שיעור בוקר 14.05.24 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 688,

מאמר "מהו כסף, זהב, ישראל, שאר העמים, בעבודה"

קריין: ספר "כתבי רב"ש" כרך א', עמ' 688, מאמר "מהו כסף, זהב, ישראל, שאר העמים, בעבודה".

מהו כסף, זהב, ישראל, שאר עמים, בעבודה

תשמ"ח - מאמר י"ט

1987/88 - מאמר 19

"בזהר (יתרו דף י"א ובהסולם אות מ') אומר שם וזה לשונו, "וישמע יתרו, פתח ואמר, על כן אודך בגויים ה', ולשמך אזמרה. דוד המלך אמר זה, בשעה שראה שכבוד הקב"ה אינו עולה בהתעלות, ואינו מתייקר בעולם, אלא מצד שאר העמים. ואם תאמר, הרי הקב"ה אינו מתייקר בעולם אלא בשביל ישראל. כן הוא ודאי, שהרי ישראל הם היסוד של הנר להאיר. אבל כאשר שאר העמים באים ומודים לו, בשעבוד אל יקר של הקב"ה, אז נתווסף יסודו של הנר, ומתחזק על כל מעשיו בחבור אחד, ושולט הקב"ה לבדו למעלה ולמטה", עד כאן לשונו.

ויש להבין מה שאומר, "כן הוא ודאי, שהקב"ה אינו מתייקר בעולם אלא בשביל ישראל, מסיבת שישראל הם היסוד של הנר להאיר. אבל כאשר שאר העמים באים ומודים לו, אז נתווסף יסודו של הנר. ולכאורה משמע, במה נתווסף היסוד של הנר אם הגוים באם ומודים להקב"ה. מכאן נראה כאילו עם ישראל לוקחים חיזוק וסיוע מהגוים, מזה שהם מודים. כלומר כאילו אין האמונה שעם ישראל מאמינים בהקב"ה היא בגרעון, עד שהם צריכים לקבל סיוע מן הגוים על גדלות ה', כמו שכתוב, "שהגוים מוסיפים יסוד של הנר".

וזה קשה מאוד להבין, האם מותר לקבל סיוע על האמונה מאומות העולם. הלא היסוד של אמונה צריך להיות על בסיס למעלה מהדעת, ואיך האדם מקבל כוחות שיהיה להם היכולת ללכת למעלה מהדעת. על זה אנו לומדים, ע"י התורה, שהמאור שבה מחזירו למוטב.

וכמו כן אנו צריכים להתפלל לה' שיתן לנו את כח אמונה בו יתברך. וכמו שכתוב בתפלת רבי אלימלך ("תפלה לפני התפלה", מופיע במחזור), וזה לשונו, "יהי רצון מלפניך, ותקבע אמונתך קשורה בלבנו, כיתד שלא תמוט". אם כן אמונה צריכים לקבל מפי עליון. וכאן משמע, שאם הגוים באים ומודים לה', אז היסוד של האמונה, המכונה יסוד של הנר, נתווסף.

ובכדי לבאר את הנ"ל, צריכים לזכור מה הפירוש, ישראל ושאר עמים, בעבודה, לפי הכלל, שכולם נוהגים באדם אחד. אז בחינת ישראל נקרא, השפעה, שכל מעשיהם הוא רק להשפיע, והוא מכונה בחינת יצר הטוב שבאדם, ושאר העמים נקראים, בחינת הכלי קבלה של האדם, המכונה יצר הרע שבאדם.

וזהו כמו שביארנו על מה שאמרו חז"ל, "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך, בשתי יצריך, ביצר הטוב וביצר הרע". ופרשנו, שהכוונה היא בכלי השפעה שהוא יצר הטוב, וביצר הרע שהם כלי קבלה, אותו דבר יש לפרש כאן, במה שאומר הזה"ק, "כן הוא ודאי, שהרי ישראל הם היסוד של הנר להאיר", הכוונה, שהיסוד שעליו נבנה עבודת האדם, הוא ביצר הטוב, הנקרא, כלים דהשפעה, הנקרא, ישראל.

אבל זה נקרא, חצי מדרגה. ומדרגה זו נקראת, בחינת למעלה בחשיבות, משום שהם כלים זכים, ואין זה נקרא, שהקב"ה שולט על כל מעשיו של אדם, כי ישראל נקרא, בחינת מעשים של השפעה, כלומר שמעשים דהשפעה הוא יכול לכוון להשפיע לה'. לכן נקרא זה, שהקב"ה שולט עליו רק בכלים דהשפעה.

אבל על כלים דקבלה שולטת הס"א והקליפות. כלומר, שאין הוא יכול לכוון שיהיו לשם שמים. וכלים אלו נקראים, שאר עמים, בחינת מטה, היות שכלים דקבלה הם למטה חשיבות.

ובהאמור נוכל לפרש מה שכתוב, אבל כאשר שאר העמים באים ומודים לו, בשעבוד אל יקר הקב"ה, אז נתווסף יסודו של הנר. ושאלנו, איך שייך לומר, שעם ישראל לוקחים חיזוק משאר העמים, כמו שכתוב, "להוסיף יסודו של הנר". הכוונה היא יש לפרש, שבזמן שכלי קבלה של אדם באים ומודים שצריכים לעשות הכל בעמ"נ להשפיע.

וזה שכתוב, "ומודים לו בשעבוד אל יקר של הקב"ה". נמצא, מקודם רק בחינת ישראל היתה יכולה להשפיע לה', שהישראל היה מכיר ביקר ה', וכדאי לשעבד עצמו לה', מה שאין כן כששאר עמים באים ומודים לו, ומשעבדים עצמם אל יקר של הקב"ה, כלומר שכדאי לעבוד לשם שמים אפילו בכלים דקבלה, יש להם כבר כח שיוכלו להתגבר שיהיו בעמ"נ להשפיע, אז נתווסף יסודו של הנר, כי הנר נקרא, בחינת מלכות שמים.

זאת אומרת, עיקר יסוד הוא בחינת ישראל, כי התחלת עבודה היא בבחינת כלים דהשפעה, המכונה, ישראל. ואח"כ מוסיפים על יסוד של הנר. כלומר שגם על כלים דקבלה המכונים, שאר עמים, גם כן נכנסים לרשות של הקדושה, הנקראת, נר ומלכות, שמלכות שמים שולטת על שאר עמים.

וזה שכתוב, אז נתווסף יסודו של הנר, ומתחזק על כל מעשיו. כלומר שגם מעשים דקבלה נכנסים לקדושה. בחבור אחד. זהו כמו שלומדים מכלים דגו"ע, שהם כלים דהשפעה, מתחברים עם כלים דאח"פ, שהם כלים דקבלה, ונעשים מדרגה אחת, שזה נקרא, בחינת גדלות.

וזה שכתוב, ושולט הקב"ה לבדו. הכוונה על כל הכלים, ולא כמו שהיה מקודם לכן שהיה שולט רק על בחינת ישראל. וזה שכתוב, שולט הקב"ה למעלה ולמטה. כלומר שהוא שולט, שפירשו, שנכנסו לרשותו הן הכלים דהשפעה, הנקראים בחינת מעלה בחשיבות, והן הכלים דקבלה, הנבחנים לבחינת מטה בחשיבות.

על הכל שולט הבורא. שיש לפרש, שהאדם מקבל אז שלימות אמיתית, כי כבר יש לו כלים לקבל, הן חסדים הנקרא, קטנות, והן חכמה הנקרא, גדלות, מסיבת שיש לו עכשיו כלים המוכשרים לקבל.

וזה שכתוב, ושולט הקב"ה לבדו למעלה ולמטה. לכן אמר דוד על זה, "אודך בגויים ה' ולשמך אזמרה". בזמן שהתפשט שליטת ה' גם על הגוים, שהם הכלי קבלה שנכנסו לרשותו של הקב"ה, אז שורה שלימות בכל.

אולם בכדי להגיע לשלימות, שגם בחינת שאר עמים שבאדם יכנסו לקדושה, יש תהליך המכונה, תיקון קוים בקטנות, ותיקון קוים בגדלות, ותיקון קוים בו"ק, שהם שלשה אופנים, שכולם מכונים אותו שם אבל יש הפרש ביניהם.

הזה"ק אומר (יתרו דף קכ"ז בהסולם אות תצ"ט), וזה לשונו, "לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב. אמר רבי יוסי, מה הטעם, הוא משום שכתוב, לי הכסף ולי הזהב. אף על פי, שלי הכסף ולי הזהב, לא תעשון אתי, כלומר אותי".

ויש להבין זה על דרך עבודה, מה הפירוש שה' אומר, לי הכסף ולי הזהב, לכן לא תעשון אותי. וכן יש להבין במה שאומר, אף על פי שלי הכסף ולי הזהב, מכל מקום לא תעשון אותי. מהו, האף על פי, שאומר.

הנה סדר העבודה הוא בשני אופנים:

א. שהאדם משתוקק לדביקות ה', שזה נקרא, כיסופין, שזה נבחן לקו ימין, כמו שכתוב, "נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה', לבי ובשרי ירננו אל אל חי" (תהילים פ"ד).

זאת אומרת, בזמן שהאדם הולך בקו ימין, אז, "לבי ובשרי ירננו".

כלומר ברגע שנזכר מה', והגם שכל היום הוא היה טרוד בדברים אחרים, הן בצרכי גשמיים והן בצרכי רוחניים, אבל מענין אהבת ה' לא היה זוכר. אבל ברגע שנזכר מענין אהבת ה', הגם שהגוף אינו רוצה לאהוב את ה', מכל מקום הוא כוסף להרגעים האלו שבאות לו מחשבות של אהבת ה', והוא שש ושמח על מה שנזכר, שיש בורא עולם המשגיח על כל אחד ואחד.

לכן מצד אחד הוא רואה עכשיו, איך שהגוף מתנגד להכיסופין האלו, כלומר שאין הגוף נהנה מזה שהאדם רוצה להתדבק בו יתברך. אבל, "לבי ובשרי ירננו אל חי". זאת אומרת, שהוא נותן תודה לה' על הכיסופין האלו, מזה שיש לו אחיזה בה'. כלומר, שהוא רוצה להתדבק בה', והגוף מתנגד לו, שגם זה לזכיה גדולה יחשב לו, כי הוא רואה עתה, שאצלו הוא בחינה, "זה וזה שופטם".

מה שאין כן מטרם שעלה על דעתו מענין אהבת ה', הוא היה בכלל מרוחק מאהבת ה', שבכלל שכח שיש ענין כזה הנקרא, אהבת ה', וראשו היה שקוע בשאר דברים. ובעיקר בזמן שהולך בקו ימין, הוא צריך להאמין, זה שנזכר עתה מענין אהבת ה', זה לא בא לו במקרה, אלא הקב"ה פנה אליו, והוא נתן לו במחשבתו עתה, שיש בורא וכדאי להתחבר עמו.

