שיעור בוקר 19.08.24 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", חלק "אגרות",

עמ' 763, אגרת נ"ז

קריין: בעל הסולם, עמ' 763, אגרת נ"ז.

אגרת נ"ז

שנת תרצ"ב (1932)

"ב"ה ראש לחדשים נשיא לבני יהודה תרצ"א פעיה"ק ירושלים תובב"א

לכבוד האברך המפורסם החסיד בנש"ק מו"ה. .. נ"י.

מכתבך קבלתי, ובמקום שאתה מצטער על מה שאינו חסר, מוטב לדאוג, על מה שחסר. וזה הכלל, כל מה שתלוי ביד השי"ת, הוא מצוי בשפע גדול. ורק על כלי קבלה שאי אפשר שיותפעלו זולת על ידי התחתונים. כי ליגיעתם בקדושה וטהרה. הוא יתברך עומד ומצפה. ועל זה אנו דואגים, איך לזכות לרבוי יגיעה. והמוסיף על זה ודואג ללא צורך, נמצא גורע. ומלבד שאין לו צורך כלל, נמצא גם כן למזיק. והבן זה היטב.

ובשאלת חבר שאתה שואל - אין לי ברגע זה במה להתנגד "וכל הערום יעשה בדעת" וכו'. וביתר השאלות שאתה רוצה תשובות ממני. אענה לך תשובתי האחת על כולנה.

אין מצב יותר מאושר בעולמו של האדם, אלא בשעה שמוצא עצמו כמיואש מכחותיו עצמו, כלומר, כי כבר יגע ועשה כל מה שמצוייר בכוחו לעשות ותרופה אין. כי אז ראוי לתפלה שלמה לעזרתו ית'. שהרי יודע בבטחה שעבודתו עצמו לא תביא לו התועלת, וכל עוד שמרגיש איזה כוח עבודה מצדו עצמו, אין תפלתו שלמה. כי היצר הרע מקדים עצמו, ואומר לו, שמחוייב קודם לעשות מה שבכוחו, ואחר כך יהיה רצוי להשי"ת.

ועל ז"א: "רם ה' ושפל יראה" וכו'. כי אחר שהאדם מתייגע בכל מיני עבודות ומתאכזב הוא בא לשפלות אמיתית. שיודע שהוא השפל שבאנשים, כי אין לו שום דבר המועיל בבנין גופו, ואז תפלתו שלמה, ונענה מידו הרחבה.

ועל זה אומר הכתוב: "ויאנחו בני ישראל מן העבודה וכו' ותעל שועתם" וכו'. כי כלל ישראל באו בזמן ההוא למצב מיואש ר"ל "מן העבודה". כמו השואב בכלי מנוקב, שהולך ושואב כל היום, ואין לו טפת מים לרוות צמאונו, כן בני ישראל במצרים, כל כמה שבנו היה נבלע הבנין במקומו בקרקע, כמ"ש חז"ל.

כמו כן מי שלא זכה לאהבתו ית', כל מה שפעל בעבודתו בטהרת הנפש ביום האתמול, נמצא כמו נשרף כליל ביום מחר. וכל יום וכל רגע, צריך להתחיל מחדש, כמו שלא פעל כלום מימיו. ואז "ויאנחו בני ישראל מן העבודה". כי ראו בעליל, שאינם מוכשרים לעולם, שיצמח מה מעבודתם עצמם. ועל כן היתה אנחתם ותפלתם בשלמות כראוי, ועל כן "ותעל שועתם" וכו'. כי השי"ת שומע תפלה, ורק לתפלה שלמה הוא מחכה.

היוצא מהאמור, שאין שום דבר קטן או גדול, מושג רק בכח התפלה, וכל ענין היגיעה והעבודה שאנו מחוייבים, אינם אלא לגלות את מיעוט כחותינו ושפלותנו, שאין אנו ראויים לכלום מכחנו עצמנו, כי אז אנו מוכשרים לשפוך תפלה שלמה לפני יתברך.

ואין לטעון על זה, אם כן, אני מחליט מראש בלבי שאינני ראוי לכלום, וכל הטרחא והיגיעה למה לי? אמנם חוק הוא בטבע, שאין חכם כבעל הנסיון, ובטרם שאדם מנסה בפועל לעשות כל מה שבכוחו, אינו מוכשר בשום אופן לבוא לשפלות האמיתי, בשיעור האמיתי כאמור.

ולכן אנו מחויבים להתיגעות בקדושה וטהרה, כמ"ש: "כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה וכו'". והבן זה, כי עמוק ואמת הוא.

לא גיליתי לך את האמת הזה, אלא כדי שלא תרפה ידיך ואל תתיאש ח"ו מן הרחמים. ואע"פ, שאינך רואה כלום, מפני שאפילו בשעה שנגמרה הסאה של יגיעה, הוא הזמן של תפלה. ועד שם האמן בחז"ל: "לא יגעתי ומצאתי אל תאמין". וכשיגמר הסאה יהיה תפלתך בשלמות, והשי"ת יענה כידו הרחבה, וזה שהורינו ז"ל: "יגעתי ומצאתי תאמין". כי אינו ראוי לתפלה מקודם זה, והשי"ת שומע תפלה.

