שיעור בוקר 10.11.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 04.12.2007

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/series/cu/O4YeeYVB?activeTab=downloads&mediaType=video

בעל הסולם, ספר "תלמוד עשר הספירות", כרך א', חלק ב', פרק ד', הסתכלות פנימית, אותיות ל"ח - מ"ד

קריין: "תלמוד עשר הספירות", כרך א', הסתכלות פנימית, דף ס"ג, אות ל"ח.

אות ל"ח

"והנה מצאנו מתוך דבריהם ז"ל הנ"ל, את הלשון המדויקת, להגדיר בה כל בחינה ובחינה מד' הבחינות של "הרצון לקבל", באופן שיהיה קולע אל השערה, ולא יחטיא את המטרה הרצויה, כי נתנו לנו ד' מדרגות זו למטה מזו, בחטא של איסור הנאה, התלוי ב"רצון לקבל" של החוטא. ובג' מדרגות ראשונות, שהן: לא אפשר ולא קא מכוין, ואפשר ולא קמכוין, ולא אפשר וקא מכוין, אין האיסור הנאה מוסכם לדברי הכל, אלא רק בבחי"ד בלבד. כמבואר."

או במעשה או בכוונה אין כאן עדיין דרישת התענוג. או שאני נמצא בהכרח במקום התענוג ולא יכול לברוח ולא מתכוון ליהנות, אז ודאי שמותר לי שם להיות, אני לא עושה עבירה. או שאני נמצא שם בהכרח, אין לי לאן לברוח, ואפילו שאני מכוון ליהנות, אבל לאן לברוח אין, אז גם זו עדיין לא עבירה שלמה. או שאני נמצא במקום התענוג ואני יכול לברוח, אבל אין לי כוונה ליהנות, גם זה לא כל כך עבירה. עדיין הכלי שלי לא שלם.

רק במצב שאני יכול לברוח ולא בורח ומכוון ליהנות, אז נקרא שהכלי שלי הוא כבר ממש רצון לקבל על מנת לקבל תענוג שאני נמצא בו, ואז זו העבירה. כלומר אני יכול לעזוב אותו רק עדיין לא מסוגל או לא רוצה, כאן עדיין ישנה השאלה. הוא אומר שאפשר, זאת אומרת יש לו כוח לברוח והוא לא רוצה לברוח, זאת נקודה מאוד חשובה. כי מכוון הוא מכוון, אז האם יש לו על זה בחירה חופשית או לא לשנות מיד את הכוונה. אפשר לו לברוח, זאת אומרת הוא יכול לצאת ולא, בזה הוא גם חופשי. אנחנו מדברים לא על מצב שאדם אנוס בו, אלא על החופש שלו כלפי התענוג, ובוחר לעצמו להישאר באותו מצב.

מה היא בחינה ד', במה היא מיוחדת? באדם יש כוחות לעזוב והוא לא רוצה לעזוב, כלומר הוא בוחר. כמו שכתוב "לעולם יראה האדם את עצמו חצי חייב וחצי זכאי, עושה מצווה אחת, מכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות, עושה עבירה אחת, מכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה", כלומר יש לו אפשרות לצאת או להישאר. וכמכוון גם יש לו אפשרות לכוון לקבלת התענוג או לא לכוון לקבלת התענוג, או לעשות צמצום או ללכת על מנת לקבל. זו ההבחנה של בחינה ד' ממש, שעומדת בשפיץ ואז מחליטה.

אם הוא מחליט כן ליהנות מכל הנתונים הללו, אז ודאי שזו כבר בחינה ד', אם הרצון הפנימי שלו מתגבר עליו. כי אתם יכולים להגיד שאם הוא עומד באמצע על השפיץ, אז האם הוא רק על השפיץ הזה יעמוד כל החיים? לא. אנחנו לא נדבר עכשיו על מה מחייב אותו, איך אפשר להחליט אם זה חצי וזה חצי, אנחנו מדברים על בחירה חופשית, להיכנס לחברה. אם מתוך השפיץ הזה הוא מחליט, "אני נכנס לתוך השפיץ הזה, זאת אומרת אני הולך ליהנות בכוונה, מוותר על היכולת שלי לצאת, מוותר על היכולת שלי לשנות את הכוונה מלקבל ללהשפיע, אני הולך ליהנות", אז נקרא שהוא נכנס לבחינה ד', נופל לתוכה.

