודם כל כולנו יוצאים מהכלי שנקרא האדם הראשון, אדם, שצריך להגיע להיות דומה לבורא, לכן הוא נקרא "אדם". לכן כל העבודה שלנו צריכה להיות בקשר עם עוד מישהו, עם עוד חבר שלפחות עליו אנחנו יכולים לתרגל לגלות את הרצונות שלנו, את הנטיות שלנו, את ההתקרבות אליו.
לכן לפי המלצת המקובלים אנחנו צריכים להתחבר בינינו, לעזור אחד לאחר בהתעוררות, בהתרוממות, בכוונה ש"איש את רעהו יעזורו". וכך בהתקרבות זה אל זה להרגיש שכל אחד הוא שותף שלך בדרך, הוא חבר שלך מהמילה ''חיבור''. והעיקר הוא, שאנחנו לא יכולים להגיע למטרה אם לא נהיה מחוברים.
החיבור האופטימאלי לפי המבנה הרוחני, התפשטות האור, כוח האמונה, כוח ההשפעה מהבורא שיורד אלינו, מגיע דרך עשר מדרגות שנקראות "עשר ספירות", לכן רצוי שנהיה מחוברים בינינו בעשירייה. המספר לא כל כך חשוב בעצם, כי כל אחד מאיתנו מתחלק ומתחלף לכמה כוחות, אבל בכל זאת לא לבד. בטוח שלבד אדם לא מסוגל להגיע למהפכה הפנימית שלו, אלא רק במידה שהוא משתדל להיות מחובר עם החברים.
לכן אנחנו צריכים לארגן את החברה ולגלות אותה מכוונת ככל האפשר לקבלת אור ההשפעה, אור האמונה. האור הזה מעלה אותנו למעלה מהרצון לקבל ואנחנו כבר מתחילים לעלות בו יותר ויותר.
שאלה: "אורות דפסח" הם אלו שנותנים את האמונה והיא הכרחית כדי לצאת ממצרים, זה מצד הבורא. מצידנו, איזה תפקיד יש לערבות שבינינו?
שאנחנו רוצים לעזור אחד לאחר בכל מה שאפשר כדי שהחברים שלנו יהיו מוכנים ליציאה מהרצון לקבל וכניסה לרצון להשפיע. זה בעצם מה שאנחנו צריכים לאחל אחד לאחר וממש כך לחשוב זה על זה. אני תמיד חושב על החברים עד כמה ומה אני צריך לעשות כדי לקרב אותם לגאולה, ליציאה מעל מנת לקבל, זו העבודה שלנו. זה נקרא "ערבות", ולא צריכים בעצם חוץ מזה כלום. אם כל אחד חושב כך על האחרים, לא על עצמו, זה מה שמוציא אותנו ממצרים, מעל מנת לקבל.
שאלה: לגבי לארגן את הכוונה. איך אנחנו יכולים לסדר את הכוונה בצורה נכונה? קורים פה שני דברים. אחד זה שאתה יוצא מהטבע שלך והאחר שאתה נכנס לטבע חדש. זה תהליך שכל הזמן מתרחש, איך זה עובד?
זה עובד בצורה כזאת שאנחנו נמצאים בעולם הגשמי ויכולים לעשות כל מיני פעולות גשמיות ללא כוונות, רק גשמיות ככל האפשר. אנחנו מתחברים בינינו, יושבים יחד, לומדים יחד, אוכלים יחד, אנחנו משתדלים להיות כעוזרים אחד לאחר להבין כמה אנחנו לא מסוגלים לצאת לבד מהרצון לקבל, אלא רק כשאנחנו רואים דוגמאות מהחברים. ועל ידי קנאה, תאווה וכבוד הדוגמאות האלה עוזרות לנו, מעוררות אותנו, מדליקות אותנו לעשות אותם הדברים.
לכן "איש את רעהו יעזורו". יש כאן דוגמאות טובות ודוגמאות רעות כביכול. אבל גם אלו וגם אלו עוזרים לנו לרצות לצאת מעל מנת לקבל, זאת אומרת להפסיק לחשוב על עצמנו ולהתעלות למעלה מהאגו שלנו, זה העיקר. אם אנחנו נמצאים בחברה שכל הזמן דואגת שכל החברים שלה יקבלו את ההתעוררות לצאת מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע, על ידי קנאה, תאווה, כבוד, אנחנו נרצה להיות כמו אחרים - האגו שלנו בנוי לזה, יש לו הכנה רבה - אז אנחנו כן יכולים בחברה כזאת להתקדם לעל מנת להשפיע.
תלמיד: אז אנחנו מכוונים לצאת ממצרים במקום לכוון להגיע לטבע חדש?