כלומר שהמחשבה הזאת לא באה לו מכוחו עצמו, אלא הקב"ה פנה אליו והזכיר לו את כל ענין של עבודת ה'. אלא זה רק לזמן קצר. כלומר שהמחשבה הזו לא שורה במוחו ולבו זמן הרבה. כי כל זמן שהאדם עדיין אינו מוכשר לזה, אין להמחשבה זו אריכות ימים.

וזה כמו שכתוב, "הנה אלה הרשעים הם קצרי ימים ושבעי רוגז". ופירש אאמו"ר זצ"ל, שהרשעים בזמן שמשיגים קצת יום, הנקרא, אור מלמעלה, והיות שהם עדיין רשעים, כלומר שעדיין לא יצאו מקבלה עצמית, האור מסתלק מהם. וזה נקרא, קצרי ימים. לכן הם שבעי רוגז, שהרוגז שלהם הוא, מדוע נסתלק מהם האור, שהם משתוקקים להאור.

אבל כשהאדם הוא צדיק, והוא מצדיק את ההשגחה, ואומר, מה שה' לקח ממנו ההתעוררות הזו הוא לטובתו, ונותן שבח והודיה על זה שהיתה לו זכיה של משהו התעוררות, שזהו ששלח לו הקב"ה. והוא שש ושמח על זה. ומצב של נתינת תודה לה', זה נקרא, ימין, משום שהוא כוסף לה', ולא חשוב לו כמה זמן שהוא טועם מבחינת יום, והוא מודה ומשבח כל היום על זה שנותנו לו רגע אחד להידבק בו. וזה נקרא, אלהי כסף, שהעבודה שלו היא בבחינת ימין, הנקרא, כסף, או מדת החסד, שהוא חפץ רק חסד.

ב. וקו שמאל נקרא, אלקי זהב, שפירש אאמו"ר זצ"ל, שפירושו של זהב, זה-הב, שזהו ההיפך מקו ימין, שלא רוצה שום דבר, אלא שהוא כוסף לה', ורוצה להיבטל אליו, והאדם בעצמו אינו רוצה שום דבר, וכמה שיש לו הוא שמח בחלקו, כאילו היה נותנים לו רכוש גדול.

מה שאין כן בקו שמאל הוא אומר, את זה אני רוצה ואת זה אני לא רוצה, הוא כבר עושה את חשבון הכדאיות. וזה נקרא, כאילו מורה באצבע ואומר מה שהוא רוצה. וזה דוקא ע"י הבקורת שהוא עושה, כמו שכתוב, (איוב ל"ז, כ"ב), "מצפון זהב יאתה", שצפון, הכוונה על מצפוני הלב, שהם דעות וחקירות על המעשים שלו. כלומר מהו רוצה על זה שהוא מתייגע עצמו בעולם הזה, לאיזה שכר הוא מקוה. שענין תיקונים שייך דוקא בקו שמאל.

כלומר בעת שהאדם מתחיל לברר הפרטים שישנם בעבודה, כלומר הן הבקורת למי הוא עובד, והן לשם מה הוא עובד, אז מתחיל להרגיש את היגיעה אמיתית שישנה בעבודת ה'. והאדם כבר חושב שהוא יודע מה שטוב לו ומה שרע לו, והוא חושב שזהו מה שמוטל עליו, היינו שעבודתו תהיה בדרך של קו שמאל. וזה נקרא, אלהי זהב. והגם שהקב"ה נתן לו את המחשבות האלו המכונה, קו שמאל, מכל מקום אמר הקב"ה, לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב.

ובזה יש לפרש דברי רבי יוסי, ששאל, מהו הטעם, הוא משום שכתוב, לי הכסף ולי הזהב, אף על פי שלי הכסף ולי הזהב, לא תעשון אתי, כלומר אותי. ויש לפרש, אף על פי שאני נתתי לכם את הקו ימין, הנקרא, אלהי כסף, וגם הקו שמאל נתתי לכם, שכל המחשבות מה שאתם מרגישים, אני שלחתי לכם, מכל מקום לא תעשון אותי, כלומר שהעבודה אמיתית היא דוקא על קו האמצעי. זאת אומרת, שהפירוש יהיה, מה שהקב"ה אמר, לי הכסף ולי הזהב", הכוונה, ש - לי, כלומר שאף על פי שאני נתתי לכם, ומכל מקום זה לא סוף פסוק, אלא צריכים ללכת בקו אמצעי, שהקו הזה הוא נכלל משניהם.

אולם מאין לוקחים כוחות שנוכל ללכת בכל אלו הדרכים. על זה אמרו, "בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין", כמו שפרשנו, שהכל נמצא בתורה. כלומר, כשלומדים תורה צריכים לדרוש שכר מלימוד התורה, המובן לנו בשני אופנים כוללים:

א. שהשכר שלנו יהיה בבחינת, "המאור שבה מחזירו למוטב", שפירושו, שיזכה לכלים דהשפעה, כי בלי עזרה מלמעלה אי אפשר לצאת מאהבה עצמית.

ב. לזכות לבחינת תורה, כמו שכתוב בזה"ק, "מאן דלא ידע צוויא דמארי, איך יעביד ליה [מי שאינו יודע את ציווי אדוניו, איך יעשה אותם]".

וזו השכר שהאדם צריך לבקש על ידי יגיעתו בתורה. ובטח שלימוד הקבלה, יותר מסוגל להוציא את מאור התורה. וכמו שכתוב בספר "פרי חכם" (ח"א דף קנ"ג), וזה לשונו, "מתוך שחכמת הקבלה כולה מדברת בסוד התגלות ה', מובן מאליו שאין לך חכמה חשובה ומוצלחת לסגולתה כמותה".

כלומר בזמן שהאדם לומד תורה על הכוונה בכדי לקבל את מאור התורה, לכן יש להבין, היות שחכמת הקבלה מדברת גם מהנושא של אלקות, מה שאין כן שאר חלקי התורה, התורה שם מלובש בנושאים גשמיים, לכן יותר קשה להוציא משם את המאור התורה, משום שקשה להאדם להתרכז בהמלובש בהתורה, שהוא הקב"ה, אף על פי שכל התורה כולה הם שמותיו של הקב"ה.

והנה בהקדמה לספר "אמרי יוסף" לאדמו"ר מספינקא זצ"ל, מביא שם בשם הרה"ק מהר"ח מצאנז זצ"ל, שמפרש את הפסוק (משלי כ"ה), "כבוד אלקים הסתר דבר, וכבוד מלכים חקור דבר".

והשאלה היא, מהו ההבדל בין, כבוד אלקים, ל - כבוד מלכים. כלומר בטח שניהם הכוונה על רוחניות, אם כן מהו ההבדל בין ב' מדרגות אלו.

ופירש, דאם האדם רוצה ללמוד חכמת הקבלה, לדעת כמה עולמות וכמה ספירות יש, היינו כבוד אלקים, לדעת גודל כבודו יתברך, הסתר דבר. אבל אם רוצה ללמוד החכמה, לדעת איך להמליך את הקב"ה, ואיך לעובדו בכוונה, ולקדש רמ"ח אבריו, ולעשותם מרכבה להקדושה, שזהו כבוד מלכים, האיך להמליכו ולעבדו, חקור דבר. רואים אנו, שענין לימוד חכמת הקבלה, זהו סגולה מיוחדת, שיהיה כח לאדם לקדש עצמו, ושיהיה מרכבה להקב"ה.

חז"ל (אבות דרבי נתן פרק כ"ט, ז'), כתוב שם וזה לשונו, "רבי יצחק בן פנחס אומר, כל מי שיש בידו מדרש ואין בידו הלכות, לא טועם טעם של חכמה. כל מי שיש בידו הלכות ואין בידו מדרש, לא טועם טעם של יראת חטא".

ומפרש שם, לא טועם טעם של יראת חטא, שההגדות והמדרשים מלאים תוכחות מוסר ומשלים, שמביאים לאדם ליראת חטא. ואדרבה התלמידי חכמים העוסקים בהלכות זמנין, שגבה לבם, שסוברים שהם חכמים, וחס ושלום יבואו לכלל גאוה, והיצר הרע רודף אותם, שעסקו (של יצר הרע) יותר בתלמידי חכמים, כמו שכתוב (בסוכה נ"ב), "כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו".

ויש להבין, מדוע אין ההלכות יכולים להביא ליראת חטא, ומהו העדיפות שיש במדרשים יותר מן הלכות, הלא ידוע שכל התורה כולה היא שמותיו של הקב"ה. ועוד יש להבין, מדוע הלכות נקראות, חכמה, כלומר מה מרמז לנו בזה שההלכות נקראות, חכמה.

הנה מדרש נקרא, דרוש. והכתוב אומר (ירמיה ל', י"ז), "קראו לך ציון היא דורש אין לה".

ורד"ק מפרש, קראו לך אומות העולם, ואמרו כי ציון היא עיר, שאין לו דורש להשיבה לישראל. וחז"ל דרשו, "ציון דורש אין לה, מכלל דבעי דרושה [מכאן שצריך דרישה]".

ידוע כי מלכות נקראת, ציון. ו - דורש פירשו, דורש ומבקש. כלומר אין האדם דורש אלא מה שחסר לו, ואז הוא מבקש למלאות חסרונו. והיות כשמתחילים לעסוק בתו"מ, מתחילים שלא לשמה, כמו שאמרו חז"ל, "לעולם יעסוק אדם בתו"מ שלא לשמה, ומתוך שלא לשמה באים לשמה". לכן כשהאדם מרגיל עצמו לעבוד שלא לשמה, אין הוא מרגיש חסרון בזה שלא יכול לעסוק לשמה, והיות שלא מרגיש חסרון במצבו, וממילא אין לו צורך לתקן זה. וזה גורם לו, בזמן שנתעורר בו הרצון דלהשפיע, שצריכים לעבוד לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו, הוא מרגיש בעבודה זו טעם של עפר. וזה נקרא בלשון הזה"ק, שהאדם צריך להשתדל בתו"מ בכדי לאקמא שכינתא מעפרא. כלומר, בעבודה, שהאדם צריך לעבוד לטובת השכינה, הוא טועם טעם עפר, כי הוא רגיל לעבוד אך ורק לתועלת עצמו.

וע"י זה שהאדם עוסק בתורה, אז התורה מחזירו למוטב, ואז הוא מרגיש טעם חיים בעבודתו, היות שע"י הכונה דלהשפיע הוא מקבל דביקות בחיי החיים. אבל בודאי האדם צריך לבקש מה' שיקים את המלכות שמים, כלומר שתהיה בחשיבות. היות מסיבת שאין התחתונים ראויים לקבל ממנה את השפע, שמלכות צריכה להשפיע להתחתונים, כי מלכות נקראת, כנסת ישראל, שהיא הכלל של כל הנשמות, והיא מוכרחת להסתיר את עצמה שלא יראו מה שיש לה לתת לתחתונים.

וזהו לטובת ישראל. אחרת, זאת אומרת, אם תהיה מגולה את גדלותה, כולם יקבלו ממנה בעמ"נ לקבל. לכן היא מוכרחת להסתיר את עצמה, ולא מגולה ממנה רק בחינת טעם עפר. וגם זה הטעם עפר שמקבלים ממנה, הוא גם כן לטובת האדם, כלומר שהאדם צריך לדעת, שזה יגרום לו לחקור את סיבת טעם עפר שהוא מוציא בה, בעת קבלת עול מלכות שמים בעמ"נ להשפיע.