יהודה ליב"

שאלה: מה ההבדל המהותי בין העבודה לבין היגיעה?

זה תלוי בעד כמה אנחנו מתכוונים בעבודה. יגיעה זה כביכול לפני שמבצעים משהו, והעבודה זה בכללות יותר רחבה. כך אני מבין.

תלמיד: בדרך כלל רוב המאמרים של הרב"ש זה, איך זה וזה מתוך העבודה, איך זה וזה מתוך העבודה.

כן.

תלמיד: ומצד שני יש את היגיעה, זאת אומרת היגיעה באה מתוך העבודה? כי כתוב "ויאנחו מן העבודה", לא מהיגיעה.

אני חושב שאתה לא תצליח בזה להבין על מה מדובר, כי אין בזה הבדל גדול, לפעמים מתכוונים לעבודה ומדברים על יגיעה ולפעמים אחרת.

תלמיד: אני תמיד חשבתי שהעבודה שלנו היא תמיד להגיע למצב שכל מה שאנחנו עושים בעבודה זה לשם שמים, מה שנקרא "לשמה".

ויגיעה לא?

תלמיד: והיגיעה היא יותר בפרטים הקטנים בעבודה בינינו.

אני מבין, יכול להיות שאפשר ככה לחלק.

תלמיד: איך מגיעים למצב כזה שבאמת מרגישים ש"מיואש מכחותיו עצמו"? כי תמיד מרגישים שיש עוד משהו שאפשר לעשות, ואומרים לנו, "תעשו תחבולות", זאת אומרת למצוא עוד משהו כדי לנסות להשפיע בינינו.

כן ולא. בסופו של דבר אדם מבין שעשה כל מה שאפשר שבידו לעשות. וודאי שהוא מקבל מהבורא הרגשה כזאת, אבל הוא מרגיש שאין לו יותר מה לעשות, פשוט אין.

תלמיד: אבל ההמלצה של בעל הסולם זה בכל זאת תמשיך להתייגע, זאת אומרת אל תחכה לזה שהבורא ייתן לך את ההרגשה של ייאוש מכוחותיך.

כן.

שאלה: למה הוא אומר ש"היצר הרע מקדים עצמו, ואומר לו, שמחוייב קודם לעשות מה שבכוחו, ואחר כך יהיה רצוי להשי"ת. הרי כל שאר האיגרת הוא מסביר למה זאת צריכה להיות העבודה, למה הוא קורא לזה, שהיצר הרע הוא שאומר לו על זה?

כי לפי מה שאנחנו מבינים אז הוא צריך להתפלל, הוא צריך לבקש מהבורא שיעזור לו להגיע למטרתו. וכאן כביכול כל הזמן לתאר לעצמו שהוא נמצא נגד היצר הרע ועושה את כל הפעולות כדי להתגבר על היצר הרע.

תלמיד: אז למה הוא אומר שהיצר הרע מקדים עצמו ואומר לו, שמחויב להתייגע?

כן, במקום שהאדם יחשוב באיזה צורות אחרות על עבודתו, אז יוצא שהוא צריך לראות מה הוא צריך לסלק מגופו.

תלמיד: אז זאת אומרת יש יגיעה נכונה שהיא יגיעה להגיע לתפילה ויש יגיעה שהיצר הרע אומר לו, שהיא בכלל לא נכונה?

כן, יגיעה ביצר הרע זה כשבהחלט האדם צריך לעבוד על כמה דברים שנמצאים בגופו כדברים בסיסיים, וחוץ מזה לא, היתר זה הכול ביד ה'. ודאי שהכול ביד ה' אבל יש דברים שאדם לא יכול להגיע לזה, לנגוע בזה.

תלמיד: בוא נאמר, שבדרך שלנו גם לפעמים יש מצב שאומרים בואו נעשה עוד משהו, מעבר ללו"ז, מעבר לפעולות. איך בודקים אם זה נכון או לא נכון התוספת הזאת? כמובן עוד משהו למטרה ולא סתם משהו.

אם זה למטרה אז צריכה להיות כאן תפילה כללית, תפילה בחיבור, בהתכללות זה בזה, וכך להתקדם. רק זה נשאר לנו.

תלמיד: אתמול בלילה היינו חלק מהחברים בכרמיאל, באזור שבו התאספו החברים מהצפון, מהם הרבה מפונים.

באו המון חברים ויש שם הרבה חברים גדולים ענקיים, והייתה בקשה לעשות. הם רוצים ושאלו למה לא יוצאים לעוד מעגלים או לעוד פעולות. זו תמיד שאלה, מצד אחד אנחנו רוצים לעשות, רוצים להפיץ, מצד שני, השאלה אם לעשות עוד משהו זה נכון, או שהעוד משהו צריך להיות דווקא עכשיו להתרכז עוד יותר בעשירייה, עוד יותר בקשר בינינו?

אם אדם נמצא בעשירייה, ויש לו כל מה שיש לנו כאן במרכז, אז אני לא חושב שיש לו עוד למה לקוות בצורה גשמית. בצורה גשמית אין לו יותר מה שצריך להיות, אלא כל היתר זה רק בחיבור הפנימי בין כולם.

