שיעור בוקר 22.06.23 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש, כרך ב', עמ' 1083,

מאמר "מהו, "אין קדוש כה' כי אין בלתך", בעבודה"

קריין: ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', עמוד 1083, מאמר "מהו, "אין קדוש כה' כי אין בלתך", בעבודה".

מהו, "אין קדוש כה' כי אין בלתך", בעבודה

תש"ן - מאמר כ"ו

1989/90 - מאמר 26

"הזה"ק (תזריע, דף י"ג, ובהסולם אות ל"ז) אומר "אשה כי תזריע וילדה זכר. רבי יהודה פתח, אין קדוש כה', כי אין בלתך, ואין צור כאלקינו. מקרא זה קשה, שכתוב, אין קדוש כה'. משמע שיש קדוש אחר על כל פנים, הגרוע מעט מה', משכתוב כה'. וכן "אין צור כאלקינו" משמע, שיש צור אחר, אלא שהוא גרוע מעט מה'. ומשיב, אלא יש הרבה קדושים. יש קדושים למעלה, דהיינו מלאכים. וכן ישראל קדושים. ואין קדושים כה'. ומהו הטעם "כי אין בלתך". אלא קדושתו של הקב"ה הוא בלי קדושה שלהם, של המלאכים ושל ישראל. כי הוא לא צריך לקדושה שלהם, אבל הם אינם קדושים בלתך. "ואין צור כאלקינו" פירושו הוא, שהקב"ה צר צורה בתוך צורה, דהיינו צורת העובר בתוך צורת אמו".

ויש להבין מהו הקשר "אשה כי תזריע וילדה זכר" למה שכתוב "אין קדוש כה', ואין צור כאלקינו". וכמו כן, איך סלקא דעתך לומר, שעם ישראל משפיעים קדושה לה', שבגלל זה צריך הכתוב להשמיענו "כי אין קדוש כה'". וכמו כן מהו הפירוש בעבודה, מה שמפרש "אין צור כאלקינו", שהקב"ה צר צורה בתוך צורה, בעבודה.

ידוע, שסדר העבודה הוא, שאנו צריכים להגיע לדביקות ה', כמו שכתוב "קדושים תהיו, כי קדוש אני". שפירושו, שכמו שהקב"ה קדוש ומובדל מקבלה, שהבורא הוא רק משפיע ולא מקבל חס ושלום, אם כן גם אנחנו צריכים להיות קדוש ומובדל מקבלה, ושכל מעשינו יהיו אך ורק להשפיע לה'.

אולם היות שאנו נולדנו בטבע של קבלה עצמית, איך אנחנו יכולים לזכות לבחינת קדושה, שאנחנו נהיה נבדלים מאהבה עצמית. ובחינה זו של הרצון לקבל לעצמו נקראת בשם "יצר הרע". ועל זה אמרו חז"ל "אמר הקב"ה, בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין". היינו על ידי זה שהאדם יעסוק בתורה ומצות, בכדי להגיע לשמה, אז המאור שבתורה יחזיר אותו למוטב. שפירושו, שיצא משליטת הרע ויעשה טוב. היינו, שיהא בידו לעשות מעשים טובים, הנקראים "מעשים של השפעה".

נמצא לפי זה, שרק המעשים של האדם, בזה שעסק בתו"מ, זה גרם לו שיזכה לקדושה. היינו, שיהיה קדוש ומובדל ממעשים של קבלה עצמית. ויהיה בבחינת "מהו רחום, אף אתה רחום", שהיא בחינת השתוות הצורה. ושזה נקרא "קדושים תהיו, כי קדוש אני".

נמצא לפי זה, שהאדם מכוחות עצמו זכה לקדושה. כמו שאמרו חז"ל "אם אין אני לי מי לי". כלומר "לפום צערא אגרא", שפירושו, לפי היגיעה שהאדם נתן בכדי לזכות להשכר, כך בשיעור הזה הוא מקבל שכר. וכמו שאמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו".

אם כן משמע מכאן, שאין הקב"ה נותן סיוע מלמעלה, היינו קדושה מלמעלה, עד שהאדם נותן קדושה מלמטה. כלומר זה שהאדם מקדש עצמו ובא לטהר, אז הקב"ה יכול לתת לו קדושה מלמעלה. נמצא לפי זה, שאין הקב"ה יכול לתת קדושה מלמעלה עד שהנבראים נותנים קדושה מלמטה.

ובהאמור יש לפרש מה ששאלנו, על מה שהזה"ק מתרץ על השאלה "אין קדוש כה'". שמשמע, שיש קדוש אחר, הגרוע מעט מה'. ומשיב, זה שכתוב "אין קדוש כה'" מטעם "כי אין בלתך. אלא קדושתו של הקב"ה הוא בלי קדושה שלהם, כי הוא לא צריך לקדושה שלהם, אבל הם אינם קדושים בלתך".

ושאלנו, איך יעלה על דעתך לומר, שקדושה שיש להקב"ה הוא לוקח זה מלמטה, מישראל. היתכן לומר כך. אלא כנ"ל, כשהמדובר הוא מבחינת עבודה, הגם שמשמע מכל המקומות בדברי חז"ל, זה שהקב"ה נותן קדושה לעם ישראל, הוא נצרך להם, היינו שצריכה להיות מקודם בחינת התעוררות מצד האדם, שיהיה לו רצון להקדושה, אז הקב"ה יכול לתת קדושה.

נמצא, שהקב"ה נצרך לקדושה מלמטה, ואח"כ הוא יכול לתת להם קדושה. ועל זה בא הזה"ק להשמיענו "אין קדוש כה'". שפירושו, אין שום קדושה לאדם. כלומר, הקדושה מה שהבורא נותן, אין הוא נצרך לקדושה של האדם. היינו, שהאדם צריך מקודם להיות "הבא לטהר", אז הקב"ה יכול לתת לו קדושה.

על זה אומר "כי אין בלתך". כי אין מי שיסייע לך, לתת קדושה משלהם. היינו, שהם יתנו לך קדושה מלמטה, מטעם "כי אין בלתך". כי אין שום כח בעולם חוץ מהקב"ה. היינו, שאנו צריכים להאמין בהשגחה פרטית, כמו שכתוב (בי"ג עיקרים, המובא בסדור אחר "עלינו") "אני מאמין באמונה שלימה, שהבורא יתברך שמו, הוא בורא ומנהיג לכל הברואים, והוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים".

זאת אומרת, לאחר שהאדם עשה מעשים טובים, שעל ידם יזכה לבחינת קדושה כנ"ל, שיזכה להיות קדוש, היינו שכל המעשיו יהיו אך ורק להשפיע. מזה משמע, כאילו האדם עזר להקב"ה. על זה אומר הזה"ק "כי אין בלתך". אלא הכל עושה ה', ואין הוא צריך לקדושה של האדם, שיעזור לו. אלא כנ"ל, שהוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים, ואין להאדם שום חלק בזה.

אם כן, מהו הפירוש "הבא לטהר מסייעין אותו", שמשמע, שכן האדם עושה. וזה יש לפרש, שהאדם צריך להאמין, את זה שהוא בא עכשיו לטהר, ולא מקודם לכן, הפעולה הזו, מה שהאדם בא עתה לטהר, זה בא מהסיוע מלמעלה. כלומר, מקודם היה התעוררות מלמעלה, שנתן לו רצון וחשק שיבוא לטהר ולקדש עצמו. נמצא, שמה שהוא בא לטהר, זה לא מכוחו של אדם, אלא זה בא מלמעלה.

ועל דרך זה יש לפרש מה שאמרו חז"ל (אבות, פרק ה', כ"ז) "בן הא להאדים אומר, לפום צערא אגרא". פירושו, כפי רוב הצער, שהאדם סובל בקיום תורה ומצות, כן יהיה שכרו מרובה. משמע מכאן, שכן האדם עושה משהו, שבגלל שהאדם עושה, הוא מקבל שכר. אולם גם זה יש לפרש על דרך הנ"ל. שהאדם צריך להאמין, שהצער והיגיעה שיש לאדם, בזה שהוא מרגיש, שהוא מרוחק מדביקות ה', והוא שקוע באהבה עצמית, הצער הזה, זהו המכונה, שכר".

