סדרת שיעורים בנושא: undefined
שיעורי בוקר 22.01.20 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה
"להשפיע נחת רוח לבורא" – קטעים נבחרים מהמקורות
אנחנו ממשיכים את השיעור שלנו באותו נושא, איך נגיע לעשיית נחת רוח לבורא. זה נובע ממטרת הבריאה להגיע לדבקות, דבקות זו השתוות הצורה בין הבורא לנברא. הנברא, הוא הרצון לקבל הכללי, כי כלפי הבורא יש נברא אחד, ואנחנו נצטרך להגיע מהמצב האישי שבו כל אחד חושב ומרגיש שהוא קיים ומנותק מהאחרים, למצב שנגלה שלא כך אנחנו קיימים, אלא כולנו נמצאים כאיש אחד בלב אחד, כתאים של גוף אחד גדול של האדם. מערכת האדם הזאת צריכה להגיע לעשיית נחת רוח לבורא כמו שהבורא אלינו. כך אנחנו מגיעים להשתוות הצורה, "אני לדודי ודודי לי".
לכן הנושא הוא עקרוני, הוא נמצא ממש במרכז העבודה שלנו, במרכז המציאות, זה מה שנדרש מאיתנו. אם אנחנו שומעים מהמקובלים שכל כוונות הבורא בבריאת המציאות, בריאת העולם, היא כדי ליהנות לנו, אז גם אנחנו צריכים להשתוקק להגיע לאותו המצב כלפיו. בואו נראה מה כותבים לנו המקובלים.
קריין: קטע מספר 6.
"אף על פי שענין ההשתוקקות אינו בידי אדם, אם אין לו חשק לדבר, אין הוא יכול לעשות שום דבר. אבל על כל פנים הוא צריך לגלות את הרצון לכיסופין, היינו הרצון להשתוקק. שהוא צריך לגלות ביקוש על זה. היינו, שצריך לגלות הרצון והחשק להשתוקק לה', היינו להשתוקק להרבות כבוד שמים, להשפיע נחת ליוצרו, למצוא חן בעיניו ית'."
(בעל הסולם. שמעתי. קעה. "והיה כי ירחק ממך")
מלכתחילה אין לנו שום גישה לזה, איך אנחנו יכולים להשתוקק לבורא, להשתוקק לכבוד הבורא, לגלות עד כמה אנחנו דואגים לו אם אנחנו בנויים בצורה הפוכה, שאנחנו דואגים רק לעצמנו ובצורה כזאת שיותר מזה אנחנו לא מרגישים, לא יכולים לתאר לעצמנו שיש עוד דאגה. אנחנו יכולים לדאוג נניח לתינוק שלנו, למי שקרוב אלינו במידה שמרגישים את הדברים קרובים, שהם כך מגולים לנו, אבל אם הבורא לא מגולה אז איך אני יכול לגלות את עצמי קרוב אליו? וכאן זו בעיה. לכן יוצא שאני צריך לעשות כל מיני תחבולות כדי לגלות שהבורא קרוב ולא רק קרוב, שאין קרוב יותר ממנו ואין בכלל חוץ ממנו כלום, אלא אני והוא נמצאים ממש יחד, את זה צריכים לגלות.
לכן ניתנה קבוצה, חברים, כל מיני מערכות שבסך הכול נקראות "תורה" שדרכן מגיע האור העליון ואני דרך המערכות האלה, דווקא בגלל שהן מערכות שמחלישות את יחס הבורא אליי עד כדי כך שאני מרגיש שכל היחס אליי כחיים שלי, חיות שלי והמקור של החיים גם נעלם, יוצא שנתנו לי כאן רק הזדמנויות בחושך, באפילה, בכהות חושים, לעשות כל מיני פעולות שאוכל לאט לאט לגלות את הבורא וכך להתקדם. לכן אנחנו צריכים ללמוד כל אחד מהשני, מהסביבה, את עניין ההשתוקקות, הכיסופים, את הרצון [למשהו שאליו] אין לי רצון, לא שאני רק מגלה את הבורא, יש כאן דבר והיפוכו, אני לא רוצה לגלות אותו, אני רוצה לגלות את היחס שלי אליו. וכאן באמת יש לנו בעיה.
מה זה נקרא להשתוקק לה', מה זה נקרא שאני משתוקק אליו? [האם אני משתוקק] להשפעה שלו אליי, ליחס שלו אליי? לא. אני צריך כאן ממש להפוך את היוצרות. יוצא שכאן בתוך היחסים שלי עם הבורא ישנם כמה כוחות ועל ידי זה שאני מסדר את החשיבות שביניהם, אני מסדר השפעה עליי מסוימת מאוד, מיוחדת מאוד, מהבורא. אם אני נמצא בקשר עם החברים, אם אני לומד מהם איך הם משפיעים לבורא, למרות שהם, יכול להיות משפיעים או לא, אבל אני חייב כך להתפעל מהם וכול הזמן להשתדל לראות בזה את הגדלות שלהם, למרות שיכול להיות שלא נראה לי, אבל אני משתדל ומשתדל, מנסה כך לעשות, יוצא שמהמאמצים שלי אני מתחיל להשתוקק לבורא ורוצה להשפיע לו, רוצה לדאוג לו.
