שיעור בוקר 22.02.2023 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

הכנה לפתיחת הלב בכנס - קטעים נבחרים מן המקורות

קריין: שיעור בנושא - הכנה לפתיחת הלב בכנס.

עשינו הרבה הכנות כדי להגיע לחיבור הזה, לכינוס הזה, ואני מקווה שגם ביומיים שעוד יש לנו לפני הכנס עצמו נשקיע כוחות לחיבור. בסך הכול אנחנו צריכים להרגיש שאנחנו מוכנים להיות בכזה חיבור בינינו, שיהיה כמשהו חדש, שמתאים להופעת הבורא בנו, בינינו, בתוך החיבור שלנו. לכן בואו נעשה מאמץ ונשתדל לעשות זאת.

אין כאן הרבה מילים, כי החכמה עצמה, ככל שמתקדמים בה, כך היא נעשית יותר ויותר קונקרטית, סגורה, קצרה, וזה מה שאנחנו צריכים לכבד בה. במידה שיכולים לרכז את הרגשות, את המחשבות בדקה אחת, במידה קטנה של חיבור חדש, זה הסימן להתקדמות.

תוכלו לשאול שאלות, אני מבקש שהשאלות יהיו ככל האפשר קשורות לנושא וכך נתקדם. אנחנו כבר מכירים את כל הטכנולוגיה הזאת. אם למישהו לא נוח, קר או חם, הוא יודע למי לפנות, אנחנו כבר מוכנים, מבינים את הסביבה. אנחנו רוצים שלכולם יהיה טוב, כדי שלא יהיו הפרעות לקליטת הבורא בתוך החיבור בינינו.

קריין: אנחנו במסמך – הכנה לפתיחת הלב בכנס, קטע מס' 7. כותב בעל הסולם:

"אין בידי אדם לתקן את המחשבה, אלא רק הלב יש לכוון, שלבו יהיה ישר לשם השם ית'. ואזי ממילא כל מחשבותיו יהיו רק להשפיע נחת רוח ליוצרו. וכשמתקן את לבו, שיהיה לב ורצון דקדושה, אז הלב הוא הכלי להשרות בו אור עליון. וכשהאור עליון מאיר בתוך הלב, אז הלב מתחזק. ובכל פעם הוא מוסיף והולך."

(בעל הסולם. "שמעתי". ס"ח. "קשר האדם אל הספירות")

ברור לנו שרק לחמם את הלב שלנו אנחנו צריכים, וזה תלוי לא באדם אחד אלא בסביבה, שכולה מכוּונת איכשהו למטרה שקבעה לעצמה. אז אדם שנכנס לסביבה ורוצה להצטרף אליה, לכל חבר וחבר, הוא עוד יותר ועוד יותר מכוון את עצמו לאותה המטרה כמו כולם. אין לו ברירה, או שעושה את זה על ידי המאמצים שלו או שלוחצים עליו ומחייבים אותו, אבל האדם והסביבה חייבים בסופו של דבר להתקרב זה אל זה.

לכן כל ההשתתפות שלנו בכנס היא לבוא כדי להתכלל באותה רוח שנמצאת כאן, ולרוח הזו אנחנו צריכים לדאוג, ובמידה שנשרה בה, תלוי התיקון שלנו.

שאלה: מה זה אומר בדיוק לכוון את הלב? כי בזמן השיעור אני יושב, אני מקשיב לך, אני יושב ליד החברים, אבל מה זה אומר, להיכנס בתוך הסביבה, לכוון את הלב? מה הפעולה שנדרשת ממני?

אני רוצה לכוון את הלב שלי, לב זה רצון, שיהיה יחד עם הרצונות של החברים שלומדים ורוצים להגיע לאיזושהי מטרה. אולי אנחנו לא יכולים בדיוק לתאר אותה עכשיו, אבל אנחנו כל הזמן הולכים ומבררים אותה יותר ויותר, ובסך הכול אנחנו רוצים שכל החיבור בינינו יגלה לנו את המטרה.

זה כמו בכוונת, שרואים עוד ועוד את המטרה יותר ברורה, יותר קרובה, יותר רצויה וכך אנחנו משתוקקים, מתקדמים אליה, ובצורה כזאת אנחנו מתקדמים. אם הרצונות שלנו, המחשבות שלנו, תשוקות ליבנו מתחברים ככל האפשר "כאיש אחד בלב אחד" כמו שכתוב, אז בזה אנחנו משפיעים על הכוח העליון שבסך הכול נקרא בורא, כוח עליון כללי.

וככל שאנחנו מרוכזים כלפיו, ככל שאנחנו חושבים עליו, ככל שהוא נראה בעינינו ככוח אחד עליון, קובע וכן הלאה, כך אנחנו מתקשרים בינינו יותר ומכוונים אליו יותר ובונים בנו את דמותו יותר. זה נקרא "אתם עשיתם אותי", ככל שנתאר את הבורא בצורה נכונה, כך אנחנו נתקרב ונתחבק ונרגיש אותו, וזו בעצם מטרת העבודה שלנו, לתקן את הלב שלנו.

כמו שבעל הסולם כותב כאן בקטע מ"שמעתי" ס"ח, "אין בידי אדם לתקן את המחשבה, אלא רק הלב יש לכוון, שלבו יהיה ישר לשם השם ית'. ואזי ממילא כל מחשבותיו יהיו רק להשפיע נחת רוח ליוצרו. וכשמתקן את לבו, שיהיה לב ורצון דקדושה," זאת אומרת כולו להשפיע ממנו החוצה, "אז הלב הוא הכלי להשרות בו אור עליון. וכשהאור עליון מאיר בתוך הלב, אז הלב מתחזק. ובכל פעם הוא מוסיף והולך." זאת אומרת, רק על זה צריך לעבוד בצורה עקבית.

שאלה: היה כתוב "כשהאור עליון מאיר בתוך הלב, אז הלב מתחזק". איזה חיזוק אנחנו מחפשים?

החיזוק שאנחנו מחפשים הוא שהמחשבה שלנו תהיה אותה מחשבה, שאנחנו נשתדל לייצב פעולות קרובות ככל האפשר לבורא על ידי המחשבה שתשלוט על הרצון, וכך נגיע למצב שהרצון שלנו, זאת אומרת הלב שלנו, יקבל צורה, פורמט שבה יכולה להתגלות צורת הבורא, צורת ההשפעה.

שאלה: אדם לא יכול לתקן את מחשבותיו, הכול בא מהבורא. אם כך, מה תפקידו של האדם כאן?

האדם הוא הקובע בסופו של דבר את מידת הקשר שלו עם הבורא והכול תלוי באדם. אין כפייה ברוחניות, הבורא סידר לנו את הכול לפי החוקים של הטבע דלהשפיע שהם שלו, ולפי החוקים של הטבע דלקבל שהם שלך, והוא רוצה שאתה תעבור מהטבע שלך לטבע שלו. זה בעצם אותו הכיוון, אותה הדרך שבה אנחנו צריכים להתפתח ולעבור ביגיעה שלנו, במאמץ שלנו.

בדרך הזאת אנחנו רוכשים גם כוחות קבלה יותר ויותר גדולים, שהם מתבהרים לנו כמבלבלים אותנו, כמפריעים לנו, כדוחים אותנו בכל מיני צורות כביכול כנגד, צורות של התנגדות, ועם זאת אנחנו פונים לבורא, פונים לקבוצה, ללימוד, לכל הצורות שיכולות לעזור לנו להתקרב להשפעה. ואז על ידי שני הכוחות האלה אנחנו גדלים על ידי האור העליון שיהיה בנו בלקבל בעל מנת להשפיע, זאת אומרת שכוח הקבלה יהיה בנו לשירות של כוח ההשפעה, כוונת ההשפעה.

בצורה כזאת אנחנו נלך ונתקדם עד שיהיה לנו כוח השפעה כל כך גדול, שאנחנו נוכל להרגיש בו, להבין, לאתר, את כוח ההשפעה הכללי ששורה במציאות סביבנו וזה כוח הבורא.

שאלה: האם לאתר עוד מישהו מלבדי שמכוון למטרה, זה אומר ''לקבל צורה''? לרכוש צורה?