תלמיד: זאת אומרת היגיעה צריכה להיות על איכות העבודה ואיכות הקשר בינינו?

כן, בדיוק.

שאלה: גם על המשפט הזה, "אין מצב יותר מאושר בעולמו של האדם, אלא בשעה שמוצא עצמו כמיואש מכחותיו עצמו, כלומר, כי כבר יגע ועשה כל מה שמצוייר בכוחו לעשות ותרופה אין." אם מדברים על הזדמנויות לעשות דברים כמו שהחברים עכשיו שאלו, יש הרבה דברים שלא עשינו עד כה. ואם הבנתי נכון, ומדובר פה על פעילות לעשות, אלה רק דברים שמוסיפים כוח פנימי לתוך העשירייה ולא משהו בחוץ?

כן.

שאלה: בסוף המאמר הוא כותב שבן אדם לא יכול להגיד "אני מתייאש", הוא חייב קודם לנסות, "ואין לטעון על זה, אם כן, אני מחליט מראש בלבי שאינני ראוי לכלום, וכל הטרחא והיגיעה למה לי? אמנם חוק הוא בטבע, שאין חכם כבעל הניסיון, ובטרם שאדם מנסה בפועל לעשות כל מה שבכוחו, אינו מוכשר בשום אופן לבוא לשפלות האמיתי". ולפני זה הוא כותב גם שהוא לא ראוי לתפילה, הוא לא יכול להוציא תפילה.

אז על אותה הנקודה שמקודם הוא כותב, "שבא היצר הרע מקדים עצמו, ואומר לו, שמחויב קודם לעשות מה שבכוחו, ואחר כך יהיה רצוי להשי"ת." מה ההבדל בין זה לזה?

אדם צריך לראות אם הוא צריך להתפלל, להמשיך בעבודה שלו, או שכבר כביכול עכשיו הבורא צריך לעשות משהו. אנחנו צריכים תמיד לראות עד כמה אנחנו יכולים עוד להתחבר, ולזה אין גבול. זה מה שאני יכול להגיד.

תלמיד: זה מסביר את מה שהוא כותב בסוף, שאנחנו חייבים לעשות מאמצים בחיבור ורק שם.

כן.

תלמיד: אבל מה זה היצר הרע הזה שמקדים ואומר לו, שהוא חייב קודם לעשות מה שבכוחו. זה לא אותו דבר? מה זה מאמץ הלא נכון שצריך לוותר עליו ולהגיד לא?

אנחנו כאילו אומרים די, מספיק עשינו בהתקדמות לבורא מתוך הכוחות שלנו והיתר אנחנו מצפים מהבורא שיעשה לקראתנו. אז זה לא כך, אלא להשתוקק לבורא אנחנו חייבים תמיד, ורק לצפות לזה שהבורא יעשה פעולה כלפינו וגם להיות תמיד בציפייה לזה.

תלמיד: שמעתי שהתשובה של הבורא היא מתלבשת בתוך המאמץ של האדם.

כן.

תלמיד: אבל עדיין אני לא מבין את המשפט שהוא אומר בו, "וכל עוד שמרגיש איזה כוח עבודה מצדו עצמו, אין תפלתו שלמה. כי היצר הרע מקדים עצמו, ואומר לו, שמחוייב קודם לעשות מה שבכוחו, ואחר כך יהיה רצוי להשי"ת." אז אם אדם אומר אני חייב לעשות כל מה שבכוחי, למה זה לא טוב?

זה טוב אם עדיין לא הגיע למצב, שבמקום להגיד אני צריך לעשות משהו בכוחי, שירגיש שעשה את הכול.

תלמיד: אז לפני שנותנים לו הרגשה כזאת, אז זה לא היצר הרע, הוא כן צריך לעשות משהו?

לא, הוא צריך להתייגע, אבל מתי יהיה גבול.

תלמיד: אז פה הוא מדבר על הגבול?

כן. אז הגבול של יגיעה זה מתי שהאדם ירגיש שעשיתי הכול, והלאה אני מצפה לתשובה מהבורא.

תלמיד: זה בירור איכותי, זה לא שפתאום חסר?

כן, אין כאן כמות.

שאלה: אמרת שאנחנו צריכים לגלות כל פעם את היצר הרע, ולסלק אותו מהגוף, לסלק אותו מתוכנו. מה זה אומר לסלק את היצר הזה, הרי בסופו של דבר יצר הוא עזר כנגדי, הוא בא לעזור לי, אבל אני צריך לדעת איך לעבוד איתו. איך אני עובד נכון עם היצר הרע, כשאני מבקש מהבורא שיסלק את הדבר הזה מתוכי?

אתה בכל זאת רוצה לעלות למעלה מהיצר הרע, ולהגיע לפעולות על מנת להשפיע, שנקראות יצר הטוב, וכך להתקדם.

תלמיד: מה הביטחון שלי שהעבודה לא מביאה לי תועלת, שאני מבין שכל מה שאני עושה כרגע ביום יום לא מביא לי תועלת, ושבאמת רק הבורא יכול לעזור לי?

