שיעור בוקר 22.07.18 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה

שיעור בנושא תשעה באב

ברוחניות אין לנו תאריכים, יש לנו מצבים. לכן כשאנחנו אומרים "תשעה באב"
מדובר על מצב שיכול להיות בכל יום, ממש בכל מצב, רק שהאדם ישיג בתוכו שהקדושה נמצאת בחורבנה, ואז זה נקרא "תשעה באב". האם זה קרה לפני 2000 שנה? לא, לא קרה, כי מי שגרם לחורבן לא הרגיש שהוא מחריב את הקדושה ולכן החריב אותה. זה שיצאו לגלות פיסית, לא הרגישו שהם נמצאים בגלות מעל מנת להשפיע, למעלה מהדעת, חיבור ואהבה ביניהם. האם היום אנחנו נמצאים בגלות? לא. בגאולה? גם לא. אנחנו נמצאים בחוסר הכרה. כמו שאומר בעל הסולם, קיבלנו הזדמנות לגאולה בזה שחזרנו לארץ ישראל. אולי באמת זה יעורר אותנו להבין שאנחנו נמצאים בחורבן ובחוץ לארץ, ולא בארץ ישראל. בגלות, ולא "חזרנו והכול בסדר".

ההרגשה הזאת לא קיימת בבני אדם, בבני האומה, לכן עוד לא הגענו לחורבנה של הקדושה, לחורבן בית המקדש, לתשעה באב. כי כמו שכתוב, היום שחרב בית המקדש, זה גם היום שקם בית המקדש, כי ממש זה תלוי בזה. אם נגלה שאנחנו נמצאים בחורבן, אז מאותו המצב אנחנו יכולים להקים אותו וכך נזכה לגאולה משנאת חינם ולבית המקדש, כי זה בניין של אהבה, חיבור ואיחוד. כך צריכים להבין, זה לא תלוי בכלים, היינו באבנים בירושלים ועוד, אלא הכול תלוי בהשגת האדם במצבו, מה שהוא צריך להבין, להכיר ולהשיג.

אז בגישה כזאת שלא מדובר בשנים, לא במצבים, לא באבנים ולא במקומות, אלא הכול זה מה שקורה בלב האדם ובמוחו, איך הוא משיג את מצבו לעומת המצב שצריך להיות בו, בואו נראה מה כותבים על זה המקובלים.

קריין: שיעור בנושא "תשעה באב", קטע מספר 1 מתוך הקדמת מהרח"ו על "שער ההקדמות".

"אמר הצעיר מֵעִיר. הַדַּל בְּאַלְפֵי, חיים ויטאל. בהיותי בן שְׁלֹשִׁים לַכֹּחַ, תָשָׁשׁ כֹּחִי, ישבתי משתומם. ומחשבותי תְּמֵהִים. כי עָבַר קָצִיר, כָּלָה קָיִץ וַאֲנַחְנוּ לֹא נוֹשָׁעְנוּ. רפואה לא עלתה לְמַחֲלָתֵינוּ. אין מָזוֹר לִבְשָׂרֵנוּ. ולא עלתה אֲרוּכָה [מַרְפֵּא] לְמַכָּתֵינוּ, לְחֻרְבָּן בית מקדשינו. הנחרב זה היום 1504 שנים. אוֹי לָנוּ כִּי פָנָה הַיּוֹם [נגמר היום], יום אחד של הקב"ה, שהוא אֶלֶף שָׁנִים, וגם נָטוּ צִלְלֵי עֶרֶב, שהם 504 שנים יותר מחצי היום השני. וְכַלּוּ כֹּל הַקִּצִין, ועדיין בן דָּוִד לא בא. ונודע את אשר אמרו רבותינו: כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו, כאלו נחרב בימיו. וָאֶתְּנָה את פָּנַי לחקור ולדעת מה זה, ועל מה נתארך קיצינו וגלותינו. ומדוע לא בא בן ישי."

(הקדמת מהרח"ו על שער ההקדמות)

האר"י אומר, שאנחנו בפיגור נוראי לְמה שצריך להיות, כי האר"י מסמל לנו יום אחד אחרי החורבן, 1000 שנה, בזמנו זה היה עוד 504 שנה, זאת אומרת יותר מיום אחד, כבר מסוף היום ולתוך הלילה השני, היום מתחיל מהלילה. ובזמננו בכלל, איפה אנחנו כבר נמצאים. אז חייבים בכל זאת להבין למה בית המקדש לא קם, שזה מפני שאנחנו לא מגלים את המצב האמיתי שלנו, את החורבן, כי לא יכולה להיות תקומה אלא רק מתוך השגת החורבן.

קריין: קטע מספר 2 מתוך רבי יהודה ליב אלתר, שפת אמת, בראשית, פרשת נח.

"באמת כח האחדות גדול מאוד לעורר כח השורש מן השמים. אך שצריך להיות לשם שמים. וזה נמצא רק בבנ"י, שהרי דור הפלגה התאספו כולם ולא עלתה בידם. רק לבנ"י "חלק ה' עמו" ניתן כח האחדות, ובבני ישראל נתקיים אח"כ בבנין המקדש. כי ביהמ"ק לא היה בנין עצים ואבנים בלבד. רק שע"י התחברות בנ"י, שכל איש ישראל יש בו איזה חלק, כמ"ש "ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו, עיר שהיא עושה כל ישראל לחברים", ונעשה בנין למטה, ע"י נפשות בני ישראל, וע"י בנין המקדש נתעלו להיות דבקות לנפשות בנ"י בעולם העליון, כמ"ש "ששם עלו", והרי זה ממש כמאמר "נבנה עיר וראשו בשמים", רק ע"י שהיה לשם שמים, נתקיים בידם."

(ר' יהודה ליב אלתר. שפת אמת, בראשית, פרשת נח)

השגת הקדושה תלויה בהכרת החורבן. לא יכול להיות זה בלי זה, "ויהי ערב ויהי בוקר". בניית הכלי חייבת להיות, כלי זה חיסרון. האם אנחנו מגלים או במקצת מתקרבים לגלות את החיסרון לקדושה? זה שרע לנו זו לא קדושה ולא החיסרון אליה. חיסרון לקדושה זה חיסרון לחיבור. וכאן העניין שאליו צריכים לשים לב, איך אנחנו מגלים את החיסרון לחיבור.

בדרך כלל מגלים אותו מתוך זה שבוודאי לא רוצים אותו, לא צריכים, אף אחד לא רוצה, כי אנחנו תוצאות מהחורבן ולכן מבינים רק מה שטוב לכל אחד בצורה אישית, ואפילו עוד יותר מזה, שכל אחד בונה את עצמו על חורבנו של השני, זאת אומרת עד כמה שהשני נמצא במצב פחות ממני, כך אני מרגיש את מצבי טוב. לכן קודם אנחנו צריכים לראות את היחסים בינינו ולקבוע שהם כולם רעים, אגואיסטים. כי החורבן הוא כמו שאני מתייחס לשני, שאין לי בתוך ליבי שום נטייה לזה. נדרש לזה הרבה שנים עד שהאדם מתחיל לראות שככה זה ולא אחרת. מאיפה? מתוך זה שלאט לאט פועלת עליו הארה מלמעלה ומביאה לו הרגשה כזאת.

אנחנו בעלי הרגשה. מה שיש בשכל ומה שנדבר זה עם זה וכל אחד לעצמו, לא ישנה את המצב. המצב צריך להשתנות אך ורק על ידי המאור המחזיר למוטב. לכן במה שאנחנו צריכים לפעול, זה לבחור אותם האמצעים שמושכים את המאור המחזיר למוטב כמה שיותר. על ידי איזה מעשים שלי אני מושך את האור? המאור המחזיר למוטב משפיע על הרצון שלי, ואז הרצון שלי מתחיל להרגיש שבאמת החיבור בינינו חשוב, שהשגת המגע בינינו זה דבר גורלי, כי בזה אני משנה את עצמי, מעביר את עצמי מהעולם הזה לעולם העליון. אם הרגשתי לא תשתנה אז יש אפס תקווה לזה שאשתנה, כי אני בעל הרגשה, בעל רצון לקבל.

לכן אנחנו צריכים לשים לב עד כמה הרגש שלנו משתנה והתגובה למילים של חיבור, אהבה, כל מה ששייך לבניית הכלי, התגובה שלי למילים האלו היא תגובה לא שכלית אלא יותר ויותר רגשית.

שאלה: אם אין זמן אז למה כל דבר רע קורה סביב הזמן הזה?

לא, בעולם שלנו שבו אנחנו קיימים בינתיים בהרגשה שלנו, עוד לא נעשינו בעלי הרגשה רוחנית, כי ברוחניות זה רק לפי המצבים ולא לפי הזמנים, לכן זה נקרא "תורה פנימית", "פנימיות התורה". אם אני קובע את המצבים לפי מה שמתרחש ברצון לקבל שלי, ביחס שלי לחיבור, לאור, לבורא, אז זה נקרא שעברתי ל"זמן רוחני". אם אני קובע את הזמן שלי לפי השעון אז אני עדיין נמצא בעולם גשמי, עולם מכני, שעון מכני והכול ואני מכני.

תלוי איפה אנחנו נמצאים. אלה שנמצאים בעולם גשמי סופרים וקובעים את הכול לפי המצב שלהם, מיום ליום. אלה שמדברים על מצב רוחני, מרגישים את המצב הרוחני, מרגישים שמשתנה בהם משהו ולפי זה הם קובעים את מצבם, אז בשבילם זה כבר לא 1000 שנה ולא 2000 ולא יום תשעה באב, אלא מצבים. המצב שבו הם מגלים את החורבן שלהם כלפי הבורא וכלפי הנבראים, שנחרבה האהבה, זה נקרא אצלם "יום החורבן", "תשעה באב". ו"חורבן בית המקדש", הוא אותו הכלי שהיו יחד ונשבר ליחידים.

