שיעור בוקר 27.09.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
שיעור מוקלט מתאריך 13.10.2003
https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/5xvs2VFG?activeTab=downloads&mediaType=video
סוכות 2003, שיעור 5
עכשיו מורגש כל מה שהיה צריך להתאסף. לכן אני חוזר ואולי חוזר על עצמי שוב פעם, אבל אתם יודעים שאין דבר כזה שנקרא חזרות. למעשה כל הפעולות נעשות בצורה אחידה, עיבור, יניקה, מוחין, עיבור, יניקה, מוחין. כל יום, בצורה מכנית, אם אנחנו נסתכל מהצד, אז הוא אותו יום, אבל אף פעם הוא לא דומה לאחר. כך גם ברוחניות, הפרצוף מתעלה למדרגה הבאה, בצורה מכנית זה מתממש במדרגות זהות של גדילה, אבל למעשה הן שונות לגמרי בצורה מאוד מאוד גדולה מבחינת האופי שלהן, הסגנון שלהן, מבחינת התגלות המילוי של הבורא, ההשתוקקות אליו, הכול שונה.
אם בעולמנו יש משהו שדומה מיום ליום, אפילו אם כביכול הימים האלו לא השתנו, אבל בכל זאת משהו בהם הוא עבר, זה אפילו נוח לנו שזה היה בעבר, אנחנו אפילו רוצים להוסיף משהו לעבר, משהו נעים ומשהו טוב. אבל בכל זאת ההרגשה הזאת מושכת ונותנת לנו הרגשה של ביטחון, הרגשה של האני שלי, של הקיום שלנו. ברוחניות זה שונה. במידה שאתה מתנתק מהעבר ועובר מצבים חדשים בלי להסתכל על העבר, באותה מידה גם מורגשים החיים, הקיום. ולהיפך, החזרה המינימלית ביותר על העבר היא פשוט מוות, זו היעלמות של כל ההרגשה של החיים.
לכן נדבר כביכול על אותם הדברים, אבל תנסו לחוות אותם היום. כשאתם שומעים את המילים האלה תנסו לחוות אותן כבר בצורה שונה, עם ההרגשה הפנימית החדשה שלכם היום. העבודה שלכם להרגיש בצורה שונה זה מאמץ חדש, להרגיש שאלו לא אותן פורמולות הישנות. זה לא צריך להיות דבר ישן, כלומר אם אתם משתתפים בשיעור, לא משנה מי מעביר אותו, ונראה לכם "כן, כבר שמענו את זה, ולמה אני יושב פה בכלל", אז זה לא צריך להיות, זה יחס לא נכון לחומר שלנו.
במשך שנים רבות נסעתי עם הרב לטבריה פעם בשבוע, פעם בשבועיים, וכל פעם למדנו את חלק ט'ז בתלמוד עשר הספירות, מהחלק הזה אולי שלושים עמודים, וזה במשך שנים ארוכות מאוד. למדנו בטבריה שבע, שמונה שעות רצוף, נניח משתיים בצהריים עד תשע בערב עם הפסקה קטנה לאוכל, וזה בלי להחשיב את שיעורי הבוקר. למדנו את אותו חומר, מסופר שם על בניית האדם ועל הצורה שבה הוא נמצא בתוך כל העולמות, בעולם שלנו ובשאר העולמות, בכל הסובב אותו. זה אותו טקסט, אני זוכר אותו בעל פה, אבל כל פעם זה מחדש. זה גם היה אימון כל פעם במאמץ לנסות לחוות אותו מחדש.
דווקא המאמצים האלה, כשאתה יותר ויותר עמוק נכנס פנימה, כאילו לאותו המידע, אז המאמץ הזה הוא זה שיוצר את המנהרות האלה, את הדרכים האלה שבהן אתה כאילו נכנס לתוך העולם הזה. או להפך אפשר להגיד, מתוכך אתה יוצא החוצה דרך כל האובייקטים האלו בעולמנו, דרך כל ההרגשות החיצוניות האלה, להרגשה הרבה יותר פנימית. עד שאתה מרגיש את אותו כוח העליון, היחיד ששולט בכול, ומחשבה שניתנת לכולנו. ואנחנו בצורה אוטומטית מממשים ללא שום שהייה מצדנו, ללא שום החלטה מצדנו, שאנחנו מחליטים בעצמנו, אלא אנחנו מהווים חלקיקים שלמים, במובן כזה שאנחנו עובדים בהתאם לתנועה של המחשבה הזאת. בצורה כזאת האדם מגלה את עצמו כשהוא עובר לצד השני של המחסום.
הלאה מתחילים לתת כל מיני הרגשות חדשות, שונות, כל מיני הפרעות, שבעזרתן הוא ממשיך בכל זאת לגלות את הייחוד של הכוח הזה. שאין כוחות אחרים, שאין תכונות אחרות, שאין כוונות, מחשבות אחרות, חוץ מהייחוד של אותה המחשבה הזאת. אפילו אם היא נראית אולי בעלת שניים, שלושה פרצופים, זה לא נכון. האדם מתחיל להבין שכל זה קורה רק בתוכו, ושינויים שהם הפרעות, כך קוראים להן, הפרעות, בעזרתן הוא מגלה יותר ויותר את הייחוד של אותו הכוח העליון ששולט בכול. במידה והוא מגלה את כל זה, חווה את זה, נכנס לתוכה, אז הוא מתחיל לבנות את עצמו בהתאמה איתה, מנסה ומבקש שהיא תתגלה אליו כדי להידמות אליה.
להידמות לאותו הכוח העליון, כמו שכבר דיברנו אתכם, יכול להיות גם בהתגלות חיצונית של הבורא כלפי הבריאה. כי הבורא בעצמו הוא נסתר לחלוטין, זה מה שנקרא עצמותו. אנחנו לא מדברים על עצמותו, אנחנו לא משיגים אותו בצורה הזאת, אנחנו משיגים אותו רק בתוך הכלי שלנו. אור יצר את הכלי, והכלי משיג את מה שממלא אותו.
האדם מתחיל לשאוף להידמות לכוח העליון הזה, להתאחד אתו. אין שום דרך אחרת של התקרבות ברוחניות אלא רק במידת ההידמות. איך הוא יכול לדעת איך מוביל אותו הכוח העליון? הוא מתחיל לבקש מהבורא שיתגלה בתוכו, יגלה את עצמו בתוכו, והבורא מגלה את עצמו בתוך הכלי שהוא יצר.
כלומר האדם מגלה את עצמו כעומד מחוץ לכל האנושות, ואיפה שהוא לא יימצא, מה שלא ישמע, מה שלא יחשוב על עצמו, מה שלא ידמה לעצמו, הוא רואה איך הבורא מתייחס לכל הבריאה, איך הוא שולט בהם בצורה מוחלטת, איך הוא קובע את כל המצבים שלהם, את כל התנועות שלהם, המחשבות שלהם, הפעולות. וכל זה נובע מאהבה מוחלטת וטוב מוחלט. במידה הזו האדם גם מתחיל בעצמו בהדרגה לחוות את אותה אהבה, את אותו הטוב כלפי כל האנושות כולה.
מה יוצא מכך? המסקנה שאנחנו אף פעם לא נוכל להבין מה זה אהבה וטוב לחבר, לקרוב, לחוק "ואהבת לרעך כמוך", שזה החוק לפיו מתייחס הבורא לבריאה, והמימוש של החוק הזה כלפי אחרים מציב אותנו בהתאמה לבורא. כלומר במידה שבה אנחנו מידמים בכך לבורא, באותה מידה אנחנו מתקרבים אליו, מידבקים בו, ובמילים אחרות מתעלים במדרגות ההתעלות הרוחנית. אז שום תיקון על האגואיזם שקיים בנו היום, על הרצון שלנו, בכל דרך שהיא לנצל אחרים לתועלת אישית, שום תיקון לא יכול להיות לזה, עד שלא נראה את הבורא, ולא נגלה שהוא בצורה כזו מתייחס לבריאה, והוא השולט ברצון הזה שלו וקובע את הכול.
כלומר גילוי הבורא מהווה את ההצלה בשבילנו, כמו מנקודת הראות של ההבנה מהי מטרת הבריאה, מהי מחשבת הבריאה, איך היא מתהווה על ידי הבורא, באיזו צורה, איך היא מתממשת על ידי הבורא, איך אנחנו יכולים להידבק לאותה המחשבה, להיכנס לתוכה, ובעצם אותו דבר, זה להידבק ולהתקרב לבורא.
אדם כשמתחיל לראות את האנושות, כלומר מתחיל להידמות לבורא, אז הוא מתחיל בצורה שונה לגמרי לעכל את כל מה שמתקיים בתוכו ובכל האחרים. ועל זה גם מדובר במאמר של בעל הסולם "גילוי וכיסוי של הבורא". אתמול ושלשום דיברנו על זה כהקדמה למה שנלמד היום. ההתגלות וההסתרה של הבורא, כך נקרא המאמר.
נראה עד כמה האדם חווה הרגשות שונות לגמרי בטרנספורמציה מאוד לא מובנת, הרגשות קוטביות כאלה, אבל באמת כך זה קורה. ועם זה, כמו שכבר דיברנו, מעבר המחסום יכול להתבצע רק בצורה כזו שהוא פתאום מגיח לעולם העליון ופתאום יורד, עוד פעם מגיח ועוד פעם יורד. יוצא שהמעברים האלה נלמדים על ידו ככל מיני מאורעות גבוליים כאלה. יחד עם זה שנקרא את הטקסט הזה, ננסה לחוות בתוכנו את המצבים האלה. ולאחר שננסה לגלות בתוכנו משהו דומה, ננסה לנתח ולהבין מאיפה, למה ואיך אפשר לחוות את ההרגשות האלה, לראות את המצבים האלה.
איך אנחנו יכולים ללמוד את זה? אנחנו לא נצייר פה עולמות, ספירות, את כל זה אתם כבר יודעים. אנחנו לומדים זאת כבר הרבה זמן בשיעורים הווירטואליים שלנו, שום דבר חדש אני לא יכול לחדש. כל מה שחדש צריך לבוא מתוכנו, מבפנים. כשאנחנו מתחילים לחוות, מנסים להיכנס למצבים האלה, מנסים ליצור אותם בתוכנו, אנחנו כאילו יוצרים בתוכנו את המצב העתידי שלנו. אנחנו מנסים לדמיין את עצמנו בדרגה יותר גבוהה, ובמידת השאיפה לדרגה היותר גבוהה הזו, ההשתוקקות למדרגה היותר גבוהה, באותה מידה אנחנו מושכים עלינו את האור המקיף.
אני שוב פעם חוזר, ואתם תנסו לחוות שוב ושוב את המילים האלה מחדש.
בעל הסולם בסעיף 155 בהקדמה לתע"ס כותב שכל לימוד הקבלה מהווה את הדבר החשוב ביותר. יש לנו את הקבלה הפרקטית, שהיא למעשה ההשתתפות שלנו בקבוצה, בניית המצבים שלנו בקבוצה. וההידמות למדרגה יותר גבוהה מושכת עלינו אור מקיף, מאחר ואנחנו רוצים למשוך את האור המקיף עלינו. והקבלה התיאורטית היא שאנחנו בתהליך הלימוד לומדים על מדרגות גבוהות יותר, איך המדרגה העליונה מתנהגת, ואילו חוקים יש בעולמות ההם. וגם פה, במידת ההשתוקקות והשאיפה להגיע להתעלות לעולמות האלה, אנחנו באותה המידה מושכים עלינו אור מקיף.
לכן הוא גם כותב, שהמקובלים כותבים את הספרים בשביל עצמם, כדי לחלוק במידע רוחני, ולעזור באותה הצורה לעבור כמה שיותר מהר את המצבים הרוחניים, הפנימיים, בין אחד לשני בכל דור לדור. אנחנו יכולים לקרוא ספרים שנכתבו לפני 2,000 ו3,000 שנה, הם לא מהווים בשבילנו ספרים סגורים, זו אותה השפה, אותם המונחים, זה אותו דבר.
השיטה למתחילים מתחלפת כמובן בצורה קרדינלית, בצורה מאוד דרסטית, כי הנשמות בעצם שונות. אלה אותן נשמות רק בעביות יותר גדולה שמתלבשות בגופים. ולאדם המשיג את העולם העליון אין בשבילו זמנים, הוא נמצא עם אותם שנמצאים לא משנה כמה גלגולים בחייהם.
כלומר, יכול להיות שהוא חווה פעם את ההרגשה הזאת, מישהו אחר חווה אותה היום, וכך הלאה, זה לא משנה. המקובלים מספרים על זה בספרים שלהם, הם מהווים את הספרים האקטואליים לכל מי שנמצא בעולמות העליונים, לא משנה באיזו תקופה הוא נכתב ולמה הם כותבים את זה, זה מה שכותב לנו בעל הסולם, שהם כותבים לנו את הספרים האלה, רק כדי שאנחנו בזמן הלימוד נרצה להגיע לרמות שמדובר עליהן.
