שיעור בוקר 15.07.21 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

חורבן כהזדמנות לתיקון – קטעים נבחרים מן המקורות

קריין: קטעים נבחרים מהמקורות בנושא - חורבן כהזדמנות לתיקון. קטע מספר 14.

"נעשה בערך הגוף הגשמי ב' בחינות:

בחינה א', שמרגיש את נשמתו לפרט מיוחד, ואינו מבין כי זהו כלל ישראל.

בחינה ב', שאינו מאיר עליו באמת אור נשמת ישראל בכללות כח הארתה, אלא בחלק הימנה, פירוש, לפי המדה והשיעור שזיכך את עצמו, בבחינת השבתו אל הכלל.

והסימן אם נתתקן הגוף בשלמות, בשעה שמרגיש שנשמתו נמצאת בכל כלל ישראל, בכל אחד ואחד מהם, ולכן אינו מרגיש ג"כ את עצמו לבחינת פרט, כי זה תלוי בזה, ואז הוא תמים בלי מום, ושופע עליו באמת הנשמה בכל כחה, כמו שהופיעה באדה"ר."

(בעל הסולם. "ששים רבוא נשמות")

כותב לנו בעל הסולם:

"נעשה בערך הגוף הגשמי ב' בחינות:

בחינה א'," ראשונה, "שמרגיש את נשמתו לפרט מיוחד, ואינו מבין כי זהו כלל ישראל." שזו כל הנשמה. אלא מרגיש את עצמו שהוא לבד, והאחרים, אחרים וכן הלאה. זאת אומרת, עדיין אין לו תפיסה אמיתית. "תפיסה אמיתית", אנחנו לא מבינים את זה, כמו התיאוריה של איינשטיין לא מבינים אותה למרות שמדברים עליה. גם כאן כלפי הנשמה, אנחנו לא מבינים כמה התפיסה שלנו בזה שאנחנו נמצאים ברצון לקבל נקראת "תפיסת העולם המדומה". נראה לנו שיש מיליארדים של אנשים, דומם, צומח, חי, כל מיני כאלה דברים, את כל זה אנחנו רואים ברצון לקבל שלנו השבור, לכן נראה לנו שישנם הרבה אנשים, הרבה חיות, הרבה הרבה. אבל באמת כשמתחילים להיתקן, מתחילים להתחבר, זה מה שהוא אומר, "שמרגיש את נשמתו לפרט מיוחד, ואינו מבין כי זהו כלל ישראל" של הנשמה הכללית.

אבל כשהוא מתקן את עצמו, הוא מגיע למצב כמו שכתוב "כאיש אחד בלב אחד". שאין הרבה, אין חלקים, אלא זה התחלק לפי השכל שלנו שהיה מקולקל. אבל כשהשכל מתחיל להתחבר לרצון אחד, למטרה אחת, למקור אחד שמביא לו את האור האחד שלו, ככול שמתקרבים לאור היחידה, יחידה, אחד, אז אנחנו מתחילים יותר ויותר להשיג שאין כאן הרבה אנשים, אין הרבה, אלא כל זה בסך הכול נראה לנו בשכל שלנו, בתפיסה שלנו שאלה הרבה חלקים, דומם, צומח, חי, מדבר, ובכל אחד יש לנו הרבה הבחנות, אבל אין דבר כזה, הכול מתחבר לאחד.

"בחינה א', שמרגיש את נשמתו לפרט מיוחד, ואינו מבין" שהפרט הזה הוא בסך הכול כך נראה לו שהוא פרט מהנשמה הכללית.

"בחינה ב', שאינו מאיר עליו באמת אור נשמת ישראל בכללות כח הארתה, אלא בחלק הימנה, פירוש, לפי המדה והשיעור שזיכך את עצמו, בבחינת השבתו אל הכלל." זאת אומרת, ככול שהוא מתקרב לכלל, מתחבר לאחרים, במידה הזו הוא יותר ויותר מרגיש שהם שייכים למערכת אחת.

"והסימן אם נתתקן הגוף בשלמות," הוא כך, "בשעה שמרגיש שנשמתו נמצאת בכל כלל ישראל" בכל אחד ואחד. זה ממש כך שאין הבדל, הוא נמצא ממש בכולם וכולם בו, ונעשה ממש כאחד, "בכל אחד ואחד מהם, ולכן אינו מרגיש ג"כ את עצמו לבחינת פרט, כי זה תלוי בזה, ואז הוא תמים בלי מום," זאת אומרת, הוא לא מרגיש הבדל בינו לאחרים, ומרגיש את כולם כמכלול אחד "ושופע עליו באמת הנשמה בכל כחה, כמו שהופיעה באדה"ר." לפני השבירה.

שאלה: כתוב "בחינה ב', שאינו מאיר עליו באמת אור נשמת ישראל בכללות כח הארתה, אלא בחלק הימנה, פירוש, לפי המדה והשיעור שזיכך את עצמו,". מה זה חלק מהאור שהוא מזכך?

הוא מרגיש שהוא עדיין מחולק, לא שלם. לכן יש עניין של הנשמה הכללית ויש עניין של הנשמה הפרטית שלו. אבל הוא כבר מרגיש פער בין זה לזה, וזה מקדם אותו, דוחף אותו להיתקן, להתחבר ולהגיע לגמר התיקון.

תלמיד: לפי מה שכותב פה הוא כבר התחיל לבנות את הכלי?

כן, זה נקרא "בבחינת השבתו אל הכלל".

תלמיד: זאת אומרת, פה זה כבר לעבור מחסום רוחני?

ודאי. אנחנו מדברים על דרגות גבוהות של התיקון.