כי אתה רואה לפי התוצאות שהיצר הרע עדיין חי וחזק בך, ולא קורה לו כלום. אז מה לעשות? כתוב "תורה מתשת כוחו של אדם" וכן הלאה, ואני לא מרגיש שום חולשה ביצר הרע, ההפך ומיום ליום אני מרגיש שהוא יותר ויותר מתחזק. אז מה עושים? לכן אומרים שאתה צריך להתפלל שכבר הגעת, תבדוק, האם הגעת לכך שכבר בדקת את הכוחות העצמיים שלך, ואז צריך להמשיך הלאה, לשלב הבא.

תלמיד: זה מה שאני שואל, כל פעם היצר הזה מרמה אותך. אתה מגיע כל פעם לנקודה מסוימת, ואתה מרגיש שהחברים יותר קרובים אלייך, פתאום יש כלי משותף שהבורא כביכול יותר קרוב, והוא נענה לתפילות שלך. ואז פתאום אתה קם בוקר אחד והכול הפוך, כאילו אתה מרגיש רחוק, אתה מרגיש פתאום שאתה לא רוצה אפילו לבוא לשיעור, ואתה אוסף את עצמך בכל הכוחות.

כן.

תלמיד: מה זה היצר הזה, אנחנו רואים כל פעם שהוא מתגבר, אמרת גם את זה הרגע. למה הוא עושה האת זה, למה כל פעם היצר הזה נותן לנו להבין שזה לא נגמר פה. אתה חושב, ומקבל איזו אשליה שהנה כבר הגעת לאיזו נקודה, איזה כיף, איזה יופי, ואתה גם שואל את עצמך אם זה בתוך הרצון לקבל שלך, או שבאמת הבורא מראה לך שהחברים יותר קרובים. מה האשליה הזאת?

זאת אשליה מאוד פשוטה, כי סך הכול הבורא צריך להביא את האדם לסיכום שאין כוח בעולם שהוא יכול על ידו להשיג את המטרה להתחבר לעולם עליון יותר. אין לו כוחות, אלא רק אם תבקש מהבורא, אז תקבל

תלמיד: אבל אנחנו מבקשים את זה כל יום, כל יום אתה בא, מבקש את הכוח הזה עבור החברים. אני לא מדבר בשביל עצמי, ופתאום אתה רואה בחבר חוסר יציבות, פתאום חבר שאמר לך יום לפני, אני איתך, מחר אני אעשה ככה וככה, ואתה אומר איזה יופי, הבורא נתן לו ממש כוחות, ואז למחרת פתאום הכול הפוך.

כן, כך הבורא מראה לנו לאן עוד אנחנו צריכים להתקדם, עוד להיות בקשר. שבחיבור בינינו אנחנו נוכל לייצב חברה שכל אחד בה יהיה בטוח בתמיכה מיתר החברים.

תלמיד: מה זה לזכות לאהבת ה', הוא כותב פה "כמו כן מי שלא זכה לאהבתו ית', כל מה שפעל בעבודתו בטהרת הנפש ביום האתמול, נמצא כמו נשרף כליל ביום מחר." מה זה אומר?

זה אומר שצריך להמשיך, ולהתחיל בעבודה מחדש.

תלמיד: אז אם מתחיל כל יום מחדש, זה אומר שאנחנו זוכים לאהבת ה'? כל יום מחדש כשאני בא לפה, ועושה את המאמץ?

אתה רוצה בכל פעולה ופעולה שלך לזכות לאהבת ה', רק צריכים יותר לזרז את הזמנים.

שאלה: אתמול למדנו באגרת על יגיעה בתפילה, ושמתגלה בלב האדם שזה מאוד מועיל. ועכשיו הוא מתאר באגרת מצב שרק אחרי שהאדם ממש עשה הכול, ומיואש לגמרי, התפילה יוצאת מעומק הלב. האם אין פה יגיעה, או שעדיין צריך להתייגע בזה?

צריך לבדוק האם הוא יכול לתת תפילה כזאת מכל הרצון שלו.

תלמיד: ולפני המצב הזה היגיעה היא גם בתפילה?

זה יכול להיות גם בתפילה, וגם במעשים.

שאלה: אם אני מגיע לפנייה לבורא, מקבל תשובה, ואחר כך ממשיך שוב בעבודת הבורא כי בטח כבר הבורא איתי, ופועל מתוך הכוח שקיבלתי. איך שוב לחדש את החיסרון והיגיעה?

אם אתה מקבל תשובה מהבורא, אתה לא ממשיך באותה העבודה, אתה ממשיך לפי מה שקיבלת מהקשר עימו, אז זה כבר אחרת.

תלמיד: אז אני צריך לצפות לחיסרון ויגיעה שונים?

יכול להיות. אבל החשוב, זה במאמץ הכללי עד כמה החברה באיכות, ועד כמה היא משתוקקת לאותה המטרה, ומעלה את ההשתוקקות שלה בתפילה למעלה.

שאלה: האגו גורם לי להרגיש שהוא עשה הכול. איך אני יכולה לראות שהבורא עושה הכול?

אנחנו צריכים להשתדל להרגיש את זה, אבל המאמץ הזה יוצא מזה שאנחנו מאמינים במורים שלנו, במה שהם אמרו, ולכן כך אנחנו עושים.

שאלה: לא ברור מה אני עונה ליצר הרע שלא עשיתי מספיק עבודה בשביל להוציא תפילה שלמה, מה לענות ליצר הרע?

