שיעור בוקר 07.07.24 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

משנה, "פרקי אבות", פרק ה', אות כ', פסקאות כ'-כ"ג,

פרק ו', פקסאות א'-ו'

קריין: משנה "פרקי אבות", פרק ה', אות כ', פסקה כ'.

"כ. יְהוּדָה בֶן תֵּימָא אוֹמֵר, הֱוֵי עַז כַּנָּמֵר, וְקַל כַּנֶּשֶׁר, וְרָץ כַּצְּבִי, וְגִבּוֹר כָּאֲרִי, לַעֲשׂוֹת רְצוֹן אָבִיךָ שֶׁבַּשָּׁמָיִם. הוּא הָיָה אוֹמֵר, עַז פָּנִים לְגֵיהִנֹּם, וּבֹשֶׁת פָּנִים לְגַן עֵדֶן. יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ שֶׁתִּבְנֶה עִירְךָ בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ וְתֵן חֶלְקֵנוּ בְתוֹרָתֶךָ:".

"כא. הוּא הָיָה אוֹמֵר, בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים לַמִּקְרָא, בֶּן עֶשֶׂר לַמִּשְׁנָה, בֶּן שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה לַמִּצְוֹת, בֶּן חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה לַתַּלְמוּד, בֶּן שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה לַחֻפָּה, בֶּן עֶשְׂרִים לִרְדֹּף, בֶּן שְׁלשִׁים לַכֹּחַ, בֶּן אַרְבָּעִים לַבִּינָה, בֶּן חֲמִשִּׁים לָעֵצָה, בֶּן שִׁשִּׁים לַזִּקְנָה, בֶּן שִׁבְעִים לַשֵּׂיבָה, בֶּן שְׁמֹנִים לַגְּבוּרָה, בֶּן תִּשְׁעִים לָשׁוּחַ, בֶּן מֵאָה כְּאִלּוּ מֵת וְעָבַר וּבָטֵל מִן הָעוֹלָם:"

"כב. בֶּן בַּג בַּג אוֹמֵר, הֲפֹךְ בָּהּ וַהֲפֹךְ בָּהּ, דְּכֹלָּא בָהּ. וּבָהּ תֶּחֱזֵי, וְסִיב וּבְלֵה בָהּ, וּמִנַּהּ לֹא תָזוּעַ, שֶׁאֵין לְךָ מִדָּה טוֹבָה הֵימֶנָּה:".

"כג. בֶּן הֵא הֵא אוֹמֵר, לְפוּם צַעֲרָא אַגְרָא:"

פרק ו

"א. שָׁנוּ חֲכָמִים בִּלְשׁוֹן הַמִּשְׁנָה,

בָּרוּךְ שֶׁבָּחַר בָּהֶם וּבְמִשְׁנָתָם:

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ, זוֹכֶה לִדְבָרִים הַרְבֵּה. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁכָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ כְדַי הוּא לוֹ. נִקְרָא רֵעַ, אָהוּב, אוֹהֵב אֶת הַמָּקוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת, מְשַׂמֵּחַ אֶת הַמָּקוֹם, מְשַׂמֵּחַ אֶת הַבְּרִיּוֹת. וּמַלְבַּשְׁתּוֹ עֲנָוָה וְיִרְאָה, וּמַכְשַׁרְתּוֹ לִהְיוֹת צַדִּיק וְחָסִיד וְיָשָׁר וְנֶאֱמָן, וּמְרַחַקְתּוֹ מִן הַחֵטְא, וּמְקָרַבְתּוֹ לִידֵי זְכוּת, וְנֶהֱנִין מִמֶּנּוּ עֵצָה וְתוּשִׁיָּה בִּינָה וּגְבוּרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ח) לִי עֵצָה וְתוּשִׁיָּה אֲנִי בִינָה לִי גְבוּרָה. וְנוֹתֶנֶת לוֹ מַלְכוּת וּמֶמְשָׁלָה וְחִקּוּר דִּין, וּמְגַלִּין לוֹ רָזֵי תוֹרָה, וְנַעֲשֶׂה כְמַעְיָן הַמִּתְגַּבֵּר וּכְנָהָר שֶׁאֵינוֹ פוֹסֵק, וֶהֱוֵי צָנוּעַ וְאֶרֶךְ רוּחַ, וּמוֹחֵל עַל עֶלְבּוֹנוֹ, וּמְגַדַּלְתּוֹ וּמְרוֹמַמְתּוֹ עַל כָּל הַמַּעֲשִׂים:"