הנה כך הוא כותב, "ואע"פ שאינם מבינים מה שלומדים, אלא מתוך החשק והרצון החזק, להבין מה שלומדים, מעוררים עליהם את האורות המקיפים את נשמתם." 1 כלומר בזה שבן אדם רוצה לדעת מה קורה בעולמות העליונים עם הנפש שלו, עם הנשמה שלו, איך להגיע למצב הזה, הרצון הזה שלהם, הוא זה שמושך מלמעלה אור מקיף שמושך את כולנו למעלה.
יש בעצם שני סוגי פעולות כאלה, כלומר כשאנחנו יוצרים בקבוצה של איזה מצב מלאכותי של כאילו מדרגה יותר גבוהה, מתייחסים אחד לשני כאילו באהבה, כאילו בהשתוות, כמובן שכולנו אגואיסטים, אבל כשאנחנו מעלים את עצמנו בצורה מלאכותית, מושכים עלינו אור מקיף. אותו דבר גם בזמן הלימוד, שאנחנו בזמן הלימוד משתוקקים להגיע לאותו מקום שממנו נכתב מה שאנחנו לומדים, אנחנו באותה צורה גם מושכים עלינו אור מקיף. אז בואו בעצם נדמיין לעצמנו עכשיו אותם המצבים שעליהם אנחנו עכשיו נדבר.
אנחנו מדברים על זה שהאדם עובר בהתקדמות הרוחנית שלו שני מצבים. אפשר לכנות את זה "הסתר כפול", "הסתר רגיל", לאחר מכן מחסום, שטח שנקרא "שכר ועונש", ו"אהבה". ולאחר מכן זה גמר התיקון. לפני ההסתר הכפול יש מצב שנקרא "חוסר הכרה", והמצב הזה יכול להימשך בעצם אלפי שנים.
אלפי שנים היינו במצבים של חסרי הכרה, הגענו למצב שבו אנחנו עכשיו מתחילים איתכם ביחד להרגיש את הנקודה שבלב, ומתחילים להיכנס למצבים של הסתר כפול, הסתר רגיל, לאחר מכן שכר ועונש, ואהבה.
אז בואו עכשיו נראה איך בעל הסולם מתאר את המצבים האלה. אנחנו נראה שלמעשה, אם היינו בהם או לא היינו בהם, כי יכול להיות שאנחנו פעם נמצאים בהם ופעם לא, אין לזה שום חשיבות. המצבים האלה לא יכולים להיות מועברים, הם יכולים לעבור בצורה מאוד מאוד מהירה אצל האדם.
ברוחניות אין זמנים, רוחניות תלויה רק ביגיעה, רק במאמצים. כלומר בעצם העיבוד של כל הרשימות שעולות מתוכנו, כלומר ברגע שממשתי את הרשימו הזה, הנה כבר אני מקבל את הרשימו הבא. ולכן לעבור אותה הדרך אנחנו יכולים בצורה מאוד מהירה. ברגע שאנחנו נכנסים להסתר כפול, הסתר רגיל, אז הכול בעצם נמדד פה לא כמו במצב הקודם של אלפי שנים של חוסר דעת, של חוסר ההכרה, אלא כבר נמדד במאמצים שלנו, ביגיעה שלנו, כאן רק התגובה שלנו קובעת את הזמן.
אם כן, זה מה שכותב לנו בעל הסולם על הסתר כפול, בספרים הוא נקרא הסתר בהסתר. זה מה שנקרא שאדם לא רואה אפילו את החלק האחורי של הבורא. כלומר שהוא ראה אותו פעם ועכשיו הוא מבין שהוא לא רואה אותו. מה זה נקרא "האחוריים של הבורא"? החלק הקדמי של הבורא נקרא "פנים". זה יחס טוב של הבורא לכולם וגם לאדם עצמו, ככה הוא מרגיש את זה. זה כבר גילוי, זה כבר פנים, והחלק ההפוך, זה כשהאדם מרגיש את עצמו רע, אבל אם הוא מבין שזה נובע מהבורא, אז הוא בעצם מרגיש את החלק ההפוך של הבורא, זה הסתר כפול, הסתר בהסתר, זה בעצם הסתר של האחוריים של הבורא, של האחור של הבורא. כלומר הוא לא מבין שהוא לא חש את זה שכל מה שיש בתוכו בעצם נובע מהבורא.
כלומר האדם לא רואה אפילו את הצד ההפוך של הבורא, ואומר שהבורא עזב אותו, לא שם אליו לב יותר. תראו מה כתוב פה, האדם אומר שהבורא זרק אותו ולא חושב עליו אפילו. כלומר האדם מבין שהוא נמצא בעולם שבו יש בורא, אבל הבורא נחתך ממנו לגמרי אפילו בהשפעות השליליות שלו.
תמיד אנחנו נמצאים במצבים האלה, ולרוב עוברים אותם בתת ההכרה, ומהמאמצים שלנו צריכים לעבור למצבים של הסתר כפול או הסתר רגיל. אין מה לדאוג, אין שום דבר רע בזה, וכל המצבים האלה נחווים בצורה מאוד מהירה. אנחנו חווים אותם יכול להיות במעבר רגעי ביניהם לבין המחסום.
ולכל הייסורים שהוא מקבל, הוא מתייחס כגורל או כטבע עיוור כי דרך ההשגחה הופכת בשבילו לכזאת קשה, לכזאת מבולבלת, והוא כל כך לא מבין מה קורה איתו, שזה מביא אותו לחוסר אמונה. מה זה נקרא חוסר אמונה? הוא מאבד כל מחשבה על זה שיש כוח עליון כלשהו ששולט בכול. הוא חושב שבעולם יש תלות באישה, בילדים, בבוס, בעבודה, בסובבים אותו, בממשלה, במשטרה וכך הלאה. המצבים האלה נקראים מצבים של הסתר כפול. אבל הוא מבין, הוא יודע שהוא נמצא במצב הזה, אחרת המצב הזה לא נקרא הסתר כפול. הסתר או גילוי האדם מרגיש בתוכו, ביחס לעצמו. אם יש לו קשר עם הבורא, אז הוא מתחיל מהסתר כפול להסתר רגיל, הגילוי הראשון והגילוי השני, גילוי רגיל וגילוי כפול.
במצב כזה הוא מתפלל על הצרות שלו ועושה מעשים טובים ולא מקבל תשובה. כלומר הוא מבין, הוא מנסה לעשות משהו, אבל הוא לא מרגיש שיש מענה מהבורא כלפי מה שהוא עושה. כלומר אני עושה משהו בקבוצה, משהו בלימודים, משקיע הרבה מאוד מאמצים, עוברים חודשים ושום תוצאות אני לא רואה, התוצאות נסתרות ממני. אבל באותו הרגע שהוא מפסיק להתפלל על הצרות שלו, הוא מקבל תשובה.
הוא כאילו רואה שהעולם נשלט לא במידת הקשר שלו עם הבורא. כל פעם כשהוא אוסף כוחות להאמין בהשגחה עליונה ומתקן את מעשיו, מתקן את דרכיו, כלומר משקיע יותר בקבוצה, משתתף יותר בשיעורים, בורח ממנו העושר, והוא בצורה חסרת רחמים נזרק אחורה. באים אלי אנשים ואומרים, "אני לומד חצי שנה, אני לומד שנה, אין כלום, הפוך, המצב יותר גרוע בעבודה, בבריאות, בבית, בכלל קטסטרופה, הכול מתפורר", זה הסתר כפול של הבורא. אם אתם תגידו את ההפך, אז אתם בכלל לגמרי דוחים את כל ההשפעה של הבורא, כלומר אתם נמצאים עוד לפני שנכנסתם לאיזשהו קשר.
כשהוא זורק את האמונה, כלומר את המחשבה על זה שכל זה נובע מהבורא, וחוזר למעשיו הרעים, אז פתאום הוא נושם לרווחה וחוזר למצבו הטוב. על זה כותב בעל הסולם בצורה מאוד מאוד ברורה, ושם דגש על כל ההרגשות האלה של האדם. תנסו באמת לדמיין לעצמכם שזה כך, ובתרגילים שלכם תקצרו את ההימצאות שלכם במצבים האלה, אתם כבר עכשיו יכולים לאבד אותם.
לא יוצא לו להרוויח בצורה ישרה, אלא רק דרך מרמה וחילול שבת. חילול שבת זה לא שאני עכשיו מדליק אור בשבת, אלא אלו כל החוקים שהאדם צריך להיכנס לפיהם לעולם העליון. אז להיפך, ככל שהוא לא מתקן אותם, לא שם לב לקבוצה, לא שם לב לשום דבר אחר, הוא הולך זקוף, שהנה כאילו הוא מצליח יותר מכולם.
כל המכרים שלו שמבצעים את התורה והמצוות, כלומר מנסים באיזושהי צורה לתקן את עצמם - כמובן שמדובר פה לא ברמה שהם מאמינים רגילים, אלא ברמה של אנשים שעובדים על עבודה פנימית - הם סובלים מעוני, מזלזול, בעיניהם של אנשים נראים כלא מתורבתים, כדו פרצופיים, בצורה כזאת שאפילו מגעיל אותו לשבת איתם. אבל אלה שצוחקים על האמונה שלו, כלומר אלה שחושבים שהם בעצמם בעלי הבית של העולם הזה, שהם אלה ששולטים פה בכול, הם בעצם מצליחים, מרגישים טוב, הם בריאים, יש להם שלמות עצמית, לא יודעים מה זה מחלה, הם חכמים, יש להם תכונות טובות, יפים ונאים. כך נראה לו העולם, בצורה כזאת הוא מפלג אותו, מחלק אותו. לזה הוא נמשך ולזה הוא לא. זה כתוצאה מגילוי מסוים של הבורא.
כמובן שהאדם הוא כמו איזו חתיכת מתכת שנמצאת מעל המגנט, המגנט מתקרב והברזל בורח. המגנט יורד, הברזל חרב. כלומר האדם לא יכול לעשות דברים עם עצמו, הוא לא יכול בשום צורה לקבוע את המצבים שלו, כל המצבים שלו נקבעים מלמעלה בקירוב או בריחוק הבורא ממנו. כמובן שכל המילים, כל המרגש, כל מה שאדם מרגיש, כל מה שהוא אומר, כל מה שבעל הסולם מדבר עליו, כל זה בעצם מהווה את מידת ההסתרה של הבורא.
אם נצייר גרף, אז אפשר לצייר אותה בצורת גרף יורד, מהסתר כפול של הבורא להסתר רגיל של הבורא, ונקרא לזה התקרבות האור לאדם. כלומר עד שכר ועונש הגרף הוא בסקאלה וזה מינוס אגואיזם, וברגע שזה עובר שכר ועונש הגרף הוא מתחת לסקאלה, מתחת לציר האיקס, שם זה פלוס אגואיזם. מעל המחסום הבורא מרוחק מהאדם, ומהמחסום והלאה הוא כבר בתוך האדם, ובמידה שהוא בתוך האדם זה כבר נקבע על פי המדרגות אחרי המחסום.
כשהכוח העליון מארגן כזאת הרגשה לאדם זה נקרא הסתר תוך הסתר. האדם רוצה להעיף את זה מעליו ולהפסיק להאמין בזה שכל הייסורים באים לו מהבורא. זה מה שהוא אומר שהוא לא רואה אפילו את האחוריים של הבורא. במצב הזה האדם מקבל ייסורים. כמובן שכל הרגשות של הייסורים שלנו בעולם נובעים רק במידה ההתרחקות של הבורא מאיתנו. כתוב כאן שהוא לא מרוויח מספיק, החברים שלו מתעלמים ממנו, וכעושה מעשים רעים, אז להפך, מקבל עליהם כאילו שכר. וכשהוא הולך בדרך הישר הוא רואה שהוא מפסיד.
במצבים כאלה של הרגשות, ההרגשות נובעות מזה שההסתר הכפול ניתן לאדם כדי שהוא יתגבר על כל הספיקות האלה, שכל מה שנראה לו חיובי בהתגלות הבורא ייהפך לשלילי בשבילו. כלומר כל מה שאנחנו רואים במצבים כאלה שמכוונים נגד ההתקדמות הרוחנית, צריכים להבין שהבורא יוצר לנו בכוונה את המצבים האלה דווקא על ידי ההסתר הכפול שלו, כדי שעל גבי זה נעשה את התיקונים שלנו, נעשה מספיק יגיעה. רק בשביל זה בעצם יש את ההסתר הכפול, את ההרגשה הזאת בנו. אם האדם לא מתנתק מזה שהרגשות האלה בעצם מתעוררים בו על ידי הבורא, אז בהתאם לזה הוא מתקדם קדימה.