כי מה שהתורה הבטיחה לנו, שאם נלך בדרך ה', היינו שכל מעשינו יהיו על הכוונה דלהשפיע, אז נרגיש טעם חיים, כמו שכתוב, "טעמו וראו כי טוב ה'". אם כן למה אנו מרגישים טעם עפר. לכן בזה אנו רואים, אם באמת אנו הולכים בדרך האמת או לא. כי זה שאנו טועמים טעם עפר, זה מעיד על עבודתינו, שאנו צריכים לדעת, שזהו מסיבת שעוד אין לנו כלים דהשפעה, לכן מוכרחה להיות שכינתא בעפרא, ואנו צריכים לבקש מה', שיוקים לה מעפרא. וזהו ע"י שיתן לנו רוח טהרה, ויסיר מלבנו את אהבה עצמית, ובזה נזכה לראות את יופי של הקדושה.

ובזה נוכל להבין מה שכתוב, שהאדם צריך להתפלל לה' על גלות השכינה ועל צער השכינה.

ויש להבין זה, מדוע השכינה היא בצער, אין הקב"ה מקים אותה מעפרא. אלא אנחנו צריכים לבקש מה' שהוא יוקים לה, ובלי התפלה שלנו אין הוא מקים אותה, כמו שכתוב (בברכת המזון), "הרחמן הוא יקים לנו את סוכת דוד הנופלת". משמע שהוא צריך שאנחנו נבקש. ומהי הסיבה.

ובהאמור נבין, היות שענין הסתרה, שהמלכות היא בעפר ובחושך, היא מסיבת התחתונים, בכדי שתהיה להם היכולת לעבוד בעמ"נ להשפיע. נמצא, שצער השכינה היא בזה שהיא צריכה להסתיר את הטוב והעונג שהיא רוצה להשפיע להנשמות, ואינה יכולה, מסיבת שזה יהיה לרעתם. כי ע"י השפע שהיא תשפיע להם בזמן שהם נמצאים בכלים דקבלה עצמית, הם יהיו יותר מרוחקים מהקדושה, היות שהשפע תלך להקליפות. נמצא, מה נקרא צער אצל העליון, זה שלא יכול להשפיע לתחתונים, וזה נקרא, צער השכינה.

לכן אנו מתפללים לה', שיתן לנו את הכח להתגבר על כלים דקבלה לעצמו, ונוכל לעבוד רק בעמ"נ להשפיע. ואז השכינה תוכל להראות את היקר והתפארת שבה, בזה שתהיה יכולת לקבל את מה שהיא רוצה להשפיע. ויש כלל, "יותר ממה שהעגל רוצה לינק הפרה רוצה להניק". אלא הכל תלוי בהמקבלים.

נמצא, בזמן שהאדם עוסק בתו"מ, ואינו מכוון לקבל תמורת עבודתו בחינת המאור שמחזירו למוטב, אלא שלומד הלכות, ואין שם לב למדרש, היינו לבחינת, "ציון היא דורש אין לה", שאין לו דרישה ובקשה להרמת השכינה מעפרא, וכמו שאומר הרד"ק, "כי ציון היא עיר שאין לו דורש להשיבה לישראל". ויש לפרש דברי הרד"ק, כמו שכתוב (בסליחות), "אזכרה אלקים ואהמיה, בראותי כל עיר על תלה בנויה, ועיר האלקים מושפלת עד שאול תחתיה".

שהפירוש הוא, עיר אלקים נקראת ציון, ואלו שעוסקים בתו"מ, אין מי שידאג וידרוש להחזיר עיר ציון לישראל, כלומר שמלכות שמים הנקראת, שכינה, תחזור לכלל ישראל, ובאופן פרטי לכל בחינת ישראל שיש בכל אחד ואחד. ובזה יש לפרש מה שאמרו חז"ל, "כל מי שיש בידו הלכות ואין בידו מדרש, לא טעם טעם של יראת חטא". כי יראת חטא פירושו, שיש לו יראה אולי לא יכול לכוון בעמ"נ להשפיע, אלא בעמ"נ לקבל לעצמו, כמו שכתוב בהסולם (הקדמת ספר הזהר דף קצ"א, טור ב').

ויש לדעת, כי אי אפשר להאדם שיהיה לו יראה, בזה שהוא לא יכול לעבוד בעמ"נ להשפיע. אלא לאדם שיש לו דרישה לציון, כנ"ל, שהוא עוסק, "לאקמא שכינתא מעפרא", והוא רוצה, שעיר אלקים לא תהא, מושפלת עד שאול תחתיה, וזה יכול להיות דוקא ע"י זה שהוא רוצה לעבוד בעמ"נ להשפיע, אחרת מוכרחת המלכות להסתיר עצמה את חשיבותה, בכדי שהשפע לא ילך להקליפות.

נמצא, שדוקא הוא ירא מחטא. שאצלו נקרא, חטא, מי שלא עובד בעמ"נ להשפיע. וקבלה נקרא אצלו חטא, מטעם היות שרק זהו המפריע, שאין השכינה יכולה להיות בגלוי פנים אלא בהסתרת פנים, שזה נקרא, צער השכינה, כנ"ל, בזה שהיא לא יכולה לתת להנבראים את הטוב ועונג שיש לה עבורם.

נמצא, אם האדם משתתף בצער השכינה, יהיה פירושו, שהאדם עושה חשבון לנפשו, מה הוא גורם בזה שהוא משוקע באהבה עצמית. זאת אומרת, בשיעור שהאדם רוצה להנות מתענוגים השייכים ושיכולים להתקבל בכלים דקבלה, שהחיות הזאת נקראת, חיות דקליפות, כלומר החיות הנקראת בלשון הזה"ק, נהירו דקיק [אור דק], שנמסרה לקליפות שיתקיימו.

והחיות הזאת הן משפיעות לכל אלה שאין הם עדיין מסוגלים לקבל אור דקדושה, המושפע דוקא על כלים דהשפעה. זאת אומרת, אנו צריכים להאמין, שאין שום חיות בעולם אלא מהקב"ה. היינו גם החיות שמקבלים בכלי קבלה, הוא נקרא, שמקבלים ע"י הקליפות. פירוש, שהקליפות הם המשפיעות ולא הבורא בעצמו, כי אי אפשר להיות אמונה בקביעות מטרם שמשיג את הכלים דהשפעה, כמבואר (הקדמת ספר הזהר דף קל"ח).

נמצא, החיות שמקבלים הוא ע"י הקליפות, שזה נקרא, שמסר השליטה על אומות העולם בידי שרים, ולא הוא עצמו מושל עליהם, שפרשנו, שבדרך עבודה יהיה הפירוש, שאלה אנשים שאין להם אמונה, רק אמונה חלקית, הם נבחנים לבחינת אומות העולם, והם אומרים, ששרים של מעלה, בין שחושבים שהם שרי הטבע או שאר רוחות, הם הם המשפיעים את החיים בעולם, ולא יכולים לומר, שרק הבורא הוא המושל.

נמצא, שהם נמסרים להקליפות, יהיה הפירוש, שהם אומרים כך, אבל זה נחשב לצער השכינה, בזה שהיא מוכרחת להסתיר עצמה מהנבראים. וזה דומה למשל, שהאם מוכרחת להסתיר עצמה מהילד, והיא מוסרת את הילד לאיזה מוסד של ילדים מפגרים, ששם הטיפול לא כמו טיפול האם לילד. והילד בכלל לא יודע שיש לו אם. נמצא, שהילד סובל והאם סובלת, מזה שלא יכולה לגדל את בנה ולתת לו את הכל מה שחסר לו, כדרך האם לבנה. וזה נקרא, צער השכינה, מה שהיא סובלת.

לכן נתן לנו את העבודה בתו"מ, שאנחנו נעסוק בהם על הכוונה, "לאקמא שכינתא מעפרא", שלא תסבול צער מזה שאין היא יכולה לטפל בבנה, כי לטובת הילד הוא, שהוא לא ידע שיש לו אם שהיא משתוקקת אליו.

כלומר שע"י העסק בתו"מ על כונה מטעם צער השכינה, יהיה הפירוש, היות שהסיבה שהשכינה לא יכולה להתגלות להם, הוא מטעם שינו הצורה של הרצון לקבל, והיות המאור התורה מחזיר את האדם למוטב, לכן אנחנו רוצים לחזור למוטב, היינו לזכות ע"י התו"מ לכלים דהשפעה, המוקנה לנו בזה בחינת יראה.

וע"י יראה זוכים לאמונה. אז זוכים להכיר את מי המושל על ישראל, שרק הוא לבדו הוא המושל. זאת אומרת, שהבורא יודע שהוא המושל, אבל זה לא מורגש להתחתונים מטרם שזוכים לבחינת אמונה, כנ"ל כמו שכתוב בהקדמת ספר הזהר (דף קל"ח), וזה לשונו שם, "ונמצא שאף על פי שהוא לבדו, עושה ויעשה לכל המעשים כולם, מכל מקום נשאר זה נסתר ממרגישי טוב ורע".

נמצא לפי זה, שהאדם צריך לבקש מה' שיתן לו כלים דהשפעה, בכדי שלא יהיה צער השכינה, בזה שהיא מוכרחת להיות בהסתר מהאדם. וזהו לטובת האדם כנ"ל. אבל לטובת האדם הוא רק בכדי שהאדם לא יכנס יותר לרשות של הס"א, אבל מזה אין האדם מגיע לתכלית, כי תכלית הבריאה היא, שהנבראים יקבלו טוב ועונג. לכן כל זמן שאין הנבראים מוכשרים לקבל את הטוב והעונג, נבחן זה לצער השכינה, מטעם שהיא לא יכולה להשפיע להם את מה שהנבראים צריכים לקבל ממנה.

ובהאמור נבין, מדוע אמרו חז"ל, "כל מי שיש הלכות ואין בו מדרש, לא טעם טעם של יראת חטא", שהפירוש של מדרש הוא כנ"ל, כמו שכתוב, "ציון היא דורש אין לה", שאין מי שידרוש ויבקש מה' שיחזיר את עיר ציון לעם ישראל. ואז הוא מתחיל להבין את סיבת הנפילה שיש לה, כמו שכתוב, "נפלה, לא תוסיף קום בתולת ישראל", שזה באה לנו מחמת שאנו נמצאים באהבה עצמית.

הידיעה הזו של הסיבה, מתחילים להבין מהו החטא, בכדי שנדע מה לתקן. אז באים לידי הרגשה, שכל החטא הוא מה שאנחנו משוקעים באהבה עצמית. לכן רק מזה יכולים להגיע לידי יראת חטא, כלומר לדעת מהו חטא שבסיבתו אנו סובלים, שאין אנו יכולים לקבל את הטוב והעונג.