שאלה: אמרת שאנחנו צריכים להרגיש שינוי ביחס למילים, חיבור ואהבה.

עד כמה שיותר משתוקקים לחיבור ואהבה, מגלים שאנחנו לא בהם.

תלמיד: בעולם שלנו המילים חיבור ואהבה, זה מה שכל ה"הוליווד" הזה החדיר לי בתוך הלב, אני שומע אהבה ולוקח לי מאמץ שכלי מאוד גדול כדי להיפטר מזה.

זה עדיין מפני שההתרשמויות הגשמיות אצלך הן יותר חשובות וגדולות מההתרשמויות הרוחניות. לפי זה אתה יכול לבדוק האם אהבה רוחנית כבר נמצאת בך בגוף בהבנה ובהכרה במשהו, או שזו אהבה גשמית. כשאתה שומע מילת "אהבה" על מה אתה חושב, זה העניין. או על החיבור בין בני האדם לכלי אחד בלבבות, ברצונות, או שאתה מדבר על אהבה בין בחור לבחורה שמתחבקים?

תלמיד: לא, אפילו חברות, חיבור כמו מהוליווד.

לא, זו לא אהבה.

תלמיד: איך נפטרים מכל הדבר הזה?

רק על ידי מאור המחזיר למוטב. לעבור במקצת לקראת החיבור אנחנו יכולים רק על ידי מאור המחזיר למוטב. לנו אין שום כוח. אתה יכול לעשות כל מיני שינויים שנדמה לך, אבל הם יהיו שינויים מכאניים. ושינויים מהותיים לקראת הרוחניות זה רק על ידי המאור. ואחר כך אתה תראה שגם את השינויים המכאניים עושה המאור.

שאלה: למה חוסר הכרת החורבן זה לא נקרא חורבן?

כלפי מי? אתה שואל נכון. בית המקדש נחרב. ומה יש לי מזה? נחרב. אני צריך את זה? לא. אני אוהב את ירושלים? לא. מה יש לי מזה? נחרב, נחרב. מה, אני זקוק לבית המקדש שיקום? ואנחנו, מה נעשה שם, נשחט פרות וכבשים, ונעשה עוד כל מיני הטקסים, וזאת תהיה העבודה שלנו, עבודת הקודש? או שאחרי כל הפעולות האלה אנחנו נגלה מה זה נקרא ברוחניות שחיטת פרות, שחיטת כבשים, לצלות את הבשר, לשפוך שם מים, לאפות לחם, נעשה שם בית תמחוי לכל העם?

תלמיד: בשביל להתעורר ממצב החורבן צריך קודם כל להאיר שאנחנו נמצאים במצב הזה. אבל אנחנו אומרים עכשיו שאנחנו לא נמצאים בחורבן.

לא נמצאים. מה זה נמצאים? אני מגלה בליבי שאני נמצא בחורבן כלפי החיבור בינינו או לא? כלפי הכלל "ואהבת לרעך כמוך" של רבי עקיבא אנחנו נמצאים בחורבן או לא? לא. אני קם בבוקר ו"אוי ואבוי, לאן קמתי? שוב לחורבן", מה זה חורבן? אין לי, אין לי אהבת אחים.

תלמיד: הנה לדוגמה ניקח את המרח"ו, הוא רק דוגמה. הוא כותב "ועל מה נתארך קיצינו וגלותינו. ומדוע לא בא בן ישי." הוא לא שואל, למה אני בחורבן הוא שואל למה אנחנו בחורבן? המקובלים מעוררים אותנו למצב הזה, להבחין בזה שאנחנו לא במצב הרצוי.

באיזו צורה?

תלמיד: הם אומרים לנו, היינו אמורים להיות עכשיו באהבת אחים ואנחנו נמצאים בשנאה.

כן. וזה תלוי בשנים?

תלמיד: לא, אבל זה תלוי בזה שאנחנו כן מגדירים את המצב שלנו כחורבן.

לא. החורבן שלנו הוא שאנחנו לא מרגישים שזה חורבן, לכן זה לא חורבן בשבילנו. אתה רואה ברחובות שאנשים מרגישים שהם נמצאים בחורבן? ברגע שיש לך הרגשת החורבן, אתה כבר מתחיל להקים את בית המקדש. באותו יום הוא קם.

לכן כתוב, ביום שנחרב בית המקדש זה יום שנבנה בית המקדש. כי לא צריכים יותר חוץ מחיסרון שהוא נחרב, ואז אני מבקש והוא קם.

תלמיד: למה אמרת שאפילו בעת שנחרב בית המקדש, זה גם לא היה חורבן?

לא, לא היה חורבן. לכל אלה שנפלו מאהבת אחים לשנאת חינם, להם זה היה חורבן, הם היו כבר בחורבן לפני זה בליבם. והחורבן באבנים היה כתוצאה כבר הרבה זמן. כמו שכתוב לנו בגמרא, שהרבה זמן כבר לפני שנחרב בפועל בית המקדש מהאבנים, נחרבה הקדושה, והם התחילו לספור כבר כמה נשאר לנו עוד זמן עד שיחרב הבניין. היו כבר סימנים לזה, הכוהן מת, האש נכבתה וכן הלאה. וזה לא נגע להם. לא יכלו לעצור את המגמה הזאת לריחוק ביניהם.

תלמיד: ולכן בגלל שהם הסכימו עם זה, זה לא היה חורבן?

הם לא הרגישו שזה חורבן. חורבן זאת הרגשה שאני לא יכול לסבול אותה, הם לא הרגישו, זהו. ראו שזה כך, "בסדר, מה לעשות". כמו שאנחנו מסכימים היום, " ככה זה". אתה קם בבוקר ואתה מוכן לעשות כל דבר כדי לעורר את כל עם ישראל לאהבה ואחריו את כל העמים? כי בית המקדש הוא בניין לכל האומות, בפרט בית המקדש השלישי שצריכים להקים, ואתה דואג לחיבור בין כולם?

תלמיד: לא הבנתי, שמעתי בהתחלה שהחורבן לא היה. מה לא היה?

לא היה, זאת אומרת שהחורבן שנעשה בפועל באבנים היה כבר מזמן, כשהם עזבו את אהבת האחים ונפלו לשנאת חינם ואז הלאה זה התדרדר. התדרדר כמו שיש לך ד' בחינות עד שזה יוצא בסוף, כמו שהפרצוף שמתחיל להזדכך מטבור עד שהוא מגיע לפה, זה נקרא שיש זמן מהכוח אל הפועל. ולכן הם היו כבר בחורבן. רבי עקיבא צעק עליהם, איפה אהבת אחים, והם לא הרגישו שזה חורבן.

שאלה: איך אנחנו יכולים להגיע להרגשה של חורבן אם לפני כן לא הייתה הרגשה של חיבור ואהבה בינינו?

על ידי המאור המחזיר למוטב. האור שמשפיע עלינו הוא מביא לנו אור, קדושה. ואז כלפי הקדושה הזאת אנחנו מרגישים את עצמנו שנמצאים מחוצה לזה, מחוצה לקדושה וקובעים שזה החורבן.

שאלה: בהרגשת בית המקדש, כשבונים את בית המקדש, הרגשת החורבן נעלמת?

לא, אבל אתה מבין למה אתה מתקדם ומה אתה בונה ומה אתה צריך לעשות. בניית בית המקדש זה לא מיד וכולה, אבל זה תהליך די מהיר תוך יום אחד. "יום אחד" זה נקרא שאתה בונה, אתה נמשך לאור, האור מחבר בינינו, לכן זה נקרא יום, זה לפי לוח הזמנים, זה יכול להיות חודשים ואף שנים.

תלמיד: ומתי הרגשת החורבן נעלמת?

כשאתה מסיים, אחרת איך, אם לא הרגשת החורבן שדחוף אותך לסיים את הבנייה של הכלי שעדיין שבור במקצת?

תלמיד: הבנייה, המאמץ הזה, זה אמונה למעלה מהדעת?

כן ודאי. הכלי שאנחנו צריכים לבנות זה אמונה למעלה מהדעת.

שאלה: החורבן הוא תוצאה ממה?

הוא תוצאה משנאת חינם. מחוסר אהבה, שהם הפסיקו להילחם עבורה.

תלמיד: אבל הם השקיעו באהבה ביניהם לפני החורבן?

במשך ארבעים שנה הם הכינו את עצמם לאהבה. בבית המקדש הראשון הם כן השיגו אותה בדרגת חיה. בבית המקדש השני בדרגת נשמה. בבית המקדש הראשון הייתה אהבה לא בדרגת יחידה, שזו תוספת שכבר באה מלמעלה, אלא בדרגת חיה, בכמה שהם יכלו להשיג ממש בצורה המתוקנת, ומיד הם התחילו לרדת.

בבית המקדש השני הם לא היו באהבת אחים, אלא צריכים להבין מה זו דרגת הבינה. דרגת הבינה היא שאני ודאי שומר לא לעשות רע, לא בכוח, לא בפועל, במחשבה, בדיבור, במעשה, בכלום לשני. אני עושה כמה שאפשר בכוחות שלי להתחבר לזולת, אבל הכוחות שלי הם בדרגת נשמה בלבד, לא בדרגת חיה כמו בבית המקדש הראשון.

זאת אומרת, אני לא יכול בפועל להתחבר עם האחרים, אלא רק בזה שאנחנו יחד. זאת אומרת, אנחנו לא מעבירים אחד לשני, מה שיש, לא נכללים זה מזה, כמו בדרגת חיה, שיש לנו את אור החכמה, שאנחנו ממלאים זה את זה, וכן הלאה, אלא בדרגת נשמה. שאנחנו פועלים יחד כי אנחנו חייבים להיות גוף אחד. אבל זו בכל זאת לא התכללות אפקטיבית בפועל, שאנחנו מזרימים אחד לשני ממש זרמי או חוטי אהבה.

