שיעור בוקר 24.07.2023 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 273, מאמר "ענין שמחה"

קריין: ספר "כתבי רב"ש" כרך א', עמ' 273, מאמר "ענין שמחה".

ענין שמחה

תשמ"ו - מאמר י"ט
1985/86 - מאמר 19

"המשנה אומרת (תענית, כ"ו) "משנכנס אב, ממעטין בשמחה. ומשנכנס אדר, מרבין בשמחה. ואם יש לו דין ודברים עם עכו"ם, ישפט עמו באדר". ויש להבין את ענין להרבות בשמחה ולמעט בשמחה מהו. הלא שמחה היא תוצאה מאיזו סיבה, שזה גורם לו שמחה. ולא שייך למעט או להרבות אלא בהסיבות. אם כן צריכים לדעת, לאיזו סיבה אנו צריכים לפנות, שזה יביא לנו שמחה.

ובטח חז"ל, שאמרו לנו להרבות בשמחה, הכוונה היתה לשמחה של קדושה. ולפי זה יש לנו להתבונן על איזו סיבה הם אמרו לנו לפנות, שזה יגרום לנו שמחה דקדושה. ועוד יש להבין את מה שאמרו "אם יש לו דין ודברים עם עכו"ם, ישפוט עמו בחודש אדר". הלא אנו נמצאים בארץ ישראל, ויש כמה עיירות, שאין בנמצא אפילו גוי אחד. ואפילו, נגיד, שנמצא באיזה עיר גוי, מה להיות דין ודברים עמו.

ולפי המשמעות נראה, שענין זה "לשפוט את העכו"ם בחודש אדר", זהו דבר נוהג תמידי ולא דבר מקרי. היינו לומר, שאם יהיה מקרה נדיר, שיהיה לישראל דין ודברים עם גוי, ילך וישפוט עמו בחודש אדר. אם כן צריכים להבין, לאיזה עכו"ם הם מתכוונים לומר, שיש לו דין ודברים עמו.

אנו רואים, שבהתפלות שלנו יש סדר של ב' אופנים:

א. סדר של שירות ותשבחות לה',

ב. סדר של תפלות ובקשות.

וזה אנו רואים, שהם שני דברים הפוכים זה מזה. כי מטבע הוא, שמי שמבקש ממי שהוא איזה חפץ, שחבירו יתן לו, אז שיעור הבקשה תלוי, כפי שיעור שהוא נצרך להדבר. ואם הדבר שהוא מבקש מחבירו הוא דבר הנוגע ללבו, וזה דבר הכרחי, ובשיעור הנחיצות שבהדבר, הוא מתאמץ לעשות כל מה שיש בידו לעשות, בכדי שישיג את מבוקשו.

ולפי זה יוצא, כשהאדם מתפלל להקב"ה, שימלא את בקשתו, הוא צריך לראות שהתפלה שלו תהיה מעומק הלב. היינו, שירגיש את חסרונו. וכפי שיעור הרגשתו, בשיעור הזה יכול להיות תפלתו יותר אמיתית. היינו, שהתפלה שלו לא תהיה מהשפה ולחוץ, אלא שיהיה מעומק הלב.

ובכדי שירגיש את חסרונו, הוא צריך לראות את האמת. היינו, שהוא רואה, שהוא בעל חסרון גדול, והוא כלי ריק מכל וכל במה שנוגע לעניני קדושה. ובזמן שהוא מרגיש, שהוא היותר גרוע מכל העולם, אז הוא יכול לומר, שתפלתו היא תפלה אמיתית, היות שהוא מרגיש, שהחסרון שלו הוא היותר גדול בעולם, שאין שני לו שיהיה כדוגמתו.

וכנגד זה הוא בחינה השניה בסדר התפלה שלנו, היינו "זמירות שירות ותשבחות". אנו רואים, הסדר הוא בעולם, שהתודה, שנותנים להנותן את הטובה לחבירו, גודל התודה נמדד לפי שיעור הטובה שקיבל מחבירו. למשל מי שעזר להשני איזה דבר קטן שהיה חסר לו, אז התודה היא גם כן תודה קטנה.

כי אנו רואים, מי שהוא נותן להשני איזה מקום עבודה, בזמן שיש הרבה מחוסרי עבודה. הוא בעצמו הסתובב כמה חודשים בלי עבודה, ונעשה בעל חוב גדול לחנות מכולת, ובעל המכולת כבר הודיע לו, שהוא מוכרח להפסיק לו מלספק לו צרכי אוכל, והוא כבר עייף מלחפש הלוואות לצורכי מזונות ההכרחיים.

ופתאום הוא פוגש באיש, שרצה שילווה לו איזו הלוואה. והאיש הזה מציע לו מקום עבודה עם תנאים נוחים, ואמר לו "מה לך לחפש הלוואות, אני אתן לך מקום עבודה. והיות ששמעתי שאתה איש נאמן, והגם שיש לי הרבה עובדים, אבל איש נאמן אין לי, אני אתן לך משכורת טובה, שתוכל לשלם כל החובות שלך בזמן קצר. אם כן למה לך לבקש הלוואה ממני".

ואם נצייר לעצמנו, איזו תודה הוא הזה נותן עכשיו לאדם זה. ולא צריך להגיד לו "תודה" בפה, אלא כל האברים נותנים לו "התודה רבה". וזהו כמו שכתוב "כל עצמותי תאמרנה". ואם נצייר לאדם, שהיה תפוס בבית האסורים, שנשפט למאסר עולם. ובא אדם אחד והוציאו לחירות עולם. איזו תודה נותנים לו כל האברים שלו, לאדם הזה שהציל אותו.

נמצא לפי זה, אם האדם רוצה לתת שבח גדול לה', שיהיה כבחינת "כל עצמותי תאמרנה ה', מי כמוך, מציל עני מחזק ממנו", בטח שהאדם צריך לצייר, איך שהוא עכשיו איש המאושר בעולם. אם הוא רצה לתת שבח גדול לה'. אחרת, אם הוא הרגיש עוד משהו חסרון, שהוא רוצה, שה' יעזור לו, אז "התודה", שנותן לה', לא יכולה להיות בבחינת "כל עצמותי תאמרנה".

אי לזאת, אנו רואים בסדר התפלה שלנו שתי הופכיים, מקצה אל הקצה. ואל כן מתעוררת השאלה, ומה האדם יכול לעשות, בזמן שהוא רואה, איך שהם כל כך רחוקים זה מזה. ובדרך כלל אנו רואים את סדר ההפכיות בהרבה ענינים:

דוגמא א) בסדר האורות המאירים בהכלים. ידוע, שיש ערך ההפכי בין כלים לאורות. שבהכלים, הכלים הגדולים והזכים מתגלים תחילה. היינו, מקודם כתר ולבסוף מתגלה ספירת המלכות. ובאורות הוא להיפך, שהקטנים מתגלים תחילה. מקודם מלכות ולבסוף כתר. כידוע, כשמדברים מכלים, אומרים, שהסדר הוא כח"ב זו"ן, וכשמדברים מהאורות אומרים שהסדר הוא נרנח"י.

דוגמא ב) אאמו"ר זצ"ל אמר, אנו רואים בסדר עבודת ה' הפכיות. מצד אחד אמרו חז"ל (אבות, פרק ד') "מאוד מאוד הוי שפל רוח". ומצד השני אמרו "ויגבה לבו בדרכי ה'". זאת אומרת, אם באמת יהיה שפל לפני כל אחד ואחד, אז לא יוכל להתגבר על אלה המלעיגים עליו, כשהוא הולך בדרכי ה', כיון שהוא מכניע את עצמו לפני כל. אלא הוא צריך לומר אז "ויגבה לבו בדרכי ה'", היינו לא להתפעל מאף אחד, ממה שהם אומרים לו:

"עבודה זו, שאתה קבלת על עצמך, זה מתאים לפני אנשים בעלי כשרונות ובעל אמיצי לב, שהם רגילים להתגבר על מכשולים, שנולדו עם חינוך טוב. היינו שרגילים מעת היותם קטנים, שעיקר הוא עבודת ה'. מה שאין כן אתה, די לך אם תהיה בעל בית חשוב. היינו, תסתכל שהילדים שלך הם יהיו בני תורה ובעלי עבודה, אז אתה תהיה בעל בית חשוב, ותקבל עבור בנותיך חתנים בני תורה. לא שאתה בגיל עמידה, אתה רוצה עכשיו להתחיל ללכת בדרך העבודה, המובילה לתורה לשמה, ולא לתועלת עצמו כולך. לך מזו הדרך, ואל תחמוד לדברים שהם למעלה מדרגתך".

