שיעור הקבלה היומי7 פבר׳ 2020(צהריים)
שיעור צהריים 07.02.20 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
בעל הסולם, עמ' 472, "מאמר לסיום הזוהר"
קריין: "כתבי בעל הסולם", עמ' 472, "מאמר לסיום הזוהר". טור א' באמצע, דבר המתחיל "ואין להקשות על זה:". נתחיל שתי פסקאות קודם, תחילת טור א', שורה שלישית.
"וענין העסק בתורה ובמצוות ע"מ להשפיע נ"ר ליוצרו, הוא השואת הצורה מבחינת מוחא: כמו שהשי"ת אינו חושב בעצמו, אם הוא נמצא, או אם הוא משגיח על בריותיו, וכדומה מהספיקות, אף הרוצה לזכות להשואת הצורה, אסור לו לחשוב בדברים האלו, שברור לו, שהשי"ת אינו חושב בהם, כי אין לך שינוי צורה גדול מזה.
ולפיכך, כל מי שחושב דברים אלו, נמצא בודאי בפירודא ממנו יתברך. ולא יבוא לידי השואת הצורה לעולם. וזה מה שאמרו ז"ל: "כל מעשיך יהיו לשם שמים, כלומר דביקות בשמים, לא תעשה שום דבר, שאינו מביא מטרה זו של הדביקות. דהיינו, שכל מעשיך יהיו להשפיע ולהועיל לזולתך.
שאז תבוא להשואת הצורה עם השמים: מה הוא יתברך, כל מעשיו להשפיע ולהועיל לזולתו, אף אתה, כל מעשיך יהיו רק להשפיע ולהועיל לזולתך, שזו היא הדביקות השלימה.
ואין להקשות על זה: איך אפשר, שהאדם יעשה כל מעשיו לטובת זולתו? הרי הוא צריך בהכרח לעבוד לקיום עצמו, ולקיום משפחתו?
התשובה היא, כי אותם המעשים, שעושה מטעם ההכרח, דהיינו כדי לקבל המעט הנחוץ לקיומו, הנה "ההכרח, לא יגונה ולא ישובח". ואין זה נחשב כלל, שעושה משהו לעצמו.
והנה, כל היורד לעומקם של הדברים, בודאי יתפלא: איך אפשר לאדם, שיבוא להשואת הצורה הגמורה, שכל מעשיו יהיו להשפיע לזולתו, בשעה, שכל הויתו של אדם, אינה אלא לקבל לעצמו? ומצד טבע בריאתו, אינו מסוגל לעשות אפילו מעשה קטן לטובת זולתו. אלא בשעה שמשפיע לזולתו, הוא מוכרח לצפות, שבסופו ישיג ע"י זה, תמורה המשתלמת יפה. ואם אפילו מסופק בתמורה, כבר ימנע את עצמו מלעשות המעשה. ואיך אפשר, שכל מעשיו יהיה רק להשפיע לאחרים, ולא כלום לצרכי עצמו?
אכן אני מודה, שהוא דבר קשה מאד. ואין בכחו של אדם לשנות טבע בריאתו. שהוא רק לקבל לעצמו. ואין צריך לומר, שיכול להפוך טבעו, מקצה אל קצה. דהיינו, שלא יקבל כלום לעצמו, אלא כל מעשיו יהיו להשפיע.
אבל לפיכך, נתן לנו השי"ת, תורה ומצוות, שנצטוינו לעשותן רק על מנת להשפיע נ"ר להקב"ה. ולולא העסק בתורה ובמצוות לשמה, דהיינו, לעשות בהם נ"ר ליוצרו, ולא לתועלת עצמו, אין שום תחבולה שבעולם, מועילה לנו להפוך טבעו.
ומכאן תבין, את גודל החומרה, של העסק בתורה ומצוות לשמה. כי אם גם כוונתו בתורה ומצוות, אינה לתועלת הקב"ה, אלא לתועלת עצמו, הרי לא בלבד, שלא יהפך טבע הרצון לקבל שבו, אלא אדרבה, הרצון לקבל שבו, הוא יהיה הרבה יותר, ממה שיש לו מטבע בריאתו. כמו שביארתי בהקדמה לביאור הסולם, עי"ש באות ל', ל"א, ואין להאריך כאן. ".
תלמיד: באחד המאמרים בעל הסולם כותב שלהשפיע לבורא זה "דבר קל הוא". זה רק עניין של היחס. וכאן ההפך, הוא אומר שהעבודה היא קשה מאוד.
איך משתווים זה עם זה? מצד האדם, אם אדם רוצה להפוך, זה בלתי אפשרי בכלל, לא שזה קשה, זה בלתי אפשרי. ואם הוא נעזר על ידי הסביבה, "דבר קל הוא". פשוט מאוד. איך, איך מגיעים לתיקון? אם אתה משתדל לבד לעשות, עשר, עשרים, שלושים שנה, שום דבר לא קורה. אם אתה עושה את זה עם הקבוצה, אבל ממש בתוך הקבוצה, זהו, תוך כמה שנים אתה כבר מתוקן.
תלמיד: זאת אומרת, הפניה כאן לבן אדם שהוא פרט, מדובר פה על מישהו, מה שמתאר בעל הסולם זאתv עבודה שלי באופן פרטי.