שאלה: איך להתייחס למה שכתוב, שזה החכמה העליונה, זה עשרת הדברות, זה הדבר הכי גבוה והכול מדויק לנו ב100%?

ככה להתייחס.

תלמיד: אבל איך אפשר לקחת מזה?

בכל מה שיש לך, תשתדל בכל הכלים. בשכל, בזיכרון אתה רוצה לספוג את זה, ואתה רוצה לעבור על זה ממש אפילו בכל יום.

אנחנו צריכים להשתמש רק במה שאנחנו יכולים, ואיפה שלא מסוגלים, אז מקווים שהבורא גדול, "וארך אפיים, ורב חסד ואמת" ויקרב אותנו לזה. אין יותר מה. חוץ מזה, גם כך יש לנו מקום, יש לנו חברה, יש לנו אפשרות ללמוד יחד.

תראה את מספר הנשים ואיזה אנשים. זה לא היה מובן מאליו לפני מאה שנה, ובכלל לפני אלף שנה. אז בכל זאת זכינו שאנחנו חיים במצב שאנחנו יכולים ללמוד על זה בגלוי, ולספר על זה לכולם ומאוד מקווים שזה יאיר לנו יותר.

שאלה: איך לעשות שהלימוד לא היה שטחי? שלא יהיה כזה שאנחנו קוראים וממשיכים וכל השיעור הוא כזה. אנחנו קוראים עוד מעט חצי שעה.

מה אתך, השיעור הזה ככה נראה?

תלמיד: ההרגשה שלי שאנחנו קוראים, ואנחנו לא מבררים, ואנחנו לא נכנסים לזה.

מה יש לברר?

תלמיד: לא יודע. זה מה שאני שואל.

קודם כל, אני כל הזמן חושב שזה ייכנס בליבי.

תלמיד: אני חושב את זה, אבל השאלה אם מעבר לתפילה ומבקשה למאור המחזיר למוטב עוד משהו?

לא, זה מספיק. אם אתה לא מרגיש שזה ממלא אותך, סימן שאתה לא קשור עם הלימוד.

תלמיד: אז איך אני יכול לעשות שאהיה יותר קשור עם הלימוד אם אני ככה מרגיש?

שיכאב לך. שתבקש מהבורא שהוא יקרב אותך. נכון שאתמול חשבת כך וכך, אבל היום אתה מבין יותר, אתה מרגיש יותר, יש לך יותר חיסרון, אתה רוצה יותר לממש אותו.

תלמיד: נראה שלפחות במצב שאני נמצא בו כרגע, זה תלוי בחומר שלומדים, יש חומר שיותר קל להיכנס לתוכו, יש חומר שאתה מרחף מעליו. איך לעשות שכל חומר של המקובלים שנלמד, תהיה ההרגשה הזאת שאנחנו הוגים פה במשהו מאוד גדול ומיוחד?

אני רוצה שכל דבר שאנחנו לומדים יכנס לליבי ואני מרגיש שממש הלב שלי מתמלא בזה וממש פועם לפי זה, זה לא הכול, אבל מזה אני מתחיל.

שאלה: כמעט כל הקטעים שאנחנו לומדים של בעל הסולם או הרב"ש, בעיקר הרב"ש, ביארו אותם בפנימיות, בדרך שלהם.

זה כבר מזמן, זה כמה וכמה שנים.

תלמיד: גם איגרות, גם מאמרים של רב"ש, הרבה מהם נשענים על קטעים פה ומבארים אותם בפנימיות ועכשיו אנחנו קוראים את זה כמו פסוקו של יום שהיה פעם בטלוויזיה, לפני שהולכים לישון.