כן. אז אנחנו יכולים להתחיל לקבל מלמעלה כוחות, אורות. בינתיים אנחנו לא מרגישים איך אבל פתאום אנחנו מרגישים שמגיעה אלינו מלמעלה איזו התעוררות, התרוממות, שינוי, וזה מגיע מלמעלה. אנחנו יכולים להתחיל לאתר את הכוח העליון שכך מנהל אותנו, אנחנו מתחילים כבר להיות בהתקשרות עימו - לא ישירה, זה לא גלוי - אבל איכשהו במשהו כבר יש לי כוונה אליו וברור לי קצת שהוא מתכוון אלי. וכך אנחנו ממשיכים לעבוד עם החברים ועם הבורא.
תלמיד: איך אנחנו מכינים את עצמנו כדי לצאת, איך אנחנו עוזרים אחד לאחר לבוא למצב שאנחנו אומרים, כן אני רוצה לצאת ממצרים?
אני מסתכל על החברים, אני רואה כמה הם משקיעים. אני מרגיש אותם בצורה פיזית או דרך כלי התקשורת, וכך אני מגיע לעשירייה שלי ובמידה שאפשר אני משתתף איתם ושוב חוזר למצב שמשקיע את הכוחות שלי כדי לקבל דרכם את כוח הבורא שישפיע עלי את הרצון להשפיע.
שאלה: תיארת תהליך שאנחנו נולדים, חיים ומתים והכול בעל מנת לקבל. אנחנו לא יכולים לתאר לעצמנו מה זה המצב של על מנת להשפיע ולא יודעים למה לצפות. אתמול אמרת, שאני לא יכול להתפלל על עצמי מספיק חזק כמו שאני יכול להתפלל על החבר. אם אני אתפלל רק על החבר אני יכול להסכים לזה שאני אמות במצב על מנת לקבל והעיקר שהחבר הוא זה שייצא.
כן ודאי. אלה הכוונות הרוחניות. כך הן מתקיימות שאני הולך על כל הרצון לקבל, ככל שאני מסוגל, במידה שאני רואה את הרצון לקבל. בדרגה הבאה יתנו לי הגברת הרצון לקבל וידרשו ממני שאני אצטרך עוד יותר להשקיע בו כדי להופכו לרצון להשפיע, אז יהיו לי תנאים יותר קשים. אבל כבר מהמדרגה הקודמת אני מקבל את התמיכה, כוחות דלהשפיע, ולכן כבר כל מצב ומצב - אמנם הוא חדש ויותר קשה מצד אחד ומצד אחר אנחנו מוכנים אליו יותר.
תלמיד: יוצא שכל אחד מאיתנו הגיע לכאן כדי ללמוד לקבל את תכונת ההשפעה. אבל אחר כך קורה איזה היפוך שאני מוכן אפילו להישאר בעל מנת לקבל אלא העיקר שהחבר ייצא?
זו לא חובה ולא הכרחי ואני לא מתפלל ומקווה שאני אשאר ברצון לקבל אלא עד כדי כך אני רוצה להשפיע שכוח ההשפעה שאני אקבל מלמעלה רק הוא חשוב בשבילי. ואני לא שם תנאי שאני אשאר ברצון לקבל. אין את זה כחובה. אני פשוט כולי מכוון לעל מנת להשפיע.
תלמיד: אמרת שאנחנו לא יכולים לתאר לעצמנו למה לצפות ואיך זה יקרה.
כלומר או שתרגישו או לא תרגישו את מה שתארו לנו מקובלים.
אם אנחנו מקבלים מלמעלה כוח השפעה, כוח אמונה, אז אנחנו נרגיש את זה.
תלמיד: אני מבין שאנחנו רואים רק שנייה אחת קדימה. מה זאת השנייה הבאה שעלינו לצפות?
אתה מחליף את הרצון שלך מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע. אתה יוצא מעצמך ונכנס לרצון חדש שאתה כולך כולך רוצה לקיים אותו, זאת אומרת לטובת הזולת. זה מה שאדם צריך להשתדל להרגיש.
שאלה: כמה זה חשוב שאני בתוך הכנס, גם בתוך השיעור עכשיו בודק את עצמי באיזו מידה אני נמצא בתוך הקטעים מהמקורות או שאני פשוט זורם עם מה שאתה אומר, מה שהחברים אומרים, או שאני כל הזמן צריך לבדוק את עצמי אם אני נמצא במצבים שכתוב בקטעים?
אתה צריך לבדוק את עצמך האם אתה זורם עם הקטעים, האם אתה מבין אותם, מרגיש אותם, שומע מה שאומרים החברים, נכלל איתם. בקיצור כולך נמצא בתוך זרימת המחשבות והרצונות שנמצאים כאן.
תלמיד: אבל כן כל הזמן בודק אם אני נמצא בצורות שכתובות?
ככל האפשר. בכל זאת החברים שלנו בחרו קטעים כאלו שצריכים להיות מובנים לנו ומורגשים בנו די קרוב.