במידה ואני כך מפתח את עצמי, אני מתחיל להרגיש שבאמת הוא כך מתייחס אליי. זאת אומרת, אני מתחיל לגדול. אני לא גדל כתינוק שרוצה יותר ויותר לקבל מההורים, אני גדל כבר כמו תינוק שנעשה ילד, אחר כך בחור, אחר כך איש, אני מתחיל לראות ביחס שלי לבורא, איך הבורא מתייחס אליי, אני מתחיל להבין למה הוא עושה לי כך או אחרת. קודם כל, אפשר לראות את זה לפי זה שאני מצדיק אותו, שבכל מה שהבורא עושה אני מתחיל לראות, לא מיד ולא ב 100% אבל לפחות במקצת, עניין חינוכי ממנו, שכך הוא רוצה שאני אתחנך, כי אז אני בזה מתחיל להבין אותו, להרגיש אותו.
ואפילו שהוא עושה לי כל מיני בעיות, אני מודה לו על כך כי זה בא אליי רק כלימוד, כחינוך, כי על ידי זה הוא רוצה שאגדל נכון, ואז על ידי תשומת לב, אני נעשה חדש, מיוחד, בוגר יותר, את מה שהוא עושה לי אני מקבל בהבנה שהכול לטובתי והכול כדי שאתן תגובה נכונה על כל צעד ושעל שאני מרגיש מצדו. ואני מתחיל מתוך זה גם לעשות חשבון איך אני בתגובה שלי עושה נחת רוח לו. לא שאני רוצה להתחנך ולהיות יותר מבין, יותר גדול, יותר חזק, אלא הכוונה שלי היא כבר לא לגדול סתם, הכוונה שלי היא כבר לגדול בצורה כזאת שאני דואג לו כמו שהוא דואג לי, אני עושה לו את מה שהוא עושה לי, אנחנו מתחילים להיות מעין שותפים, ודאי שאני תוצאה ממנו, אבל, בכל זאת, הבורא מצפה לתגובתי. וכך אני, אם כן, גדל לידו.
בעבודה הזאת ישנה עבודה שהבורא הוא המזמין של הפעולה ממני ואחר כך, ואולי זה רק נראה לי, אחר כך אבדוק ואקבע אם כן או לא, אבל אחר כך נראה לי שאני מזמין ממנו פעולות. אמנם לא מן הסתם כתוב על הבורא "אני ראשון ואני אחרון", אבל בכל זאת יש לי בזה איזה מקום שבו אוכל לגלות את היחס שלי וכך אנחנו מתקדמים, "אני לדודי ודודי לי". כי בסך הכול, כל הפעולות שלי בסופו של דבר, צריכות להגיע למצב שרק הבורא קיים ורק טוב ומטיב קיים ו"האני" קיים רק כדי לגלות לי ולכולם, לכל הבריאה הזאת, שאין עוד מלבדו.
שאלה: חוסר ההרגשה של הבורא ושל האהבה שלו, האם זאת תוצאה מצמצום א' או מצמצום ב', או מהשבירה, או שזה משהו שמעולם לא היה בקשר בין הנברא לבורא וזה משהו שאנחנו בונים מחדש?
ההרגשה שאנחנו בונים כקשר שלנו לבורא, היא הרגשה חדשה כי אף פעם הנברא לא עבד מתוך הצמצום וההסתרה, וכדי להגיע להרגשת הבורא בתוך הנברא, אנחנו צריכים לדלג על ההסתרה. אנחנו צריכים לגלות גם הסתרה וגם גילוי. שני אלו שמתחברים נכון, מביאים לנו את הדמות הנכונה של הבורא, ולכן לא היה דבר כזה, זה כל העניין.
אתה שואל כך, האם כל התהליך שאנחנו עוברים זה תהליך מחויב? למה הבורא דווקא המציא אותו? אם הבורא קבע שהוא צריך את הנברא כדי להביא את הנברא לדרגתו, אז כבר אין ברירה. התנאים האלה קובעים את תחילת הבריאה, התהליך וסוף הבריאה.
ולכן אותם המצבים שאנחנו עוברים הם לא היו בשום מקום, באף מצב, לפני השבירה נגיד. אלא אנחנו מעצבים אותם ואנחנו מגיעים אליהם, אם אפשר להגיד כך, בפעם הראשונה. לא היה אף פעם נברא שהרגיש כמו שאנחנו מרגישים. כל מה שאנחנו מגלים, זה רק אנחנו מגלים, ובצורה מיוחדת ובראשונה.
שאלה: האם אני רוצה להרגיש את טעם ההשפעה או רק לרצות את הבורא?
בסופו של דבר אנחנו צריכים להגיע, לא להשפיע ולא לרצות, אנחנו צריכים להגיע לדאגה. זו בכל זאת אולי המילה הנכונה. כמו שהבורא דואג לנו, כך אנחנו צריכים להגיע למצב שאנחנו דואגים לו. ובדאגה יש כבר השתוקקות, וחסרונות למיניהם, תיקונים וכיסופים, הכול נמצא. אבל נראה לי שהמילה "דאגה" היא יותר מתאימה ליחס שלנו לבורא.
שאלה: דאגה, אהבה ויראה מהבורא זה מה שמפתח באדם בושה. והבושה היא אותו הכלי שמפתח אותנו?
לא. הבושה לא מגיעה מזה שהבורא דואג לנו. הבושה מגיעה מאי השתוות הצורה. שאנחנו לא דואגים בחזרה כמו שהוא אלינו. ומהפער בין המצבים, הוא לי ואני לו, מגיעה לנו בושה. אבל אם אני אשתוקק אליו כמו שהוא משתוקק אלי, אם אני אדאג למצבו כמו שהוא משתוקק למצבי וכולי, אז אין כאן בושה אלא דווקא דבקות ושמחה גדולה, אין שום פחיתות מאף מצב.