לא, למה?

תלמיד: לא מתחבר, יש הרבה סיסמאות כאלה שאומרים, אבל אם לא עוצרים רגע ומתעמקים מה יש בזה, אז זה כאילו נהיה סיסמאות.

אני לא מסכים.

תלמיד: איך מכניסים את זה פנימה, כדי שתהיה התרגשות מסלוגנים כאלו מהירים שכבר קראנו אותם?

מה זה קראנו, אתה כל פעם מתפעל כשאתה רעב.

תלמיד: יש פיסקה שיש בה עשרים מילים, אם אתה רוצה ממש להתעמק בזה ולהרגיש בזה משהו, אתה צריך לשבת על זה שעה, יש בזה הרבה הבחנות, הרבה בירורים.

לא צריך, לא, זה מיותר. נדמה לך שאתה יכול להיכנס פנימה, אבל אתה לא תוכל להיכנס פנימה ממה שתיכנס. אפילו אם אלף פעם תחזור שום דבר לא יעזור. אתה צריך רק לקרוא ולהשתדל לחשוב איך אתה מממש את זה עם החברים. לא נראה שיש כאן משהו יותר.

שאלה: ילדים בבית ספר יסודי, כשהם לומדים את הדברים האלה, הם לומדים את זה בעל פה. הם מכניסים את זה לתוך הקופסא, ומכניסים את זה כך שזה יהיה הבסיס. הם לא מבינים כלום בינתיים, לא בפנימיות, אבל זה יושב להם. כשהייתי ילד היו אומרים לי, תלמד דברים בעל פה זה יפתח לך את הזיכרון. אז זה כאילו מכניסים לתוך הלב של הילד מגיל צעיר שזה ישב לו שם וגם תבין את זה בצורה יפה, העיקר שזה יכנס ככה כמה שיותר.

כן.

שאלה: מלבד לנסות להכניס את זה בלב אני מנסה לראות, ואני שואל את עצמי מאיפה המקובל קיבל את זה, וזו התקווה שלי שזה יכנס אלי דרך מי שכתב את זה ואז לפעמים אני לוקח מילה, שתיים או תחושה, ועם זה אני הולך.

אני לא חושב שזה נכון. מאיפה אתה לוקח מילה או שתיים, על סמך מה אתה פותח את זה?

תלמיד: לדוגמא בקטע האחרון קראנו המון מילים ואז הוא השתמש במילה ענווה. זאת אומרת ככל שאתה מחובר, להיפך אתה צריך לשמור את זה ברוגע ובשקט בתוכך.

טוב, זה פירוש שלך.

שאלה: קראנו שלכל גיל יש את מה שצריך לעשות בגיל הזה, אולי זאת נוסחת חיים?

קריין: "כ"א.

הוּא הָיָה אוֹמֵר, בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים לַמִּקְרָא, בֶּן עֶשֶׂר לַמִּשְׁנָה, בֶּן שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה לַמִּצְוֹת, בֶּן חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה לַתַּלְמוּד, בֶּן שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה לַחֻפָּה, בֶּן עֶשְׂרִים לִרְדֹּף, בֶּן שְׁלשִׁים לַכֹּחַ, בֶּן אַרְבָּעִים לַבִּינָה, בֶּן חֲמִשִּׁים לָעֵצָה, בֶּן שִׁשִּׁים לַזִּקְנָה, בֶּן שִׁבְעִים לַשֵּׂיבָה, בֶּן שְׁמֹנִים לַגְּבוּרָה, בֶּן תִּשְׁעִים לָשׁוּחַ, בֶּן מֵאָה כְּאִלּוּ מֵת וְעָבַר וּבָטֵל מִן הָעוֹלָם:"

קריין: אות ב' בפרק הבא (פרק ו').

