שיעור ערב 31.07.2021 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה

עיבור ויניקה - קטעים נבחרים מהמקורות

קריין: קטע מספר 11.

"האדם בזמן שהוא יכול לבטל את עצמו, בקצת זמן ובזמן זה הוא אומר אני רוצה עכשיו לבטל עצמי לקדושה, היינו לא לחשוב עכשיו על אהבה עצמית, אלא שהוא רוצה עכשיו לעשות נחת רוח להקב"ה.

והוא מאמין למעלה מהדעת אף על פי שהוא עוד לא מרגיש שום דבר, הוא למעלה מהדעת שהקב"ה הוא שומע תפלת כל פה, ולפניו קטן וגדול שוים, וכמו שהוא יכול להושיע לגדול שבגדולים, כמו כן הוא יכול לעזור לקטן שבקטנים. וזה נקרא בחינת "עיבור", היינו שעובר מבחינתו עצמו, לבחינת רשותו של הקב"ה."

(הרב"ש. מאמר 31 "ענין יניקה, ועיבור" 1986)

שאלה: הוא כותב, שאם האדם יכול לבטל את עצמו בקצת זמן ואומר עכשיו אני רוצה לבטל את עצמי לקדושה, זה נקרא בחינת "עיבור".

כן.

תלמיד: אבל אני חושב שכולנו באיזה זמן, בקצת זמן לפחות, על מידה מסוימת כן אמרנו ואומרים את זה, אבל זה לא אומר שאנחנו בעיבור.

אנחנו לא בעיבור, אנחנו בכניסה לעיבור. כמו שבעל הסולם אומר, אבל לא בפעם אחת האדם זוכה לזיווג הגדול הנעלה הזה, אלא "אך טוב וחסד ירדפוני", שיש כניסה לבי"ע. כמו שאנחנו רואים אפילו בגשמיות, שיש כל מיני פעולות בין זכר ונקבה, עד שיוצא זרע ונכנסת לברכה בתוך הנקבה. יש כאן הרבה הרעות כמו שהוא קורא להן באחד המכתבים, כדאי לנו לקרוא ולצרף אותו לכל קובץ המסמכים של נושא העיבור. ככה אנחנו מתקדמים. לכן ודאי שאתה כאילו כבר בעיבור, אבל עוד לא, וכן ועוד לא. ואתה משתדל עם החברים ועם הקבוצה ועם הבורא ועם עצמך, וכך עד שתגיע למצב שכל הנסיבות האלה, מתכווצות למקום אחד, לרצון אחד, ואז זה נקרא שאתה כן רוצה להיכנס למגע עם הבורא בביטול כולל, שזה נקרא "יורה כחץ".

תלמיד: האם עצם זה שנעשה את אותה הפעולה שוב ושוב, שננסה להתבטל ולגרום לזה, יביא אותנו לעיבור, או שצריך להוסיף משהו?

כן, ודאי, אנחנו רוצים להיות עוד יותר מלוכדים, מחוברים, עוד יותר מבוטלים כלפי הבורא. יש כאן עניין של ביטול וחיבור, מעל הביטול אנחנו מגיעים לחיבור בינינו, מעל הביטול שלנו הכללי מגיעים לחיבור עם הבורא. זה סך הכול.

שאלה: נראה כאילו צריכה להיות איזו עוצמה, אבל מהי האיכות של אותה עוצמה שצריכה להיות, האם זה החיסרון להיות בדבקות עם הבורא, על זה מדובר?

ודאי. אם אין לך נטייה לבורא, שאתה רוצה להגיע לגילוי שלו, לדבקות בו, לחיבור, להשפעה אליו, אז אתה לא באותו כיוון כאילו.

תלמיד: האם העיבור זה אותו רגע שבו אנחנו מגיעים לייאוש מהעבודה, לצעקה?

זה לאו דווקא צריך להיות בייאוש. בייאוש מכוחותיו של אדם, זה ודאי, אבל נמצא בהתפעלות, בהתקרבות, בנטייה גדולה לבורא.

תלמיד: האם צעקה מתוך העבודה, מבוססת על החיסרון הענק, שאתה רוצה את התכונה הזאת, אבל לא יכול להגיע אליה?