תלמיד: מה גרם להם להפסיק אותם הקשרים של אהבה שהייתה ביניהם?

הרצון לקבל שכל הזמן גדל. הם היו צריכים להגיע מזה להתעלות רוחנית, לבית המקדש הראשון, ולבית המקדש השלישי, זאת אומרת לפי הרמות.

תלמיד: אבל בכאלה דרגות אין יכולת להתעלות מעל הרצון לקבל שגדל?

הרצון לקבל גדל כי הם צריכים להגיע לתיקון הכללי של כל המציאות, והם לא יכלו להתגבר. הרצון לקבל סך הכול גדל. לכן מצד אחד, זה היה מתוכנן מראש. מצד שני, אנחנו מדברים על מה שקרה להם בפועל. אסור להסכים.

תלמיד: אז הם הסכימו עם זה שהרצון לקבל גדל, ופשוט הלכו אחריו?

לא, על זה אין מה להסכים, זה כן. להסכים או לא זה מדובר על העבודה שלהם, על התיקון. זה שהבורא מנהל את העולם בצורה כזאת שהוא מעלה את הרצון לקבל, אין מה לעשות, הוא עושה את זה כדי להגיע למטרת הבריאה. אבל, האם אני מקבל את זה ועובד יחד עמו, או שאני מזניח.

תלמיד: אם כך זה שהרצון לקבל גדל זה התהליך, אין לך מה לעשות עם זה.

אין מה לעשות. גם אצלנו זה כך. אתה רואה בכל העולם, אף אחד לא יכול לעשות שום דבר.

תלמיד: אבל עם שנאת חינם יש לך מה לעשות?

בשנאת חינם חייבים לעלות למעלה מזה. חייבים לעשות ברורים, ביקורת, הבחנות, למדוד, ולהשתדל לעשות משהו. העיקר זה לעשות את כל הפעולות שמגיעות לתפילה, זה סך הכול מה שנשאר לנו.

תלמיד: בתהליך שאנחנו עושים לְמה אנחנו מגיעים? זה נשמע שאתה פשוט מגיע להכרה שאתה במצב של חורבן.

אם היינו במצב של חורבן, היינו פועלים מתוך זה. אנחנו לא במצב של חורבן, הכול בסדר. אני לא מרגיש שאני בחורבן. אנחנו בינינו נמצאים במצב החורבן? חורבן או קדושה, או מקדש, או בנייה, הכול זה בינינו, לא בתוך אחד, אלה היחסים שבינינו, עד כמה שהם מתוקנים או לא מתוקנים, עד כמה שאנחנו קרובים להיות כאיש אחד בלב אחד או לא. אז אני בודק מהבוקר עד הלילה את המצב שלי בעולם, במציאות, ברוחניות, לפי זה או שיש לי קנה מידה אחר?

תלמיד: מתוך זה שמשקיעים בחיבור, זה מפתח לך גם הכרה של המצב שלך כלפי החורבן?

כן. כי חיבור זה בנייה. "חיבור" זה נקרא שאנחנו נניח אתכם, לאט לאט, אבל אנחנו מכינים את עצמנו לכך שבית המקדש השלישי יקום. רוצים שיהיה קשר בינינו, רוצים שנגיע לאהבה, רוצים, כמה שיכולים, לפי הדרגה שלנו.

תלמיד: מה זה אומר, שהמקדש יקום כשנגלה שאנחנו בחורבן?

שאנחנו נוכל מכל הכוח שלנו לפי הדרגה שמתגלה, לפי החורבן שמתגלה, לבקש מהבורא שיקים את זה, ואז זה מגיע מ"השמיים" מה שנקרא. הכוח הזה של החיבור מגיע מהשמיים, כך בית המקדש השלישי צריך לבוא, כי הוא לא בא כחורבן, הוא בא כשלמות, לכן הוא בא מלמעלה. מה שאין כן בתי המקדש הראשון והשני, הם נבנו מלמטה.

תלמיד: זה תהליך שקורה בשתי רמות בו זמנית? מצד אחד, אתה מרגיש ורואה את החורבן, ומצד שני, אתה כאילו רואה שזה שלם?

במקום שאתה מרגיש חורבן וצועק, מתפלל, במקום הזה כבר נעשה התיקון. ואני בדיוק מבקש לפי הדרגה, לפי כמה שזה מתגלה ברצון.

קריין: מתוך מאמר "מהו "כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה" בעבודה", מתוך כתבי רב"ש, כרך ב'. אנחנו נקרא עמוד 1151. טור ב', פסקה ראשונה.

"ולכן כשהאדם מתפלל על גלות השכינה, אל יתפלל על מה שרק שאצלו היא בעפרא. אלא האדם צריך להתפלל, מדוע היא כל כך בשפלות אצל כל העולם, בשיעור שכל העולם לא חושבים בכלל על רוחניות. והוא מתפלל עבור כל העולם, כמו שאנו מתפללים "ובנה ירושלים במהרה בימינו". שזה יהיה לכבוד לכל העולם, כמו שנאמר בתפלת ראש השנה "מלוך על כל העולם כולו בכבודך". והיות שאין הכלל מרגיש את החסרון, איך הם יכולים להתפלל.

אלא האדם הזה, שהוא זכה להשיג על כל פנים בחינת חסרון, היינו שהוא השיג את הגלות, לכן הוא יכול לבקש על גאולה. מה שאין כן אלו אנשים, שהם לא מרגישים שיש גלות, איך הם יכולים לבקש שיוציאם מהגלות. נמצא, זה שהאדם מרגיש שהוא נמצא בגלות, כבר נקרא "עליה בדרגה". ועליו מוטל לבקש מילוי עבור הכלל כולו.

וזהו כנ"ל "כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה". כלומר זה שהוא מרגיש את גלות השכינה, ומתאבל, הוא זוכה ורואה בשמחתה. היות שמבחינת הכלים רק לו יש הכלים המוכשרים לגאולה. כי ענין כלים פירושו חסרון למילוי.

לכן כשהוא מתאבל, בזה שהוא מרגיש, איך שהשכינה הוא בגלות, שלא רואים את גדלותה, אלא מי שרוצה לקבל עליו מלכות שמים, מטעם "בגין דאיהו רב ושליט", בא לו מחשבות וציורים, שהמחשבות האלו דוחים אותו לחוץ מקדושה, ורק על ידי התגברות וכפיה למעלה מהדעת, הוא יכול להחזיק מעמד, וכל פעם כשהוא רוצה להאמין, שהשגחתו יתברך היא בבחינת טוב ומטיב, באות לו מחשבות, שמדברות לשון הרע על ה', וכואב לו, מדוע הוא מוכרח לשמוע לשון הרע, והוא מאמין שזהו רק מטעם, שהאומות העולם שולטים על הקדושה, היינו שיש הסתרה, שמי שרוצה להכנס לעבוד עבודת הקודש, אז הסטרא אחרא מסתירה את החשיבות של הקדושה. נמצא, שדוקא האדם המתאבל, הוא זקוק לרחמי שמים, שתהיה יכולת בידו להתגבר על הרע שבו, והוא מתאבל ובוכה שה' יעזור לו.

אבל בטח הוא צריך להתפלל עבור כל הכלל. אחרת נקרא זה, שהוא מתפלל רק לתועלת עצמו. כלומר, שרק הוא יצא מהגלות. ואם באמת האדם מבקש לתועלת ה', שיהיה כבוד שמים מגולה בעולם, איך הוא מבקש רק עבור עצמו. לכן האדם צריך לבקש, שיתגלה כבוד שמים על כל העולם. וזה כמו שאמרו חז"ל (בבא קמא צ"ב) "כל המבקש רחמים על חבירו, והוא צריך לאותו דבר, הוא נענה תחילה"."

סדנה

איך אנחנו מגיעים למצב שאנחנו מקרבים לעצמינו את הרגשת הגלות? כי זאת הנקודה הראשונה בבניית בית המקדש, בבניית הנשמה הכללית. איך עושים זאת?

*

איך אנחנו יכולים לשקול כמה מרירות יש לנו מחוסר האהבה שבינינו?

*

כמה הייתי משלם כדי שתהיה אהבה בינינו?

*

האם מצאת על מה אתה מוותר? נניח היום, על מה אתה מוכן לוותר מהיום והלאה כדי שתהיה אהבה בינינו? על מה תוותר מחר?

*

שאלה: עלתה שאלה, באיזה מטבע משלמים?

בוויתור.

תלמיד: ויתור על מה?

ויתור על הנוחיות שלי למען החיבור בינינו. שאני צריך לזוז, כדי לתת מקום לחברים בליבי.

תלמיד: אנחנו תמיד אומרים שזה צריך להתגלות כנגד המאמץ לחיבור, לא סתם ויתור.

ויתור, זה מאמץ לחיבור. לא יכול להיות אחרת, כי זה קם, זה נופל.

תלמיד: בעצם אני לא יכול להתחיל לשלם לפני שמתגלה בי. צריכים לבוא ולהגיד לי במה אני צריך לוותר, אני לא מחליט מראש.

ודאי, אין מקום ריק במציאות, תמיד הוא מלא במשהו. נכון, תחשבו. לכן או גלות או גאולה. גם לגלות יש משקל, מילוי, מצב משלו, תענוגים משלו.

תלמיד: איך אני יודע שאני לא ממציא לעצמי כל מיני מטבעות שקריים לשלם?

אתה נמצא במגע פיזי, בעולם הפיזי, אתה יכול למדוד את זה, לבדוק את זה בכלים שלך לפחות.

תלמיד: זה עוד יותר מבלבל, כי אני ממציא לעצמי כל מיני שיטות מוסריות כאלה ואחרות, על מה נראה לי שאני צריך לוותר.