שאלה: תחושת נשמת כלל ישראל, זה משהו שמורגש רק בגמר התיקון או גם לפני כן?

זה מורגש קרוב לגמר התיקון. "כלל ישראל" זה נקרא נניח כל הקבוצה שלנו, "בני ברוך", שהיא מכוונת ישר-אל, לכן היא נקראת "ישראל". כי ישראל זה לא עם, לא לאום, זו קבוצה שחיבר אברהם, כמו שאנחנו לומדים, בבבל העתיקה, מכל מי שבא אליו מכל שבעים האומות שחיו בבבל. הוא חיבר קבוצה שמטרתה הייתה להשיג את הבורא, לכן קראו לעצמם "ישראל", "ישר-אל", ואנחנו ממשיכים את דרכם.

שאלה: בקטע 14 הוא כותב פה בחינה א' ובחינה ב'. ב"בחינה א'" הוא כותב "שמרגיש את נשמתו לפרט מיוחד," זאת אומרת, זה גילוי, שבן האדם יגלה שהוא אגואיסט, הוא רוצה הכול לקבל אך לעצמו, ובחינה ב' אחר כך הוא כבר יכול לעבור זיכוך ואז הוא מרגיש שהוא לא קיים והכול קיים באחרים מה שיש לו, זה המצב?

הוא עדיין קיים כפרט, אבל הוא כבר מבין שהוא חלק מהכלל.

קריין: קטע 15.

"עיקר החיות, והקיום, והתיקון של כל הבריאה. ע"י שבני אדם, שמשונים בדעותיהם, נכללים יחד באהבה ואחדות ושלום."

(ליקוטי הלכות. ברכות הראיה וברכות פרטיות, הלכה ד')

לא חשוב שיש להם דעות, רצונות, הסתכלות שונה על המציאות, ודאי שכל אחד שונה, כי כל אחד יוצא מרשימו מיוחד מהשבירה. אבל, יחד עם זה יש להם מטרה אחת, דרך החיבור לבנות כזו תוצאה שהבורא יוכל שם להתגלות במלואו. הבורא הוא כוח אחד והם רוצים לעשות מכול הרצונות השבורים שלהם גם ככוח אחד.

יוצא שדווקא בגלל שהם מתחברים מהרצונות השבורים להיות כאחד כדי לקבל את הבורא, אז הם מגלים אותו פי תר"ך פעמים יותר, פי 620 פעם, כך אומרים, אבל זה פי מיליארדי, מיליארדי פעמים, אי אפשר להגיד כמה, אין מספר ממש, יותר ממה שהבורא יכול היה להתגלות לרצון לקבל.

זאת אומרת, הרצון לקבל אחרי שהוא התפוצץ ונפרד וכל חלק וחלק נמצא בשנאה ובריחוק הדדי, כשהוא מתגבר על ההבדלים, על הדחייה שישנה בין כל החלקים שלו, ומוכן להתחבר "כאיש אחד בלב אחד", אז אותו הבורא, אותו האור העליון שברא את הרצון, מורגש בתוך הרצון לקבל הזה פי מיליארד פעמים, זאת אומרת, באותה העוצמה כמו הבורא בעצמו. זה מה שאנחנו משיגים. לכן הבריאה עוברת את שלב השבירה ואת שלב התיקון.

קריין: קטע 16.

"כל עסקינו בתפלות ומצות מעשיות הוא, לחזור ולברר ולהעלות לכל אלו הנשמות שנשרו מאדה"ר ונפלו לקליפות, עד להביאן לשורשן הראשון, כמות שהיו בו, מטרם שחטא בעצה"ד."

(בעל הסולם. "תלמוד עשר הספירות". חלק ח', אור פנימי, אות פ"ח)

זאת אומרת, אנחנו צריכים להחזיר את כל החלקים השבורים לחיבור, שיהיו בדיוק כמו אותה הצורה הראשונה. אבל מפני שאנחנו מחזירים אותם נגד הרצון לקבל שלנו שדוחה אותם, דוחף אותם, מרחיק ביניהם, אז אנחנו עובדים מעליו, מעל הרצון לקבל הזה האגואיסטי שגדל, מעל הקליפות, מעל ההפרעות, לכן אנחנו בזה מגלים את הבורא בנרנח"י, פי תר"ך פעמים יותר ממה שהיה קודם.

איך אפשר לתאר את זה? אני לא יודע. נניח בין הניצוץ הקטן שהיה בתחילת יצירת היקום שלנו, למצב שהיקום הזה כבר נניח כמעט התייצב והגיע לכל הפתיחה שלו. אלה דברים שאין להם מספר, אין להם שיעור, מאוד גדולים, אנחנו לא מבינים את זה. אבל עד כדי כך אנחנו צריכים להרחיב את הכלים שלנו ולהשיג את כל המציאות, ואז אנחנו משיגים נצחיות.

קריין: קטע 17.

"ולא חסר לך כלום, אלא לצאת בשדה אשר ברכו ה', וללקט כל אלו האיברים המדולדלים שהתדלדלו מנשמתך, ולצרף אותם לגוף אחד. ובגוף השלם הזה ישרה ה' שכינתו בתוכו בקביעות בלי הפסק כלל. והמבוע של תבונה רבה, ונחלים עליונים של אור, יהיו כמעין שלא פסק. וכל מקום שתתן עיניך בו, יתברך. וכולם יתברכו בגינך, משום שיהיו מברכים אותך בקביעות."

(בעל הסולם. אגרת ד')

שאלה: כשאנחנו מדברים על כללות, זאת אמונה למעלה מהדעת, האם אפשר לומר שאם אני מרגיש את הכללות אז אני התכללתי באח"פ של העליון?