שאלה: "אני לדודי ודודי לי", נותן תחושה שיש רצון לדחוף אותו ולהתחיל לעשות לבד בעצמי משהו אבל אני מבין שזה לא נכון. כלומר, זאת לא הגדילה שלי. אתה רוצה לעצור, להתמסר אליו באופן מוחלט כדי שהוא ימשיך לעשות את זה אבל במקביל להתחיל איזו הידמות, השתוות צורה אליו, לנסות לעשות איזו פעולה לקראתו. שאני כביכול רוצה גם בעצמי, אבל כאן אני לא אצליח לעשות שום דבר, וגם אין טעם לעשות שום דבר. כל מה שאני יכול זה להכניס מומים מצידי. לכן להיפך, יש רצון שיהיה איזה מסך כדי להפסיק לנסות לעשות משהו בעצמי, ובמקביל להשתדל להידמות אליו. האם זה נקרא "אני לדודי ודודי לי"?
"אני לדודי ודודי לי", זה כבר עניין השתוות הצורה. מצד הבורא זה רק היחס שלו ומצדנו זה מגיע למעלה מהצמצום, מסך ואור חוזר. אנחנו עדיין לא מדברים על צמצום, מסך ואור חוזר, כי עדיין אנחנו לא מרגישים בכלל את הכלי שלנו ככלי אגואיסטי. מספיק לי לחשוב על הבורא, כביכול שאני רוצה לטובתו, את זה דורשים ממני עכשיו, ושום דבר חוץ מזה.
אחר כך אני אתחיל לגלות התנגדות לזה, עד כמה אני לא רוצה לחשוב עליו, לא מסוגל לחשוב עליו. עד כמה אני אשתדל למרות הרצון שלי, למרות האגו שלי, לחייב את עצמי לפנות בעצמי לכיוון שלו וכן הלאה. זה יבוא אחר כך.
ואז אנחנו נתחיל לבנות שם מערכות של התנגדות, עלייה למעלה מהרצון. אבל בינתיים יכולה להיות רק דאגה פשוטה, אגואיסטית, מתוך זה שאני רואה שכך החברים עושים, שכך אנחנו מפיצים זה לזה שכדאי לעשות. הקנאה, התאווה והכבוד דוחפים אותי כדי שאני כך אתייחס לבורא, ולכן אני הולך על זה. אחר כך זה כבר יסתדר לפי ההתעלות שלי למעלה מהרצון.
קריין: קטע מספר 7, מתוך רב"ש ב', "מהו "לחם רע עין", בעבודה".
"אנו צריכים לכוון בעת שאנו עוסקים בתו"מ, שהשכר שלנו יהיה, שע"י זה נזכה לצאת מגלות והשעבוד של הרצון לקבל לעצמו, ונוכל לעבוד הכל בעל מנת, שיצמח מזה נחת רוח להבורא, ושכר אחר אין אנו דורשים עבור העבודה בתו"מ. היינו, שאנו רוצים לזכות, להרגיש בעת שאנו עוסקים בתו"מ, שאנחנו משמשים למלך גדול וחשוב, ושתהיה בנו בזה אהבת ה', מזה שאנו מרגישים את רוממותו יתברך. אבל כל הנאה שלנו תהיה מזה, שאנחנו משמשים את הבורא, זה יהיה השכר שלנו, ולא שהוא יתן לנו איזו תמורה עבור העבודה. אלא שנרגיש, כי העבודה בעצמה היא השכר, ואין שום שכר יותר גדול בעולם, מזה שזוכים לשמש את הקב"ה."
(רב"ש - ב'. מאמר 13 "מהו "לחם רע עין" בעבודה" 1989)
סדנה
איך בכל זאת אנחנו יכולים כל פעם לשנות, לשפר את השכר שלנו, כי בלי שכר אי אפשר לעבוד. אם אנחנו חושבים שאנחנו עובדים בלי שכר, סימן שאנחנו פשוט לא מבינים, לא מרגישים איפה אנחנו נמצאים. אז איך אנחנו יכולים לתאר לעצמנו אותו שכר אמיתי שאנחנו צריכים לעבוד בשבילו?
מהו השכר שכדאי לנו לעבוד בשבילו, לעשות מאמצים גדולים?
*
אבל אם אני עובד את האדם הגדול, את המלך ואני משרת אותו, אז אני מתגאה שאני נמצא במצב כזה, במשרה כזאת, האגו שלי שמח, אני מתגאה כלפי האחרים, ואז אין לי מזה שום פחיתות והשכר שלי באמת גדול, אז איך זה שהוא כותב שאנחנו צריכים "להרגיש בעת שאנו עוסקים בתו"מ, שאנחנו משמשים למלך גדול וחשוב, ושתהיה בנו בזה אהבת ה'," ודאי שתהיה לי בזה אהבה אם אני משמש למלך גדול, האגו שלי דבוק אז.
איך אני כאן בעבודה שלי עם הבורא מתעלה מעל האגו, שהחשבונות שלי לא יהיו מפני שטוב לי, אלא שיהיו בצד השני, בבורא. איך אני אוכל לעשות באמת בעל מנת להשפיע ללא שום קשר לאגו שלי, לכבוד שאני מקבל, לגדלות שממנה אני מתרשם והיא מחייבת אותי לעבוד ככה. כי אפילו השפעה לאדם גדול מורגשת אצלי כקבלה, זה לא אותו מצב שאנחנו רוצים לתאר ביחסים בינינו לבורא. אז איפה אנחנו כאן יכולים להתנתק מהחשבונות הפרטיים שלנו ולעשות חשבון מצד הבורא, בחצי השני, בשדה שלו, שזה לא יהיה בשום צורה קשור לרצון לקבל שלי.
*
מה זה נקרא להגיע למצב שהעבודה בעצמה היא השכר? מה זה נקרא שהעבודה בעצמה היא השכר?
*
קריין: קטע מספר 8 מתוך בעל הסולם, "שמעתי", מאמר י"ט.