לא, אין שיטות, יש יחס בין האנשים בקבוצה. יחס ביניהם. עד כמה שהם מקיימים אחד כלפי השני את כל עצות הרב"ש.

שאלה: מהו המקום לרצונות כמו יוונים, רומאים, שעל פניו עזרו לעם ישראל להגיע להרגשת החורבן של בית המקדש, חורבן הקשר ביניהם? איך לעבוד נכון איתם, להודות עליהם, להילחם איתם? מה עושים עם זה?

יוונים ורומאים. המחשבות אלו יוונים, והרצונות רומאים במוח ולב. שהם היו ממלאים מוח ולב במקום קשרי האהבה, קשרי החיבור.

שאלה: קודם אמרת, או גלות או גאולה.

כן, אין באמצע.

תלמיד: וקודם ציינת שזה הולך יחד עד גמר תיקון מדרגה. זה מה שאני שמעתי?

אני לא מבין אותך, "כתוב כל יום שלא נבנה בית המקדש, כאילו נחרב."¹ או אחד או שני, אין באמצע.

קריין: קטע מספר 3 מתוך מאמר "הגלות והגאולה" של בעל הסולם.

"בטבע ההדרכה הנאמנה, שהשגנו על ידי התורה הקדושה, מבחינת דרך תורה שבהשגחה, הגיעה אלינו התפתחות מהירה, לאין ערך יותר על גויי הארצות. וכיון שחברי האומה התפתחו, היה החיוב ללכת תמיד קדימה, ולדקדק ביותר בכל מצוות התורה. וכיון שלא עשו זאת אלא רצו לערב שם גם את האנכיית הצר, דהיינו, השלא לשמה, מכאן התפתח חורבן בית ראשון, שרצו לעשות הסגולות, של עשירות והרמת הכח - על הצדק, כשאר הגוים. וכיון שהתורה אסרה כל זה, על כן הכחישו את התורה והנבואה וקבלו נימוסי השכנים, כדי שיוכלו להנות מהחיים, ככל שדרש מהם האנכיית. וכיון שעשו כך, התפוררו כוחות האומה: מקצתם הלכו אחרי המלכים והקצינים האנכיים, ומקצתם הלכו אחרי הנביאים. והפירוד הזה נמשך עד החורבן. ובבית שני הובלט הדבר ביותר, כי תחילת הפירוד הודגש שם בפרהסיא, על ידי תלמידים דלא מעלי, שבראשם עמדו צדוק ובייתוס. שכל עיקר מרידתם בחז"ל, היה מטעם החיוב של לשמה, כמ"ש בדברי חז"ל, "חכמים הזהרו בדבריכם", כי לא רצו לפרוש מהאנכיית. ועל כן הקהילו קהלות מסוג הגרוע הזה, ונעשו כת גדולה שנקראו צדוקים, אשר הם היו העשירים והקצינים, רודפי תאות אנכיית, שלא כדרך התורה, והם לחמו עם הפרושים, והם שהביאו את מלכות רומא והשליטות על ישראל, והם שלא רצו לעשות שלום עם התקיפים כעצת חז"ל על פי התורה, עד שנחרב הבית ונגלה הדר ישראל." (בעל הסולם. "הגלות והגאולה")

שאלה: יש לנו שני רבדים של היחסים בינינו. יש חברים שאני ביחס קרוב, ויש חברים שאני עוד לא מכיר והם כאילו מרחוק. נניח עכשיו אנחנו יושבים בעשירייה, יש חלק שאני מכיר.

מה זה חשוב?

תלמיד: אנחנו מדברים על יחסים אחרים. על מה אנחנו מדברים, ואיך אני מגלה שזה החורבן באמת ולא סתם?

חיבור כלפי הבורא. אין מישהו שמייחד בינינו, אלא רק הבורא. אומרים שבחור ובחורה זה עדיין לא משפחה, נולד להם תינוק הוא מחבר בין שניהם וזאת כבר משפחה, כי יש משהו שמחבר. אם לא הילד, מהיום למחר הכול משתנה, אין שום בעיה, אין שום משהו שמקשר ביניהם. צריך להיות פרי, תוצאה מהקשר ביניהם. אז הבורא הוא הקשר בינינו, הוא גם עיצב אותנו, ואנחנו גם משתוקקים אליו מלמעלה למטה ומלמטה למעלה. לכן בלי הבורא, לא יכול להיות קשר בין בני אדם.

תלמיד: זאת אומרת, שאנחנו מרגישים שיש לנו צער שאין לנו קשר עם הבורא בינינו.

כן, ודאי, בשבילו אנחנו. דבקות בו. זאת המטרה, והיא חייבת להיות בכל צעד ושעל.

תלמיד: זה הצער, זה הרגשת החורבן?

כן.

תלמיד: ואם אין את ההרגשה הזאת, אז אנחנו נמצאים פשוט בעולם הזה.

כן. סתם אהבה בינינו, זה לא מטרה. רבי עקיבא התכוון "ואהבת לרעך כמוך", שזה השגת מהות של קשר כזה, שהבורא הוא מהות הקשר בעצמו.

תלמיד: והתרגיל שנתת אתמול, שאנחנו מתנהגים כך כאילו הבורא מגולה בינינו ויש בינינו קשרי אהבה כאילו שאנחנו נמצאים בבית המקדש, הוא מיועד לגלות שבאמת נמצאים בחורבן, שאין לנו את זה.

לא. עד כמה שאנחנו משתוקקים לבנות את בית המקדש בינינו, כאילו שהוא קיים, אנחנו מרגישים כנגד זה עד כמה שמתגלות התכונות שלנו ההפוכות מזה, אז אנחנו יכולים להעלות מ"ן, ואז נבנה בית המקדש בינינו.

תלמיד: מ"ן עבור החברים. אני כל הזמן נמצא בתפילה עבור החברים, שיהיה ביניהם קשר.

שאלה: למה יש שני בתי מקדש, למה לא ארבעה, חמישה? אמרת שהראשון זה דרגת חיה.

היחסים שלנו יכולים להיות בשלושה רבדים, חוץ מהרמה הגשמית שזה על מנת לקבל. הם יכולים להיות להשפיע על מנת להשפיע, זה נקרא "בית מקדש השני". הם יכולים להיות לקבל על מנת להשפיע במוחין דחיה, זה נקרא "בית מקדש הראשון". עוד יותר גבוה זה בית המקדש השלישי, שזה "מוחין דיחידה". זה הכול. לא יכול להיות יותר. חורבן, דרגת בינה, דרגת חכמה ודרגת כתר. זה מה שיש.

תלמיד: אבל יש חמישה אורות.

לא, אין לנו חמישה. ממלכות עולים לבינה, מבינה להשפיע על מנת להשפיע, מוסיפים לקבל על מנת להשפיע שזה חכמה, ואחר כך מגיעים לסך הכול שזה נקרא "כתר". זה משהו שאנחנו עוד לא יודעים מה זה. זה כולל את ל"ב האבן, זה כולל את כל התיקונים שלא היו אף פעם.

תלמיד: ממה שאני מבין מהמאמר הזה, בעל הסולם אומר שהמעשים הפיזיים החיצונים של בני אדם, הביאו לחורבן. מהי העבודה הרוחנית שאנחנו יכולים לזהות, שיכולה לאפשר לנו לבנות בית מקדש בתוכנו?

אנחנו צריכים לעשות כל מיני פעולות פיזיות מהעולם הזה, שיגרמו לנו להתקרב לרגש פנימי, השתתפות פנימית. כמו שכתוב, "אחרי המעשים נמשכים הלבבות". אנחנו צריכים כאלה יחסים לעשות. הייתי אומר שאחת מפעולות כאלו שהיא הכי מועילה בינתיים, היא כנס. לארגן את הכנס, להתחבר בינינו כמה שאפשר, בתקווה שמתוך זה אנחנו מעוררים כוח עליון והוא משפיע עלינו, ואז הוא מגיע ומבצע. מבצע קשר בינינו. ואז הקשר בינינו הוא שנקרא "בית המקדש".

זה "נשמה", זה אותו כלי של אדם הראשון שאחרי חורבן, ירידה, כמו שהייתה שבירה בעולם הנקודים, שהוא קם לתחיה. למה צריך להיות מעבר כזה, שבירה ואחר כך תחיה? כי בשבירה מתגלים הרבה מאוד רצונות מקולקלים שלא היו קודם גלויים. על ידי השבירה הם מתגלים, יוצאים החוצה מחוריהם כמו שכתוב, ואז אנחנו מתקנים גם אותם.

יש לנו גם כאלה שבכלל כמו ל"ב האבן האמתי, כאלו רצונות שלא היו עדיין גלויים. בית המקדש הראשון זה לא אמתי, הוא רק חלק מהבניין. השני ודאי עוד פחות מזה. אבל בית המקדש השלישי הוא צריך להיות על כל הרצון לקבל שבורא ברא, שכל הרצונות האלה יהיו בעל מנת להשפיע.

שאלה: בבית המקדש השני כמו שכותב רב"ש, הייתה שנאת חינם, שנאה לעבודה ללא שכר, ובבית המקדש הראשון הוא כותב על סגולות, צדק, כוח, מה זה? מה הייתה הבעיה שם?

בבית המקדש הראשון אנחנו משיגים עבודת חינם, זאת אומרת להשפיע על מנת להשפיע. שאני מוכן לעשות פעולות מסוימות ללא שכר. בבית המקדש הראשון אני מוכן לעשות פעולות נתינה ממש, לתת, לחבר, למלא את הזולת ללא שום כוונה על מנת לקבל פרס, כלומר לעבוד עם כוח הקבלה. בית המקדש השני זה כוח הבינה, בית המקדש הראשון זה כוח החכמה. להשפיע על מנת להשפיע זה בית המקדש השני, לקבל על מנת להשפיע זה בית המקדש הראשון.