שאלה: הקריין קורא קטע. אתה מתחיל להסביר, חברים שואלים, אתה עונה. בזמן שאתה מדבר אני ממשיך להתחבר לטקסט או שאני קולט אותך?
אתה צריך לקלוט אותי ולחבר מה שאני אומר לטקסט.
תלמיד: אז איפה הלב והמוח שלי בך או בטקסט?
בהסבר שלי. לפני שאני מגיע אליכם לשיעור אני קורא את כל הקטעים האלה ומרגיש אותם, ואחר כך אני מדבר מתוך ההרגשה. אז רצוי שאתם תתחברו איתי עם זה שאנחנו קוראים קטעים, וכך אנחנו נהיה יותר קרובים בלב ובמוח זה אל זה.
שאלה: מה לעשות אם מרגישים רחוקים אלפי שנות אור מהתיאורים שהרב מתאר?
אני גם הרגשתי את עצמי כך עד שעברו כמה שנים והתחלתי להשיג מה שכתוב בתוך הקטעים. זאת אומרת זה לא מיד, אבל כמו שכתוב "אף טוב וחסד ירדפוני". לאט לאט אדם מתקרב לפנימיות הקטעים ומבין למה התכוון המקובל שכתב אותם.
תלמיד: כשאני שומע חברים שאומרים שהם מוכנים ממש למות בשביל הרוחניות של החבר, אני שומע את הרב אומר כל הזמן תרצו עבור החברים, תתפללו עבורם, מרגיש פתאום רחוק. איפה אני ואיפה זה.
מי שמרגיש את עצמו רחוק, מי שמרגיש את עצמו קרוב, מי שחושב שהוא באמת כבר מוכן להיות בכל תנאי קשור עם החבר, ומי שרואה שאפילו לומד ומשתוקק הרבה שנים עדיין לא הגיע אפילו לתחילת הדרך, ככה נראה לו, זה לא חשוב. העיקר שכולנו ממשיכים. ובאמת אפילו אחרי שעברו עליו עשר ועשרים שנה, כמו שכותב רב"ש, בכל זאת הוא ממשיך ומגיע לזה, הבורא מביא בחשבון את מסירות האדם, ובצורה כזאת הוא מתחשב עימו.
שאלה: איפה בתוך הלימוד, בתהליך שדיברנו עליו עכשיו, אנחנו מחזיקים גם את ההשתוקקות שהחברים יהיו מחוברים לרב, לשיעור, שלא יירדמו, שיהיו ערניים?
זה בתוך זה, ודאי שכן. אם אנחנו חושבים על כל האמצעים להשגת המטרה, אז אנחנו מבינים שחשובה כאן חברה, חברים ולימוד עם המורה, ואת כל הדברים האלה אנחנו צריכים לסדר כך שיהיו מכוונים להשגת המטרה.
תלמיד: לשאלה, האם עלינו להתחבר לטקסט או למה שהרב אומר ומסביר על הטקסט, ענית שלהתחבר למה שהרב מסביר.
אנחנו קודם כל קוראים את הטקסט פעמיים, אחר כך אני מסביר, כשאני מסביר, אני מוסיף כל מיני דברים וזה חשוב.
תלמיד: ואתה גם עונה על שאלות וכך מברר עוד יותר את הדברים. אבל יחד עם זה כל אחד עכשיו נמצא בעשירייה ויש לו יחס גם לחברים. אנחנו רוצים לשמוע אותך באוזן אחת, לא שרק אני שומע. איך נשמע אותך כעשירייה, ככלי עולמי?
מי ששומע הוא נקרא "עשירייה".
תלמיד: אבל גם את החיבור הזה צריך להחזיק.
כן, ודאי. אדם צריך לחשוב איך הוא עושה זאת, עליו להכין את עצמו לפני השיעור, לדבר על זה בישיבת חברים. אבל כל כולו צריך להיות מכוון לחיבור עם החברים, כי החיבור הזה ייתן לו מקום, כלי שבו הוא יגלה את הפנימיות של מה שקוראים.
תלמיד: האם הוא ייתן לו או ייתן לכולנו, לכלי?
כשהוא ידבק בהם, אז הוא יגלה בהם. קודם את זה.
תלמיד: זאת אומרת זה צריך להיות לפני השיעור, לא בזמן השיעור.
גם בזמן השיעור. אני בזמן השיעור רוצה להידבק לכל החברים שלי ולהשתדל להרגיש בינינו, בתוכם, את גילוי הבורא, גילוי כוח השפעה.
תלמיד: נעשה סדר. יש טקסט, יש דברי רב, יש שאלות של כל הכלי העולמי לרב, ויש להחזיק את כולם כסופגים ומקבלים את זה יחד.
כן.
תלמיד: איך מחזיקים, איך מדביקים את כל זה יחד לדבר אחד?