המצב הבא. אם האדם מתגבר מספיק פעמים, ולמרות שנראה לו שללכת בדרך שלו ולא להתקרב לבורא ייתן לו משהו, הוא בכל זאת הוא מעדיף את התקרבות הבורא אליו, אז הוא עובר לגילוי רגיל, גילוי יחיד, כלומר הבורא נסתר, והוא מתנהג לאדם לא כמו שמתאים לבורא הטוב ומיטיב אלא להיפך.
ובמה בעצם שונה הסתר כפול מהסתר רגיל? ב"הסתר רגיל" האדם מרגיש יחס טוב או רע מהבורא, הוא מבין שהוא לא טוב. כלומר, את כל הבעיות שיש לי עכשיו בעולם אני מקשר לבורא. אם מישהו צעק עליי, אם מישהו התעצבן עליי, אם מישהו זרק לי משהו, אם מישהו אמר לי משהו, אם איבדתי משהו, לא משנה מה יהיה איתי ולא משנה מה יקרה לי, אני בכל זאת מקשר את זה לבורא. ב"הסתר כפול" אני לא מקשר את זה לבורא. אני מבין בשכל, בהגיון שאני מקבל את זה מהבורא, אבל בהרגשה אני לא חש את זה.
בהסתר רגיל אני כבר מרגיש שאת זה עשה הבורא, הוא עשה לי את כל השפלות הזאת בכל המצבים האלו. במצב כזה האדם לא רואה את הצד היפה של הבורא, אבל הוא מאמין שאת כל זה הבורא נתן לו כעונש על כל מה שהוא עשה או כדי לתת לו לאחר מכן את הטוב. כמו שנאמר, "את אלה שיאהב הבורא, אותם הוא גם יעלה".
זה המצב שבו אנחנו נמצאים. הבעיה היא שאנחנו לא רוצים בכוח הרצון להימצא תמיד במצב הזה. זה דורש מאיתנו מאמצים פנימיים עצומים. אבל למעשה חלק גדול מאיתנו נמצאים במצב הזה. ואל תמהר לומר שכל זה קורה כטבע עיוור בלי להתחשב בידע או בשום דבר אחר. כלומר, יוצא מכאן שיש לנו ספיקות כלשהם, האם מה שקורה לנו נובע מהבורא או לא? עד שהבורא לא מתגלה, עד המחסום עצמו אין לנו שום הרגשה ברורה שזה הבורא. ותמיד יש לנו אפשרות כלשהי לומר "יש שליטה שלו, אין שליטה שלו, אני כן מרגיש אותה, אני לא מרגיש אותה", כל זה מאוד לא ברור ולכן זה נקרא "אור מקיף".
זה בעצם האור המחזק של האמונה. האדם רואה שהבורא מסתכל עליו בכזאת צורה שהוא רואה רק את האחוריים שלו, ובאותה מידה הוא גם מקבל את הייסורים. כלומר, עד מצב שעוד לא עברנו את המחסום, ואנחנו נמצאים בהסתר רגיל או הסתר כפול, לפעמים אנחנו מרגישים תכונות שליליות, שליטה שלילית עלינו. אנחנו תמיד צריכים ללחוץ על עצמנו להתקדם. להשקיע מאמצים, להיכנס לקבוצה, לאיזושהי עבודה, לאיזושהי הפצה, אבל אנחנו לא רואים שום דבר חיובי בזה. זה לא מושך אותנו.
התיאור - מה שחסר לאדם זה שכר. יש אנשים שגובים ממנו, שרוצים קודם כל את הכסף שלו, מלווים שרוצים את הכסף שלו. או שהוא חולה או שהוא לא מקבל מספיק כבוד מהאנשים. כל אלה תכונות שליליות שהוא מרגיש מהבורא בצורה כזאת. שום תכנית שהוא רוצה לא מתממשת, וכל יום ויום אין לו מנוחה נפשית, אין לו מנוח. אלה בעצם המצבים הרגילים בקבוצות שלנו.
מה ניתן לעשות במצב כזה? אנחנו צריכים להבין שאלו מצבים של הכרה, של חוסר הכרה, בהסתר כפול ובהסתר רגיל, ואפילו מתקרבים וכמעט מגיעים לשכר ועונש. הכול תלוי במאמצים שלנו. המאמצים הגדולים שלנו הם אלה שידחפו אותנו בכל מקרה. בכל האופק הזה, בכל המרחב הזה, לפני המחסום ובחזרה, אנחנו ננוע קדימה ואחורה, אנחנו לא נוכל בשום פנים לקחת את עצמנו בידיים ולחזור לאיזו נקודה בצורה סיסטמתית כדי לקרב את עצמנו למחסום, את זה לא נוכל.
ולכן אנחנו חייבים סביבה, חייבים חברה. רק סביבה יכולה בצורה תמידית להשפיע עלינו ולדחוף אותנו למילוי וגילוי הבורא. לרצות שיהיה בינינו שדה שתמיד תמיד ידחוף אותנו קדימה. אנשים שלא לומדים את זה, שלא נכנסים לקבוצה, לסביבה, מטיילים עשרות שנים הלוך וחזור בכל המצבים האלה מחוסר הכרה להסתר כפול ורגיל. כאן חובה בעצם להוסיף את כוח הקבוצה אחרת אי אפשר בשום פנים ואופן להתקדם. כמו שכותב בעל הסולם על חופש הבחירה, כל פעם בחר לך חברה יותר ויותר טובה. על ידי זה האדם מתקרב בעצם למימוש הרוחני שלו במעבר למחסום.
אין כאן שום הזדמנות אחרת להתקדם, אלא להיות בתנועה פעם אחורה ופעם קדימה. אם יש לכם מצבים פנימיים בלתי נשלטים, זה אומר שחסרה לכם סביבה ותמיד תמיד כדאי להוסיף אותה. ואם אפילו לשנייה האדם הלך אחורה, זה אומר שהקבוצה לא תמכה בו.
המצב האידיאלי הוא שברגע שמופיע כוח חיובי מהקבוצה, חייבת להופיע תוספת שלילית, שבעצם תהווה פיצוי לזה, שידחוף אותך קדימה. כלומר הדרך הנכונה ביותר היא שיש לך מאגר כוחות, שהוסיפו לך פתאום התפעלות, ביטחון בקבוצה, ובאותו הזמן בהתאמה אתה מקבל עליה בעביות שלך, באגואיזם שלך, באותה הקופסה שבתוכה הוא יושב במצב נסתר. במידה כזאת שנקראת "אני מעורר את השחר" כמו שדוד המלך היה אומר. הקבוצה צריכה לקדם אותך בצורה חיובית כך שבאותה מידה, בצורה אופטימלית, מקסימלית יתגלה בך האגואיזם. אם זה קורה בצורה נכונה אז האדם כל פעם גדל, ובהתאם לזה הכול נקבע בו על ידי הקבוצה שלו, ועל ידי האיחוד שלו עם הקבוצה, על ידי החיבור שלו עם הקבוצה.
בעצם מטרתנו היא ליצור שדה כללי, שדה משותף, מחשבה כזאת ורצון, שתמיד ידחוף אותנו קדימה. וכל אחד צריך במאמצים הפנימיים שלו לנסות ולעשות את זה בצורה כזאת שקודם כל יחוש את האחריות שאם הוא יוצא לשנייה מהעבודה הזאת, מההשתוקקות הזאת קדימה, אז הוא בעצם פוגע בחברים שלו.
הגילוי. תפקידו של האדם בזמן ההסתרה הוא להתחזק באמונה. מה זה אמונה? אמונה זה בעצם אותו היחס לאנושות כמו שהבורא מתייחס אליה. אמונה בזה שהבורא הוא זה ששולט בעולם, זה מביא אותו לספרים. הוא מקבל שם את האור המקיף, ומבין איך להתחזק בדרך ההשגחה של הבורא.
אמונה זו בעצם בחינת ההשפעה שלאט לאט מתחילה להתגלות בתוכנו. ואותה הרגשה שהוא מקבל בעזרת התורה נקראת תיקון על ידי התורה. כשהם יגיעו לרמה מסוימת, לדרגה מסוימת, אז הבורא בעצם יחמול. מה זה נקרא יחמול? כשעד לדרגה מסוימת, עד לרמה מסוימת, תגיע השתוקקות קדימה לרמה מסוימת של אגואיזם, כלומר יושג איזשהו מצבור מספיק פנימי של אנרגיה על בסיס אגואיסטי, אז בעצם הבורא מה שנקרא יחמול עליו. מה זאת אומרת יחמול עליו? זאת אומרת שהאדם עובר את המחסום.
אלה תכונות הבינה בעצם, האדם מקבל את תכונות הבינה. התרגום הזה לרוסית הוא מאוד מאוד ישן, ולא מתוקן, הוא מורכב מכל מיני פתקים שבעל הסולם היה רושם, זה לא מאמר שלו. זה סתם, הוא רשם את זה כרשימות לעצמו, כהערות לעצמו. אז הטקסט פה לא מעובד אפילו בעברית, ועוד פחות בשפה הרוסית. ואז מלמעלה בעצם הוא מקבל אור מקיף, שבצורה הדרגתית נכנס בתוכו, ויהפוך לאור פנימי. הנה כאן אור מקיף, וכאן זה כבר אור פנימי, אור שנכנס פנימה. אבל זה קורה רק לאחר שהוא מגלה במלואו את כל התורה.
אם הוא מושך על עצמו מספיק אור מקיף, אז בסופו של דבר הוא מתקן אותו, ונותן לו את תכונותיו. האור מתקן את הכלי, ואת זה אנחנו כבר יודעים. כלומר שאור התורה שהאדם בעצם מכניס בגוף שלו, באגואיזם שלו, במידה הזאת הוא רוכש את תכונות הבינה, והוא בעצם הופך למתאים לגילוי הבורא, מוכן לגילוי הבורא.
כלומר האדם מתחיל לגלות בעצמו תכונות שהבורא הוא טוב ומיטיב. זה מה שהוא מתחיל לראות. ובמידה הזאת מה הוא מרגיש? שהוא מקבל את כל הטוב הזה מהבורא ואת הנחלה הזאת. זאת בעצם ההרגשה הראשונה במעבר המחסום.
אנחנו כבר תיארנו אותו כאן אתכם ביחד, בשיעורים שלנו ובכל מיני ואריאציות. כל פעם יש לו איזשהו סיפוק רוחני, כי הוא מרוויח מספיק, ובכמות מספקת. אנחנו יודעים שכשהאדם עובר את המחסום, וכבר דברנו על זה בהתחלה, מתבטל האני שלו, והוא מפסיק לחשוב על עצמו כמתקיים מחוץ לכלי הכללי.
הוא רואה בצורה ברורה את הכלי הזה, ואת הבורא שממלא אותו. כלומר הוא כבר נמצא בהרגשה מוחלטת של העולם העליון. העולם העליון בעצם נקרא להכניס את הכלי העולמי, ואספת כל הנשמות, זה להכניס את הבורא בתוכו. וההרגשה הזאת היא בעצם זאת שמכתיבה לאדם את כל היחס שלו לעצמו, ולסביבה.
כלומר הוא מרגיש נחלה עצומה, מנוחה, מרגיש תמיד שהוא נמצא במצב טוב. הוא מרגיש שכר טוב. אתמול תיארתי את זה בצורה קצת שונה, שזה במידה שבה מתגלה הבורא לאדם, והאדם מתחיל להרגיש בצורה אוטומטית את הבורא. ציירנו את התמונה ככה, יש אני, כל אחד מאיתנו, הבורא, וכל האנושות, או בעצם כל הכלי הכללי הזה, האנושות.
אם כן, אם אני רוצה להתקדם לבורא, ובינינו יש עולמות עשייה, יצירה, בריאה, אצילות ואדם קדמון. כלומר למטה ה"אני", כל העולמות האלה הם ביני ובין הבורא, וביני לעולמות זה המחסום. אם אני רוצה להתקרב לבורא מה אני צריך לעשות? ה"אני" צריך להתייחס לאנושות, לכלי המשותף הזה, באותה הצורה שמתייחס אליו הבורא.
אני זו הנקודה שבלב, ואני בעצם מבקש את גילוי הבורא. מה זה נקרא גילוי הבורא? תראה לי את היחס שלך לאנושות. תראה לי מי אתה. תראה לי באיזו צורה אתה מתייחס אליה. אם בדיוק על זה אני מבקש, אז בעצם הבורא מתגלה, מתגלה לי.