כן. כן, וודאי.
קריין: עמ' 472, טור ב' באמצע, דבר המתחיל "ומה הם מעלותיו".
"ומה הם מעלותיו, של אותו האדם, שזכה לדביקות השי"ת?
הן אינן מפורשות בשום מקום, אלא ברמזים דקים. אבל כדי לבאר הדברים שבמאמרי, אני מוכרח לגלות קצת, לפי מדת ההכרח. ואסביר הדברים בדרך משל.
הגוף עם אבריו - אחד הם. וכללות הגוף, מחליף מחשבות והרגשים, על כל אבר פרטי שלו. למשל, אם כללות הגוף חושב, שאבר אחד ממנו, ישמשו ויענג אותו, מיד אותו האבר יודע מחשבתו, וממציא לו התענוג שחושב. וכן אם איזה אבר, חושב ומרגיש, שצר לו המקום, שהוא נמצא בו, מיד יודע כללות הגוף מחשבתו והרגשתו, ומעבירו למקום הנוח לו.
אמנם אם קרה, ואיזה אבר נחתך מן הגוף, אז הם נעשים לשתי רשויות נפרדות, וכללות הגוף, כבר אינו יודע צרכיו של אותו האבר הנפרד. והאבר, אינו יודע עוד מחשבותיו של הגוף, שיוכל לשמש אותו ולהועיל לו.
ואם יבוא הרופא, ויחבר את האבר לגוף, כמקודם לכן, הנה חוזר האבר לדעת, מחשבותיו וצרכיו של כללות הגוף. וכללות הגוף, חוזר לדעת, צרכיו של האבר.
לפי המשל הזה, יש להבין ג"כ מעלת האדם, שזכה להדבק בהשי"ת. כי כבר הוכחתי (ב"הקדמה לספר הזהר", אות ט', ובפרושי להאדרא זוטא), שהנשמה היא, הארה נמשכת מעצמותו ית'. והארה זו, נפרדה מאת השי"ת, ע"י שהשי"ת הלבישה ברצון לקבל. כי אותה מחשבת הבריאה "להנות לנבראיו", בראה בכל נשמה רצון לקבל הנאה. ושינוי צורה זו של רצון לקבל, הפריד אותה הארה מעצמותו ית', ועשה אותה לחלק נפרד ממנו. ותעיין שם במקור כי אין כאן המקום להאריך בזה.
היוצא מזה, שכל נשמה, היתה מקודם בריאתה, בכלל עצמותו ית'. אלא עם הבריאה, דהיינו עם הטבע של רצון לקבל הנאה, שהוטבע בה, קנתה שינוי צורה, ונפרדה מהשי"ת, שכל ענינו הוא רק להשפיע. כי שינוי הצורה, מפריד ברוחניות, כמו הגרזן בגשמיות, כמבואר לעיל.
ונמצאת הנשמה, דומה עתה לגמרי, למשל האבר, הנחתך מהגוף ונפרד ממנו, שאעפ"י שמקודם הפירוד, היו שניהם, האבר עם כללות הגוף, אחד. והיו מחליפים מחשבות והרגשות זה עם זה. אבל, לאחר שנחתך האבר מהגוף, נעשו בזה שתי רשויות. וכבר, אין אחד יודע מחשבותיו של השני, וצרכיו של השני. ומכל שכן, אחר שהנשמה נתלבשה בגוף של העוה"ז, נפסקו כל הקשרים, שהיו לה מטרם שנפרדה מעצמותו יתברך. וכמו שתי רשויות נפרדות הם."
עד כאן זה מובן? חוק ענף ושורש, חוק השתוות הצורה, הכול שייך לזה. כי הכול מגיע לפי ההתאמה בין הכוונות, בכוונות. הרצונות יכולים להיות שאחד אוהב בשר, השני חלב, השלישי דגים, זה לא חשוב, אם הם כולם מכוונים לבורא, כולם קשורים, אמנם לא יכולים לסבול מה שהשני מקבל, כי כל אחד מקבל את זה לפי הנשמה.
שאלה: אז מה קורה כשאנחנו מבקשים אחד עבור השני?
אז אתה מבקש מה שהשני צריך.
תלמיד: מה שהוא צריך בכוונה שלו או מה שהוא צריך ברצון שלו?
הכוונה היא שלך, הרצון הוא שלו.
תלמיד: אחד רוצה בשר, אחד רוצה חלב, כולם רוצים להשפיע לבורא. אני מבקש עבור החבר שהחבר יוכל להשפיע לבורא, שיכול להידמות לו?
כן.
תלמיד: אז מה זה קשור לבשר שהוא רוצה?
זאת העבודה שלו. אתה אף פעם לא יכול להיכנס לטעמים האלה שהוא מרגיש בנשמה שלו. אתה רק יכול לסייע לו שיקבל אורות התיקון.
תלמיד: והסיוע הוא בבקשה עבורו, שיוכל לעבוד, להלביש כוונה, מה אני מבקש עבור החבר?
כן. כוונה.
תלמיד: שתהיה לו כוונה בעל מנת להשפיע?
כן.
תלמיד: ומה עם הבשר שלו, לא אכפת לי מה הוא רוצה?