"מוטל על האדם לבדוק את עצמו תמיד, את מטרת עבודתו. היינו, שבכל מעשים שהוא עושה, אם הקב"ה יקבל מזה נחת רוח. כי הוא רוצה בהשתוות הצורה לה', שזה נקרא "כל מעשיך יהיו לשם שמים". היינו, שכל מה שהאדם עושה, הוא רוצה בזה, שה' יהנה מזה, כמ"ש: "לעשות נחת רוח ליוצרו". ועם הרצון לקבל צריך להתנהג עמו ולומר לו: כבר החלטתי, ששום הנאה אני לא רוצה לקבל, מטעם שאתה רוצה להנות. היות על הרצון שלך אני מוכרח להיות נפרד מה', כי שינוי צורה גורם פירוד וריחוק מה'. והתקוה של אדם צריך להיות, היות שהאדם לא יכול להשתחרר משליטת הרצון לקבל, והוא נמצא תמיד בגלל זה בעליות וירידות, לכן הוא מצפה לה', שיזכה שה' יאיר עיניו, ושיהיה לו כח להתגבר ולעבוד רק לתועלת ה'. וזה כמ"ש: "אחת שאלתי מאת ה', אותה אבקש". "אותה", היינו השכינה הקדושה. ומבקש, שיהא "שבתי בבית ה' כל ימי חיי". "
(בעל הסולם. שמעתי. יט. "מהו, שהקב"ה שונא את הגופים, בעבודה")
השאלה פשוטה, איך אני יכול להיות בטוח שהבורא נהנה מעבודה שלי בלי שתהיה לי בדיקה, ביקורת, תשובה ברורה על זה אפילו באחוזים, כמה יותר וכמה פחות, אז איך יכול להיות שאני אתקדם? יכול להיות שאני סתם משלה את עצמי, מרמה את עצמי. איך אני יודע שאני עושה נחת רוח לבורא במקצת אפילו או יותר או פחות, איפה הבדיקה?
בלי זה אולי אני הולך לכיוון הפוך ואם לא הפוך אז בכל זאת איך אני יכול לתקן את עצמי כל פעם יותר ויותר להגיע למצב שאני יותר מכוון את עצמי לעשיית נחת רוח? יכול להיות שאני אעשה עבודה קטנה אבל היא מדויקת כלפי הבורא אז אני עושה לו נחת רוח. מה שאין כן יכול להיות שאני רוצה להפוך דברים גדולים מאוד אבל הכוונה שלי לא בדיוק מכוונת אליו אז נחת הרוח מאוד קטן.
איך אני בודק את זה, שוקל את זה ומכוון את עצמי, אם כך גם בכל כוחי וגם בצורה המועילה ביותר לעשות נחת רוח לבורא?
*
זאת אומרת, ברור לנו שעם הבורא אנחנו לא יכולים לעשות שום בדיקה וחלופי דברים אנחנו יכולים לעשות את זה רק עם העשירייה. רק בקבוצה הקטנה שלי שם אני וחבריי יכולים לדבר ויכולים להחליט, האם אנחנו עושים נחת רוח לבורא או לא ובאיזו צורה ומה יותר ומה פחות. מי קובע? אנחנו לא מבינים כלום, אנחנו לא מרגישים כלום, אנחנו נמצאים עדיין אפילו ללא הגילוי הראשון של הבורא, ללא על מנת להשפיע במקצת אפילו שנוכל אולי אחר כך לעשות עם תכונת ההשפעה הזאת איזה חשבון האם קרובים אנחנו להשפעה או רחוקים אנחנו מהשפעה.
אנחנו נמצאים בחושך, בכהות חושים, באפילה כזאת, איך אנחנו בכל זאת משתדלים להגיע למצב שאנחנו נדע על עצמנו או שאנחנו כבר טועים בדרך, מי יכול להסביר לנו שאנחנו מתקדמים נכון? ברור לי שאני צריך במקום עם הבורא לברר את זה עם החברים אבל איך אנחנו מבררים את זה עם החברים?
לעשות נחת רוח לבורא לא יכולים. לקבוצה, איך לעשות נחת רוח לקבוצה? בואו נראה, אנחנו עושים את זה או לא? או שעשיית נחת רוח לבורא אני צריך לעשות דרך הקבוצה לבורא, איך אני מסדר את הדברים האלה?
לא מן הסתם כתוב כנראה "ישראל, אורייתא קודשא בריך הוא חד הוא"1. אבל איך אני בפועל ביומיום מסדר את היחס שלי לבורא דרך החברה, ואיך אני, במידה שזה הכול הולך בקו ישר ממני לחברה ולבורא אני בטוח שאני לא טועה ומשתדל לעשות באמת נחת רוח לו? איך אנחנו מסדרים את המערכת?
*
קריין: פסקה 9 מתוך רב"ש ב'. "מהו, שהברכה אינה שורה בדבר שנמנה, בעבודה".
"מוטל על האדם כל יום להתפלל, שה' יאיר עיניו, ויכיר את גדלות וחשיבות ה', בכדי שיהיה לו חומרי דלק לתת יגיעה על הכוונה דלהשפיע. ויש בזה להבחין ב' בחינות:
א. שיהיה לו רצון להשפיע נחת רוח ליוצרו, שזו יהיו כל שאיפותיו.
ב. שיעשה מעשים על הכוונה, שהמעשים יביאו לו רצון, שירצה לעשות מעשים בכדי שיהיה נחת רוח להבורא. כלומר שהוא צריך לעשות מעשים ויגיעות גדולות בכדי שישיג אור וכלי. אור נקרא, היינו שקבל מה' רצון שהוא משתוקק כל היום לעשות נחת רוח להבורא. וכלי נקרא, רצון, כלומר שיהיה לו רצון שירצה להשפיע לה'. וב' אלה הוא צריך לקבל מהבורא."