ואיפה אני מבקש את זה? אני מבקש את זה מאותו גן פנימי שלאט לאט מתפתח בתוכי, ומתממש. יש לי במרכז איזשהו חלק שכבר מעובד. ועכשיו בהדרגתיות, כל המעגל הזה, הרולטה הזאת מתחילה להסתובב. ואז בעצם בתוכי נוצר איזשהו רצון, עליו אני בונה איזו השתוקקות רוחנית לבורא. אני רוצה להידמות לו, הידמות זה רק כלפי הכלי הכללי שבו הוא מתגלה, וכבר דיברנו איתכם, שזה קורה בבחינה א'.
בחינת שורש זה אור מוחלט, ובחינה א' זה כבר הגילוי של יחס הבורא לבריאה. הבורא בעצם יוצר כלי, ממלא אותו לגמרי בעצמו. זה קורה כבר בבחינה הראשונה, ולכן גם בתוכה אין שום דבר. לאחר מכן הכלי הזה נשבר לחלקיקים קטנים. מה זה נקרא נשבר? שום דבר לא נשבר. זה הכול ביחס אלינו. קיים רק מצב אחד ויחיד. לאחר מכן בתוכו מתחיל להתגלות המצב השני. הכלי רוצה להידמות לבורא, מאחר והאור מגלה את עצמו בצורה הזאת.
המצב השלישי, זו בחינה ג', שבה הוא בודק עד כמה הוא יכול להידמות לבורא. בחינה ד', שבה הוא מגלה לגמרי את כל הטבע האגואיסטי שלו, והמצב החמישי שהוא הצמצום ועוד כהנה וכהנה. כל המצבים האלה בעצם הם הרגשות פנימיות של הכלי, שום דבר לא קורה בו למעשה.
אז בבחינה ב' הוא מרגיש את הבורא, והוא אומר אני לא רוצה, הוא אומר אני לא מרגיש, אני לא חש אותו. מה זה אומר שאני לא מרגיש, אני לא מקבל, אני לא רוצה לחוש את זה? אבל הרי האור בפנים, האור קיים.
הרי המצב הראשון כבר קיים בתוך השני, כי בחינה ב' נולדה, היא מתבססת על בחינה א', נמצאת בתוכה. והלאה, גם שם קורה אותו דבר. הנה כשקורה צמצום א', הרי הכול נשאר בפנים. רק אני לא רוצה בצורה כזו להרגיש את עצמי. אני סוגר את העיניים, אני כמו תינוק, לא מרגיש, לא רואה, לא שומע. למעשה המצב לא משתנה. העובדה היא שהכלי קיים והבורא ממלא אותו, זה נשאר כתמיד.
ואותו דבר קורה גם במצב של שבירה, שבירת הכלים והנפילה לעולם שלנו. כל זה בעצם ביחס להרגשה הפנימית של הכלי עצמו. לאחר כמות מסוימת של מעשים הוא נשבר. מה זה נקרא נשבר? כל חלקיק שלו, כל חלק קטן שלו מתחיל לחוש את עצמו כעצמאי, כלא קשור לשום חלקיק אחר. פשוט כך הוא מתחיל להרגיש את עצמו.
מצד האור, מצד הבורא, אנחנו נמצאים במצב מלא לחלוטין, במצב מתוקן לחלוטין, בדביקות מוחלטת בו, שום דבר לא מפריע לנו. ביחס אליו אנחנו נמצאים במצב קבוע שלא ניתן לשינוי. על זה מדבר החוק הכללי ביותר של חכמת הקבלה, האור נמצא במנוחה מוחלטת. האור העליון נמצא במנוחה מוחלטת, כך זה בעברית.
לאחר מכן, בכל המצבים האלה באמת צריכים כל אחד מאתנו, את האני הזה שלנו, את הנקודה הקטנה הזו בתוך הכלי, שנשברה. עוד אני ועוד אני וכך הרבה כאלה אני, בסך הכול 600.000 אני כאלה. על זה דיברנו כבר. לשם מה? על מנת שכל אחד מאתנו בצורה הכרתית יגיע לזה שהוא רוצה שבחינה א' הזו תתקיים, הוא רוצה שהבורא ימלא אותו. והוא מגיע למצב הזה בצורה מודעת על ידי היגיעה שלו. בצורה כזו הוא בעצם בונה את הכלי שלו.
אם אני מתייחס עכשיו לכל הכלי האחר כמו שמתייחס אליו הבורא, אז אני בעצם יוצר את הכלי הזה, את הכלי הראשון הזה, את בחינה א'. אני בונה אותו. ואם במעשים שלי כלפי כל שאר הנשמות בעולם, אני מהווה כמנחה של האור הזה של הבורא, אז אני בעצם מבצע את כל הפעולה הזו, אני בעצם יוצר אותה, את המעבר הזה משורש לבחינה א'.
אני זו הנקודה שבלב, נקודת הבינה, נקודת הבורא שמתגלה בי, שנמצאת בתוכי. זו אולי לא נקודת המלכות, לא נקודת הכלי עצמו. הנקודה של האני בתוכנו זה מה שנקרא "חלק אלוה ממעל". זה מה שניתן בנו, זה מה שלא נמצא, לא בחי, לא בצומח ולא בדומם. וכשאנחנו נשענים על הנקודה הזו, אם היא התחילה לדבר, להתגלות בתוכי, אז אני מתחיל למעשה לבנות את הכלי הזה. או במילים אחרות, לבנות את הדבר הזה שנקרא "האנושות", שניתן לי בצורה כזו, או שאני מתחיל בצורה מוחלטת להידמות פה לבורא במעשיי, אני בונה כלי ולאחר מכן ממלא אותו באור.
ביחד עם זה, אני שולט בבורא, כאור מתקן. אני מושך אותו ואומר לו "תן לי את ההזדמנות לאחד עכשיו את כל הכלי הזה", "אני רוצה שהוא יהיה מאוחד", כך צריך להיות היחס שלי אליו. זה בעצם מה שנקרא גילוי "שכר ועונש" ולאחר מכן "אהבה". יש שם כמה בחינות.
כלומר, אני מדביק על ידי זה בחזרה את הכלי, ולאחר מכן דרכי הוא מתמלא באור. כלומר בכזאת צורה האדם גם משיג מצב שבו הוא יוצר, רק מהנקודה שלו, שאותה נתן לו הבורא, מאותה נקודה הוא יוצר את המעשה שדומה לחלוטין לבורא. ומגיע לרמה כזו, לדרגה כזו, שנקראת "בורא". אני לא רוצה לדבר איתכם עכשיו במושגים יותר גבוהים. בעצם הוא מגיע לדרגה שבה הוא מבין את מחשבת הבורא, מאחר ולמעשה הוא עשה את אותו דבר. הוא מבין את כל המחשבות שלו, את הפעולות שלו, את כל הדרך שבה מתייחס הבורא לבריאה, מאחר וגם הוא ביצע את אותם המעשים. הוא ביצע את אותה העבודה רק בתוכו.
יוצא שהבורא יצר את הכלי הזה מכלום, משום דבר, מאין. מה זה נקרא מאין? מאיזו נקודה שאין לה שום סוף. "יש מאין" זה נקרא. הרצון לקבל נוצר יש מאין. והאדם, מאחר שהוא קיבל מהבורא את הרצון הקטן הזה להשפיע, הוא הצליח להפוך את הקשר על פניו ובצורה כזו הוא מגיע למצב שהיה לפני הבריאה, לפני הבריאה שלו. הוא מתעלה למקום, כבר למדרגה כזו שבה קיים רק הבורא.
זה בעצם כל מה שאנחנו מתחילים לממש בצורה מעשית. וכל זה מתממש כמובן כמו שכותב בעל הסולם, רק ביחס שלנו כלפי כל הנשמות האחרות.
מה אדם מרגיש במצבים כאלה? בעל הסולם נותן כל מיני מילים יפות כאלה, שכביכול מאוד נחמדות לאגואיזם. אתה מקבל טוב מוחלט מהבורא, מנוחה מוחלטת, תמיד נמצא בהשתוקקות. כל ההרגשות הללו הן הרי הרגשות שמרגישים כבר בכלים אלטרואיסטים, ברצון אלטרואיסטי ולא אגואיסטי.
זו בעצם התוצאה מכך שהאדם עבר לפאזה אחרת, בעצם זה שהוא יצא מהאני שלו, הוא עבר לאחרים ואיבד את האני שלו. האני שלו נמצא רק במידת ההימצאות שלו בכלים האחרים.
דווקא לא באני הוא מרגיש את המצבים האלה. אלא במידה שבה הוא נמצא בתוך שאר הנשמות, בכלי המשותף הזה, כאן הוא מרגיש גם את הקשר למצבים האלה. הוא מרגיש מנוחה מוחלטת, הוא מרוויח את שכרו בקלות ותמיד בצורה מספקת, לא רואה צער ויגון, לא מכיר מחלות.
מה זה נקרא מחלות? מחלות זה לא קשור דווקא לאדם בצורה קונקרטית. ובכלל גם כל הצרות. בצורה אידיאלית, כל עוד לא יהיה תיקון מוחלט של כל הנשמות, כל עוד לא כל אחד יתקן את האני שלו ביחס שלו כלפי כל הכלי המשותף לאדם, כך נקרא הכלי הזה, אז גם המקובל הגדול ביותר יסבול ויחלה במידה מסוימת כי הוא תלוי בכל הכלים האחרים, משתתף בצער הציבור.
אבל את כל הרגשות שהוא מתאר באופן מכובד בפני האנשים, ככה הוא בעצם מרגיש את זה במידה שבה הוא נכלל בזה. הוא מסיים בקלות את כל מה שהתחיל ומצליח בכל מה שהוא עושה, וכשלא מספיק לו אז בעצם לכל תפילותיו עונה הבורא, כל תפילה לא נשארת ללא מענה, ולהפך, כשהוא לא מצליח אז גם ההצלחה שלו נופלת, כשהוא מתרשל אז הוא לא מצליח.
ובעצם אין כאן שום דבר חדש. אם הבורא יצר בנו את האור, הוא יצר מלכתחילה כלי, וכל מה שנמצא בכלי הזה בצורה כזאת מורגש בכלי כטוב, כנעים, מאחר והוא בעצמו כאילו נתן איזשהו חותמת מה להרגיש כהנאה ומה להרגיש כייסורים. וגם להפך, מה שיש בבורא אנחנו מרגישים כתענוג, ומה שאין בבורא אנחנו מרגישים כייסורים. ובאותה המידה שבה מתגלות בו תכונות כלשהן, בצורה כזו או אחרת, אנחנו מרגישים את זה יותר או פחות כתענוג. כלומר, במידה בה מתגלה בו יותר זה מורגש כתענוג, ובמידה שמתגלה בו פחות אנו מרגישים את זה כייסורים. ואם בכלל אין בו את התכונות האלה אז בנו זה מורגש כייסורים.
כי האור יצר את הכלי ונתן בו את החותמת עם כל התכונות שלו. את כל 620 הרצונות האלה, שש מאות אלף נשמות, שבירה לתר"ך, רפ"ח, ש"ח, כל הדברים האלה, 288, 620, 248, מאיפה כל התכונות האלה, כל החלוקות האלה לרצונות, לכל מיני יחסים בינם ובין עצמם? הרי כל זה באור, בצורה כזאת הבורא נתן איזושהי חותמת.
ולכן גם אנחנו בצורה אוטומטית, מה שלא היינו רואים בעולם, מה שלא היינו עושים, מה שלא יורגש בתוכנו כעולם פנימי, כעולם חיצון, זה לא משנה איך, כל זה מורגש רק ביחס לאותה החותמת הראשונה שהוא עשה בנו. אם זה יותר דומה לבורא זה חיובי, אם זה פחות זה שלילי. כלומר באותה המידה שבה אנחנו נגדיל את היחס הנכון שלנו לשאר הנשמות, אנחנו כמובן נעבור בהתאמה להרגשה שכאן מתאר לנו בעל הסולם.
ולהיפך, כל מכריו שהולכים בדרך הטוב, מרוויחים טוב, לא חולים במחלות וכך הלאה, וכל מי שלא הולך בדרך הזאת לא רואה שכר, נראה מטומטם וחסר כל וכך הלאה. כלומר בעצם זה ממש מאוד מעניין. איך אפשר להגיד על אדם בעולם שלנו "הנה האדם הזה מרוויח מיליון, והאחר בקושי מתפרנס מהמשכורת שלו", אלה דברים אובייקטיביים מאוד, רק אם תבדוק את החשבון שלהם בבנק, ככה תוכל לדעת, ואז להגיד כמה יש לאחד וכמה יש לאחר.
וכאן אומרים לך שלא על זה מדובר כאן, אלא אם אני אחליף את המצב שלי, את היחס שלי לכלי המשותף, אני פתאום אבין, פתאום אראה שיכולים להיות למישהו מיליונים בבנק, אבל הוא מסכן לגמרי, וחסר לו בשביל לחיות את החיים, ולמעשה אין לו כלום. ואותו אחד שכאילו חי ממשכורת מינימאלית, ואפילו כמעט גובע ברעב, שבעצם מספיק לו כול מה שיש לו, והוא לא צריך שום דבר יותר, שום דבר לא חסר לו יותר בחיים.