נכון, זה נקרא קושי, מהמילה "קישוי", אני מאוד רוצה אבל לא מסוגל, ואז מכל הנטיות האלו, בעד ונגד, יוצאת התפרצות, וזה נקרא ש"זרעו לברכה".

שאלה: מה זה נקרא "בקצת זמן"? הוא נותן לזה די חשיבות בתחילת הפסקה, על זה הוא מבסס את כל ההמשך.

שהוא יכול לבטל את עצמו בקצת זמן. זאת אומרת, לאיזה קטע קטן מהחיים שלו, כמה דקות, כמה שעות יכול להיות, חצי יום, יכול להיות פחות, הוא מסוגל לבטל את עצמו ולהיות דבוק בקבוצה, ולהיות דבוק בבורא, בכמה שהוא יכול לתאר לעצמו. זה זמן של ברכה.

שאלה: כתוב בקטע 11, אני רוצה עכשיו לבטל עצמי לקדושה, מזה שאני רוצה לעשות נחת רוח לקב"ה. מה לעשות אם עדיין לא מגיעים לרצון הזה, לעשות נחת רוח לקב"ה?

עוד ועוד ועוד לקרוא, ללמוד, לעשות פעולות כמה שאפשר בתוך העשירייה. אין לי יותר מה להגיד. קראת ואתה מבין ויודע את החומר, חסרים לך רק עוד כמה מאמצים ועוד כמה זמן. ולהבין שכול העבודה צריכה להיות יותר פנימית בתוך האדם, ומבחוץ טוב שאתה רוצה לעזור לכולם, אבל יותר תתרכז בפעולות פנימיות.

שאלה: איך אנחנו יכולים לבדוק שאנחנו מוכנים למצב העיבור?

אם אנחנו מקבלים עיבור, אז נקרא שאנחנו ראויים. ככה זה, אתה לא יכול לדעת. רגע לפני מה שקורה ברוחניות אתה לא יודע שזה יקרה, כי החוקים הם חוקים מוחלטים כאלה, חתוך, זה, זה, זה, בלבד. אנחנו יכולים איכשהו להגיד שיהיה לנו עוד מעט מצב מיוחד, אם אנחנו נמצאים דווקא בירידה גדולה, בנפילה, אז מתוך זה אנחנו יכולים להגיד שכנראה מזה תצא לי עלייה גדולה. אז פחות או יותר אנחנו יכולים לנחש, אבל לא את האופי ולא את העוצמה של העלייה.

שאלה: היום בבוקר שמענו שמצב העיבור הוא משהו שקורה פעם אחת, ובקטע י"א הרב"ש כותב שכאשר האדם יכול לבטל את עצמו לזמן קצר, אז מתחילה העבודה באמונה למעלה מהדעת, וזה מסתיים בזה ש"זה נקרא בחינת "עיבור", היינו שעובר מבחינתו עצמו, לבחינת רשותו של הקב"ה.", זה נקרא עיבור. השאלה היא, האם יכולות להיות כאלה פריצות, התפרצויות, שאנחנו זוכים לעבוד באמונה למעלה מהדעת לרגעים מסוימים, אבל זה לא עיבור.

אני כבר הסברתי את זה קודם, לפני הכניסה לעיבור יש כל מיני "הרעות" מה שנקרא, גם בזמן שאתה רוצה להכניס את האישה להיריון, אז אתה עושה איתה יחד כל מיני פעולות של חיכוך ביניכם, זה נקרא אקט זיווג זכר ונוקבא, ואז אתם מתחממים יחד ונוגעים יחד, ומתוך זה יוצא הזרע ונכנס בה. והזרע הזה לברכה מפני שאתם יחד רוצים שזה יקרה. זה נקרא "חימום הזרע". יש פה הרבה דברים שאנחנו צריכים ללמוד, נלמד את זה בחלק ט'. בינתיים מספיק לנו כך לדעת, שישנן כל מיני תופעות לפני הכניסה לעיבור שכמה שיותר מהר נעבור אותן, אז בכניסה לעיבור נבין מה קרה לנו אז. אי אפשר לדעת שום דבר לפני שמבצעים, רק אחרי שמבצעים מתחילים לראות מה עברנו ולָמה דווקא כך צריך להיות.

קריין: אגרת י"ט.