נניח שאפשר כך להגיד. בדרך כן, אבל אחר כך אח"פ דעליון יהיה מורגש בצורה רוחנית ולא חברתית כמו שאתה עכשיו מתאר.

שאלה: הבורא שבר את הכלי של אדם הראשון בשביל לתת לנו את הבחירה החופשית?

יש בזה הרבה הבחנות שהבורא משיג על ידי השבירה, הוא נותן לנו בחירה חופשית, הזדמנות לבנות את עצמנו, להרחיב את הכלים שלנו, להרגיש משהו שמחוצה לנו כי כך אנחנו מרגישים רק את עצמנו. השבירה עושה הבדל ביני לבין משהו שמחוצה לי ואז אני מתחיל לקבל מזה חושים חדשים. כמו שכתוב "ותהיו כאלוהים יודעי טוב ורע", זה הכול על ידי השבירה, שאני על ידי השבירה משיג משהו הפוך מהבורא ואז מתוך ההפכיות הזאת אני יכול להשיג אותו בעצמו.

ועל ידי השבירה נעשה לפניי סולם, ואפילו לא אחד, סולמות, היינו הבדלים בכל מיני צורות של רגש, שכל, הבחנות שאני יכול למדוד אותן, לבנות אותן בעצמי איך להתקדם בצורה זו או אחרת. זאת אומרת, השבירה בונה לפניי הרבה הזדמנויות. מה שאין כן, ללא שבירה לא הייתי מתמצא בכל המציאות שאני נמצא כמו תינוק. לכן הבורא היה חייב לעשות את השבירה, זו המצאה שלו באמת מיוחדת מאוד, שעושה נגד ייחודו, נגד טבעו, אבל הדבר הזה חובה שיקרה כדי שאנחנו דווקא נשיג ייחודו וטבעו.

קריין: קטע 18.

"כל דבר שישנו במציאות, הן טוב והן רע, ואפילו היותר רע ומזיק שבעולם - יש לו זכות קיום, ואסור להשחיתו ולבערו כליל מן העולם, אלא שמוטל עלינו רק לתקנו, ולהביאו למוטב. כי התבוננות כלשהי במלאכת הבריאה, דיה, להשכילנו על גודל שלימות פועלה ויוצרה. ולכן, עלינו להבין להיזהר מלהטיל דופי בשום פרט מהבריאה, ולומר שהוא מיותר, ואין בו צורך. שבזה יש ח"ו משום הוצאת שם רע על פועלה."

(בעל הסולם. "השלום בעולם")

שאלה: איך לתקן ולהביא למוטב, מה הכוונה בדיוק?

על ידי זה שאנחנו משתדלים להתקשר בינינו בדברים הגשמיים, הפשוטים, בחיבורים בינינו איכשהו, אפילו שאנחנו לא נמצאים בקשר גשמי זה עם זה, נגיד כמוכם עכשיו, אבל על ידי זה שאנחנו בכל זאת נמשכים בינינו להרגיש את עצמנו יחד כי יש לנו מטרה אחת, יש לנו אמצעי וכן הלאה, על ידי זה אנחנו מעוררים את האור מתוך המטרה עצמה.

שהוא מאיר אלינו, שאליו אנחנו רוצים להתקדם, להתקרב, אז הוא מאיר כבר לקראתנו. וכך הוא מקרב בינינו ונעשה מאתנו רצון אחד במשהו, כל פעם יותר ויותר, כי הוא אחד. וכך אנחנו מתקרבים לתכונתו, לטיבו. ובזה כל התיקון שלנו.

שאלה: האם אנחנו באמת מתקנים את הרע על ידי זה? איך אנחנו מרגישים שזה מתוקן?

אנחנו מרגישים את זה לפחות בזה שיש לנו יותר התקרבות, יותר התחשבות זה בזה. ואמנם מידי פעם אנחנו מרגישים עד כמה שאנחנו אולי אפילו עוד יותר גרועים, יותר דוחים זה את זה, יחד עם זה אנחנו מרגישים לפרקים שאנחנו תלויים זה בזה, קרובים זה לזה. וכך אנחנו מתקדמים. רגל ימין, רגל שמאל. רגל ימין, רגל שמאל, אבל מתקרבים למטרה.

שאלה: איך בעולם הזה צריך להתנגד למה שקורה ויחד עם זה לשמור על החסדים שבלב?

אני לא יודע למה אתה מתכוון "בעולם הזה", אני מסתכל על העולם הזה שכולו סבל. שאנשים לא מבינים בשביל מה הם חיים. שלמרות שהם מצליחים מאוד בכל מיני דברים גשמיים, הם מסכנים, כי כל הדברים האלה עוברים עליהם כאילו שהבורא משחק איתם, כאילו שהוא מבלבל אותם. ואם כך מה יש בהם טוב?

לכן ההסתכלות שלי על העולם היא כמו על האנשים שאנחנו חייבים כמה שאפשר יותר להסביר להם מהי צורת החיים הנכונה, שאנחנו צריכים לראות בעולם הזה פרוזדור שבו אנחנו מתקנים את עצמנו כדי להיכנס לנצחיות, לשלימות, ולא להתגלגל שוב ושוב.

שאלה: אותו אדם שיש בו תכונה רעה, אני צריך לדאוג לתקן את היחס שלי אליו או שאני צריך לעזור לזולת לתקן את הפגם שלו?

אתה צריך בכל הכוח להראות לאדם עד כמה שאתה נותן לו דוגמה טובה. שהוא לא ירגיש שאתה נותן לו בכוונה דוגמה טובה, אבל אתה צריך לתת לו את זה. לשחק לפניו, לעשות משהו לפניו.