לא. זה שאתה מוצא את החברים, זה כמו ששואלים במאמר של רב"ש ''מה אתה מחפש?¹", ואז אתה אומר "את חבריי אני מחפש, מה הם עושים בשדה הזה, איפה הם רועים'', איך אנחנו מוצאים זה את זה, איך אנחנו מתחברים זה עם זה, בשביל מה מתחברים, אנחנו רוצים להבין את כל העניין הזה של החיבור. כי בלי החיבור, בלי חיסרון לחיבור, אנחנו לא נכנסים אפילו מצרים, כמו שאנחנו זוכרים מהסיפור של יוסף ואחיו.

ולכן כל החיבור, המשיכה לחיבור, צריכה להיות לפני שאנחנו מגיעים לכינוס, לחיבור בינינו, עוד כשאנחנו מתחילים לחפש. אבל כשאנחנו כבר מתחילים להבין בלב שלנו, כמו שכתוב "הלב מבין", שאנחנו חייבים להיות מחוברים, אז אנחנו כבר מגיעים להכנה הראשונה לבניית הכלי, מכינים אותו ל''יציאת מצרים'' העתידה.

יוצא שהעיקר בשבילנו הוא שכל אחד ירגיש צורך בכולם, שרק החיבור שלי עם כולם מביא אותי להרגשת הכלי הכללי שלנו. שאם אני שרוי בו, אז אני בטוח מתקדם למה שנקרא "יציאת מצרים", אומנם שעדיין לא נכנסתי. מתי אנחנו נכנסים למצרים? כשאנחנו מתחילים להרגיש שאנחנו כן תלויים זה בזה ואז אנחנו מתחילים לגלות במצרים, עד כמה אנחנו גרועים זה עם זה, עד כמה אנחנו לא יכולים להסתדר זה עם זה.

כל הסיפור של מצרים, ההתפתחות במצרים הוא ''לגלות את הרע שבנו'', את האגו שלנו, שאנחנו לא יכולים להיפטר ממנו עד שמגלים שהוא ממש בפנים ואוכל אותנו. בסך הכול ידיעת ה''חופש'' היא נחיצות לחיבור, שאם כולנו מתחברים בלב שלנו, דווקא בזה ורק בזה אנחנו יוצאים מהגלות לחירות. זה בעצם העניין של ''מצרים'', גלות, גלות מהקדושה, גלות מהחיבור. ואחר כך אנחנו רק מחזקים את הנטייה הזאת, עד שיוצאים לדרגות של התחברות לבורא.

שאלה: האם הצמצום יכול להתחיל אחרי שאתה מקבל את הכלי לגילוי האור?

צמצום יכול להתחיל אחרי שבכל הרצונות שלי אני מתחיל להרגיש שהרצונות האלו, בצורה שהם קיימים אצלי, הם לא משתווים עם האור, עם רצון הבורא להשפיע. שהרצון שלי הוא הפוך, רצון לקבל. במידה שאני מרגיש שהרצונות הפוכים אז אני מסתייג מהרצון לקבל שלי, דוחה אותו, אני לא רוצה להשתמש בו, וגם זה בא והולך עד שאני מחליט סופית שאני חייב להיות למעלה מהרצון לקבל שלי, ברצון להשפיע לאותה הקבוצה שאיתה אני חייב לעלות. לבד אי אפשר, צריכים לבנות כלי שהוא דימוי של אדם הראשון, ויוצא שבצורה כזאת אנחנו מתקדמים. בצורת הקשר בינינו אנחנו בונים את הכלי ובו מתחילים לעלות.

שאלה: האם אני יכולה לקבל את החיזוק הדרוש להפוך את הלב שלי לכלי מהעשירייה או מהבורא או מהקבוצה הכללית?

גם זה וגם זה וגם זה, אבל בסופו של דבר את מקבלת את זה דרך העשירייה. הכי קרובה אליך זו העשירייה, בתוך העשירייה את צריכה לגלות את הכוח העליון שזה הבורא. ואחר כך במקום העשירייה את יכולה להרגיש את הכלי העולמי, ואחר כך הם מתחברים יחד ויש לך גם את העשירייה וגם את הכלי העולמי וגם את הבורא, והכול מאיר יחד עליך.

שאלה: מהי מחשבה?

מחשבה היא ביטוי של הרצון שלי. על מה שאני רוצה, אני חושב. הרצון נעלם או משתנה, ובהתאם לזה המחשבה משתנה או נעלמת.

שאלה: מה זה אומר לעשות את הבורא בצלמנו, בדמותנו אם אנחנו מקולקלים?

אנחנו צריכים להגיע למצב שאנחנו נקרא "אדם", ''אדם'' מהמילה ''דומה'', ''דומה לבורא''. זה מה שאנחנו צריכים לעשות, נשתדל. וכדי להגיע לדמות הבורא אנחנו צריכים להתחבר בינינו, ועל ידי שפשוף בינינו על ידי חיבור בינינו וכל מיני צורות התנגדות בינינו, אנחנו נגיע לייצוב החדש שלנו שנקרא ''אדם'', ''הדומה לבורא''. לפני זה אנחנו לא נקראים אדם.

שאלה: שמעתי עכשיו שאי אפשר לעלות מבלי שנבנה את הכלי בינינו שהוא דומה לאדם הראשון. האם תוכל לתאר מהן התכונות של אותו אדם הראשון שעלינו להידמות אליו? האם אנחנו יכולים גם לבדוק ולהשוות את מידת החיבור שלנו למערכת אדם הראשון?

בצורה אידאלית מדויקת ''האדם הראשון'' זה כל הרצונות של כל בני אדם שחיים בעולם הזה, שהם כולם מחוברים לרצון אחד לכוונה אחת למטרה אחת. ואז מה שהם מייצבים ביניהם, הפנימיות, כיוון הלב שלהם, זה ייקרא "אדם".

איך אנחנו מתקדמים לזה? על ידי זה שאנחנו בונים מערכות כאלו, כלי שבו יתקיימו התהליכים האלה. המטרה שלנו בזמננו היא בדיוק להתחיל לחבר את הכלי הזה. התהליך דווקא יהיה מאוד מהיר, לא כפי שנראה לנו שאולי זה יימשך עוד מאות שנה, אלא כשאנחנו מתחילים, התהליך כבר מושך אותנו פנימה ואנחנו לא יודעים מי מוביל את מי, אנחנו את ההיסטוריה או שההיסטוריה מושכת אותנו. אבל באמת ההיסטוריה היא המושכת אותנו והיא צריכה להתייצב בנו מהר מאוד בזמננו, לכן אנחנו נקראים "דור האחרון".

בסך הכול החיבור חייב להיות בין כולם לכולם, ודאי ברמות ואופנים שונים בין העמים, בין המדינות, בכל מה שיש לנו היום מתוך האנושות שהתפתחה לכל מיני צורות, ולכן אנחנו צריכים להיות רגישים לזה.

שאלה: כשבאות כל מיני מחשבות, דיברת על הרגעים הקצרים שמכוונים את המחשבה. איך לקחת את הרגעים האלה, א' להפוך אותם ליותר תדירים שמכוונים את המחשבה הזאת ואיך להפוך אותה למחשבה אחת שמכוונת לחיבור?

ככל שאנחנו חושבים על החיבור, אנחנו מרגישים שזה לא בנו. תסתכלו מה קורה בעולם. כל האבולוציה כולה מקושרת למושג החיבור. ככל שמתפתחים יותר, מתרחקים יותר זה מזה. הפרימיטיביים היו המחוברים ביותר מלפני אלפי אלפי אלפי שנים.

אז לא היה רכוש פרטי, כולם יחד. אנחנו יכולים לפעמים לתפוס את הצורות של החיים האלה באיזה חמולות באוסטרליה, באפריקה, בכל מיני מקומות שעדיין לא התפתחו, נגיד בצורה מודרנית. זה לא מודרני בעצם.

ולכן כל ההתפתחות שלנו, למרות שאנחנו מיליארדי אנשים, למרות שאנחנו מאוד שונים וכולנו אגואיסטים עם רצונות לקבל שונים, גדולים ומאוד מאוד רב גווניים, עם זה אנחנו צריכים לראות כמה אנחנו דומים, כמה אנחנו צריכים לחזק זה את זה, להביא את עצמנו לחיבור זה עם זה. וכך ההתפתחות צריכה להיות. למרות שאנחנו כל הזמן מגלים את ההתנגשות בינינו.