תחשוב על זה. תחשוב על זה הרבה זמן, ואז תראה שמפעם לפעם יהיה לך יותר קל להחזיק את כל התמונה הזאת בציור אחד, בסקירה אחת.
שאלה: שמעתי אותך אומר שהבורא מתחשב רק עם המסירות של האדם. במה תלויה המסירות של האדם?
זה מגיע לאדם אחרי הרבה זמן של יגיעה, ככל שהוא מתרשל, ככל שהוא מתחשב בקשר עם החברים, ככל שהוא לא עוזב, כמו שכתוב "חוץ מצא". כי לעזוב אתה לא רשאי, אלא אותה התעוררות שקיבלת מהבורא פעם בחיים אתה חייב להמשיך כל החיים, עד סוף החיים. ואז אתה יכול להגיד "אני עשיתי את שלי".
תלמיד: אבל מה זה נקרא "להיות מסור"?
"מסור", כלומר אני לא רוצה שום דבר חוץ מהעבודה שלי בקבוצה, בלימוד, בחיבור, שאני נמצא כולי בזה, וכל יתר החיים שלי הם רק כדי לקיים את המקום שלי בקבוצה.
תלמיד: ואיך אתה נהיה יותר מסור?
על ידי העלאת חשיבות, בכך שאנחנו מדברים על זה. אבל שוב זה לוקח זמן.
תלמיד: כל התהליך שלנו הוא תוצאה של זמן שעובר. האם יש לנו יכולת להאיץ? איך אני נהיה יותר מסור ממה שאני היום?
רק על ידי זה שאתה מעורר את החברים והם מעוררים אותך על ידי קנאה, תאווה וכבוד שעוזרים לכם, ובהתמדה יומיומית. אני לא החסרתי אף שיעור של רב"ש, ואם החסרתי, אז זה היה לפי הרצון העליון כנראה.
תלמיד: מאיפה הכוח הזה להתמסר?
כל הזמן לחשוב רק על דבר אחד, שלא יזרקו אותי מהתהליך. אני מבין שאני לא אחראי על הרגע הבא ויכולים להכניס לי מחשבות ורצונות שאני אעוף מכאן לקצה העולם, ומה יהיה אז? שום דבר. זה יעלם מהראש לי, מהלב שלי. לכן אני מפחד ועושה כל מיני תרגילים, שינויים, הכנות, כדי שזה לא יקרה.
תלמיד: דיברנו על זה שלאורות של פסח יש יכולת לעשות שינויים מאוד גדולים עלינו. האם האורות האלה יכולים להפוך אותנו למסורים יותר?
הם יכולים הכול, זה האור העליון שמגיע מלמעלה, וכמו שהוא עשה את האדם בעל מנת לקבל כך הוא מסוגל להפוך אותו לעל מנת להשפיע, להביא אותו לגמר התיקון. אין גבול לכוח וליכולת של האור העליון.
תלמיד: למה אתה מצפה?
אני מצפה שזה יפעל עלינו, עלי, ושארגיש שאני בכוח השפעה, בכוח אהבה, בכוח חיבור, במסירות, ושישלוט בי הכוח הזה. כמו ששלט וגם עכשיו שולט בי כוח הקבלה לעצמי, כך שישלוט בי כוח הנתינה לזולת ודרך הזולת לבורא, "מאהבת הבריות לאהבת ה'".
תלמיד: מה לעשות עם הקולות מבפנים שלא רוצים עד הסוף להיות בהשפעה אלא רוצים להחזיק אותך באותו מצב?
כך זה יהיה עד גמר התיקון. רק בגמר התיקון כנראה שאני אפטר מכול הכוחות שמתנגדים למסירות השלמה לבורא, לחברים, להשפעה. נמשיך, לשם מה קיבלנו את החיים? כדי שבחיים האלה נשתיל כוח השפעה ונגדל אותו.
שאלה: חבר שאל אותך מאיפה הכוח להתמסר ואמרת לו שכל הזמן צריך לחשוב שלא יזרקו אותך מהדרך. למה הפחד צריך לשמור אותי תמיד בדריכות מסוימת?
זה נעשה בכוונה, ואפילו בצורה מלאכותית אני מגדל בי את כוח הפחד, פחד מזה שאני ארגיש פתאום שאני יוצא מהדרך ולא חוזר, ואז אמשיך בחיים שלי כמו בהמה, כמו כולם, ולא יהיה לי כוח לחזור. יכולים לעשות את זה מלמעלה בצורה מיידית, בכל רגע, ואז האדם צריך להיות כל רגע ורגע בפחד, בחרדה שזה לא יקרה לו.
תלמיד: תמיד אנחנו עובדים על הצורך להגיע למקום של אהבה בין החברים. למה האהבה לא יכולה לשמור עלינו?