ובהאמור יש לפרש מה שכתוב, "כל מי שיש בידו מדרש ואין בידו הלכות, לא טעם טעם של חכמה". ידוע שאין אור בלי כלי. ובאופן כללי, אור נקרא, זה שהבורא רוצה לתת להנבראים, המכונה, רצונו להטיב לנבראיו, ששם הזה כולל האור המכונה בשם, חכמה. ויש אור שני, שהוא נקרא, אור של תיקון הבריאה, שהוא נקרא, אור דחסדים. זאת אומרת, שב' אורות הבורא צריך לתת להנבראים.

ולפי הכלל הידוע, שאין אנו מדברים מעולם אין סוף, אלא מתחילים לדבר לאחר הצמצום א', כלומר לאחר שנעשה דין שאסור להשתמש בכלים דקבלה, וצריכים לבנות כלים חדשים שיהיו מוכשרים לקבל השפע, ולא תהיה בחינת פירוד, כידוע שזה מכונה, כלים דהשפעה, וזהו כלים הבאים מבחינת תיקון הבריאה.

כלומר לאחר שכבר יש לנו בריאה, שהם כלים דקבלה, וזהו החומר של כל הנבראים, שהוא הרצון לקבל לעצמו. ועל כלי זה ניתן לנו להמשיך ב' אורות:

א. אור של תיקון הבריאה, שזה ניתן להמשיך ע"י המאור שבתורה, כמו שאמרו חז"ל, "המאור שבה מחזירו למוטב". וע"י זה משיגים את הכלי, המכונה, רצון להשפיע. וכנ"ל שזה נקרא, שכבר יש לו בחינת יראה, שפירושו, שכבר חושב על כל דבר לעשות או לא לעשות. ואם הוא רואה שלא יכול לכוון בעמ"נ להשפיע, הוא נזהר מלנגוע בזה.

והכלי זה אין בידי אדם לעשות, היות שזהו נגד טבע של הבריאה, שהיה שהנבראים יקבלו טוב ועונג. ומה שהנבראים לא יכולים לקבל לעצמם, זה בא אח"כ מצמצום א'. אלא זה מתייחסים להנבראים, לאחר שמלכות דא"ס השתוקקה להשתוות הצורה. אז למדנו שנעשה מסך. והמסך הזה, בכח הדחיה, שהוא לא רוצה לקבל, נולד ע"י זה כלי חדש הנקרא בשם, אור חוזר.

ואור חוזר הזה נולד מב' כוחות:

א. מהמסך הנקרא, כח העיכוב, שלא רוצה להיות מקבל לעצמו.

ב. וע"י האור, שרוצה לתת, שהתחתון כן יקבל את השפע.

מב' אלו נולד אור חוזר הזה, שיש להבינו, שהתחתון מקבל תענוג גדול בזה שהוא רוצה להשפיע להעליון. ואז התחתון באה לידי הרגשה, מה יש בידו של התחתון לתת להעליון, שהעליון יהנה מזה. כי מה חסר להעליון שהתחתון יתן לו. אז בא לידי הכרה, שכל הנאה של העליון, היא בזה שהתחתון מסייע לו להשלים מטרתו של העליון, כלומר שהתחתון נותן להעליון את ההזדמנות שהעליון יוכל למלא את רצונו. והיות שרצון העליון הוא להטיב לנבראיו, שהתחתונים יקבלו טוב ועונג, לכן התחתון הולך עתה לקבל מהעליון טוב ועונג, שזהו רצונו יתברך, כמו שכתוב באריכות בתע"ס (חלק ד' בהסתכלות פנימית, דף רנ"ח).

ובהאמור יוצא, לאחר שכבר קבל כלים חדשים, שהם כלים דהשפעה, מהעליון, שזה באה לו ע"י מדרש, לכן בא עתה הזמן לקבל את האור לתוך הכלים חדשים שהשיג.

ב. וזהו בחינה ב', היינו להמשיך שפע מהעליון, שזה נקרא, בחינת חכמה, שהיא מטרת הבריאה, שהנבראים יקבלו טוב ועונג, שאור הזה מכונה, אור החכמה. וזה נקרא, שלומד הלכות, כנ"ל, "כל מי שיש בידו מדרש ואין בידו הלכות, לא טעם טעם של חכמה".

ויש להבין, איזו שייכות יש הלכות לחכמה. אלא ידוע, שמלכות נקראת הלכה, מלשון כלה, וכלי קבלה לאור החכמה הוא מלכות. מה שאין כן כלים דהשפעה נקראים, בינה, כידוע שאור הבינה נקרא, אור דתיקון הבריאה, שהוא אור דחסדים. ולפי זה יהיה הפירוש, "מי שיש בידו מדרש", היינו שהוא זכה לכלים דהשפעה, יש לו יראת חטא, כנ"ל, שהיראה שלו, אולי לא יהא בידו כוחות להשפיע, היינו שכבר השיג כלים דהשפעה הנקרא, בינה.

ואז צריך להשתדל שיהיה בידו הלכות, היינו להשתדל להשיג בחינת הכלה, שהיא בחינת מלכות, שהיא נבחנת הכלי קבלה לאור החכמה. וזהו כמו שכתוב כנ"ל בהסולם (הקדמת ספר הזהר דף קצ"א), וזה לשונו, "כי היראה היא מצוה הכוללת כל המצות שבתורה, להיותה השער לאמונתו יתברך, שלפי התעוררות יראתו, כן שורה בו האמונה. אמנם הן היראה הראשונה, והן היראה השניה, אינן חס ושלום לתועלת עצמו, אלא מפחד שמא ימעט בעשית נחת רוח ליוצרו".

הרי אנו רואים, שמקודם צריכים לזכות לבחינת יראה, ואח"כ זוכים לאור האמונה, כי אמונה שלימה נקראת, בזמן שמאיר אור דחסדים בהארת חכמה. וזה נקרא, הלכה, היינו כמו שכתוב, שכל מי שיש בידו הלכות, הוא טועם טעם חכמה. ומדרש, טעם של יראת חטא.

אולם מה האדם יכול לעשות, שאפילו בזמן שמרגיש שיש לו כבר יראה, היינו שרוצה להשפיע לה', והוא חושב אז שהוא יעלה בדרגה אחר דרגה לרום המעלות, אבל תיכף באות לו מחשבות שמראות לו שיסתכל על העבר, כלומר שכבר היו זמנים כאלו שחשב שכבר זכה למשהו, והיה בטוח שמהיום והלאה לא יהיו לו שום ירידות, ושלא יסבול עוד מזה, שהוא לא יכול להתגבר על הרע שלו, אלא כמו שהוא מרגיש טעם עכשיו בעבודה, זה ילך לו קדימה.

ומה היה אח"כ, נפל מדרגתו, ושוב נמצא במצב של היסורים, שאין לו לא עולם הזה, כלומר שיהיה לו חיים עם סיפוק, אלא שאין לו סיפוק, וגם אין לו עולם הבא, כלומר שיהיה לו הרצון לעבוד עבודת הקודש. אם כן עתה, שהוא רוצה לתת תודה לה', שעכשיו הוא מרומם קצת מהמצבים הקודמים, ורוצה לעסוק עתה בעבודת הקודש בשמחה, ומה הוא יכול לעשות, שהמחשבותיו מפריעות לו עם טענות צודקות.

לפי דעתו, אין מה להשיב להם. ומשום זה הוא לא יכול לעשות עכשיו מאומה, כאילו היה עכשיו במצב ירידה. אם כן מהי התועלת כשקבל עתה עזרה מלמעלה, ומאמין שה' קורא אותו, ורוצה לקרב אותו. אבל הטענות של המחשבות, שאומרות לו, תסתכל בעצמך, שזה קורה לך כל פעם, שאתה חושב שאתה למעלה, ואח"כ אתה יורד מטה מטה, אם כן במה אתה בטוח, שעתה לא תהיה אותו דבר.

אולם אנו צריכים ללכת בדרכי חז"ל, שהורונו לנו (סוטה מ"ח, ע"ב), וזה לשונו, "כל מי שיש לו פת בסלו ואומר, מה אוכל למחר, אינו אלא מקטני אמונה". והיינו דאמר רבי אלעזר מ"ד (זכריה ד'), "כי מי בז ליום קטנות, מי גרם לצדיקים שיבזו שלחנם לעתיד לבוא, קטנות שהיתה בהם, שלא האמינו בהקב"ה". ויש להבין מה שאומר, מי גרם לצדיקים שיבזו שולחנם לעתיד לבוא, שלא האמינו בהקב"ה. וזהו הקטנות שלהם. אם כן אם לא האמינו בהקב"ה, מדוע הם נקראים צדיקים.

ויש לפרש זה מה שכתוב, שקורא אותם צדיקים, ויחד עם זה אין להם אמונה, שהכוונה היא כנ"ל, היינו לאחר שהאדם קיבל התעוררות מלמעלה, שהוא בא לידי הרגשה, שעיקר הוא לעשות בעמ"נ להשפיע, ולצורך עצמו לא כדאי לעבוד. אם כן הוא מרגיש עכשיו שהוא צדיק, והוא צריך עכשיו לתת תודה לה' על זה שקירב אותו אליו יתברך, והסיר ממנו את ההסתרה, שמטעם זה הוא רוצה עתה להיבטל אליו יתברך.

ועתה הוא מבין ומרגיש שהקבלה לעצמו נקראת, רע, ונקרא, חוטא, מי שמשתמש עמה. ונמצא, שהוא בעת הזאת נקרא, צדיק. וזה שכתוב, "מי שיש לו פת בסלו, ואומר, מה אוכל למחר, אינו אלא מקטני אמונה".

הפירוש הוא, שאף על פי שעתה יש לו אמונה, שהוא מאמין שעיקר הוא להידבק בה', ועל עצמו לא כדאי אפילו לחשוב רגע אחד, אם כן הוא היה צריך להיות שש ושמח שזכה עכשיו להתקרבות ה', אבל תיכף בא לו מחשבות, שהאמונה הזו שיש לו עכשיו, זה קטן, היינו שלא תהיה לו יכולת להמשך גם למחר, אלא חושב, שעוד מעט האמונה הזו תסתלק ממנו, והוא יפול שוב לשליטת הרשעים שדואגים אך ורק לתועלת עצמם. נמצא, זאת השאלה ששואל, "מה אוכל למחר".

ויש כלל, כי, מחר, אין הפירוש ליום של מחר, אלא מחר נקרא, "כי יש מחר לאחר זמן". כלומר ההווה נקרא, היום, והעתיד נקרא, מחר. זאת אומרת, ברגע זו שהוא עומד נקרא, הווה, ונקרא, היום. ורגע לאחר זמן נקרא, מחר. זה גורם לו שלא יכול לתת שבח להבורא על מה שקירב אותו.

והמחשבות האלו של, "מה אוכל למחר", מרחיקים אותו מה', מטעם שהוא לא מאמין שהמצב הזה ישאר בנצחיות. נמצא, שאף על פי שעתה הוא במדרגת צדיק, אבל מזה שהוא לא מאמין שישאר לנצחיות, מזה הוא נקרא, מקטני אמונה, כלומר יש לו אמונה, אבל אמונה תהיה אצלו בזמן קטן, ואח"כ תסתלק ממנו את האמונה. זה נקרא, קטני אמונה.