"ב. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, בְּכָל יוֹם וָיוֹם בַּת קוֹל יוֹצֵאת מֵהַר חוֹרֵב וּמַכְרֶזֶת וְאוֹמֶרֶת, אוֹי לָהֶם לַבְּרִיּוֹת מֵעֶלְבּוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָה. שֶׁכָּל מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה נִקְרָא נָזוּף, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי יא) נֶזֶם זָהָב בְּאַף חֲזִיר אִשָּׁה יָפָה וְסָרַת טָעַם. וְאוֹמֵר (שמות לב) וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת, אַל תִּקְרָא חָרוּת אֶלָּא חֵרוּת, שֶׁאֵין לְךָ בֶן חוֹרִין אֶלָּא מִי שֶׁעוֹסֵק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה. וְכָל מִי שֶׁעוֹסֵק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה הֲרֵי זֶה מִתְעַלֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כא) וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת:"

קריין: סעיף ג'.

"ג. הַלּוֹמֵד מֵחֲבֵרוֹ פֶּרֶק אֶחָד אוֹ הֲלָכָה אַחַת אוֹ פָסוּק אֶחָד אוֹ דִבּוּר אֶחָד אוֹ אֲפִלּוּ אוֹת אַחַת, צָרִיךְ לִנְהוֹג בּוֹ כָבוֹד, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְדָוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא לָמַד מֵאֲחִיתֹפֶל אֶלָּא שְׁנֵי דְבָרִים בִּלְבָד, קְרָאוֹ רַבּוֹ אַלּוּפוֹ וּמְיֻדָּעוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים נה) וְאַתָּה אֱנוֹשׁ כְּעֶרְכִּי אַלּוּפִי וּמְיֻדָּעִי. וַהֲלֹא דְבָרִים קַל וָחֹמֶר, וּמַה דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא לָמַד מֵאֲחִיתֹפֶל אֶלָּא שְׁנֵי דְבָרִים בִּלְבַד קְרָאוֹ רַבּוֹ אַלּוּפוֹ וּמְיֻדָּעוֹ, הַלּוֹמֵד מֵחֲבֵרוֹ פֶּרֶק אֶחָד אוֹ הֲלָכָה אַחַת אוֹ פָסוּק אֶחָד אוֹ דִבּוּר אֶחָד אוֹ אֲפִלּוּ אוֹת אַחַת, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁצָּרִיךְ לִנְהוֹג בּוֹ כָבוֹד. וְאֵין כָּבוֹד אֶלָּא תוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ג) כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ, (משלי כח) וּתְמִימִים יִנְחֲלוּ טוֹב, וְאֵין טוֹב אֶלָּא תוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ד) כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ:"

1. שאלה: כתוב גם, אין ישראל נגאלים, לא מתוך הצער” וכן הלאה, אלא שהוא הולך ולומד אצל חברו, וגם כאן עכשיו קראנו. מה זה ללמוד מהחבר, זה פרק, או הלכה, פסוק?

   ככה, כנראה שללמוד מכל אחד.

   תלמיד: אנחנו לא יושבים בפגישות ומדברים על פסוקים, אז מה זה ללמוד?

   אבל זה מונע ממך ללמוד?

   תלמיד: מהחבר.

   כן.

   תלמיד: מה זה ללמוד מהחבר?

   לראות אותו, להסתכל עליו, ולהשתדל לקבל ממנו את ההערכה שלו, החשיבות שלו לחברים, ללימוד, לכל זה.

   תלמיד: הוא כותב - הוא לומד מחברו פרק אחד, או הלכה אחת, או פסוק אחד, או דיבור, זה נשמע כאילו דברי תורה.

   זה לא עניין, כדברי תורה. ודאי שאם הוא לומד אז הוא כבר לומד דרך החבר את התורה.

   תלמיד: מה זה ללמוד דרך החבר את התורה?

   מה שהחבר לומד זה מה שאני רוצה לדעת.

   תלמיד: אני לא יודע מה החבר לומד או מה הוא מרגיש.

   תתקרב אליו ותראה האם אתה יכול בצורה כזאת להתכלל מתורתו.

   תלמיד: האם לבקש להרגיש את התורה דרך העדשה של החבר?

   כן.

   שאלה: איך אני מקבל תורה מהחבר?

   תשתדל להתקרב אליו וללמוד יחד עמו.