אם הוא אומר שלא עשיתי מספיק עבודה, אז אני צריך לבדוק האם עשיתי או לא, ואם לא אני צריך להשלים

שאלה: מה ההבדל בין לבצע פעולה נוספת, לבין תוספת ביגיעה?

תוספת יגיעה זו תוספת הכרחית, ופעולה נוספת היא לאו דווקא פעולה הכרחית.

שאלה: התורה יכולה להתיש כוחו של אדם, איך אדם שמרגיש כך מחזיר את כוחו?

מתחבר לחברים ולבורא, זה המקור.

שאלה: לגבי ייאוש מכוחותיו עצמו, האם נכון להפריד בין ייאוש גשמי של האדם לבין ייאוש רוחני?

כן.

תלמיד: מה ההבדל ביניהם?

כי ייאוש גשמי תלוי בסביבה, ובהרבה דברים גשמיים. וייאוש רוחני כמו זה שעליו אנחנו קוראים עכשיו, שאדם מיואש מכוחותיו עצמו להגיע לדבקות עם הבורא.

תלמיד: ואם אנחנו רואים, ומרגישים שיש באמת הבדל בין ייאוש גשמי לרוחני. למה כולנו מעורבים בעולם הגשמי, מה הטעם שיש לו קשר לרוחניות?

שיהיה לנו קיום ללא רוחניות, זה כל הטעם בעולם הזה. בעולם הזה אנחנו יכולים להתקיים כמו חיות, ואחר כך לצאת למעלה מדרגת חי, ולהתחיל את דרגת המדבר.

תלמיד: ואיך מגיעים לתפילה, כי בטח לפעמים האדם מתבלבל בין תפילה רוחנית לגשמית?

שיבדוק.

תלמיד: איך באמת הוא בודק?

לפי מה הוא רוצה, אם הוא מתחיל משהו, בטח יש לו רצון, אז שיבדוק לְמה הרצון שלו מכוון.

תלמיד: אז בסופו של דבר מה זאת תפילה רוחנית?

תפילה רוחנית היא עבור הישגים רוחניים, זאת אומרת אלו שנמצאים למעלה מהרצון של האדם.

שאלה: אדם שמיואש מכוחותיו עצמו מוכן לקבל כוחות חיצוניים לו. פה יש כאילו דילוג ישירות מזה שאני מיואש מכוחות עצמי, אז אני יכול לפנות לבורא, אבל אני מבין שיש פה בצורה סמויה או אפילו גלויה התייחסות לכלל ישראל. אם אני מקבל כוחות או משתדל לקבל כוחות מלכתחילה מהסביבה שלי, האם זה חלק שעוזר לנו להגיע לתפילה הזאת יותר מהר למצב הזה שאנחנו מיואשים, שהפרט מיואש, האם זה עוזר לו בזה שהוא נמצא בקבוצה?

כן. אם הוא נמצא בקבוצה אז הוא נכלל מהרבה רצונות, כוונות, מחשבות, יגיעות, והוא לא יודע באיזו צורה, ואיך הם מתקשרים בו ואיך הוא מתקדם על ידי זה, אפילו שלא יודע, אבל הוא נמצא כמו תינוק שגדל בסביבה. אז מה שיצא ממנו זו התוצאה מהסביבה.

תלמיד: ואדם ללא סביבה, האם הוא יכול להגיע למצב הזה שהוא מיואש מכוחותיו עצמו?

שהוא לא נמצא בסביבה?

תלמיד: כן.

אבל מה הוא יוכל לעשות?

תלמיד: זה גם העניין, שכאילו, מתעוררת השאלה, כשהוא מיואש מכוחותיו עצמו, מה התפילה שלו? מה הוא בעצם מבקש?

הוא צריך לבקש רק קשר.

תלמיד: עם מה?

עם הזולת.

תלמיד: אבל אם אין זולת מסביבו, אז הוא מעולם לא יבקש את זה גם.

הוא לא יבקש.

תלמיד: לכן הוא חייב שתהיה לו סביבה שתכוון אותו לבקשה הנכונה הזאת בסוף.

נכון.

תלמיד: אז מאוד מורגש שצריך לברר איך העבודה בקבוצה בעשירייה, היא זאת שמביאה אותנו בסופו של דבר, בצורה נכונה, ליגיעה הנכונה ולתוצאה הזאת.

כן. זה שאנחנו לומדים יחד, כל אחד סופג את מה שקוראים, מה שמדברים. ואז כל אחד רוצה להיות יותר מקודם לפי ההתרשמות מהלימוד. וכך אנחנו נכללים זה מזה ובצורה כזאת אנחנו מעלים את עצמנו.

שאלה: בעל הסולם כותב פה, ""רם ה' ושפל יראה" וכו'. כי אחר שהאדם מתייגע בכל מיני עבודות ומתאכזב הוא בא לשפלות אמיתית. שיודע שהוא השפל שבאנשים, כי אין לו שום דבר המועיל בבנין גופו, ואז תפלתו שלמה, ונענה מידו הרחבה".. מה התפקיד של השפלות?

לעורר את האדם לבקשה שהבורא יקדם אותו.