זה לא עניינך. אתה רק כצינור להעביר לו את זה. להעביר לו את הכוח. אתה רוצה לקרב את הבורא אליו. זה נקרא "מתפלל עבור חברו". כן.
תלמיד: ומה זה נקרא שהעבודה הזו היא הדדית?
כי אין לך אפשרות להתקרב לבורא, אלא אם אתה מתפלל עבור חבר.
תלמיד: אדם יכול להתפלל עבור חבר, כביכול גם בצורה חד צדדית. מה זה נקרא שהעבודה הזו היא הדדית?
שגם החבר יכול להתפלל עבורו. אי אפשר אחרת בכלל לתת עבודה רוחנית. זה לא שיש לי עבודה משלי, שאני מתקן את הכלים שלי וזהו. ויש לי אפשרות עוד לתקן את הכלים של החבר שלי וזהו. אין דבר כזה. אלא רק דבר אחד יש לי. רק לסייע לחבר שלי בעבודה הרוחנית שלו. ואצלו אין שום סיכוי אחר לעשות עבודה רוחנית אלא רק לסייע לי לקבל כוח ולממש את העבודה הרוחנית.
תלמיד: אז בעת שאני מבקש עבורו, האם אני צריך לקחת בחשבון שגם הוא מבקש עבורי?
זה עניינו. אתה צריך לעשות את שלך. מה שהבורא מסדר לך. לא החבר מסדר לך, הבורא.
תלמיד: אז מה זה אומר שהעבודה היא משותפת? מה זה אומר שהתפילה היא משותפת?
משותפת זה כבר דרגה יותר גבוהה. שאתם מתחברים יחד לאיזה מעשה משותף כדי להשפיע נחת רוח לבורא. שאתם מבקשים יחד, לא אחד כלפי השני או כל אחד עבור העולם, אלא שאתם מחברים את הכלים שלכם יחד ומבקשים עבור הכלים האלה.
תלמיד: הכלים, כלומר הכוונות?
כוונות, רצונות. לא חשוב. זה לא חשוב כל כך עכשיו.
תלמיד: והעבודה שלנו היא להרגיש, היא לתאר לעצמנו שאנחנו מבקשים עבור חבר או לתאר לעצמנו שאנחנו ביחד, בצורה משותפת מבקשים זה עבור זה, וביחד מהבורא?
שאנחנו יחד מבקשים מהבורא.
תלמיד: וכמו שאמרת שזה המשהו שהוא יותר גבוה, כלומר, מקדימה לזה הצורה היחידנית, התיאור המשותף הזה, אני מבקש עבור החבר?
כן. זה לא מקדימה. זה כאילו שאתה מכשיר את עצמך לזה.
שאלה: אז יוצא שכאילו ההשגה הרוחנית של האדם היא בכלל לא תלויה בו.
וודאי שלא. עד כמה שהוא גורם לזולת, בזה תלויה ההשגה הרוחנית שלו. אחרת, אז מה זה נקרא "רוחנית"?
תלמיד: אז מה בדיוק אתה משיג, את היכולת לגרום לאחרים להתפתח רוחנית?
אתה משיג פעולות על מנת להשפיע שהן כולן פעולות הבורא.
תלמיד: שהפעולות האלה באות למימוש על אחרים?
בעזרתך, כי אתה פותח לזה אישור.
תלמיד: זאת אומרת שכל ההשגה זה להסכים להיות מופעל כלפי הזולת?
לא. שאתה מפעיל. זה לא רק הסכמה.
תלמיד: אז מה?
שאתה בכוחות שלך מפעיל את עצמך כדי להיות הצינור להתעוררות החבר.
תלמיד: אז אדם לעצמו, הוא לא יכול, הוא לא משיג כלום, אם החברים לא ירצו בשבילו משהו, לא יהיה לו כלום.
זה נכון. אבל זה שחברים ירצו או לא ירצו זה תלוי בבורא. ואם אדם עושה את הפעולות שהוא בזה מעורר את הבורא, אז הבורא מעורר חברים וכך הם פועלים כבר כלפי האדם.
תלמיד: אז איך מגיע השינוי, החיסרון הזה שאתה כבר מתחיל לרצות את ההשגה של החברים שלך? אתה כבר מתחיל לרצות בהם את פעולות הבורא? איך קורה המעבר הזה?
שאתה רואה בחברים את פעולות הבורא?
תלמיד: כן. שאתה רוצה לראות בהם את פעולות הבורא, אתה רוצה לראות אותם בהשגה?
זה לפי היחס שלך, הנאמנות שלך כלפיהם.
תלמיד: ואיך אתה משנה את זה?
אתה לא משנה שום דבר. פשוט אתה מגיע למצב שאתה כל כך רואה בהם את התלבשות הבורא, שאתה רואה איך שהוא פועל בהם.
תלמיד: איך זה נראה? מה זה לראות התלבשות הבורא בהם?
שמה שהם לומדים, מדברים, עושים, הכול בא בהתלבשות הבורא בהם.
שאלה: האם יש לנקודה שבלב, לניצוץ שבנשמה של כל אדם, רישום או זיכרון של התקופה שהייתה מעצמותו יתברך?