כלומר, שהבורא נתן לו התעוררות, שלא ירצה להישאר במצב של כל הכלל, שהולכים עם זרם העולם, ואינם נותנים חשבון לעצמם, במה הם במדרגה גדולה יותר משאר בעל חי. כלומר, מאותם דברים שבעלי חי ניזונים, גם הם ניזונים. ולא מרגישים שהם נבראו בצלם אלקים. כלומר, שיש להם שייכות לבחינת אלקות, שהם צריכים לקבל מזונות מרוחניות, המתאים לבחינת מדבר, ולא לבחינת בעל חי.

וזהו שכר. היינו היגיעה והצער שמרגישים, זהו ממש שכר, שהבורא נותן להם. ולא לחשוב שזהו יגיעה הבא מצד עצמו, שהאדם מתייגע. אלא זהו שכר, מה שהבורא קורא אותם לעבודת ה', ולאחרים לא קורא. אם כן, יחד עם הצער והיסורים, מה שהם מרגישים, הם צריכים להיות בשמחה, בזה שהבורא רוצה להתחבר עמהם.

ובהאמור יש לפרש "לפום הצער הוא השכר". כלומר, כמה האדם צריך להעריך שהבורא נותן לו שכר. התשובה היא, לפי הצער והיגיעה שהוא יכול להרגיש, מזה שהוא מרוחק מה'. זהו גודל השכר.

זאת אומרת, כשרוצים לדעת, כמה היה הרווח של השכר, אז האדם צריך להעריך, כמה יסורים וצער היה לו, מזה שהוא מרוחק מעבודת ה'. שזהו השיעור של השכר. כלומר, שאי אפשר להעריך חסרון של רוחניות, מטרם שהאדם מרגיש את חשיבות של הרוחניות. וכפי ערך החשיבות של רוחניות, בשיעור זה האדם יכול להרגיש את החסרון לזה.

נמצא, שהרגשת החסרון זהו כבר שכר. לכן יש לפרש דברי "בן הא החיסרון", שאומר "לפום צערא". שמה שהאדם מצטער, מזה שהוא מרוחק מעבודת ה', אינו בא מצד האדם, אלא הקב"ה הוא נתן לו להרגיש זה, ולא האדם מכח עצמו, כנ"ל.

זאת אומרת, מזה שהקב"ה האיר לו את חשיבות של הרוחניות, בשיעור זה הוא מצטער, בזה שהוא מרוחק מרוחניות. לכן אין לומר, שהאדם, מה שבא לטהר, הוא עבודה מצד האדם. אלא הקב"ה נתן לו מחשבה ורצון לבוא ולטהר.

נמצא, שזהו לא מצד עבודת האדם. שנוכל לומר, שהקדושה, מה שה' נתן לו, קדושה מלמעלה. גם האדם עזר לו. אלא "אין בלתך". כי כנ"ל בדברי הזה"ק, שאין הבורא צריך קדושה משלהם, היינו מתחתונים, אלא הכל הוא עושה.

ועל דרך זה יש לפרש דרשת חז"ל, על מה שכתוב (תישא, שני) "ועתה הניחה לי". ופירש רש"י, "עדיין לא שמענו, שהתפלל משה עליהם. והוא אומר, הניחה לי. אלא כאן פתח לו פתח והודיעו, שהדבר תלוי בו, שאם יתפלל עליהם, לא יכלם", (שער מאמרי חז"ל).

ויש לפרש דברי חז"ל, במה שאמרו "אלא כאן פתח לו פתח והודיעו, שהדבר תלוי בו, שאם יתפלל עליהם, לא יכלם". פירושו, שהקב"ה הודיעו לו, היינו שנתן לו רצון להתפלל על ישראל, שהוא ימחול להם על החטא של העגל. נמצא, זה שהקב"ה הודיעו, שיתפלל, יהיה הפירוש, שנתן לו כח להתפלל. זאת אומרת, אם אין הקב"ה נותן כח להתפלל, אין האדם מסוגל להתפלל.

נמצא לפי זה, שגם זה שהאדם מתפלל לה', שימחול לו על חטאיו, גם זה בא מצד ה', שה' נותן לו כח ורצון להתפלל. נמצא כנ"ל, שהכל עושה ה'. כלומר, אפילו זה שהאדם מתפלל לה', שימחול לו על חטאיו, גם על זה רמזו כנ"ל "אין קדוש כה'" מטעם "כי אין בלתך", שיהיה לו כח של קדושה. אלא הכל בא מה'.

אולם לא לשכוח, הגם שאנו אומרים "הכל בא מה'", אבל האדם צריך לומר "אם אין אני לי מי לי". אלא הכל תלוי במעשי בני אדם. ואף על פי שזהו בסתירה להנ"ל, אנו צריכים להאמין שכך היא כדברי הרמב"ם (כנ"ל במאמר כ"ה, תש"ן).

ובהאמור יש לפרש מה שאנו אומרים בשבת בשיר "כל מקדש שביעי כראוי לו, כל שומר שבת כדת מחללו, שכרו הרבה מאוד על פי פעלו". שלכאורה קשה להבין, מה הוא החידוש במה שאומר "שכרו הרבה מאוד על פי פעלו". הלא זהו דבר פשוט, שכך הנהוג שבעולם, שמשלמים שכר לפי ערך עבודתו. אם כן, מה משמיענו בזה שאומר, ש"שכרו הרבה מאוד לפי פעלו". הכי אפשר להיות אחרת.

אלא אם היה אומר, שמי ששומר תורה ומצות, אפילו שעובד קצת, מקבל הרבה שכר, זה, אם היה כך, יש מה לשמוע חידוש. אבל אם אינו מקבל שכר יותר מכפי שעובד, זה טבעי, שגם בגשמיות נהוג כך.

אלא כנ"ל, שהחידוש הוא, כשבא שבת, שאז האדם, כשזוכה לבחינת שבת, הוא מרגיש את האמת, שהעבודה בעצמה היא השכר, שהבורא נותן להאדם, היינו שנותן להאדם מחשבה ורצון לקיים תו"מ, ולבוא ולטהר עצמו, כנ"ל "הבא לטהר". נשאלת השאלה, מדוע בא עכשיו לטהר, היינו בשעה זו ולא לפני זה. אלא בשעה שהאדם מקבל סיוע מלמעלה, אז האדם בא לטהר, ולא לפני זה. נמצא, שהפירוש "שכרו הרבה מאוד על פי פעלו", היינו כנ"ל, שזה שהאדם עובד ומתייגע בתו"מ, זהו שכרו.

נמצא, אם הוא עובד הרבה, זה הוא השכר שהבורא נתן לו. היינו, שנתן מחשבה ורצון לעבוד עבודת הקודש. אם כן אין כאן כמו שנהוג בגשמיות, בשיעור שהאדם עובד, כל פועל מקבל שכר. היינו, תמורה עבור פעולתו. אלא כאן החידוש הוא, שהשכר הוא העבודה.

ולפי זה נמצא, שהפירוש "שכרו הרבה מאוד", הוא, כמה הוא שיעור השכר, אין כאן ענין שנותן לו יותר שכר או פחות שכר. כי זה שייך לומר, דוקא בזמן שהאדם עובד בכדי לקבל שכר תמורת עבודתו, שייך ענין יתרונות וגרעונות. מה שאין כן אם השכר הוא העבודה בעצמה, ואין כאן ענין שיקבל שכר תמורת עבודה. לכן כדי לרמז על זה, הוא אומר "שכרו הרבה מאוד", דוקא "לפי פעלו", משום שרק העבודה הוא השכר.

ובזה יש לפרש מה שכתוב (ואתחנן, ראשון) "לא תוסיפו על הדבר, אשר אנכי מצוה אתכם, ולא תגרעו ממנו, לשמור את מצות ה' אלקיכם, אשר אנכי מצוה אתכם". על דרך העבודה יש לפרש, מהו שאומר "לא תגרעו" אנו מבינים, אבל אסור להוסיף, מדוע.