אז איך יכול לקרות דבר כזה? הרי כביכול צריכה להיות כאן מידה אובייקטיבית כלשהי, איזו אמת מידה שנוכל למדוד הכול מהצד, ולא מנקודת מבט של אותו מקובל שרואה את זה, אבל למעשה לא. כי כבר אמרנו לא פעם שכל הרגשות שלנו שבעולם הזה, הם סובייקטיביים לחלוטין, רק בתוכנו בעצם נשאר החותם שלהם. ולכן אולי קשה להסביר את התמונה הזאת.
אבל למעשה אדם שרואה באור הבורא, רואה את אור הבורא, הוא מתחיל לראות את כל האנושות לא באותה המידה שהיא בעצם מסתכלת על עצמה מתוך האגואיזם שלה, אלא במידה שבה כל אותו אחד מהאנושות שקשור במידה גדולה יותר במילוי המחשבה הכללית של הבורא, ובאותה המידה הוא גם מעריך כל אחד מהם האם הוא מתקדם, או לא. לא יצא לי כל כך להבהיר את זה, זה יצא קצת לא ברור.
רציתי להגיד בזה, שהכתב הזה של "גילוי וכיסוי הבורא", שכתוב לי על חתיכת הנייר הזאת המקומטת שנמצאת אצלי בבית, שהמכתב הזה הוא טוב, והרשימות האלה טובות כי הם מסבירים לנו עד כמה הרגשת העולם היא סובייקטיבית, שהכול בעצם נמצא רק בתוכנו. רק במידה שבה אנחנו דומים לבורא, אנחנו מרגישים תמונה יותר אמיתית של העולם.
ברגע שאנחנו מתרחקים מהבורא, אנחנו מתחילים להרגיש איזשהו מצב מעוות יותר של העולם. אין לנו בעצם שום דרך אחרת להרגיש את זה בצורה שונה, לתמרן את המצבים שלנו. איפה להימצא? אין לנו שום דבר חוץ מלמשוך את האור המקיף עלינו, חוץ מאיזשהו ניסיון לראות את הקיום שלנו באור הבורא. במידה כזאת אנחנו בעצם מתעלים מעל רמת הגלגולים שלנו. ועל זה כבר דיברנו אתכם אתמול.
ובעצם במצב שהוא לא נשלט אנחנו יכולים להרגיש עולם עליון שבו אנחנו מחוץ לקיום הגשמי שלנו שבו אנחנו מתקיימים כנקודה בתוך הכלי המשותף הזה, כנקודה שכמעט ולא מורגשת, שאני כמעט ולא מרגיש את האני שלי, או להרגיש כמו בעולמנו, שאנשים מתקיימים בצורה בכלל במצב של חוסר הכרה. קיום כזה של מצב רוחני חסר הכרה.
במצב כזה או אחר, התקיימנו במשך גלגולים רבים מאוד, במשך אלפי שנים. היום יש לנו אתכם מטרה אחרת, כדי שבמשך החיים האלה נוכל להגיע לכזה מצב שבו אנחנו נימצא בו זמנית בשני המצבים, גם בחיים הגשמיים בחיים האלה, וגם בחיים העליונים הרוחניים בו זמנית. מה זה נותן לנו? זה נותן לנו הרגשה מוחלטת של שני סוגי החיים האלה, שתי המציאויות. בעולם הרוחני אם הוא לא מספיק שום דבר, הוא בעצם נשאר כזרע, כעובר, כי הוא בעצם לא פיתח בעצמו שום דבר.
התפתחות הזרע הרוחני מתחילה מהמחסום והלאה. כלומר אם האדם לא התחיל את ההתפתחות הזאת בכל הדרגות האלה, אם הוא בצורה ביולוגית מת, אז הוא נמצא באותו המצב הבלתי ממומש, הרשימו הבלתי ממומש הראשון שלו שנקרא זרע. ולא משנה כמה חיים הוא עובר פה, כמה גלגולים, הוא תמיד נשאר בזה. יש לו גוף אז הוא מרגיש את עצמו בגוף הזה ככל אדם בעולם.
אם אין לו גוף אז הוא מרגיש את עצמו כמתקיים סתם כנקודה. איך להגיד לכם? מה יכול להרגיש זרע חיטה? רק כשהאדם מתחיל לפתח את עצמו במצב מסך, רק אז הוא מתחיל בעצם לשלב את שני סוגי החיים האלה, גם החיים הביולוגיים וגם החיים הרוחניים. וגמר התיקון, כמו שאתם כבר יודעים, מושג בעולם הזה.
ברגע שהאדם מגיע לגמר תיקון אז המצבים הרוחניים שלו כבר לא נקבעים מהימצאות בעולם הזה או בעולם הרוחני. עד לגמר תיקון המוחלט הוא עדיין צריך להמשיך להיתקן רק תוך כדי החיים האלה בעולם שלנו.
שאלה: מה נקרא להרוויח ביושר או לא ביושר?
מה נקרא להרוויח ביושר או לא ביושר בצורה הזאת לפי המאמר, כאן הוא מדבר על נקודת הראות של האדם. אם האדם הוא אדם לא מתוקן, אז בעצם הכול נראה לו שבצורה לא הגונה הוא יכול להרוויח יותר. זה מה שכותב כאן בעל הסולם. כלומר במידת התיקון שלו, במידת ההידמות שלו לבורא, מתגלה לו תמונה שונה לגמרי של העולם.
כלומר כשאתה מתחיל להרגיש את עצמך מעבר למחסום, אז אתה מתחיל לראות באיזו צורה למעשה כל השליטה הזאת מתפתחת. באיזו צורה אנשים מבצעים את כל הרצונות של הבורא, ובצורה כזאת בכלל לא מתייחסים אליהם בשום צורה. אנשים רגילים שמבצעים בצורה אוטומטית את כל הרצונות של הבורא, אין בכלל מה להתייחס לזה כי כל אחד מהם הוא לא עצמאי.
ומה שנבדל מכל המסה הענקית הזאת שהאדם מתחיל לראות, זה רק אותם אנשים שעברו את המחסום. או שנמצאים בעולם שלנו מלובשים בגופים, או מחוץ לגופים מתקיימים ככוחות, כל אחד מהם יש לו את האופי שלו, את הכוח שלו. זה בעצם כל המקובלים שהשיגו, שעברו את המחסום במשך כל אלפי השנים שקדמו לזמן הזה.
וכל אלה שעברו את המחסום מחוץ לגופים, שמתקיימים כבר מחוץ לגופים, וגם אלה שבתוך הגופים בעולם הזה, בזמן הקונקרטי הביולוגי הזה שעובר לפי שעות ודקות בעולם שלנו, כל אלה נקראים ישראל. אלה שישר א-ל, שואפים לבורא, לא משנה המין שלהם, הגיל שלהם, המוצא שלהם, הלאום שלהם, שום דבר, הם אלה שנקראים ישראל, כי הם אלה שבעצם שואפים להדמות לבורא.
המצב שבו האדם עובר את המחסום, הוא כבר זהו, סופי, נגמר, עברנו, זהו. הכול טוב, הגענו אל המנוחה והנחלה, אני כבר שם, אני יכול ללכת לישון. כל מצב שלנו, ואפילו זה שנמצא בהסתר הכפול שאותו אני איבדתי, הוא גם התממש בתוכי, אני כבר איבדתי אותו, והוא כבר לא יחזור אליי. הוא יכול כאילו לחזור בתוכי המצב הזה, אבל זה כבר בכל מקרה על גבי רשימו אחר.
אני אגיע שוב פעם, ושוב פעם, ואני כל פעם ארגיש את עצמי יותר ויותר, כאילו נמצא באותו המצב. אי אפשר להיכנס פעמיים לאותו הנהר. אבל המצבים האלה יכולים לחזור. מעבר המחסום הוא חד פעמי, הוא חד, אין דרך חזרה. כל מצב מורכב מכל מיני מצבים פנימיים, מהמון המון מצבים פנימיים. אני צריך באותה מצב שבו אני עובר את המחסום, לעבוד על עצמי, אני יוצא, אני נכנס, אני יוצא, אני נכנס, אני עובד עם היגיעה שלי, מלמדים אותי אולי.
כל מצב מורכב מעיבור, יניקה, מוחין. כל מצב לא עובר בצורה רגעית, אבל כל המצבים, וגם המצב הספציפי הזה, הם בצורה אבסולוטית בכיוון הזה. "מעלים בקודש ולא מורידים בקודש", יש כזה חוק, שבעצם כל האנושות וכולנו, כל שנייה מתקדמים רק קדימה, אין דרך אחורה. אבל ברוחניות, כשאתה מתחיל לעבוד, אתה בעצם מרגיש את זה בצורה מאוד מאוד ברורה. אם נעבור, אז נעבור. אין לך מה לדאוג, אין דרך חזרה. אין דרך חזרה, גם לא תהיה.
יש לנו סימנים טובים לזה. למעשה כמה שאתם מרגישים, אולי קצת היום, אולי מחר יהיה קצת שונה, עוד כמה שעות אולי ישתנה פה המצב, ישתנה מצב הרוח, אתם רואים איך הכול ככה משתנה, כל המצבים האלה שהיום אולי קצת יותר קשה, אבל זה טוב, להיפך, זה מעולה. אני מסתכל מצד אחר, כמו שכותב בעל הסולם, הסתר כפול והסתר רגיל הוא טוב. כשמוסיפים לאדם קצת כבדות בעבודה, לא איזה שירים, סתם איזה ריחוף באוויר, על אף שזה טוב כשיש שירים, כשהחבר'ה שלנו שרים שירים, אלא הפוך, כשעובדים בעבודה הרוחנית קצת ביגיעה, קצת בכוח, זו הצורה הפרודוקטיבית ביותר. וזה המצב שבו אנחנו עכשיו נמצאים. במידה שבה אנחנו יכולים לקבל, מוסיפים לנו. יכולים עוד קצת, מוסיפים לנו עוד. אז עכשיו אנחנו צריכים לאט לאט בהדרגתיות קצת לשאוף לזה. כלומר, אני מבקש מכם מאוד, תנסו להימצא בצד השני, לעבור.
תדמיינו לעצמכם בדיוק כזה מצב - אני חושב על אחרים. אני מתבייש בעצמי שאני לא יכול לתמוך בהם ולעזור להם שהם יעברו למדרגה הרוחנית הבאה, המדרגה הרוחנית הראשונה, זה תלוי בי ואני לא יכול לתת להם את זה.
שאלה: לאחר התעוררות הנקודה שבלב, האדם עובר להסתר כפול או רגיל?
ההסתר הכפול והרגיל באים אחד אחרי השני. יש להם סדר. ככלל, קודם כל ההסתר הכפול ואחרי זה הרגיל, וגם היציאה הלוך ושוב זה בעצם מעבר נזיל, כל עוד האדם לא עבר את המחסום בצורה סופית, והתחיל לגדל בתוכו את העיבור, מסך ברמת שורש של האגואיזם, כלומר, התחיל להפוך כבר ממש לעוּבר.
מה זאת אומרת עוּבר? עבר. מה זאת אומרת עבר, עבר מחסום? הנקודה שבלב שהתפתחה אצלך, שתמיד שאפת והשתוקקת ללכת קדימה, קיבלה את המסך הראשון שלה. וכאן מתחיל להתווסף לך כל הרצון האגואיסטי שלך. על כל מה שהתווסף אתה צריך להיות בתוך המחשבה היחידה הזאת שבעצם סובבת וממלאה את הכול. זה כמו נקודת זרע בתוך האימא.
היא נמצאת תחת השפעת הבינה, תחת התפתחות כוחות הבינה. האגואיזם כל פעם מתווסף מלמטה, כוח האימא, כוח הבינה כל פעם מתווסף מלמעלה, ובצורה כזאת מתפתחת בחינת שורש של המסך הראשון. כלומר אני לא צריך שום דבר לעצמי, אני כולי רוצה להתמזג, לנזול לתוך כל הבריאה ללא הגבלה, אל הכוח היחיד, הכוח המוחלט, הבורא.
ככל שיתווספו בתוכי כל מיני הפרעות, ואתם רואים שזה כבר מתחיל, בכל זאת ולמרות כל זה אני חייב להעלות את עצמי במצבים האלה, חייב להיכנס לתוכם. אם עכשיו נתחיל לעשות את זה בצורה הדרגתית פעם אחר פעם באופן קבוע, ובכל פעם נשאף יותר להרגיש את עצמנו כנמצאים בכוח אחד ויחיד שבו אנחנו יחידים, והכוח היחיד הזה שולט בנו וממלא אותנו, נתחיל להרגיש צעד אחרי צעד איך הוא יושב בתוכנו, מתקיים בנו.