תלמיד: אז איך אני יכול להבין את העשירוּת, הסגולות, כי לא מדובר על סתם סגולות ועשירוּת אלא מדובר כאן על משהו פנימי. איך לתרגם נכון? על איזה מצבים מדובר?

שוב, בבית המקדש הראשון היה חיוב. כל אחד נפטר מהרכוש האישי, זה נקרא שאין עשירות, אין שום דבר חוץ מנתינה בלבד. אני כולי מתמסר לבניית האומה, ואין לאף אחד שום דבר חוץ ממה שהוא נותן לחברה. בבית המקדש השני זה לא כך. שם כבר היה לכל אחד רכוש משלו, אבל הקשר ביניהם היה בידידות, בלהשפיע על מנת להשפיע. לא היו מסוגלים לקבל על מנת להשפיע, זאת אומרת מה שיש לאחד הוא הכול מוסר לשני. בסך הכול אלה מילים. ולכן זו הדרך לחורבן.

שאלה: אני לא מבין למה בית המקדש הראשון זה לקבל על מנת להשפיע, שזו דרגה גבוהה. אחר כך בית המקדש השני זה כבר להשפיע על מנת להשפיע, שזו דרגה יותר נמוכה. ובית המקדש השלישי פתאום זו מדרגה יותר גבוהה מהראשון.

כי שני הראשונים נמצאים בירידה, והשלישי הוא עליה מהמצב השבור, שמשיגים אותו ממש לגמרי שבור.

תלמיד: למה זה דומה? אתה יכול לתת דוגמה?

אין דומה, אתה צריך לקבל את זה כמו שזה. תחשוב, אני לא חושב שזו בעיה. אחרי יציאת מצרים יכלו לעלות תוך ארבעים שנה לדרגת לקבל על מנת להשפיע, מוחין דחיה, בית המקדש הראשון. נופלים דרך גלות בבל לבית המקדש השני, וגם ממנו נופלים לגמרי לגלות, ועכשיו צריכים מתוך הגלות הטוטלית הזאת לעלות לבית המקדש השלישי.

שאלה: בעבודה על החיבור בינינו היום, אנחנו אמורים להרגיש את החורבן של שני הבתים הראשונים קודם?

לא, אנחנו לא מסוגלים להבחין בהם. אנחנו צריכים להרגיש את החורבן הטוטלי, הכללי שלנו, שאין בנו שום ניצוץ של קדושה. מגלים את זה על ידי המאור הכללי, לא אור של בית המקדש הראשון או השני, אין לנו מדרגות כאלה. מהתהום להר גבוה.

קריין: קטע מספר 4 מתוך מהרח"ו, שערי קדושה, חלק ב', שער ד'.

"אמרו חז"ל (אבות פ"ד) שנאת הבריות מוציאה את האדם מן העולם, והנה שונא כביכול להקב"ה על שברא אותו. כתוב (יומא דף ט' ע"ב) בית שני היו בו צדיקים וחכמים גדולים ולא נחרב אלא בעון שנאת חינם, ולא נתארך הקץ ולא נעלם, אלא לסיבת שנאת חינם, ולא עוד, ששאר העבירות אינו עובר עליהם, אלא בשעתם, אבל שנאת חינם, בלב היא תמיד, ובכל רגע עובר על לא תשנא, וביטול מצות עשה (ויקרא י"ח י"ט) "ואהבת לרעך כמוך", ולא עוד אלא שעל מצוה זו אמרו שזה כלל גדול שבתורה, שכולה תלויה בה."

(מהרח"ו. שערי קדושה, חלק ב', שער ד')

קריין: קטע מספר 5, מתוך אגרת ס' של בעל הסולם.

"היה תנאי מותנה מתחילת קבלת התורה. אולם אחר כך מעת עשיית העגל נתפרדה החבילה, כי נעשה מלחמות, ובני לוי הרגו בדבר ה' ג' אלפי איש, ואחר כך התלונות על משה ואהרן והמרגלים, וכמובן שכל אלה לא הוסיפו אהבה ואחדות – ואחר כך בביאת הארץ גם כן לא שקטה זאת, ולפיכך לא היה אפילו מקום לרצות ממי שיקיים המצוה העיקרית הזאת. אולם כדי שלא תשכח התורה מישראל, התחילו לעסוק בשאר מצוות אף על פי שהניחו את העיקר, כי לא היה להם עצה אחרת. ואולי על זה כיוונו חז"ל שהקשו על חורבן בית שני, שלא היה שם עבודה זרה והיו בקיאים בתורה, ומפני מה חרב? ואמרו בשביל שנאת חינם. יכול להיות שהכוונה על שלא יכלו לעסוק בעיקר בנין התורה שהוא "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח)."

(בעל הסולם, אגרת ס)

שאלה: איך לא לעשות תורה אחרת ולהתמקד רק בנקודה הזאת של החיבור, שזה הדבר היחיד שצריך?

אם אתה שואל אחרי החורבן, זה תלוי רק בנקודה שבלב. כי אין קשר בין בני האדם, הם לא יכולים להרגיש את הקדושה, את כוח החיבור ששורה ביניהם, הם לא יכולים להרגיש ממה הם מתנתקים, לאן הם נופלים אם אין כוח הבורא שורה ביניהם, ואז אין מה לעשות.

אתה לא יכול לבוא בטענה לאף אחד היום, כי אנשים לא מבינים על מה אתה מדבר בכלל. האם דבר כזה קיים? האם אנחנו צריכים לעשות עבודה בחיבור בינינו, להשיג בזה אלוקות, רוחניות? אין. חוץ מכמה יחידים שיש לך בעם ובעולם, האחרים פשוט לא מבינים מה שאתה אומר. למה לא מבינים? אין בהם את ההרגשה הפנימית הזאת. זה תלוי בהבנת הלב. אז איך אתה יכול להקים קשר בין בני אדם, שזה נקרא "בית המקדש", אם אין לזה חיסרון?

לכן אנחנו צריכים בכול מיני צורות צדדיות ואלטרנטיביות כאלה, לעורר בהם חיסרון, והבורא יעשה את זה דרך מאורעות שהוא עושה בעולם, משבר, עוד משבר, עוד מלחמה, עוד משהו, ובמיוחד ודאי שזה נופל על עם ישראל תמיד ביתר כבדות. כולם עברו את מלחמת העולם השנייה, אבל אנחנו עברנו את השואה וכן הלאה. כי מי שחייב יותר לעבוד ולהוביל את תהליך התיקון, הוא צריך להתעורר יותר.

שאלה: גם למי שיש נקודה שבלב, יש הרבה ביטויים ועצות איך לממש את הכלל הזה שנקרא "ואהבת לרעך כמוך", החל מהשתתפות בפעילויות חברתיות, שיעורים, הפצה וכולי. איך להתמקד בתוך כל הביטויים, בתוך כל האמצעים, היישומים של אותו כלל, בעיקר?

מה שהם עושים, במיוחד בלימוד חכמת הקבלה, בקיום החברה שלהם, זה אך ורק כשבכוונת שלהם נמצא תיקון של כל העולם וגילוי הבורא לכל הבריות. בזה עושים נחת רוח לבורא, לא בזה שאנחנו מיתקנים, אלא איך אנחנו גורמים לכל העולם לגלות אותו.

תלמיד: ונניח שעוסקים עם הכוונה הזו, האם עדיין יש בתוך כל האמצעים, אמצעים שהם מועילים יותר ואמצעים שמועילים פחות? אמצעים שכדאי אולי להימנע מהם?

הכול בכוונה יתבררו. ולכן, אנחנו צריכים לחלק את המאמצים שלנו וגם את הזמן שלנו ללימוד, לחיבור ולהפצה. בגורמים האלו אנחנו חייבים להשתמש. באיזה אחוז? זה תלוי במצב הכללי של העולם ובמצב הפנימי שלנו, של הקבוצה.

תלמיד: ומי יכול לדעת, מי יכול לקבוע, מי יכול לתת לאדם עצה, מי יכול להגיד לו?

המורה קובע מה לעשות. ככה זה, בכול הזמנים.

שאלה: מה עלינו ללמוד מתוך הניסיון של שבירת שני בתי המקדש כדי להתחיל לבנות את בית המקדש השלישי?

כשאנחנו לומדים מה שהיה בעבר בשורשים שלנו, ועד כמה היום אנחנו מנותקים מהאור העליון, אנחנו צריכים ללמוד מה אנחנו צריכים לעשות. אנחנו צריכים כביכול ללכת בחזרה מהתהום שלנו, מאיפה שאנחנו נמצאים היום, בשנאת חינם ממש. עוד לא הגענו אפילו לגילוי של שנאת חינם, מה זאת אומרת "שנאת חינם"? שאני מרגיש, מגלה, שאני שונא את הזולת מפני שהוא זולת, שיש בינינו רווח, תהום. אז קודם כל את זה צריכים לתקן.

התיקון הזה נעשה בין החברים כי עם האנשים שברחוב ובכלל בעולם אין לי יכולת להיות איתם בקשר וכנגד זה למדוד את המרחק בינינו. רק עם החברים, נניח שאני ואתה משתוקקים לחיבור, אז לפי מידת ההשתוקקות, עד כמה שאנחנו מתקרבים לחיבור, אנחנו מגלים עד כמה יש כנגד זה כוח שמתנגד לחיבור. ואז המאמץ להתחבר והרגשת התגובה השלילית לחיבור, היא מעצבת אצלנו מ"ן.

מה זה מ"ן? אני רוצה להתחבר בכל הכוח שלי כמו תינוק, כמו ילד קטן שמשתדל לעשות משהו, זה נקרא דרגת הבינה שאני רוצה להשיג. ובמה שהטבע שלנו מפריד בינינו ומרחיק בינינו, זה נקרא כוח המלכויות שבינינו. ואז אנחנו נמצאים במי בינה, אנחנו מצטערים על זה שאנחנו נמצאים במלכות שמפרידה בינינו, ובבינה אנחנו משתדלים לעורר את הכוח שלה שיקרב בינינו. זה נקרא מ"ן והוא עולה למעלה ומביא לנו את המאור המחזיר למוטב, שהוא כן פועל וקצת מקרב בינינו.