(רב"ש - ב'. מאמר 18 "מהו, שהברכה אינה שורה בדבר שנמנה, בעבודה" 1989)
אז יש לנו עבודה בקבוצה ותפילה לבורא ואנחנו צריכים להשתדל להיות בשניהם במקביל כל הזמן. זאת אומרת שאני משתוקק כל הזמן לעבוד בקבוצה, בחיבור עם החברים, ודרך החברים לפנות לבורא בתפילה שלי, בבקשה שלי. וכך כל אחד וכולנו יחד. אם הקבוצה משתדלת כך לעשות אז בהחלט יש לנו בזה כבר יכולת להשתוקק, יכולת להגיע למצב שאנחנו נגיע למטרה, שנרגיש שאנחנו עושים נחת רוח לבורא ושעשיית נחת הרוח יהיה לא מתוך איזה רצון אגואיסטי שלנו אלא באמת מהשתוקקות הנכונה.
איך אני מסדר את עצמי כל הזמן ביחס מסוים שלי לקבוצה שנקרא "עבודה בחיבור" וביחס מסוים שלי לבורא שנקרא "עבודת התפילה"?
*
יש כאן שתי עבודות, עבודה כלפי הקבוצה ועבודה כלפיי הבורא. ברור שגם העבודה כלפיי הבורא צריכה לעבור דרך הקבוצה, אבל דרך, ולהגיע אליו. זאת אומרת זו עבודה יותר פנימית. איך אני מתייחס לקבוצה כדי לחבר ביניהם, כדי לראות אותם כגוף אחד, כדי לתקן בזה את עצמי שככה אני רוצה לראות אותם, שכך אני מתקשר אליהם, מצד אחד. ומצד שני איך דרך זה שאני כך מתייחס לקבוצה אני מתייחס לבורא כדי לבקש ממנו, כדי להתפלל, זה כבר להפעיל את התפילה. בלי שאני אארגן את היחס שלי לקבוצה אני לא אוכל לפנות בבקשה, בתפילה לבורא.
איזה יחס יש לי בין מה שאני מתייחס לקבוצה, לבין מה שאני מתייחס לבורא? האם יש כמה צורות ביחס שלי לקבוצה ובהתאם לזה כמה צורות ליחס שלי לבורא שיהיו בהתאמה זה לזה?
*
אולי אנחנו נסכם בינינו פעם, בבוקר נגיד, עכשיו, באיזה מצב אנחנו מתייחסים לקבוצה, לעשירייה, כל אחד לעשירייה שלו, ובאיזה צורה אנחנו מתייחסים לבורא ונשתדל להיות בזה במשך היום, כולנו כך בכלי העולמי שלנו. יכול להיות שהעוצמה שלנו הכללית, אומנם שאנחנו כולם קטנים ומקולקלים עדיין, שהעוצמה הזאת בכל זאת תעלה כבקשה שהבורא יענה עליה. האמת שהוא עונה תמיד, אבל שאנחנו נרגיש את התגובה. אז בואו אנחנו נשתדל לקבוע בינינו באיזו צורה אנחנו מתייחסים היום, במשך כל היום עד מחר בבוקר, לקבוצה ובאיזו צורה דרך הקבוצה אנחנו מתייחסים לבורא. תקבעו את זה ביניכם ואחר כך נקבל את זה למשך היום, מחר נעשה חשבון בבוקר, יצא לנו מזה משהו או לא? מזה נתחיל את השיעור.
*
קריין: קטע מספר 10 מתוך בעל הסולם, שמעתי, מאמר מ"ב.
"מי שרוצה ללכת בבחינת השפעה, הוא צריך להיות תמיד בשמחה, היינו בכל הצורות הבאות עליו הוא צריך להיות בשמחה מטעם שאין לו שום כוונה לקבלה עצמית. לכן הוא אומר, ממה נפשך, אם הוא באמת עובד בעל מנת להשפיע, בטח שהוא צריך להיות בשמחה בזה שהוא זכה להיות משפיע נחת רוח ליוצרו, ואם הוא מרגיש שעדיין אין עבודתו להשפיע, הוא גם כן צריך להיות בשמחה, משום מצד עצמו האדם אומר שהוא לא רוצה שום דבר לעצמו, הוא שמח בזה שאין הרצון לקבל יכול להנות מעבודה זו, מזה הוא צריך לקבל שמחה."
(בעל הסולם. שמעתי. מב. "מהו, שראשי תיבות אלול "אני לדודי ודודי לי" מרמזת בעבודה")
אז שוב, למה בכל מקרה בחיים, לא חשוב מה שלא יהיה, אנחנו נהיה בשמחה? למה אנחנו חייבים בכל מקרה בחיים להיות בשמחה? כשטוב לי, כשרע לי, שאני נמצא בחשבונות כאלו או כאלו, לא חשוב מה, למה התוצאה צריכה תמיד להיות שמחה?
*
איך אנחנו מבקשים מהבורא על כל מצב ומצב להיות בשמחה, העיקר בשמחה כי בזה אנחנו מסכימים עם ההנהגה שלו, בזה אנחנו קובעים שהוא המלך, ולא חשוב מה הוא יעשה בנו. איך אנחנו מודים לבורא על זה שהוא מטפל בנו בשמחה בלתי פוסקת?
*
קריין: קטע מספר 11, רב"ש ב', "מהו, שהברכה אינה שורה בדבר שנמנה, בעבודה".