שאלה: את ההופעה של הפנדמיה שחוזרת עכשיו בעוצמה, כל האנושות מתאמצת לבער מהעולם. מה זה שאסור לבער אלא לתקן אותה? מה זה התיקון במצב הזה?

היחס שלנו למה שקורה, זאת אומרת שאנחנו נבין שכל הדברים האלה באים כתוצאה מהקלקולים הפנימיים שלנו, ורק בלהתאמץ לתקן את עצמנו ביחס "איש לרעהו" אנחנו נוכל לתקן את הפנדמיה ועוד כל מיני בעיות שעומדות בתור לרדת עלינו.

שאלה: איך לא להתבלבל וללכת אחרי, בעקבות איזו הצלחה חיצונית בחיים, ואיך לבקש מהבורא שייתן את האפשרות לא להתבלבל בכל זה?

אני לא חושב שתפילה כזאת כל כך תעזור. יעזור יותר אם אתה תבקש קשר עם החברים ושזה ישמור עליך, זה שאתה נמצא עם החברים, אפילו שהם קטנים ולא מבינים כלום מעצמם, כמו רבי יוסי בן קיסמא עם תלמידיו. אבל בזה שאתה מבקש להיות קשור אליהם, אתה מתקשר לא אליהם כמו שהם, שאתה רואה אותם, אלא עם הפנימיות שלהם שבהם מטפל הבורא, בפנימיותם. יוצא שאתה כבר מתקשר באיזה כלי פנימי רוחני. וככה תתקדם.

תלמיד: כך אנחנו עובדים בעצם. אנחנו נמצאים בקשר כל הזמן. בכל זאת הבורא כל הזמן מציב בפניך אילו הזדמנויות.

הוא רוצה שאתה תתקדם. איך אתה עושה את זה עם הילדים שלך שאתה רוצה שהם יתקדמו?

תלמיד: זה ברור. אבל איך להחזיק את המידה הנכונה?

אתה תעשה מה שמוטל עליך לעשות כמה שיותר והבורא עושה תמיד מה שהוא רואה שאתה צריך. לפי ההכנה שלך בעצמך ובקבוצה, עד כמה שאתה מסדר את הדברים שלך, עד כמה שאתה מסדר את הלימוד, השיעור, לפי זה הוא נותן לך יכולת להתקדם.

שאלה: חייבת להיות מערכת עליונה שמחברת בין כל האברים. איך אנחנו יכולים לגלות את המערכת הזאת ולהיות חלק ממנה?

זה מה שאנחנו עושים. כדי לגלות את המערכת העליונה אני צריך להתקשר עם החברים שלי שיהיו בינינו קשרים שכל אחד משפיע לאחרים. ואז אנחנו נרגיש בינינו את גילוי הרשת הזאת, ואז הבורא יתחיל להתגלות בינינו. זהו. כך אנחנו מגלים. כך כתוב בכל הפסוקים. רק דרך הקשר בינינו מגיעים למערכת שמגלה לנו את הבורא. ובעבודה בינינו אנחנו מתחילים לעבוד נגד הבורא. זאת אומרת, מולו, ומגלים אותו יותר ויותר. מזמינים אותו להתגלות. והוא משנה בינינו כל מיני מצבים, נתונים, ואנחנו כנגד זה מגיבים בקשר בינינו וכך אנחנו מגיעים אליו. זה מה שקורה.

קריין: קטע 19.

"יש ב' ממשלות הפועלות בדרכי ההתפתחות:

אחת היא: "ממשלת השמים", המבטיחה לעצמה להחזיר כל רע ומזיק - לטוב ומועיל. אלא שבא בעתו. כדרכו בכבדות ובאריכת הזמן. וכאשר "הדבר המתפתח" הוא בעל חי ומרגיש, נמצא שסובל כאבים ויסורים נוראים, בזמן שנמצא תחת מכבש ההתפתחות, מכבש, הכובש דרכו באכזריות רבה.

ולעומת זה, "ממשלת הארץ", שהם בני אדם שלקחו את חוקי ההתפתחות האמורה תחת ממשלתם עצמם, שכחם יפה להשתחרר לגמרי מכבלי הזמן, ונמצאים ממהרים מאד את הקץ, כלומר, את גמר בישולו ותיקונו של הדבר, שהוא קץ ההתפתחות שלו." 

(בעל הסולם. "השלום בעולם")

ודאי שגם אם לא נעשה או כן נעשה משהו מעצמנו, למרות זאת אנחנו מתקדמים לגמר התיקון. אבל זה שישנם כוחות שמפעילים אותנו ונותנים לנו הזדמנות לקבוע קשר, לקבוע את קצב ההתקדמות, שאנחנו ממהרים את עצמנו, אז אנחנו באמת מגיעים מהר יותר לגמר התיקון, ואנחנו בזה חוסכים את כול הכוחות הרעים שהיו מחייבים אותנו להתקדם בכל צעד וצעד.

ולכן כדאי לנו לשמוע מה הבורא שולח לנו ומה הוא רוצה בכל רצון ורצון, אנחנו עוד נתחיל להרגיש אותו, ואז אנחנו נוכל להגיב נכון על כל קריאה שלו ולהתקדם יחד עימו, זה בדיוק ללכת בהזדהות, אבל אפילו שלא נלך, אנחנו בכל זאת מתקדמים וגמר התיקון מובטח לכל הבריות. לכן העבודה שלנו היא, שאנחנו רוצים להראות שאנחנו בעצמנו נמשכים לאותה מטרה שהבורא ייסד אותה מראש.