ואז אין לו עצה, אלא לא להתפעל מהם, ולקיים מה שאמרו חז"ל "ואל יתבייש מפני המלעיגים". נמצא, שאז הוא מוכרח ללכת בדרך הגאוה. ומצד השני הוא צריך לקיים "מאוד מאוד הוי שפל רוח". אמנם לפי הכלל "אין שני הפכים בנושא אחד", איך אפשר לקיים שניהם באדם אחד. ויש עוד הרבה דוגמאות של ב' הפכים בעניני עבודת ה'. אבל יכול להיות שני הפכים בנושא אחד, בשני זמנים, היינו זה אחר זה.

ושורש הדברים הוא, כמו שכתוב בהקדמה לספר הזוהר (אות י', י"א), ששואל שם "איך אפשר, שיתהווה מקדושתו יתברך ענין מרכבת הטומאה והקליפות, אחר שהיא רחוקה מקדושתו יתברך מקצה אל הקצה".

ואומר שם: "הרצון לקבל, שהוא עצם מהותם של הנשמות מבחינת בריאתן, זהו טומאה וקליפות. וזהו מטעם השינוי צורה שבהם מפרידתן ממנו יתברך. ובכדי לתקן דבר הפירוד, המונח על הכלי של הנשמות, ברא יתברך את כל העולמות כולם, והבדילם לב' מערכות, שהן ד' עולמות אבי"ע דקדושה, ולעומתם ד' עולמות אבי"ע דטומאה. והטביע את הרצון להשפיע במערכת אבי"ע דקדושה, והסיר ממנו את הרצון לקבל לעצמו, ונתן אותו במערכת אבי"ע דטומאה".

ואומר שם: "איך יתקנו אלו שני דברים, שהם בשינוי צורה זו מזו. לכן נברא מציאות עולם הזה הגשמי. דהיינו מקום שתהיה בו מציאות גוף ונשמה, וכן זמן קלקול ותיקון. כי הגוף, שהוא הרצון לקבל לעצמו, נמשך משורשו שבמחשבת הבריאה, ועובר דרך המערכה של העולמות דטומאה, ונשאר משועבד תחת המערכה ההיא עד י"ג שנה. והוא זמן הקלקול. ואח"כ מתחיל זמן התיקון, שהוא אחר י"ג שנים. וע"י העסק בתו"מ, שעוסק על מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו, הוא מתחיל לטהר הרצון לקבל לעצמו, המוטבע בו, ומהפכו לאט לאט על מנת להשפיע".

נמצא, שהנברא, תיכף מצד בריאתו, הוא נכלל מב' הופכיים:

א. מכלים דקבלה.

ב. מכלים דהשפעה.

ואין לך הופכיות יותר גדולה מזו. ואלו ב' דברים הפוכים באים בנושא אחד, אלא בזה אחר זה. ונראה, כאילו יש קו אמצעי הכולל את שניהם:

א. הרצון לקבל.

ב. הרצון להשפיע.

וקו אמצעי הכולל את שניהם, הוא, בזמן שהרצון לקבל נכלל בהרצון להשפיע, המכונה "מקבל בעל מנת להשפיע". נמצא, שבקו האמצעי הזה נכללות ב' הכוחות, היינו קבלה והשפעה ביחד.

ולפי זה יוצא מה ששאלנו, איך יכול להיות בעבודת האדם מציאות של שלימות בתכלית השלימות, וחסרון בתכלית השפלות, בנושא אחד. והתשובה היא, שזה יכול להיות בב' זמנים, היינו שהאדם צריך לחלק סדר עבודתו לב' אופנים:

א. אופן אחד יהיה בדרך ימין, הנקרא "שלימות". כי האדם, כשמתחיל לפנות, צריך לפנות מקודם ל"ימין", הנקרא "שלימות". ואח"כ לפנות ל"שמאל". כי דוקא על שני רגלים יכול האדם ללכת, אבל על רגל אחת לא שייך בכלל הליכה.

ענין ימין נקרא "שלימות". היות כשהאדם בא לקבל על עצמו עבודת ה', הסדר הוא, שצריך לקבל על עצמו עול מלכות שמים "כשור לעול וכחמור למשא". ענין "שור" הכוונה על בחינת מוחא, הנקרא "שור" מלשון "ידע שור קונהו", שהכוונה על בחינת אמונה למעלה מהדעת.

ענין "חמור" הכוונה על בחינת ליבא, הנקרא "חמור" מלשון "וחמור אבוס בעליו", שהכוונה על בחינת אהבה עצמית. ולכן כשאומרים "לעבוד בעל מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו" זהו אצלו למשא, שרוצה תמיד לזרוק את המשא מעל כתפיו. אלא תמיד הוא מסתכל מה יש לו לאכול מעבודה זו, היינו איזו הנאה הרצון לקבל שלו יכול לקבל.

ובזמן שמקבל על עצמו עבודה זו, הוא אומר "בטח שאני צריך לראות בעצמי, היינו לבדוק את עצמי תמיד, אם אני לא מרמה עצמי, בזה שאני הולך בדרך הנכונה, שהיא כמו שצריך להיות. היינו לקיים תורה ומצות מטעם ציווי ה' ולא משום סיבות אחרות. אבל אני מקיים מאמר חז"ל, שאמרו "לעולם יעסוק אדם בתו"מ אפילו שלא לשמה, כי מתוך שלא לשמה הוא יבוא לשמה". אם כן מה לי לחשוב על עצמי, אם מקיים תו"מ עם כל הכוונות, באופן שהכל יהיו לשם שמים.

אלא לזכות גדולה יש לי, בזה שה' נתן לי מחשבה ורצון לקיים משהו בתו"מ. כי כפי הכלל, בדבר חשוב לא מסתכלים כל כך על הכמות, אלא אפילו שתהיה כמות קטנה. ואם האיכות היא חשובה, אפילו דבר קטן שבאיכות חשוב מאוד. ומשום זה, היות שתו"מ הוא מה שהקב"ה צוה לנו על ידי משה לקיים אותה. אם כן לקיים מצות ה', לא חשוב לי כמה שאני יכול. אלא שיהיו אפילו עם הכוונות הכי גרועות ושפלות, סוף כל סוף בבחינת המעשה אני מקיים, עד כמה שהגוף מרשה לי.

והגם שאני לא מוכשר להתגבר על רצונות הגוף, מכל מקום אני שמח בזה, לכל הפחות, שיש לי כח לקיים מצות ה' באיזה אופן שהוא. כי אני מאמין, שהכל בא בהשגחה. היינו, שה' נתן לי מחשבה ורצון וכח לקיים תו"מ. ואני מודה לו בזה. כי אני רואה, שלא לכולם היתה זכות כזאת, לקיים מצות ה'". והוא צריך לומר, שאין בידו כח להעריך את גודל וחשיבות של קיום מצות ה', אפילו בלי שום כוונה.

ויש לדמות זה, מה שאנו רואים, שאם הילד לא רוצה לאכול, שאין לו שום הנאה מאכילה, אז ההורים נותנים לאכול להילד בין שהוא רוצה ובין שהוא לא רוצה. והגם שאין להילד שום הנאה, אבל סוף כל סוף, אפילו על דרך הכפיה, גם כן מועיל להילד, שתהיה לו היכולת להתקיים ולהתגדל. הגם שבטח שיותר טוב, אם הילד רוצה לאכול מעצמו, היינו שיש לו הנאה מהאוכל. אבל אפילו בלי הנאה, אלא שכולו על דרך הכפיה, גם כן מועיל להילד.

כמו כן צריכים לומר בעבודת ה'. הגם זה שמקיים תו"מ על דרך כפיה, היינו שהוא כופה על עצמו לקיים, והגוף שלו מתנגד לכל דבר שבקדושה, מכל מקום, מעשה, מה שהוא עושה, עושה את שלו, היינו על ידי זה הוא יכול לבוא לידי מצב, שכן יהיה לו רצון לקיים. ואז כל המעשים שעשה, אינם חוזרים ריקם, אלא הכל מה שעשה נכנס בקדושה.

וזה יכולים לפרש, במה שחז"ל דרשו על הפסוק "יקריב אותו לרצונו לפני ה'" (ערכין, כ"א) "תנו רבנן, יקריב אותו, מלמד, שכופין אותו. וכתיב, לרצונו. הא כיצד. כופין אותו עד שיאמר, רוצה אני".