וכל מה שאני עושה, וכל אחד מאיתנו עושה, זה מפני שהוא שולט בנו בצורה כזאת. ואנחנו רוצים שהוא ישלוט בנו, ובנוסף אנחנו רוצים להרגיש איך הוא שולט בנו. זה האלמנט הנוסף שאנחנו צריכים להרגיש.
אם ננסה להרגיש את זה בצורה סיסטמתית, זה בעצם מה שצריך לעשות אותו זרע חיטה בעולם הרוחני, אותו עוּבר. בעולמנו עובר לא עושה שום דבר כי מבחינה חומרית הוא נמצא באותו המצב. אבל עוּבר רוחני, מה נקרא "רוחני"? הוא צריך להוסיף את ההשתתפות האישית שלו בהתפתחות הרוחנית. זו בעצם העבודה שלו - אני רוצה בצורה פסיבית להתקיים בתוך הבורא. זו בעצם הבחינה הראשונה שלנו.
אני מקווה שבימים האלה נסתגל אליה לאט לאט. אם באמת נוכל לעשות את זה, נתחיל לפחות במידה כלשהי לעבור את המחסום הזה.
שאלה: לגבי הרגשת הבושה. אמרת שהאור מקיף נובע בעצם מזה האדם מתחיל להתבייש בזה שכל מה שקורה איתו, זה בגלל האני שלו. האם הוא צריך לפתח את הרגשה הזאת, צריך לחדש אותה בתוכו?
לא צריך להתקבע רק על הנקודה הזאת של הבושה. לא צריך לקבע את עצמנו רק על הבושה. כי האדם תמיד נמצא במחשבות שבהן הוא נמצא כרגע, וזו בעצם מה שנקרא המציאות שלו. האדם נמצא איפה שהמחשבות שלו.
ולכן אני הייתי מייעץ לפחות עכשיו, בימים האלה, לא לברוח לקו שמאל, לכל מיני תכונות שליליות שלנו, לא לעורר אותן, לא להתחיל לחיות בתוכן, אלא בעצם להיכנס למחסום הזה צריך להיות תמיד בקו ימין, תמיד בהתעלות.
זה צריך להיות באמת ביציאה מהאני שלי, בניתוק מהאגואיזם שלי. אין בי שום דבר, אין בי שום דבר כזה. אני פשוט לא מתקיים. אני פשוט לא קיים. כמו שכותב בעל הסולם במאמר לסיום הזוהר. הוא כותב שהמצב הקרדינלי ביותר, החשוב ביותר, ההבדלה הכי גדולה שלנו בינינו לבין הבורא, זה שלבורא אין את הרגשת האני שלי, אני מתקיים, אני עושה, אני, ואני, אין לו דבר כזה.
כך גם אנחנו כשעוברים את המחסום. מעבר המחסום הוא בזה שבעצם האני נעלם. ה"אני" נופל ממנו, אני עובר אל האחרים, אני מתחיל להתקיים באחרים, ובהם אני מתקיים. בהם המחשבות שלי, בהם הרגשות שלי, בהם כל מה ששלי. אני יצאתי אליהם, זה הכול, ושום מחשבה אחורה כבר לא קיימת, רק בתוכם.
אם אני יכול לעשות את המאמץ הזה על עצמי, אם אני יכול ליצור כאלה פעולות פנימיות, כמובן שבינתיים זה עדיין בדמיון ולא במעשה, אבל בצורה כזאת אני מושך על עצמי אור מקיף שבעצם מושך אותי למצבים האלה.
אני צריך כמה שיותר לנסות לתכנן בתוכי, לעבד בתוכי את המצבים הרוחניים הבאים שלי. ועל ידי זה אני בעצם מושך את האור המקיף. אני יכול למשוך את האור המקיף או בלימוד, בזמן הלימוד, כשאני לומד שם על כל מיני עולמות, ורוצה באיזו צורה, כמו שהוא כותב כאן בסעיף קנ"ה, במידה שבה אתה רוצה להיות בהם, לעשות להם זיווג.
כלומר, מה הכוונה שאדם הכיר את חווה? הוא בעצם התאחד איתה, הוא בעצם התקרב אליה, התחבר אליה. באותה מידה שאתה רוצה להתחבר לעולמות האלה בזמן הלימוד, באותה המידה אתה בעצם מושך מהם את האור המקיף.
אבל זה בצורה תיאורטית, זה בלימוד. וכאן בצורה פרקטית, בקבוצה, כולנו ביחד, אם אנחנו רוצים לצאת מעצמנו, ולהימצא בקבוצה מחוץ לעצמי, אז בעצם אני מממש את הנקודה שבלב שלי. ומה זה בעצם הנקודה שלי שבלב?
נקודה שלי בלב זה בינה, שמתמלאת על ידי הבורא. זה חלק אלוקי ממעל שנמצא בתוכי. אם אני מתוכה, דווקא אותה בתוכי מגלה, ודווקא מתוכה אני קופץ לשאר, אז בעצם אני כבר נמצא בתוכה. בנקודה הזאת, אני כבר דומה לבורא. כלומר אני כבר הופך לאותו זרע, זרע חיטה.
ופה כבר מתחילה ההתפתחות שלי. מה זאת אומרת? פתאום התאספה לי פה עוביות, קצת אגואיזם. אני שוב נופל למצב הזה, ושוב צריך לחבר את עצמי, ושוב נופל, ושוב מחבר את עצמי וכך כהנה וכהנה וכן הלאה. לכל אחד יש את מספר הפעמים שלו.
אז מה זה בעצם? כמובן שהכול איפה שהוא רשום, אבל אני לא יכול לספור את המצבים האלה, לספור את הדברים האלה. חלק קורה לי בתת מודע, וחלק במודע. חלק אני מרגיש, וחלק אני מבין בהגיון. כלומר אנחנו פשוט צריכים לעשות את זה, פשוט צריכים לעשות.
וכשנעבד את זה, אז במידה שבה נעבד את כל הפעולות האלה, במידה שנכין את המודולים האלה, במידה שנתכלל באחרים, במידה הזאת אנחנו באמת נתחיל להרגיש שאנחנו חיים בתוכם, מתקיימים בתוכם. ואז נתחיל להרגיש בתוך כל האנושות הזאת, אתה מתחיל להרגיש את מה שממלא אותם, את הבורא. כי רק פה, רק באנושות אתה יכול להרגיש אותו.
איפה נמצא הבורא? הבורא נמצא בכלי, בכלי המאוחד הזה. בשום דבר אחר לא תרגיש אותו. בתוכך, בפנים אף פעם לא. במידה שבה תתחבר עם האחרים, שם תרגיש את זה. ואז הכלי הזה בעצם שם הופך לשלך.
איך תרגיש אותו בתור שלך? איך תחוש אותו? כטוב ומיטיב, אתה מתחיל להרגיש אותו כטוב ומיטיב, כמרגיע, כמחייה, חיובי לגמרי, כטוב, וכהרגשה נהדרת כלפיך. כי הבורא, כמו שכבר אמרנו, יצר אותך בצלמו, עם החותמת שלו. כל מה שבעצם מורגש, מורגש על ידך כמילוי, וזה הכול.
ובעצם אותה הנקודה, זו החיטה הזו שאתה עושה מעצמך מבחינה רוחנית, שאתה עובד עליה מכאן לכאן ולכאן, לאחר בעצם מצב מסוים זה נקרא "ג' ימי קליטת הזרע". אז ביום השלישי בצורה מלאה הזרע מגיע למקום שבו הוא צריך להיוולד כאילו. לנקודה שבה יש את הקשר עם העליון, הינה, מה זה שלושה ימים, כאילו עשרים וארבע שעות? טוב את זה כבר נלמד אתכם.
אבל מה שעכשיו, בכל מקרה לא מובן לנו. כל זה עובר, ואתה רק צריך כל פעם לנסות להתחבר לשם, להתחבר למצב הזה. ואיפה בעצם אותו המקום הזה? זה הכלי שלנו, הכלי הכללי של כולנו. וכשאתה מתחבר לשם, אתה מתחיל להרגיש ולקבל משם כאילו את האוכל שלך. אתה מתחיל להרגיש את יחסי הדדיות בינך לבין הבורא דרך כולם. אתה כבר מתחיל להרגיש לא רק את הקבוצה, אתה מתחיל לחוש אפילו את כל האנושות. איך הוא זז, איך הוא פועל בצורה הדדית, איך בצורה מוחלטת הוא עובד בשליטתו של הבורא.
וכל זה, זו שיטה שבעזרתה אתה מתחיל לעבוד בהדדיות. איך? אתה רוצה לגדל את עצמך בהתאמה לכוח הזה. כלומר, אתה רוצה לראות איך היא פועלת כדי להידמות לה כמו תינוק, כמו ילד שמסתכל, ומחכה. רוצה להיות כמוהו. וכאן מה שקורה זו בעצם התפתחות במשך ארבעים ימי יצירת הוולד.
כלומר כמו בעולם שלנו, אתה מתחיל להרגיש בתוכך כל מיני סוגי פעולות הדדיות עם הבורא. ומתוך זה בעצם נוצרות בך כל מיני הרגשות של תגובות שלך, תגובות שכליות, ופחות שכליות. איך להתייחס לקבוצה, לאנושות. איך שעושה את זה הבורא, באותה הדדיות גם אתה מתייחס. וזה בעצם נקרא האיברים שלך, ההשפעות שלך עליהם, וכך הלאה.
הכול מסובר בתלמוד עשר הספירות על גבי מאות עמודים, כל אחד מהמצבים האלה. ואז אתה תסתכל על "תלמוד עשר הספירות", ותראה שם בתוכו איך מסבירים לך כל אחד מהמצבים האלה. איך בעל הסולם מסביר לך איפה אתה נמצא עכשיו, מה אתה צריך לעשות עכשיו, מה קורה איתך.
רק על מצב העובר, כלומר על התפתחות ברמת שורש של האגואיזם, החיבור ברמת השורש של האגואיזם בתוך האנושות הזאת, בתוך המצב הזה, בעצם מוסבר על פני כשלוש מאות העמודים ב"תלמוד עשר הספירות". אבל אז כבר הלימוד מתחיל להיות ממש פנימי. זאת אומרת שהתינוק צריך דוגמה. הילד נצרך לדוגמה כשפתאום גדל לו הראש. תקשיב, זה לא פשוט. כשהוא במצב להכיר את מה שקורה, ולחכות. ואנחנו מתחילים מאפס מוחלט, אנחנו צריכים להידמות לבורא, מצורה אפסית לחלוטין.
קיבלנו ממנו את דרגת הבינה, ומכל האגואיזם שלנו, מהרמה הכי נמוכה, שורש דשורש, מתוך זה אנחנו צריכים להתעלות. זה לא יכול להיות אצלנו מהמעשה הראשון שלנו, אין ראש ופרצוף, אין פרצוף, ולכן אנחנו לא יכולים לבקש להידמות. אתה צודק, אני אנסה לנסח את זה. למען האמת אני פשוט לא יכול לגשת לזה משני הכיוונים בו זמנית.
הבורא לא יכול להראות לך את כל הניואנסים, את כל האופנים, את כל הווריאציות של היחס שלו לבריאה ולך. אתה בכל זאת לא תבין את זה, וגם אין לך למה להבין את זה, עדיין לא נוצר אצלך כלי. עדיין לא נוצר לך ליד הכלי איזה היגיון רוחני.
הדבר הראשון שהוא מראה לך, הוא לא מלמד אותך, הוא פשוט נותן לך את ההבנה שכשנכנסים למצב הזה סתם ככה, נכנסים רק מאור הנפש שלנו בפנים. אז על ידי זה אתה מתקדם קדימה. מתווסף האגואיזם, ועל פניו תבנה עוד ועוד, ואתה ממשיך קדימה יותר ויותר. מתווסף עוד אגואיזם, והוא בכל מקרה נכנס לקבוצה, ובכל מקרה רוצה לגלות בתוך הקבוצה את הבורא.
כלומר, במצבים האלה אין בהם עדיין שום חלקיקים נפרדים, ושום התגלויות נפרדות, הם פשוט כאלה. זה דומה לחלוטין למצב של עובר שמתפתח בעולם שלנו, קח דוגמה. אנחנו לא יכולים לדרוש שום דבר מהעובר, אפשר לדרוש את זה רק מילד מעל מגיל שנתיים. בגיל שנתיים הוא כאילו מסיים את היניקה שלו, ולאחר היניקה זה נקרא שהוא כבר הופך למוכשר לחינוך.