אות ל"ט

"ואנו רואים, שחז"ל הרכיבו ב' דברים זה בזה, שהם דבר "האפשרות" להבדל ולא לקבל ההנאה ודבר "ההשתוקקות" והמשכת לבו לרצות אותה ההנאה, שמצירוף שתים אלו, יצאו להם ארבע הבחינות. ועתה נקבל הדברים האלו, ונדעם לעניננו בעולמות העליונים, שהם השורשים, לכל מיני הרצונות שישנם במציאות, ומתחתון ילמד העליון."

אות מ'

כשנתגלה הרצון לקבל במלכות דכתר,

יצאה מכתר ונעשתה לבחי"א.

"והנה בחי"א שנקראת חכמה, וגם חיה יש להבחין בה ב' הבחנות (כנ"ל הסת"פ ח"ב אות כ"ז). הבחן א', הוא החומר הראשון שלה, וכבר ידעת (עי' היטב לעיל הסת"פ ח"ב אות כ"ג ד"ה ועתה), שהוא בחינת מלכות דעליון שלה, דהיינו מלכות דכתר, שקיבלה את צורת הרצון לקבל, שבחידוש הצורה הזאת, קיבלה מלכות דכתר שם חדש, שהוא בחי"א. וכבר ידעת, שבשעה שהרוחני קונה לו צורה חדשה היא נבדלת לשליטה בפ"ע, כן המלכות דכתר, שהיא הרצון להשפיע שישנו במאציל, כשנולד בו כביכול הרצון להאציל, הרי ודאי, שאינו צריך לכלי מעשה ח"ו אלא הרצון שלו תיכף יצא אל הפועל, דהיינו, שקיבלה הצורה של "הרצון לקבל" שהוא חומר ראשון של הנאצל כנ"ל, והוא הנקרא בחינה א'."

אות מ"א

יציאת המלכות דכתר לבחי"א, דומה כמדליק

נר מנר, שאין הראשון חסר.

"וזכור כאן, שאין העדר ברוחני, ומה שנאמר, שמלכות דכתר קבלה צורה דבחי"א, אין הכונה שמלכות דכתר, ח"ו נעדרה ונחסרה מהכתר, אלא שהמלכות דכתר נשארה במעלתה הא' בלי שינוי, שהוא כמדליק נר מנר ואין הראשון חסר ואותה המלכות דכתר שקבלה את בחינה א', לא חסרה בזה כלום מהכתר, אלא רק, שנוספה בחינה חדשה, כלומר, מלכות דכתר נשארה במקומה על כל שלימותה ומעלתה כמקודם, אלא, שנוספה עוד בחינה של מלכות דכתר, דהיינו, בחינת המלכות שקיבלה את בחי"א ונעשתה לחומר ראשון בספירת החכמה, וזכור זה לכל ההמשך ולא תתבלבל."

תלמיד: איך ממלכות דכתר יוצאת מלכות שקיבלה את בחינה א'?

לא הבנתי את השאלה.

תלמיד: יש מלכות דכתר.

התכונה הזאת, מה היא?

תלמיד: הביטוי של הרצון להיטיב.

היא רוצה להיטיב. איך מרצון להיטיב נעשה רצון לקבל?

תלמיד: כן.

אם אנחנו מדברים על משהו, אז המשהו הזה חייב להיות כלול מאור וכלי. על האור עצמו אנחנו לא מסוגלים לדבר לעולם. כשאתה אומר את המילה אור, זה כבר משהו שמורגש בתוך הרצון. אין מילה כזאת אור ללא רצון שמרגיש אותו, כי אף פעם לא הרגישו אותו בפני עצמו, אף אחד. ולכן אם אתה מדבר על כתר, על רצון להשפיע, זה כבר איזשהו חומר שכך מרגיש מה שפועל בו.