ובזה נוכל לפרש דברי רבי אלעזר, מאי דכתיב [מה כתוב], "כי מי בז ליום קטנות", מי גרם לצדיקים שיבזו שולחנם לעתיד לבוא. יהיה הפירוש, "מי גרם לצדיקים", הכוונה על אלו אנשים שנמצאים בזמן עליה, וכל השתוקקות היא להיות דבוק בה', שנמצאים באותו זמן צדיקים שיבזו שולחנם לעתיד לבוא, כלומר השולחן הזה שהוא ערוך לסעודה, הם מבזים אותם לעתיד לבוא, היינו שהם אומרים, לאחר ההווה, כלומר לאחר המצב שבו הוא נמצא עכשיו, שהשולחן הוא בסדר, אבל, לאחר זה, היינו הזמן שעתיד לבוא אח"כ, יהיה מבוזה. זאת אומרת, שהשולחן יהיה אח"כ תחת שליטת הס"א, היינו שאח"כ הוא יפול שוב לשליטת הרצון לקבל לעצמו.

זה שכתוב, "ומי בז ליום קטנות". הקטנות שהיה בהם, שלא האמינו בהקב"ה שהוא יכול לתת מצב של התקרבות לנצחיות. היוצא מזה, שאסור לאדם לעורר שום חסרון במתנת ה', ולומר, שברור לו עכשיו, שה' לא יכול לתת דבר לנצחיות. ומה שהביא ראיה מהעבר, שהיו לו כמה פעמים מצבים טובים ואח"כ נסתלקו ממנו, ומהו ההוכחה שעכשיו יהיה המצב הזה לנצחיות. על זה בא ענין אמונה, שהאדם צריך להאמין למעלה מהדעת, ולא להסתכל מה שהדעת מחייבת, אלא להאמין באמונת חכמים. והדרך שהם קבעו, כך צריכים ללכת ולא להסתכל על הדעת, כי צריכים להאמין בזכות שהולכים באמונה, זוהי סגולה נפלאה."

שאלה: מאמר נפלא מכיל המון מצבים, המון דברים, אבל אני חושב שדווקא הסוף שלו מעלה את השאלה, אם אדם רואה שפעם אחר פעם יש עליות, ירידות, יש מצבים שהוא עובר, מאיפה יש לו את הכוח או היכולת להיות בטוח שעכשיו זה יישאר, שזה לא יעלם?

מהאמונה. אמונה שהבורא מוביל אותו. מזה יהיה לו כוח.

תלמיד: צריך לבקש על זה?

צריך לבקש. כן. לבטל את עצמו עוד יותר ולבקש.

תלמיד: כי הוא אומר שכביכול באותו מצב, כל מה שהוא מזהה זה שהבורא עשה עליו, הבורא פעל עליו הכול.

כן, ודאי אלא מי עוד?

תלמיד: ועכשיו הדעת רואה שבטוח, עוד רגע הוא ייפול וצריך לבקש, לא שלא ייפול, אלא לבקש את האמונה.

כן, כי נופל, או לא נופל, זה לא חשוב, הוא לא שואל על המצב שלו. הוא שואל על החיבור שלו עם הבורא. דבקות.

שאלה: אז בעצם הבקשה שהאדם תמיד נמצא בה היא הדבקות?

האדם צריך תמיד לבדוק את עצמו, אם חסרה לו דבקות או לא.

תלמיד: אבל זה רק על ידי הבקשה? כשהוא תמיד נמצא בבקשה, זה אומר שהוא בדבקות?

כן.

שאלה: היה דגש בסוף המאמר שרב"ש מתאר שיש לאדם התעוררות והוא רוצה שהוא ידבק בבורא ופתאום יש לאדם ספקות, והספקות נובעים מזה שהוא מסתמך על מצבים קודמים, שהיו מצבים טובים, ואיך הוא יהיה בנצחיות. כי הרי אז הוא יודע שהאדם אמור ליפול. איך באמת להימנע מהספקות, איך להפטר מהספקות?

להתבטל. להתבטל עוד יותר ויותר לבורא.

תלמיד: הוא גם כותב שדווקא במצב הזה, זה מקום לעבוד באמונה למעלה מהדעת.

כן. נכון.

תלמיד: אז יש פה עניין של כמות של יגיעה שהאדם אמור להשקיע? יש איזשהו סף שאליו הוא מגיע ופתאום הוא מקבל אמונה?

את זה הוא לא יכול לחשב.

תלמיד: אי אפשר לדעת.

כן.

שאלה: איך להאמין מעל הדעת באמונת חכמים?

פשוט מאוד, לקבל את זה כתנאי שעל ידו אנחנו יכולים ללכת קדימה.

שאלה: מה זה אומר "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך, בשתי יצריך, ביצר הטוב וביצר הרע"? מה זה אומר לעבוד את ה' עם הנטיות הטובות והרעות?

שגם רצון להשפיע יהיה באדם, אם יש לו, וגם רצון לקבל, שניהם עובדים בעל מנת להשפיע, בשניהם הוא רוצה לאחוז בבורא.

שאלה: מה ההבדל בין לשבח את הבורא בהתעוררות קטנה בקו ימין, לבין להיות שמח במה שיש לו בקו שמאל?

אם הוא שמח בקו שמאל אז הוא כבר באמת השיג מדרגה גדולה אמיתית.

שאלה: מהי הפעולה להצדיק?

להצדיק? זה להסכים ולקבל על עצמו שבמצב הזה אני רוצה להיות.

תלמיד: אני יכול לעשות את זה במילים יפות, בדעת.

לא לא.

תלמיד: אבל בהרגשה שלי אני לא מרגיש טוב. הכלים שלי לא מסכימים.

כן. צריכים להגיע להרגשה כזאת שאתה מאוד רוצה להיות במצב כזה, אחרת מה זה שאתה מצדיק? שאתה אומר, "אה זה טוב, בסדר, שיהיה לו." לא. זה שאתה רוצה שתהיה לך הזדמנות כזאת להיות בהשפעה.

תלמיד: חבר שלי בעשירייה נמצא במצב לא טוב גשמי, איך אני אוכל להצדיק את מצבו?

אני לא יודע, צריכים לחקור את זה, כי זה שייך לעולם הזה. אתה שואל משהו אחר.

תלמיד: אני בכלל שואל על מצב של להצדיק.

לא, אסור לנו סתם להצדיק מצב שהוא רע.

תלמיד: אלא להשתדל לשנות אותו?

כן.

שאלה: הוא כותב פה שעבודה בקו ימין זה "שלא רוצה שום דבר, אלא שהוא כוסף לה', ורוצה להיבטל אליו וכמה שיש לו, הוא שמח בחלקו". ואז הוא מתאר שמתחיל לעבוד בקו שמאל. מה מניע את האדם לעבור מלהתבטל ולא לרצות שום דבר, ולהתחיל לעבוד בקו שמאל שזה בצורה אקטיבית, ביקורת, וסגנון עבודה אחר לגמרי?

מה מושך אותו לעבוד בשמאל?

תלמיד: כן.

בזה שהוא צריך להיות דבוק לבורא בשני הכלים.

תלמיד: מאיפה מתעורר הכלי השני?

השמאל?

תלמיד: כן.

האדם מעורר את זה.

תלמיד: למה? כי בימין זה כביכול כיוון אחד, ואז זה מפעיל כיוון אחר, מנוע אחר לגמרי של עבודה.

נכון, כן.

תלמיד: מה בעבודה בקו ימין מביא את זה שהוא יכול לגשת לשם?

הוא מרגיש שזה חסר לו. אף כיוון לא שלם, אלא צריכה להיות כאן ממש הכרת השלמות, שאני רוצה להיות כמו שכתוב, "דָּבוּק בשני יצריך, יצר טוב ויצר רע".

תלמיד: הכלי החדש הזה שעליו צריך לעבוד בקו שמאל, הוא מגיע אחרי שמסיימים לעבוד בקו ימין? לא ברור מתי זה נכנס לתמונה?

מתי שצריך.

תלמיד: בקו שמאל יש גם עבודה כמו בקו ימין?

כן.

תלמיד: איזה מהם?

בכל אחד זה לחוד.

שאלה: בסוף המאמר רב"ש מתאר אדם שבהווה המצב שלו, השולחן בסדר, יש לו צורך לעשות נחת רוח לבורא והוא דבוק בבורא, ופתאום הוא מתחיל קצת להסתכל על המצבים הקודמים ורואה שהוא נפל. הוא כבר היה בדבקות ונפל כמה פעמים, והוא מפחד גם על העתיד, הוא אומר שהשולחן בעתיד לא יהיה טוב, אלו הצדיקים שמסתכלים על העתיד ומתחיל תהליך של ספקות באמונה שהשיגו.

כן.

תלמיד: זה משהו שחייב לקרות?

במשהו זה קורה עם כל אחד.

תלמיד: האדם כבר נמצא באמונה שהשיג בהווה, הוא נמצא בשולחן שלם כביכול.

שלם?

תלמיד: לא שלם, אבל יש לו חשיבות כלפי הבורא, הוא רוצה לעשות לו נחת רוח. מה הפלוס אחד הזה שגורם למצב הזה להיות נצחי, אמונה שלמה שהוא לא יורד ממנה?

הוא צריך להוסיף עוד כלים, זה לא מספיק.

תלמיד: איך מוסיפים עוד כלים בלי ליפול מהמצב, אפשר לעשות כזה דבר?

בעצם כן. אם הוא מרגיש את המצב הנוכחי כנפילה, אז הוא יכול להתקדם.

תלמיד: במצב הנוכחי שבו הוא מרגיש דבקות וחשיבות, יש לו אפשרות להמשיך את העבודה למצב יותר גבוה?

כן.

שאלה: הרב"ש לקח אותנו בדרך יפה, הוא התחיל בחשיבות ההודיה, שגם אם אני עדיין אומות העולם זה נחשב. אחר כך הוא עובר איתנו לגאווה, שגאווה היא גורם מעכב, והמשיך בלהקים שכינה מעפר, שרק הבורא יכול להקים, אבל זה תלוי בנו אם נבקש את זה, הבורא תלוי בבקשה שלנו, הוא מחכה, ולכן יש צער השכינה שהוא לא יכול לתת את כל הטוב והעונג. ואז הוא ממשיך, "ע"י יראה זוכים לאמונה", שאנחנו צריכים לבקש כלים דהשפעה וכל החטא הוא שאנחנו משוקעים באהבה עצמית, והכי גרועים אלו קטני אמונה, והוא מסיים בזה שללכת באמונה זו סגולה נפלאה.