   תלמיד: ללמוד עמו, לא ממנו.

   ממנו.

   תלמיד: מה זה ללמוד ממנו, את ההתנהגות שלו כלפי החברים?

   לא.

   תלמיד: את היחס שלו לדרך.

   לא. היחס שלו לתורה.

   תלמיד: איך אני יכול ללמוד מחבר את היחס שלו לתורה?

   למה לא? אם הוא יותר גבוה ממך אז עוד יותר, עוד יותר טוב.

   תלמיד: זאת אומרת, להגדיל את החבר.

   כן.

   תלמיד: אין לי איך לדעת מה היחס שלו לתורה.

   למה?

   תלמיד: איך אני יודע מה היחס של החבר לתורה?

   מן הסתם אתה רואה שזה אדם שמשקיע, מקבל את הדברים ברצינות, ואתה רוצה ללמוד את זה ממנו, להתרשם ממנו, להתכלל עמו.

   תלמיד: האם הרושם הזה מביא לי תורה?

   כן.

   תלמיד: מה זה לנהוג בחבר בכבוד?

   שאתה מתייחס אליו כמו לתלמיד חכם.

   קריין: פסוק ד'.

"ד. כַּךְ הִיא דַּרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה, פַּת בְּמֶלַח תֹּאכַל, וּמַיִם בִּמְשׂוּרָה תִשְׁתֶּה, וְעַל הָאָרֶץ תִּישַׁן, וְחַיֵּי צַעַר תִּחְיֶה, וּבַתּוֹרָה אַתָּה עָמֵל, אִם אַתָּה עֹשֶׂה כֵן, (תהלים קכח) אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ. אַשְׁרֶיךָ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְטוֹב לָךְ לָעוֹלָם הַבָּא:"

זה קטע ידוע.

תלמיד: אני לא כל כך מבין את היחס הזה. ממה זה פת במלח תאכל, כל הדברים האלה? אני לא חי ככה בעיקרון. למה הוא מתכוון?

הוא מתכוון שאם אתה משתדל להביא את עצמך לחיים מאוזנים סביב התורה שבה אתה ממלא את כול יתר החיים שלך - אשרייך וטוב לך בעולם הזה, וטוב לך לעולם הבא.

תלמיד: אבל אנחנו צריכים להנות נגיד ממזון, ממים.

לא מדברים כאן על להנות אלא מדובר כאן שאתה צריך את זה לקבל.

תלמיד: האם זה איזה צמצום מיוחד שצריכים לעשות?

למלאות את עצמו. לא כתוב שאתה צריך לסבול מחוסר מזון.

תלמיד: ככה נראה פה, פת במלח תאכל, מים במשורה תשתה, על הארץ תישן וחיי צער תחייה. מה זה אומר?

שככה צריך להשתדל לחיות, ובתורה אתה עמל, זה העיקר. אם אתה עושה כך, אשרייך טוב לך בעולם הזה ובעולם הבא.

תלמיד: צריך לחשוב, תודה.

מה יש כאן לחשוב? זה מה שהתורה ממליצה לאדם. אלא מה חשבת?

תלמיד: כשאני למשל ניגש לאכול משהו, אני מבין שהבורא רוצה שאני איהנה, שאני ניגש לישון, אני מבין שהוא הביא לי מיטה נוחה לישון בה. אני לא מבין את היחס פה שהוא מתאר לחיים. מה זה היחס הזה? אני לא מבין לאיזה שביל להכניס את זה. אני רואה שבכל דבר הבורא דואג שלאדם יהיה נוח וטוב. אז מה זה היחס שהוא מתאר פה?

שאתה תמיד תהיה במסגרת, אל תיקח את כל מה שהגוף שלך כבהמה רוצה, אלא פת במלח תאכל, מים תשתה, על הארץ תישן. מה רע בזה תגיד לי?

תלמיד: לא רע, אבל יש פה איזו כוונה מיוחדת שהוא מכוון.

שהאדם, חוץ ממה שהוא נותן לגוף שלו, כל היתר הוא נותן לליבו, להכניס שם את התורה.