שאלה: היה כתוב באחד הקטעים שבבית המקדש הראשון התורה אסרה לעשות דברים והם הכחישו. מה זה אומר?

"לא לשמה". התורה אוסרת לעשות פעולות שהן שלא לשמה.

תלמיד: אסור זה "אי אפשר" ברוחניות, אז איך הם הכחישו?

לא. אסור מצד התורה זה איסור, ומצד האדם אסור זה אי אפשר. אבל מלמעלה אסור זה איסור.

תלמיד: אני מנסה להבין את זה בעבודה. זה לא שהיה להם ספר תורה, כתוב היה "אסור" והם מכחישים.

הם לא יכולים לקיים מה שאסור. אתה אומר, "אבל אי אפשר", הם לא מסוגלים, אבל אי אפשר זה כבר מזה שהם היו פעם במצב שאפשר ועכשיו אי אפשר, כי הם לא עשו מאמצים להישאר לפחות באותו מצב. וזה החורבן, חורבן במאמץ, לא במצב עצמו, אלא במאמץ שגרם לזה.

קריין: קטע מספר 6, "ליקוטי הלכות", "הלכות דם", הלכה א'.

"עיקר הַפְּגָם שֶׁל תַּלְמִידֵי רַבִּי עֲקִיבָא הָיָה מֵחֲמַת שֶׁלֹּא הָיָה בֵּינֵיהֶם אַהֲבַת חֶסֶד, שֶׁהוּא בְּחִינַת הִשְׁתּוֹקְקוּת וְכִסּוּפִין, שעל ידי זה עיקר הַמְשָׁכַת הַתּוֹרָה שֶׁהָיוּ צְרִיכִין לְהַמְשִׁיךְ מֵרַבִּי עֲקִיבָא רַבָּם, שֶׁהָיָה בְּחִינַת הִתְגַּלּוּת הַתּוֹרָה. וע"כ אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחָאי, אֲנַן בַּחֲבִיבוּתָא תַּלְיָא, שֶׁאָנוּ צְרִיכִין שֶׁיִּהְיֶה בֵּינֵינוּ אַהֲבָה גְּדוֹלָה, שֶׁזֶּהוּ העיקר. וְכַמּוּבָא בְּתַלְמִידֵי הָאֲרִי זַ"ל, שֶׁהִזְהִירָם הָאֲרִ"י זַ"ל כַּמָּה וְכַמָּה פְּעָמִים, שֶׁיִּהְיֶה בֵּינֵיהֶם אַהֲבָה גְּדוֹלָה. וּפַעַם אַחַת אָמַר שֶׁהָיָה מוּכָן לָבוֹא לִירוּשָׁלַיִם וְשֶׁתָּבוֹא הַגְּאֻלָּה עַל יָדָם, אַךְ שֶׁנִּתְקַלְקֵל ע"י מְעַט הַמַּחֲלֹקֶת שֶׁנַּעֲשָֹה בֵּין הַחֲבֵרִים ע"י נְשׁוֹתֵיהֶם (כַּמְבֹאָר בְּשִׁבְחֵי הָאֲרִ"י), כִּי עיקר הַמְשָׁכַת הַתּוֹרָה הוּא ע"י אַהֲבָה וָחֶסֶד, שֶׁהוּא בְּחִינַת הִשְׁתּוֹקְקוּת וְכִסּוּפִין דִּקְדֻשָּׁה, שעל ידי זה זוֹכִין לְקַבָּלַת הַתּוֹרָה וּלְכָל טוֹב."

(ליקוטי הלכות - הלכות דם, הלכה א)

מה לעשות, זה רק המשך של כל מה שדיברנו. שיש ירידה, תלמידי האר"י לא הסכימו לקפוץ לירושלים, צריכים עוד להבין, אנחנו פעם נדבר על זה, כדי לעשות גמר תיקון. מה יכול להיות כמכשול לעשות גמר תיקון? רק עיוורון שצריכים לדלג עליו, זה לא פשוט, למעלה מהדעת. אני לא אומר שזה דבר פשוט, שאנחנו היינו קופצים עכשיו על המכוניות כמו על סוסים וקדימה לירושלים, היו אז באמת מכשולים גדולים, אבל למעלה מהדעת כנראה שהיתה להם אפשרות לעשות את זה. רק מה הבעיה, התחלו להתייעץ עם הנשים שלהם, הרצון לקבל הפנימי הזה, וודאי שבזה נכשלו.

שאלה: אם ניגע בדיוק בנקודה שעכשיו דיברת עליה, הייתה הזדמנות, האר"י הקדוש עם כמה התלמידים שהיו לו, הרגיש שאפשר לעשות את זה כנראה, אם הוא הציע את זה. ואחרי שהוא נפטר, הוא אמר רק לאדם אחד להמשיך, כי השאר לא הבינו את התורה הזאת. איך אדם שלא מבין ולא מרגיש, יכול להגיע למצב של תיקון של כל העולם?

עניין שעה. הוא אומר, שעכשיו השעה מיוחדת, שאם אתם יחד איתי, מצטרפים, אם עולים למעלה מהדעת, אנחנו עושים את זה. זאת אומרת, אנחנו מתקשרים למקור האור ודרכנו הוא משפיע לכולם ומביא את התיקון. אני לא מבין בזה, אבל כך זה נשמע. אבל אני לא מדבר על זה, שאתה לא צריך להתייעץ עם אשתך, אלא עם האישה הזאת שנמצאת בפנים.

תלמיד: ואחרי זה כשהם כן הסכימו, הוא אמר "החלון נסגר" וזהו.

כן.

תלמיד: מה זה?

עניין שעה, שוב.

תלמיד: ברוחניות יש זמן?

כן, ברוחניות יש הזדמנות, לכל אחד יש את השעה שלו.

שאלה: מה זה להתייעץ עם האגואיזם, עם האישה?

כדאי לי, לא כדאי לי. אתה לא יודע? אתה כל הזמן מתייעץ.

תלמיד: איך אדם יכול להבדיל ובאמת להגיד "לא, אני לא עושה את זה"?

להתעלות מעליו לדרגת הבינה, שכל התוצאות שיהיו, הן לא בשבילי, רק הפעולה עלי.

תלמיד: מה זאת אומרת?

זאת אומרת, שהפעולה הזאת תהיה בעל מנת להשפיע.

תלמיד: איך אנחנו עושים את זה נניח עכשיו, היום, איך עושים זאת?

שקוע בחברים במקום שקוע באשתו.

תלמיד: האם זה אותו תרגיל שנתת אתמול, שהבורא מגולה בינינו ואני שקוע בחברים ובבורא, ומה שיש בפנים, אני לא שומע כלום?

מאיפה אני יודע מה אתה הבנת מאתמול, איך אתה שואל דבר כזה?

תלמיד: כי אני רוצה שהיום זה יהיה התרגיל שננסה לעשות.

יש לי כדור שאני מקבל אותו יום יום, אז תקבל היום כאילו לא קיבלת אתמול, זה הכול.

תלמיד: אז מה התרגיל היום?

אתה מבין מה זה "אמונה למעלה מהדעת", מאתמול? שאתה מתאר לעצמך, שאתה נמצא בעולם שהבורא מגולה בו, מגולה "טוב מיטיב" ו"אין עוד מלבדו". לא שזה מנטרל אותך מפעולות אלא יחד עם זה אתה כך פועל, בשתי רמות. רמה אחת, מה שהעיניים שלי רואות, מה שהשכל שלי מבין, מה שהלב שלי מרגיש, זו רמת דעולם הזה. יחד עם זה אני פועל במישור, שאין עוד מלבדו טוב ומיטיב. בשני אלו אני חי. כשאני חי בשניהם זה נקרא שאני חי ברמה העליונה שהיא מכתיבה לי את הפעולה בסך הכול ביחס על פני הרמה התחתונה. זה נקרא "אמונה למעלה מהדעת". "דעת" זה מה שאני רואה בכלים שלי ו"אמונה" זה שאני הולך למעלה, כביכול שאני נמצא בגילוי של אין עוד מלבדו טוב ומיטיב.

קריין: קטע מספר שבע מתוך רב"ש א', "שנאת חינם בעבודה מהו".

"היות ובבית שני היתה שנאת חינם, כלומר שהם היו שונאים את הבחינת "חינם", שהכוונה הוא לעבוד בחינם בלי שום תמורה, אלא שלא עמ"נ לקבל פרס, לכן אפילו שהיו עוסקין בתורה ובמצות ובגמילות חסדים, מכל מקום, כיון שלא היתה להם הכוונה דעמ"נ להשפיע, אין אז מקום להקדושה, שתוכל להתיישב שם, מטעם הופכיות הצורה שיש ביניהם. ומשום זה היה המקדש מוכרח להיחרב. אלא סדר העבודה הוא, שאנו צריכים לתורה ומצות ולגמילות חסדים, בכדי שזה יביא לנו כח לעבוד בחינם, שזהו רק בחינת אמצעי להגיע להמטרה. והמטרה היא להגיע לידי דביקות בה', שהיא השתוות הצורה, כמו שכתוב "ולדבקה בו". וכדרשת חז"ל "מה הוא רחום, אף אתה רחום"."

(רב"ש - א'. מאמר 24 "שנאת חינם בעבודה מהו" 1987)

זאת אומרת, כל הפעולות שאנחנו עושים בינינו ובכל העולם, עם כל הנבראים הן בסך הכול כדי שמזה נבנה כלי לגילוי הבורא ודבקות בו. אין שום סיבה אחרת לכל כך הרבה נבראים שנוצרו עי שבירת כלי דאדם הראשון וכל הגלגולים האלה שאנחנו עוברים וכל הסבל שאנחנו כאן סובלים והתהליך הגדול, הארוך, אלא אך ורק כדי שבסופו של דבר נוכל להידבק בבורא.