אני יכול לדבר שעות, אבל אני אדבר על משהו שיכול לעזור פה לכל החברה, לדעתי לפחות, וזה עניין הגאווה. דיברתי על זה בכנס הקודם, שיש לי חיסרון להיות בין החברים שקרובים אליך וצמודים אליך, אני מקנא בהם, בגדולי הדור בפתח תקווה שמקיימים את כל הדרך שלנו, את כל המוסד הזה שנקרא "בני ברוך". האם הבורא מתחשב איתם? אני זוכר שפעם סיפרת שהלכת בבני ברק אחרי שהרב"ש נתן לך להעביר משהו, במין צעדים כאלה שהרגשת חשוב.

כן.

תלמיד: איך "כאיש אחד בלב אחד" נעזור אחד לשני להוריד את מידת הגאווה? איך לקראת הכנס אנחנו יכולים להוריד את מפלס הגאווה שלנו, ולהיות קצת בקטנות ובאהבה?

צריכים להשתדל לבטל את כל המחיצות שבין כל אחד לאחרים, לראות שאנחנו ממש מבטלים אותן ושאנחנו מוכנים להיות בחיבור אחד כולנו, וזה יקרה.

שאלה: אני מרגיש שיש לי הרבה קנאה בחברים, הם מתעסקים בדברים כל כך יפים, גדולים, ואני תקוע בקטע הזה שהרב"ש המשיל אותנו לילד שאימא שלו שמה אותו בבית ספר לילדים מפגרים.

כן.

תלמיד: אני מרגיש שזה יותר מתאים למצב שאני נמצא בו.

אם אנחנו מפגרים והביאו אותך אלינו, אז אתה מצטער שאתה בינינו.

תלמיד: אני רואה מרחק של מיליון שנה ביני לבין המצב של דבקות. רב"ש מתאר פה מצב שיש הרגשה של אהבת ה' והאדם שוכח מזה. אני לא מרגיש שהתחלתי להרגיש פעם אחת מה זו אהבת ה', אני מחפש ומגלה שאני עוד יותר רחוק מזה.

תחשוב על זה. יכול להיות שיש לך ולא רק את זה, אבל אתה לא מודע לזה.

שאלה: רב"ש כותב, "אם האדם משתתף בצער השכינה, יהיה פירושו, שהאדם עושה חשבון לנפשו, מה הוא גורם בזה שהוא משוקע באהבה עצמית." והוא נותן גם דוגמה על אותו ילד שאימא מביאה אותו למוסד, כי היא רוצה להסתיר את עצמה לטובתו, ולכן היא מביאה את הילד למקום שהילד סובל בו וגם היא סובלת מזה שהוא שם. מובן שהילד סובל, אבל הוא סובל מהמקום שבו הוא נמצא, ואילו אנחנו צריכים להגיע למצב, אותו ילד צריך להגיע למצב שהוא סובל מזה שאימא שלו סובלת. זו קפיצה אדירה, להתחיל להבחין במציאות שלנו בצער השכינה.

כן.

תלמיד: איך אני מתחיל לתפוס את המציאות, מה אני צריך לראות, למה להיות רגיש במציאות היום כדי להתחיל להבחין בצער השכינה?

להצדיק את הבורא, שהוא כל יכול ושולט על הכול, מצד אחד. מצד אחר, כל העולם נמצא בשליטתו, וזה מה שקורה.

תלמיד: כל העולם נמצא בשליטת הבורא והוא כל יכול.

כן, ותראה מה זה העולם.

תלמיד: ואז אני מסתכל ורואה שהעולם נמצא באיזושהי סיטואציה ומזה אני מבין שזה צער השכינה?

כן. שאנחנו נמצאים בתוך השכינה וכך מרגישים את התנהגות הבורא איתנו.

תלמיד: במציאות שלי יש לי חברים, יש לנו את שיעורי הבוקר, את כל האמצעים האלו. איך דרך הכלים האלו, דרך החברים, דרך הכתבים אני יכול להתחיל לתפוס שהבורא שולט בכול?

הבורא הוא הכול ופועל בכול ושולט בכול, חוץ מדבר אחד, חוץ מהרצון שלך. כאילו שחוץ מהרצון שלך, הוא שולט על הכול, אין בעולם משהו שהוא לא שולט עליו. רק על הלב שלך, על הרצון שלך, על זה הוא לא שולט, הוא רוצה שאתה תשלוט על הלב.

תלמיד: רב"ש כותב פה שהשכינה לא תעלה מעפר אם האדם לא יבקש עליה.

כן.

תלמיד: זאת אומרת שהשכינה תלויה באדם, אם האדם לא יתפלל היא לא תעלה מעפר.

לא יקרה כלום.

תלמיד: למה זה מסודר כך שיש תלות ברצון האדם, אם הוא יתפלל או לא?

כדי שהאדם יתקן את העולם שהבורא קלקל, ועל ידי העבודה המשותפת בין האדם והבורא, שניהם מתקרבים זה אל זה, מבינים זה את זה ומתחברים זה אל זה כבר בעולם השלם.

תלמיד: בכל זאת, זה מוסתר מהאדם שהכול תלוי בו.

הוא צריך להאמין. איך אתה יכול לעשות אם תלוי או לא תלוי? האם הוא צריך לראות את העולם שכולו טוב? לא. הוא רואה מה שהוא צריך לראות עכשיו לפי התכונות שלו, שהכול הוא רע.

תלמיד: איך הוא מחבר לזה שזה תלוי בו, שהוא עכשיו יכול לשנות את מה שהוא רואה כרע?

זה נקרא, "אמונת חכמים".

תלמיד: איך אדם שיש לו אמונת חכמים תופס את המציאות, שהוא מבין שהוא אחראי על מה שהוא רואה? הכול תלוי בו. זו תפיסה שאנחנו, לדעתי, בורחים מהאחריות הזאת.

כן.

תלמיד: איך מגיעים לאחריות, לתפיסה הזו, שכל מה שאני רואה אני מחזיר על עצמי שאני זה שגורם לזה?

זו כבר דרגה יותר עליונה. בדרך כך אנחנו נראה.

תלמיד: זה תהליך.

כן. כשאנחנו נגלה שאני רואה מה שאני מתאר, מזה אנחנו מגיעים למצב שאנחנו יכולים כן לתקן את העולם.

תלמיד: אם לא נתפזר ונלך, יש לנו כלי שנקרא "עשירייה". בעשירייה שלי, כל מה שקורה בעשירייה ומתגלה לי נכון, לא נכון, צריך לתקן, אני אחראי. זה נכון?

כן.

תלמיד: איך להגיע לאחריות שלי כלפי העשירייה?

אם יש לנו נוסחאות, נגיד עשרה, ואנחנו צריכים לחפש נעלם, אז אנחנו תופסים רק אחד שהוא חופשי, ואת האחרים מקבעים. וככה זה השני והשלישי, ועל ידי זה אנחנו פותרים את המערכת הזאת.

תלמיד: מי הנעלם במשוואות האלה שנמצא בעשירייה?

אתה, בדיוק.

תלמיד: אז אני צריך לחקור את היחס שלי כלפי החברים כל הזמן.

כן. אתה מקבל אותם כקדושים. תחשבו איך לתאר את הדברים.

שאלה: כתוב במאמר שצריך להשתמש ביצר הרע ולאהוב דרך זה את הבורא. "ואהבת את ה' אלוהיך" יש גם ביצר הטוב וגם ביצר הרע. ביצר הטוב הכול בא הבורא, מאוד קל להצדיק, מאוד קל לאהוב. איך להשתמש ברצונות שבאים מהיצר הרע כדי גם לשמש את הבורא?

שם באה שנאה.

תלמיד: נגיד בשנאה, בדחיה, בדברים שליליים, איך להשתמש בהם כדי לשמש את הבורא, כדי לאהוב את הבורא?

תשתדל להתרכז בעבודה עם החבר הזה, עד כמה הוא חשוב, שאתה לא מסוגל לזלזל בו, ולאט לאט ככה תתקרב אליו. תעלה את חשיבותו.

תלמיד: נגיד לדוגמה מתעוררת שנאה לחבר ואנחנו לומדים שזה לא באמת החבר, זה הבורא. את הווקטור הזה לסובב כלפי הבורא כאילו הבורא אשם, ולא החבר. זה נכון להסתכל ככה?

כן. ומה תעשה אז?

תלמיד: אז קודם כל, להאשים את הבורא ולא את החבר, כי המלחמה היא עם הבורא.

כן.

תלמיד: ואחר כך אפשר לדרוש. "תעזור לי להצדיק" וכן הלאה.

כן.

שאלה: רב"ש אומר שבשביל שהתורה תתקן אותי אני צריך לדרוש לבוא עם רצון אמיתי שהתורה תתקן.

כן.

תלמיד: מה הרצון שאיתו אני צריך לבוא אל התורה כדי שהיא תתקן אותי? מה הדרישה, כי הוא אומר שהדרישה היא כל מהות העבודה.

אתה מרגיש שאתה אשם בכל הדברים הרעים שמתגלים במציאות, ואתה חייב לתקן את עצמך כדי להסדיר הכול למציאות המתוקנת.

תלמיד: כלומר על כל דבר שמתגלה לי מול הקשר עם החברים, אני צריך לדרוש, לבקש מהבורא תיקון, ולא לחכות?

כן.

תלמיד: כי זה לא יבוא מעצמו.

כן.

תלמיד: הוא גם אומר פה, שהבורא נותן לנו את המחשבות הקטנות האלה, כל פעם לעבוד את ה'. ורק אם אני מוכשר באמת, בהתאם יהיו לי מחשבות יותר ארוכות, וככה לא יהיו לי נפילות ואני אהיה כל הזמן צמוד יותר לבורא. מה זה להיות מוכשר במחשבה כדי שהיא תהיה יותר ארוכה, ושלא יהיו לי מחשבות קצרות?

לקשור כל מחשבה ומחשבה כמה שיותר קרוב לשורש.

תלמיד: מה זה אומר, לקשור כל מחשבה שלי לשורש?

כן. תקשור כל מחשבה ומחשבה כמגיעה מהבורא, ושעל ידי זה הוא מושך אותך אליו.

שאלה: בסוף המאמר הרב"ש כותב שצריכים "להאמין למעלה מהדעת, ולא להסתכל מה שהדעת מחייבת, אלא להאמין באמונת חכמים."

כן.

תלמיד: לנו יש עשירייה, ויש לנו חברים. אני לא יכול לראות את המצבים שלי, אבל הם רואים. איך אנחנו עוזרים אחד לשני ללכת למעלה מהדעת, ולדבוק באמונת חכמים?

יש לך עשרה תנאים בקבוצה, ואתה צריך לעבור על כל העשרה, כך שכל פעם אתה לוקח דעה של כל אחד מהם כנכונה, ובצורה כזאת אתה כל פעם פותר את עשרת התנאים האלה, את המערכת הזאת. וכך אתה מגיע לזה שאתה מוצא צורה פרטית של כל התנאים שיש לך במערכת.

תלמיד: אני רוצה לדייק משהו קטן. עכשיו אני רואה חבר שעובר מצב, ואני מתאר לעצמי שקשה לו, שעכשיו הוא לא יכול לעבור אותו, הוא תקוע בתוך הדעת שלו, ומאמין לעצמו. איך אני עוזר לו לעשות את הפעולה הזאת שהסברת עכשיו? איך נעזור אחד לשני לפתוח קצת את הלב לזה?