אתה יכול, בבקשה. אם אתה חושב שיש לך אהבה לחברים, זאת אומרת חיבור שלם עם החברים, מה טוב. אז אתה שייך להם בתנאי שהם באמת חושבים כמוך, ואתם כבר נמצאים במצב המתוקן.
שאלה: הרבה פעמים אני שומעת שהחברים שואלים את השאלות שיש לי, וגם לי אומרים שאני שואלת את השאלות שיש לחברים. בתוך התהליך של יצירת החיסרון באמצעות השאלות, מה כאן אור חוזר ומה אור ישר?
אין עדיין אור ישר ואור חוזר. לא להתבלבל אלא להיות צמודה למה שאנחנו ולא לחשוב שאת כבר בעננים.
שאלה: איך להגיע למסירות וחשיבות כמו שיש לך בכלל בני ברוך?
אני לא דוגמה, יש לנו הרבה חברים שבאמת פועלים בצורה מאוד מסורה. צריך להשתדל להיות בכל מיני פעולות שהחברה מבצעת, בעיקר הפצה. למה שאני הגעתי, אם אכן הגעתי למשהו, זה רק בזכות ההפצה.
שאלה: לבורא יש דרישות מאוד ברורות מאיתנו. דיברנו עכשיו על מסירות ואני משתדלת לדרוש מעצמי דרישות מאוד גבוהות. מה ביחס לזולת? האם אני צריכה לחשוב על הזולת כמו על עצמי? האם אני צריכה לרחם על הזולת יותר מאשר אני מרחמת על עצמי?
כן. כל היחס לזולת צריך להיות יחס מטרתי, שאנחנו מתחברים, כלומר אני דורש ממנו והוא דורש ממני, ויחד כחברים שגם חייבים, גם נותנים, גם אוהבים, גם מקבלים זה מזה, אנחנו כך מתקרבים בינינו. לפני הכול אני רואה בחבר חלק ממני, ואיך שאני מתייחס לעצמי אני כך משתדל להתייחס אליו ורוצה שהוא כך גם יתייחס אלי. זה היחס הכי טוב שיכול להיות בין שניים.
תלמידה: האם צריך לדבר על זה בישיבת החברות או להחזיק את זה אצלי?
אפשר לדבר על כל הדברים האלה ולברר אותם בזמן הישיבה.
תלמידה: איך זה לא יהפוך לטענות כלפי החברות או לדרישות מהחברות?
דרישות וטענות, כל אחד מקבל זאת לפי מצב רוח והבנה שיש לו עכשיו. אני לא יכול להיכנס לזה. כולם צריכים להבין שלהתחבר בינינו זו הכניסה לעולם העליון.
שאלה: מה זאת אומרת להתחבר עם הרב?
להתחבר עם הרב זה אומר לקיים את מה שהוא ממליץ לעשות. להשתדל להבין את הפסוקים שאנחנו קוראים, להשתדל להבין מה המקובלים רוצים מאיתנו, וכך להמשיך, זה נקרא "להתחבר". אתה לא יכול להתחבר עם בן אדם כי האדם הוא בפנים, אלא אתה יכול להתחבר למה שאתם לומדים יחד ולרצות להיכנס לפנימיות של מה שכתוב.
תלמיד: לפעמים אני לא מבין כלום מהשיעור אבל אני בא לשיעור רק כדי לשבת עם החברים ורק למענם.
יפה מאוד. זה מספיק כדי להתקדם איתם יחד כשאתה מתבטל כלפיהם כמו תינוק שנמצא בידיים של הגדולים. כך אתה חי איתם, גדל איתם ומתקדם איתם.
קריין: קטע מספר 2 אומר בעל הסולם.
אדם המבקש את האמת, הוא הנצרך לאור האמונה. ואדם כזה, אם הוא שומע או רואה איזה סגולה להשיג את האור האמונה, הוא שמח כמו שמוציא שלל רב. לכן אלו אנשים, שהם מבקשי האמת, אזי בחג הפסח, שאז סגולה לאור האמונה, אזי אנו קוראין בפרשה "ויאמינו בה' ובמשה עבדו", כי אז זמן המסוגל לזכות לזה.
(בעל הסולם. "שמעתי". מ"א. "מהו קטנות וגדלות באמונה")
יש זמנים שונים במעגל השנה, זמנים לטובה, זמנים לרעה, לשמחה, לעצבות, זה הסדר כמו יום ולילה וכולי. לכן אנחנו צריכים להשתדל בזמנים האלה לפעול לפי מה שהזמן דורש. לכן הלימוד שלנו הוא בהתאם לזמן, כמו בזמן פסח, בזמן סוכות. ואנחנו צריכים להשתמש באורות האלה שמאירים עלינו בזמנים מסוימים במעגל השנה.