ולכן העבודה שלנו היא כדי לחנך את עצמנו, לכוון את עצמנו למצוא כוחות עליונים למעלה מאיתנו שיעזרו לנו להפוך את הטבע שלנו, לסדר את עצמנו כלפי הכוח העליון, אחד יחיד ומיוחד. אנחנו כולנו נצטרף יחד כך כדי לייצב מעצמנו משהו שדומה לכוח עליון, להיות כאחד.

ואז אנחנו נכנסים לאיזה מגע עימו ויכולים לתקן את עצמנו בהתאם אליו. זה נקרא התקרבות לפי דעות, לפי מחשבות, לפי רצונות, לפי מטרות. אז אנחנו נכנסים למסלול שנקרא "סולם המדרגות". כל אחד ואחד עולה מהמדרגה הפרטית שלו, למדרגה קבוצתית, לעשירייה. ואחר כך בעשירייה אנחנו כבר עולים גם ממצב למצב, ממדרגה למדרגה עד שמגיעים למצב השלם שכל העשיריות מתחברות לעשירייה אחת. ואז אנחנו קובעים שהפכנו להיות לאיש אחד. זה התהליך והוא נמצא עכשיו פתוח ונפתח לפנינו. כל השלבים שבו ברורים לנו, פחות או יותר.

אנחנו לא עברנו אותם השלבים בצורה רגשית. אנחנו עוד לא מרגישים איפה אנחנו נמצאים ומה צריך להשתנות בנו - במוח ובלב - כדי שאנחנו נעבור ממדרגה למדרגה. אבל כבר ברור לנו שכל ההתקדמות מתבצעת בנו רק בחיבור בינינו לבין הקבוצות ואחר כך חיבור בין העשיריות. כך עד שאנחנו הופכים להיות ממש דמות אדם אחד. עד שחוזרים לאדם קדמון.

תלמיד: כשאני מקשיב לך אני נמצא במצב שאני מקשיב לתוכן, לאינפורמציה, אני מעבד אותה אבל אני רוצה להגיע ללב, לחיבור. השינוי הזה? עכשיו הכול בשכל. איך מעבירים את זה ללב, לחיבור עם החברים, איך עושים את השינוי הזה?

רק על ידי שמוצאים את מרכז הקשר ביני לבין הקהל. כשאני מתחיל להרגיש את נקודת הקשר, נקודת המרכז - בצורה כזאת אנחנו מתחילים לבנות את הבניין של הקדושה שבמרכזו נמצא הבורא, כוח המשפיע, המאחד את כולם, מחזיק את כולם ומסביבו כולנו, כל הקבוצות, העשיריות שלנו.

וכך אנחנו רואים את עצמנו. ככל שאנחנו מתפתחים, ההתפתחות שלנו היא לא אישית שמכוונת לתוך הלב שלי בלבד אלא שהמצב שלי, הלב, יהיה מכוון לקשר עם כולם. וככל שאני יכול יותר ויותר לתאר את הדבר הזה קורה בתוכי, כך אנחנו נתקדם. זה עניין של הרגשה, זה עניין שכל אחד ואחד חייב לדרוש מליבו שהלב ירגיש כך.

שאלה: האם אנחנו יכולות למשוך את אור הבורא אחת למען השנייה, האור שמחזק את הלב שלנו, אם אנחנו עדיין לא מרגישות את התלות ההדדית בינינו בצורה מלאה?

ודאי שלא, זה בא יחד. במידה שאנחנו מרגישים תלות זה בזה, כך אנחנו יכולים לדרוש מהחברים שיהיו יותר קרובים אליי נגיד, וכך אני גם דורש מעצמי להיות יותר קרוב אליהם. בצורה כזאת, בקשר בינינו, בלבבות שאנחנו מחברים ללב אחד, שם אנחנו נגלה את הכוח הכללי בינינו - את הבורא. זו רק הרגשה. אין כאן שכל, אין כאן חכמה, "לא החכם למד" כמו שכתוב, אלא העיקר זה הרגש.

ככל שאנחנו מדברים על חכמת הקבלה, חכמת הנסתר, משהו עליון, משהו מיוחד, חזק, רק לחכמים, הכול מילים. העיקר בשבילנו זו הרגשה. והרגשה זו הבעיה הכי גדולה כי היא מסתתרת מאחורי הרבה שכל. ואנחנו צריכים לפתוח את השכל, לזרוק אותו ורק לעבוד עם ההרגשה. במידה שהאדם יכול להרגיש את השני בליבו, לפי זה הוא מתקרב לבורא.

תלמידה: איך נוכל להגיע לתלות ההדדית הזאת ללא מכות וייסורים?

את המכות והייסורים אנחנו מתארים לעצמנו. ככל שאני משתוקק לחיבור, והחיבור רצוי בעיני, יוצא שאני משתוקק למצבי שמחה. וככל שאני מתאר את זה כמצבים שליליים, אני מתקרב למצבי עצבות. הכול תלוי בנו, והכול תלוי בחברה. אנחנו צריכים לייצב את החברה כך שהיא תמיד תשלוט עלי, ובמצב שאם אנחנו מחוברים, אני שמח. החברה צריכה לשכנע אותי בזה, כי כל החיבור עם הבורא, הוא רק במרכז החברה.

שאלה: אנחנו מדברים על כוח החיבור, וזאת הפעם הראשונה שאני מגיע מהעשירייה שלי בגרמניה לכאן, ועבורי זה מאוד מרגש. כשאני מגיע לכאן אני מרגיש את כל העבודה שעשית במשך שנים על גבי שנים עם כל החברים, ומרגיש עד כמה הכלי הזה גדול, כמה הוא רב עוצמה, וכמה אור הוא מושך. האם לכלי יש זיכרון?

ודאי. הכלי כולל את הכול, אבל מתחלק להרבה חלקים, ולהרבה רמות. יש כלי של כל המציאות, אחר כך יש כלים יותר ויותר פרטיים, עד שהם מתחברים למרכז שלהם.

אבל הכלי זה כל מה שהבורא ברא. חוץ מהכלי יש רק כוח ללא הגבלה, שנקרא האור העליון הממלא את כל המציאות. אבל כל מה שנמצא למטה מזה, שאנחנו רוצים להגביר, לקחת מזה מידות, להרגיש, לעבוד עם זה, זה כבר לא האור העליון, אלא אור שמוגבל על ידינו, ולכן אנחנו נותנים לו כל מיני שמות.

תלמיד: וכשאנחנו מסתכלים על התהליך של חיבור העשירייה עם הכלי העולמי, איך אנחנו יכולים לוודא שהקשר בין כל החלקים השונים הוא קשר טוב, ונכון?

אם הוא קשר בחיבור, לכלים יותר גדולים, כללים, זה קשר טוב. כי בקשר הזה אנחנו נותנים אפשרות לבורא להתגלות. זה הכול, יותר מזה אנחנו לא צריכים.

אנחנו רוצים לבנות כלי כזה שבו הבורא מתגלה במלואו, בלי להסתיר, ובלי לחתוך מעצמו שום דבר, אלא כמו שהוא, שהכלי יתאים לו. שיהיה אור אחד, וכלי אחד.

תלמיד: כשאני מקשיב לך, זה נשמע לי כאילו אנחנו כל הזמן מדברים על החיבור בתוך העשירייה, וכאילו כל פעולה בעשירייה, תורמת לכלי העולמי באותו הרגע. איך זה יכול להיות?

אנחנו נרגיש איך זה עובד, טוב שיש לך רצון ונטייה לזה, אתה תרגיש את זה. אבל ככה זה קורה, יפה, יש לך נטייה טובה.

שאלה: יש לי בלבול, דיברת על זה שבעולם יש כפרים לא מפותחים, אבל הם עוזרים אחד לשני בזה שהם זורעים ועובדים את האדמה. האם גם החלקים הלא מפותחים בעולם, פועלים בצורה שהבורא רוצה, האם גם הם פועלים בחיבור?