"כשהאדם רוצה ללכת בדרך האמת, בכדי להשיג את המטרה שלו, הנקראת, דבקות בה', דהיינו שכל מעשיו יהיו בעל מנת להשפיע, הוא צריך לתת יגיעה הנקראת, יסורים, שפירושו, שהאדם צריך ללכת נגד הטבע שלו. כלומר, היות שהאדם נברא בכלים להנות לעצמו, והוא צריך ללכת בדרך שיגיע להנות להבורא, ולא לתועלת עצמו, ולזה הגוף מתנגד. ועל זה יש מלחמות: פעם גובר הרצון להשפיע, ופעם גובר הרצון לקבל. וצריכים לדעת, שכל הכוחות שיהיו להאדם, שתהיה לו היכולת ללכת נגד הרצון לקבל, האדם צריך לקבל מתורה, כמו שאמרו חז"ל, "בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין". היינו בזמן שהוא הולך לעסוק בתורה, ונותן יגיעת התורה, לאיזה שכר הוא מצפה, הוי אומר, לכוון לזכות להרצון להשפיע לה'. וזה נקרא, שלומד תורה בכדי להגיע לשמה, הנקרא, בעל מנת להשפיע, שהיא בחינת "הדבק במדותיו יתברך".
(רב"ש - ב'. מאמר 18 "מהו, שהברכה אינה שורה בדבר שנמנה, בעבודה" 1989)
מה ההבדל בין מצבי כרגע והמצב שאליו אני צריך להגיע כדי שזה יהיה בעל מנת להשפיע? מה בדיוק ישתנה כדי שזה יהיה בעל מנת להשפיע, מה בדיוק ישתנה בי? בבקשה, תדונו על זה. מה ישתנה בנו, בכל אחד ואחד מאיתנו, כי זה אותו דבר בעצם, מה ישתנה בנו אם נגיע מהמצב הנוכחי, לעל מנת להשפיע באמת?
*
מה חסר לנו כדי להגיע למידת ההשפעה? מאמץ פרטי, מאמץ קבוצתי, עזרה מהשמיים, תפילה, אולי עוד משהו, מה חסר לנו?
*
קריין: קטע מספר 12 מתוך רב"ש א' "ההבדל בין צדקה למתנה".
"כשעבר עליו זמן הרבה, שהשקיע כוחות, ואינו רואה מילוי לחסרונו, אז מתחלת לרקום בו בחינת יסורים וכאבים, בזה שהוא השקיע כוחות, ואינו רואה שום התקדמות בעבודה שלו. ואז מתחילות המחשבות לבוא בזה אחר זה. לפעמים בניצוצי יאוש, ולפעמים מתחזק, ואח"כ עוד הפעם הוא רואה שנופל ממצבו, וכן חוזר חלילה. עד שנצטבר בו חסרון אמיתי, שהשיג זה ע"י יגיעה בעליות וירידות. שמעליות וירידות האלו, משאירים אצלו כל פעם בחינת כאב, על מה שהוא עוד לא זכה לדביקות ה', ואז שהסאה של יגיעה נתמלאה בשיעור שלם, שזה נקרא "כלי", אז בא אליו המילוי מצד ה', היות שיש לו עכשיו "כלי אמיתי". נמצא לפי זה, מה שהוא רואה, שעכשיו, לאחר כמה שנות עבודה, שהוא הלך אחורה, זהו נעשה בכוונה תחילה, כדי שירגיש כאב בזה שאין לו דביקות ה'." (רב"ש - א'. מאמר 24 "ההבדל בין צדקה למתנה" 1986)
כאן השאלה, אני לא יודע מתי זה יקרה, אז איך עכשיו אני יכול לגרום למצב שיהיה לי כלי שלם, חיסרון שלם? כבר היום, שלא אחכה עוד, כאילו אני צריך לחכות עוד ועוד. אני לא רוצה לחכות, אין לי זמן.
*
קריין: קטע מס' 13, מתוך רב"ש ג', "דרך האמת".
"אלו, שהולכים בדרך האמת, היינו שרוצים לעשות נחת רוח ליוצרו, והם רואים, שכל מעשיהם אינם לשם שמים, אז הם מתפללים לה', שהוא יראה, שהם יוכלו לעשות מעשים לשם ה'. אז אומר הקדוש ברוך הוא, "בכל מקום אשר אזכיר את שמי", היינו שאתם תתנו לי את האפשרות, שאני אוכל ליחס את שמי על מעשיכם. היינו, שיהיה התעוררות מלמטה, שאני, אומר הקדוש ברוך הוא, איחס את שמי על המעשים. אז מאיפה אתם תדעו, שאני כבר מיחס את שמי עליהם. זה תראו, אם אני "אבוא אליך וברכתיך". היינו שכל מטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו, אינה יכולה להתגלות מטרם שתקנתם את ענין נהמא דכסופא, היינו שתעשו את מעשיכם להשפיע. ואז יקוים מטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו. וזה שכתוב, "בכל מקום אשר אזכיר את שמי". שאני יחסתי את שמי עליהם, היינו שכל מעשיכם רק להשפיע. אז תדעו, אם אני "אבוא אליך, וברכתיך". על דרך שאומר הרמב"ם, "היכי דמי תשובה, עד שיעיד עליו יודע תעלומות"."
(רב"ש - ג'. מאמר 496 "דרך אמת")
זאת אומרת, אין לנו מה לעשות, אלא כמה שיותר ויותר לכוון את עצמנו, בזה שנראה סימן יפה, כמו שרב"ש אמר קודם, שהבורא צריך להתגלות בכל אותן פעולות נכונות מצידינו, שאנחנו מצפים להן.
קריין: קטע מס' 14, מתוך "בעל הסולם", "שמעתי", מאמר ה'.