החומר הזה שמרגיש שמשהו פועל בו זה הרצון להשפיע של העליון. הוא פשוט מבוטל בעצמו כביכול מכל הרצונות והתכונות שיתגלו אחר כך, ועכשיו פועל בו רק העליון. העליון שפועל בו, החומר הזה מרגיש שהרצון להשפיע זה כל מה שנמצא בו, מה ששורה בו, זה מה שכביכול הוא. כי האני שבו עדיין לא עובד, זו טיפת זרע ומה יש בה מעצמה, וזה נקרא מלכות דכתר. אם אתה מדבר על הכתר דבחינה א', זה כבר כתוצאה מאותו החומר שמרגיש כך ומתחיל להיות בו שינוי, הוא מתחיל להרגיש את עצמו, את האני שבו במקצת בתוך אותה ההשפעה של העליון.

השאלה שלך, איך המעבר הזה קורה בתוך הנברא? אי אפשר להגיד, אין מילים. זה נעלם מאיתנו, כי שם זו הצורה המופשטת והמהות שפועלת. אנחנו מדברים על דבר חיצון שבא להכרת החומר, ואת הדבר הפנימי שבתוך החומר אנחנו לא משיגים איך זה קורה. אחר כך מתברר שאין את החומר בכלל, אלא רק ההתפעלות מהבורא זה חומר הנברא. אין מילים, זאת אומרת לא ניתן להסביר איך קורה שינוי בהכרת החומר, באור שפועל בו. "ממעשיך היכרנוך" רואים שזה פועל, המקובלים בסך הכול מגלים את זה וכותבים על זה שזה עובד. איך זה עובד אנחנו לא יכולים לגלות.

זה כמו ששאלו אותי בבלוג איך עובד כוח המשיכה. אף אחד לא יודע. אנחנו בודקים, רואים שמשהו נופל, ולפי המשקל ועוד נתונים בודקים, מזה יש לנו מדע. איך זה פועל אף אחד לא יודע. איזה כוח זה, לא יודעים. אנחנו קוראים לתופעה הזאת כוח משיכה. מה זה כוח משיכה? על זה המדע לא עונה אף פעם, כי המדע בא מתוך תופעות שאנחנו מגלים בחושים שלנו. אבל מה עומד מאחורי התופעות אנחנו לא מגלים, לא יכולים לגלות, אין לנו כלים ולא יהיו אף פעם, גם בפיזיקה של העולם הזה, וגם בפיזיקה של העולם הרוחני שזאת הקבלה. לא יכולים את זה לעשות.

ולכן כמו שבעל הסולם מסביר לנו ב"מבוא לספר הזוהר", אנחנו משיגים חומר וצורה המלובשת בחומר, בלבד. "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות", איפה שאתה משיג, ואילו אתה מדבר מעבר להשגה, איך זה עובד. על זה לא המדע דעולם הזה, ולא המדע דעולם העליון, שזו חכמת הקבלה יכולים לענות, זה מעל ההשגה שלנו. האם פעם נשיג? אני לא יודע, כי לא מדברים על מה שלא משיגים, "כל מה שלא נשיג, לא נגדירהו בשם ומילה", אז אין מה לעשות.

השאלה היא שאלה, ומתוך שישנה כזאת שאלה אצלנו במוחנו, אנחנו יכולים להגיד כך, השאלה הזאת נובעת מתוך זה שבאמת עברנו את כל השלבים האלו, ולכן יש לנו עליהם שאלה, אחרת היא לא הייתה עולה במוחי. נכון שעברנו, ועכשיו מזה יש לי שאלה. האם השאלה הזאת תקבל תשובה? האם השאלה הזאת יכולה להיות כחיסרון שאז בטוח יש עליה תשובה, מילוי? או שהשאלה הזאת מעל להרגשת החיסרון, היא עדיין לא בבחינה ד' שהיא הכלי, ואז אני לא אקבל עליה מילוי, כי השאלה היא כאילו מופשטת, ולכן היא נמצאת מחוץ לגדר של חוכמה.