כל אדם, וכל קבוצה באוכלוסיית העולם שמתחלקת לכל מיני קבוצות, מושבות, ערים קטנות, וגדולות. לכל אחד מהם יש איזו מטרה. ובכלל, כל העיגולים האלו הם שדה כוח, כך הבורא מסדר אותנו, ומביא את כולנו להתפתחות הדדית, והדרגתית. עד שאנחנו מתחילים להרגיש שהעולם שבו אנחנו נמצאים לא כל כך טוב, ואנחנו צריכים לשנות אותו, שאנחנו צריכים להשתנות, ולתקן את עצמנו. כך אנחנו מתקדמים.

שאלה: לשאול אותך פנים אל פנים כאן במרכז "בני ברוך", זאת ממש זכות גדולה עבורנו, ועל כך אני ממש אסיר תודה. אני רוצה לחבר את מרכז הלב שלי עם כולם, מה המרכז של הלב?

מרכז הלב שלנו, זו הנקודה המרכזית של כל העולמות, של כל הכלים, ושם אנחנו מחוברים. מאותו מרכז אנחנו באים, ולאותו מרכז אנחנו חוזרים. המצב הזה התפוצץ בחטא אדם הראשון, ואנחנו צריכים להחזיר את עצמנו לשם על ידי חיבור בינינו. ואז כשאנחנו חוזרים לאותו המרכז, ומגלים בו בהדרגה את הבורא, יהיה שם כלי אחד שהוא ברא, ואור אחד שזה הוא בעצמו, והמצב הזה ייקרא גמר התיקון.

שאלה: אם אני חושבת על החברות, ורוצה שהן ישיגו את הבורא, אני מתביישת בכל פעם שאני חושבת על הרצון האישי, וממקדת את כל האנרגיה שלי על המטרה לחבק את החברות שלי לקראת המטרה. האם זה הצעד הראשון לקראת החיבור?

כן, ודאי.

תלמידה: האם אלה התרגילים הראשונים?

כן, אפשר להגיד.

שאלה: אני תקוע בין שיעור הבוקר של אתמול והיום. אתמול ממש סיתתנו, חצבנו את עצמנו כמו אבן, והיום אפילו אי אפשר לתקן את המחשבות שלך. בעל הסולם כותב ב"שמעתי" ס"ח, "כשמתקן את לבו, שיהיה לב ורצון דקדושה, אז הלב הוא הכלי להשרות בו אור עליון. כאשר האור העליון מאיר בלב, הלב מתחזק" והופך יותר ויותר לשלם.² איפה, מאיפה הכוח הזה שאני יכול לקבל כדי לבנות את הכלי?

מה זה כלי? כלי זו מידת החיבור שלי עם הקבוצה. זה לא משהו אישי, פרטי, אינדיווידואלי, זה לא דבר אגואיסטי שאני תופס ומחזיק בתוכי, אלא ההפך ממה שאנחנו חושבים. ככל שאני יכול לצאת מעצמי לתוך העשירייה, וכשאני לפעמים תופס את עצמי בזה, אני רואה שכל פעם עבדתי לכיוון אחר.

מה לעשות? אז כשאני עכשיו נזכר בזה, אני מתחיל שוב לכמה רגעים להיות קשור למטרה האמיתית, לחבר את עצמי לחברים, לבניית הכלי, ולעשירייה שבה נעבוד יחד על גילוי הבורא כדי לתת לו מכל חיבור הרצונות שלנו, וכדי לקבל ממנו את מה שהוא רוצה למסור לנו יחד. אחר כך אני שוב שוכח, והולך לכל מיני צורות, ודרכים שהן לא בדיוק לכיוון החיבור והיחד.

למה? בשביל מה? כי כדי לבנות כלי חדש אני צריך עכשיו ללקט כל מיני דברים, כמו שמלקטים פטריות ביער, ואני אוסף ואוסף אותן לסל שלי, ואחר כך אני שוב נזכר, בשביל מה אני עושה את זה? כדי להיות יחד, כדי להיות כאיש אחד בלב אחד, ושוב אני עובד על החיבור.

עשיתי את החיבור השני? השגתי בו משהו יותר? נניח שזה נקרא שהשגתי את דרגת רוח במקום את דרגת נפש שהייתה לי קודם, ושוב מה עושים הלאה? אני כאילו מאבד אותה, וכך אני מתקדם לצעד השלישי.

כך אנו עושים בכל פעם, ועוזרים אחד לשני יותר ויותר למלא את הסל שלנו בכל מיני חיפושים, בכל מיני מצבים, הגדרות, בכל מיני מאמצים, ויגיעות, עד שאנחנו מגיעים ממש לזה שיש לנו מידה שלמה מסוימת. אז מתגלה לנו מה עשינו בדומה לבורא, וזו כבר נקראת "מדרגה רוחנית". וכך שוב ושוב עד שאנחנו בונים בנו את המדרגות האלה, נפש, רוח, נשמה, חיה, ויחידה, ובהתאם לזה מתקנים את הקשר שלנו עם הבורא. זה העיקר.

אנחנו יכולים ללמוד על זה ב"תלמוד עשר הספירות" אבל זה יבלבל אותנו, כי יש שם הרבה מאוד פרטים שאנחנו לא מכירים. אז פשוט נלמד את זה בצורה שטחית, אבל העיקר בשבילנו זה ללמוד זאת בצורה רגשית, ואת כל זה אנחנו צריכים לממש.

שאלה: איך בשחיקת הלבבות ובהתגברות מעל השחיקה הזאת, אנחנו יכולים לעלות על הדרך לקראת החיבור בעשירייה?

שחיקת הלבבות בעצמה מעלה אותנו בדרך. זה מצב מאוד מיוחד, וכמה שנראה לנו שאנחנו יורדים, שאנחנו לא מבינים, אנחנו מבולבלים, אלה סימנים של התקדמות, ודווקא סימנים של כניסה לרוחניות, ולכן אסור לנו להיות תחת השפעת מצב הרוח. עלינו להבין שבמצבים האלו אנחנו רוכשים את הכלים הנכונים להכרת הרוחניות. וככל שאנחנו מתקדמים ברוחניות, אנחנו כאילו מבינים פחות, אנחנו יותר ויותר נכללים באור אין סוף, באור העליון, באור הכללי, בכלי הכללי.

ולכן אין לנו כל כך על מה להצטער. אנחנו צריכים להבין שכל מצב שאנחנו עוברים, אלה מצבי התקדמות. אפילו שאני היום לא זוכר כלום לעומת אתמול ולא מבין כלום ומבולבל, זה המצב הבא בתור שצריך להיות.

שאלה: שמעתי אותך אומר, שכל אחד צריך לדרוש מהלב שלו שיהיה מסוגל להרגיש. כשאני מסתכלת על כל אחד מהחברים כאן אני מרגישה ממש ים של רגשות, ותחושות כל כך עמוקות שהלב פשוט מתעורר מההתפעלות שמקבלים מהחברים. אז מה בדיוק אנחנו דורשים מהלב שלנו, איך אני יכולה לדרוש משהו מעצמי, כשאני מרגישה שההרגשה מגיעה בכלל מהחברים?

אני יכולה לדרוש מעצמי התקרבות לחברים, ובהתאם לכמה שאגיע אליהם עם לב פתוח, אקלוט מהם מה שהבורא, ולא הם, רוצה למסור לי. זאת אומרת ככל שאני מגיעה עם לב פתוח לחברים אני מקבלת דרכם מסר מהבורא. וככה אנחנו כל הזמן יכולים להתקדם, יש לי קשר עם הבורא דרך החברים, חברים זה הכלי, ומה שאני מקבלת בפנימיות הכלי זה מגיע לי מהבורא, לפי ההשתוקקות שלי, לפי הכוונה שלי.

אנחנו צריכים רק להשתדל ליתר עדינות, לכוון את עצמנו לחיבור דרך החברים לבורא, ולא לזרוק ולהגיד לא יוצא לי, לא הולך לי, לא מבין, אלא עוד קצת ועוד קצת יותר עדינות ולהשתדל, כי שם מתחיל להיות מגע אמיתי עם הבורא. אנחנו כבר נמצאים במצבים כאלו.