וודאי שכן. לא יכול להיות אחרת. הרי בכל פעולה, בכל מצב, בכל מה שהיה, הווה ויהיה, הכול היה כלול באין סוף, בכל השלמות, ועכשיו זה רק מתגלה לפנינו ללא כוח שלימות, השלמה, כדי להראות לנו עד כמה ההשלמה כוללת את כל הצורות. רק כדי להראות לנו עד כמה ההשלמה כוללת את כל הצורות, ואז אנחנו רואים את הכוחות האלה, המצבים הבלתי שלמים האלה, וצריכים להשתדל להשלים אותם. כאילו שאנחנו עושים.
שאלה: מה זה נקרא "להתפלל עבור חבר"? האם זה לרצות בכוונה? האם זו כל פעולה אחרת שתקרב אותו לעשירייה? האם יש לזה אותו משקל או שזו רק כוונה כללית שהוא יקבל השפעה?
"להתפלל" עבור החבר זה לרצות שהבורא יעזור לו. ולהיכנס לפרטים במה שיעזור או לא, בדרך כלל לא עושים זאת. זה רק עם המורה כלפי התלמיד שהוא יכול לרדת אליו, לקחת אותו ולמשוך אותו מעלה. אלה פעולות מיוחדות, מסוימות. אבל, בדרך כלל זו רק השתתפות חיצונה.
ומה זאת אומרת שאני מתפלל עבור החבר? אני מוכן לתת לו את הכלים שלי כדי שיעלה ויתקן את עצמו על ידיהם, שאני הופך להיות בזה צינור. זה נקרא שאני "מבקש", "מתפלל".
שאלה: האם שינוי תפיסת המציאות יכול להיעשות רק על ידי האור, או שזו עבודה גשמית של שינוי ותרגום רגשות ומחשבות גשמיים?
לא. זה רק על ידי האור. אנחנו יכולים לעשות כאן כל מיני כאלה ספקולציות בשכל וברגש שלנו בכל מיני חכמות, אבל זה לא יעזור לנו בשום דבר. אנחנו נחזור בכל זאת לאותו מצב שאנחנו רואים שהכוח העליון פותח ועושה לנו את הצורה המתוקנת, ומציג לנו אותה.
שאלה: היום בבוקר אמרת להיות סבלניים לחברים חדשים. אם החבר כל הזמן מצביע על פגמים בעשירייה ולא מפסיק, מה על העשירייה לעשות?
העשירייה צריכה לקחת אותו ולהסביר לו ש"כל הפוסל במומו פוסל". סך הכול, מה שאתה רואה בנו, אתה רואה את הפגמים שלך. תנסה לראות אותנו מתוקנים ואת עצמך במידה הזאת מקולקל, ואז זה יעזור לך. כי אותנו אתה לא יכול לתקן על ידי זה שאתה מראה לנו את הפגמים, כביכול שלנו. אתה רק מסביר לנו באיזה פגמים אתה נמצא. ואנחנו לא יכולים, עם הגילויים האלה שלך, בצורה כזאת לעבוד. כי אתה בזה לא נכלל מאתנו, אתה בזה לא מקורב אלינו. אתה דוחה אותנו במידת הביקורת שלך עלינו. לכן העבודה צריכה להיות הפוכה.
שאלה: למה אני צריך להתפלל על החבר? איזה פגם יש בו?
אם אתה רואה פגם בחבר זה הפגם שלך.
תלמיד: איזה פגם אני צריך לראות בחבר?
את הפגם שלך.
תלמיד: שהוא?
אני לא יודע מה אתה רואה בו. איזשהו פגם שאתה רואה בחבר, זה הפגם שלך, ואז עליו יש להתפלל.
תלמיד: אני מחפש את גדלות החבר או את הפגם שיש בו?
אתה מחפש לראות את החברים שנמצאים עד גמר התיקון. ואם אתה רואה בהם פגמים, סימן שאתה עדיין לא מתוקן, לעת עתה.
תלמיד: אז אני צריך לבקש.
לבקש תיקון על עצמך.
תלמיד: על עצמי, לא עליהם?
כן, וודאי.
תלמיד: אז מה זה להתפלל על החבר?
זה נקרא "להתפלל על החבר". שאני לא יכול לראות אותו מושלם.
קריין: מרב"ש - א' "עשה לך רב וקנה לך חבר - א'".
"אומר רבי יהושע בן פרחיה "והוי דן את כל האדם לכף זכות". שהאדם צריך לדון את כולם לכף זכות.
היינו, מה שהוא לא רואה בהם מעלות, אין הם אשמים, אלא הוא בעצמו אין לו בהכוחות שלו מספיק כשרון לראות את המעלות של הכלל. לכן לפי תכונת נפשו, הוא רואה. וזהו אמת לפי השגתו. אבל לא לפי האמת."
ויש לנו גם מרב"ש א', "בענין חשיבות החברים".
"אם יש לו אהבת חברים ובחינת אהבה, החוק הוא, שרוצים לראות דוקא מעלת חבירו ולא חסרונו. לכן יוצא, אם הוא רואה איזה חסרון אצל חבירו, סימן הוא, לא שהחסרון הוא אצל חבירו, אלא החסרון הוא אצלו. היינו, שהוא פגם באהבת חברים, לכן הוא רואה החסרונות על חבירו.