שאלה: מדובר על שתי ממשלות 'האם הן משלימות זו את זו או כל אחת בנפרד? והאם יש לנו אפשרות לבחור מהי הממשלה שתפעל?

שתי הממשלות פועלות, אחת היא ממשלת הארץ והשנייה היא ממשלת השמים, ושתיהן פועלות עלינו, ואנחנו צריכים להשתדל כמה שאפשר להיות תחת ממשלת השמים שמעלה אותנו ומביאה לגמר התיקון במהירות רבה. מה שאין כן, בממשלת הארץ, זה כמו האבולוציה שלנו, שהתפתחנו בדרגות דומם, צומח, חי במשך מיליארדי שנה [במחזוריות] של חיים ומוות, בתסכולים רבים, במלחמות ובאסונות טבע עד שזה בנה בנו כל מיני הבחנות כאלו, שאנחנו כבר מגיעים למצב שאנחנו יכולים להצטייד בהבחנות רוחניות, שהגענו למצב של בהמה שנמצאת כבר במעבר להיות אדם. אדם זה הדומה לבורא.

ואז יוצא שאנחנו מקבלים כאן הזדמנות להתפתח הלאה בלהיות דומה לבורא גם בהשתתפות שלנו ולא רק בממשלת הטבע. אבל אם לא, בכל זאת גמר התיקון מובטח לנו, ובכל זאת נגיע אליו על ידי שתי הממשלות הללו.

קריין: קטע 20.

"הרצון לקבל לעצמו, שבו, לא נברא, אלא רק למחותו ולהעבירו מהעולם, ולהפכו לרצון להשפיע. והיסורים, שאנו סובלים, אינם אלא גילוים, לגלות האפסיות וההזק הרובצת עליו. ובוא וראה, בעת שכל בני העולם, יסכימו פה אחד, לבטל ולבער את הרצון לקבל לעצמם, שבהם, ולא יהיה להם שום רצון, אלא להשפיע לחבריהם, אז היו מתבטלים, כל הדאגות וכל המזיקים מהארץ, וכל אחד היה בטוח, בחיים בריאים ושלמים, שהרי כל אחד מאתנו, היה לו עולם גדול, שידאג בעדו וימלא את צרכיו. אמנם, בזמן, שכל אחד, אין לו אלא הרצון לקבל לעצמו, מכאן כל הדאגות היסורים והמלחמות והשחיטות, שאין לנו מפלט מהם. שהם מחלישים גופינו, בכל מיני מחלות ומכאובים. והנך מוצא, שכל אלו היסורים, המצוים בעולמנו, אינם אלא גילוים, מוצעים לעינינו, בכדי לדחוף אותנו, לבטל את קליפת הגוף הרעה, ולקבל צורה השלמה, של רצון להשפיע. והוא אשר אמרנו, שדרך היסורין בעצמו, מסוגל להביאנו אל צורה הרצויה."

(בעל הסולם. "הקדמה לספר הזוהר". אות י"ט)

ודאי שאנחנו על ידי הייסורים נרצה להתנתק, להתנזר, להתרחק מהאגו שלנו, מהרצון לקבל לעצמו. כי הייסורים יחייבו אותנו בזה, אנחנו רואים את זה כבר על עצמנו . אבל על ידי המאור המחזיר למוטב, אנחנו יכולים להימשך קדימה במקום לרוץ על ידי מכות מאחורה, ולכן כך מתקדמים הרבה יותר מהר בלי ייסורים ובלחסוך זמן ומכות. לכן כדאי לנו לפרסם את חכמת הקבלה, שיבואו עוד ועוד אנשים ושיתחברו לתוכנית הבריאה בצורה כזאת, שבהבנה, בהכרה, יגיעו כולם לגמר תיקון.

שאלה: קצת התבלבלתי בין שתי הממשלות. אפשר להגיד שממשלת השמיים זה בעיתו וממשלת הארץ זה באחישנה?

ממשלת השמיים זה הבורא, ממשלת הארץ זה אתה. זה יותר ברור?

תלמיד: זאת אומרת, המאמצים שלנו?

המאמצים שלנו, תלוי איזה מאמצים.

קריין: קטע 21.

"אין אדם חי לצורך עצמו, אלא לצורך השלשלת כולו, באופן שכל חלק וחלק מהשלשלת, אינו מקבל את אור החיים לתוך עצמו, אלא רק משפיע אור החיים, לכללות השלשלת."

(בעל הסולם. "הקדמה לספר "פנים מאירות ומסבירות"", אות כ"ב)

אף אחד מאיתנו לפי המבנה של הנשמה הכללית לא מקבל משהו לעצמו, אלא רק כדי למסור לאחרים, לכולם. כך כל פריט ופריט בנשמה הכללית, מה שמקבל מוסר לאחרים. וכך כל אחד מוסר לאחרים ובזה אנחנו מתעלים לגמרי למעלה מהטבע האגואיסטי שלנו, הרצון לקבל. ואז מרגישים את הכוח העליון ששורה בנו, הבורא, שאנחנו עושים אותו על ידי זה שכל אחד ואחד מקבל ונותן, מקבל ונותן, בצורה כזאת אף אחד לא מקבל, אלא כולנו נותנים ממה שמקבלים כדי למסור הלאה. ואז יוצא שבזה אנחנו בונים את המהות הזאת שנקראת "בורא", כוח השפעה הכללי, לכן כתוב, "אתם עשיתם אותי", ואז הבורא הוא ממש כתוצאה מהמאמצים שלנו.