שאלה: אני מרגיש שהלב כאן הוא מלא בשמחה ואושר, ואני מקבל הרבה מאוד דוגמאות מהחברים בכלי העולמי איך להיות חבר אמיתי ואיך לדאוג לחברים. אבל אני לא מצליח להתנהג באותו אופן עם העשירייה שלי ולכן השאלה שלי, איך אני יכול להביא את מה שאני מקבל כאן ברגע הזה, לעשירייה שלי?

מכל שיעור ושיעור אתה יכול לקבל רק קצת, גם בכמות וגם באיכות. העיקר עד כמה אחר כך אתה מממש את זה במשך היום. ולכן תשתדל את זה ככה לעשות. אבל לא שאתה רוצה לבלוע את כל השיעור, אלא רעיון אחד מהשיעור שנראה לך חשוב, שאתה לא שוכח אותו ואתה רוצה שיישאר בך, וכך תלך. חוץ מזה ההצלחה שלנו היא תלויה בכל הכלי שלנו.

שאלה: בכנס האחרון הסברת איך אנחנו יכולים לכוון עצמנו לכוחות ההשפעה. האם הכוחות שיביאו אותנו להשפעה הם שונים עבור כל חבר?

אנחנו לא יכולים להשוות את זה, כי זה כבר תלוי בפנימיות הלב. והלב של כל אחד מרגיש את עצמו ואנחנו לא יכולים להשוות בין מה שמרגיש לב אחד למה שמרגיש הלב השני. אלא המטרה צריכה להיות דומה, האמצעים אליה דומים, וזה נקרא להיות כאיש אחד בלב אחד.

בסופו של דבר אף אחד לא יוצא מעצמו אלא מכוון את עצמו רק לאותה המטרה כמו כולם. זה מה שאני יכול להגיד.

לכן אל תדאגו לזה שאתם מרוחקים בלבבות, זה לא נכון. העולם סביבנו נסגר יותר ויותר, ולוחץ עלינו להיות כמערכה אחת כולנו, וכל אדם מרגיש את זה כך. אנחנו די נכנסים לשביל הזה שנקרא "הדור האחרון" ואתם תצטרכו להיות מורים גדולים של כול הדור האחרון.

שאלה: אנחנו מלאות ברגש ודאגה לאלה שנשארו בבית. מצד שני כולנו רוצות להתאחד לעשירייה אחת. האם אנחנו צריכות להתרכז עכשיו במשהו מסוים כקבוצה, או לזרום עם הרגשות שמגיעים אלינו?

העיקר בשבילנו עכשיו זה חיבור שאנחנו רוצים להגיע אליו, ולגלות בתוכו את המערכת שלנו ובתוכה הבורא - זה בעצם הכיוון שלנו. אנחנו כבר עברנו מצבים, ואתם לא מתארים מה זה נקרא לעבור את המצבים האלה כי אתם כבר שכחתם. רק לחבר מה שיש לנו היום, וכבר אנחנו נמצאים בכלי מאוד מיוחד, מאוד חזק, מאוד עוצמתי, אז נעשה את זה, זה קרוב.

קריין: קטע מספר 8, כותב רב"ש.

"מי שרוצה להתקרב לה' ושיוכל ללמוד דברים המראים אופנים איך להשפיע לה', הוא צריך להתפלל לה' שיתן לו לב אחר, כמו שכתוב "לב טהור ברא לי אלקים". 

היינו, כשיהיה לב אחר, שהרצון שבלב יהיה רצון להשפיע, ממילא כל מה שילמד אז יראה אופנים מדברים שמראים אך ורק להשפיע לה'. אבל כנגד הלב לא יראה אף פעם. ועל זה נאמר, "והסירותי את לב האבן מקרבכם ונתתי לכם לב בשר". 

וכמו כן אין האדם מסוגל לראות חובה לעצמו, כי הוא לומד במקום שלבו חפץ. והואיל שהלב רוצה להנות, וממה שחוב להאדם, אין האדם נהנה, ומשום זה אף פעם לא יראה חוב לעצמו. 

ואין עצה אחרת אלא להתפלל לה', שיתן לו לב אחר, היינו שיבין האדם שאין דבר יותר טוב ממה שיתן נחת רוח לה'." 

(הרב"ש. 268. "אין אדם לומד אלא במקום שלבו חפץ")

בסופו של דבר מה הוא אומר לנו כאן? שלעשות נחת רוח לבורא זה לעשות נחת רוח דרך כל הנבראים, אין שום פעולה אחרת, דרך אחרת איך להעביר לבורא את היחס שלנו - רק דרך כל הנבראים.

כשאני רוצה לשלוח לו משהו, אז דרך העשירייה, אחרת אין גישה אחרת, אין קשר אחר, אלא דרך כול העשירייה. במידה שאני מזלזל בעשירייה, במידה הזאת מורגש בבורא שאני מזלזל בו, כי אצלו הוא ועשירייה זה אותו הדבר, זה לא שניים, זה אחד. לכן אין לי שום אפשרות אחרת להגיע לבורא אלא רק בשינוי היחס שלי לעשירייה מרע לטוב. זה החוק.

שאלה: איך אנחנו יכולים להרגיש מטרה אמיתית לחיבור בינינו?

ככל שאנחנו רוצים לברר את המטרה האמיתית, במידה הזאת אנחנו נרגיש אותה, זה נקרא שהכלי צריך להיות קודם לאור. קודם כל אני בונה את הכלי, החיסרון שלי, ומציג אותו כלפי הבורא ואז אני מקבל בו תשובה.

שאלה: אבל עכשיו אני פה בשיעור ואני מרגיש שאין לי חשיבות.

זה טוב מאוד, זאת אומר שהגעת למצב החדש ואתה רואה שאין לך כלי לאותו מצב שהגעת אליו. אין מה להצטער, דווקא הפוך, להבין את המצב ועוד יותר להתפעל ממנו. יהיה בסדר איתך.

שאלה: אין לי לב כפי שאנחנו מדברים עליו כאן ואני משתדלת להשפיע לחברים את מה שאני מרגישה שהם צריכים, אבל יכול להיות שזה לא באמת מה שהם צריכים. איך להבין מה החברים באמת צריכים ומה אני צריכה לעשות עם זה?

קודם כל, את מרגישה שהמצב שלך לא טוב, שהוא לא שלם. את מרגישה שאנחנו מדברים על מצבים יותר גבוהים, שאנשים נמצאים כאן והם מרגישים מה חסר להם ולאיזו דרגת חיבור הם צריכים להגיע, והם עדיין לא נמצאים בה, ואיך הם צריכים להתחבר ולהתקשר ביניהם ולא בא להם. זאת אומרת הם נמצאים בחסרונות. ואת לא מרגישה שהחסרונות הללו בכלל נמצאים בך, את כאילו לא מצטערת עליהם. את קמה ואומרת "אני לא רואה שהחסרונות שעליהם הם מצטערים, קיימים בי". אז זה בדיוק החיסרון שממנו צריכים להתחיל, למה אני לא מצטערת על אותם החסרונות שהם מרגישים ומצטערים, למה אני לא ביחד איתם. זו הבעיה, למה אני לא מרגיש את לב החבר. "המצטער עבור חברו זוכה תחילה", קודם צריך להיות צער, "המצטער", ואחר כך הוא "זוכה", יש לו כבר כלי.

ולמה אין לי כלי? אף פעם לא חשבתי על כך שזה חסר לי, אני לא מתכוון לחיות ברצון שחסר לי, אני רואה את המצבים האלה כמצבים לא טובים, לא נעימים. אז אני בודק את המצב שלי לפי מה שאני מרגיש, טוב או רע, וזה לגמרי לא נכון, כי אז אני מרגיש את זה כלפי הרצון האגואיסטי שלי. טוב לי נקרא "טוב", רע לי נקרא "רע". אבל טוב או רע מורגש כלפי האגו שלי, אז מה אעשה?