שאלה: האם אנחנו צריכים להתמקד במאמר ובך ולהרגיש את השיעור בלב שלנו? האם אנחנו צריכים להשתמש בכלל "נעשה ונשמע", למשל להתחיל את השיעור בכוונה ובהכנה ולצפות שהתשובות יגיעו מהבורא?
אתם צריכים להיות מוכנים לשיעור לפני השיעור, לפני שאתם מגיעים לכאן. אחרי הכול אתם לא נופלים לכאן פתאום ושואלים "איפה אני נמצא? אהה, אני נמצא בשיעור", אין דבר כזה, זה לא איזה סרט. אלא אנחנו צריכים להכין את עצמנו אפילו מאתמול להיום, ולהיות מוכנים דרך שאלות שתשאלו את עצמכם, "במה אני מכין את עצמי לשיעור?", "מה אני רוצה?", "במה אני שונה היום מהשיעור של אתמול?", וכך תראו עד כמה אתם מתקדמים ומשתנים.
שאלה: איך לשלב את הפחד מלהיזרק מהדרך עם ההסכמה מראש עם כל מצב שהבורא שולח לנו? כשאנחנו מפחדים ממשהו, האם זה אומר שאין לנו ביטחון בבורא?
עלינו לתאר לעצמנו מצב פשוט, כמו תינוק או ילד קטן שאוחז באימא או כמו קוף קטן שיושב על אימו, והוא לא רוצה לרדת ממנה כי הוא מרגיש שהחיים שלו תלויים בה, שהיא מקור החיים שלו. הוא מקבל ממנה מזון וחלב והוא מלא בביטחון מפני שהוא מרגיש את עצמו שייך לגדול. כך אנחנו צריכים להשתדל להתקשר לקבוצה, שעל ידי החיבור שלנו עימה אנחנו בטוחים שנגיע למטרה ורק בו נמצא העתיד הטוב שלנו.
שאלה: היום מלאה שנה לעשירייה שלנו. אנחנו מאוקראינה, העשירייה שלנו ווירטואלית ואף פעם לא נפגשנו. כשהגענו לפתח תקווה חיבקתי את החברה שלי בפעם הראשונה, זה היה מאוד מרגש.
אנחנו עובדים בצורה ווירטואלית. איך להרגיש את הכוח העליון שמגיע אלינו ולא להיכנס לדמיונות? מה תוכל לייעץ לנו בעבודה הווירטואלית שלנו, על מה לחשוב יותר?
אני מדבר על זה כמעט בכל שיעור ואין לי מה לחדש. אני חושב שהעיקר הוא להיות בשיעורים ולקיים ישיבות חברות. אם אתן חוזרות על כל שיעור ועל הפסוקים שהחברים אוספים, אז הם צריכים לכוון אתכן בהתקדמות הדרגתית ובצורה נכונה למטרה. לכן עלינו לעשות זאת ולחזק את הביטחון שאנחנו מתקדמים ונגיע למטרה שלנו.
שאלה: האם אורות דפסח יכולים ליצור דחייה?
לא, אף פעם, והאור העליון בכלל לא יוצר דחייה, אלא אנחנו רק מתקדמים על ידו.
שאלה: כתוב במאמר, "אדם המבקש את האמת, הוא הנצרך לאור האמונה." כשאדם מבקש את האמת זה מרגיש כמו שהבית שלך בוער. אתה מרגיש תחושה של דחיפות, שאם לא תעשה משהו, אז תהיה בצרה צרורה. איך לגרום להרגשת הדחיפות הזאת כל הזמן להתעצם כדי להרגיש שאנחנו נמצאים באור האמונה?
רק להמשיך לפי התכנית ובטוח שזה יצליח.
תלמידה: אנחנו עובדות בעשירייה ואחרי זמן מה אנחנו מתחילות להרגיש תחושה של נינוחות, אבל יש הרבה עבודה לעשות בחיבור ובתיקון. איך להעצים זאת כדי שנרגיש שאנחנו כל הזמן באמונה?
רק על ידי השיעורים שאתם שומעים ואחר כך מדברים עליהם, חוזרים עליהם, והעבודה שצריכים לעשות בשיעור, ובאמצע בין השיעורים. כבר דיברנו על כל העצות שלי וכל היתר תלוי בתלמידים, האם הם יכולים ורוצים לכוון את עצמם נכון למטרה לפי עצות המקובלים.
שאלה: האם אתה מצפה שהמסירות תהיה קבועה בכל אחד בחברה, או שזה משהו שעוצר וממשיך?