תלמיד: וזה לא יכול להפריע דווקא להיות בשפלות כזאת שהוא לא יכול לעבוד בחיבור?

הוא חייב לעבור את הנקודה הזאת. זו נקודת האפס שלו.

תלמיד: והנקודה הזאת צריכה להישאר כל הזמן?

כן.

תלמיד: האדם צריך לבנות את זה?

לא. לא לבנות. הנקודה הזאת צריכה להיות והיא באיזה מובן אולי צריכה להתחזק. וכל פעם אדם מתחיל מהנקודה הזאת וממשיך עוד ועוד עד שבאמת הוא עולה במדרגות הקדושה.

תלמיד: ואיך זה לא משתק אותו שהוא לא ייכנס לזה שהוא הכי גרוע מכולם, וזה דווקא ייקח אותו לכיוון אחר.

לא. הוא לוקח את זה רק כהנחה לעת עתה, כדי לעלות.

תלמיד: הנחה, באיזה מובן?

רק כתנאי.

שאלה: הוא כותב. "יגעתי ומצאתי תאמין". המציאה היא למצוא את נקודת השפלות של עצמו?

כן.

תלמיד: כלומר, זה הפרס הגדול?

נגיד, כן.

תלמיד: בשלב זה כרגע?

כן.

תלמיד: ומהי היגיעה?

היגיעה מהנקודה הזאת, לעלות הלאה.

תלמיד: שמעתי שאמרת קודם, "החשוב זה מאמץ, עד כמה שהחברה באיכות".

כן.

תלמיד היגיעה להחשיב את החברים באיכותם, היא יגיעה שבסופו של דבר מביאה את האדם לשפלות, שהוא מרגיש שהוא לא יכול יותר להעלות אותם בחשיבותו?

כן. ולבד הוא לא יצליח.

תלמיד: כי לבד הוא לא יצליח. זאת אומרת, היגיעה היא ממש בקשר פנימי בלבבות שלנו.

כן.

תלמיד: אז למה תמיד היצר הרע רוצה לברוח מזה?

כי זאת יגיעה באמת. כי עכשיו הוא יצטרך לעבוד. הוא יצטרך ללכת נגד עצמו.

תלמיד: יש לפעמים שאני מוכן לעשות הכול, ללכת, להסתובב בכל העולם, רק לא להתחבר קצת יותר לחבר. לפעמים זה ממש מורגש.

כן, יפה.

תלמיד: אפילו מוכן לנקות את השירותים, רק לא לחשוב רגע, עוד קצת במאמץ, עוד קצת בחיוביות כלפי החבר.

כן.

תלמיד: אז למה הנטייה הזאת תמיד לברוח מהנקודה העיקרית שבחיינו?

כי הבורא ברא את הנטיות האלה והרצונות האלו ואנחנו מבינים את זה רק כשמשיגים משהו מהמטרה. אז מבינים עד כמה שהרצונות שלנו מלכתחילה אנחנו באים ממינוס לפלוס והבורא עושה ההיפך.

שאלה: לא הבנתי את המשפט שהוא אומר, "ורק על כלי קבלה שאי אפשר שיותפעלו זולת על ידי התחתונים. כי ליגיעתם בקדושה וטהרה. הוא יתברך עומד ומצפה. ועל זה אנו דואגים, איך לזכות לרבוי יגיעה. והמוסיף על זה ודואג ללא צורך, נמצא גורע." מה זה אומר בדיוק?

על מה שקראת.

תלמיד: על מה הוא דואג ללא צורך?

על משהו חוץ מהמטרה.

תלמיד: זאת אומרת, חוץ מיגיעה בקדושה ובטהרה זה מיותר להתעסק בדברים אחרים?

כן.

תלמיד: הוא מדבר על ריבוי יגיעה ברבים.

כן.

תלמיד: זאת אומרת, הרבה יגיעה. ומצד שני, הוא כותב לנו משפט שאומר "שכל עבודתנו לגלות אהבה בקרבנו בכל יום ויום".

כן.

תלמיד: אז פה הוא אומר, "רק דבר אחד תתמקד, לגלות אהבה".

נכון.

תלמיד: אז מה זה "ריבוי יגיעה"?

"ריבוי יגיעה" זה מצד האדם דבר לא טוב.

תלמיד: מה זאת אומרת? אנחנו אומרים שצריך לתת יגיעה?

צריך לתת יגיעה, אבל יגיעה מדויקת במה שצריך. ורק על זה.

תלמיד: "לגלות אהבה בקרבנו".

כן.

תלמיד: אז מה זה כל הדברים שאומרים לנו להתעסק בתורה ומצוות, קדושה וטהרה? כי לזה מצפה הבורא.

כל זה כדי לכוון אותנו למטרת הבריאה.

תלמיד: כל מיני פעולות שבסוף מביאות אותנו לאהבה בינינו?

כן.

שאלה: מה העצה למי שמזהה שהוא בורח מיגיעה בעבודה פנימית? הוא מוכן לעשות הכול למען החברה, למען הפצה, אבל העיקר לא להתמודד עם אותה עבודה פנימית שנדרשת.

אז הוא מבצע איזה חלק קטן מעבודתו, חלק קטן מיגיעתו שצריכה להיות וזה לא יקדם אותו.