שאלה: כשבעשירייה אנחנו עושים מאמצים להיות בהתאמה למחשבת הבריאה שרוצה להיטיב לנבראיו, האם בזה אנחנו מאיצים את התיקון בעולם?

ודאי, כמה שאנחנו משתדלים לגרום תיקון אפילו בתוך העשירייה, ומכל שכן בין העשיריות ובהפצה שלנו לכל העולם, בזה אנחנו מקדמים את העולם כולו לתיקון, ולכן אנחנו זוכים בזה מהבורא ביחס מיוחד אלינו. אם אנחנו מושכים אחרינו את כל האנושות, אז ודאי שהיחס מהבורא אלינו נעשה מאוד מאוד מיוחד.

קריין: קטע 22.

"האדם הרוצה לעבוד ה' באמת, צריך לכלול עצמו עם כל הנבראים וכן צריך לחבר עצמו עם כל הנשמות ולכלול עצמו עמהם והם עמו, היינו שלא תשאיר לך, רק מה שצריך לחיבור השכינה כביכול. ולזה צריך קירוב ורבוי אנשים, כי לפי רבוי האנשים העובדים את ה', יותר מתגלה אליהם אור השכינה, ולזה צריך לכלול עצמו עם כל האנשים ועם כל הנבראים, והכל לעלות לשורשן, לתיקון השכינה."

("דגל מחנה אפרים". פרשת שלח)

קריין: קטע 23.

"כתוב "בתוך עמי אנכי יושבת", שהזה"ק אומר "ועל כן אין אדם צריך לפרוש מן העם לעולם, כי רחמי הקב"ה נמצאים תמיד על העם כולו ביחד". והפירוש הוא, שאם האדם מבקש מה', שיתן לו כלים דהשפעה, כמו שאמרו חז"ל "מה הוא רחום אף אתה רחום", אז האדם צריך להתפלל עבור הכלל כולו, כי אז ניכר שכוונתו היא, שהקב"ה יתן לו כלים דהשפעה טהורה, כי רחמי הקב"ה נמצאים תמיד על העם כולו ביחד. כידוע, "משמיא פלגא לא יהבין", שפירושו, שמשמים שנותנים שפע למטה הוא בשביל הכלל כולו."

(הרב"ש. מאמר 15 "תפלת רבים" 1986)

שאלה: כתוב שאדם צריך להתפלל עבור הכלל כולו, מה פרוש?

עבור כל העולם, כי זה כל הכלי. כל מי שנמצא עכשיו נגיד בחיים האלו, זה כל הכלי שפועל עכשיו. והכלי הזה, הוא כל הזמן נמצא בחיבורים אלו ואלו, כל מיני אנשים כאילו נולדים, מתים, את זה נראה אחר כך איך זה קורה, אבל כל הזמן יש שינויים בתוך הכלי. וככל שאנחנו גורמים חיבור לתוך הכלי הזה, בזה אנחנו מקדמים אותו לתיקון ובזה אנחנו זוכים ליחס מיוחד מלמעלה.

תלמיד: אנחנו הרי תמיד מבקשים עבור החיבור של העשירייה, וכאן מדובר על כל הכלי וגם חייב.

זה נכון שאנחנו כאילו עכשיו רק רוצים להתכנס לתוך העשירייה, אבל העשירייה היא בעצם אותה מסגרת הקטנה ביותר שאי אפשר פחות ממנה, שהיא גם מתאימה את עצמה, קשורה לכלי הכללי. ולכן, אם אתה מטפל בעשירייה ועוסק בתוך העשירייה בחיבור בין כל החברים, לא שזה מספיק, אתה צריך לחשוב עוד על הפצה ואיך אתה מתחבר בסופו של דבר עם כל האנושות, אבל זה מספיק כדי שאתה בכל זאת תתקדם במדרגות העלייה.

תלמיד: לא ברור, האם בעבר העשיריות הגיעו לדרגה שבה הן התפללו עבור העולם כולו או שבכל זאת התפללו רק עבור העשירייה?

זה לא היה עד זמננו, כמו שכותב בעל הסולם, אבל אנחנו נמצאים בדור האחרון, לפני זה לא היו כאלו עבודות, התחברו שניים, שלושה אנשים, למדו קצת ולא חשבו על הפצה ולא על כלום. בזמננו מפני שאנחנו נמצאים כבר בדור האחרון, וכתוב על זה בכתבי האר"י, כבר מהמאה ה- 16 הוא אמר שהיה צריך להתחיל בזה, אז אנחנו צריכים להפיץ את חכמת הקבלה בכל העולם ולהשתדל להתקשר עם כולם ולהראות לכולם מהו התיקון, כדי ללכת לאותה המטרה בדרך טובה ולא בדרך רעה. איך יכול להיות אחרת, אם לא נפעיל את עצמנו בעצמנו למשוך את כל הכלי לתיקון, אז יפעלו הכוחות הרעים שידחפו אותנו לתיקון אבל מצד הרע.

שאלה : בקטע כתוב "מה הוא רחום אף אתה רחום". מה זה אומר להיות רחום?

שאתה רחב לב, טוב, משתתף בצער הזולת.

תלמיד: אז אם אני רחום אז אני פועל בהשפעה?

ודאי, ודאי, מרוחב לב.

שאלה: קודם אמרת שהמאמצים שלנו בונים את הבורא, אבל האם אנחנו מדברים על זה ש"אין עוד מלבדו"?