היא לא יכולה להיות קבועה באותה הרמה וללא שינויים. יש עליות וירידות ואנחנו קוראים על כך בספרות של המקובלים שהם גילו והרגישו זאת על עצמם. לכן יש עליות וירידות יום יום, כמו שלמדנו שלמי שמתקדם יש ארבע מאות עליות וירידות בתוך כמה דקות. אנחנו לא צריכים לפחד מהן, עלינו רק להחזיק באותה העגלה שסוחבת אותנו שזאת העשירייה. נעלה ונרד ויקרה אשר יקרה, העיקר שנהיה תלויים בקבוצה וכך נצליח. וככל שיהיו קפיצות מעלה, מטה, טוב שיהיו ואנחנו נברך עליהן, כי דווקא בעליות ובירידות אנחנו מתקנים את עצמנו על ידי זה שאנחנו מכניסים לתוך העלייה את הירידה ומתוך הירידה את העלייה, וכך הן משלימות זו את זו.
שאלה: אמרת שאי אפשר סתם ליפול לתוך השיעור, אלא נדרשת הכנה. האם ההשתתפות בתורנויות הרבות שיש לנו במהלך החג כמו קילוף וניקיון, היא גם סוג של הכנה? האם תוכל לחדש את המשמעות של המאמצים האלה בתקופת הפסח?
אני חושב שהעבודה בשירות החברים בזמן הכנס היא המועילה ביותר להתקדמות, בתנאי שהיא מלווה בכוונה הנכונה - שאני רוצה על ידה להתקדם לעל מנת להשפיע. אני יושב ומקלף תפוחי אדמה ויש לי קושי גדול מאוד לעשות זאת כי הבורא שולח הפרעות גדולות מאוד. אני זוכר שפעם הרב"ש שלח אותי עם עוד מישהו לקלף תפוחי עץ בזמן השיעור ולא יכולתי. לפעמים זה מאוד קשה ולפעמים זה קל, אז שימו לב למה זה קל ולמה זה קשה.
אם אתם מתחברים ביניכם בזמן העבודה הזאת, אז היא לא כל כך קשה, אם אתם לא מתחברים, אז היא יותר קשה. העבודה הזאת היא פי כמה וכמה יותר חשובה מהלימוד עצמו. אם יש לי הזדמנות לשבת בשיעור, לשמוע, לקלוט ולספוג את מה שיש בתוך השיעור ובמקביל יש לי אפשרות לשבת ולא לשמוע את השיעור אלא לדוגמא לקלף תפוחי אדמה, אז רצוי שאתעסק בעבודה הזאת. כך זה, אין מה לעשות, אלו חוקי הטבע הרוחני.
שאלה: מה גורם לכלי העולמי להשתוקקות להגיע מכל מקום בעולם, ללמוד עברית, לתת לנו דוגמה לדרך? מה חסר לנו כדי להגיע להיות כמותם?
הם מרגישים יותר רחוקים לעומת אלו שיותר קרובים פיזית, זה מעורר בהם קנאה, ולכן הם צריכים לעשות פעולות נוספות כדי כביכול להשתוות עם אלו שקרובים. אני חושב שזה מעורר אותם וזה טוב, ולכן כדאי לנו להסתכל עליהם ולקנא בהם.
כבר הרבה שנים אני מתרשם מהאנשים שנמצאים רחוק פיזית ומתקדמים טוב. ההתקדמות הזאת היא לא בכמה הם יודעים, יכול להיות שלפעמים הם יודעים פחות, אבל יש להם יותר השקעה ברוחניות. עוד נדבר על זה. על זה כתוב "תיזהרו מבני עניים כי מהם תצא תורה", דווקא אלו שמרגישים את עצמם עניים, שאין להם כל כך קרבה והם לא מקבלים את מה שהאחרים מקבלים, אז דווקא מהם יוצאת תורה, דווקא על ידם מגיע המאור שמקרב אותם למטרה.
שאלה: אני בטוח שהרבה אנשים גם רוצים לשאול אותך, מתי אתה חוזר לקומה שתים?
אני חושב שאחרי הפסח הזה. זה בתנאי שאתם תעודדו את זה, שאתם תרצו את זה, אחרת אם אתם תשבו כמו עכשיו, אז אני צריך לחפש נשים לשבת ביניהן.
תלמיד: מתגעגעים אליך כבר.
נראה נראה.
שאלה: האי יש הבדל בין אורות דפסח, האורות שאנחנו מדברים עליהם עכשיו, או האורות שלומדים ב"פתיחה"?
אורות דפסח נקראים האורות שמאירים מלמעלה לפי השתוקקות האדם לצאת מעבדות לחירות, לצאת מהרצון לקבל לרצון להשפיע - לצאת מניתוק עם החברים לחיבור עם החברים. הכוחות האלו שמקבלים הם נקראים "אורות דפסח".
שאלה: בעצם כל חבר שמחובר עכשיו לשיעור ושואל אותך שאלה, יש בו רצון לצאת ממצרים.
כן.
תלמיד: ואיך אנחנו מחברים את כל החסרונות האלה, כל הרצונות האלה, גם עם הרצון שלך לכיוון הבורא?
אחריות, אתה צריך לתאר לעצמך כמה אתה אולי לא נותן לחברים לצאת ממצרים.