שאלה: אז מה העצה, מה לעשות? זה מצב נתון. איך להתקדם מפה, איך להעביר מיגיעה כמותית ליגיעה איכותית?

גם יגיעה כמותית אני חושב שהוא לא נותן. מה לעשות? פשוט להבין איפה הוא צריך להשקיע את עצמו.

תלמיד: ואם הוא רואה שהוא בורח מהעבודה, ממקום ההשקעה?

אז צריך איזו סביבה שתלחץ עליו ותכוון אותו בדיוק למטרה נכונה.

תלמיד: כי הסביבה נותנת לו הרבה אפשרויות. אפשר להתחבא מאחורי תפקידים, אפשר לעשות המון ולהרגיש כאילו הוא עושה אבל לא במקום הנכון.

לכן אנחנו לומדים. אחרת לא היינו לומדים. אנחנו לומדים כדי יום יום לעשות תיקונים על התגובה שלנו, על מה שקורה לנו. אני היום מגיב על זה קצת אחרת מאתמול.

תלמיד: ומה בכוח האדם להוסיף לעשות אם לא רק בלימוד? זאת אומרת הלימוד איך שהוא יקדם אותי – יקדם אותי. איך לא לברוח? יש לפני יום להתמקד במקום היגיעה הנכון, לא לברוח מזה.

ללמוד במשך היום וללמד. זאת אומרת להיות קשור לקבוצה, ולשמוע מהם ולהשמיע להם.

שאלה: למה אי אפשר להתפלל תפילה שלמה כאשר עוד לא התאמצתי מספיק?

איך יכול להיות שאתה "יתפלל תפילה שלמה"? אין לך רצון שלם. אתה עוד לא השקעת את כל הכוחות שלך. איך אתה יכול להתפלל מכל הלב?

תלמיד: נאמר "שיתפלל כל היום". מתי להתפלל? רוב הזמן התפילה לא שלמה באמת בגלל חוסר מאמצים.

צריך לחשוב. זאת אומרת לעשות איזו פעולה שהוא בודק מהי המטרה, איפה הוא נמצא היום, האם הוא מתקדם ועל ידי מה הוא יכול להתקדם מיום ליום לקראת המטרה ואז יהיה לו יותר ברור מה לדרוש יום יום.

תלמיד: אבל מותר לי לדרוש, להתפלל כשזה לא שלם, כשאני באמצע הדרך?

כן, בכל מקום, בכל מצב.

שאלה: כשיש מצב של שפלות, התפילה היא ממעמקי הלב ובמאמץ. אבל איך להתפלל באותה העוצמה במצב של שמחה?

מצב של שמחה זה לא מצב חלש שאין כוחות לאדם אלא כאילו זה נראה לו פחות רציני, אבל זה תלוי רק בהערכה שלו. לכן לא נראה לי שזה נכון.

שאלה: נראה שהרגשת השפלות היא חלק מהדרך. מה עוזר לנו לא לקפוא בנקודה של השפלות והבושה, ולרצות לצאת מזה?

לצאת מזה אפשר רק על ידי זה שאני אעביר את גודל המטרה שנמצאת קרובה אליי, ואני יכול להגיע אליה ממש בצורה קרובה.

שאלה: האם עליי להאמין שהחברה שלי תמיד רק מרימה אותי ומניעה אותי לכיוון המטרה, לא משנה מה אני מרגישה?

צריכים להודות על זה ולהשתדל להתחבר.

תלמיד: קודם נשאל - אם יש עוד פעולות מעבר ללו"ז, איך בודקים נכון? הרב ענה שאם זה למטרה צריכה להיות כאן תפילה כללית, תפילה בחיבור. הרבה פעמים כשהדברים האלה הם מעבר ללו"ז אלה דברים של הפצה. עד היום שמעתי - פשוט תעשו כל מה שאפשר כול עוד זה מטרתי, שהארגון תומך, תעשו. עכשיו אני שומע יש פה איזו הכוונה לתפילה.

כן.

תלמיד: בשבילי אלה שני כיוונים שונים. אני לא רואה איך תפילה והפצה זה אותו דבר.

תפילה זה גילוי החיסרון המכוון כלפי הבורא, מתוך האדם, או מקשר של אדם עם הסביבה, עם החברה. מה אתה רוצה לשמוע?

תלמיד: עד היום שמעתי הכוונה מהרב, שאנחנו קיבלנו מהרב"ש הנחיה שאנחנו ממשיכים בהפצה בכל הכוח, זו כל המהות שלנו, זו כל התכלית שלנו, במובן מסוים.

לא. בכל הכוח בהפצה, אז מאיפה יהיה לנו כוח לעצמנו? אני מבין שההפצה היא גם כולה לטובתנו, אבל בכל זאת אנחנו צריכים לעבוד בעבודה רוחנית, בחיבור בינינו להכין לבורא מקום להתגלות.

תלמיד: אז צריכה להיות הכנה פנימית שלי להפצה, ולפני שעשיתי את זה אין לי מה לצאת החוצה?

כן.

שאלה: מה זו שפלות?

שפלות זה שאני מרגיש את עצמי פחות מחבריי.

תלמיד: פחות מאיזו בחינה?