תלמיד: השאלה היא לא לגבי המעבר, אלא יותר בתפיסת המציאות של הנברא, למה המלכות של כתר זה עוד לא נחשב בבחינת הנברא, וכתר של מלכות זה כבר נחשב כנברא?

גם לא נכון, במלכות דכתר אפשר לנו להתעסק, ובכתר דחכמה אסור לנו להתעסק. אלו דברים מאוד מעניינים לפי ההשגה. אבל אחר כך מגיעים להבנה, וזה לא נשאר כסתירה.

קריין: אנחנו בעמוד ס"ד, טור א', אות מ"ב.

אות מ"ב

אחר שהחומר הא' קבל האור, נגלה הכלי

של חכמה עצמה.

"הבחן ב', הוא החומר של הכלי ההוא אחר שקיבל האור שלו, כי אז נשלם הכלי ונקרא "חכמה", כלומר, כי בטרם שקיבלה את האור שלה נקראת על שם הבחינה שלה לבד, דהיינו בחי"א, ואינה עדיין בחי' כלי חכמה, אלא מלכות דכתר. ואפשר לדמות זה, כמו עובר במעי אמו, שאינו עולה בשמו, בטרם שנולד וקיבל אור וחיות השייכים לו. כן החומר הראשון, בטרם שקיבל האור שלו, אינו עולה עוד בשם חכמה, אלא נכלל עוד במלכות דכתר, אלא אח"כ, כשהחומר המשיך האור שלו שנקרא "חיה", אז קונה הכלי את שמו המיוחד לו, דהיינו "חכמה" (עיין היטב לעיל אות כ"ז ד"ה ועתה). וב' הבחנות אלו, יש להבין בכל ספירה וספירה, שהן: הכלי בטרם שקבל האור, שנבחן עוד על השם העליון. והכלי אחר שקיבל את האור, כי אז הוא נחשב בבחינתו עצמו."

זאת אומרת, אפילו שמדברים על איזושהי ספירה, יש בה גם חלק שהוא הקודם ליצירת הספירה הזאת, שזה עדיין העליון שפועל בה. ואחר כך גילוי החיסרון משלה, קבלת מילוי משלה, ואז קביעת תכונה משלה, של הספירה הזאת עצמה. זאת אומרת, בכל ספירה אנחנו רואים עד כמה יש תהליכים פנימיים עד שהיא נשלמת כולה. זו לא פעולה אחת, אלא כל אחד מחלקי הבריאה חייב להיות כלול מהשפעת העליון עליו, מגילוי החיסרון משלו, מפעולת החיסרון למילוי, וקביעת הסיום, מה יש לו מזה, שזה כבר בירור על מצבו, והתכונה שמתגלה זה הוא.

זאת אומרת, רק הדרגה האחרונה בעצם מעידה על מהות הספירה. וחייבות להיות כמה פעולות לפני שזה בא לגילוי לאותה הספירה, כלפי אותו הנברא. אז בחינה א', לענייננו, היא כבר מושכת, ממשיכה איזה אור, על ידי איזה רצון קטן. אנחנו לא מדברים עד כמה הרצון הזה בא מתוך חיסרון של עצמו, או עד כמה הוא מבין ומכיר מי הוא לעומת האור. אלא יש איזו מין המשכה מצידו עצמו, של החומר, וזה נקבע כבחינה א' של הרצון לקבל.

קריין: אות מ"ג.

אות מ"ג

מצד החומר הא', נבחנת החכמה ללא אפשר. ומצד

שהיא מלאה אור, נבחנת ללא קמכוין.