שאלה: מה זה שהם עסקו בתורה ומצוות, זאת אומרת, הם עסקו בחיבור אבל לא הייתה להם כוונה?

כן, ודאי. "תורה" זה המאור המחזיר למוטב, "מצוות" אלה אותם הרצונות, תרי"ג הרצונות שלנו השבורים, שנמצאים בשנאה הדדית, ושאנחנו נתקן אותם בעל מנת להשפיע. ואז על ידי האור, המאור המחזיר למוטב את הרצונות השבורים, אנחנו נוכל בינינו להתחבר שוב למערכת אחרת אינטגראלית, גלובלית, הדדית. וכך נקים את הנשמה האחת שנקראת נשמת אדם הראשון, ובה הבורא יכול להתגלות ככוח אחד המקיים אותנו וממלא אותם ונמצא בדבקות עמנו.

תלמיד: איך אתה בכלל רואה שאנשים יכולים להבין את הפסוקים האלה, הרי צריך תרגום פנימי כזה שלוקח עשרות שנים. או שזה לא מיועד להבנת אנשים, רק לנו?

התרגום הפנימי שאדם יבין על מה מדובר לא תלוי בשנים, זה תלוי בהשפעת האור העליון, עד כמה הוא משפיע לאדם ועד כמה הוא פותח לו את כלי הקליטה הפנימיים, הרוחניים. עד כמה הוא בתוך האדם קושר את מלכות ובינה, ואז הלב מבין. "לב" זה נקרא מלכות, "מבין" זה נקרא בינה, הבנה. ואז אדם מבין. אחרת הוא לא יבין.

זה לוקח לנו כל כך הרבה שנים, מפני שאנחנו עושים תיקונים גם עבור כל העולם. אנחנו צריכים להשתוקק לקצר את הזמן, זה נקרא "לקדש את הזמן", אבל כמה שניתן, וגם להסכים עם זה. בכל זאת, בכל רגע שעובר עליי אני חייב להגיד, הכול בידי שמיים. ממני מה? חוץ מיראת שמיים. אני תולה את עצמי במה שאני אקבל מהבורא. זה דבר אחד. דבר שני, אנחנו לא מתארים לעצמנו, שעד כמה שאנחנו נתקן את עצמנו כל העולם יהיה מתוקן. כי הכול תלוי בראש, וישראל זה "לי ראש". אם אנחנו נתקן את עצמנו, אתה תסתכל על כולם, וכולם יסתכלו עליך וישאלו, "נו מה לעשות? מה לבצע? אפשר לקחת אתכם כבר על כתפינו לבית המקדש או לא?". הכול תלוי בנו. אבל התיקון שלנו הוא תיקון רציני.

שאלה: אם אני עושה תרגיל שאני נמצא בעולם מתוקן, עולם של אמונה ולאט לאט מסדר את בניין בית המקדש, איפה קיים אז מקום של תפילה?

אם אתה הולך לתקן את העולם אתה מיד תרגיש עד כמה הוא הפוך. ולפי כל המאמצים שלך לתקן את העולם אתה תרגיש עד כמה הוא נעשה בעיניך עוד יותר ועוד יותר מקולקל. ואז לא תהיה לך ברירה, אלא לפנות למעלה לקבלת כוח התיקון, שזה נקרא המאור המחזיר למוטב. ולא שהוא נותן לך כוח ואתה מתקן, לא. אתה בזה נעשה שותף עם הבורא, אתה מבקש והוא מבצע. אנחנו אף פעם לא מבצעים את פעולת התיקון, אבל בזה שאני מבקש והוא מבצע, אני מתוך הבקשה שלי משיג את כל החסרונות שחסרים וההוא משלים אותם, ואז אני רואה איך שזה נעשה.

אנחנו לא בעלי המעשים, רק האור העליון. אנחנו רק יכולים לגלות את הפער בין הרצוי למצוי. וגם זה על ידי האור העליון.

שאלה: נאמר פה שאנחנו כל פעם במדרגה הבאה מחריבים את המדרגה הקודמת. אני לא יודע בדיוק איך לשאול את השאלה, אני אשאל אותה בצורה הכי פשוטה, כשאנחנו מחריבים את המדרגה הקודמת אנחנו בעצם מתעלים למדרגה הבאה, אז אין לנו משהו להצטער עליו, אלא יש פה עניין של עבודה תמידית, שבה אתה מתעלה, המצב הקודם נמחק, נחרב ויש את המצב הבא.

כן.

תלמיד: לא מתייחסים לזה בצורה כזאת. האם זאת הגישה הנכונה?

כן, נניח, איך שאתה [מציג את זה,] כן. אנחנו צריכים להבין שכל הפעולות, כל המצבים שאנחנו עוברים הם מצבים הכרחיים, שאנחנו צריכים לעבור אותם, אין לנו שום אפשרות אחרת להגיע לגמר התיקון, ולכן אנחנו מכבדים את הכול, כולל חורבן, שהוא הכרחי.

תלמיד: כלומר חורבן אצלנו זה חלק מהעבודה?

נכון, כן. אבל אנחנו צריכים להצטער על זה שאנחנו לא מגלים אותו. שאנחנו לא מגיעים לחורבן. מקובלים מספרים לנו שאנחנו נמצאים בחורבן, אבל אנחנו לא מגלים אותו. אחרת ביום שנחרב בית המקדש, קם בית המקדש.

שאלה: האם יש דרך להשפיע נחת לבורא בלי חורבן?

תתקן את הכול. אתה שואל ככה, אם היו מחזיקים בבית המקדש הראשון. אבל איך היו מגלים את המצב האמיתי שלהם, של "יתרון אור מתוך חושך"? הם היו בגלות מצרים. כלפי גלות מצרים הם השיגו את בית המקדש הראשון והשני. עכשיו, מה שצריכים לגלות זה הרבה יותר מזה, הרבה יותר משני בתי המקדש, זה בית המקדש השלישי. אבל את זה הם לא יכלו לקבל בגלות מצרים, חיסרון לזה, כלים שבורים לזה, לא יכלו לקבל.

רק בתנאי שעולים ונשברים לבית המקדש הראשון, עולים ונשברים לבית המקדש השני, עם הגלות באמצע, גלות בבל, נבוכדנצר והמן וכל הדברים האלו. ואז, כשהם מגיעים לחורבן הסופי, בסוף בית המקדש וגם לגלות, שיש ניתוק ממה שהיה טוטאלי, מי עכשיו מבין מה זה בכלל, איפה זה היה ומה קרה, אז אנחנו מגיעים לדור שנקרא "דור המשיח", הדור האחרון. שאנחנו כבר יכולים לעלות לבית המקדש השלישי שהוא כנגד כל המלכות דאין סוף כולה, שלא נגלה, לא בגלות מצרים, לא בגלות בבל, בשום מקרה.

תלמיד: זאת אומרת, העביות הייתה צריכה כל הזמן להתפתח, הרצון לקבל התפתח והיינו צריכים לעבור כל הזמן שלבים?

לא יכול להיות האחד ללא השני.

תלמיד: אז איך יתכן מצב של גמר תיקון אם בעצם הרצון הוא כל הזמן בהתפתחות?

בהתפתחות של גילוי הרע. זה מה שקורה היום. אנחנו צריכים לגלות את כל הרע שיהיה לנו באמצע, לבית המקדש השלישי, את זה אנחנו צריכים לגלות בתוכנו. וחוץ מזה, בית המקדש השלישי, מגיע כמו שכתוב, "מלמעלה". מלמעלה, זאת אומרת אנחנו לא צריכים לגלות חיסרון אליו, אין לנו אפשרות, אין לנו את הכלים האלה, אלה כלים שיתגלו, גם הכלים וגם האורות יבואו מלמעלה. לכן זה נקרא "נבנה מלמעלה", כאילו שני בתי המקדש האלה נבנו על ידי בני אדם, גם לא, אבל כאן בית המקדש השלישי, מבנה מאוד מיוחד רוחני, הקשר בינינו, כי גם החסרונות שצריכים להתגלות, הפערים בינינו, הריחוק בינינו, הם לא היו אף פעם בכלל, לא בגילוי ולא בהשגה, לא בהשגה חיובית ולא בהשגה שלילית. זה ל"ב האבן שצריך להתגלות. ואז על זה ייבנה בית המקדש השלישי, על תהום הרבה יותר גדולה ממה שהיה קודם.

חורבן זה כשאנחנו לא מגלים את החורבן, זה החורבן האמיתי.

קריין: קטע מס' 8 מרב"ש ג', "חורבן דקדושה".

"האדם צריך להתפלל על חורבן בית המקדש, שהקדושה, היא בחינת חורבן ונמצאת בשיפלות, ואין איש שם לב לשיפלות הזאת, שהקדושה מונחת בארץ וצריכים להרים אותה משיפלותה. כלומר כל אחד ואחד מכיר בתועלת עצמו ויודע שזה דבר חשוב מאוד, וכדאי לעבוד בשביל זה, מה שאין כן להשפיע לא כדאי. וזה נקרא שהקדושה מונחת בארץ, כאבן שאין לה הופכין. אבל אין לאדם לבקש מה' שיקרב אותו אליו, כי זו חוצפה מצד האדם, כי במה הוא יותר חשוב מאחרים. מה שאין כן כשהוא מתפלל על הכלל, שהיא המלכות, הנקראת כנסת ישראל, הכלל של הנשמות, ששכינתא בעפרא, ואז מתפלל שהיא תעלה, היינו שה' יאיר בה את חשכתה, ממילא כל ישראל יעלו בדרגה, וגם האדם המבקש, שהוא גם כן בתוך הכלל."