מכל מיני בחינות יכול להיות, ידיעה, הכנה לשיעורים, חיבור וכן הלאה.

שאלה: כתוב "יגעת ומצאת תאמין", "לא יגעת ומצאת אל תאמין", מצד שני אני צריך גם להאמין בחבר או בחברים. איך ליישב בין שני הדברים האלה, איך לחבר ביניהם?

"יגעת ומצאת תאמין, לא יגעת ולא מצאת תאמין", זה כדי להגיד שהיגיעה צריכה להיות למעלה מכל מה שאתה יכול לתאר לעצמך. הפירוש הזה יותר חשוב לנו עכשיו, שרק על ידי יגיעה אנחנו משיגים את המטרה.

שאלה: בכל רגע נתון יש איזו יגיעה, השקעה במאמץ פיזי, בכוונה. האם הנקודה הזאת שרק הבורא יכול להשלים את היגיעה שלנו, צריכה להתממש בכל פעם, בכל מאמץ שאני נותן?

כן.

תלמיד: אם אני משתדל להיות בתפילה עבור החברים, להתמקד בשיעורים, איך בכל פעם להגיע לנקודה שברגע נתון עשיתי הכול ויש עוד מקום לבורא לעשות?

תחשוב שאתה עושה את זה למען החבר, כמו אימא כלפי הילד הקטן שלה. היא עושה סביבו את הכול, הוא לא מרגיש שזה למענו, בשבילו, אלא נדמה לו שכך בנוי העולם. כך אנחנו צריכים לעשות.

תלמיד: אם אני פועל כמו אימא זה אומר שאני פועל בכוחות עצמי, אז איך אני כל פעם משאיר מקום לבורא?

בטח. אתה עובד כך עם הבורא לפני החברים.

שאלה: אנחנו לומדים שתפילה שלמה זה כאשר אנחנו מבקשים על כל החברה, על הזולת, כלומר כל דבר חוץ מאשר בקשה על עצמי. ויש כאן עוד נקודה, שעליי להגיע לייאוש מכוחותיי עצמי ואז הבורא שומע את התפילה.

יש כאן עוד נקודה כמו שראיתי במאמר "אין עוד מלבדו", שאנחנו מגיעים למצב שאין עוד מצב שפל כזה וטוב לי מותי מחיי. האם זו נקודה אחרת, לא מה שמדובר במאמר הזה?

לא בדיוק.

תלמיד: כלומר, אותה נקודה שכרגע קראנו עליה לגבי "ייאוש מכוחותיו עצמו" מקרבת אותנו להרגשה "טוב לי מותי מחיי".

כן.

שאלה: מדובר במאמר על תפילה ונקודת הייאוש, וזה נשמע כאילו מדובר על תפילה פרטית שלי. האם אנחנו צריכים להגיע לנקודה הזאת גם בתוך הקבוצה?

כן.

תלמיד: כולנו יחד צריכים להיכנס למצב הזה או לא בהכרח?

בהכרח תיכנסו אל הנקודה הזאת ביחד.

שאלה: האם השפלות של החברים זה משהו שאנחנו צריכים להתפלל עליו? האם אנחנו צריכים להתפלל שהחברים יגיעו לשפלות או שאנחנו צריכים להרגיש שפלים? איך לעבוד עם השפלות?

לא, הרגשת השפלות מגיעה לנו מלמעלה לפי היגיעה שלנו.

שאלה: איך אני מבקש עבור הרצונות של העשירייה בלי לכלול את עצמי בתוך זה? איך אני מבקש עבורם ולא עבור עצמי?

תבקש, תתפלל, תחשוב לכיוון זה ואתה תראה שזה אפשרי.

שאלה: האם היגיעה היא זו שמשלימה בין המסך לבין כלי הקבלה?

כן.

שאלה: אנחנו נמצאים בסביבה מאוד חזקה שמעלה כל הזמן את גדלות החברים ואת הרוח ועוזרים אחד לאחר לעשות את העבודה. איך אפשר להגיע להרגשת שפלות? אנחנו כל הזמן בונים גדלות וחשיבות אחד עבור האחר בסביבה שלנו וזה כאילו מרים אותנו, נותן לנו חומר דלק, אז איך להרגיש שפלות?

נמשיך ונגיע לכך שהכול מסתדר.

שאלה: האם התחושה שאתה מיואש מכוחך מגיעה רק בשלב מאוד מתקדם בעבודה או שזה קורה לאדם בכל התהליך?

זה קורה באיזשהו מקום בדרך.

תלמיד: במקום אחד?

לא, זה תהליך.

שאלה: יש הרבה חברים שמגיעים למצב של ייאוש ואז מבקשים מהעשירייה להתחבר. הם לא מבקשים מהבורא אלא מבקשים שהעשירייה תתחבר. איך לנהוג נכון במצבים האלה?

הוא כותב על זה, אדם צריך להעלות תפילה מתוך העשירייה, וגם הוא בעצמו רוצה להשתתף בזה.

שאלה: הבורא נותן לנו את המרחק מהחברים, איך אפשר לנצח אותו?

אנחנו מבקשים קרבה, כך מנצחים, מנצלים את הרגשת הריחוק שהבורא מעורר בנו.

(סוף השיעור)