"עתה תבין, שבחי"א שהיא חכמה, נבחנת לבחינת "לא אפשר ולא קא מכוין": כי מצד החומר הראשון שלה, שהוא מלכות דכתר, שקבלה את חידוש הצורה דבחי"א, בעת אשר ספירת החכמה, עדיין לא עלתה בשם לפני עצמה. כנ"ל, הרי ודאי גילוי הרצון לקבל הזה, נבחן ל"לא אפשר", כלפי ספירת החכמה גופה. וגם מצד המלכות דכתר, נחשבת "לא אפשר" כי אי אפשר לה להאציל את החכמה, בלי שיהיה לחכמה, בחינת "רצון לקבל", כי קבלת השפע בלי רצון לקבל אותו, הרי היא כפיה וטורח, בהיפך מכונת המאציל, שהיא להיטיב ולהנות, כנודע. וגם נבחנת אל "לא קא מכוין", שפירושו שאין לה המשכה והשתוקקות לקבלת האור. כי כבר ידעת, שאין שלימות ברצון בטרם שנתגלתה בו השתוקקות והמשכה אל האור (כנ"ל ח"א פ"א אות נ' ד"ה עתה עש"ה). גם נתבאר שם היטב, שאין ענין ההשתוקקות מתגלה, רק בעת שאין האור והשפע בכלי, כי אז יתכן, שתשתוקק אחריו, אבל זה אינו יכול להתגלות בעוד שהכלי מלא מהאור שלה, עי' שם היטב. ולפיכך, כיון שכלי דחכמה האמור, הוא מלא באור שלו, אין בו עוד ההשתוקקות אל השפע, וע"כ נחשבת חכמה ל"לא קא מכוין", שפירושו, שאין לה המשכה והשתוקקות אחר השפע, כמבואר."

תלמיד: מה זה נקרא למשוך את המאור המחזיר למוטב? מה לבקש?

אני מצטער, זה לא לעניין. אנחנו רוצים בכל זאת ללמוד, מה שאנחנו לומדים עכשיו זה יסוד. זה יצירת הנברא היחידי, מלכות דאין סוף, בארבע בחינות דאור ישר. ולגבי השאלות היפות ששואלים, אני מצטער, צריכים לא לברוח מזה.

קריין: אות מ"ד.

אות מ"ד

התגברות הרצון שבבינה, נבחנת לאפשר. ומצד שבא

לה זה מהחומר הא', נבחנת, ללא קא מכוין.

"ובחי"ב שהיא בינה, נבחנת אל בחי' "אפשר ולא קא מכוין": כי מצד החומר הראשון שלה (כנ"ל הסת"פ ח"ב אות כ"ט ד"ה וכן עש"ה), שהוא מלכות דעליון שלה, דהיינו מלכות דחכמה, שקיבלה בתוכה את חידוש הצורה דבחי"ב, דהיינו על ידי ההתגברות שעשתה (כמ"ש היטב לעיל ח"א פ"א אות נ' ד"ה וטעם עש"ה) הרי התגברות הרצון הזה, נבחן לבחינת "אפשר", כלומר, שהיה אפשר לה, שלא לעורר את התגברות הרצון הזה. ונבחנת ג"כ, לבחינת לא קא מכוין, משום דמלכות דחכמה הוא, והוא מלא מהאור שלה, וע"כ, אין התשוקה נגלית בה, כנ"ל, ותבין, שכל תוספות גילוי הרצון, שנעשו בבחי"ב יותר על בחי"א, הוא רק בחינת ה"אפשר", דהיינו התגברות הרצון שעשתה, שזהו מכח הנאצל עצמו (ע"ש לעיל ח"א פ"א אות נ' ד"ה עתה)."

תלמיד: מצד אחד אנחנו אומרים שההשתלשלות היא בהכרח, ומצד אחר אנחנו אומרים שיש פה אפשר. מה אפשר, אפשר היה שלא להתגבר?

זאת אומרת, מאיפה באה האפשרות, זאת השאלה. זה שמבחינת כתר באה בחינת חוכמה, על זה אין שאלה, כי כך פועל האור, ומביא לבחינה א' את כל הנתונים שלה בהכרח, ולכן אין פה שאלה. הנברא, אי אפשר לו לברוח, ולא כמכוון לזה, זאת אומרת, מעצמו אין לו כאן שום אפשרויות. הוא נמצא במצב נתון לחלוטין.