אי לזאת, הוא צריך עכשיו לראות, לא שחבירו יתקן את עצמו, אלא הוא בעצמו, לתיקון הוא צריך. יוצא לנו מהנ"ל, לא שהוא צריך לראות, שחבירו יקבל תיקון על החסרונות, מה שהוא רואה בחבירו, אלא הוא בעצמו צריך תיקון, במה שפגם באהבת חברים. וכשיתקן את עצמו, אז יראה רק מעלת חבירו ולא חסרונו."
קריין: עמ' 473, טור א' למטה פסקה אחרונה, דבר המתחיל "ולפי זה".
"ולפי זה מובנת מאליה, מעלת האיש, שזכה שוב להדבק בו, שפירושו, שזוכה להשואת הצורה עם השי"ת, עי"ז שבכח התורה והמצוות, הפך את הרצון לקבל, המוטבע בו, אשר הוא הוא שהפריד אותו מעצמותו ית', ועשה אותו לרצון להשפיע, וכל מעשיו הם, רק להשפיע ולהועיל לזולתו, שהוא השוה את הצורה ליוצרה, נמצא ממש בדומה לאותו אבר, שנחתך פעם מהגוף, וחזר ונתחבר שוב עם הגוף, שחוזר לדעת מחשבותיו של כללות הגוף, כמו שהיה יודע טרם שנפרד מהגוף.
אף הנשמה כך, אחר שקנתה השואה אליו יתברך, הנה היא חוזרת ויודעת מחשבותיו יתברך, כמו שידעה מקודם, שנפרדה ממנו בסבת שינוי הצורה של הרצון לקבל.
ואז מקויים בו הכתוב: "דע את אלוקי אביך". כי אז זוכה לדעת השלמה שהיא דעת אלקית. וזוכה לכל סודות התורה, כי מחשבותיו יתברך הן סודות התורה."
תלמיד: הוא מתייחס בטקסט כל הזמן לעצמותו.
אנחנו לא יודעים מה זה. לכוח עליון.
"וזה שאמר ר' מאיר: "כל הלומד תורה לשמה, זוכה לדברים הרבה, ומגלים לו רזי וטעמי התורה, ונעשה כמעיין המתגבר". דהיינו, כמו שאמרנו, שע"י העסק בתורה לשמה, שפירושו, שמכוון לעשות נ"ר ליוצרו," שזה נקרא "לשמה", "בעסקו בתורה, ולא לתועלתו כלל, אז מובטח לו להדבק בהשי"ת, שפירושו, שיבוא להשואת הצורה, שכל מעשיו יהיו לתועלת זולתו, ולא לתועלת עצמו כלל, דהיינו ממש כמו הקב"ה, שכל מעשיו הם, רק להשפיע ולהיטיב לזולתו, שבזה חוזר האדם להדבק בהשי"ת, כמו שהיתה הנשמה מטרם שנבראה.
ולפיכך זוכה לדברים הרבה, וזוכה לרזי וטעמי התורה. כי כיון שחזר ונתחבר עם השי"ת, הוא חוזר ויודע מחשבותיו של הקב"ה, כמשל האבר, שחזר ונדבק בגוף. ומחשבותיו של הקב"ה, נקראות רזי וטעמי התורה. הרי, שהלומד תורה לשמה, זוכה שמתגלים לו רזי וטעמי התורה. ונעשה כמעיין המתגבר, מחמת ביטול המחיצות, שהפרידוהו מהשי"ת, שחזר להיות אחד עמו יתברך, כמטרם שנברא."
שאלה: הוא כותב שאם הוא מגיע להשתוות הצורה עם הבורא, הוא מתחיל להרגיש את המחשבה של הבורא.
כן.
תלמיד: ולפי מה שלמדנו פה, הוא צריך להרגיש את החברים, את הקשר עם החברים שלו.
איפה הוא מרגיש את הבורא אם לא בקשר עם החברים? באיזו רשת, באיזה חומר, באיזה יסוד הוא מרגיש את יחס הבורא? איפה הבורא מתגלה?
תלמיד: חשבתי שהוא מרגיש את החסרונות של החברים, את הרצונות של החברים.
לא, הוא מרגיש את הקשר בין החברים לפי כמה שהוא מועיל לקשר הזה, ולפי זה רואה איך הבורא מתלבש בקשר הטוב ביניהם.
תלמיד: ומה זה "רזי תורה" שהוא מרגיש?
החוקים הכלליים שמתגלים בקשר בין החברים, הכול זה רק ברשת הקשר. כי גם את האור אנחנו מקבלים, מרגישים, מפתחים אותו רק לפי הכלי, לפי הקשר. את האור עצמו לא מרגישים.
קריין: עמ' 473, טור ב' למטה פיסקה לפני אחרונה, דבר המתחיל "ובאמת".
"ובאמת, כל התורה כולה, בין הנגלה ובין הנסתר, הם מחשבותיו של הקב"ה, בלי הפרש כל שהוא. אלא הדבר דומה לאדם, טובע בנהר, שחברו זורק לו חבל, כדי להצילו. שאם הטובע תופס את החבל, בחלקו הסמוך אליו, יכול חבירו להצילו, ולהוציאו מן הנהר.