"כתוב "אז תתענג על ה'", שפירוש של אז, הוא מקודם שהיא תחילת עבודתו לא היה לו תענוג, אלא עבודתו היתה בדרך הכפיה. מה שאין כן אח"כ, כשכבר הרגיל את עצמו לעבוד בע"מ להשפיע, ולא להסתכל על עצמו, אם מרגיש טעם בעבודה, אלא הוא מאמין, שהוא עובד בכדי שעם עבודתו הוא משפיע נחת ליוצרו, והאדם צריך להאמין שה' מקבל עבודת התחתונים, ולא חשוב כמה ואיך הצורה של עבודתם, ואת הכל הקב"ה מסתכל על הכוונה ומזה יש נחת להבורא, אז האדם זוכה התענג על ה'. שגם בעת עבודת ה' כבר ירגיש טוב ועונג, היות שעכשיו האדם עובד ממש לה', כי היגיעה שנתן בעת עבודת הכפיה מכשיר את האדם שיוכל לעבוד באמת לשם ה'. נמצא, שגם אז התענוג שהוא מקבל, הוא על ה', היינו לה' דוקא."
(בעל הסולם. שמעתי. ה. "לשמה זהו אתערותא דלעילא. ולמה צריכים אתערותא דלתתא?")
שאלה: בקטע שקראנו, כתוב שאדם צריך להאמין בכך שהבורא מקבל את עבודת התחתונים, וצריך להאמין שהאדם בעבודה שלו מסב נחת רוח לבורא. מה זה להאמין? מה זה אומר?
להאמין זה נקרא שאתה אמנם לא רואה ולא יודע, אבל אתה מגיב כאילו שאתה יודע ורואה. זה נקרא להאמין.
שאלה: דברת היום פעמים רבות על שמחה. מהי שמחה? מהי ההרגשה הזו?
שמחה זה נקרא שאני מתמלא בהרגשה שכל העולם כדאי לי. בסך הכול אני בודק את הכול בכלי שלי. אז יש שמחה ממעשים רעים, ויש שמחה ממעשים טובים. ואז אתה יכול לבדוק מאיפה אתה נמצא בשמחה. האם הרצון לקבל שלך שמח או הרצון להשפיע שלך שמח?
תלמיד: לא הבנתי, מה זה נקרא לשמוח. אני צריך לחייך או מה, מה זה אומר, לשמוח?
לא, שמחה זה מילוי שיש בי, בתוך מוחא וליבא שלי, מתוך זה שאני מתמלא במשהו שממלא אותי. שמחה, זה מין מילוי. במילוי שלנו אנחנו מרגישים כל מיני תוצאות. התוצאה הכללית מהמילוי היא שמחה. אבל השמחה הזאת יכולה להיות תלויה באיזה מין מילוי אתה מקבל. נגיד שאני מאין ברירה באמת רוצה לקבל ואני מקבל את זה מאין ברירה, כי כך אני בנוי ללא תיקונים, אבל אין לי מזה שמחה. קבלה כן, שמחה לא.
מה שאינו כן אם זה ההיפך, אני רואה את זה אפילו באנשים שנמצאים בדיאטה או משהו, הם לא מקבלים את מה שהם רוצים, אבל יש להם גם מזה שמחה. זאת אומרת שמחה זו תוצאה ממעשה שאני חושב שהוא מעשה טוב.
שאלה: בקטע התשיעי ובעוד קטעים שקראנו כתוב שהאדם צריך לפנות לבורא עם תפילה, שהוא צריך להעלות תפילה. בקיצור, הכול בנוי על תפילה.
כן, מזה התחלנו.
תלמיד: מה זה אומר להתפלל? מה אני צריך לעשות?
להתפלל זה לבקש. כי אני יודע שהתיקונים שלי לא יכולים להתממש על ידי, אלא על ידי הבקשה שלי מהבורא, והבורא יעשה את התיקונים. אני צריך רק לרצות להיתקן. אני רוצה להיתקן על ידי הבורא, וכשהוא יתקן אותי, רק אז אני חוזר שוב על התודה שלי, עם שמחה, עם ברכה שלי, על זה שהוא עשה לי את זה. זאת אומרת, התיקונים תמיד מגיעים מלמעלה ותמיד מגיעים אך ורק לפי התפילה שלי, העלאת מ"ן. בלי זה לא יכול להיות. יכול להיות שאנחנו עושים הרבה פעולות, אבל אנחנו לא מעלים בהן מ"ן, ולכן אין תיקונים, הם לא מתרחשים אלא זה בעלמא.
זאת אומרת זו איזו תוספת, תוספת שמתאספת שם אצלנו אבל היא עדיין לא מגיעה לבורא. כמו שאתה אוסף ואוסף כל מיני ההתרשמויות אולי לא נעימות, לא נכונות, אולי כן נכונות, ואחר כך אתה לוחץ על כפתור, ואז זה עולה. הבעיה שלנו היא הלחיצה על הכפתור, אנחנו לא פונים לבורא. לא פונים, אנחנו מזלזלים בו, חושבים שאנחנו יכולים לסגור הכול בינינו. וצריך להיות קשר, בין המעשים שלנו, בינינו, ועם הבורא יחד.
שאלה: היום הגדרת שהמילה הקרובה ביותר היא דאגה. אז במה מתבטאת הדאגה, האם תוכל להרחיב?