לא הבנתי, ודאי ש"אין עוד מלבדו", בצורה כזאת אנחנו פונים, אנחנו בונים את עצמנו כדי לגלות ש"אין עוד מלבדו" בכל המקרים. כשאנחנו פועלים, אנחנו פועלים מתוך הרצון לקבל שלנו, מה זה רצון לקבל? ששם הבורא לא מגולה, לכן אנחנו מפעילים את הרצון לקבל בצורה כזאת שיתגלה בו כמה שאפשר ש"אין עוד מלבדו". ואז הרצונות לקבל האלו שיהיו כבר בעל מנת להשפיע כמו הבורא אחרי התיקונים, יתחברו ביניהם ויהיו "כאיש אחד בלב אחד".

קריין: קטע 24.

"צריך האדם, שיתפלל תפילתו בציבור, משום שלא בזה את תפילתם, אע"פ שאינם כולם בכוונה וברצון הלב. וכמ"ש, פנה אל תפילת הערער, שרק לתפילת יחיד פונה להסתכל בה, אבל את תפילת רבים לא בזה, אע"פ שאינם רצויים. פנה אל תפילת הערער. שמקבל תפילתו, אלא שזה יחיד שנכלל ברבים. ע"כ תפילתו כתפילת רבים."

("זוהר לעם". "ויחי". מאמר "היאספו ואגידה לכם", סעיפים 516-515)

זו ממש כבר פילוסופיה. בסגנון ה"זוהר" כך הוא אומר.

קריין: קטע 25.

"התפילה, שאנו מתפללים, היא תיקון השכינה הקדושה, להמשיך לה שפע, למלאה מכל חסרונותיה. כי ע"כ, כל הבקשות הן בלשון רבים. כמו, וחוננו מאיתך דעה, השיבנו אבינו לתורתך. כי התפילה היא בעד כלל ישראל, שֶכֹּל שיש בשכינה הקדושה, יש בכלל ישראל. והחסר בה, חסר בכלל ישראל. ונמצא, כשאנו מתפללים בעד כלל ישראל, אנו מתפללים לצורך השכינה הקדושה, כי היינו הך."

("זוהר לעם". "הקדמת ספר הזוהר". "תורה ותפילה", סעיף 183)

קריין: קטע 27.

"הזהיר מורי [האר"י] ז"ל לי, ולכל החברים שהיינו עמו בחברה ההיא, שקודם תפלת שחרית, נקבל עלינו מצוות עשה של "ואהבת לרעך כמוך", ויכוון לאהוב לכל אחד מישראל כנפשו, כי עי"ז תעלה תפלתו כלולה מכל ישראל, ותוכל לעלות ולעשות תיקון למעלה. ובפרט אהבת החברים שלנו, צריך כל אחד ואחד ממנוּ לכלול עצמו כאלו הוא אבר אחד מן החברים האלו. ולמאד הזהירני מורי ז"ל בענין זה."

(מרח"ו. "שער הגלגולים". הקדמה ל"ח)

זה העיקר. אצל האר"י זה במיוחד, כי הוא גילה את כל חכמת הקבלה לרבים, ואז היה חשוב מאוד שהרבים ישמעו מה באמת המימוש של חכמת הקבלה, שהיא כולה [ההיפך מזה] שאנחנו מתנזרים ומתרחקים זה מזה ולא רוצים להכיר זה את זה, חכמת הקבלה אומרת ההיפך שאנחנו צריכים להתקרב ולהתחבר, כדי לגלות בקשר בינינו את המערכת העליונה.

קריין: קטע 28.

"אין לך איבר הנמצא באדם, שלא תהיה כנגדו ברייה בעולם. כי כמו שגוף האדם מתחלק לאיברים, וכולם עומדים מדרגות על מדרגות, המיתקנות אלו על אלו, וכולן הן גוף אחד, כן העולם, כל אלו הבריות שבעולם, כולם הם איברים-איברים, ועומדים אלו על אלו. וכאשר כולם ייתקנו, יהיו לגוף אחד ממש."

("זוהר לעם". "תולדות". מאמר "ואלה תולדות יצחק", סעיף 3)

שאלה: הקטעים מדברים על להתפלל עבור כלל ישראל. ואני תוהה מדוע להתפלל עבור כלל ישראל בהשוואה ללהתפלל עבור כל אומות העולם לדוגמה?

"כלל ישראל" זה נקרא אותם אנשים שרוצים להגיע לדבקות ביניהם ולדבקות בבורא. נגיד קבוצות בני ברוך שאותן אתה רואה, ג'רמן, אפריקה, מוסקבה, צ'ליאבינסק, קייב, לטין, בלטיה, פלורידה, רחובות, פוקוס גרופ, כל מיני כאלו מכל העולם, זה נקרא "כלל ישראל". זאת אומרת אותו הכלל שמשתוקק להגיע לחיבור עם הבורא, לגלות אותו. אל תסתכל על היהודים בעולם. אנחנו בטעות חושבים שזה העם, זה לא עם. אתה רואה כמה מפלגות יש להם, חלקים, כמה הם לא יכולים להיות יחד, כי הם לא מרגישים לפי הטבע שלהם שהם שייכים לעם אחד. לא מרגישים. אחד יכול לחיות במקום אחד והאחר במקום שני והם לא שייכים אחד לשני, רק אם לוחצים עליהם הם מתחברים קצת, כי בחיבור ברור שיותר קל לעבור את הזמנים הקשים. אבל זה לא עם. וזו בעיה מאוד גדולה בעולם, לא מבינים עם מי יש להם עסק. זה לא עם. זו קבוצה שמורכבת מכל אומות העולם. מכולם.