אף התורה כן, שהיא כולה מחשבותיו של הקב"ה, היא בדומה לחבל, שזרקו הקב"ה אל בני האדם, להצילם ולהוציאם מן הקליפות. וקצהו של החבל סמוך לכל בני האדם, שהוא סוד התורה הנגלית, שאינה צריכה שום כוונה ומחשבה. ולא עוד, אלא אפילו, שיש במעשה המצוות מחשבה פסולה, הוא ג"כ מקובל להקב"ה, כמ"ש: "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה".
ולפיכך, תורה ומצוות - קצהו של החבל, שאין אדם בעולם, שלא יוכל להחזיק בו. ואם תופס בו בחזקה, דהיינו שזוכה לעסוק בתורה ומצוות לשמה, דהיינו לעשות נ"ר ליוצרו, ולא לתועלת עצמו, אז התורה והמצוות מביאים אותו להשואת הצורה עם הקב"ה, שהוא סוד ולדבקה בו כנ"ל, שאז זוכה להשיג כל מחשבותיו של הקב"ה, הנקראות "רזי תורה" ו"טעמי תורה", שהם כל שאר החבל, שאין זוכה בו, אלא אחר שבא לדביקות השלימה, כנ"ל."
שאלה: איך אדם יכול לשכנע את הבורא שיעזור לו?
תשכנע, תחשוב איך לשכנע.
תלמיד: כי כל הפעולות הן רק לזה שהבורא יעזור.
ודאי.
תלמיד: אבל הוא לא כל כך עוזר.
הוא לא עוזר מפני שאתה לא מבקש.
תלמיד: אז איך לשכנע אותו שהוא יעזור?
תלמד איך לבקש.
תלמיד: עכשיו למדנו שמצד אחד, צריך להתפלל עבור חבר, לקרב אליו את הבורא, להיות צינור בין הבורא והחבר. מצד שני, כל הפגמים שאני רואה בחבר הם הפגמים שלי אז אני צריך לבקש עבור עצמי שהוא יתקן את הפגמים. אז מה אני צריך לבקש ממנו?
אני לא יודע, אתה צריך לדעת. אם אני אגיד לך, זה יהיה כמו כל עשר השנים האחרונות, שאני אומר ואתה לא שומע. אתה צריך בעצמך לחקור ואז תדע.
תלמיד: צריך לשכנע אותו בכל מקרה שיעזור.
כן, זה בטוח. מה אני אגיד לך, זו בעיה. אבל אתה צריך לשכנע אותו, לא אף אחד אחר. יכול לבוא אליך מישהו כמו תרח אבי אברהם והוא יגיד לך, "רופא יקר, אתה תביא לי אלף דולר, אני אסדר לך כך מכתב למעלה". כך זה היה בימי תרח, זאת אומרת, בשיטה של תרח. השיטה של אברהם כבר אחרת, הוא אומר, "רק באהבה". זה ההבדל.
שאלה: זה מעניין, מה זו השיטה של תרח? לא שמעתי על זה.
כמו שזה כרגיל, בכל האמונות, בכל מיני דתות. תביא לאדם שקרוב לבורא, והוא יסדר לך את הפרוטקציה. כך זה נהוג.
תלמיד: ובדרך שלנו אין איזו דרך? כי בכל זאת יש את "ניצחוני בני"1, אין איזו דרך תחבולות שאנחנו עושים?
איזה?
תלמיד: אני שואל.
אתה לא יודע. אולי תביא לי איזו מעטפה ואז יצא לך כך פתאום הצלחה בדרכך.
תלמיד: אין גם את זה.
זאת אומרת כאן זה כמו שהוא כותב, רק אם אני רוצה להשיג השפעה, רוחניות, ורק אם זה מתבטא בזה שאני מבקש עבור החבר, אז זה עובד.
תלמיד: יש לי שאלה לגבי שני הכנסים, כנס הערבה והכנס הגדול. איך שהתרשמתי הבוקר, ואפילו משיעור נשים, נשמע שלא שינית כיוון, אבל דייקת יותר, מיקדת אותנו עכשיו.
צריכים להתקדם במשהו.
תלמיד: אתה יכול להגיד בדיוק מה הנקודה המרכזית שקושרת את שני הכנסים האלה? כי יש איזה "נושא על" שנתת היום בבוקר, "וייאנחו" אם אני מבין נכון. זאת אומרת התפילה.
קודם הגברים יוצאים למדבר, ומשתדלים להתחבר ביניהם עד שכל אחד נכלל בכל החברה. שלא תהיה הרגשה פרטית של אף אחד אלא רק של החברה, מקום שהבורא עומד להתגלות. ומתוך הרגשת החברה, העיגול הזה, אנחנו פונים לבורא ודורשים תיקון. אנחנו לא דורשים שהוא יתגלה, כן, לא, לא חשוב, אנחנו דורשים תיקון כדי שנוכל לעשות לו נחת רוח. אם הוא צריך להתגלות, שיתגלה, אם צריך להסתתר, שיסתתר. העיקר נחת הרוח לו, את זה אנחנו רוצים לגרום, זאת העבודה שלנו במדבר במשך כל השיעורים. כשנחזור לכאן אז גם נדבר על זה. אנחנו די מוביליים בוא נגיד, מוכנים לשינויים, אז מספיק לנו יום יומיים כדי להיכנס מהמדבר לכנס הגדול, זה מספיק.