אני צריך במקום זה להעביר את עצמי להרגשת טוב ורע לא כלפי הרצון האגואיסטי שלי, אלא כלפי הרצון להשפיע, כלפי הבורא. איך אעשה את זה? קבוצה, זה האמצעי שעל ידו אנחנו יכולים לעבור מהרגשת העצמי להרגשת הבורא. אם אני מתאר את עצמי נמצא בתוך הקבוצה ואני שמח ממה שהם שמחים ומצטער במה שהם מצטערים, אז יוצא שאני בהדרגה מעביר את עצמי, על אף שזה לא כל כך נוח, כי זה מעבר ברגשות, אבל אני מעביר את עצמי לאט לאט מהרגשות האגואיסטיים לרגשות האלטרואיסטיים, מעולם לעולם, מדרגת הנברא לדרגת הבורא.

זה מה שאנחנו צריכים לעשות, אחרת יהיה לנו אותו הכלי כמו שהיה תמיד. ואחרי עשר, עשרים, שלושים וארבעים שנה, נרגיש את אותו הכלי. נהייה קצת יותר חכמים, נדע יותר מילים, כל מיני חוכמות, נתרגל לכל הדברים שנמצאים בחוכמת הקבלה, אבל בצורה מהותית, לא נעלה לדרגה אחרת.

תלמידה: אתה אומר להרגיש שמחה או צער של החברים. השמחה זהה לכולם, אני יכולה להרגיש אותה, אבל הצער של כל אחד שונה ואני יכולה להרגיש רק את הצער שגם אני מרגישה. מזה להתחיל?

את לא יכולה להכריח את עצמך לסבול, זה יהיה שקר. אדם הוא רצון לקבל והוא כל הזמן הולך ממצב רע למצב טוב, הוא לא יכול להתקדם אחרת. הוא לא יכול להכניס את עצמו למצב רע אלא אם הוא מצדיק את הרע הזה, או מקבל תמורה בזמן הנכון, הנוכחי, או בעתיד. לשם כך הוא צריך לצייר לעצמו איזו מטרה גדולה, תמונה, פיצוי גדול, ואז הוא מסוגל לעשות את זה. אבל אדם אף פעם לא יעשה לעצמו רע, זה בלתי אפשרי, אנחנו רצון לקבל בלבד. צריכים לחשוב על זה.

שאלה: אני כל כך נרגש להיות כאן עם החברים, אני שמח לחבק אותך, את החברים, את כל הכלי, אבל אני מרגיש שגם השמחה והרצון לחבק אתכם מגיעה מתוך הרצון לקבל שלי. איך אני יכול להגיע לרצון להשפיע, לערבות אמיתית עם החברים, בזמן שאני מחבק אתכם?

צריך בכל זאת לראות את המטרה שהיא החיבור. החיבור צריך להיות מתקדם ככל האפשר בכל מה שניתן. אם רוצים או לא רוצים, נגיע אליו בינינו, ככל שנסתדר, עד כמה שהבורא יסדר אותנו. "והעיקר לא לפחד כלל וכלל" מה שנקרא. כלומר, הדרך יכולה להיות ארוכה, אם כי בימינו זה כבר לא כך, אנחנו רואים את תחילת הדרך ואת סופה, אנחנו באמצע ממש, אפילו באמצע של החלק הסופי, לכן אנחנו חיים כבר במצבים, כך שאנחנו כמעט יכולים להדביק את החדשות היומיומיות למצבים שחוכמת הקבלה מדברת עליהם. אנחנו כבר נמצאים במצבים משמעותיים מאוד בהתפתחות המציאות. לכן צריך רק להחזיק את עצמנו. אין לי מה להוסיף, רק להחזיק את עצמנו ולהתאים את עצמנו לשלבים, לתהליכים שאנחנו צריכים לעבור.

שאלה: למדנו שלב האבן זה ל"ב מצוות, אני לא יודע איך ההרגשה שלי קשורה לכך.

לב האבן זה לא מצוות, לב האבן הוא המצב שבו הרצון לקבל שלנו הפוך מהרצון להשפיע ולכן אין ביניהם קשר שאפשר לבנות, אלו שני דברים הפוכים. אנחנו צריכים לבנות גשר מלב האבן אל הרצון להשפיע וזה נקרא להפוך את לב האבן ללב בשר, על ידי חיבור.

אם לאותו לב אבן, אנחנו משייכים את הקבוצה, אז אנחנו משייכים ספירות ללב האבן, ט' ראשונות, שאנחנו יכולים לקבל מהחברים, אני יכול לקבל אותן מהחברים ולצרף למלכות שלי. זאת פעולה אחת, כשאנחנו משתדלים להכניע כל אחד את המלכות של עצמו תחת הט' ראשונות. שהן ישלטו, שהרצונות של הקבוצה, של החברים ישלטו בי, ואני מוכן לשרת אותם, להיות ממש איתם, תחתיהם, בצורה כזאת אנחנו מתחברים.

זה נקרא שאני נמצא בצמצום, מסך ואור חוזר ומוכן לתקן את עצמי עם הט' ראשונות, עם ט' הספירות הראשונות האלה, שהן החברים. ואז אני מסור לחברים בביטול הלב שלי. יוצא שאני בזה בעצם מבטל את עצמי כלפי הבורא, כי אחרי החברים עומד הבורא, זה מה שאני מגלה. ואז הכול נעשה פשוט, הכול נמצא כאן במשחק בינינו.

שאלה: אני רוצה לתת דוגמה של ספורטאי שמאמן את השרירים שלו כדי להגיע להצלחה. אני מרגיש שרציתי להיות חזק, לאמן את הלב שלי לשלוט באחרים, והלב עשה את זה.

ממי אני מקבל תכנית אימון חדשה? מיהו המאמן כדי שהלב שלי יישאר בריא וחזק?

ככה זה יהיה, אין לי מה לענות. אתם אנשים חכמים ואתם גם קבוצה כזאת שיש לכם כיוון נכון.

שאלה: האם נוכל לומר שהמפתח האמיתי לחיבור עם הבורא הוא קודם כל להגיע לחיבור עם החברים, ואחרי שהתחברנו עם החברים לא לשכוח לבחון או לבדוק כל הזמן את הכוונה שלנו ולכייל אותה לטובת החברים כדי שתביא לשמחת הבורא?

כן, מצוין. זו כוונה נכונה, תישאר בה ותראה שתצליח.

שאלה: בחיבור למרכז שבו נמצא הבורא, האם זו מטרה שאליה צריך להגיע, זה מצב מנוחה, או שזה בסיס שאנחנו מרגישים בתוכנו שעליו אנחנו צריכים לבנות יחסים חדשים עם העולם?

גם וגם. אנחנו צריכים להיות גמישים כלפי שניהם.

קריין: קטע מספר 9.

"זכור אזכיר לכם. עוד תוקף הדבר של אהבת חברים - על כל פנים בעת הזאת, "אשר בזה תלוי זכות הקיום שלנו, ובו נמדד אמת המדה של הצלחתנו הקרובה לנו". לכן פנו לכם מכל העסקים המדומים, ותנו לב לחשוב מחשבות ולהמציא המצאות נכונות לקשר לבכם בלב אחד ממש, ויקויים בכם הכתוב, "ואהבת לרעך כמוך" בפשיטות. והייתם נקיים ממחשבת האהבה שתהיה מכסה על כל פשעים, ובחנוני נא בזאת, ותתחילו להתקשר באהבה בשיעור אמיתי, ואז תראו "וחיך יטעם"."

(בעל הסולם. אגרת מ"ז)

שאלה: בעל הסולם כותב כאן שעלינו להתפנות מהעסקים המדומים כדי להביא את עצמנו להרגשה. מאלו עסקים מדומים עלינו להתפנות?

אם נחזיק את מטרת הבריאה, את מטרת החיים, את מטרת הקיום שלנו לפנינו, אז נרגיש עד כמה עלינו יהיה להבדיל את עצמנו מהתהליך שכל העולם עובר. כי המטרות שלנו הן הרבה יותר גבוהות.

קריין: אני אקרא שוב את הקטע מס' 9.