"לא בפעם אחד, ימצא האדם מוכן לזווג הגבוה, מאד נעלה, שנקרא ביאה שלמה. אלא "אך טוב וחסד ירדפוני" כנ"ל. וע"כ עושה העראה שהיא תחילת ביאה, שז"ס, "צדיק ורע לו", שהשי"ת אינו רוצה בדביקותו, ועל כן אינו טועם בגעגועים ובכיסופים בחינת אהבה, הצריך ל"אותו דבר" ול"אותו מקום", ונמצא בו בחינת צער, שה"ס נגע העתיד להתמתק לבחינת ענג.

אולם "מה שלא יעשה השכל יעשה הזמן", כי השי"ת מונה כל העראותיו, ומחבר אותם לשיעור השלם, שבמדת הקושי', ליום המיועד, שזה כוונת הפייטן, "תעיר ותריע להכרית כל מריע"."

שאלה: איך העשירייה יכולה בצורה פרקטית לעשות נחת רוח לבורא, איך אנחנו יכולים להתכוונן לזה? אם תוכל לתת לנו עצה, נאמר פעולה כמו שיעור, איך אפשר לתת בזה נחת רוח?

בזה שאתם מתאספים ורוצים לברר כמה אנחנו יכולים להיות מחוברים כדי להביא את עצמנו למצב של "איש אחד בלב אחד" והבורא יכול להשפיע בנו, כי כל התענוג שלו זה שהוא יכול להשפיע. אז אנחנו באים לשיעור, באים לכל מיני פעולות אחרות אולי, אך ורק כדי שאנחנו נתחבר בינינו והבורא יוכל להשפיע בנו. שאנחנו נעשה מעצמנו נוקבא והבורא אז ישפוך בנו את האור העליון.

שאלה: הכניסות והיציאות לעשירייה ולחברים לרגעים קצרים, כן מצליחים. האם העיבור זה שאנחנו לא יוצאים מתוך זה, או כשהבורא איכשהו חותם על המצב הזה, איך אפשר לתאר את העיבור?

"עיבור" נקרא שאנחנו מקבלים מלמעלה כוח עליון שמחבר אותנו יחד. מבטל את האגו שלנו במידת מה, במידה קטנה, ושאנחנו יכולים אז להיות מבוטלים זה אל זה ולבורא, ומוכנים לכל דבר שהעליון יעשה, לעת עתה. זה נקרא שנכנסים לעיבור, שאנחנו נדבקים בעליון.

תלמיד: זה צריך להיות מצב קבוע? נראה שכאילו אנחנו עושים את זה בעשירייה.

זה עדיין לא עיבור. "עיבור" זה כבר מצב שנקבע ומתחילים ממנו והלאה לגדול. פשוט להמשיך.

שאלה: מה זה המושג "העראה", אם אפשר לזהות את זה אישית או בעשירייה כשזה קורה?

כל מיני שינויים שיש לנו בעשירייה בחיבור, יותר או פחות, בכל מיני אירועים, אנחנו צריכים לחבר אותם יחד, אנחנו צריכים להיות במצב שהכול מדביקים זה אל זה ללא שום שינוי. רוצים בכל המצבים האלה להיות מחוברים יחד בצורה קבועה, זה נקרא שאנחנו מוכנים לעיבור.

שאלה: האם עיבור זה כמו אצל אישה, שיש זמנים שיש בהם תנאים יותר טובים להיכנס לעיבור?

זה בינתיים לא בשבילנו. אבל ודאי שכל מה שיש בגשמיות זה נובע מהכרחיות רוחנית, אחרת לא היה קיים אצלנו. אבל זה עכשיו עוד לא חשוב לנו, אנחנו עוד לא מבחינים את כול המצבים הללו.

שאלה: מה הקשר בין עיבור להרגשת האינטגראליות שבחוק הערבות?

הרגשה אינטגראלית בחוק הערבות זו הרגשה בינינו, ועיבור זה הדבקות שלנו בבורא.

שאלה: בהרגשה, כל אחד מרגיש רחוק מהעיבור, אבל יחד מרגישים קרובים. ככה זה?

כן, רק להמשיך יחד. שכל אחד יבטל את עצמו ויתחבר לכולם, ואז תגיעו מהר. אנחנו באמת צריכים לזכות כבר לזה.

(סוף השיעור)