תנסה לעבוד עמו, ואפילו אם אתם לא מגיעים לפתרון הנכון, אבל מתוך הקשר שלכם אתם מגיעים אליו. פתאום אתה רואה שאפשר לעשות את זה לא בצורת השכל, אלא בצורת הרגש.

תלמיד: אז עלי לעזוב עכשיו את הרצון שלי לשכנע אותו, "הנה רק תלך למעלה מהדעת ואתה זוכה, רק תעזוב את זה". וללכת איתו בצורה מאוד רגשית.

כן.

שאלה: רב"ש כותב כאן שהבורא אומר שאת כל המחשבות שאתם מרגישים, אני שלחתי לכם. ואחר כך הוא אומר שכל העבודה האמיתית היא דווקא על הקו אמצעי. נראה שבכל המצבים פה יש שני סוגים שונים של עבודה, שממש הפוכים זה לזה.

הוא אומר שאדם שחטא זה שמעורב שם בעל מנת לקבל, אבל מצד שני צריך להתחיל בלא לשמה. הוא אומר שאת הכול עושה הבורא, אבל הכול תלוי בתפילה של האדם.

יש סוגים שונים של עבודות שסותרים אחד לשני, ואנחנו צריכים לחבר הכול באחד. אבל הדעת לא סובלת שתי מחשבות הפוכות, וצריך ללכת מעל הדעת, ולקבל שזה ככה, והוא קורא לזה אמונת חכמים.

במה צריך להיאחז באמונת חכמים? זה לא בדעת, אז במה כן? מה יש מעל הדעת שלי שאני מקבל את מה שהחכמים אומרים, ששני המצבים ההפוכים האלה צריכים להתקיים ביחד?

במערכת של עשרה אני צריך בכל הסתכלות שלי על כל חבר לראות אותו כצודק, ואת עצמי בצורה כזאת שאני מעלה אותו, ומוריד את עצמי כלא צודק. ואז אחרי כל הגישה הזאת לפתרון הכללי של העשרה או כמה משוואות שיש לנו, אני מוצא את הפתרון הנכון.

זאת אומרת, אחרי שאני מבטל את עצמי כלפי כולם, ואומר שכל אחד מהם צודק בזה שמצדי אני כך מתייחס אליו. זו עבודה גדולה, ולא פשוטה. אני אפילו לא זוכר עכשיו איך זה נקרא במתמטיקה.

שאלה: אם אני הילד המפגר שנמצא בכיתה, וגיליתי שזה שיושב בכיסא לידי הוא האח שלי, שהאימא שלנו המלכה שלחה לשמור עלי, ולהדריך אותי איך לחזור חזרה להיכל המלך. ומה שמשתנה בכיתה הזאת בזמן שאנחנו עובדים, זה שאני מרגיש יותר ויותר את הצער של האח ושל האימא על זה שהם לא נמצאים אחד ליד השני, ושהם לא מצליחים לעזור לי.

אני מצליח להרגיש יותר ויותר את הצער של אח שלי שהוא נקי, הוא מתוקן. ואין עליו חטא. שנמצא לידי כי הוא קיבל פקודה מאימא להחזיר אותי להיכל המלך. אני חש שהצער שלו הולך וגובר מעבר ליכולות שלי בכלל להחזיק אותו כי אני מפגר.

אין לי בכלל יכולות להחזיק כזה קשר של אהבה, חיבור, דבקות, נאמנות, הרכנת ראש ומסירות נפש. אז כשאני יושב ליד אח שלי בכיתה, בעשירייה, איך אני מקל עליו ועל אימא את המצב הזה שכולו בגללי, בגלל שנולדתי מפגר?

מתבטל. אתה לא יכול לעשות שום דבר חוץ מלבטל את עצמך.

תלמיד: אבל כשאני עומד ליד אח שלי ואני מרגיש אותו, אני לא יכול למחוק את זה שאני מרגיש אותו. אין לי שום צער מעצמי, אבל הסיפור הזה של הכאב והצער מראים לי שזה בגללי, ומה אני יכול לעשות באותה כיתה?

אני מבין שאם אני מגדיל את רוממות המלך, המלכה והאח שלי, אני אוכל להחזיק יותר, אבל אני לא מבין איך אני עושה את זה בפועל, עוזר לאח שלי שאין עליו שום חטא והוא נמצא שם כי הוא קיבל פקודה.

אני לא יודע מה להגיד לך.

שאלה: זה דווקא דוגמא טובה למה שאמרת עם המשוואה. כי רק ברגע שאתה מתבטל ואתה שם אפס, אתה מקבע את עצמך ולא משנה מה אתה מרגיש, ואז יכול להיות שהעליון ייתן איזשהו פתרון למצב, כי לבד אי אפשר.

כן, זאת הגישה הנכונה.

שאלה: מה יש באמונה שדווקא היא מעלה את האדם?

באמונה יש שהאדם מבטל את עצמו ומקבל את העליון כקובע, צודק ושולט.

תלמיד: אפשר להגיד שהאמונה זה פתח או מתנה שנתן לנו הבורא לצאת מהעולם שלנו לעולם רוחני?

כן, כך זה יותר יפה.

שאלה: בקיבוע התכונה של כל חבר מה צריך לראות, איך הבורא מביא את התכונה הזאת של החבר לעשירייה? מה לבחון בקיבוע כשמתמקדים בכל נקודה?

איך כל אחד נותן מקומו או חלקו בעשירייה.

תלמיד: אבל לראות את זה שהוא נותן, או שהבורא דרכו נותן?

ודאי שזה בא מהבורא, אבל הבורא לא נמצא אלא נמצא בו, אז יוצא שזה הוא עושה.

תלמיד: בתוך התהליך, איך להתחבר לצער השכינה שבתוכו?

בצער השכינה כבר יש הרבה דברים, אבל נגיד שניים בלבד. מצד העליון שמגיע ומצד האדם שמקבל את זה כצער השכינה. מצד העליון הוא נותן דוגמה, כמו אימא שמצטערת על התינוק שלא יכלה לתת לו כל מה שהיא צריכה, והוא סובל ונמצא בייסורים - זה מצד העליון, ומצד התחתון הוא כרגע לא יכול לעשות שום דבר, אמנם הוא מאוד רוצה שהאימא תשמח ממנו, אבל הוא לא יכול להביא אותה לדרגת השמחה והסיפוק.

שאלה: הרגשתי שקודמי אמר, שעל עצמי אסור לי להצטער, כי זה סתם הצער הזה. האימא זה משהו שהוא נעלם, הוא נסתר. אז איך משתתפים בצער של החבר ודרכו מחברים את המערכת?

צריך להשתדל, הוא ימצא מה חסר לו כדי להשלים את החיסרון הזה. ישתדל.

תלמיד: בהמשך לזה, כשאנחנו מרגישים עפר בעבודה, הוא כותב לנו שזה בגלל שאין לנו כלים דהשפעה. יש צער לשכינה, זה בגלל שהיא לא יכולה לספק לנו את כל הטוב והעונג גם בגלל שאין לנו כלים דהשפעה שנוכל לקבל אותם. מה זה בעשירייה לעורר את הכלים של ההשפעה? איך אנחנו מתמקדים בזה, שרואים בזה את העיקר, שכל מה שמוטל עלינו, רק להחזיק בכלים של ההשפעה. איך עוזרים זה לזה?

אנחנו מחלקים את הבורא לתשעה חלקים ומתחברים בינינו בחלקים האלו. וחלק שאנחנו לא משתמשים בו זה העליון וכך אנחנו חוזרים למערכת שלמה.

שאלה: מה פה כלים של השפעה?

הכלים של הבורא.

תלמיד: מה אנחנו מחלקים איתם?

עם הכלים האלה אנחנו מחברים את הכלים שלנו, כלים דקבלה, ומחברים אותם בכלים דהשפעה מהבורא.

תלמיד: הזכרת פעולת חילוק מה זה?

זה מה שיש לנו בינינו, הרצון לקבל הכללי.

שאלה: הוא אומר, נגיד יש תשעה חלקים ומחברים קודם את ישראל, שהוא קורא להם "כיסופים". מה זה אומר בעשירייה לחבר כיסופים אחרי שאני בודק יחס כלפי כל חבר, כלים דהשפעה?

כיסופין, כיסופא. זה שכל אחד ואחד דוחה את החלק ששייך לו, ומתעסק במה שהוא מרגיש בין האחרים.

תלמיד: זאת אומרת כשאני מסתכל על החבר עכשיו ספציפית, ואני רוצה לבנות יחס כלפי הבורא דרכו. אני מנקה את כל שאר היחסים ואני מנסה למצוא בחבר יחס שנקרא "כיסופין"?

כן.

תלמיד: וככה חבר חבר אני מנסה מכולם לקבל כלי כזה?

כן. ומזה אתה מרכיב את תכונת הבורא.

שאלה: אמרת קודם, שבכל הסתכלות שלי על כל חבר אני צריך לראות אותו כצודק ואת עצמי כלא צודק. במה החבר צודק?

במה שהוא אומר, במה שהוא אוחז. בזה שהוא רוצה בצורה כזאת כמו שאנחנו אומרים, רואים, מזהים את המערכת שלנו.

תלמיד: איך יכול להיות שאני תמיד לא צודק? החבר צודק ואני לא צודק. זו ההתחלה ואני צריך לראות את זה?

כן.

תלמיד: למה אני לא יכול להיות גם צודק וגם הוא צודק?

כי אני רצון לקבל. בכל החברים שלי הבורא מתלבש ולכן יש תמיד אני. בסופו של דבר אנחנו צריכים לפתור את המערכת המשוואות, שבהם יש מרכיב אחד אני וכל היתר וזה מגיע מהבורא, ואז כדי למצוא את ההתחברות הזאת בשלמות אני כך צריך לעשות.

תלמיד: איך אני פותר את המשוואה הזאת?

על ידי כך שתנקה את מה ששלך מעשר המשוואות. את זה לומדים בבית ספר.

תלמיד: אם אני תמיד לא צודק, אז מה יש לי לתת לחברים?

כל אחד ואחד לא צודק מעצם העובדה שיש לו רצון לקבל. לכן אם כולם עובדים ברצון לקבל שלהם אבל שורה עליהם הכוח העליון והם מוכנים לקבל אותו, אז כבר יש בהם יסוד של ההשפעה הכללית.

תלמיד: איך להתייחס לחברים, כעוד רצונות לקבל המתחברים יחד או ממש כבורא העומד מאחורי כל אחד?

על חבר אתה צריך להסתכל כמו על הבורא.

שאלה: האם על ידי הצדקת החבר אני בוחר לפעול בהשפעה במידה מסוימת קטנה?

כן.

שאלה: איך אדם מקבל עזרה מהבורא לצאת מאהבה עצמית ואיך הבורא שומע את האדם?

הבורא מכניס את האדם לכל מיני מצבים שכתוצאה מהם, בשימוש נכון, האדם מנקה את הרצון לקבל שבו לעצמו ונשאר ברצון להתחבר עם החברים.