ולכן כשאנחנו מתייחסים לישראל אנחנו מתייחסים גם לקבוצה, אבל קבוצה שיש לה מטרה, וזה ממש ההיפך מהיהודים. ההיפך מעם ישראל. זאת אומרת קבוצה כזאת נקראת "עם ה'" שהם משתוקקים להגיע לבורא. ולכן יש הבדל גדול מאוד עד כדי הפכיות בין ישראל, לפי ההגדרה הרוחנית ישר א-ל, לבין עם ישראל הגשמי, שאין להם כלום חוץ מזה שלפני כמה אלפי שנים אבותיהם יצאו מבבל ואחר כך ממצרים וכן הלאה, הקשר בעצמו לא קיים. כי אין קשר ביולוגי. ממש. רוחני. היינו יחד ועכשיו לא נשאר בינתיים שום קשר שמדבר בינינו. לכן בקלות הם, היום זה בכלל כולם, אבל תמיד זה היה כך, עברו ועוברים ממקום למקום, מתנתקים זה מזה.

שאלה: השאלה הייתה, למה אנחנו מתפללים רק עבור ישראל ולא עבור הכלי כולו, כל האדם הראשון?

כי כל הכלי הוא בכל זאת לא שומע אותנו, זאת אומרת, כל האנושות, והיא לא יכולה להתקדם בעצמה, אלא אך ורק אותה קבוצה שמשתוקקת לגמר התיקון, להגיע לחיבור ביניהם ולחיבור עם הבורא. אז אנחנו מתפללים עבורה, ובכל זאת אחריהם כולם יגיעו לזה. רק אחריהם. וזה התיקון.

קודם מגיעה אותה הקבוצה שהם נמשכים לזה, והם כבר מפזרים את הידיעה הזאת והכוחות מהם כבר מגיעים לכל יתר האנושות ואז כל האנושות מתקדמת. כמו שבעל הסולם כותב בסוף "ההקדמה לספר הזוהר", שם יש חמישה או עשרה סעיפים החל מסעיף 63 ס"ו תקראו את זה.

לכן העיקר בשבילנו זה שאנחנו נגיע כמה שיותר קרוב לבורא, ויחד עם זה שנהיה קשורים גם לאנושות כולה.

שאלה: בקטע 27 לא ברורה ההדרגתיות. כל אחד רצה לאהוב מתוך ליבו, כל אחד מישראל כמו את נפשו, והודות לזה עולה תפילתו עבור כלל ישראל. זה נשמע כמו סיבה ותוצאה. איך יכול להיות שבנית כוונה וזה מביא לתפילה?

מפני שתפילה זה לא שאתה עומד ומתפלל כמו שאתה רואה אנשים שמתפללים, או יושבים על הברכיים כשמתפללים, או לא חשוב באיזו צורה. אלא להתפלל זה נקרא, שמתוך הלב שלך אתה פונה לבורא ומבקש ממנו שייתן לך כוחות חיבור, כוחות ההשפעה.

תלמיד: זה נקרא שהוא מכוון?

כן.

תלמיד: יכוון זה רצה? דרש?

יותר נכון, שזה מפעיל כוונה.

קריין: קטע 29

"על כל פשעים תכסה אהבה, הינו אהבה דקדושה ששורה אצל הנקודה מכסה על כל הפשעים ונתבטלין כל השבירת לב."

("ליקוטי הלכות". ברכת המזון ומים אחרונים, הלכה ג')

זאת אומרת שאם אנחנו מגיעים לקשר חזק בינינו, אז ודאי שמגיע מהבורא כל טוב, ואנחנו יכולים להתחבר בינינו ולהשפיע את מה שאנחנו מקבלים מהבורא דרכנו לכל האנושות, ובזה מגיעים לגמר התיקון.

ועכשיו הייתי נותן לכם עוד רבע שעה לדון על מה שדיברנו בהתחלה ולא קראנו בזמן השיעור. תנסו להיזכר, תנסו להיכנס שוב לאותם הדברים, מה זה נקרא בתוך הדעת ולמעלה מהדעת ביחסים בינינו בקבוצה ועד כמה שבתוך הדעת, כשאני רואה את החבר כטוב, זה יותר חשוב מלראות אותו למעלה מהדעת. אם אתם זוכרים.

קריין: קטע מקור מספר 2.

"מה שאין כן בין אדם לחבירו, אם הוא יכול לראות מעלת חבירו בתוך הדעת, הוא יותר משובח. אבל מטבע של הגוף הוא להיפך, שתמיד הוא רואה את חסרון חבירו ולא מעלתו. ומשום זה אמרו חז"ל "הוי דן את כל האדם לכף זכות". היינו, אף על פי שבתוך הדעת הוא רואה, שאין הצדק עם חבירו, מכל מקום הוא צריך להשתדל לדון אותו לכף זכות. וזה יכול להיות למעלה מהדעת. זאת אומרת, אף על פי שמצד השכל אין לו במה להצדיקו, מכל מקום למעלה מהדעת הוא כן יכול להצדיקו. אבל אם יכול להצדיקו בתוך הדעת, זהו ודאי משובח."

(הרב"ש. מאמר 21 "ענין למעלה מהדעת" 1986)

אתה מבין מה שכתוב?

תלמיד: עכשיו זה יותר ברור. זה מתחיל "אף על פי כן" זאת אומרת, כנראה לפני כן במאמר הוא גם מסביר על ההבדל בין למעלה מהדעת עם הבורא, לבין למעלה מהדעת עם החבר.

סדנה

מה זה בתוך הדעת ומה זה למעלה מהדעת בקשר בין החברים, ולמה אנחנו צריכים להגיע להיות בתוך הדעת, שזה יהיה כלי אחד? דברו על זה בכל זאת זה חשוב מאוד.

*

(סוף השיעור)