תלמיד: אני?
אתה.
תלמיד: אז איך אני עושה את זה עכשיו, עם כל האנשים שרואים אותי?
תשתדל להיות לפניהם ולסחוב אותם, וככה כל אחד מהקבוצה.
תלמיד: אני משתדל. איך לעשות את זה יותר טוב?
לתת דוגמה לחיבור, דוגמה ללימוד, יכולת להפצה ולעוד משהו, זה מה שצריכים.
שאלה: איך אני יכול לעזור לחבר להתקדם מעל מנת לקבל לעצמי, לעל מנת להשפיע לאחרים, איך זה משפיע על אותו חבר?
זה משפיע על כולם כי אני שייך לחיבור שלהם, ומה שאני יכול לעשות זה רק להיות עוד יותר קרוב אליהם. וגם להבין שכל מה שאני חושב ומרגיש זה הכול בא מלמעלה, והבורא מחזיק את כל המחשבות והרצונות של האדם ולכן אני מקבל את זה ממנו לא במקרה, ואז כנגד זה אני צריך לתת עבודה.
שאלה: כוח האמונה וכוח המסירות שהיום דיברנו עליהם, האם זה כוח שבא אלינו ומלווה אותנו בעבודה בעשירייה ויותר לא עוזב אותנו?
לא, על זה כתוב "אל תאמין בעצמך עד יום מותך", עד שמת הרצון לקבל כולו, האדם לא יכול להיות בטוח שהוא לא ייפול שוב לתוכו, לתוך הרצון לקבל.
לכן אם יש לו היום התעוררות קטנה אז זה לא אומר שום דבר, רק לקבל מזה התרשמות ולהשתדל עוד להוסיף בחיבור ביגיעה.
שאלה: לפעמים הבורא זורק אותנו למקום כל כך רחוק, זה עונש או תפקיד?
זה בטוח לא עונש אבל זה יכול להיות תפקיד, ואני צריך במקום הרחוק שבו אני נמצא, דווקא להשתמש בריחוק הזה לקדם את המקום עצמו.
שאלה: איך להבין שהרצון לקבל על מנת לקבל מת, מה זה אומר מוות לרצון הזה?
אדם במשך העבודה הרוחנית שלו מקבל כל מיני עליות, ירידות, התרשמויות, ניתוקים, חיבורים עם הכוח העליון ואז הוא מתחיל להיות יותר רגיש לזה, יותר מוכן לאתר את הניתוק שלו מעל מנת לקבל, ולפני זה אי אפשר להסביר מה זה.
שאלה: חלק מחברות העשירייה שלי לא יכלו להגיע לכאן לישראל. איך אנחנו יכולים לתמוך בחברים שלנו שלא יכולים להיות כאן פיסית, ואיך נשמח אותם?
אתן צריכות להיות מחוברות איתן כמה שאפשר גם עכשיו ולהשתדל להעביר מתוך הלב שלכן ללב שלהן את ההתרשמות שיש בליבכן, ואתן תרגישו שזה עובד.
שאלה: האם יש הבדל בין עבודה באמונה למעלה מהדעת במצב הגלות, ואם זה איכשהו קשור לעבודה באמונה למעלה מהדעת?
לא, כשנגיע ליציאה מהרצון לקבל בעל מנת לקבל, לרצון להשפיע ונחיה בו, אז נרגיש עד כמה זה שונה.
תלמיד: האם לתאר את המצב החדש להיות מחוץ למצרים וזו העזרה? כי זה קשור לתהליך של האמונה למעלה מהדעת ולהתגבר על המכשולים, בזה שאנחנו מתארים את זה לעצמנו?
אני אגיד לך רק דבר אחד, אנחנו צריכים לבצע מה שמוטל עלינו כרגע לעת עתה, וכל פעם אנחנו נלמד מהמעשה עצמו, ולא נחבר עבר עם עתיד כדי להבין את ההווה, זה לא עובד בצורה כזאת.
שאלה: כרגע שמענו למה אנשים מהכלי העולמי מגיעים לכאן, ואני יכול להגיד בשם החברים מגרמניה, אנחנו מרגישים איך החברים מישראל הכינו את המקום הזה ועל זה אנחנו רוצים להודות לכם, אתם נמצאים כאן ואתם קוראים לנו. הבאנו לפה לב עשוי מרציפן שמייצג את התודה שיש לנו לכם, לך רב יקר. מורגש שהגעגועים הם אמצעי מאוד חשוב לחיבור.
כמה חשוב הגעגוע בעבודה שלנו?
הגעגועים הם מאוד חשובים, במיוחד כשהם נמצאים קשורים למרחק, קשורים לקשר עם החברים, בין הקבוצות, בין עשיריות, הם מאוד חשובים והם מתקנים הרבה הבחנות רוחניות.
(סוף השיעור)