שמשמע, שהיה קשה לחז"ל מה שכתוב "לרצונו לפני ה'". זאת אומרת, שכל עשיותיו, מה שהוא עושה בקשר לקרב את עצמו לה', אין המעשה נקרא "מעשה", אם אין הוא רוצה לעשות לשם שמים, שנקרא "לרצון ה'". אלא שהאדם הזה עוד אינו מסוגל לעשות מעשים שיהיה לתועלת השי"ת. משמע שאין שום ערך להמעשים שלו. כאילו לא עשה כלום דמי, כיון שאינם עוד לרצון ה'.

אמנם כתוב "יקריב אותו". משמע כמו שכתוב, מלמד שכופין אותו. זאת אומרת, אפילו בדרך הכפיה. היינו, שלא רוצה לעשות לשם שמים, גם כן נקרא "קרבן". הלא קשה, הלא לא רוצה להקריב הקרבן לפני ה', אם כן הרי בסתירה תחילת הפסוק לסופו.

ועל זה תירצו "כופין אותו עד שיאמר, רוצה אני". פירוש, שזה הולך לפי הכלל, שאמרו חז"ל "לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות, אף על פי שלא לשמה, שמתוך שלא בא לשמה" (פסחים, נ', ע"ב). שהכוונה היא, שעל ידי זה שיכוף עצמו כל פעם ופעם, אף על פי שהגוף לא מסכים לעבוד לשם שמים. והטעם הוא, משום שבמקום שהוא לא רואה תועלת עצמו, אינו מסוגל לעשות שום דבר.

ומכל מקום אינו משגיח על טענותיו של הגוף, והוא אומר להגוף שלו "תדע, שגם על דרך כפיה אתה עושה מצות ה'. ולא יעזור לך שום התנגדות על המעשה. אומרים שמצות מעשיות יש להם הסגולה להביא את האדם לשמה". וזה הפירוש "כופין אותו". היינו הוא כופה את עצמו, ואינו שומע שום שכל וסברה מה שהגוף רוצה להסבירו. אלא שאומר לו, שבסופו של דבר הוא יגיע לבחינת לשמה. וזהו פירוש "עד שיאמר, רוצה אני". היינו כנ"ל, שמתוך שלא לשמה באים לשמה, שזה נקרא "רוצה אני".

אי לזאת, כל פעם שהוא זוכר בעשית איזה מעשה של קדושה, תיכף נתעוררת בו שמחה גדולה, בזה שזכה להיות לו איזו נגיעה דברים שהבורא צוה אותם לעשות. והגם שהוא יודע, שכל מה שהוא עושה רק שלא לשמה, ומכל מקום אין קץ לשמחתו, היות שחז"ל הבטיחו לנו "מתוך שלא לשמה באים לשמה".

ועושה קל וחומר לעצמו, כיון שחז"ל אמרו "העושה תשובה מאהבה, זדונות שעשה נעשה לו כזכיות. והעושה תשובה מיראה, זדונות נעשה לו כשגגות". נמצא לפי זה, מתי שהוא יזכה לעשות לשמה, אז בטח כל המצות שעשה שלא לשמה, יכנסו לקדושה, ויהיו חשובים כאילו עשה אותם לשמה.

נמצא, אפילו בעת שהוא עדיין עוסק בשלא לשמה, הרי זה חשוב אצלו כאילו הוא עושה לשמה. היינו, שהוא עושה חשבון לעצמו, שכל המעשים שהוא עושה, בוודאי הם יותר חשובים מזדונות, ובטח הם יתוקנו לטוב. ובטח כל מעשה ומעשה שהוא עושה, אפילו שהיא דבר קטן, למצוה גדולה יחשב לו. כדברי חז"ל (אבות, פרק שני) "והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות".

ומשום זה, מתי שעושה חשבון לעצמו על המעשים שלו, שהוא עושה, את מצות של מי הוא מקיים, וכמו כן בזמן שמדבר איזה דברי תורה, הוא אומר לעצמו "התורה של מי אני לומד". ובזמן שהוא עושה איזה "ברכת הנהנין", כמו "שהכל" או "המוציא", הוא חושב אז "למי אני מדבר עכשיו".

נמצא, שהוא אז בתכלית השלימות. והשלימות הזאת מולידה שמחה, משום שהוא אז דבוק בהבורא, כפי שהוא משער בעצמו, שהוא מדבר להבורא, שהוא טוב ומטיב. וממילא הוא מקבל שמחה מהשורש, שהשורש של כל הנבראים הוא הבורא, שהוא מכונה בשם "טוב ומטיב".

ודרשו חז"ל "טוב לדידיה ומטיב לאחרינא". שפירושו, שאז הוא יכול להאמין, שה' עושה עמו טוב. וכמו כן מטיב על הכלל. זאת אומרת, שאז יש לו היכולת להאמין למעלה מהדעת, שכך הוא באמת, אף על פי שעשה חשבון לפי שכל החיצון שלו, הוא עוד לא רואה את הטוב בכל השלימות.

אבל עכשיו, על ידי החשבון שעושה עם העשיות שלו בתורה ומצות, שהוא דבוק לשעתו באיזה אופן שהוא בהבורא, יש לו אז כח להאמין למעלה מהדעת, שכך הוא באמת. וממילא "האמת יורה דרכו", שנצמח מזה, שהוא חושב, שהוא מדבר עכשיו עם הבורא יתברך, התעוררות גדולה של שמחה, כמו שכתוב "הוד והדר לפניו, עוז וחדוה במקומו".

ויש להבין, כלפי מי נאמר, שיש חדוה במקומו. בטח שכל השמות שאנו מדברים, הכל הוא בערך הנבראים. פירוש, איך שהנבראים מרגישים. אבל מהבורא עצמו, אמרו חז"ל, "לית מחשבה תפיסה ביה כלל וכלל". אלא כל המדובר הוא כלפי הנבראים.

אם כן יהיה הפירוש, אלו שהם מרגישים שעומדים לפניו, הם מרגישים בחינת הוד והדר. וכמו כן מי שחושב, שהוא עומד במקומו. כי ענין "מקום" נקרא "השתוות הצורה". ויש עוד פירוש, שענין הוא מראה, כמו ששמעתי מאאמו"ר זצ"ל, שבמקום שאדם מחשב שם הוא. נמצא לפי זה, שאם האדם חושב, שעומד ומדבר עם המלך, הרי הוא נמצא במקומו, שהמלך נמצא שם. אז הוא מרגיש, כמו שכתוב "עוז וחדוה במקומו".

ובזה יש להבין מה ששאלנו, על זה שחז"ל אמרו "משנכנס אדר מרבין בשמחה". ושאלנו, מה הוא הענין להרבות בשמחה. היינו, שהשמחה היא תוצאה מאיזו סיבה. אם כן מהי הסיבה, שיכולים לעורר את הסיבה, בכדי שתביא לנו שמחה.

ולפי הנ"ל, הכוונה להרבות ללכת בקו ימין, הנקרא "שלימות". והאדם נמצא במצב של שלימות, וזה נקרא "השתוות". היינו, שהשלם, שהוא האדם, דבוק עכשיו בהשלם, כמו שכתוב "ברוך מתדבק בברוך, ואין הארור מתדבק בברוך". לכן אם האדם נמצא במצב של בקורת, הנקרא "קו שמאל", הוא נמצא במצב של "ארור", וממילא הוא נפרד מהשלם. ומשום זה הוא יכול להרגיש אז רק חושך ולא אור, שרק אור מביא שמחה.

אולם יש להבין, מהו דוקא ב"חודש אדר" צריכים להרבות בשמחה. ומדוע לא ילכו בדרך הימין כל השנה. ועל זה יש להשיב, היות שבחודש אדר היה בו הנס של פורים, שהיה מאיר אור דגמר התיקון, כמו שכתוב בשער הכוונות (תע"ס חלק ט"ו, דף א' תתי"ג, אות ר"כ) "לכן לעתיד לבוא כל המועדים יתבטלו חוץ ממגילת אסתר". והטעם הוא, כי לעולם לא היה נס גדול כזה, לא בשבתות ולא ביום טוב.

ומשום זה ההכנה לאור גדול כזה צריכה להיות שמחה, שזהו ההכנה לקבל אורח נכבד, שהוא אור של לעתיד לבוא כנ"ל. לכן על ידי זה שעושים הכנה של "להרבות בשמחה", ממשיכים את האור, הנקרא "ימי המשתה ושמחה".