יש לפרש על דרך העבודה, שאם האדם רוצה לקבל יותר שכר, העצה שלו יכולה להיות, שיוסיף על התו"מ. אלא "לא תוסיף ולא תגרעו". כי השכר הוא העבודה בעצמה, מה שה' נותן להאדם מקום שישמש את המלך. וכח הזה הוא השכר. לכן יש רמז "לא תוסיף ולא תגרעו". שאי אפשר להוסיף יותר, היינו לקבל יותר שכר, אלא שזהו בדיוק, היינו העבודה והשכר הם כמו שתי טיפות מים.

וזה דוקא בבחינת עבודה. היינו, שהאדם רוצה לעבוד על דרך האמת, שהיא עבודה בעל מנת להשפיע, והגם שהפירוש הפשוט הוא על מצות מעשיות, שבבחינת המעשה, הכוונה שלא תוסיף ולא תגרעו. אולם בבחינת הכוונה, היינו בזמן שהאדם עובד בעל מנת להשפיע, נוהג גם כן ענין זה של בל תוסיף. היינו, שאי אפשר להוסיף על השכר יותר ממה שהוא עובד. כי מה שהוא רוצה לקבל יותר מהעבודה, זהו שרוצה תמורה. גם כן חוץ מהעבודה שיתנו לו שכר. נמצא, שעובד שלא לשמה, אלא כנ"ל, שהשכר והעבודה הם שקולים. ואי אפשר לקבל יותר שכר, רק כפי עבודה, כנ"ל.

ובהאמור יש לפרש, מה שהזה"ק מתרץ, על מה שכתוב "אין צור כאלקינו". שפירוש הוא, "שהקב"ה צר צורה בתוך צורה, דהיינו צורת העובר בתוך צורת אמו". ובהעבודה, מהו "צר צורה בתוך צורה". אלא כנ"ל, זה שהאדם מקדש עצמו, היינו שרוצה לעשות בעל מנת להשפיע, אין הקדושה באה מצד האדם, שהאדם עוזר משהו לה', שה' ישפיע לו קדושה כנ"ל "הבא לטהר מסייעין אותו". אלא שהכל עושה ה', "שהוא לבדו עושה ויעשה לכל המעשים".

וזה שכתוב "צר צורה בתוך צורה". דהיינו צורת העובר בתוך צורת אמו. שפירושו, צורת האם היא הבסיס, שעם צורה זו האדם נולד. וזה נקרא "צורת אמו". ואח"כ, כשהאדם מתחיל בעבודה, ורוצה ללכת בדרך של השפעה, מתחיל מקודם מהמדרגה הראשונה של קדושה. כידוע, שיש ג' בחינות הנקראות:

א. עיבור,

ב. יניקה,

ג. מוחין.

והתחלה הראשונה, שהאדם נכנס בקדושה, מתחיל מבחינת העובר. וזהו פירוש, שה' צר צורת השפעה בצורה הקודמת, שהיא האם, הנקרא "כלים דקבלה". ובכלים דקבלה האדם נולד. ואח"כ האדם עובר לבחינת קדושה, שהוא, שכל מעשיו יהיו לתועלת הבורא.

נמצא, מי נתן לו הכלים דהשפעה. כמו שאנו לומדים, שעביות דכתר נקראת "עביות דשורש", ונקראת "עביות דעובר". שפירושו של שורש היינו הבורא, שרצונו להטיב לנבראיו. ובזמן שהאדם מקבל את הבחינה הראשונה של קדושה, הוא שמקבל כלים דהשפעה. היינו שיכול לכוון בעל מנת להשפיע בכלים דהשפעה.

וזה נקרא, ש"ה' צר צורה", היינו צורת השפעה. שהוא, שנותן לו הכח שיוכל להשפיע בתוך צורת אמו, שהיא מצב הקודם, מטרם שבא להתחבר עם הקדושה. שהמצב הקודם נקרא "אם", ומצב הב' נקרא "עיבור".

ואחר העובר יש בחינת לידה, עד שמתגדל הוולד, ונעשה על ידי תיקונים לבחינת גדול, הנקרא, שזכה לבחינת מוחין דקדושה. כי יש לפרש "עובר" מלשון עובר, שהוא המצב הא', שעובר מבחינת השימוש עם כלים דקבלה לדרגת קדושה, ששם משמשים רק בכלים שיכולים לכוון בעל מנת להשפיע, אחרת לא משתמשים עם הכלים.

נמצא, שעיקר הוא בחינת העיבור. כמו בגשמיות, בזמן שהאשה נעשית מעוברת, בטח שהיא תלד גם כן. אלא כל הדאגות הן, שהאשה צריכה להתעבר. ואח"כ בדרך כלל האשה כבר תלד גם כן. אלא לפעמים יש יוצא מהכלל, שהאשה מפילה את העיבור, מסיבת איזה קלקול.

כמו כן בעבודה, עיקר שקשה לנו בעבודה להכנס לעובר, שפירושו, שהרצון לקבל יקבל בתוכו רצון אחר, הנקרא "רצון להשפיע". ובזמן שהאדם זוכה לבחינת עובר, היינו שבתוך הרצון לקבל נכנס רצון להשפיע, זה נקרא ש"הקב"ה צר צורה בתוך צורה".

ויש להבין, מהו הפלאי הזה ש"צר צורה בתוך צורה". ולפי שפירשנו, זהו חידוש גדול, ממש מעשה נסים. היות שזהו נגד הטבע, שרק הקב"ה יכול לשנות את הטבע, ואין זה בידי אדם. וזהו החידוש, שהקב"ה צר צורת השפעה בתוך צורת האם, שהיא צורת קבלה. וזה נקרא "קדושה, מה שה' נותן".

וזהו כנ"ל "אין קדוש כה'", מטעם "כי אין בלתך". כי אין מי בעולם שיכול לשנות את הטבע, ולעשות בתוך הכלי שבא לאדם מצד הטבע, רצון לקבל, שיהיה לו אח"כ טבע אחר, הנקרא "רצון להשפיע". וזהו כל החידוש של "צר צורה בתוך צורה".

ועכשיו יש לפרש ענין הסמיכות של "אשה, כי תזריע וילדה זכר". שרבי יהודה פתח במה שכתוב "אין קדוש כה', כי אין בלתך". ידוע שענין זריעה היא כמו, למשל, שלוקחים חיטים או שעורים וכדומה, ונותנים אותם בקרקע עד שירקיבו. ואח"כ יוצא מהם את התבואה, מה שצריכים.

הנה בעבודה "אשה" נקרא בעלת העבודה, שהיא צריכה להוליד. לכן, אם האשה, שהיא בחינת נקבה, היינו כלי קבלה, אם זורעים את בחינת "אשה", היינו נקבה, שהיא הרצון לקבל, ב"ארץ", ש"ירקב", מזה "יצמח" אח"כ תולדה, שהוא בחינת "זכר". כלומר, אם האדם זורע את בחינת הנקבה שלו בארץ, היינו הכלי קבלה, יצמח מזה כלים דהשפעה, המכונה "זכר".

ואם איש מזריע תחילה, היינו שהוא רוצה, שהכלים דהשפעה שבו הם "ירקבו בארץ". היינו זה שהוא עוסק בתורה ומצות, הכוונה שלו היא, שזה שהוא משפיע ועוסק בתו"מ, כוונתו הוא, שהמעשים דהשפעה יכנסו לתוך "הארץ וירקיבו". אז "וילדה נקבה". היינו, שבחינת הרצון לקבל שלו נגדלת, שזה הוא ענין "וילדה נקבה". כלומר, שהמעשים של השפעה יביאו לו בחינת תועלת עצמית, הנקראת "נקבה"."

שאלה: הוא אומר, שבתוך הרצון לקבל נוצר הרצון להשפיע, כלומר זה נולד כאילו מבפנים. ומה שאני מכיר, שיש לנו שני כוחות האחד מעל השני.

איזה שני כוחות יש לנו? יש כוח אחד רצון לקבל וזהו.

תלמיד: אבל כשאנחנו נמצאים בעשירייה, אנחנו רוצים להגיע למצב שאנחנו מגיעים ביחד לרצון להשפיע, נכון?