תלמיד: ובכנס הגדול, מה תוספת?
בכנס הגדול התוספת שאנחנו צריכים להעלות את כל החברה הגדולה הזאת של הכנס לחיבור עם הבורא. אנחנו צריכים להרים את עצמנו כמגש, שאנחנו מוכנים שהבורא ישרה בנו. לא שאנחנו רוצים להרגיש את זה כטוב או כרע או ממשהו בכלל, אלא רק כדי לגרום לו נחת רוח, שגם בזה אנחנו לא צריכים שום הוכחות, רק ידיעה בעלמא. זה הכול.
תלמיד: מה זה "ידיעה בעלמא"?
שלא יהיה לנו מזה שום דבר חס ושלום.
תלמיד: אבל הידיעה בעלמא מחזיקה אותנו, נותנת אור, קצה.
לא, שום אור אנחנו לא מבקשים. אנחנו מבקשים רק לגרום נחת רוח.
תלמיד: באיזה שלב, על כל הציר הזה שתיארת, יש "וייאנחו בני ישראל מן העבודה"?2
אנחנו לא משתוקקים לזה, אבל מתי שזה יתגלה, זה יתגלה.
שאלה: יש משפט בתהילים, "אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו"3. איך אנחנו מקרבים את עצמנו בפעולות משותפות כדי לא לעבוד לשווא, ולהיות שותפים בבניית הבית בכנסים המתקרבים?
על ידי גילוי החיסרון, סך הכול. חוץ מחיסרון אנחנו לא צריכים לגלות שום דבר, רק את החיסרון עצמו.
תלמיד: גילוי החיסרון זה שהאור מגלה לנו את החיסרון?
שאנחנו רוצים לגלות את החיסרון להשפיע נחת רוח לבורא ללא שום פנייה אלינו.
תלמיד: איך אנחנו מגלים את החיסרון? זאת אומרת איזה פעולות אנחנו עושים שזה בעצם מייצג את זה שאנחנו מגלים את החיסרון?
את החיסרון להשפיע לבורא אנחנו מגלים דרך החיסרון להשפיע לחבר. וחיסרון להשפיע לחבר אני מקבל מזה שאני על ידי קנאה, תאווה וכבוד, לומד את זה מהעשירייה.
שאלה: דיברת גם הבוקר וגם אתמול בשיעור נשים על זה שצריך להתאמץ כל הזמן בחיבור עד שמגיעים לייאוש, אבל לא ליפול מהייאוש אלא דווקא לראות בזה הזדמנות עכשיו להגיע ל"וייאנחו".
הייאוש זה לא המטרה, אבל שבדרך זה קורה, אנחנו מקבלים את זה כסימן טוב.
תלמיד: אז איך לוקחים את הייאוש והופכים אותו לתפילה?
אם אני יודע שהייאוש זה כלי אמתי, שאני מתייאש מהכוחות שלי, וזה אמת וזה נכון, סימן שעכשיו נגלה הרצון שאין לי עליו שום שליטה, ואז מתוך הרצון הזה אני יכול לבקש. ייאוש זה סימן שהרצון שלי ממש לא נמצא בשליטתי בשום צורה. הבורא מאיר על הרצון הזה בצורה כזאת, שאני רואה שאני לא שייך לתיקון, ואז אני יכול לפנות אליו.
תלמיד: אז מה הכוח שלך בתהליך? כי אתה רק רואה שאתה יותר ויותר לא שייך לתיקון, אתה רואה שיש פחות כוחות.
אבל לבקש אני יכול.
תלמיד: אז במה שאני לא מצליח, זה איך להפוך דווקא את הגילויים האלה לתפילה ולא ליפול תחתם?
תיפול, לא נורא, "אלף פעם ייפול צדיק וקם". תיפול, אבל מתוך זה יהיה לך ניסיון איך נופלים ואיך קמים. ראית תינוק, ילד קטן עד שהוא הולך? נופל - קם, נופל - קם, נופל - קם, ואין בעיה.
תלמיד: זה ברור, אבל שוב אנחנו רואים שלפעמים חברים נופלים ולא קמים, וכך זה נשאר.
זה נובע מחולשת החברה.
תלמיד: אז אני שואל, איך למרות הייאושים אנחנו רואים בייאוש כלי לתפילה?
אנחנו מתקרבים ליציאת מצרים, ולכן כל הצעדים נעשים יותר סמיכים ויותר חדים, קשים. ההצלה היא רק בהתקרבות בינינו, רק בזה.
שאלה: נראה שלרצון לקבל יש המון כוח וסבלנות. מתי מתרוקנים באדם הכוחות? כי נראה שכל הזמן הוא מגלה עוד כוח לעבוד בעצמו.