וזהו לפי הכלל, מה שכתוב בזה"ק "בעובדא דלתתא אתער עובדא דלעילא". פירוש, לפי מעשי התחתונים שעושים, באותו שיעור מתעורר המעשה למעלה. זאת אומרת, בזמן שהתחתונים עוסקים בעניני שמחה, באותו אופן ממשיכים את אור של שמחה למטה. וזהו כמו שכתוב (מגילת אסתר, ט', כ"א) "ויכתוב מרדכי, לקיים עליהם, כימים אשר נחו בהם היהודים מאויביהם. והחודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה, ומאבל ליום טוב, לעשות אותם ימי משתה ושמחה". שעל ידי זה ימשיכו את האור של גמר התיקון, שהיה מאיר אז.

ויש להבחין בזה שעוסקים בענין המשכת השמחה, כי הסיבה לזה אמרנו, כי האדם נותן אז תודה לה' על מה שקירב אותו. נמצא, בזמן שהוא נותן תודה, הוא עוסק אז בענין השפעה, כי הוא מודה ומשבח להבורא, על מה שנתן לו מחשבה ורצון, להיות לו איזה מגע עם רוחניות.

ועכשיו הוא לא רוצה מה', שיתן לו משהו. אם כן הוא לא מבקש משהו מה'. וכל מגמתו עכשיו הוא, רק שהוא רוצה לתת תודה לה'. נמצא, שיש לו עכשיו דביקות בה', כי הוא עוסק בהשפעה. אם כן על ידי זה נמשך אליו מתוך הדביקות בחינת שמחה ושלימות, מכח שהוא דבוק עכשיו בהשלם. וזהו הענין, שעל ידי זה מרבים בשמחה.

מה שאין כן כשהוא עוסק בבקשה, שתפלה שהיא מעומק הלב היא מלאה חסרונות. כי כפי שיעור הרגשת החסרון, כן תפלתו יותר מעומק הלב. נמצא, שבזמן ההוא אי אפשר לו להיות בשמחה. נמצא לפי זה, שסיבת השמחה היא, בזמן שעוסק בשבח והודיה, ולא בזמן שעוסק בבדיקת החסרונות.

ולפי הנ"ל יש לפרש מה שאמרו חז"ל "ואם יש לו דין ודברים עם עכו"ם, ישפוט עמו באדר". משמע, שיש דין ודברים עם נוכרי, כאילו זה נהוג, שלישראל יש דין ודברים עם נכרים. וכי זה שייך לאנשים שעוסקים בתורה ועבודה, ואין הם עוסקים בשום מלאכה ומסחר.

ולפי דרך עבודה יש לפרש את זה, הכוונה על העכו"ם, שיש בכל ישראל. היינו, בגוף אחד. ואלו אנשים שרוצים ללכת בדרכי ה', אז הגוף שלהם מתנגד להם. וזה כמו שאמרו חז"ל על פסוק "לא יהיה בך אל זר". ואמרו "איזה אל זר בגופו של אדם, הוי אומר, שזהו היצר הרע". והוא נקרא "עכו"ם", מטעם שהוא מתנגד להיות בחינת ישראל. וזה נקרא, שיש לו דין ודברים. ואז, בחודש אדר, שאז זכו להנס, שהיה אז שמחה וששון ליהודים, כי נפל פחד היהודים עליהם, ונהפוך הוא, אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם. לכן מסוגל החודש הזה, שהאדם ישפוט עם הנוכרי שבקרבו. ובודאי יצליח בחודש הזה, שהוא בחינת "ונהפוך הוא", כמו שכתוב "אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם".

וצריכים לזכור, כי דין ודברים שיש להאדם עם עכו"ם שלו, הוא, כי כל אחד טוען "כולו שלי". שישראל טוען, שהגוף נברא רק בכדי שיהא, ישראל ועובד ה', ולא בשביל אהבה עצמית. מה שאין כן הנוכרי שבקרבו טוען גם כן "כולו שלי". היינו, שכל הגוף נברא עם רצון לקבל. בטח שזה הוא מטעם, שהגוף צריך לדאוג אך ורק לצורך הרצון לקבל שלו. ומאי לו לחשוב על ענין של רצון להשפיע. ומראה לו כמה הוכחות שהצדק עמו, כי חזו עמא דבר.

היינו שאומר לו "לך ותראה, איך הכלל נוהג, אם יש מי שהוא, שידאג לטובת הזולת, בזמן שעוד לא נתמלא לו כל צרכיו, מה שנחוץ לו לטובת עצמו. אלא שיש מתי מספר אנשים, שהם קומץ קטן, שלאחר שנתמלאו להם את צרכיהם, אז הם מתחילים לדאוג לטובת הזולת. וגם אז הם מסתכלים בשבע עיניים, שחס ושלום זה שדואג לצורך הזולת, שלא יפגום באהבה עצמית. ואתה טוען "כולו שלי". היינו, שלא לחשוב כלל על אהבה עצמית. אלא שכל המרץ שיש לך, אתה רוצה להשתמש עם זה לצורך הזולת. ואתה מתרץ לי, שזה שאתה רוצה לעבוד לטובת החברים, הנקרא "אהבת הזולת", אתה אומר לי, שזה לא סוף פסוק, אלא שאתה חושב, שעל ידי זה שאתה עוסק באהבת הזולת, אתה תוכל להגיע לאהבת ה'. היינו, שאתה רוצה בכלל להיבטל לה'. ומה יהיה עם הגוף אז, אם אתה רוצה אח"כ ליתן כל הגוף שלך להבורא, להיבטל אליו בכלל. תגיד אתה בעצמך, איך אני יכול להסכים לדבר, שזה מוזר מאוד להבין בשכל האנושי. אי לזאת, אני מוכרח לטעון "כולו שלי", ולא לתת לך ללכת אף שעל קדימה".

ובמצב הזה הוא מלחמה כבדה. היות שכל אחד אומר, שהצדק עמו. כי הישראל שבקרבו טוען, היות שהבורא יתברך ברא אותנו על הכוונה "רצונו להטיב לנבראיו", אז בטח הוא יודע מה שטוב להנבראים. זאת אומרת, שהוא הבין שרק על ידי זה שיעסקו הכל בעל מנת להשפיע נחת רוח להבורא, זה יתן להם כח לקבל המדרגות הכי גדולות, המכונה "התגלות אלקות", שזה מתלבש בשכל הפנימי ובהרגש הפנימי שבלב. זאת אומרת, שרק באופן כזה יהיה להם האפשרות לקבל כל הטוב והעונג, מה שה' רצה לתת עבור הנבראים.

מה שאין כן אם היו מקבלים עם כלי קבלה, חוץ מזה שזה גורם פירוד, יש ענין של מסתפק במועט. פירוש, שצריכים להאמין מה שכתוב בזה"ק, שיש נהירו דקיק, שמאיר בהקליפות להחיותם. זאת אומרת, שכל התענוגים הנמצאים בעולם הגשמי, הם רק בחינת אור דק בערך הטוב והעונג הנמצא בקדושה.

היינו, אפילו מדרגה קטנה של קדושה, למשל נפש דעשיה, יש בה יותר תענוג מכל תענוגי הגשמיים. ובטח כשהאדם היה מקבל את השפע, מטעם רצון לקבל לתועלת עצמו, היה מסתפק בזה, ולא היה יכול ללכת להשיג עוד מדרגות יותר גבוהות, כי מטעם תועלת עצמו, ההארה הזו של נפש דעשיה מספק לו, שאין לו אז שום צורך להוסיף משהו, על התענוגים ממה שהוא נהנה.

אבל כשמלמדים את האדם לעבוד בעל מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו, אז האדם לא יכול לומר "די לי במה שזכיתי". הלא כל מה שהוא מקבל, הוא לתועלת הבורא. אם כן לא יכול לומר "כבר מספיק לי, היות שנתתי נחת רוח להבורא, בזה שקבלתי קצת מאור העליון, שמזה יש הנאה להבורא, ואני לא רוצה לקבל יותר".

היות שאסור לומר כך, "שמספיק לי, היות שכבר נתתי לו הנאה, בזה שקבלתי ממנו הארה קטנה זו". אלא האדם צריך להשתדל להשפיע כל פעם נחת רוח להבורא, כל פעם יותר ויותר. והיות שכל הנאה למעלה, היא בזה, שמטרת הבריאה, שהיא "להטיב לנבראיו", מגיעה לתחתונים בפועל, זה הוא הנאה שיש למעלה, משום זה בחודש אדר, שאז מתעורר הזמן של הנס, כמו שכתוב "ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם", אז הזמן מוכשר לזה, שיעורר את הנוכרי שבקרבו, על דרך שאמרו חז"ל (ברכות ה') "לעולם ירגיש אדם יצר טוב על יצר הרע", שנאמר "רגזו ואל תחטאו". ופירש רש"י "ירגיז יצר הטוב", שיעשה מלחמה עם יצר הרע.