(רב"ש - ג'. מאמר 106 "חורבן דקדושה")

שאלה: אני מתקשה להבין ברצף של השיעור. אנחנו צריכים איכשהו למשוך, להזמין את המאור המחזיר למוטב והוא יביא את התיקון, יביא את הבנייה של המקדש השלישי. אבל אני לא יודע מה ההמשך. מה מאיתנו?

פעולה.

תלמיד: דרישה, פעולה, משהו?

פעולת התיקון.

תלמיד: בדיוק. אנחנו צריכים רק לזהות את החורבן.

גם בעזרת המאור המחזיר למוטב, אחרת גם את זה אנחנו לא רואים.

תלמיד: אני מתקשה להבין.

על ידי מה תזהה? עכשיו אתה לא רואה. איך תראה? אתה מבין שאתה לא יכול להתחבר עם השני. מה זה להתחבר? לדאוג לו אולי, להיות יחד חברים. אבל זה לא מה שאנחנו צריכים לגלות. זאת אומרת, כמה שאנחנו משתדלים להתחבר, אנחנו נגלה בינינו מרחק, דחייה. כדי להתקרב זה לזה מובן לי שאני צריך את המאור המחזיר למוטב.

המאור המחזיר למוטב, קודם כל כשאני מזמין על ידי הפעולות שלי כל מיני בקשות, הוא מגיע, מה הוא עושה? הוא לא עושה לי חיבור, הוא עושה לי יותר ויותר הרעות. הוא עושה לי הגברת המרחק. אני מתחיל להבין כמה אני מנוגד, כמה אני שונא, כמה אני לא רוצה להתקרב לחבר. עד שזה מגיע למה שנקרא "התמלאה הסאה", ואני לא עוזב, ואני מבקש כל הזמן ונחרץ לחיבור. כאן זה אמונה למעלה מהדעת, אז האור שמרחיק בינינו עושה חיבור בינינו ואז אנחנו מתחברים.

"על כל פשעים תכסה אהבה", על פני כל הריחוק הזה אנחנו מתחילים להתחבר. זה נקרא ש"מתכסים בשמיכה אחת". ואז אני מבין שגם הריחוק בינינו, התהום בינינו נבנה על ידי הבורא, והקשר בינינו נבנה על ידי הבורא. התהום בינינו זו העביות, והקשר בינינו זו הזָכות, המסך, צמצום מסך, ואז אנחנו בנינו בזה פרצוף.

תלמיד: יוצא שבעזרת המאור המחזיר למוטב אנחנו מזהים את קו שמאל שמתגלה בינינו. ובלי להביא, לשים את הבורא במשוואה בינינו, כל החיבור, כל העבודה היא חסרת תועלת.

נכון. כן.

קריין: קטע מס' 9 מתוך המהר"ל מפראג, חידושי אגדות.

"ראוי שיהיה בית המקדש שלימות כל העולם ולא לישראל בלבד, ולפיכך אמרה תורה לקבל קרבנות מן הגוים, ואם היו האומות מתנגדים אל בית המקדש, לא היה יכול לעמוד אף שעה אחת בשעה שהאומות מושלים, שהיו מחריבים אותו. לכך, אף כי האומות מתנגדים לישראל, לא חרב בית המקדש, לפי שיש במקדש צד בחינה, אשר בית המקדש הוא שלמות כל העולם, אף לאומות, ולכך לא נחרב על ידי אומות, אלא רק על ידי שנאת חינם ומחלוקת, שנחלקו ישראל."

(מהר"ל מפראג. חידושי אגדות, גיטין נה ב)

זאת אומרת, שאומות העולם שאנחנו בגשמיות אומרים, יוונים, רומאים, טיטוס וכן הלאה, אין דבר כזה, זה הכול העתקה מהפנימיות שלנו. בגלל שאנחנו הגענו לשנאת חינם אז כביכול זה נעשה על ידי אומות העולם. ככה זה גם היום. אם אנחנו רואים ששונאים אותנו, קמים נגדנו הערבים, השכנים, רחוקים למיניהם, כל האנטישמיות הזאת, זה מפני שאנחנו שונאים את עצמנו, אך ורק. והעתקה ממה שאנחנו, איך שאנחנו נמצאים בחוסר קשר הנכון בינינו עוברת לשכנים, לכל אומות העולם, וזה חוזר עלינו.

תלמיד: דוגמה מיוחדת, מעניינת, מבעל הסולם, באגרת נ"ג, והוא כותב:

"הסיבותם לי עבודה רבה בענין הפירוד והשנאה אשר נזרע וגדל ביניכם, בשיעור אשר לא שערתי מראש, כי כל אחד מהתלמידים שיחי' נצח, הוא כמו אבר שלי עצמי", "ואם אין שלום בעצמי מפני חטאתי, וע"כ, אני מוכרח להתחיל ולזכך את עצמי, כמו תינוק שנולד, עד שאזכה לעשות שלום בין התלמידים".

כן. נשתדל.

שאלה: אדם בלי נקודה שבלב, מה הוא אמור להבין מכל הפסוקים האלה, בכלל ממסרים כאלה?

אין שום בעיה אם הנקודה שבלב ישנה או לא. הוא צריך להבין שהעתיד הטוב שלו, מה שיהיה לו במקרר, מה שיהיה עם הילדים שלו, עם הבית שלו, כל הדברים האלה, הכול תלוי ביחס הטוב בין כולם. אם אנחנו לא לומדים את זה ממה שהחכמים אומרים, אנחנו נלמד את זה ממאורעות החיים, שאז זה לימוד הרבה יותר קשה וממושך. אין יותר.

תלמיד: והוא צריך להגיע לאהבה?

הוא צריך להגיע לקשר הדוק עם כל בני העולם, לקשר טוב, הדדי, נאמן, מפני שאחרת העולם לא יכול להתקיים. יש היום בעולם כל כך הרבה גורמים שיכולים להזיק לעולם, המון גורמים, דרך המחשבים, הרשתות האלה, ועם פצצות וטרור ועם מה לא, כך שאנחנו חייבים להתחיל לתקן את היחס בין בני אדם, וזה על ידי חינוך בלבד. אתה לא יכול כל פעם לשלוח צבא ולעשות עוד הסכמים שאף אחד לא מחזיק בהם, אלא רק על ידי החינוך. לבנות בתוך האדם גבולות כאלה, שהוא יידע שלהזיק לשני זה עוד יותר גרוע מלהזיק לעצמו.

תלמיד: זה לא יותר מהיר שאנחנו נעשה חיבור בינינו?

אנחנו חייבים לעשות חיבור בינינו, מתוך החיבור בינינו אנחנו צריכים לעשות הפצה, ואז ההפצה שלנו תהיה מועילה יותר וכך נתקדם. ודאי שזה ככה.

תלמיד: פשוט ראינו שזה תהליך מאוד ממושך.

לא. ברגע שאנחנו מעוררים מאור המחזיר למוטב, אתה לא יודע איך תוך יום אחד הכול יכול להשתנות. יום אחד. ולא ישתגעו מהשינוי הגדול הזה מקצה לקצה, לא, כי זה האור העליון. הוא יעשה את זה מהאדם. אנשים יחשבו, "אתמול היינו הפוך מהיום? לא יכול להיות", אתה תראה את זה ככה, פתאום היום מתנהגים כך, יפה אחד לשני, כל אחד עוזר לשני כמו לקרוב שלו. אתה מסתכל עליהם, "מה, אתם השתגעתם?", הם מסתכלים עליך כאילו מה אתה רוצה מהם. "אתמול לא היה כך?" לא, לא היה כך. למה לא? הם לא מרגישים את השינוי. ככה זה, כי זה על ידי מאור. כל הפעולות שאנחנו עושים כביכול בעצמנו, שמזלזלים במאור, בתיקונים, הן איטיות, הדרגתיות, כדי שאנחנו נבין ונלמד מתוכן, נרגיש ונחליט לתיקון. אבל כל הפעולות מלמעלה, אין להן שום הכרחיות לזמן ולמקום, פשוט קורה וזהו. אתה רואה "עולם הפוך ראיתי".

תלמיד: אז בשביל מה החינוך הממושך?

ממושך, לפי מה שנדרש. אתה צריך לעשות מה שאתה צריך, אבל קודם זה החינוך שלנו.

תלמיד: זהו, פעולת החינוך שלנו, פעולת מאור שתכה גלים.

אבל איך תחנך את עצמך אם לא תחנך את האחרים, כי אחרים הם חלק ממך.

אתה אומר כך, אם אנחנו מתקנים את עצמנו העולם מתוקן, למה? כי אנחנו רואים את עצמנו, העתקה משלנו, זה כמו ראי.

תלמיד: כן.

אז אני אומר שאתה לא יכול לתקן את המראה הזאת, את העולם מחוצה לך, אם אתה לא מתקן את עצמך. קצת אתה חייב לצאת אליהם כדי לתקן את עצמך, כי הם הכלים החיצוניים שלך. כמו שבעל הסולם אומר עם פרעה, אתה חייב לשכנע את פרעה שאתה חייב לצאת ממצרים. למה? איך הוא ייתן לי? אם אתה הולך בצורה כזאת הוא ייתן לך, כי אתה מראה לו שאחרת יהיה יותר גרוע. שאין לך ולו ברירה, פרעה צריך לפתוח דלת, להוציא את כולם, לנפנף "שלום", ולסגור דלת אחריהם. הוא עזר להם לצאת, למה? כי מי רוצה לסבול? הוא לא יכול יותר לסבול.

זה שהוא מתחרט אחר כך, זה כרגיל רצון לקבל שאין לו כנגדו רצון להשפיע.

תלמיד: משימה יומית, במהלך היום מבררים מה זה מצב החורבן בינינו וכמה כל אחד מוכן לשלם כדי שיהיה בלבו אהבה לחברים.

(סוף השיעור)

---

1. "כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו" (חז"ל)↩