השאלה שלך עכשיו על בחינה ב', שכאן מתחיל להיות כבר שינוי בתוך הנברא, שיש בנברא איזשהו נתון שניתן כביכול לבחירה החופשית שלו, לצאת או לא לצאת, לכוון או לא לכוון. או שזו בחינה ב', או שזו בחינה ג'. אחר כך בבחינה ד' אנחנו רואים שהנברא כאילו עומד בחופש מלא, מהעליון, ובעצמו בוחר שאני כן רוצה את התענוג ולא בורח ממנו, ואני כן מכוון ליהנות ממנו.

וגם כאן יש שאלה, האם לנתונים האלה הוא הגיע בעצמו או גם לא בחר בהם? זאת אומרת, עכשיו השאלה היא, גם בחינה ד' היא עדיין לא מושלמת כי היא נולדה בתנאים האלו, ובוחרת בהם מתוך הלידה שלה. נכון שיש הבחנות, אבל בכל זאת מישהו הביא אותה לזה. לכן אחרי בחינה ד', מה יעשה עכשיו הנברא, ואיך הוא יגיע באמת לבחירה חופשית, אנחנו רואים עכשיו כמה הדרך ארוכה, אבל בכל זאת זה מושרש כבר בד' הבחינות האלו.

אז אתה שואל כך, מאיפה בחינה ב' היא הבחינה הראשונה שיש לה כביכול איזו מין נטייה מתוך עצמה, תגובה מתוך עצמה, שהיא בוחרת כך או כך?

נקרא שוב מה כתוב עליה.

קריין: שוב מ"ד.

"ובחי"ב שהיא בינה, נבחנת אל בחי' "אפשר ולא קא מכוין":" זאת אומרת, אפשר לה להיות או ברצון לקבל או לצאת ממנו. לכוון ולא לכוון אין ברירה. "כי מצד החומר הראשון שלה (כנ"ל הסת"פ ח"ב אות כ"ט ד"ה וכן עש"ה), שהוא מלכות דעליון שלה, דהיינו מלכות דחכמה, שקיבלה בתוכה את חידוש הצורה דבחי"ב, דהיינו על ידי ההתגברות שעשתה (כמ"ש היטב לעיל ח"א פ"א אות נ' ד"ה וטעם עש"ה) הרי התגברות הרצון הזה, נבחן לבחינת "אפשר", כלומר, שהיה אפשר לה, שלא לעורר את התגברות הרצון הזה. ונבחנת ג"כ, לבחינת לא קא מכוין, משום דמלכות דחכמה הוא, והוא מלא מהאור שלה, וע"כ, אין התשוקה נגלית בה, כנ"ל, ותבין, שכל תוספות גילוי הרצון, שנעשו בבחי"ב יותר על בחי"א, הוא רק בחינת ה"אפשר", דהיינו התגברות הרצון שעשתה, שזהו מכח הנאצל עצמו (ע"ש לעיל ח"א פ"א אות נ' ד"ה עתה)."

תלמיד: אני עדיין לא מבין את ה"אפשר".

מאיפה זה בא? מפעולת האור. הוא לא מסביר לך איך זה נעשה, איך האור פועל בתוך הכלי. הוא אומר לך מה קורה. אנחנו מתחילים לראות כאן עד כמה פעולות האור הן בכל זאת נסתרות מהנברא. וזה לא אומר על חולשת החכמה עצמה, אלא זה אומר עד כמה אנחנו לא מסוגלים בכלים שלנו, בלי שמשיגים את זה על עצמנו, וזה עובר עלינו, להבין את הדברים. את השאלות איך זה עובד, מבחינה מהותית איך משתנה תכונה לתכונה, אתה לא תבין.

כמו שאתה שואל אותי, איך יכול להיות שהדומם הופך להיות צומח? האור שפועל בתוך הדומם מביא אותו לדרגת הצומח, זה מה שאנחנו לומדים. אז אתה שואל, איך זה יכול להיות? קודם זו היתה חתיכת אבן, ואחר כך נעשה מזה פרח. אז אני אומר לך, האור פועל בתוך האבן, מוסיף את הכוח שלו, ואז מתוך כוח האור האבן מקבלת תוספת רצון לקבל, שלא נעשתה מאבן קטנה אבן גדולה, אלא מתוך האבן נעשה פרח. איך? פעולת האור. לא יודעים איך, רואים תוצאה.