אז מה, מה זה חשוב לי? חשוב לי רק להיות בפעולות שבהן איכשהו, במקצת, אבל אני עושה נחת רוח. אפילו בזה שאני לא עוזב. הבורא מסובב אותי, כאילו רוצה שאני אעזוב ואני לא עוזב, כבר בזה אני עושה לו נחת רוח, בטוח. דווקא בכוונה הזאת, במחשבה הזאת "לעזוב, לא, כן, נמאס, כן", אם אני נשאר, אני עושה נחת רוח.
שאלה: יש בי תחושה שאני מושיע כזה, והעבודה היא בכלל לא בכיוון. תחושה כזאת שבי תלוי המצב, והעבודה היא להתפלל על החבר. זה לא מסתדר לי, איך אני תופס את עצמי כמושיע, כמי שאמור לעשות, ושבכלל צריך להתבטל כלפי החבר ולבקש עליו.
האחד לא שייך לשני. הבורא מתכופף מעל כולם, למטה מכולם, ממש. את הבורא אנחנו משיגים דווקא במקרים הנמוכים ביותר, השפלים ביותר, "השרה את שכינתו על עצים ואבנים".
תלמיד: אבל החבר מחפש לראות גדלות עכשיו?
אז תראה לו גדלות, תעשה גדלות, תדבר על גדלות. אבל לא מעצמך, על מה שכתוב בחכמת הקבלה וכן הלאה.
תלמיד: מצד אחד, איך לייצב את העבודה שאני צריך להיות עבור החבר, מצד שני, האגו אומר שאתה מוביל, אתה חי את המצב הזה, וזה לא קיים.
אתה בזה ממש גומר את עצמך, ממש קובר את עצמך. לא, כך לא עושים. דווקא "ממעמקים קראתיך ה'", הכול זה מהמצבים הנמוכים.
שאלה: איך אנחנו משתפרים בשיעורים? כי אני מרגיש לאחרונה תקופה שאנחנו מאוד רדומים. אולי זו רק הרגשה שלי, אבל זו תקופה יחסית ארוכה שהרגשת המאמץ בשיעור לא כל כך מורגשת.
נכון.
תלמיד: אני אפילו יכול להגיד שראיתי ביום חמישי את שיעור נשים, והן שואלות, מתרגשות בוכות ומתמידות, אני אומר "אל תיתן לי כלום, תן לי רק התמדה כמו שראיתי שמה, אני לא צריך כלום חוץ מזה".
כדאי לך להיכנס בין נשים.
תלמיד: ויש להן תפילת בוקר, ואחרי בוקר וצהריים, ואחרי צהריים, וערב, וסקייפ, וזום והכול, ואנחנו באים לשיעור, ואנחנו כל פעם עם כבלים ואין מצבר. אני לא יודע מאיפה אתה מביא לזה כוחות, וכל בוקר אתה מגיע מוכן.
יש לי תחנת כוח.
תלמיד: מה אנחנו יכולים לעשות כדי להחיות בתוכנו את הלב, להחיות את היסודות כמו שהרגשנו בימים הראשונים? ברור שאנחנו מתרגלים כל פעם ללכת על קו של התרחקות ונהיה יותר כבד ויותר קשה.
למה?
תלמיד: זה מה שהרב"ש אומר. גם היום בבוקר אמרת את זה.
מה?
תלמיד: שהאכזבה זה השכר הנכון, כאילו זו התוצאה הנכונה, האכזבה, הבורא הכין לך אכזבה.
וזה השכר? זה סימן בדרך שאני מתאכזב, אבל מתוך זה אני מתעלה.
תלמיד: ברור. אז שם אין לנו את הקפיצה, אין לנו את הלהפוך את האכזבה להתגברות.
חוסר חיבור, חוסר חיבור ביניכם, מה אתה רוצה? חוסר חיבור ביניכם. על מה אתם כולם מתלוננים, "למה אנחנו באגו שלנו לא יכולים להגיע לעולם הרוחני?". הרי זה ברור שלא יכולים להגיע, מה אתה אומר? יש לך אפשרות להתחבר, למשוך את המאור המחזיר למוטב ולעלות, תעשה - תצליח, לא תעשה - לא תצליח. אז תקבל מכות, אם לא בגלגול הזה בגלגול הבא, באחד מהגלגולים הבאים, כי הבורא לא מפסיק באמצע, ובכל זאת תצטרך לבצע את הפעולה רק במצבים יותר גרועים.
תלמיד: אני לא רוצה באגו להרוויח את השכר הרוחני.
גם לא תוכל לעשות את זה.
תלמיד: ברור. אני רוצה באגו לעשות את המאמצים.
באגו, גם לא תוכל לעשות מאמצים, למעלה מהאגו.
תלמיד: אז אני רוצה לפחות לעשות את המאמצים, עם מה שיש לי, שנעשה את המאמצים.
המאמץ פשוט, רק להיכלל בחברה. פשוט להפסיק להרגיש את עצמך ולהרגיש את החברה.
תלמיד: מה זה יוסיף לחברה אם אני אעשה את המאמצים?
אני לא יודע, אני לא מפולפל כמוך. אם אני משם יכול לקבל כוח, אני הולך, מתחבר ומשתדל להוציא מהם כוחות. "מה זה נותן לי כך, ולמה זה לא כך, ולזה זה כך", זה השכל שלך ושם אתה מפסיד.
(סוף השיעור)