וכאן הכוונה, שבחודש אדר הוא מסוגל יותר לנצח את היצר הרע. כי אז שהיה נס מן השמים, כמו שאמרו חז"ל (שבת פ"ח) "קיימו וקבלו". קיימו, מה שקיבלו כבר. ופירש רש"י, "מה שרבא אמר, שהדור קיבלוהו בימי אחשורוש, מאהבת הנס שנעשה להם".

מה שאין כן בחודש אב, שאז זמן שהיה חורבן בית המקדש, וצריכים להתאבל על זה, נמצא, אז יהיה הפירוש, מה שאמרו חז"ל "ממעטים שמחה", היינו זו הדרך שעוסקים בחודש אדר בבחינת הימין, שהוא כדי לעורר את הנס שנתגלה בחודש אדר, כמו שאמרו חז"ל "מאהבת הנס קיימו וקבלו".

מה שאין כן בחודש אב, שצריכים להתאבל על חורבן בית המקדש, צריכים לעבוד על קו שמאל, היינו לתת בקורת על המעשים, שצריכים להיות בדרך הקדושה, שהוא עמ"נ להשפיע, ואיך שהאדם מרוחק מענין השפעה.

ובזמן שאדם חושב על זה, הוא נמצא במצב של התרחקות מהקדושה, והוא משוקע רק באהבה עצמית, שכל הבסיס שלו, שעוסק בתו"מ הכל על החשבון למלאות את הרצון לקבל, בכל מילוי שרק אפשר למלאות אותו.

אי לזאת, בזמן שעוסק בחשבון של השפלות שלו, יש אז מקום לעורר הכאב של חורבן הקדושה שיש בכל אחד ואחד. ואז יקויים "כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בנחמת ירושלים"."

שאלה: הוא כותב בעמ' 276 טור ב' למטה, "נמצא לפי זה, מתי שהוא יזכה לעשות לשמה, אז בטח כל המצות שעשה שלא לשמה, יכנסו לקדושה, ויהיו חשובים כאילו עשה אותם לשמה."

דיברנו על זה כבר נדמה לי.

תלמיד: לא הבנתי כשקראתי את זה כאן. מה זה אומר?

אפילו שרצינו לעשות פעולות על מנת להשפיע לבורא ולא הצלחנו, ועשינו אותן ממש בעל מנת לקבל, אבל מכך שהיינו במאמץ וחשבנו שבכל זאת אפשר לעשות כאן משהו בעל מנת להשפיע, הפעולות האלה ייתקנו.

תלמיד: מה זה נקרא שהן ייתקנו? איך אתה מתקן דברים שעשית לא נכון בעבר?

מגיע מאור המחזיר למוטב.

תלמיד: הוא מתקן אותך מכאן והלאה, למה הוא מתקן את העבר?

מזה שאז חשבתי שאני עושה זאת נכון.

תלמיד: מהו התיקון בדיוק, האם זו הצדקה? אני לא כל כך מבין את העניין של התיקון.

אני מבין אותך, קשה להבין זאת. אנחנו עושים איזו פעולה, הפעולה הזאת היא במשהו נכונה ובמשהו לא נכונה, היא לא נכונה בכוונה. מה שיוצא, אחרי שאנחנו מבצעים אותה, אנחנו בודקים ואנחנו רוצים לתקן אותה, לסדר אותה, אנחנו רוצים להיות דבוקים בפעולת על מנת להשפיע, ואז זה יוצא.

אני מבין אותך, אני מבין שזה לא כל כך מובן. כי איך זה יכול להיות שאם עשיתי אותה על מנת לקבל, אז מה פתאום זה יוצא שהיא על מנת להשפיע. אבל הבורא עושה לו כנפיים, ויש עוד כל מיני פעולות כאלה. זה דווקא אומר לנו שאנחנו נמצאים במצב הרבה יותר טוב ממה שאנחנו חושבים, אנחנו לא רואים את כל הפעולות והתיקונים שאנחנו מבצעים.

שאלה: מה זה להרגיש הכי גרוע מכולם?

מאיפה אני יודע? אני לא הכי גרוע מכולם.

תלמיד: מה זו ההרגשה הזאת להרגיש הכי גרוע מכולם?

איך אני אמסור לך את ההרגשה הזאת?

תלמיד: האם זה רק בהרגשה שלי, כשאני מרגיש שאני הכי נחות מכולם ובלי החברים אני לא שווה כלום?

יכול להיות.

תלמיד: איך זה מתקשר לתיקון שלי?

אם אדם מרגיש שהוא הכי גרוע מכולם, אז יש לו דחף לתקן את עצמו, זה טבעי.

תלמיד: כלומר ההרגשה הזאת היא בעצם כלפי הקשר ביני לחברים ולבורא.

כן.

שאלה: הרב"ש כותב שלהשפיע נחת רוח לבורא נותן כוח לקבל מדרגות עליונות. מה הפעולות שצריך לעשות בעשירייה כדי להוסיף בנחת רוח לבורא?

דרך חברים. איך אתה יכול לעשות פעולות כלפי הבורא כדי לעשות לו נחת רוח? אתה לא מרגיש את זה, לא מבין את זה ולא רואה תוצאות. אבל אם אתה עושה את זה לחברים ואתה בטוח שהבורא שמח מזה, אז אתה עושה לו נחת רוח. וגם "אם צדקת מה תיתן לו", זאת אומרת מה אתה יכול לתת לבורא? מה אתה יכול לגרום לו? כלום. לכן רק דרך חברים.

שאלה: יוצא שכל התפילות שיהיו עם חיסרון גדול הן להיפך מדבקות בה', שרק בתודות והודיות אפשר להגיע לשמחה.

כן.

תלמיד: האם תפילה שהיא עם חיסרון זו תפילה לא נכונה?

למה?

תלמיד: היא לא תואמת לנטייה להשפיע.

תלוי איזה חיסרון.

תלמיד: זה חיסרון של הרצון לקבל.

לא.

תלמיד: האם זו כבר כוונה?

כן.

שאלה: אני אקרא את הקטע בעמ' 275 באמצע, כתוב כך:

"נמצא, שהנברא, תיכף מצד בריאתו, הוא נכלל מב' הופכיים:

א. מכלים דקבלה.

ב. מכלים דהשפעה.

ואין לך הופכיות יותר גדולה מזו. ואלו ב' דברים הפוכים באים בנושא אחד, אלא בזה אחר זה."

כל מה שאנחנו מנסים להשיג, לאחד את ההפכיות, זה למעשה נמצא בנו, והבורא רק גורם לכך שאנחנו נאחד את שני הקווים האלה, הכול נמצא בנו.

נכון.

תלמיד: איך הוא פועל כלפינו כדי שנתחיל לשלב את ההפכיות שכבר נמצאת בנו?

הוא נותן לך הזדמנות לברר את הדברים האלה, לחבר אותם ולהמשיך.

שאלה: כתוב שבחודש אדר עלינו לקחת את האויבים שיש לנו כביכול ולברר אותם. התירוץ שהוא נותן כאן, זה שבחודש אדר היו אורות של גמר התיקון. זאת אומרת, הזמן שעלינו לפנות עם המחלוקות הוא אותו זמן שהכוח העליון, הבורא שורה מעלינו בצורה תמידית. מה אנחנו עושים במהלך כל השנה ולא רק בחודש אדר?

נלמד, יש עוד מה לעשות. אבל באמת חודש אדר הוא חודש מיוחד. גם כתוב, שאם אתה רוצה לעשות משפט למישהו, אז תעשה את זה בחודש אדר. ועוד.

שאלה: הוא כותב בתחילת המאמר את המשל על האדם שהולך ומחפש הלוואה ובסוף מוצא עבודה, והוא כותב על ההבדל בין להיות עובד לבין להיות איש נאמן. מה ההבדל ביניהם? ואיך נהיים אנשים נאמנים בדרך?

אני לא יכול להגיד לך. אנשים נאמנים, שאתה רואה אותם כך, אז כנראה שאתה יכול להפקיד בידם את כול מה שיש לך. או לפי המידה שאתה מאמין להם.

תלמיד: ואיך אני נהייה איש נאמן?

לפי מידת האמונה שאתה רוכש - דבקות בבורא, קבלת האור העליון מלמעלה שממלא אותך, מתקן אותך, קושר אותך למערכת עליונה, ככל שאתה נכנס למערכת ההשפעה.