אתה לא מקשיב למה שאני אומר לך, מה חסר לך? אני לא מבין. אתה יושב כאן כבר כמה ימים. קח את השיעורים הקודמים, כל פעם אני בצורה אחרת מבטא את זה. יכול להיות שנמצא אולי עוד איזה שהם ביטויים, אני יכול לרקוד לך אם צריך. אני בכלל לא מדמיין לעצמי. אתה צריך לחשוב יותר. אתה חושב שאני עכשיו אתן לך משהו, אכוון לך ככה ללב ולהיגיון את המצב הזה, וככה הכול יתלבש טוב, ואתה תהיה בו, ואולי תשוט בתוכו איכשהו ככה. לא, אתה צריך בעזרת המאמצים הפנימיים שלך, לדמיין לך איך לצאת מ"האני" שלך, להימצא באחרים, לחיות באחרים.
מאחר ועכשיו אתה מקובל, ויש את "האני" האגואיסטי שלך. תנסה להתחבר לנקודה שבלב שנתן לך הבורא, תבנה את ההשתוקקות אליו, רק אז תתחיל להתפתח כעובר. מאותה הנקודה, לא מהנקודה האגואיסטית של האני, אלא מהנקודה שבלב, מהבינה, מתחילה ההתפתחות שלך. מהמלכות לא מתחילה התפתחות. אתה צריך קודם כל לגדל בך רמת שורש וא', כלומר גלגלתא ועיניים, כלים דהשפעה. רק לאחר מכן תוכל לעבוד עם הכלים דקבלה, עם הכלים האגואיסטים.
ולכן היום המטרה היחידה שלנו, העיקרית שלנו זה לצאת מהאני שלי, לזרוק את עצמי, אתה יודע, ככה לזרוק את האני שלי, הופ, על האחרים. זה ממש מאמץ נקי לחלוטין, מאמץ פנימי נקי לחלוטין. זה מה שנקרא עבודה בקבוצה.
נו, איך כבר אפשר לבטא את זה בצורה שונה? תעזרו לי, אני לא משורר.
תלמיד: איך אדם יכול לא להתגאות בזה שהוא מתייחס לקבוצה כבורא?
כי הבורא לא גאה בזה. מה אני אגיד לכם? הוא מתחיל לראות עד כמה הוא זקוק לקבוצה. זה נקרא צער השכינה, כלומר למעשה הבורא זקוק לנו. זה כמו שאנחנו היינו זקוקים לו אם היינו מגלים לחלוטין את כל הכלי שלנו, ומגלים שבתוך הכלי הזה הוא לא נמצא. אבל זה מנקודת הראות שלנו, זה עדיין לא בצורה מלאה, כי זה עדיין מה שנמצא בדרגת הבינה.
הרי נאמר ש"יותר משהעגל רוצה לינוק, הפרה רוצה להניק". מאחר והנותן נמצא בשלמות, אז העדר האפשרות לתת אלו ייסורים עצומים. בעולם שלנו אלו בכלל ייסורים עצומים כשמפסיקים להאכיל אותך, זה בעצם כבר משהו בהמי. זאת אומרת לא לממש, לא להגיע למימוש לעצמי, אלו ייסורים עצומים.
כשאתה מתדמה לבורא, הדבר היחיד שאתה רואה זה עד כמה אתה זקוק לאחרים כדי להעביר את הבורא אליהם. אין פה שום גאווה, להפך, אתה מתחיל להרגיש בושה. זו לא הבושה כמו שיש אצלנו, אלא אתה מרגיש את ההבדל בין המצב הלא מתוקן שלך למצב של הבורא, את המצב של הנותן והמקבל ואת ההבדלים ביניהם. אתה אפילו את עצמך מתחיל להרגיש כמקבל ביחס לבורא, אתה מתחיל לעבוד עם הרצונות האגואיסטיים שלך. אבל אתה מרגיש, כמובן שאתה מרגיש את החשיבות של זה, את האחריות, אתה מרגיש את הדחיה מלמעלה ואז אתה צריך לפעול.
תלמידה: מה זה הכלי המשותף?
להיכנס לכלי המשותף זה לא להבין מישהו אחר, בכלל לא, אין קשר בכלל. אם אני אתחיל להבין את השני, אז לא יצא לי מזה שום דבר טוב, אני פשוט אצלול לתוך האגואיזם שלו. זה לא מה שבכל מיני תיאוריות גשמיות שלנו הסברנו לעצמנו או הסבירו לנו.
להיכנס לכלי הכללי זה שאני מסכם עם האחרים בקבוצה. כלומר מצאתי עוד כמה אנשים בעולם שלא רחוקים ממני, שהם בדיוק כמוני, הם רוצים להתעלות לדרגה של נצחיות ושלמות שאנחנו למעשה מתקיימים בתוכה, פשוט לא מרגישים את הקיום הזה, את המדרגה הזאת. אנחנו רוצים לממש את זה, ואת זה יכולים לעשות רק על ידי המאמצים המשותפים שלנו. כי ברצונות הכלליים שלנו, בשאיפות שלנו, יתגלה הכוח העליון. אנחנו כאילו נבשיל, נצא ממצב של תת הכרה ופתאום ניכנס להכרה הזאת. זה מה שאנחנו צריכים לעשות יחד.
כלומר אני מוצא אנשים כאלה, אני מתחיל יחד איתם לנסות ליצור את הכלי המשותף הזה. הכלי הזה הוא איזשהו רעיון, מצב רוחני פנימי כללי שלנו שבו כולנו מתאחדים, ובצורה כזאת, באיחוד שלנו, אנחנו רוצים להרגיש את אותו הכוח הכללי, את הבורא שממלא אותנו. כלומר אני מסכם עם אותם האנשים על זה שאנחנו בכזאת צורה נפעל בינינו.
כל העבודה הזאת היא בעצם עבודה פנימית שלנו, זו ההשתוקקות שלנו, של הרצונות שלנו. זו לא מכאניקה של העולם שלנו, זה לא חי, צומח, דומם של העולם שלנו, אלו קליפות ואשליות שבעצם אין להם שום משמעות, הם פשוט מתקיימים בחמשת החושים שלנו, ולמעשה הם לא קיימים בכלל. אנחנו נראה לאחר מכן דבר שונה לחלוטין, קיום שונה לחלוטין מחוץ לגופים האלה, מחוץ לצומח הזה, מחוץ לכול.
כל זה כך נראה לנו, וכל העולם הזה עד המחסום נקרא "העולם המדומה". הוא בעצם מתדמה רק לי, כלומר בטעות יש לי כאלה תחושות של חמשת החושים וכך הוא מורגש כלפיי. אם איזה חוש משתנה או נעלם, אז אנחנו פתאום לא מרגישים, הוא נעלם, הוא לא מתקיים. הוא מתקיים רק בצורה סובייקטיבית כלפינו, כלפי אלה שחשים אותו בצורה הזאת.
כשאנחנו עוד לא מגיעים לקיום האמיתי הזה שממנו אנחנו מכוסים, ויש בינינו את כל האובייקטים האלה שיוצרים מחיצה בינינו, את כל הגופים, אז אנחנו יוצרים מצב מלאכותי. מה הכוונה מלאכותי? אנחנו שואפים אליו, אנחנו רוצים להשיג אותו, אנחנו רוצים ליצור אותו בתוכנו בצורה מלאכותית, ובאותה מידה נמשוך אותו אלינו, את ההשפעה של אותו מצב רוחני עלינו, אם נעשה את השתוקקות המספקת כולנו יחד.
מה הכוונה יחד? אני לא יכול לבד, כי ברוחניות אנחנו קיימים כולנו יחד, לכן אני צריך ליצור מודל רוחני דומה, ואת זה אנחנו יוצרים בקבוצה שלנו. כלומר אני שיצרתי את המודל הזה, ובמידה זו או אחרת כבר יצרנו את התנאים האלה בצורה מלאכותית, כי כולנו בסופו של דבר עדיין אגואיסטים, לכן אנחנו רוצים את זה בצורה מלאכותית, עושים מאמצים, ואז זה פתאום שואב אותנו למצב הזה, ואנחנו פתאום מגלים את עצמנו שם. והמצב, המעבר הזה הוא חד.
אבל לפני המעבר הזה, יש כל מיני נדנודים לשם, לפה, כל מיני נזילות, תחושות, הרגשות שמרגישים יותר קרוב, יותר רחוק, ועליהם אנחנו צריכים לבנות את המאמצים שלנו. אתמול היה יותר קל לדמיין, היום אולי יותר קשה לי. עכשיו יכול להיות לי יותר קל, בעוד חצי שעה יהיה לי שוב קשה. ואנחנו צריכים לשמוח, כי כשמורידים את מצב הרוח קצת, עושים אותנו קצת יותר מטומטמים, בזה נותנים לנו הזדמנות להוסיף לזה עוד יגיעה, ואנחנו יכולים לממש את זה באותה כמות יגיעה שבסוף תשאב אותנו לשם. וזה בצורה מאוד טבעית. אני בכלל לא נכנס לבעיות של החברים שלי בגשמיות שלהם, לשום מקום. אנחנו עובדים רק במאמץ המשותף שלנו לגילוי המדרגה הרוחנית הזאת לבורא.
מבחינה אידיאלית יכולים להיות פה נשים, גברים, זה לא משנה. בינתיים זה מפריע לנו, אבל למעשה ההשתוקקות היא אותה השתוקקות. אומנם יש לנו כאן מחיצה, וזה רק מבחינה בהמית, בגלל התכונות הבהמיות הלא מתוקנות שלנו, כדי לא להפריע להשתוקקות הרוחנית, אבל ככל שאנחנו יכולים, אנחנו רוצים בעצם להתחבר אחד לשני.
תלמיד: כמה הימצאות אחרי המחסום זה מצב של גילוי הבורא ומצב של אהבה לכל האנושות?
כשאני אומר אנושות, אלו כל ההומו-ספיינס, כל ההולכים על שניים, ולא חשוב לאום, גזע ומין, אלא כולם כולם. נתחיל מזה שלא היה אף פעם לאום, בעולם העתיק איזה לאום היה? לא פעם אמרתי שאברהם היה בכלל בדואי עתיק שחי ליד נהר הפרת, זה לא קשור. ניתנה לו שיטת תיקון, והוא אדם שהתחיל להתעניין, הרשימו פתאום קפץ בתוכו להתעניין בעולם הרוחני, וכך הוא התחיל.
מספר הזוהר והלאה, מאחר והייתה התפשטות מאוד רצינית, היה ערבוב, אז רבי שמעון כתב על תיקון אישי, אבל הבן שלו, רבי אלעזר, בכל המקורות שלו כתב על תיקון כללי של העולם. בעל הסולם במאמר מתן תורה - וכדי שאנשים לא יתבלבלו אני קורא לו מתן הקבלה, למעשה זה אותו דבר תורה וקבלה - או במאמר הערבות, תמיד הוא כותב ללא הרף על זה שכשאומרים גמר תיקון, מתכוונים לתיקון מוחלט של כל הנשמות, אז תדמיינו לעצמכם בעולמנו את כל שבעה המיליארד או כמה אנשים שיהיו. גם במאמר הדור האחרון הוא כותב שצריך לבנות קבוצה, שלאט לאט יצטרפו אליה אנשים מכל העולם, יותר ויותר קבוצות יתחילו להידבק אלינו מכל מיני מדינות. אין שום סימן שהוא מחלק את כל זה לפי קריטריון.
יש שתי דרכים חופפות של תיקון. יש את הדרך שבה בצורה גשמית מיתקן ישראל ולאחר מכן שאר אומות העולם, ובצורה מקבילה לזה יש את התיקון דווקא בעזרת שבירת הכלים בעולם שלנו, וזה בעצם מתלבש כהפצת הקבלה. יש גם דרך מקבילה, שהיא להפך, כל אלו ששואפים מכל העולם לבורא הם קודם כל מתאספים יחד, וכל השאר בצורה הדרגתית, במידת העביות שלהם, במידה שבה האור שנמשך על ידי אותה קבוצה יאיר ויגלה באחרים גם את אותה השתוקקות לבורא. ולא משנה איך זה יהיה, אנחנו נראה את העמים הכי פחות מפותחים שפתאום יגלו את עצמם, ובתוכם ייגלו נקודה שמשתוקקת לבורא בצורה זכה יותר אפילו מאלה שכאילו מפותחים יותר.
הנשמה היא בכלל לא קשורה לרמת ההתפתחות הגשמית של הציוויליזציה. פעם בגלגולים קודמים גרנו במערות. אתם יכולים לדמיין עכשיו איש הומאני אירופאי שאולי הוא אותו איש פרא אחד שגר במערות? מבחינה רוחנית, אותם תושבי אירופה, יפי הנפש, אם רק תורידו מהם את העטיפה שלהם, אז תיראו שם את אותו איש מערות. ואותם עמים שחיים בג'ונגלים, עם המנטליות והתרבות שלהם, יכול להיות שמבחינה רוחנית הם אפילו יותר קרובים מאותם אירופאים. התרבות שלנו היא בכלל לא אובייקטיבית ולא נכונה. כלומר מבחינת ראייה רוחנית אין דבר כזה עם מתפתח, מי פחות או יותר מתפתחים, חוץ מישראל.