כן, רוצים להגיע.

תלמיד: אז השאלה היא מתי, האם יש סיטואציה שבה אנחנו יוצרים טבע שני? כי יש טבע ראשון של רצון לקבל, וטבע שני של רצון להשפיע ואז שני הכוחות נפרדים. ומתי יוצא האחד מתוך השני?

אנחנו לומדים מה שכותבים לנו המקובלים, ורוצים להיות באותם המעשים כמו שהם מספרים לנו עליהם. אז יוצא שמהרצון שלנו להידמות להם, אנחנו מושכים עלינו את האור העליון, הכוח העליון, כוח ההשפעה והוא לאט לאט מקרב אותנו לפעולות השפעה.

תלמיד: זה מצב שבו אני יוצר טבע חדש, או מצב שבו מתוך הרצון שלי לקבל, נוצר מבפנים רצון להשפיע?

אתה מושך עליך כוח שבונה בך טבע חדש, רצון להשפיע.

תלמיד: אז למה הוא אומר שבתוך הרצון לקבל נכנס הרצון להשפיע? הוא כותב, "ובזמן שהאדם זוכה לבחינת עובר, היינו שבתוך הרצון לקבל נכנס רצון להשפיע, זה נקרא ש"הקב"ה צר צורה בתוך צורה".

כן.

תלמיד: איך זה מסתדר עם העניין של הטבע השני?

הצורה החדשה רצון להשפיע, נכנסת לצורה הקודמת שהיא הרצון לקבל.

שאלה: לאורך כל המאמר הרב"ש אומר שכל מה שיש לאדם, החשק, הרצון, החיסרון, התפילה, ההתעוררות, הכול מלמעלה ולא שייך לאדם כלום. אז יש פה שתי שאלות, א', אז מה שייך לאדם? ואם שום דבר לא שייך לאדם איפה הוא יכול להוסיף? כי מרגישים שהחיסרון שיש עדיין לא מספיק כדי להגיע למטרה.

הבורא מפתח חיסרון באדם. אז מה השאלה?

תלמיד: אם הבורא מפתח, אז איפה התוספת של האדם, שיגיע לחסרון שהוא יוכל להגיע לדבקות?

האדם צריך ללכת יחד עם הבורא לגדל את החיסרון החדש שנברא בו.

תלמיד: הוא מדגיש בהרבה מקומות לאורך המאמר שהכול מלמעלה, והעבודה עצמה שאתה מקבל זה השכר שקיבלת. האם האדם צריך להמשיך ולפתח את זה?

כן.

תלמיד: וזו כל העבודה שלנו בעשירייה, זה מה שעלינו לעשות?

כן.

שאלה: הוא כותב,"שה' צר צורת השפעה בצורה הקודמת, שהיא האם, הנקרא "כלים דקבלה"." אני חשבתי כל הזמן, שאנחנו כעוּבר הרוחני מנסים להתבטל כלפי האֵם, ופה הוא כותב שהיא כלים דקבלה. אז אנחנו ניזונים דרך חבל הטבור כי אין לנו פה, ואנחנו נמצאים ברחם שזה הכול כלים דקבלה, אז איך מתוך זה גדלה תכונת ההשפעה ולמי אנחנו מתבטלים?

אנחנו מתבטלים לעליון שזה כלים דהשפעה ואנחנו רוצים להיות דבוקים בו כמה שיותר, וככל שאנחנו מבטלים את עצמנו, כך אנחנו יכולים לגדול בתוך העליון שזה הרחם.

שאלה: כתוב "לפום צערא אגרא", זה אומר שהיגיעה היא העיקר, והאדם צריך להרגיש שזה כשלעצמו השכר.

כן.

תלמיד: הרבה פעמים אנחנו מדברים שהכול מושג בכוח התפילה.

התפילה זה לא יגיעה?

תלמיד: הוא מדבר פה על מעשים בתורה ומצוות, מדובר על תפילה, או שאלה מעשים?

זה מעשים.

תלמיד: אז התפילה היא העיקר וכל עוד יש לבן אדם התעוררות לבורא, הוא צריך להרגיש שזה השכר?

כן.

שאלה: איך התחתון יכול לתת קדושה מלמטה, האם זה אפשרי? כתוב "נמצא, שהקב"ה נצרך לקדושה מלמטה, ואח"כ הוא יכול לתת להם קדושה."

הוא מעורר את התחתון והתחתון מבקש, רוצה, מתפלל ואז העליון מתחיל לטפל בו.

תלמיד: אז למה הבורא קודם נותן סבל? כתוב "כפי רוב הצער, שהאדם סובל בקיום תורה ומצות, כן יהיה שכרו מרובה."

כי אחרת הוא לא ירצה לצאת מהמצב שהוא נמצא בו.

שאלה: מה קובע את עוצמת קדושתו של האדם, בהתחשב בכך שהוא מלכתחילה רצון לקבל?

זה כשיש לאדם גם יכולת להעריך את הרצון להשפיע שהוא עוד לא קיבל, עוד לא רכש, אבל בכל זאת יש לו לזה יחס טוב.

תלמידה: מה קובע את הפער בין הבקשה והמענה? למה שהאדם לא יקבל מיד תשובה?

זה תלוי מגודל הסבל, נגיד בצורה יותר נכונה, מהכרת הרע.

שאלה: מה זה אומר להוסיף בתורה ומצוות?

זה להוסיף בחיבור בכל מיני אמצעים שמעוררים את הכוח העליון להתקרב לאדם ולטפל בו כשהוא מושך את המאור.

שאלה: הוא כותב שהצער שאנחנו מרגישים זה השכר.

כן.

תלמיד: אולי אני עוד לא מרגיש צער שאני רחוק מהבורא?

תלוי איזה צער אתה מרגיש.

תלמיד: אבל אני כן מרגיש צער שהלבבות של החברים עוד לא נפתחו, עוד לא הגענו לחיבור, צער שמתמשך הרבה מאוד שנים.

כן?

תלמיד: והוא אומר שהצער הזה הוא השכר?

כן.

תלמיד: אז איך צריך להתייחס לזה?

אנחנו רוצים להגיע לדביקות בבורא, וכשאנחנו מתקרבים אליו אנחנו מרגישים יותר צער או יותר תענוג?

תלמיד: יותר צער.

יותר צער, מפני שאנחנו כלים דקבלה והוא רצון להשפיע. אם כך איך אנחנו צריכים לפעול כדי להתקרב אליו ושזה יהיה לנו לתענוג כדי שנוכל לברך אותו ולהתקרב כל פעם יותר ויותר? זאת התשובה.

תלמיד: התשובה היא לברך אותו על הצער שאנחנו מרגישים גם עכשיו?

לא, לחפש בתוך המאמץ שלנו מה מגיע לנו מהבורא בצורה ישירה ומה מגיע לנו ממנו בצורה בלתי ישירה, ולברך אותו על מה שמקדם אותנו.

תלמיד: אז זה סוג של הסתפקות כזאת, "תודה בינתיים על מה שנתת לנו"?

נניח, אני לא יודע, אבל אתה מודה לבורא על זה שהוא מטפל בך.

תלמיד: אפשר להכליל בזה גם את הצער שיש לחברים שנמצאים בדרך מהכרחיות, מהקושי בעבודה, במשפחה, זה צער שיכול להיכלל בתוך כל הצער הכללי לעבר המטרה?

אם אתה לוקח את הצער הזה ומכליל את הכול יחד, אז כן, כי בסך הכול זה עוזר לך להתקדם.

תלמיד: אבל אנחנו לא מרגישים מזה יותר מאושרים. אנחנו בכל זאת צריכים להגיע לאיזושהי הרגשה שהצער הזה הוא צער טוב, צער מקדם. צריכה להיות איזושהי הרגשה או הבנה, אבל ההרגשה היא שזה צער מתמשך. איך להרגיש אולי התקדמות דרך הצער הזה?

ככול שאדם מרגיש צער בתהליך שהוא עובר כך זה מקדם אותו יותר. אם הוא לא מסתכל על ההרגשה שלו אלא מסתכל על התועלת, על התוצאה, אז יוצא שהוא מתקדם.