תלמיד: זה מורגש וברור, את זה אנחנו תמיד לומדים בעבודה. מה ההבדל בין להיות עובד כמו שעכשיו ציינת, לבין להיות נאמן כמו שהרב"ש מנסה להסביר פה?

עובד הוא מי שעדיין מתקן את עצמו, נמצא באמצע הדרך, ואי אפשר להגיד עליו אם הוא מתוקן או לא מתוקן, אלא הוא עובד. ואילו איש שתיקן את עצמו רואים זאת, הוא מרגיש, הוא מבין, המערכת העליונה ומרגישה את זה, קולטת אותו כך, שבכמה מהפעולות שלו הוא נאמן.

תלמיד: הוא גם כותב פה על הדרך של הכפייה, שאדם אומר "כופין אותי עד שאומר רוצה אני". אבל ברגע שאדם אומר "רוצה אני", הוא לא מאבד את כל העבודה? כי כל הכפייה היא ללכת למעלה מהדעת, למעלה מהרצון, להיות דבוק בחברים, להיות דבוק בדרך, ואז פתאום "רוצה אני". ה"רוצה אני" לא גונב את כל העבודה שלו?

אני לא יכול להגיד, קודם כל אתה מדבר על משהו גלובלי, אבל יש כאן עניינים שהאדם עכשיו רוצה להתאפס על איזה פעולת השפעה שנקראת "מצווה", ורק על זה הוא מדבר, לא יותר.

תלמיד: הוא כותב גם על הקו אמצעי - הרצון לקבל על מנת להשפיע – שהוא נכלל בכלי של השפעה. אז התנאי של שני ההפכים האלה, לאחד אותם, זה התנאי לעשות נחת רוח לבורא?

כנראה שכן.

שאלה: הרבה פעמים אתה מדבר על שמחה, אבל יש רגעים שאין שמחה כזאת ואנחנו רוצים לברוח. איך אנחנו יכולים להכריח את עצמנו לעבוד גם כשאין בנו שמחה ואיך אנחנו יכולים להעביר שמחה במצב כזה לחברים?

אפילו שאין לנו שמחה מפעולה מיוחדת אבל היא בהרגשה שלנו ואנחנו צריכים לעלות למעלה מההרגשה הזאת, שזה יהיה בעל מנת להשפיע, ואז נתקרב להרגשת השמחה. אומנם אני בעצמי לא שמח, אבל בכלים דהשפעה אני כן אוכל להרגיש שמחה, עוד מעט אני אכנס בהם, עוד מעט אני ארגיש שמחה.

תלמיד: האם כלפי ההפצה גם קורה אותו דבר?

כן.

שאלה: כתוב שיש שני סוגי דינים, איך זה בא לידי ביטוי בעשירייה?

אני לא יודע אם אני אוכל להסביר זאת, חודש אדר הוא חודש למי שמשתוקק לחיבור, להתקרבות לבורא, יש לו בזה איזו פתיחה מלמעלה, מוסיפים לו כוחות, עוזרים לו, לפי זה תעשה חשבון. זאת אומרת אם אתה רוצה לעשות מעשים טובים, כדאי לך לעשות אותם בחודש כי תקבל עזרה.

תלמיד: ככלל אנחנו משתדלים לא לגעת בשמאל, אנחנו משתדלים לעבוד בימין והשמאל כבר יופיע, לא כל כך מובן איך לעשות בירור.

אני לא יכול עכשיו להתחיל לפתוח את כל הדברים האלה, אנחנו עוד לא נמצאים בהם, ולכן אנחנו לא יודעים איך לעבוד עם הזמנים ועם התנאים, אבל נגיע לזה, זה דווקא לא רחוק. לפנינו זמנים של יום כיפור, ואחר כך זמנים של אדר, בחורף, אנחנו נבין את כל הדברים האלה, נקלוט אותם.

תלמיד: אמרת שחודש אדר זה חודש למי שמשתוקק לחיבור והתקרבות אז יש לו איזה פתיחה מלמעלה. ומה לגבי חודש אב, מה זה אומר להמעיט בשמחה?

שזה הפוך, בחודש אב אל תתחיל שום דבר, אל תעשה שום דבר, כי יש סיכוי גדול לא להצליח בכלום.

תלמיד: למה להמעיט בשמחה?

כי זה לא חודש לשמחה, לזמנים לטובה, אלא זמנים לרעה.

תלמיד: יש סוג של הגבלה כלשהי שאתה ממעט בשמחה?

ודאי, לא מקיימים חתונות, ועוד כל מיני דברים.

תלמיד: אני מדבר על העבודה הפנימית של האדם.

גם עבודה פנימית, ודאי שזה יוצא מזה.

שאלה: הוא כותב, "אם האדם נמצא במצב של בקורת, הנקרא "קו שמאל", הוא נמצא במצב של "ארור", וממילא הוא נפרד מהשלם." איך אדם בודק אם הוא בביקורת?

אני לא יודע, אבל כבר ברור שאם הוא נמצא בביקורת על פעולות הבורא, על פעולות הנבראים בדרך כלל, על הבורא עצמו, אז יש לו כבר בעיה, הוא צריך להיזהר, בגישה כזאת הוא לא יצליח.

תלמיד: אבל אדם מוצא את עצמו מידי פעם בתוך ביקורת, מכניסים אותו למצב כזה.

בכוונה.

תלמיד: מה העצה במצב כזה, איך לצאת כמה שיותר מהר ממצב כזה?

להפסיק מיד את הביקורת.

תלמיד: איך זה משרת את מטרת הבריאה, את המצב הזה?

תתחיל לקרוא תהילים.

שאלה: האם יש לוח זמנים רוחני המסביר מדוע דווקא בחודש אדר עלינו להרבות בשמחה?

כן.

תלמיד: מדוע איננו יכולים להיות בימין כל השנה?

יש זמנים, יש י"ב חודשי השנה, אז יש כאלו וכאלו, כמו שבשעון יש בעשרים וארבע שעות, ובכלל יש עניין של זמנים לטובה וזמנים לרעה.

תלמיד: מדוע איננו יכולים להיות בימין כל השנה?

כי ככה זה מסודר בלוח הזמנים הכללי של העולם.

שאלה: עניין חודש אדר זה זמן גשמי או שמדובר על מושג רוחני לחלוטין?

גם גשמי וגם רוחני. אני מבין שעדיין קשה לנו לחבר זה עם זה, אבל אין ברירה בכל זאת נחשוב גם על זה וגם על זה.

תלמיד: אז זה אומר שבחודש אדר יש סיכוי יותר טוב לנצח את היצר הרע?

כן.

שאלה: מהו המצב בעשירייה שנקרא חודש אדר?

שאנחנו מגיעים לקו ימין.

שאלה: האם כלי של קבלה יהיה תמיד משהו שמושאל על ידי כלי השפעה?

לא. זה הרבה יותר מסובך. לא תמיד זה מושל על זה. לדוגמה, תלוי באיזה חודשים, תלוי באיזה זמנים, זמנים לטובה, זמנים לרעה וכולי. אנחנו רואים איך העולם מתהפך ממלחמה לשלום ועוד ועוד. זאת אומרת זה לא פשוט. נלמד את זה בהדרגה.

שאלה: איך אנחנו יכולים לעבוד תמיד עם שמחה בעשירייה?

זה תלוי בקשר בינינו. אנחנו יכולים בקשר בינינו להיות תמיד למעלה מכוכבים ומזלות.

שאלה: מה זאת אומרת שיש באדם זמן קלקול וזמן תיקון?

ככה זה. יש לכל אחד ואחד זמנים לטובה וזמנים לרעה.

שאלה: מאמר מדהים, יש בו המון דברים. מה שמעניין שהוא כותב איך אתה מגיע קודם לשמחה, שזו המדרגה הכי קטנה בעולם העשייה ואז הוא אומר שמגיע הזמן לחבר את אלו בקו שמאל שלא מאמינים כדי לתת יותר נחת רוח.

כופרים בעלי אמונה זרה אלה המחשבות והרצונות שעכשיו אתם הופכים אותם להיות לטובת הבורא.

תלמיד: האם באיזה שלב אנחנו יכולים לעבוד עם המחשבות האלה?

בוודאי. אנחנו צריכים את כל המחשבות וכל הרצונות להפוך לתכונת ההשפעה.

תלמיד: מהם השלבים של העבודה? אני מבין מתוך המאמר שאנחנו כופים את עצמנו ואז מתוך המאמץ מגיעים לשמחה, לקשר עם הבורא ואז כתוצאה מהמצב הזה אנחנו יכולים לחבר ולתקן את כל השאר.