תלמיד: אז צריך להיות פה דגש על התורה.

כן, נכון.

תלמיד: אולי הכוונה פה, כשאתה עמל בתורה אז כל הדברים האחרים נראים לך פחות חשובים ואתה עושה את זה בארעי, למשל אוכל, שותה, ישן, ואז העיקר שלך זה לעסוק בתורה.

יכול להיות, כן. נכון.

שאלה: אז למה צריך חיי צער? הוא הרי אומר באופן ברור חיי צער תחייה.

אני לא יכול להגיד. נראה לי שאז החיים שלך לא יהיו חיי צער. אתה כבר תתקרב לטעום משהו מהעולם הבא.

תלמיד: תמיד דיברנו על זה וגם נראה לי שבעל הסולם או רב"ש כותבים על זה שהדברים האלה הם כבר לא רלוונטיים, כי יש את המאור המחזיר למוטב.

כן, זה נכון. אבל בכל זאת משהו לכיוון זה צריך להיות. התורה לא מכבדת שאתה משתמש בכל מיני תענוגים של העולם הזה, אף על פי שהם יכולים להיות לגמרי כשרים ואין בהם שום דבר של איסור, אבל בכל זאת, תוריד אותם קצת.

תלמיד: התענוגים שיש היום לא נמצאים בהכרחיות של בן אדם? כי הרצון גדל מדור לדור.

אז מאותו רצון, מאותה הכרחיות תוריד קצת. עשרה אחוז, עשרים אחוז, תנסה להוריד קצת.

תלמיד: הוא כותב פה "ובתורה אתה עמל", ולפני זה למדנו שתורה זה מתנה, אז מה זה לעמול בתורה?

על לעמול בתורה כתוב בהרבה מקומות. שאתה משתדל ללמוד אותה ולחזור עליה, ולא לשכוח ולהבין ולזכור, זה הכול עמל בתורה.

תלמיד: זה כביכול לשמור את המתנה, אפשר להגיד?

נגיד שכן. אפילו צריכים ללמוד בעל פה. פעם ידעו את זה בעל פה.

תלמיד: ומה זה לעמול בתורה בעשירייה?

בעשירייה זה שכל אחד מבין שהוא תלוי באחרים ורצוי שהם יחזרו על התורה, על פרשת השבוע למשל, יחד. אפילו פעם בשבוע.

שאלה: איזה מאמץ עלינו לעשות בינינו בזמן השיעור כדי להכניס את הדברים ממש ללב?

לחבר את הלבבות ולכוון את הלב המשותף לבורא.

שאלה: מה צריכה להיות הגישה שלנו לקריאת פרקי אבות? אם תוכל להרחיב.

אנחנו רוצים שפרקי אבות ייכנסו לתוך ליבנו, ובכל זאת יש כאן הרבה דברים טובים, הרבה מוסר טוב שיתקן את הלב שלנו.

שאלה: סיפרת כמה פעמים על הרב"ש ששלח אותך לקנות את הגבינה הכי טובה. איך זה מסתדר עם כל מה שקראנו עכשיו, "חיי צער תחיה" וכולי?

יופי. אני שמח שהם זוכרים את זה, אבל הוא נתן לי דוגמה מה אני צריך לעשות כשאני קונה גבינה למורה שלי. אז אני הולך לקנות משהו הכי טוב. וזה לימד אותי משהו.

שאלה: לא הבנתי מה שאמרת, בעשירייה כל אחד מבין שהוא תלוי באחרים ורצוי שהם יחזרו על התורה, על פרשת שבוע נגיד יחד אפילו פעם בשבוע. מה המשימה פה בדיוק?

פעם בשבוע טוב שכל העשירייה תקרא את הפרשת השבוע.

תלמיד: מהתורה ממש לקרוא את הטקסט מהספר?

כן.

תלמיד: אבל לקרוא את זה ביחד כעשירייה אחת לשבוע.

כן.

קריין: אות ה'.