תלמיד: אז לא להרגיש שאתה תקוע?

זה תלוי איך אתה מקבל את זה, איך אתה מפרש את זה. אם אתה תקוע או לא, זה תלוי באדם, איך הוא מרגיש.

תלמיד: כשאני מקבל את המשכורת שנקראת צער, אני מצטער או שמח?

תלוי איך אתה מפרש את זה, האם זה מקדם אותך או לא.

תלמיד: אם אני מפרש את הצער כמקדם אותי, אז למה אני קורא לו צער?

אז אל תקרא לזה צער.

תלמיד: איך לקרוא לזה?

שמחה.

שאלה: רב"ש כותב פה שהיגיעה היא השכר. אנחנו רואים בעולם הזה שאדם עושה יגיעה, נניח ספורטאי עושה מאמץ, והשכר מגיע אחר כך, ופה רב"ש שם את היגיעה ואת השכר באותו מקום. זה לא מסתדר, או שזו יגיעה או שזה שכר, אבל מה זה היגיעה היא השכר, באותו מקום?

זה שהאדם מקבל מרץ ויכול לבצע עבודה, זה שכר. הוא לא מחפש שכר אחר חוץ מלתת יגיעה. בעולם הזה בצורה אגואיסטית אנחנו עושים איזו פעולה נגד הרצון, ואז אנחנו מצפים לשכר, וכאן זה לא כך.

שאלה: מה בפועל היא התוספת מצד האדם?

התוספת מצד האדם היא לתת יגיעה בכל מקום אפשרי.

תלמיד: אבל רב"ש כותב כאן שגם את היגיעה הזאת הבורא עושה בפועל וצריך להחזיק איכשהו, להוסיף "אין אני לי מי לי", ושם הוא מסיים את העניין. מה היא התוספת שלי במאמץ וגם התוספת שלי בעבודה בעשירייה, אם גם כך את הכול נותן הבורא? איפה עבודת האדם?

האדם צריך להשתדל לתת יגיעה בזה שהוא לא מצפה לשום שכר חוץ מהיגיעה עצמה. כי להתקרב לבורא, להשתוקק לבורא בשבילו זה השכר, ובדרך כלל אנחנו לא מפרשים את זה כך.

תלמיד: מה צריכה להיות הפעולה שלנו בזמן שאנחנו נותנים יגיעה בעבודה בשביל לעשות פעולה נכונה, מה התוספת שאנחנו צריכים לתת פה?

בעולם שלנו אם אתה אוהב משהו ואתה מתקרב אליו, נמשך אליו, אז אתה שמח, בשבילך זו לא עבודה אלא כבר שכר. אותו דבר ברוחניות, רק שברוחניות את השכר אתה רוצה לראות ביגיעה שלך.

תלמיד: אני מסכים וממש מבין את הכיוון שאתה נותן. אנחנו נמצאים במצב שאנחנו בעבודה, אנחנו עובדים בעשירייה, אנחנו עובדים בהפצה, עושים הרבה מאוד פעולות ומרגישים ממש בפועל שיש לנו בכל התגברות כזאת סוג של זכייה בהשתתפות בתוך התהליך, ממש מורגש כך. השאלה היא, מה העבודה שלי חוץ מלקשור את עצמי כביכול לתהליך, כי אפילו לקשור את עצמי לתהליך זה לא בידי.

התהליך הוא שאתה תהיה קשור עם כל הקבוצה, ובמידה שאתה נותן בזה יגיעה, במידה הזאת תקבל שכר.

תלמיד: כלומר העוגנים האלה שאני שם בתוך הקבוצה ובתוך התהליך שלא יתנו לי לברוח זה המאמץ מצד האדם?

כן, תשתדל.

שאלה: נשמע ממה שכותב הרב"ש שיש מעגל סגור ואינסופי בין הבורא לנברא, כמו גוף האדם שהוא מעגל סגור ואין אפשרות לכניסה וליציאה מהגוף הסגור הזה, וזה מחזור אינסופי, זו הקדושה שהבורא נותן והנברא מחזיר. השאלה היא, למה זה כך?

מה פירוש, למה זה כך?

תלמיד: אין לאדם שום דבר מעצמו, כי זה מחזור סגור, אני לא יכול להכניס מעצמי כלום ולא להוציא מגופי כלום.

מה היית רוצה?

תלמיד: אם אין לנברא שום דבר משלו, אלא הכול בתוך מעגל סגור, אז לנברא אין שום דבר לתת לבורא, אלא את מה שהוא מקבל מהבורא הוא יכול להחזיר.

אין לאדם מה לתת.

תלמיד: רב"ש כותב שהאדם צריך לתת קדושה משלו לבורא. אבל זה לא יוצא כך, כי זה מעגל סגור, הבורא נותן את הקדושה והנברא מחזיר לבורא את הקדושה.

כן.

שאלה: מה האדם מוסיף בעבודה אם הבורא סגר עליו מכל הכיוונים?

חיסרון משלו על ידי זה שהוא מתקרב לחברים. הוא מלקט מכולם את החסרונות ואותו החיסרון הוא מעלה ממנו - הלאה למעלה.

שאלה: מה פירוש מכולם?

מכולם, מהקבוצה שלו.

תלמיד: האם אנחנו חוזרים לדבר שכל מה שאנחנו רוצים לעשות כלפי הבורא זה אך ורק מתוך העשירייה?

כן, ודאי.

שאלה: איזה צער בתהליך מקדם את האדם?

צער שהוא לא יכול במאה אחוז להצדיק את הבורא.

תלמיד: ולפי הצער, השכר?

כן.

שאלה: הוא כותב "שהם צריכים לקבל מזונות מרוחניות". מה זה מזונות מרוחניות?

מזונות מרוחניות?

תלמיד: למה הוא צריך לקבל מזונות מרוחניות, לקבל משהו?

זה לא לקבל כמו אצלנו.

תלמיד: מה הוא מתכוון, "למה זה חשוב"? אדם צריך לעשות יגיעה. אם בסוף הוא עושה יגיעה בכוונה, בחיבור, בעשירייה. מה חשוב מאיפה הוא קיבל כוח לעשות יגיעה?

מאיפה הוא יכול לקבל כוחות אם לא מהבורא?

תלמיד: יש הרבה אפשרויות.

אין, "אין עוד מלבדו".

תלמיד: על מה עושה את הדגש? הוא כותב - "מאותם דברים שבעלי חי ניזונים, גם הם ניזונים". הוא אומר הפוך "שהם צריכים לקבל מזונות מרוחניות, המתאים לבחינת מדבר".

כן.

תלמיד: איך לקחת את זה לעבודה?

הוא צריך לקבל מזונות מכוחות ההשפעה ולא מהקבלה. בחינת המדבר זה שמקבל כוחות מפעולות ההשפעה.

תלמיד: הוא כותב "וכפי ערך החשיבות של רוחניות, בשיעור זה האדם יכול להרגיש את החסרון לזה."

כן.

תלמיד: אנחנו כל הזמן אומרים שיותר חשוב להגיע לחיסרון לרוחניות. אם יהיה חיסרון אז הרגשת החיסרון זה תפילה. הכול תלוי מהחיסרון.

באיזו מידה יהיה לך חיסרון? במידת החשיבות.

תלמיד: ואחרי זה הוא כותב "את חשיבות של הרוחניות, בשיעור זה הוא מצטער", שגם חשיבות הוא מקבל מהבורא.

ודאי, מאיפה עוד?

תלמיד: חברה, זה לא מקור?

לא. לגמרי לא.

שאלה: השאלה שעולה מהמאמר, איך האדם משחרר את השליטה שלו על כל מצב ומצב? המעגל במאמר הזה בסופו של דבר אתה תמיד צריך להגיע לאיזו לתפילה מסוימת. והתפילה היא לביטול, כי רק דרך הביטול הבורא באמת יכול לעבוד.

כן.

שאלה: אבל איך באמת לדרוש, באמת להגיע לביטול? גם כל השאלות הן על מה האדם עוד יכול לעשות, אין כלום חוץ מביטול.

נכון.

תלמיד: אז איך להגיע לביטול השלם הזה?