כמו בעולם שלנו, דאגה היא ביטוי ליחס שלי לדבר החשוב לי. כשאני חושב על דבר החשוב לי, זה נקרא דאגה. אז אנחנו צריכים להשתדל על ידי החברה לגלות את הדאגה שלנו למצב המתוקן שיקרה. ועד כמה שאנחנו מדברים בינינו, אם הדיבור הוא בתוך החברה, אז אנו מתרשמים זה מזה, ואז באמת אפילו אם קודם לא דאגתי, על ידי זה שאני נמצא עם החברים, אני מתחיל לדאוג וכבר יש לי חיסרון, דאגה. את זה אני יכול להשיג רק בחברה שלנו, כי בכל יתר החברות אין דאגה לעל מנת להשפיע, לחיבור. אז יוצא שאני לא מן הסתם נמצא בחברה הזאת, אלא יש כאן הזדמנות להגיע לדאגה מיוחדת, שמן הסתם לא יכולה לבוא לאף אחד בעולם הזה.
שאלה: אתה שאלת בסדנה איך אנחנו יכולים להיות במאה אחוז בטוחים שאנחנו נותנים ברגע נתון נחת רוח לבורא. והגענו למסקנה שאם יש לנו שמחה מהתגברות לקראת חיבור גדול יותר ואהבה גדולה יותר, אם יש לנו שמחה מזה אז הבורא בטוח נהנה מזה. זה נכון?
אני לא יודע, זה לא פשוט. סתם שמחה, זה יכול להיות שאתם פושעים ואתם שמחים מזה שהצלחתם בפשע.
תלמיד: זו שמחה דווקא מזה שאנחנו מתגברים על עצמנו לקראת חיבור גדול יותר בקבוצה והשתוקקות גדולה יותר לקראת האהבה בין החברים, אם מזה יש שמחה?
זה לא מספיק. צריך להיות "ישראל אורייתא קודשא בריך הוא חד הוא". זאת אומרת אתם צריכים להיות מחוברים ביניכם ועם הבורא, ולברר מי זה כל אחד ומהי הקבוצה ומי זה הבורא, ששלושתם יתקבצו למושג אחד שאליו אתם משתוקקים. אתם מתארים את עצמכם איך אנחנו נהיה כך יחד, זאת אומרת אתם מקבצים את ה"אני", קבוצה, בורא, במושג אחד, יחד. אם אתם מתארים את זה נכון, זה יצליח.
שאלה: מה זה אומר להביא נחת רוח למשהו שהוא מערכת, למשהו שהוא כוח?
אני לא מבין מה זה מערכת כוח. אני עכשיו מעביר לך נחת רוח או איזושהי התרשמות שלי, איזושהי הרגשה שלי דרך החוטים, דרך הגלים? כשיש בינינו אולי מרחק של אלפי קילומטרים. אלא חשוב שמהלב שלי דרך כל מיני אמצעים זה מגיע ללב שלך, והלב שלך מגיב ואני רואה את התגובה הזאת, משתדל להרגיש את הלב שלך בליבי ואתה משתדל להרגיש את הלב שלי בלבך, וכך נוצר לנו כלי רוחני. ככה זה עובד.
שאלה: מה זו ההרגשה הזאת שבסדנה הייתה סתימות כזאת, לא מוצאים תשובה. איך מוצאים תשובה או האם לשאול את הרב אם לא מוצאים תשובה, מה לעשות?
מה לעשות אם אתם לא מוצאים תשובה מדברי הרב? להשתדל למצוא לבד, לדון על זה. לדון על זה כל הזמן, כמה שאפשר יותר, לדבר ולדבר ביניכם ופתאום תרגישו שזה נפתר, שזה מובן. יכול להיות שזה לא ביום אחד ולא ביומיים, אבל זה ייפתר. אין לכם בעיות, אלא רק בקשר ביניכם אתם תמצאו תשובה לכל השאלות.
שאלה: מה יותר חשוב, המטרה או להיות עקבי?
הכי חשוב זה בקביעות לחשוב על המטרה.
שאלה: למה אנחנו צריכים את הרצונות של העשירייה כדי להגיע לחיבור?
כי הבורא הוא נסתר ואנחנו לא יכולים לאתר מי זה ומה זה. אין לנו שום מושג לאיזה כיוון אנחנו צריכים לחשוב, לרצות משהו. אתה רואה שהאנושות נמצאת ממש באפלה, בחושך. ולכן כדי לאתר את הבורא ולהיות מכוון אליו ולהתקרב אליו, אנחנו צריכים איזה מכשיר. המכשיר הזה זה מה שהבורא עשה, ברא את הרצון ואחר כך שבר אותו לחתיכות, ובמידה שאנחנו יכולים לאסוף את החתיכות האלה יחד, כך אנחנו מוצאים את הבורא.
תלמיד: אתה רוצה לתת לנו איזו משימה למשך היום?
המשימה היא נשארת אותה המשימה. אנחנו צריכים כל הזמן לדאוג האם אנחנו חושבים על הבורא "כי בו ישמח לבנו". האם אנחנו משתדלים להתחבר בינינו כדי לחשוב עליו. האם אנחנו מכוונים את עצמנו במחשבה משותפת רק עליו, רק עליו לחשוב. ואני חושב שדאגה לחיבור של החברים כדי שיהיה לנו כוח לפחות פי עשר בקבוצה, שאנחנו משתוקקים מהקבוצה לבורא, אם נצליח בהתמדה לעמוד על זה, זו באמת תהיה הצלחה. בהצלחה לכם.
ומה החדשות?
תלמיד: החדשות, שאנחנו ממשיכים בכל הכוח להתכונן לכנס הגדול שלנו.
כל טוב, מחר יהיה עוד שיעור ואחר כך כבר זהו. שלום.
(סוף השיעור)
-
"אורייתא, ישראל וקוב"ה, חד הוא" (זוהר עם פירוש הסולם, אחרי מות, אות רצ"ט(.↩