בישראל זה היה בצורה שיטתית במשך אלפי שנים. גם בעידן שלנו היו פה הרבה מאוד שינויים. אבל כל זה התחיל מתקופת ההארה, כי כל העולם נוצר משורשים רוחניים, לא העולם אלא המבנה שלו. בעם הזה לא הייתה אף פעם עבדות, אף אחד לא הכניע את השני, אף אחד לא דחף את השני, תמיד הייתה איזו הדדיות.
דמיינו לעצמכם לפני כמה אלפי שנים, כשכל אחד היה טורף את השני, שהיו חוקי כשרות. וזה שהרגו והעבידו אחרים והתייחסו לעבדים כנבלות, זה דבר שאף פעם לא היה פה בארץ, תמיד התייחסו בשוויון. וגם היום רואים את זה בצבא הישראלי, שטוראי מדבר עם גנרל כשווה. זה פשוט קיים בתוך העם הזה, אף פעם לא הייתה חלוקה של פלגים בעם, אריסטוקרטיה ושאר העם. הדבר היחיד שבעצם הבדיל, זה אם אתה תלמיד חכם או לא, ולא היה קורה מקרה שבן אדם מגיל שלוש לא היה יודע קרוא וכתוב.
תדמיינו לעצמכם שאתם מדברים על אירופה חמש מאות שנים לאחור, או אפילו שלוש מאות שנים לאחור, אפילו התקופה של טרם המהפכה התעשייתית או לפני אלפי שנים שאנשים אולי גרו על עצים, הכול פה מוכן על ידי ההיסטוריה בצורה כזאת, יש תשתית. אבל בכל זאת אנחנו רואים גם בזמננו שמבחינה רוחנית זה לא עובד.
למעשה בעצם המשימה הושלמה מהבחינה שהרעיון הועבר בצורה מלאכותית כזאת. לכן זו קבוצה שנקראת עם, לא משנה איך היא נקראת, למרות שזה בכלל לא עם. כי אם תיקחו את הגנים שלנו, אז תראו שהם בכלל לא שונים בשום דבר מהגנים של הפרסים, לא רק מהערבים, אלא גם מהפרסים שחיים איפשהו. מבחינה רוחנית בכלל אין דבר כזה, אין מונח כזה בכלל, יותר מתפתחת או פחות מתפתחת, אין דבר כזה. האדם חי כאן, אז הוא מתפתח, נמצא כאן, אז הוא לא מתפתח, הוא כאילו מפגר בכלל. הוא יכול להיות גם איטלקי, גם אפריקאי, גם יהודי וגם רוסי. אבל כל השבעה מיליארד צריכים להגיע לגמר תיקון.
גם אנחנו, כשאנחנו כך מתייחסים, ברגע שיוצאים מהמחסום, אני מבטיח לכם שאתם מאבדים את כל אמות המידה האלה, אתם מתחילים לראות את הנשמות ולא את הגופים, אתם רואים אותן בתור כלי אחד, אתם לא רואים פנים, אתם לא רואים את כל הדברים הגשמיים האלה.
תלמיד: מה אפשר לעשות כדי לא להתחבר למצבים קודמים?
אתם מכירים את הסיפור בתורה על אשת לוט שהסתכלה אחורה והפכה לנציב מלח. מים ומלח בצורה פרקטית, אלו שני סוגים שונים שהם חלק מאותו הטבע הלא חי שאנחנו משתמשים בו באוכל, כלומר אלה שבעצם לא מתקלקלים.
להסתכל לאחור אסור, כי האדם משמר את עצמו לחלוטין במצב הזה, הוא לא מתקדם. הוא שם לעצמו תבנית ונתקע בתוכה, וגורם לעצמו הרבה יותר נזק מאשר אם הוא עובר אפילו לכל מיני מחשבות שונות מרוחניות, לכל מיני מצבים שלא קשורים לרוחניות, לכל מיני אשליות, תוכניות.
אני ממליץ, בשום פנים ואופן לא לחשוב על העבר. שום דבר רע לא היה לכם בעבר, אתם לא אשמים. ואם נראה לכם שכאילו לא עשיתם משהו עד הסוף או כן עשיתם משהו במה שקרה, אז מה שלא יקרה, לא משנה מה, אם באשמתכם, או מישהו עשה כך או אחרת, זה לא משנה, אין לזה שום חשיבות, שום דבר פה לא שלכם. זה טמטום מוחלט אם אתם חושבים שמשהו יכולתם בעצמכם לעשות בעבר ואתם בעצמכם יכולתם לקלקל או לגרום משהו למישהו, או לא סיימתם משהו, הייתם עצלנים או להפך.
כלומר כל מה שהיה בעבר עד הרגע הנוכחי הזה, הכול תוכנן על ידי הבורא כמו שהוא עשה, ושום דבר לא תלוי בי. ולכן אין לי מה לחזור לשם, זה כבר לא שלי. כל המצבים מהמצב הנוכחי ואחורה הם לא שלי. ואילו כל המצבים ממני והלאה הם בשליטתי המלאה. מאיפה? מהנקודה הספציפית הזאת, מהרגע הזה. מהרגע הזה כל מה שהיה איתי הוא רק בזה. רק מזה והלאה אני ב-100% קובע את העתיד שלי, את המצבים שלי.
תלמיד: איך לאדם הראשון נוצר הרשימו?
שאלה נכונה. לאחר שהכלי נשבר והגיע לעולם שלנו, זה הסוף המוחלט. כל ערבוב הרשימות היה מהרשימו האחרון שהיו כלולים עד אינסוף אחד בשני בצורה כזאת שלא נשאר שום דבר, שום תכונה שהייתה יכולה לכלול בתוכה תכונות אחרות, ואז רק התחיל התהליך של המימוש ההפוך שלהם כבר תחת השפעת האור המקיף.
יש פרצוף אדם. על הפרצוף הזה ירד אור ע"ב ס"ג, או גמר התיקון. הפרצוף הזה מתחיל להישבר, כלומר הוא מתחיל להיהרס. יש יציאת המסך, הסתלקות האורות. ארבעה פרצופים יוצאים אחד אחרי השני, כלומר כל חמשת הפרצופים האלה, כל הנקודות האלה צריכים לצאת ממנו, כל האורות צריכים לעלות למעלה, וכל הכלים צריכים ליפול למטה. ורק ברגע שכל הכלים האלה נפלו למטה ובהתאמה כל האורות עלו למעלה, רק לאחר מכן, מה קרה? הרשימו האחרון שנשבר, והרשימו שנשבר האחרון הוא הזך ביותר, הוא שנשאר למעלה מכולם, העליון מכולם ביחס לאור.
כל הרשימות מתחלקות לפי מידת העביות שלהן, במידת האגואיזם שלהן, כלומר יוצא שלמטה יש יותר אגואיזם ולמעלה יש פחות אגואיזם. וגם האור מתחלק לפי זה, וגם האור הספציפי מתחיל לפעול על הרשימו הזה. בצורה טבעית, ברגע שכולם נשברו, כאילו נפלו וחלק נעלמו ויצאו, אז האור בעצם עובד על הרשימו האחרון הזה ומתחיל בצורה הדרגתית המימוש שלהם, עד שמתאספים ביחד אור וכלי. הרשימו יהפוך באמצעות המסך לפרצוף.
כדי שנוכל להתקדם קדימה אנחנו חייבים את כל ההזדמנויות שיש לנו, את כל האנשים שיש לנו, הכול, לאחד בכל צורה שהיא, לאחד את כולנו. ולכן אנחנו עובדים כולנו יחד בשיעורים הווירטואליים, ואני מקווה שלאחר הסוכות נתחיל להעביר אספות משותפות וירטואליות, קבוצתיות, קבוצה עולמית אחת, זאת שנמצאת כאן היום.
אנחנו צריכים להתחיל לעשות עבודה משותפת, לעשות את כל מה שיש באפשרותנו ברמת העולם שלנו כמו שכותב בעל הסולם, כדי שיהיה לנו כלי משותף, כדי שיהיה לנו ארגון משותף, כדי שתהיה לנו ממלכה משלנו. צריך ליצור כזאת ממלכה, זו לא צריכה להיות טריטוריה מסוימת, זו צריכה להיות כזאת חברה, שיהיה בה בעצם כל מה שיש בעתיד, אבל רק כלפי חוקים רוחניים, היא צריכה להיות מושתת רק על חוקים רוחניים.
ולכן הדבר החשוב ביותר שאנחנו יכולים לעשות בעולם שלנו, בינינו, זה הארגון שלנו, זה הקשר בינינו. מעליו אנחנו נוכל להיות מקושרים להזכיר אחד לחברו על עצמנו. כל מיני קבוצות יופיעו פה ושם, אנחנו צריכים לדעת את הסכמות האלה טוב טוב, אנחנו צריכים לחיות בסכמות האלה, לבנות בהן כאלה קשרים, שגם לא יבלבלו בינינו, אלא גם אלה שיעזרו לנו לחוש את הכול ואת כולם.
אנחנו מתחילים את העבודה הזאת, אין לנו שום הזדמנות לראות מהעבר שום דוגמאות לזה, אנחנו הראשונים, אנחנו החלוצים בעולם הזה שמתחילים לבנות את העולם העתידי הזה. כשהעולם הרוחני והגשמי יתקיימו בהדדיות, בו-זמנית כאן, לכך צריך להגיע, לזה צריכה להגיע האנושות. קראת את מאמר הדור האחרון?
שכחתי לגמרי שיש לי עוד ארכיב שלם של בעל הסולם שבכלל עוד לא הוצא לאור לשום מקום, לא באינטרנט ולא בשום מקום, אני צריך עכשיו להגיע, לתרגם אותו ולהפיץ ככל האפשר מהר.
היום כדי שבאמת נתקדם קדימה, לא משנה מה, אנחנו חייבים להביא לעולם, ספרים, הפצה, לתת הרצאות, זה בשבילנו, את זה אנחנו צריכים, זה הכרחי בשבילנו. כל מה שאני השגתי, זה לא כי למדתי עם הרב שלי, השגתי כי לאחר שלמדתי איתו, אני הפצתי.
את הספרים הראשונים שלי כתבתי בשנת 83, ובשנת 81, התחלתי להרצות כבר, ללמד קבלה. ובמשך 10-11 שנים, עשיתי את זה, שהייתי לידו, והייתי במחיצתו, זה מה שעשיתי. היו כל מיני תקופות שבהן הייתי צריך להיות לגמרי צמוד אליו ולהיות תמיד איתו, אבל למעשה, זה מה שעשיתי כל הזמן.
אני הפצתי את הספרים האלה, הספרים האלה בכל מקרה רצו, הקלטתי הרצאות, העברתי, והוא גם השתתף בזה בצורה אקטיבית, הוא היה מתקשר בטלפון לאותו מקום שבו הייתי מעביר הרצאה כי עוד לא היו פלאפונים, והיה שואל, "איך הולך? מה קורה"? עוד לפני שבכלל הגעתי עד אליו הוא כבר רצה לשמוע מה קרה.
והיום, יש לנו כאלה הזדמנויות, לעבוד בכל התוכנות האלה של המדיה, בכל הקשרים בינינו. אז בואו, אתכם ביחד, כולנו ביחד, נשב ונחשוב באיזו צורה אנחנו מארגנים את הארגון הזה, איך הוא ייבנה, מאיזה חלקים, כדי שאתם תבנו לנו את ההפצה הזאת בצורה קריטית, תגידו לנו איך לעבד אותה, באיזו צורה. אנחנו חייבים לשמוע את זה מכם היום.
אתמול מישהו מכם השתתף באסיפה בנושא בעיות שהיו באינטרנט? ראיתי שאנשים מדברים באמת לעניין, ואנשים הופיעו, ונתנו לנו ממש הערות בונות. באמת, צריך לתקן את זה אחרי סוכות. אותו דבר בנוגע לארגון. אתם לא יודעים מה קורה, ואתם אולי גם תוכלו להציע לנו מה צריך שיהיה. אני מבקש מכם, תשתתפו כולכם. זה ממש נותן לכולנו הזדמנות לדעת איפה אנחנו, מי אנחנו, מה אנחנו.
אני מאוד ממליץ לכם. אל תגנבו מעצמכם. זה לא חכם אם אתם תברחו מכל מיני כאלה פעולות משותפות, כאלה אספות משותפות.
תודה, תודה רבה לכם.
(סוף השיעור)
-
בעל הסולם, "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אות קנ"ה↩