שידרוש מהבורא שייתן לו כוח השפעה, יותר מזה הוא לא צריך.

תלמיד: זו באמת ההרגשה בסופו של התהליך, שזה הדבר היחידי שהאדם יכול לבקש.

כן.

תלמיד: אבל פה, ואולי זו פילוסופיה, אתה שוב מגיע למקום הזה שאתה מרגיש שאתה מבקש עבור עצמך במקום עבור החברים. איך לא ליפול פה?

אתה מבקש כוח השפעה, כוח השפעה זה לא פילוסופיה, זה רוחניות.

תלמיד: אבל אני מבקש עבור עצמי, אני שוב באיזה מעגל של הקבלה העצמית שלי.

אתה מבקש שיהיו לך כוחות ההשפעה, אבל שיהיו לך, כדי להשפיע.

תלמיד: כן.

זה נקרא שאתה מבקש לעצמך או כדי להשפיע?

תלמיד: זאת בדיוק השאלה, איך אני שומר שזה יהיה להשפיע ולא לעצמי?

זה הכוח עצמו שאתה מבקש. אתה מבקש שיתלבש בך כוח וייתן לך אפשרות להשפיע.

שאלה: העליון מקבל כדי שלתחתון תהיה אפשרות להשפיע על מנת להשפיע או לקבל על מנת להשפיע?

נגיד.

תלמיד: לא ברור מה זה להשפיע לבורא, מהי הקבלה שלו?

באיזו פעולה שלנו אנחנו ממלאים את הבורא? אין לנו אפשרות כזאת. רק דרך הזולת, דרך החברים, דרך האנושות, דרך הכול, אבל אני לא יכול לתת לבורא בצורה ישירה.

תלמיד: ובזה שאנחנו משפיעים על מנת להשפיע או מקבלים על מנת להשפיע לנבראים, אלו הכלים דקבלה של הבורא, בזה אנחנו משפיעים לו?

כן.

שאלה: האם ניתן לומר שהכרת הרע של עצמי היא חלק מהשכר?

אם אדם מקבל את זה כך אז כן.

שאלה: אם הכול מהבורא אז למה לי להתאמץ?

אם אדם יכול להירגע כך, אז שלא יתאמץ.

שאלה: כתוב "וזהו החידוש, שהקב"ה צר צורת השפעה בתוך צורת האם, שהיא צורת קבלה." למה צורת האם היא צורת קבלה ולא צורת השפעה? כי כתוב "וזה נקרא "קדושה, מה שה' נותן".".

כן, הבורא נותן צורת השפעה ומגדל אותה בתוך צורת הקבלה.

שאלה: כתוב "ואם איש מזריע תחילה, היינו שהוא רוצה, שהכלים דהשפעה שבו הם "ירקבו בארץ". היינו זה שהוא עוסק בתורה ומצות, הכוונה שלו היא, שזה שהוא משפיע ועוסק בתו"מ, כוונתו הוא, שהמעשים דהשפעה יכנסו לתוך "הארץ וירקיבו".

מה זה אומר שהרצון להשפיע ירקב בארץ?

שהוא ייתן אחר כך את הפירות.

תלמיד: מתוך הריקבון?

בטח, איך זה אצלנו, אפילו בטבע שלנו?

תלמיד: הזרע נרקב.

כן, כל פרי נרקב.

תלמיד: איך יכול להיות שבחינת איש, "איש מזריע תחילה", שזה נקרא כלים דהשפעה, ירצה לקבל לעצמו? האם יכול להיות שהוא מקבל לעצמו?

לעצמו, זאת אומרת לקבל על מנת לקבל?

תלמיד: כתוב "ואם איש מזריע תחילה, היינו שהוא רוצה, שהכלים דהשפעה שבו הם "ירקבו בארץ"." האם זה נקרא שהוא יכול לקבל לעצמו?

לא, הוא לא יכול כי זה איש.

שאלה: יש צער שמקדם את האדם ויש צער שמוציא אותו מהדרך, מה ההבדל בין השניים?

אנחנו יכולים להתקדם רק על ידי כוח מניע, כוח שמעורר אותנו וכן הלאה. הכוח הזה פועל עלינו ככוח המחייב, כך אנחנו גדלים, ולכן אין לנו ברירה אלא כל הזמן להחזיק בחברה ועל ידי זה להתקדם, "איש את-רעהו, יעזרו"¹.

אנחנו עוד לא הגענו לצעדים שאנחנו באמת גדלים בכל צעד ושעל. אם כבר היינו נמצאים בזה אז היינו מבינים שרק על ידי פעולות חיבור אנחנו יכולים כל פעם לעלות יותר למעלה. הבורא נותן איזה כישלון קטן או משהו ואנחנו מתחברים, עוד משהו ועוד מתחברים, וכך כל פעם אנחנו יכולים לעלות עוד ועוד במדרגות. אחרת אין לנו שום סיכוי, כי כל הגדילה שלנו היא מתוך החיבור, רק מתוך החיבור.

שאלה: כתוב "היגיעה והצער שמרגישים, זהו ממש שכר, שהבורא נותן להם. ולא לחשוב שזהו יגיעה הבא מצד עצמו, שהאדם מתייגע. אלא זהו שכר, מה שהבורא קורא אותם לעבודת ה', ולאחרים לא קורא.".

מדוע לחלקם הוא קורא לעבוד ולאחרים לא אם הוא האבא של כולם?

את זה אני לא יודע, זה שייך לתכלית, לתהליך, לתכנית. אין לנו שום שכל, שום רגש, שום יכולת לראות את המערכת קשורה ושלמה. ודאי שבסוף אנחנו כנראה נכללים בזה, מבינים ומרגישים את זה, אבל זה לא לעכשיו.

שאלה: לתהליך הריון יש זמן קצוב, תשעה חודשים, גם בעבודה הרוחנית יש חוקים, כמה זמן צריך לקחת ההיריון הרוחני שלנו?

לא ידוע.

שאלה: איך לבדוק שהכוונה במאמץ בתורה ומצוות היא הכוונה הנכונה?

השאלה היא, למה זה מכוון, לחיבור בינינו עם הבורא או למשהו אחר? בזה כל הבדיקה.

שאלה: אם אני בטוחה שעשיתי פעולה טובה כלפי הקבוצה אבל בתגובה קיבלתי צער או סבל, האם זה אומר שהפעולה שלי לא הייתה טובה, או שזה שכר מצד הבורא?

זה עוד לא אומר כלום, צריך להמשיך ולאט לאט תצברי ניסיון ותדעי איך להגיב נכון.

שאלה: מהי ארץ? כתוב שאנחנו מציבים באדמה כלי להצמיח מתוכו כלי דהשפעה.

קרקע, אדמה, זה רצון לקבל.

שאלה: אם הבורא לא רוצה בכך אנחנו לא יכולים אפילו להתפלל, מה אנחנו כן יכולים לעשות כדי למשוך את תשומת לב הבורא ולהתפלל?

אם אתם מתחברים יחד ואחר כך מתפללים לבורא לא יכול להיות שהוא לא יענה, בטוח שיענה לכם, אבל אם אתם לא מתחברים וכל אחד צועק ככה סתם, זה לא יעזור, הבורא לא יענה.

שאלה: "ארץ" זה רצון לקבל והגרעין שזורעים שם תמיד מורכב משני חלקים, צורה בתוך צורה, יכול להיות שבחוץ זה רצון לקבל ובפנים זה רצון להשפיע?

ודאי שיש בגרעין גם רצון להשפיע, אחרת לא היה מתפתח.

תלמיד: אז יש שני סוגים של גרעין, בחוץ רצון לקבל ובפנים רצון להשפיע, וההיפך. כמו שאמרת אדמה היא רצון לקבל, מה זאת אומרת כשזורעים את הגרעין מהחלק האחד או האחר, ואז אחד נרקב ואחד פורח?

הרצון לקבל שהוא אדמה מפרק את הגרעין ונותן לו להתפתח, זה נותן לגרעין אפשרות לגדול.

תלמיד: זאת אומרת אם הגרעין הוא רצון להשפיע בתוך רצון לקבל ואני שם את הגרעין הזה אז יוצא זכר, כי הרצון לקבל בתוך הרצון לקבל נרקב, כך יוצא?