"ה. אַל תְּבַקֵּשׁ גְּדֻלָּה לְעַצְמְךָ, וְאַל תַּחְמֹד כָּבוֹד, יוֹתֵר מִלִּמּוּדְךָ עֲשֵׂה, וְאַל תִּתְאַוֶּה לְשֻׁלְחָנָם שֶׁל מְלָכִים, שֶׁשֻּׁלְחָנְךָ גָדוֹל מִשֻּׁלְחָנָם, וְכִתְרְךָ גָדוֹל מִכִּתְרָם, וְנֶאֱמָן הוּא בַּעַל מְלַאכְתְּךָ שֶׁיְּשַׁלֵּם לְךָ שְׂכַר פְּעֻלָּתֶךָ:"

"ו. גְּדוֹלָה תוֹרָה יוֹתֵר מִן הַכְּהֻנָּה וּמִן הַמַּלְכוּת, שֶׁהַמַּלְכוּת נִקְנֵית בִּשְׁלֹשִׁים מַעֲלוֹת, וְהַכְּהֻנָּה בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע, וְהַתּוֹרָה נִקְנֵית בְּאַרְבָּעִים וּשְׁמֹנָה דְבָרִים. וְאֵלוּ הֵן, בְּתַלְמוּד, בִּשְׁמִיעַת הָאֹזֶן, בַּעֲרִיכַת שְׂפָתַיִם, בְּבִינַת הַלֵּב, בְּשִׂכְלוּת הַלֵּב, בְּאֵימָה, בְּיִרְאָה, בַּעֲנָוָה, בְּשִׂמְחָה, בְּטָהֳרָה, בְּשִׁמּוּשׁ חֲכָמִים, בְּדִקְדּוּק חֲבֵרִים, וּבְפִלְפּוּל הַתַּלְמִידִים, בְּיִשּׁוּב, בַּמִּקְרָא, בַּמִּשְׁנָה, בְּמִעוּט סְחוֹרָה, בְּמִעוּט דֶּרֶךְ אֶרֶץ, בְּמִעוּט תַּעֲנוּג, בְּמִעוּט שֵׁינָה, בְּמִעוּט שִׂיחָה, בְּמִעוּט שְׂחוֹק, בְּאֶרֶךְ אַפַּיִם, בְּלֵב טוֹב, בֶּאֱמוּנַת חֲכָמִים, וּבְקַבָּלַת הַיִּסּוּרִין, הַמַּכִּיר אֶת מְקוֹמוֹ, וְהַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ, וְהָעוֹשֶׂה סְיָג לִדְבָרָיו, וְאֵינוֹ מַחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמוֹ, אָהוּב, אוֹהֵב אֶת הַמָּקוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת, אוֹהֵב אֶת הַצְּדָקוֹת, אוֹהֵב אֶת הַמֵּישָׁרִים, אוֹהֵב אֶת הַתּוֹכָחוֹת, מִתְרַחֵק מִן הַכָּבוֹד, וְלֹא מֵגִיס לִבּוֹ בְתַלְמוּדוֹ, וְאֵינוֹ שָׂמֵחַ בְּהוֹרָאָה, נוֹשֵׂא בְעֹל עִם חֲבֵרוֹ, מַכְרִיעוֹ לְכַף זְכוּת, מַעֲמִידוֹ עַל הָאֱמֶת, וּמַעֲמִידוֹ עַל הַשָּׁלוֹם, מִתְיַשֵּׁב לִבּוֹ בְתַלְמוּדוֹ, שׁוֹאֵל וּמֵשִׁיב, שׁוֹמֵעַ וּמוֹסִיף, הַלּוֹמֵד עַל מְנָת לְלַמֵּד וְהַלּוֹמֵד עַל מְנָת לַעֲשׂוֹת, הַמַּחְכִּים אֶת רַבּוֹ, וְהַמְכַוֵּן אֶת שְׁמוּעָתוֹ, וְהָאוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ, הָא לָמַדְתָּ שֶׁכָּל הָאוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ מֵבִיא גְאֻלָּה לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (אסתר ב) וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַמֶּלֶךְ בְּשֵׁם מָרְדֳּכָי:"

(סוף השיעור)