כן, בדיוק ככה זה עובד. רק על ידי המאמצים שלנו.

שאלה: הוא מתאר מצב שהאדם עובד לא לשמה ואז אומר - חז"ל אמרו מלא לשמה עובדים לשמה ובכל זאת אני שמח שאני זוכה לעשות משהו שנקרא מצוות ה'. כאילו נראה שזו איזו שמחה שהיא קצת מרחיקה, פוגעת בהתקדמות, כי היא מטשטשת את האמת.

כמו שאתה רואה, יכול להיות.

שאלה: האם לברר כוונה אפשר רק ממעשים ובלי מעשים זה לא אמיתי? כתוב - הכול במחשבה יתברר.

לא. בלי מעשה זה לא עובד, זה מת.

שאלה: האם מנסים להגיד לנו שיש כאן הבדל בין האובדן של החיצוניות, סכנה לחיצונית וסכנה לפנימיות? בחודש אדר יש סכנה לאבד בכלל את הפנימיות, את הקשר עם הבורא ואז לבקש נס. אבל על החיצוניות מותר להתאבל ולבקש נחמה?

תנסה. הכיוון נכון.

שאלה: איך אנחנו כל הזמן יכולים לשים לב לעניין של לתת נחת רוח לבורא?

על ידי איש את רעהו יעזורו בקבוצה.

שאלה: האם אנחנו יכולים לראות את קו שמאל וקו מין כשתי רשתות מגבילות של רשימות ואז קו האמצעי זה כשאנחנו בונים את הרשת המאוזנת ביניהם?

כן. אנחנו עוד נעבוד על זה.

שאלה: ההכנה לאור הגדול צריכה להיות בשמחה כאילו אנחנו מחכים לאורח מכובד, כך כתוב במאמר. איך להזמין שמחה בעשירייה ממה שהולך להיות בעתיד?

אור מקיף.

תלמיד: מה זה אומר בעתיד, לשמוח ממה שיהיה בעתיד?

זה אור שעוד לא התלבש בכלי, אבל הוא נמצא בדרך אליו, לכן הוא נקרא מקיף.

תלמיד: מה אני יכול להגיד בעשירייה שהיא תשמח?

לא יודע, תחשוב על משהו.

תלמיד: כתוב פה שאמרו חז"ל שאדם חוזר בתשובה מאהבה אז העוונות הופכים לזכויות.

אלה כללים של התנהגות טובה.

שאלה: הכול מתנקז לסוף המאמר לגבי חודש אב, אז מה העבודה שלנו כאן בחודש אב?

בחודש אב אנחנו צריכים לברר את כל החסרונות שלנו, הטעויות שלנו, השבירות שלנו ולהכין אותם לתיקון.

תלמיד: מה היא הפעולה הזאת להתאבל על חורבן בית המקדש? שצריכים לעבוד על קו שמאל?

להרכין את הראש ולהתפלל שהבורא יאיר על החורבנות שלנו, על הכלים השבורים שלנו במוח ובלב, שהוא ייתן לנו אפשרות לראות אותם בצורה נכונה.

תלמיד: עכשיו אנחנו כאן כעשיריות, ככלי עולמי בבני ברוך, מה מצופה מאיתנו, מה אנחנו כן יכולים עכשיו להוסיף במיוחד בזמנים במאוד מאוד מיוחדים האלה שקורים כאן בעם ישראל?

שהבורא ברחמיו הרבים יעשה עלינו תיקונים כך שאנחנו נוכל לסבול אותם, לעבוד לפי התיקונים האלו ולהגיע לתיקון.

תלמיד: כשזה אומר למעט בשמחה, מה אנחנו צריכים לעשות אז?

אנחנו צריכים להתחבר, זה סך הכול. לחזור למערכת אדם הראשון המתוקנת. זה הכול.

תלמיד: עכשיו שאנחנו נמצאים בתוך השיעור, במהלך היום, עד סוף השבוע הזה, מה אתה מציע שאנחנו נעשה, שלא נפספס את ההזדמנות הזאת כאן, שאנחנו כאן עושים עבודה, ואני מרגיש שעושים עבודה מאוד גדולה כל החברים כאן.

אני פותח את הלב שלי, אני מכניס את כל החברים שלי לליבי ואני רוצה ששם ממש יקרה לנו חיבור. וככה כל אחד ואחד בליבו. נגיד כך.

תלמיד: אל תחסוך מאיתנו, באמת עכשיו אני מרגיש שיש לנו אפשרות.

אני לא חוסך.

תלמיד: תדרוש מאיתנו. לזה אני מתכוון.

לא יודע מה להוסיף. באמת, אתם יודעים את הכול, שמעתם את הכול, למדתם את הכול, מה עוד אני יכול להוסיף?

תלמיד: שלא נבכה מחר שלא עשינו מה שאנחנו יכולים לעשות עכשיו.

אל תדאגו, יש לנו מלמעלה את המורה האמיתי.

שאלה: הוא כותב פה, "תדע, שגם על דרך כפיה אתה עושה מצות ה'. ולא יעזור לך שום התנגדות על המעשה. אומרים שמצות מעשיות יש להם הסגולה להביא את האדם לשמה". תעזור בבקשה להבין.

מה שכתוב כך תבין, אין כאן שום דבר שצריכים עוד להבין משהו מתחת לזה.

תלמיד: מה זה מצוות מעשיות?

מעשיות.

תלמיד: מה שאנחנו עושים בעשירייה, בקבוצה? כל מיני פעולות.

כן.

תלמיד: אז מאיפה פה יש סגולה אם זה רק פעולה גשמית?

איפה הסגולה? כי אתם מתחברים אז אתם כביכול חוזרים למערכת אדם הראשון המתוקנת.

תלמיד: אז מה תפקיד של כפייה?

שעושים את זה גם בכפייה אם לא יכולים, אם לא רוצים. אם לא יכולים לעשות לפי רצון.

תלמיד: והעניין הזה גם עובד שכתוב אחרי זה ש" שבמקום שאדם מחשב שם הוא. נמצא לפי זה, שאם האדם חושב, שעומד ומדבר עם המלך, הרי הוא נמצא במקומו". יש כלפי מחשבות גם כפייה, שאדם יכול לעשות בכפייה, לחשוב על משהו?

כן. מה הפלא?

תלמיד: מה הפלא, זה לא כל כך רגיל, אנחנו מקבלים מחשבות מהסביבה, מספרים, איך אנחנו יכולים לנהל מחשבה בכפייה? אני יכול לקבוע על מה אני יכול לחשוב?

בטח. רוב הזמן אתה עושה כך, שאתה קובע לעצמך על מה אתה חושב, מה אתה רוצה להשיג במחשבה.

תלמיד: ושהוא ממשיך "פירוש, לפי מעשי התחתונים שעושים, באותו שיעור מתעורר המעשה למעלה". הוא כותב פה לגבי המעשים בכפייה מצד התחתונים?

גם. כן.

שאלה: כתוב "אם כן הוא לא מבקש משהו מה'. וכל מגמתו עכשיו הוא, רק שהוא רוצה לתת תודה לה'. נמצא, שיש לו עכשיו דביקות בה', כי הוא עוסק בהשפעה". האם כשנמצאים בהודיה אנחנו נמצאים בהשפעה לבורא?

הוא לא דורש עכשיו מהבורא כלום, הוא רק רוצה להודות לו על מה שקיבל מהבורא, על איך שהבורא מטפל בו.

תלמיד: ובמצב הזה אנחנו נמצאים בהשפעה לבורא?

וודאי. כשאתה אומר לו תודה רבה שעשית וככה וככה, אני מודה לך וכן הלאה, אז אתה נמצא בהשפעה לבורא.

שאלה: מה זה בחינת עכו"ם שבאדם?

עקום, רוצה ללכת לא בדרך ישרה.

תלמיד: עובדי כוכבים ומזלות.

כן, אני מבין שככה זה.

תלמיד: זה מאותה מילה. מה זאת אומרת שהוא לא רוצה ללכת בדרך ישרה, מהי הדרך הישרה?

הדרך הישרה זה להשפיע לבורא.

תלמיד: ובדרך הלא ישרה עם מה הוא הולך?

עם כל מיני כוונות אחרות.

תלמיד: דיברנו על כך שיש ביטוי גשמי לאדר, לאב, שצריכים לא לעשות שמחות בחודש אב וכן הלאה. מצד שני אומרים שישראל מעל המזלות, מה זה אומר?