שאלה: הזכרת שעלינו לחלק את הבורא לתשעה חלקים בינינו, באווירה בינינו בחיבור בינינו. איך עושים זאת נכון?

אנחנו ניגע בזה אחר כך, עכשיו אני לא יכול.

שאלה: מהמאמר אנו לומדים שאדם המתחיל בעבודה רוחנית מרגיש בה טעם של עפר כדי לא לקבל תענוגים בכלים דקבלה, וכלים דהשפעה עוד אין לו. למדנו גם שכשהבורא מכין לאדם שולחן עם סעודה רוחנית הוא מבזה אותו במחשבות רשעים, "מה אני אוכָל מחר"? זה נעשה כדי שהוא יתגבר על מחשבות הסטרא אחרא ודרך יראת שמיים יגיע מאמונה חלקית לאמונה שלמה למעלה מהדעת. אז לאמונה שלמה טרם הגענו, האם יש לנו לפחות אמונה חלקית בהנהגת הקדוש ברוך הוא?

האמונה החלקית שאותה קיבלנו בינתיים מהבורא, היא לא האמונה שלנו שאותה אנחנו רוכשים בחלקים לאט לאט על ידי התגברות, היא נמצאת.

שאלה: באמצע המאמר כתוב "לוקחים חיזוק משאר העמים". כלומר, זה לא שאנחנו צריכים לתת חיזוק אלא לקחת חיזוק משאר העמים, אפשר לפרש את זה?

לא. יש על כך כמה מאמרים, נמצא אותם.

שאלה: אם אני מרגישה את כל המצבים הקשים שהחברה שלי מרגישה ומצד שני מבינה שהבורא הוא טוב ומיטיב, האם ההבנה הזאת עוזרת לחברה שלי?

כן. כל שינוי במצבנו, נותן במשהו השפעה לחברים, לחברות שלנו.

שאלה: כתוב במאמר שיראה היא מצווה הכוללת בתוכה את כל המצוות. אנחנו לומדים ש"ואהבת לרעך כמוך" היא המצווה הכוללת בתוכה את כל המצוות, האם גם היראה כוללת בתוכה את כל המצוות?

יראה כוללת הכול מצד הכלים ו"ואהבת לרעך כמוך" זה מצד האורות.

תלמיד: לקראת הסוף כתוב שאם אדם חושב שהיום יש לו אמונה ומחר לא תהיה לו, זו קטנות אמונה, זה מצב שאדם מפחד שמחר לא יהיה לו. ואני חשבתי שזו יראה.

לא.

שאלה: האדם נברא עם רצון לקבל. איך אדם מגיע לכוונה שלקבל לעצמו זה חטא ושיפחד לחטוא?

כל העבירות שלנו, ובכלל כל הפעולות שלנו עבירות או מצוות, הן במחשבות שלנו, ולכן עבירות הן פעולות ברצון לקבל שלנו וההיפך הן מצוות.

שאלה: נשמע שאתה מנסה היום להסביר לנו את העבודה הרוחנית בצורת נוסחאות. אני מרגישה שהעבודה שלי בעשירייה הרבה פחות מסודרת ומחולקת, האם באמת אפשר לעבוד בצורה כזו אוטומטית בעשירייה?

לא, ודאי שאנחנו בני הרגשה ופועלים מתוך הרגשה, אבל כדי לסדר את ההרגשה בצורה שנוכל איכשהו להשתמש בה בצורה מדעית, סיסטמתית כך אנחנו עושים.

שאלה: האם הנקודה שבלב נדלקת מכיוון קו ימין או מכיוון קו שמאל? מה מפעיל אותה בנקודת ההתחלה?

נקודת ההתחלה נפעלת על ידי מלכות דאין סוף שנמצאת בחיסרון למצב תיקונה בגמר התיקון. משני הקצוות הללו יש השפעה לרצון לקבל הכללי, ומה שיותר קרוב לזה מקבל הפעלה, הרגשה.

תלמידה: והנקודה הזאת תשפיע בעתיד על האדם, האם יישאר בדרך או לא? יש משמעות לרגע ההתחלה הזה?

כן. ככול שאדם נמצא יותר בנקודת המלכות הכללית בצורה היותר מרכזית בה, אז הוא יותר מתפעל ונפעל.

שאלה: אפשר להגיד שאנחנו נמנעים או לא עובדים מספיק בחיבור כי אנחנו מפחדים לגלות שאנחנו שונאים את החברים?

אני חושב שיש בזה משהו, כן. ודאי שאנחנו רחוקים זה מזה.

תלמיד: ואנחנו חייבים לגלות את הריחוק הזה כדי להיות מסוגלים לפנות לבורא שיעזור?

כן.

תלמיד: ולפני זה אי אפשר לבקש ממנו?

אם לא גילית חיסרון איך תפנה אליו?

תלמיד: כי אנחנו לומדים וקוראים מהמאמרים שצריך להיות בחיבור ובהשפעה זה לזה.

אבל מה אני עושה אם אני לא מרגיש שזה חסר לי?

תלמיד: אבל בכל זאת אומרים לנו לעבוד בצורה מסוימת.

מה זה לעבוד?

תלמיד: לעבוד אפילו שעוד לא גיליתי את החיסרון, אני מסכים שזה לא אותו סוג עבודה אבל אנחנו רוצים להיות באהבה, בהשפעה זה כלפי זה. האם אפשר לבקש מהבורא עזרה גם בלי שגילינו את הריחוק?

אבל אם אין לך חיסרון אמיתי איך תפנה לבורא? זה יהיה מהשפה לחוץ.

תלמיד: אז מה העבודה שצריך לעשות בלי שפונים לבורא?

אנחנו רוצים להשתדל להיות מחוברים יחד, ואז מכל הבעיות שמתגלות אנחנו בכל זאת, במשהו, נקבל משם התעוררות מהבורא.

תלמיד: אז המשהו הזה שאנחנו רוצים להיות בחיבור, צריך להיות בעוצמה כזאת שיתגלה ריחוק בינינו, שנאה בינינו.

כן.

שאלה: אנחנו צריכים לדרוש כוח אמונה והאמונה באה מלמעלה. האם יש סיכוי להפעיל אמונה בינינו בעשירייה? כי המטרה היא שהאמונה תבוא מלמטה.

כן.

תלמיד: איך לדרוש שהאמונה תבוא מלמעלה עד שהאמונה תבוא מלמטה?

אנחנו צריכים להשתדל לגלות את הכלי שלנו במידה שאנחנו מסוגלים להביא את עצמנו לחיבור ולהתקרבות לבורא. במה? על ידי זה שאנחנו נרצה לעשות פעולות בעל מנת להשפיע. להשפיע על מנת להשפיע, לקבל על מנת להשפיע, ולפנות אליו. כשאנחנו מגיעים לזה אז אנחנו עומדים ומחכים עד שהבורא ייתן לנו את הכוח הזה.

תלמיד: לחכות?

כן.

תלמיד: כאילו הפסקה.

לא הפסקה.

תלמיד: אני לא מבין מה זה אומר "מחכים".

יותר מזה אנחנו לא רוצים.

תלמיד: רק לבקש את זה. במצב קטנות, איך לבקש מחבר?

גם החבר קטן וגם אני קטן, כולנו מתחברים וצועקים ובוכים כמו הקטנים.

תלמיד: במצב קטנות כאילו לא רוצים כלום, אני לא צריך. המסך בא מהמצב הזה?

"קטנות" מפורש בכמה אופנים. קטנות זה שאנחנו לא מסוגלים ליותר אבל רוצים יותר, וצועקים וצורחים, זה נקרא קטנות. ו"קטנות" זה שמגלים את אפסיות הכוחות שלנו אבל גם רוצים וצועקים. ושים לב שככל שהקטנים צועקים, הגדולים לא מסוגלים שלא להשפיע להם. זאת אומרת לצעוק ולצרוח, מצד הקטנים זו פנייה נכונה.

תלמיד: איך לגלות שכולנו ביחד בעשירייה במצב קטנות, שביחד אנחנו נהיה בשפלות?

אתה מדבר יפה. אנחנו צריכים לגלות שאנחנו ביחד נמצאים בקטנות, בחיבור, בשפלות.

תלמיד: יש פעולה שתביא אותנו למצב הזה?

חיבור. כשאנחנו על ידי החיבור מתגברים על הפער שבינינו, אז אנחנו מחברים את כל התשוקות שלנו להיות הקטנים תחת הכוח העליון הגדול. זה מה שצריך.

תלמיד: אנחנו נבוא לחיבור בכיסופים שלנו.

כן.

שאלה: היום יום העצמאות ה-76 של מדינת ישראל, מורגשת השנה ובצדק אווירת כבדות כזאת, בגלל המלחמה, החטופים, יש משהו כבד באוויר, לא שמחה וחגיגיות, דווקא הפוך. מה יכול לתת תקווה לעם הזה?

שהוא יבין מהן הסיבות למצבנו, לחוסר השלמות בעם, במדינה, במנהיגים, בכולם. מה קורה לנו, למה אנחנו כך? לא צריך להיות דבר כזה. חסר לנו שכל? לא. אמצעים? לא. מה קורה? חסרה לנו הבנה שאנחנו חייבים בעצמנו לבנות את עצמנו, אף אחד לא יעשה את זה ואין לנו מה לחפש, מלמעלה זה לא יבוא. אנחנו צריכים לתקן את עצמנו, זה נקרא שאנחנו מבקשים, דורשים תיקון על עצמנו, ואך ורק בצורה כזאת הבורא יתקן אותנו. אבל אנחנו צריכים להיות מוכנים, ולרצות זאת.

תלמיד: אז אנחנו צריכים לחפש את הסיבה לכל מה שקורה ?

לא, יש אלף סיבות. לא חשובה לנו הסיבה, זה לא ייתן כלום. אתה צריך פתרון, והפתרון הוא פשוט שעם ישראל יתעלה למעלה מהגבולות שלו ויתחבר יחד כעם אחד בלב אחד וכך אנחנו נצליח, אחרת לא.

שאלה: בקשר להבחנה הזאת שלא צריך לחפור בסיבות, איך אפשר לכוון לכך שהעם לא יתעסק כל הזמן "מי אשם, מה אשם, מה קרה, מה היה"?

על זה בכלל אסור לנו לדבר, זה לא העניין, אנחנו בזה לא יוצאים ממה שהתחלנו לפני אלפי שנים.

תלמיד: איך אפשר להיפטר מכך שכל הזמן מחפשים פתרונות באנשים, באשמים? איך אפשר להיפטר מהמחלה הזאת?

רק על ידי זה שנלמד את הפתרון לפי חכמת הקבלה. להשתדל לא להקים לפי זה מוסדות חדשים עוד פעם ועוד משהו, אלא פשוט איך העם במקום שהוא נמצא צריך להתנהג.

תלמיד: אז לא להתעסק בהאשמות הדדיות?

לא, פשוט לזה אין מקום. בעיניי אתה יכול להגיד, כולם צודקים או כולם לא צודקים. אז מה, תגיד מה שתגיד.

(סוף השיעור)