תלמיד: אם הכול נעשה מצד האור, "שהיה אפשר לה, שלא לעורר את התגברות הרצון הזה", אז איך הייתה לה אפשרות לא לעורר את הרצון הזה?

זה כבר בחומר הגמור, לא בפעולת האור עצמה. בחינה א' לא בחרה להיות בחינה ב' או לא להיות בחינה ב'.

תלמיד:

תלמיד:

היא נמצאת בבחינה א'. האור שפועל בה מביא אותה למצב שהיא מרגישה שהיא בעצמה רוצה לשנות את בחינה א' לבחינה ב', את הרצון לקבל לרצון להשפיע. השינוי הזה, כביכול, עובר ברצונות שלה, והיא מרגישה שהרצון שלה מסתובב, משתנה.

תלמיד: עדיין אותה שאלה.

תגיד לי בבקשה, אצלך. כשאתה אומר "אני החלטתי כך לעשות במקום כך". מה פועל בך בפנים, מאיפה אתה יודע? אולי עכשיו מישהו מהפנט אותך עם איזה גלים ואתה חושב שאתה מחליט, או שמעת אולי היום ברדיו משהו חדש וזה משפיע עליך.

יש לנו תמיד שאלה, מה זה נקרא ש"היא מחליטה"? על סמך מה מחליטה, סתם בא מהאוויר, לפי הסתברויות מקריות? אין דבר כזה בטבע. זה רק אצלנו, שאנחנו לא מכירים את כל הסיבות. אלא "אפשר", הכוונה היא שעוברים על בחינה ב' פעולות מוגדרות, מדויקות, והיא צופה בהן, ומרגישה, שבמקום בחינת רצון לקבל היא מחליטה להיות רצון להשפיע. אבל מחליטה.

מה זה נקרא ש"בא לי כך לעשות או בא לי כך לעשות", מה זה נקרא "אפשר"? אפשר, זאת אומרת, שהאפשרות הזאת עכשיו מתבצעת בי. אין מקרה בטבע, אף פעם. אנחנו כאילו חושבים על הבחירה החופשית, "ככה לעשות או ככה". אני זורק את המטבע, "הופה. ככה נעשה". מי זרק את המטבע, מי עשה שזה יהיה ככה? פשוט נעלם ממני חלק מהתהליך, אז אני אומר שאפשר או אי אפשר. זאת אומרת, התהליכים עוברים על הנברא בצורה מוחלטת. ידוע, בטוח מבפנים, מתוך הבריאה, מתוך האור, בוודאות מה יקרה עם הנברא.

מה שאין כן, אפשר, זה מתוך ההרגשה שלו, מתוך ההשגה שלו, בכמה הוא מבין. כמו ילד קטן שמשחק בחדר, נראה לו שהוא חופשי, הוא עושה ואימא לא רואה ולא יודעת מה הוא עושה. כך לפי השכל הקטן שלו, הוא רואה את העולם הקטן שלו.

תלמיד: עדיין נשארה השאלה, מה זה שאפשר לה?

זה שאנחנו אומרים "אפשר" ו"אי אפשר", "מכוון" ו"לא מכוון", אנחנו מדברים מצד הנברא בלבד איך הוא מרגיש, איך הוא קולט. זה בהתאם כמו שאני. עכשיו כאילו בא לי לשתות, בא לי לשבת, בא לי לנוח, בא לי לצאת, אני מחליט על זה כך או על זה כך. מאיפה?

אלף ואחד נתונים מצטברים בי ומביאים אותי להחלטה. ואני לא שולט בהם ולא רואה כמה זה מורכב, ובכל המחשב שלי לא מגיע למשהו ברור, אז אצלי זו כאילו החלטה מקרית, "טעיתי, כך החלטתי". אף פעם אין דבר כזה בטבע. אם הייתי יורד לסוף דעתי, אז הייתי רואה את כל המחשב עם כל הנתונים, עם כל הדברים, איך הוא עובד ואיך הוא מחליט, ולמה דווקא מטעה אותי כך ולא אחרת. זה גם מתוכנן מראש.