אני לא יודע, אל תכניס אותנו לדברים כאלה השייכים לחקלאות.

תלמיד: אבל זה מה שרב"ש כותב בסוף, בשתי הפסקאות האחרונות.

"ועכשיו יש לפרש ענין הסמיכות של "אשה, כי תזריע וילדה זכר". שרבי יהודה פתח במה שכתוב "אין קדוש כה', כי אין בלתך". ידוע שענין זריעה היא כמו, למשל, שלוקחים חיטים או שעורים וכדומה, ונותנים אותם בקרקע עד שירקיבו. ואח"כ יוצא מהם את התבואה, מה שצריכים.

הנה בעבודה "אשה" נקרא בעלת העבודה, שהיא צריכה להוליד. לכן, אם האשה, שהיא בחינת נקבה, היינו כלי קבלה, אם זורעים את בחינת "אשה", היינו נקבה, שהיא הרצון לקבל, ב"ארץ", ש"ירקב", מזה "יצמח" אח"כ תולדה, שהוא בחינת "זכר". כלומר, אם האדם זורע את בחינת הנקבה שלו בארץ, היינו הכלי קבלה, יצמח מזה כלים דהשפעה, המכונה "זכר"."

תלמיד: כאן השאלה, כששמים גרעין שהוא רצון להשפיע בתוך רצון לקבל, אז הרצון לקבל, שהוא אדמה כמו שאמרת, נרקב. ואז נשאר רצון להשפיע, וההיפך בהתאם.

אם ההיפך אז ההיפך.

שאלה: האם בעבודה שלנו לשאוף לשכר, זה אומר לרצות חיסרון?

יכול להיות שכן, כי מה זה נקרא שאנחנו צריכים להגיע לשכר? השכר שלנו יכול להיות התקרבות לבורא, דבקות בו, קבלת התכונות שלו דלהשפיע, זה השכר.

שאלה: האם צורה בתוך צורה זו הכוונה לא לקבל לעצמנו? האם יש קשר בין אור חוזר לבין להשפיע לחברים?

ודאי שלקבל לא נחשב, כי זה פסול. לקבל על מנת להשפיע זאת המטרה שלנו כי בזה אנחנו יכולים לקבל כל מה שיש בטבע ולהפוך זאת לכוח השפעה, זה מה שאנחנו צריכים.

שאלה: האם יכולים להיות רגשות שליליים בין האדם לקבוצה כשמתעורר כוח ההשפעה? ואם כן, למה עלינו לשים לב כדי לא לבזבז את אותה התעוררות?

אנחנו צריכים כל הזמן לדאוג שלא יהיו בינינו, בקבוצה, כוחות שליליים, ושתמיד תהיה לנו יכולת יותר ויותר גבוהה לעזור זה לזה.

שאלה: קודם שמעתי שאמרת שכדי לגדול מכל מצב צריך להתחבר יותר בעשירייה. אם יש הרגשה שהחיבור בעשירייה אף פעם לא מגיע למקסימום, לא מגיע למיצוי האמיתי של הפוטנציאל שלו?

אם זאת ההרגשה מצוין. זה אומר שכל הזמן מעוררים אותנו יותר ויותר לקשר בינינו.

תלמידה: אבל מה עושים במצב הזה? הוא גורם צער וייאוש.

לא, דווקא ההיפך, הוא צריך להביא שמחה. אדם הרוצה להרוויח ויש לפניו עבודה, שמח שיש עבודה שהוא יכול לעשות, להשתתף בה ולהרוויח. אבל אם אדם רוצה להרוויח ואין לפניו עבודה הוא עצוב כי הוא ללא עבודה, מובטל. כך עלינו להתייחס למה שיש לפנינו.

תלמידה: אבל איך להרגיש בכל זאת שהמאמץ עולה בתוך העשירייה, שמצליחים לגייס את כולם, כך שתהיה תקווה שבזמן כלשהו החיבור הרצוי יגיע?

מה הבעיה?

תלמידה: הבעיה שיש הרגשה שלא מצליחים לעשות את זה.

כי אתם לא מתפללים לבורא שיעשה את החיבור. עלינו מוטל לבקש את החיבור, על הבורא מוטל לממש את החיבור.

שאלה: בהמשך לאותו נושא, מה אנחנו צריכים לבקש כדי שהרצון לקבל, מה שאנחנו שותלים בקרקע, יירקב נכון כדי לגרום לצורה בתוכו לשגשג, לפרוח? איזה כלי אנחנו מבקשים?

אנחנו מבקשים שהכלים דקבלה יירקבו מתוך כך שאנחנו נמצאים בעשירייה ומושכים בכוחות העשירייה כוח עליון.

שאלה: מה ההבדל בין צער, סבל ושכר?

שכר זה שאני מקבל כלים דהשפעה. ברוחניות זה נקרא שכר, שאני לא מקבל בתוך הכלים משהו, אלא הכלים בעצמם הם השכר. סבל הוא הרצון שלי להגיע להשפעה אבל אני לא מסוגל. וצער זאת הרגשת החוסר, שאני לא יכול לצאת מגבולות הרצון לקבל שלי, הוא סוגר אותי כאילו בתוך קבר.

שאלה: המאמר מדבר על ארבעה סוגי רצון לקבל. לקבל בעל מנת לקבל, להשפיע בעל מנת לקבל, להשפיע על מנת להשפיע, ולקבל בכוונה על מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו. האם הבורא צר צורה בתוך צורה, ורומז על כך שהוא הטביע באדם רצון לקבל עם כוונה על מנת להשפיע, ורק צריך לממש זאת, כל אחד לפי השגתו.

כן.

תלמיד: איך נהפוך את האין ליש?

לא יודע.

שאלה: כתוב "זהו שכר מה שהבורא קורא אותם לעבודת השם", מהי עבודת השם?

להתחבר ביניהם, ולהשפיע מביניהם ולבורא.

שאלה: ככל שאנחנו מתעמקים בחוק הזה, בהכוונה הזאת שהעבודה היא השכר, התפילה עצמה הופכת להיות השכר. היכולת של האדם לפנות לבורא, לא משנה עכשיו אם זה בהודיה או בבקשה. וזה קצת מעמעם, ומנתק את האדם מהתוצאה, כאילו כבר לא אכפת לו. כמו שרב"ש כותב במאמר שקראנו לא מזמן, שלא משנה לאדם אם הוא יקבל את מה שהוא יבקש, ולא משנה לו גודל המתנה, העיקר שהוא מודה, העיקר שהוא מבקש. ואז כאילו הדרישה שלי שיהיה חיבור בחברים, שהם ירגישו את גדלות ה', שנוכל להשפיע דרך החיבור שלנו לנבראים, כל הדבר הזה מתעמעם. לא אכפת לי, העיקר שאני נמצא בקשר עם הבורא, ואין את התשוקה הזאת שמשהו יתממש. האדם נכנס למין דיבור פנימי עם הבורא שלו. מה עושים במצב הזה?

ממשיכים. יש כמה שלבים כאלו, שבהם אנחנו מרגישים חוסר התמצאות, לא יודע איך להסביר, שאני לא מממש את עצמי. יש דבר כזה. אנו צריכים את הכלים שמתעוררים בזמנים האלו, כדי שאחר כך נשתמש בהם בצורה נכונה.

תלמיד: הרבה פעמים אנחנו שומעים ממך שאנחנו צריכים לבדוק את התוצאה מהעבודה שלנו, מהתפילה שלנו, ולפי זה לכוון את עצמנו. שהתפילה שלנו לא תהיה אוטומטית, וכל יום נבקש משהו ספציפי.

אבל בעצם לא צריך לבדוק שום דבר. צריך לבדוק רק אם אני נמצא בפניה אל הבורא. אז יש פה מין קונפליקט, שעליו אני מדבר. איך מצד אחד להיות מנותק לגמרי מהתוצאה של מה שאני מבקש, לא אכפת לי מעניית התפילה, העיקר שאני מתפלל. ומצד שני אני חייב את עניית התפילה, אבל עניית התפילה זו היכולת של האדם להתפלל. אז מה עושים?