"זכור אזכיר לכם. עוד תוקף הדבר של אהבת חברים - על כל פנים בעת הזאת, "אשר בזה תלוי זכות הקיום שלנו, ובו נמדד אמת המדה של הצלחתנו הקרובה לנו". לכן פנו לכם מכל העסקים המדומים, ותנו לב לחשוב מחשבות ולהמציא המצאות נכונות לקשר לבכם בלב אחד ממש, ויקויים בכם הכתוב, "ואהבת לרעך כמוך" בפשיטות. והייתם נקיים ממחשבת האהבה שתהיה מכסה על כל פשעים, ובחנוני נא בזאת, ותתחילו להתקשר באהבה בשיעור אמיתי, ואז תראו "וחיך יטעם"." 

(בעל הסולם. אגרת מ"ז)

הוא כותב שבעצם רק בזכות אהבת חברים, כשאנחנו מתחברים בינינו והולכים אחרי הקו שקובעים כולנו יחד, וכולם נכנעים כלפי הקו הזה, מתחברים כלפי הקו הזה, רק בצורה כזאת אנחנו מגיעים ל"ואהבת לרעך כמוך". בזה אנחנו כבר נפטרים מכל הדאגות והבעיות, ושם אנחנו כבר נכנסים לאור העליון שמטפל בנו ומביא אותנו לחיים רוחניים.

שאלה: כתוב שצריכים להיות עם הלב במחשבות. מה עושה מחשבה למחשבה רוחנית? מה מאפיין מחשבה רוחנית?

המחשבה הגשמית נותנת לאדם יכולת להבין איפה הוא נמצא לעומת רוחניות, לאן הוא נמשך לעומת לאן שהמחשבה הגשמית שלו נמשכת. הוא רואה כאן מצב שהוא בין המצב הארצי שלו לפי הרצון לקבל הבהמי, לבין מה שהוא רואה שזו צריכה להיות המטרה הרוחנית. ואז בין שתי המדרגות האלה יש לו כבר הבדל, הוא רואה איפה הוא ואיפה הרוחניות שלו צריכה להיות, וזה מחייב אותו לבנות אמצעי לעלות לדרגה הרוחנית הזאת. כך אנחנו מגיעים.

לכן יש אנשים שמגיעים לקבוצה ומרגישים שהם סוף סוף מצאו את מקור החיים שלהם ואמצעים שאיתם הם יכולים להתקדם. ויש אנשים שאומנם מצאו את זה אבל בורחים מזה, כי גלוי להם מדי שהם לא שייכים לזה, לא רוצים את זה.

תלמיד: יש הרגשה שאני פה בפתח תקווה קיבלתי מפתח לראות את מקור החיים. אני מודה לחברים, לרב ולכל החברים בכלי העולמי על ההרגשה הזאת.

אני מרגיש את זה עליך מאוד, כי אתה איש עדין, עם עדינות נפש גדולה, ואני שמח. בגישה הזאת תתקדם מהר.

שאלה: כתוב, "ויקויים בכם הכתוב, "ואהבת לרעך כמוך" בפשיטות." כי אין מקרא יוצא מידי פשוטו. מה זו הפרשנות הפשוטה?

גם לאור העליון אנחנו קוראים "אור פשוט", כי אין בו שום הבדלים. כל ההבדלים הם מזה שהאור הזה עובר דרך כלים, רצונות שונים, אופנים של המקבל. אבל באור העליון אין הבדלים, אין שינויים, הוא פשוט אור אחד, כוונה אחת, רצון אחד, מטרה אחת, סיבה אחת, ויחד הכול אחד. את זה בסופו של דבר אנחנו משיגים. אבל המושג הזה מגיע אלינו דרך זה שאנחנו מחברים אליו את כל המרכיבים שלו, ואז רואים שכולם באים לקיים רק עיקרון אחד - שאין יותר מאחד, ואת האחד הזה אנחנו משיגים.

שאלה: בקטע מספר 9 כתוב "על כל פשעים תכסה אהבה". האם הקריטריון להגיע למצב "על כל פשעים תכסה אהבה", הוא לחיות בשלום בכל מצב עם החברים מעל כל הנסיבות שקורות?

ודאי שכן. אני צריך לקבל שכל הנסיבות קורות מאותו מקור שרוצה לקדם אותי למטרת החיים, למטרת הבריאה, ולכן אין לי שום התנגשות עם זה. אותו בורא שמושך אותי למטרת הבריאה הוא שמעמיד לפניי כל מיני מכשולים, בעיות. הוא זה שעושה את זה לפניי כדי שאני עוד יותר אתרכז ב"אין עוד מלבדו", "טוב ומטיב". ומגיעות אליי עוד הפרעות גדולות, ואני עוד יותר צריך לרכז אותן לאין עוד מלבדו, טוב ומטיב, כך עוד ועוד וכך אני מתקדם. כך אנחנו משיגים את מקור החיים.

אני מאוד שמח שיש לנו דווקא עניין בזה והשתוקקות, והבורא עושה לנו כאלה תרגילים. עלינו רק להיות סגורים יותר על זה שרק מתוך זה שאנחנו עוד יותר מתחברים, אנחנו מקבלים כל פעם כנגד זה כוחות הפרעה. רק כדי שנתחבר עוד יותר חזק בינינו אנחנו מקבלים כוחות הפרעה, וכך זה בדיוק יפרמט אותנו.

שאלה: אנחנו מדברים כל הזמן על הרצונות האלה, על השתוקקות, שצריך לקבל את זה מהעשירייה, אבל אני לא מרגיש את זה. כל הזמן הרצונות הולכים לדברים אחרים, לדברים רעים. האם יש לך עצה?

עליך להמשיך, אין מה לעשות. כתוב "מה שלא עושה השכל, עושה הזמן", וזה לא כתוב לאלו שאין להם שכל. אלא השכל בנוי בצורה כזאת שהוא יכול לעכל רק אותה מדרגה שאליה הבורא משיב את האדם. וכשהוא צריך לעלות למדרגה עליונה יותר, אז כבר אין לו שכל, אלא צריכים לברוא בו שכל חדש, שהוא יעכל אותו, יבין אותו, ירגיש אותו ויעלה עימו. לכן אין כאן מה לעשות אלא מה שלא עושה השכל עושה הזמן. עכשיו זה הזמן שמעלים אותך למדרגה עליונה יותר ששם אתה שוב צריך להתפתח בשכל וברגש שלך, וכך זה הולך.

שאלה: אני מגיעה למסקנה שכל מה שידעתי על עצמי זה הכול מיתוס, וכשאני נמצאת כאן אני מקבלת אהבה ודאגה והן לא לעצמי אלא לכבוד אלו שסובבים אותי. אני מבינה שאני לא יודעת על עצמי כלום והמשענת היחידה שלי היא הקשר עם מי שסובב אותי, כאילו אני לא קיימת בתוך עצמי. השאלה העקרונית הזאת שהביאה אותי לדרך שהיא "מי אני?" נראה שהשאלה רק מתרחקת ולא מושגת. אני כל כך רציתי להגיע לכאן ואני לא יודעת איך לשלב את כל השמחה של החיבור כאן עם השאלה הזאת שנמצאת בתוכי. האם עליי לחפש תשובה לשאלה מי אני?

אני ממליץ פשוט להתכלל יותר בכולם, להתבטל כלפי כולם ככל האפשר. ואז במקרה כזה האדם יתפוס את השכל של כולם, את הרגש של כולם, וזה יהיה הרכוש האמיתי שלו שהוא יוכל לקחת איתו מהכנס.

שאלה: שמעתי שחיכוך בין הלבבות זה דבר הכרחי בדרך שלנו, אבל מה עושים כשחבר חווה את החיכוך הזה והתרחק מהדרך?

אין מה לעשות. אין עימו מגע, ואם יהיה איזשהו מקום למגע עימו, אז אולי לחפש איך להחזיר אותו באיזושהי צורה. אבל אם לא, אם הוא מתנגד לזה, אם הוא לא מגיב לשום קריאה מאיתנו, אז לעזוב אותו ושיהיה כמו שיהיה.

שאלה: הגענו להרגשה שאין עוד מלבדו, האם עלינו לשכנע את עצמנו שהוא גם טוב ומיטיב, או שהוא בעצמו ייתן לנו את ההרגשה הזאת?