אנחנו מדברים כלפי האדם המשיג. נראה לי שהייתי יכול לעשות כך ועשיתי אחרת, טעיתי פה או לא טעיתי שם. זה ברובד שאנחנו יכולים להרגיש, לא יותר מזה. אנחנו צפים על פני ים של מידע והחלטות ברורות ומוגדרות שכבר מתחילת הבריאה, במחשבת הבריאה נכנסים עד סוף הבריאה. אנחנו יכולים לזרז את ההתפתחות בלבד, לא יותר מזה.

"אפשר לה לצאת, אי אפשר לה לצאת". אנחנו צריכים לאט לאט לעזוב את הגישה הארצית. הפעולות הן לא על האדם, והתיקונים הם לא על האדם, ולא לחשוב שיכולה להיות פעולה אחרת לפי ההשתתפות שלי. היחס שלנו, איפה שדרך הקבוצה אנחנו יכולים להגביר, הוא קובע את תפיסה שלי, לא מה שנעשה.

תלמיד: הוא אומר, שלבחינה ב' אפשר להתגבר על בחינה א', התגברות דהשפעה. זה בא מבחינה הקודמת שלא מטעמה, הכול נעשה מטעם העליון.

היא מרגישה שהיא בעצמה רוצה. יש לה רצון יתר. במה? עכשיו, במקום בחינה א' אני רוצה להיות בחינה ב', המשפיע. התוספת היא תוספת לא כמותית אלא איכותית, תמיד היא איכותית. וזה מה שקורה לה. בזה היא מרגישה שהיא עושה. זאת אומרת, האור פועל מאחורי הקלעים ומביא אותה להחלטה שהיא רוצה לשנות את הרצון, לא לקבל, אלא להשפיע. אבל נראה לה שהיא עושה את זה לבד.

תלמיד: איך היה אפשר לה שלא לעורר את התגברות הרצון הזה?

אי אפשר, ברור שלא. אלא יש לה אשליה כזאת שהיא עושה.

קריין: ב"פרי חכם", "שיחות", בעמ' קכ"ו.

"בא ולמד, חכמה האמיתית, סבת כל ההסתבכות הזאת, כי בהבורא עצמו ית', (תק"ז ת"ע קכא.) לית מחשבה תפיסא ביה כלל וכלל. והטעם פשוט, כי כל המחשבות שנופלים במוחו של אדם, הם המה עצם פעולת הבורא, רצה לומר, לא כמו שמורגש באדם, שהוא ממשיכם מאיזה מקום, או שנולדים אצלו מניה וביה, זה שקר, ראש לכל השקרים.

אלא כל מחשבה דקה מן הדקה, הבורא ית' שולחה למוחו של אדם, והוא כח התנועה של אדם, של בהמה וכל החי. דהיינו, ברצות הבורא להניע את החי, פועל בו בשליחת מחשבה אחת, ואותה המחשבה מנענעת אותו, כפי מדתה, כמו ששולח מטר על פני האדמה, והאדמה אינה מסוגלת להרגיש מי ששולח אליה את המטר, כן האדם, אינו מסוגל להרגיש בשום אופן, מי ששלח לו את המחשבה, כי לא ירגיש בה, בטרם שבאה לרשות מח הדמיון שלו, וכיון שנמצאת ברשותו, נראית אליו כמו חלק מעצם שלו, ובזה תבין שלית מחשבה תפיסא ביה, הטעם פשוט, מפני שהבורא לא יעלה ברצונו, לשלוח אלינו מחשבה כזאת, שתהיה מוכנת להשגתו.

אבל ערך בשבילנו סדר מחשבות, אשר מתוך כל אותו הסדר, מחויב סוף כל סוף, להשיגהו בשיעור אמיתי שזה סוד, (שמואל ב יד יד) "לבלתי ידח ממנו נדח"".

"לבלתי ידח ממנו נדח", את זה כן משיגים. אבל כשכבר משיגים את זה אז אין על זה מילים.

(סוף השיעור)