ישראל הם למעלה מכוכבים ומזלות מצד אחד, מצד אחר יש עניין של מזל וכתוב על זה בהרבה טקסטים שיש זמנים לטובה וזמנים לרעה, ולכן אנחנו צריכים לבחור מתי אנחנו עוסקים במשהו. אבל ודאי שאם אנחנו מתחברים בינינו ובכוונתנו ממש להתחבר לבורא, אז אין כאן משהו שיכול להפריע בפעולה הזאת וזה לא משנה באיזה חודש אנחנו.

תלמיד: הרב"ש מלמד אותנו רוחניות, מהם אדר ואב בשבילנו, בעבודה הרוחנית הזאת?

יש זמנים לטובה וזמנים לרעה, עתים לטובה ועתים לרעה, צריכים לחפש כאלו מאמרים וללמוד משם.

תלמיד: זאת הרגשת האדם בעבודה הפנימית שלו?

זו לא רק הרגשה, זו עובדה.

תלמיד: אנחנו יכולים לזהות את זה ולעבוד עם זה?

כן. זה ניתן לנו כדי שנלמד לשייך את עצמנו גם לזה וגם לזה, גם לקו ימין, גם לקו שמאל, עד שמגיעים לקו האמצעי. עד שמתקדמים בקו האמצעי אפשר להתקדם רק כשנוטים לימין, נוטים לשמאל ואחר כך שוב לאמצעי. כמו שאתה לא יכול לשוט בים באופן ישיר נגד הרוח, אלא אתה שט ימינה ושמאלה, ימינה ושמאלה, אבל בסופו של דבר מתקדם.

תלמיד: אנחנו גם לומדים שצריך להיות 23 וחצי שעות בימין, זאת אומרת הרבה יותר בימין, ופה יש חלוקה טיפה אחרת של חודש אחד מתוך ה-12.

אני לא יכול לענות לך על כל הדברים האלה, יש המון כתבים על זה.

תלמיד: גם בספרים שלנו?

כן, גם בספרים של רב"ש, רק הוא מכניס את זה לתוך המאמרים ולכן אנחנו אולי לא שמים לב לזה, אבל זה זכור לי מהרבה מקומות.

שאלה: רציתי לברר את העניין של ההודיה, איפה ההודיה נכנסת בעבודה של האדם אם אנחנו מלאים בחסרונות?

אם אנחנו מלאים בחסרונות אז האם להודיה יש מקום?

תלמיד: אנחנו פשוט נמצאים כל הזמן בתחלופת מצבים, בתוך עבודה, אין לנו זמן בעבודה הפנימית שאדם עוצר ומודה. הוא כל הזמן בתחלופת מצבים ונראה שהודיה זה משהו שרוכב על הכול, אני כאילו לא נמצא בעבודה הזאת.

נכון. הודיה זה יחס לבורא כלפי כל המצבים, כל הדברים, כל הפעולות שהוא עושה עליי. כי בסופו של דבר למעלה מהכול אני בטוח שאני מגיע בעזרתו לגמר התיקון.

תלמיד: איך האדם משפר את העניין של ההודיה? איך הוא עובד על ההודיה?

עם החברים, אין אחרת.

תלמיד: זאת אומרת, לדבר על זה בתוך העשירייה?

כן.

תלמיד: הודיה ושבח הם התיקון או שהם צריכים ללוות את התיקונים?

שבח והודיה צריכים להיות כליווי לפנייה שלנו.

שאלה: אף פעם לא הבנתי למה ט"ו באב, חג האהבה, הוא דווקא בחודש אב?

אני לא יודע למה כך מסובבים את התאריכים, חודשים, שנים. בינתיים זה למעלה מדעתי.

אני גם לא ראיתי שזה כתוב באיזה מקום בצורה הגיונית, עם הסבר הגיוני, אלא כתוב שזה כך ולכן כך וכך.

שאלה: יוצא שכשאדם מודה לבורא הוא מחבר אין עוד מלבדו וטוב ומיטיב, הוא רואה שהבורא עשה את הכול ומצדיק את ההשגחה של טוב ומיטיב. יוצא שכל העבודה הרוחנית היא לחבר אין עוד מלבדו וטוב ומיטיב.

נגיד שכן.

שאלה: לגבי שבח והודיה, כל עוד יש לאדם חיסרון ומתוך החיסרון הזה הוא מבקש עזרה מהבורא, הוא לא יכול להיות בשבח, בהודיה שלמה לבורא, הוא לא יכול להיות במצב הזה שכתוב עליו "כל עצמותי תאמרנה". למה כל עוד יש לך חיסרון אתה לא יכול להיות במצב של "כל עצמותי תאמרנה"?

כי יש לך עוד כמה עצמות שבהן אתה לא יכול להודות.

תלמיד: למה אתה מתכוון בכמה עצמות שמתוכן אי אפשר להודות?

כתוב "עצמותיי", "כל עצמותיי תאמרנה", אז כנראה שאומרים טוב לבורא, רוצים להודות, ואם זה כך, אז זה בסדר.

תלמיד: למה אני לא יכול להגיע להודיה שלמה, לשבח שלם? מה צריך כדי להגיע?

ככל שאני מבין, אנחנו לא יכולים לעולם להגיע לתפילה שלמה. תמיד אנחנו אומרים, "ה' יגמור בעדי"¹, מפני שבלתי אפשרי לאדם להגיע למצב שהוא במאה אחוז סוגר חשבון, אין דבר כזה.

תלמיד: האם אתה צריך להפסיק לבקש עזרה, ואז זה אומר שאתה בהודיה שלמה?

לא, תמשיך עוד ועוד לבקש, אבל תדע שבכל זאת על זה כתוב "ה' יגמור בעדי", שאני לא יכול באופן מלא לבקש תיקון, סליחה, על כל החסרונות, הבעיות, העבירות שלי, לא יכול. אבל "ה' יגמור בעדי". יש לך עוד תוספת, כמו במתמטיקה שמוסיפים את C, את הקבוע, שאת זה אתה לא יכול להביא בחשבון, אתה מוסיף וזהו.

שאלה: רב"ש כותב "שסיבת השמחה היא, בזמן שעוסק בשבח והודיה, ולא בזמן שעוסק בבדיקת החסרונות". בזמן שעוסק בבדיקת החסרונות שהיא מהות האדם, מהות הרצון לקבל כרגע, איך הוא יכול לגלות שמחה גם במצב הזה?

כי על אף שיש לו עוד חסרונות ויכול להיות שאפילו לא יכול לכסות אותם, הוא אומר "ה' יגמור בעדי".

תלמיד: האם "ה' יגמור בעדי" זה כבר שבח והודיה?

כן, זה כולל.

תלמיד: יוצא שתמיד הוא יכול להיות בשמחה, לא רק בשבח והודיה.

תמיד.

שאלה: אם חברה בעשירייה לגמרי לא מרגישה הכי גרועה, ואני מרגישה שפלה ונוראית, ועם זאת אנחנו מחוברות בצורה מאוד הרמונית, אז איזה מצב טוב יותר?

יחד, תשלימו זו את זה.

שאלה: במאמר כתוב שאדם שפונה בבקשה ויש לו תפילה מעומק הלב מלאה בחסרונות, אז הרגשת החיסרון מביאה לתפילה וכתוצאה מזה הוא לא יכול להיות בשמחה. איך לקשור את השמחה שהיא תוצאה מזה שאתה בדרך הנכונה, לזה שכתוב שיתפלל כל היום ואפשר להתפלל רק מתוך חיסרון?

תפלי על הידיים של החברות והכול יסתדר. בלי יותר מדי מחשבות חכמות.

שאלה: יש את כל הדברים הנפלאים האלה, השפעה, שמחה, ומה אם אנחנו מרגישים פחד מאוד גדול, מה זה אמור להראות לנו?

פחד הוא מאוד חשוב, זו תכונה מאוד טובה. יש אנשים שמרגישים יותר, יש אנשים שמרגישים פחות. אני חושב שמי שמרגיש יותר, אז יש לו יותר סיכוי להתקרב לתיקונים דווקא. אבל שלא יהיה פחד עד כדי כך שזה יסגור אותו כמו במלחציים ולא ייתן לו לנשום.

יש כמדומני כ-800 סוגי פחדים לאדם, ולכן זה טוב, זה רק אומר עד כמה אנחנו יכולים להיעזר בכל מיני התעוררויות כאלה מצד הבורא.

(סוף השיעור)

---

1. "י-ה-ו-ה, יגמר בעדי: י-ה-ו-ה, חסדך לעולם; מעשי ידיך אל-תרף." (תהילים, קל”ח, ח’).↩