זאת שאלה לא פשוטה. זה שהבורא טוב ומיטיב זה לא כל כך פשוט, כי זה מה שאנחנו צריכים לענות בכל רגע ורגע. אחרי שאנחנו קובעים שאין עוד מלבדו, אנחנו קובעים שהוא טוב ומיטיב, זו כבר מדרגה אחרת לגמרי מאין עוד מלבדו. זה שאין יותר מכוח אחד בבריאה את זה איכשהו אנחנו יכולים לקבל, אבל זה שהוא טוב ומיטיב זו כבר מדרגה מהותית אחרת לגמרי. כלומר אותו כוח אחד שהוא גם טוב בלבד, זה כבר מתנגש עם מה שאני מרגיש, עם מה שאני קובע.

כאן אני צריך לשנות את עצמי, לעשות מעצמי אדם שמרגיש תמיד טוב, שנמצא בשליטת הבורא, בעולמו של הבורא. איך אפשר לעשות זאת במצבים שאנחנו עוברים, טובים, רעים, ובעיקר הלא כל כך טובים? מה לעשות? כאן אנחנו צריכים להגיע למצב שאין רע אלא רק טוב, טוב ומיטיב מעלינו, ובכל האופנים הוא פועל עלינו רק לכיוון הטוב. איפה שאנחנו מרגישים את הפעילות שלו כלא טובה, מאפס ועד אין סוף, לא חשוב איפה, אלו סימנים ששם אנחנו צריכים לתקן את עצמנו, את קליטת הכלי שלנו, שם אנחנו צריכים להתחבר בינינו ולהתפלל לבורא כי בעצם הוא יתקן את הכלי שלנו. זה העיקר.

שאלה: בעל הסולם כותב בקטע 9 בצורה מאוד נחרצת שבאהבת חברים תלויה זכות הקיום שלנו. איך לחרוט את זה על הלב? איך לא לעזוב את ההרגשה הזאת?

על ידי התעמלות, על ידי תרגילים, כל הזמן משתדלים עוד ועוד עד שזה הופך להיות לטבע שלנו.

תלמיד: אני בא מאקוודור אחרי 26 שעות, ובדרך הרגשתי את התמיכה של העשירייה, את התמיכה של בני ברוך, את התמיכה של כולם, זו הייתה דרך מאוד יפה להגיע לפה ולמצוא את עצמי בשורש של הבית שלי. יש לי זכות להיות עם אחיי, עם המורה שלי ועם העשירייה ועם בני ברוך, והתחושה היא של שמחה גדולה. כל הדרך הייתה פשוט נהדרת והכול זרם כדי להגיע לפה. אני אסיר תודה לכולם. חיבוק ענק לכולם.

שאלה: איך אפשר להיות בטוח שהדברים שאתה אומר והדוגמאות שאתה נותן, שאני מעריך אותן בצורה נכונה, שאני מבצע אותם בצורה נכונה במסגרת העבודה שלנו?

אנחנו לא יכולים להיות בטוחים בשום דבר, רק בבורא. ולכן ככל שאנחנו מתחברים לקבוצה ובזה אנחנו מתחברים לבורא, כך אנחנו עוברים כאן את כל הבדיקה, הביקורת והבחינות שלנו, איך אנחנו מתקדמים. ואין לנו מה לפחד שאנחנו הולכים בדרך לא נכונה. אם אתה נכנס לעשירייה, אז דרך העשירייה אתה מגיע למגע עם הבורא.

שאלה: במיוחד עכשיו כשאנחנו נמצאים לפני הכנס, יש תחושה ממש כמו של רכבת הרים של רגשות, יש רגשות חיוביים יש רגשות שליליים, רגשות מכל מיני סוגים. יש גם כל מיני תחושות אשם על מה שעשיתי בעבר, על מה שלא עשיתי, אבל ברור לי שאין בי מספיק אהבת חברים.

כי נראה לי שזו לפחות כוונה יותר נכונה מאשר כוונות אחרות? איך להחזיק בהרגשה הזאת שאני לא מספיק אוהב את החברים, בפחד הזה, ביראה הזאת?

זה לא טוב להיות בפחד, להיות בחיסרון כל הזמן. זאת גם הרגשה לא טובה, מפני שאז אתה אומר שאתה מרגיש לא בסדר, לא טוב לך בעולמו של הבורא, שהוא לא מסדר לך הרגשה נעימה בחיים שלך בקיומך. לכן אנחנו חייבים כל הזמן להחזיק בו כטוב ומיטיב לרעים ולטובים, תמיד בכל הזמנים. ואז מה שיקרה יקרה, אנחנו צריכים למסור את עצמנו בידיים שלו וכך להמשיך, ותראו עד כמה שהכול יסתדר "וחיך יטעם".

שאלה: כשהגעתי לכאן הרגשתי את האהבת החברים, והלב שלי נפתח. אבל השכל שלי התחיל לעשות חשבונות, התחיל להגיד, לא. איך אני יכול לבטל את המחשבה, את השכל מול הלב?

בסופו של דבר בחכמת הקבלה אין לנו התנגשות בין שכל ללב, זה רק בהתחלה, אבל אחר כך זה מסתדר והשכל והלב הולכים ודווקא משלימים זה את זה. ואם אין מקום לעבוד עם השכל אז שם עובדים עם הרגשות, עם הלב וההיפך. לכן צריכים להמשיך וזה יסתדר, הם ימלאו זה את זה, שליטת השכל על הלב והלב על השכל.

שאלה: השאלה מתייחסת לקטע מס' 9, "זכור אזכיר לכם. עוד תוקף הדבר של אהבת חברים - על כל פנים בעת הזאת". לכאורה נראה שעל כל פנים בעת הזאת זה כאילו נאמר באיזו צורה שלילית, או בצורה לא חיובית, אבל אהבת חברים זה הדבר הכי נחוץ לנו בזמן הזה. איך ניישב את שני הדברים האלה?

זה מה שהוא מתכוון להגיד, "אשר בזה תלוי זכות הקיום שלנו, ובו נמדד אמת המידה של הצלחתנו הקרובה לנו", שהכול משיגים רק באהבת חברים. כי אהבת חברים בעיקר נדרשת בשלבים האחרונים של הדור האחרון, שם אנחנו צריכים עוד ועוד להתחבר בינינו בכלי שמגלים בסוף החיבור שנקרא כלי של אהבה, שם אנחנו מגלים את הבורא כי זאת התכונה שלו.

שאלה: אנחנו מתקרבים לסיום השיעור, האם ניתן לסכם, שהסיכום הזה יהפוך לתרגיל פרקטי לכל הכלי העולמי.

דיברנו על ההתפתחות שלנו, כלי פרטי וכלי כללי של בני ברוך שנמצאים בתהליך, והם מוכנים לכנס הזה, ואנחנו נמצא בו עוד מדרגות, מצבים חדשים, קשים ומאוד מאוד מועילים לגילוי המדרגות המתקדמות בסולם לקראת גמר התיקון. אנחנו נרגיש את עצמנו עד כמה כל מה שקורה לנו במציאות בעולם ובכל מה שקורה לנו בכלי שלנו הכללי העולמי ובכלי הפרטי של כל אחד ואחד, עד כמה כל הדברים האלה הם תלויים זה בזה, תומכים זה בזה ועד כמה כולם עומדים ממש זה על גבי זה.

אני מקווה שאנחנו נעשה עוד שיעורים ונתקדם בזה. השיעור הזה יצא מאוד מלא, יש בו הרבה תוכן פנימי, תוכן שלוחץ עלינו, שאנחנו חייבים לעבוד על עצמנו כדי לעכל אותו. אני מאוד שמח בזה.

נמשיך. תודה רבה על ההשתתפות.

(סוף השיעור)

---

1. "וימצאהו איש, והנה תעה בשדה. וישאלהו האיש לאמור, מה תבקש. ויאמר, את אחי אנכי מבקש, הגידה נא לי איפה הם רועים" (וישב)". (רב"ש, אהבת חברים)↩

2. "וכשמתקן את לבו, שיהיה לב ורצון דקדושה, אז הלב הוא הכלי להשרות בו אור עליון. וכשהאור עליון מאיר בתוך הלב, אז הלב מתחזק. ובכל פעם הוא מוסיף והולך." (בעל הסולם, "שמעתי" ס"ח)↩