ממשיכים. וזה מתברר.

שאלה: אנחנו עכשיו בעשירייה כל יום רושמים ביומן, ומנסים לראות את העבודה. ויש הרגשה שבדרישה הזו מהבורא אנחנו נמצאים כל הזמן בריב איתו, כי הוא ברא בנו רצון לקבל, אנחנו דורשים רצון להשפיע, ואז אנו לא כשותפים, אלא אפילו נמצאים במאבק.

ואז תמיד מכסים על זה בהודיה שבכלל יש לנו קשר לרוחניות, ושיש לנו אפשרות לפנות אליו, שהוא רואה בנו את החיסרון הזה, וזה כאילו מרגיע לרגע את המאבק.

אתה אומר אם זה מה שהבורא רוצה שיקרה, אז אנחנו בביטול, וזה המצב. איך נכון לפתח יחס גם של הודיה וגם של ההשתוקקות, ולהרגיש כשותפים, ולא כנגד הבורא?

רק דרך החברים, אם אתה יכול להתחבר איתם, להידבק אליהם, דרך זה אתה נדבק בבורא. המרכיב הזה חסר לך כאן.

שאלה: כל השיעור מדברים על השמחה, אבל איך אפשר להיות שמח אם לא הגעתי לקשר פנימי, ולחיבור עם החברים?

אתה נמצא, אתה יכול להיות שמח בזה שאתה נמצא בדרך לזה. אפילו שיש לך שאלה כזאת, מה קורה עם הקשר שלי עם החברים, למה לא הגעתי לזה, גם מזה אתה יכול להיות שמח.

תלמיד: אבל עדיין יש השתוקקות, יש חיסרון מאוד גדול לקשר הפנימי הזה בינינו.

תבדוק אם הוא לא נובע מהרצון לקבל.

תלמיד: בטוח שזה מהרצון לקבל, כי אני עדיין לא בקשר הפנימי הזה.

אז תטפל בזה, זאת אומרת קודם תטפל במשהו אחר.

תלמיד: למה אתה מתכוון?

אני מתכוון שלא תגיע לדרישה מתוך הרצון לקבל.

שאלה: מה יותר מומלץ לבקש, חיסרון להשפעה או להיות בהשפעה?

ודאי שלהיות בהשפעה זה מימוש החיסרון.

שאלה: במאמר הוא נוגע בנקודה מאוד עדינה, אולי נצליח קצת לפתוח אותה, הוא כותב שבעבודה לא תוסיפו או תגרעו. יש איזו נקודת איזון בעבודה שלנו, והאדם צריך לדעת אם הוא לא גורע או מוסיף עלייה. מה הנקודה הזו, ואיך מבררים אותה?

האדם נמצא בשלמות, ובכל רגע ורגע הוא יוצא ממנה ושוב נכנס, יוצא ושוב נכנס, מתוך איך שהוא מממש את הרצון לקבל שלו, שיהיה על מנת להשפיע.

תלמיד: אני מקווה שאני לא לוקח את זה לרמה נמוכה מידי. אני מרגיש ושומע שכל חבר נמצא כל היום בבירורים, אם הוא קרא מספיק את המאמר, אם הוא ישן מספיק שעות, אם הוא מסוגל להיות בקשר בזום עם החברים. כל הזמן מברר מה אני עושה פחות מידי או יותר מידי. איך אותו חבר מגיע לנקודה שהוא יודע שהוא עובד נכון ובצורה מאוזנת?

מתחבק עם האחרים, ופונה לבורא.

תלמיד: מה זה מתחבק עם האחרים?

מתחבק.

תלמיד: ממש?

כן, להשתדל להגיע יחד לבורא.

שאלה: כשאנחנו מקבלים את תכונת ההשפעה, האם אנחנו מאבדים את תכונת הקבלה או ששתי התכונות חיות יחד?

העיקר בשבילנו לממש השפעה, או להשפיע על מנת להשפיע או אפילו לקבל על מנת להשפיע, אבל העיקר שזאת תהיה השפעה.

שאלה: מה זה אומר לעזור אחד לאחר בעשירייה באופן מעשי?

להתפלל עבור האחרים.

תלמיד: אם אדם מרגיש לבד בכאב שלו, אז מה אנחנו יכולים לעשות?

אתם יכולים לבוא אליו, לחבק אותו ויחד עימו לעלות לבקשה משותפת. אם לא פותחים לפניו דלת לבורא, אז נלך יחד עימו, נבקש ונדרוש שיפתחו.

שאלה: איך לשמור על החשיבות כלפי רוחניות? איך להעריך וכל הזמן להגדיל את החשיבות הזאת מיום ליום?

רק על ידי זה שאנחנו מתחברים יחד. אם אנחנו לא היינו מגיעים לשיעור, לא שומעים, לא מדברים, אז אף פעם לא היינו נמצאים בדרישת יתר לרוחניות. אנחנו צריכים להשתדל יום יום וכמה פעמים ביום להיות מחוברים בינינו, ואז הציפייה, הדרישה, ההשתוקקות שלנו תעלה.

שאלה: כתוב "ובהאמור יש לפרש מה שאנו אומרים בשבת בשיר "כל מקדש שביעי כראוי לו, כל שומר שבת כדת מחללו, שכרו הרבה מאוד על פי פעלו"." מהו חוק השבת הזה שעלינו לקיים?

חוק השבת הוא שגמרנו את כל הכלי שלנו שרצינו לתקן ולמלא אותו במשך שבוע ימים, ובשבת אנחנו מקבלים את המילוי. זה נקרא שכרו גדול מאוד, כי הוא מקדש את השביעי, את היום השביעי, את יום השבת, ולכן מגיע לו שכר כזה.

שאלה: שמעתי שאמרת שאנחנו צריכים כל הזמן לדאוג שאין בינינו כוחות שליליים בקבוצה וגם שתהיה תמיד יותר יכולת לעזור זה לזה. יש מצבים שבמאמץ להתחבר מגלים כוחות שליליים חזקים. איך דואגים שלא יהיו כוחות שליליים?

נמצאים כל הזמן בבדיקה, בלכוון את עצמנו לאהבת חברים, בהתאם לזה מגלים מה לא בסדר.

שאלה: מה ההבדל בין צער שהוא השכר לבין העבודה שהיא השכר?

יש כאלה שמתקדמים על ידי צרות ויש כאלה שמתקדמים על ידי תשלומים טובים.

תלמיד: האם אלו שני דברים שונים, העבודה היא השכר והצער הוא השכר?

כן.

תלמיד: האם הצלחה בחיבור היא גם שכר?

הצלחה בחיבור היא שאנחנו מצליחים להתחבר ומזה אנחנו מגלים שכר.

תלמיד: אבל נראה שהעבודה היא השכר, הכול נמצא שם.

הכול נמצא שם, נכון, אבל תלוי למה אתה בדיוק משתוקק.

תלמיד: מה זאת אומרת?

האם אתה משתוקק לחיבור שהוא יהיה השכר?

תלמיד: כן.

למה, כי על ידי חיבור אתה תוכל להראות נחת לרוח לבורא?

תלמיד: כן.

בסדר.

תלמיד: אם כבר בעבודה יש שכר, כבר בעבודה אני עושה נחת רוח לבורא, אז למה צריך גם תוספת של חיבור, הצלחה בחיבור?

אתה לא יכול להימנע מהחיבור, זה ברור שאתה חייב להיות מחובר. כל העבודה שלנו היא רק בכלי המשותף.

תלמיד: האם זה שאנחנו עובדים בזה, זו לא כבר הצלחה? האם החיבור הוא התוצאה או שהוא עבודה?

החיבור בעצמו הוא הצלחה, אבל יכול להיות שעדיין הכלי לא שלם. אנחנו בודקים את הכלי רק לפי היכולת למלא אותו.

תלמיד: כלומר יש חלק שבו אנחנו בונים את הכלי, ויש חלק שבו יש כלי והוא מתמלא.

בוודאי. כן.

(סוף השיעור)

---

1. "איש את-רעהו, יעזרו" (ישעיהו, מ”א, ו’)↩